הוציאו אותנו לרכבת שנסעה לכיוון גרמניה,
ושם פגשתי לראשונה גם אסירים צ'כים שעבדו במפעלים של הגרמנים באזור. נסענו ברכבת שעצרה כל פעם בגלל ההפצצות של המטוסים הסובייטים. לבסוף הם
הפציצו את הקטר והרכבת עצרה, והתחלנו ללכת ברגל
לכיוון בוכנוואלד, מרחק של זה 80 ק"מ
היה אחד ממסעי המוות. החורף היה קשה ביותר. בלילות נחנו בבתי קברות, כי הייתה שם
גדר וקל היה יותר לשמור עלינו. בשבועיים האחרונים, אזל הלחם, וחילקו לנו גרעינים –
400-300 גרם, וזה היה כל המזון שלנו במשך היום. הלכנו 20-14 שעות ביום. בכל שעה
עשו הפסקה של 10 דקות באמצע הכביש מי . שלא יכול היה להמשיך,
נורה מיד. אחרי השיירה הלך איש ס"ס וירה בכל מי שנשר מהשורה, ומכונית אספה את
הרוגים, ואחר כך קברו אותם. לפעמים גם קברו מתים למחצה, כי אחד ממפקדי הס"ס
אמר שאסיר אינו שווה יותר מכדור אחד. בדרך אפסו כוחותיי, ולא רציתי לקום ולהמשיך,
אבל שני חברים צ'כים לא, ויתרו, סחבו אותי עד לבוכנוואלד .
כשהגענו
לשער המקום השומר אמר שאני יהודי. אני אמרתי שאני צועני, הוא ביקש שאסיר את מכנסי.
ידעתי שזה הסוף שלי, אבל למזלי, באותו רגע
נשמעה אזעקה בגלל הפצצה, וכל הגרמנים ברחו למקלט, ואנחנו נכסנו למחנה. המקום היה
בנוי מצריפים, ובכל צריף היו אסירים ממדינה אחרת. אני גרתי בצריף עם הצ'כים . הם
אמרו שהם יודעים שאני יהודי ושיש לי שתי אפשרויות – האחת שעלי להצטרף למחתרת
והשנייה שהם ילשינו שאני יהודי. כמובן שבחרתי באפשרות הראשונה. לקחו אותי לעבוד
במפעל למטוסים ושם שוב נעשיתי השליח של המנהל הגרמני של המחלקה. הוא היה טוב אלי,
והביא ממתקים ואוכל. בנוסף קיבלתי אופניים כדי שאוכל להגיע למפעל שהיה מחוץ למחנה,
כמה שיותר מהר. היה בידי רישיון יציאה ללא שמירה של הס. ס.
כיצד הצלתי את אבי
כמובן שהמחתרת ניצלה את המצב לטובתה . לאחר כשלושה חודשים בבוכנוואלד אמר לי
איש במשרד שהוא ראה שהגיע מישהו עם מספר גבוה משלי באחד. מיד ידעתי שזהו אבי,
ורצתי לבלוק שלו. הבלוק אלסטה בדק ברשימות ואמר שהוא מת, ונמצא בערמת הגוויות
בחוץ. יצאתי החוצה ומצאתי אותו לפי המספר. הוצאתי אותו מהערמה ובכיתי לידו,
והרגשתי שליבו פועם. רצתי חזרה לבלוק והבלוק אלסטה לא רצה להאמין לי. הוא הלך איתי
ובדק ואמר שיש עדיין דופק, אבל הוא חלש מאוד, ולכן אבי לא יחיה זמן רב. רצתי לבלוק
שלי ובקשתי שיעזרו לי להציל את אבי, ואיימתי שאם לא יעזרו לי, אלשין על המחתרת.
אבל הם לא נבהלו מאיומי, כי יכלו לפגוע בי בקלות, והסכימו לעזור מטוב לבם. הלכנו
למרפאה של הדנים, כי הם היו מיוחסים והייתה להם מרפאה אמיתית. הם הסכימו לעזור ועד
שהביאו את אבי באלונקה, האיש מהבלוק שלו שם עליו אבנים חמות, כדי לשמור על חום
גופו. הרופא אמר שצריך לנתח אותו מיד כי יש לו הרבה מחלות, אבל במיוחד המון מים
ברגליו. הוא אמר שינתחו אותו בלילה, כי ביום יכולה להיות ביקורת של הס . ס , באותו
רגע הייתה אזעקה, והיה ברור שלא תהיה ביקורת, ואבי נותח. אחר כך הוא שכב במרפאה,
מופרד לגמרי על ידי מחיצה ושמרו עליו בעיקר שלא ידבר ושלא ישמעו אותו, וילשינו
בגללו. כשהוא התאושש קצת, הסברתי לא שאסור לו לדבר צ'כית או גרמנית, ושיתחפש לחירש
אילם , ולא יגיב. נפגשתי איתו בכל יום בבית השימוש, ולאט לאט הוא התאושש.
במרץ
1945 הוחלט שכדאי לברוח, כי ראו שמסביב למחנה יש מרגמות וכנראה רוצים לחסל את
המחנה. בערב נפרדתי מאבי , וסיפרתי לו שאנו
רוצים לברוח, והיה לו קשה שאני עוזב אותו. הוטל עלי לחתוך את הגדר (היא לא הייתה
מחושמלת). האנשים הרגו את הס.ס
ואנחנו ברחנו ליערות. שהינו שם 7-8 ימים.הרעב היה גדול. אכלנו עשבים, ושדדנו מעט
בתים. במקום הסתובבו גם חיילים גרמניים שערקו מהצבא הרגו אותם ולקחו מהם את הבגדים
החמים. באחד הלילות האירו עלינו מסביב, והיינו מוקפים בטנקים
מכל עבר. פחדתי מאוד, כי חשבתי שאלו גרמנים שיחסלו אותנו.אחרי כמה רגעים התברר
שזהו חיל החלוץ האמריקאי. הם חילקו לנו אוכל, ואחרי 4-3 שעות הגיעו מכוניות של
הצלב האדום ואספו אותנו כפליטים. לפני שעלינו למכונית, כל אחד נשאל לשמו, כשאמרתי
את שמי, שאל אותי מישהו "עמך"
זה היה סימן בין היהודים במחנות ובגטאות. עניתי
שכן, והוא לקח אותי בידיים, ואחר כך שאל באידיש רצוצה שאלות עלי. הוא לקח אותי
במכונית וסיפרתי לו הכול. הוא סיפר ששמו שמואל כוהן, הוא מברוקלין, הוא קצין בצבא,
והוא שאל, האם אני מוכן להישאר אצלו, ולא ללכת למחנה הפליטים. חשתי
שהוא רוצה בטוב, והסכמתי. הכושי שלו הביא אותי למחנה הצבאי האמריקני, שם התרחצתי
ולבשתי מדים אמריקאים. במשך 3-2 - ימים הוא נתן לי רק תה ועוגיות, כשכל החיילים אכלו טוב, ואני
כעסתי עליו, וחשבתי ששוב נקלעתי לאיזה מחנה. רק
אחר כך נודע לי שניצלתי ממוות. הרבה אסירים מתו עם השחרור בגלל תזונה לא מתאימה.
רק כעבור זמן יכולתי להתרגל לאוכל הנורמאלי .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה