ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 6 בפברואר 2022

הילד מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. המסע לטורקמניסטן

 



הרכבת החלה בדרכה ושקשוק הגלגלים הזכיר לי את הנסיעה הארוכה מפולין לסיביר, כאשר הגענו לטורקמניסטן המלווים הפולנים סידרו אותנו בשלשות והתחלנו לצעוד כשני קילומטר עד אשר הגענו למחנה, על שער המחנה התנוסס דגל פולני, חילקו אותנו לחדרים, בנפרד בנים ובנות, עשרה בכל חדר, הסדר במחנה הונהג על יד מדריכים ומדריכות פולניים וכמובן בשפה הפולנית. הבוקר התחיל בתפילה ולאחר מכן מסדר ועמידת דום ליד הדגל שעמד במרכז המחנה ושירת ההמנון הפולני. את המסדר נהלו מדריך ומדריכה והם שאלו האם יש בנינו מישהו שיודע לתופף, הרמתי את ידי ואמרתי שבילדותי היה לי תוף והייתי מתופף. שלחו אותי לאיש שלבש מדים צבאיים, הוא נתן לי תוף ובחן אותי, תופפתי מארש, הוא הראה לי איך יש לתופף בזמן הנפת בדגל וביקש ממני לחזור מספר פעמים על מה שלימד אותי, לאחר מכן אמר לי להתאמן במשך כל היום וממחר כל בוקר עלי לעמוד במסדר הבוקר ליד התורן ולתופף את המנגינה שלימד אותי. קבלתי גם מדים והייתי מאד מאושר, כולם התייחסו אלי בחיבה במיוחד המדריכים והמדריכות.

אנחנו, הילדים היהודים היינו מיעוט במחנה והאנטישמיות הייתה מורגשת גם מצד הילדים הגויים אך בעיקר מצד המדריכים והמדריכות הפולניים, הם נהגו לצחוק על המבטא של הילדים היהודים, אני לא במיוחד סבלתי מזה כי דברתי את השפה היטב אפילו יותר מהם ולפעמים הייתי אפילו מתקן להם שגיאות, הם גם ניסו להכות ולדחוף אותנו אבל אני מייד הייתי מחזיר להם שבעתיים, היה לי יחס מיוחד ומועדף מתוקף היותי המתופף וניצלתי זאת והגנתי גם על הילדים האחרים ולאט לאט הם החלו להימנע מלהציק לנו, בבית היתומים הזה, הראשון שהיינו בו, שמרנו על אחדות הקבוצה, קבוצת הילדים שהיו אצל אסתרה והגנו ועזרנו אחד לשני ובעיקר לקטנים שבנינו.

יום אחד הגיעה הוראה שיש לפנות את כולנו לבית יתומים מרכזי גדול הנמצא בעיר אָשְחַבָּד שבטורקמניסטן. למחרת לאחר הנפת הדגל הסתיים תפקידי כמתופף, ארזנו את בגדינו, אכלנו ארוחת בוקר ושוב מסדר יציאה וצעדה לכיוון תחנת הרכבת, עלינו לקרונות  ושוב החלה המנגינה ללא המילים אשר ליוותה אותי מפולין לסיביר ולאחר מכן לאסיה הרוסית, המנגינה של הרכבת המתגלגלת על המסילה, שקשוק הגלגלים וקולות הצפירה, עשן, עצירה והאטה ונוף החולף במהירות מבעד לחלונות.

 

אשחבד , טורקמינסטן

 

הגענו לתחנת הרכבת של אָשְחַבָּד, עיר ענקית עם כבישים רחבים, גנים, בנינים ותנועה של המוני בני אדם.

לאחר הירידה מהרכבת הסתדרנו בשלשות ונערך מסדר,התחלנו לצעוד דרך רבה וארוכה עד אשר הגענו לשער גדול ורחב אשר נפתח ואנו צעדנו פנימה לתוך חצר ענקית שהייתה מוקפת בבניינים שטוחים ובנין אחד רב קומות, כל המתחם היה מוקף בחומת בטון גבוהה מאד המקום נתן תחושה של בית סוהר ענק המנותק מכל מה שקורה בחוץ.

