ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 7 בפברואר 2021

מתחת לאף של ד"ר מנגלה

 


עמליה וצביה נולדו בעיר פביאניצה הממוקמת כ-12 ק"מ מהעיר לודז' שבפולין. תאומות זהות. 13 ילדים נולדו להורים, שרה וחנוך רייכמן, והתאומות היו בנות הזקונים שלהם
.

 כשהיו בנות 10, נלקחו התאומות עם ההורים לגטו לודז'. "הגטו היה מסודר לפי משפחות והיינו עם ההורים. עמליה ואני עבדנו בבית חרושת של שיניים תותבות ובצהריים קיבלנו מרק". במהלך השהות בגטו, נלקח האב חנוך לאושוויץ ולא חזר יותר.

 שנתיים לאחר מכן הגיע תורן של התאומות: עם אמן שרה ואחות נוספת, ידביגה, שהיתה אז בת 18, הועלו על הרכבת מלודז' למחנה ההשמדה אושוויץ. "כשהגענו עם הרכבת מגטו לודז' לאושוויץ", משחזרת צביה, "אמא שלנו שמעה צעקה בגרמנית - 'צווילינג' (תאומים בגרמנית). באותו הרגע היא פקדה עלינו להיפרד ולא להיות יחד במחנה כדי שלא יידעו שאנחנו תאומות. היא לא ידעה אז על הניסויים הקשים שד"ר מנגלה עשה בתאומים זהים, אך היא הבינה בחוכמתה שזה משהו מסוכן והצילה את חיינו. אנחנו נפגשנו רק בסתר, בלילה, בכל פעם בבלוק של אחת מאיתנו. דיברנו בלחש, התחבקנו חזק במיטה, כאבנו, ובעיקר סיפרנו מה עבר עלינו באותו יום"

 התאומות פיתחו לעצמן שפה שבה יוכלו לתקשר זו עם זו מרחוק, מבלי לדבר. "אני ועמליה הקפדנו רק 'לדבר' עם העיניים ולתת פה חיוך קטן, שם שלום, בלי לומר מילה. אלוהים היה איתנו והצלחנו שהגרמנים לא יזהו שאנחנו תאומות, כפי שאמא אמרה לנו לעשות. לא ידענו שד"ר מנגלה עורך ניסויים אכזריים ובלתי נתפסים בתאומים, אבל היה לנו ברור שזה משהו מסוכן ויכול לקרות לנו משהו רע אם ניתפס".

"תמיד פחדתי שכשאבוא לקבל אוכל, הגרמנים המנוולים יזהו שיש אחיות תאומות שהם לא עלו עליהן. ובאמת, היתה פעם אחת שאחד המנוולים חשב בטעות שאני כבר קיבלתי אוכל כי עמליה היתה קצת לפניי בתור, והוא הכניס לי אגרופים ושבר לי את השיניים. אבל גם אז, כמובן, לא הפרתי את הפקודה של אמא ולא אמרתי כלום. חטפתי כהוגן וכאב לי מאוד אבל התגברתי" מספרת צביה בקול חנוק.

 כחצי שנה היו באושוויץ עד שיצאו משם לצעדת המוות, הליכה של 16 קילומטרים מדי יום בשלג ובקור חודר העצמות. הם הגיעו מצעדת המוות למחנה כפייה לבנות ואחר כך לברגן בלזן. "היינו מאוד רזות, ואולי גם חולות, אבל כבר היתה לנו תקווה. כבר לא היו גרמנים בחוץ", אומרת צביה ועיניה הירוקות זורחות. "העבירו אותנו לשבדיה לטיפול בבתי חולים, ומשם לבית יתומות, והתייחסו אלינו מאוד יפה ובחום גדול. ופתאום חייכו אלינו ופתאום היה אוכל! ופתאום היו חיים ואוויר וחופש. עד היום אני זוכרת את העם השבדי מאוד לטובה".

לסיפור המלא:


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצלה כמחאה ומרי : בתי ילדים יהודיים בבודפשט 1945-1944

  מחבר: פרופסור יצחק קשתי ( ניצול שואה שהיה ילד בהונגריה ) הוצאת רסלינג  , 2014 מילות מפתח :  ילדים בשואה; הצלה (שואה); יהודי הונגריה; שואה;...