החלה הקראת שמות ולחלוקה לקבוצות למגורים, כל היהודים היו בקבוצה אחת. לכל אחד ניתנו שלוש שמיכות, על שתיים שוכבים ובאחת מתכסים, לאחר מכן הוליכו אותנו לבית המרחץ שהיה מרוחק כקילומטר מבית היתומים, צעדה כאשר הגבוהים מקדימה והקטנים מאחר, טווח הגילאים היה מ- 16 ועד 6, בבית המרחץ כל אחד מסר את בגדיו לחיטוי, קיבל מגבת ונכנס פנימה להתרחץ, הסתבנו בסבון כביסה שחור ובעל ריח רע ויצאנו, בדרך החוצה קבלנו בגד לבן בצורה של שמלה ואת הבגדים שמסרנו בכניסה ואנו שוב בדרכנו חזרה לבית היתומים לבושים בשמלת האסירים שקבלנו

ובידינו חבילת הבגדים שעברה חיטוי, ושוב מסדר והקראת שמות והוראות כיצד יש להתנהג, סדר היום היה השכמה, תפילה, ארוחת בוקר, סידור וניקוי של המגורים. חולקנו לקבוצות של שישה והוטל עלינו לטאטא את כל המתקן כולל אזור החניה של כלי הרכב הצבאיים אשר שימשו את החיילים הפולנים אשר היו נוסעים וחוזרים מפרס. המקום כולו היה שילוב של בית היתומים, מחנה צבאי ובית כלא. הבניין הגבוה הכיל את משרדי המנהל והמחנכות ואת חדרי המגורים שלהם שהיו מאורגנים היטב, המפקד היה נמצא שבוע אחד במתקן ושלושה שבועות בפרס, שם הייתה ממוקמת המפקדה המרכזית של צבא פולני הגולה, צבא אָנְדְרֶס. המפקד היה אדם מבוגר בעל שיער שיבה ושפם עבות ובכל פעם שהיה מגיע היו עורכים מסדר ומקבלים את פניו, במרוצת הזמן מינו אותי למפקד המשמר, אשר תפקידו היה לשמור על המחסנים ועל המשרד שבכניסה מהרחוב, באחריותי היה לקבל, למיין ולחלק את הדואר שהיה מגיע, קבלתי גם מעיל צבאי ארוך שהגיע עד הרצפה וכובע מצחייה. שלטתי היטב בשתי השפות, והמראה הבלונדי והבהיר שלי גרם לרבים לטעות ולחשוב אותי לגוי פולני.

 

המשטר בבית היתומים היה משטר פולני נוקשה, על כל מעשה שלא היה מקובל ספגנו מלקות כעונש. היינו מיעוט יהודי בין כ- 600 ילדים והאנטישמיות באה לידי ביטוי בהתנפלויות על הילדים היהודים ומכות בכל הזדמנות. המחנכת הראשית, וָנְדָה, ביטאה את שנאתה ליהודים באכזריות רבה, היא הייתה מכה את הילדים הקטנים בחגורת עור צבאית רחבה והכריחה אותם לכרוע ברך לפני פסל מגבס של מריה וישו שעמד במרכז האולם. בבוקר היו הילדים הקתולים מתפללים, כורעים ברך לפני הפסל ומצטלבים והילדים היהודים היו חייבים לעמוד דום.

 יום אחד נקראתי למשרד הצבאי וכמפקד המשמר ציוו עלי להכין קבלת פנים ומשמר כבוד למפקד המחנה שאמור היה להגיע לבית היתומים. ארגנתי עשרים בחורים, עשרה יהודים ועשה גויים, ובקבלת הפנים הם עמדו בשתי שורות אני נתתי פקודה לעבור לדום ולהצדיע, נגשתי את המפקד וגם כן עברתי לדום, הצדעתי ואמרתי "אדוני המפקד, בית היתומים מקבל אותך בברכה ובכבוד, המסדר לפקודתך המפקד !". המפקד סקר את שתי השורות, הצדיע וקרא "עמוד נוח" ואז פנה אליי ואמר לאחר פיזור לגשת למשרדו, עניתי "ברור המפקד" ושוב הצדעתי והוא ופמלייתו שמנתה כמה קצינים ונהג שלו פנו והמשיכו בדרכם.

 התצחצחתי והתמרקתי, הרטבתי את שיערי והסתרקתי ועליתי למשרדו, השליש קיבל את פניי בכניסה ופקד עלי להמתין ונכנס ללשכת המפקד, כאשר יצא אמר לי "כנס", נכנסתי והצדעתי, הוא שאל אותי לשמי ועניתי "מיכאיל קוקר", הוא שאל אותי "מאין אתה בפולין ?", "מהעיר זֶשוב" עניתי, "ומנין לך הפקודות בפולנית ברורה כל כך והנוסח הצבאי ?", עניתי "אני בן לקצין פולני, ליגיונר, קוקר", "קוקר, קוקר" הוא תהה "אתה לא נוצרי" הוא אמר, "לא" עניתי "אני יהודי", הוא קם, ניגש אליי, רציתי לקום גם כן מתוך כבוד והוא פנה אליי באידיש ואמר לי "ז'יד, ז'יד", ליטף את שיער ראשי ושאל "איך מתייחסים אליך כאן בבית היתומים ?", סיפרתי לו שאני כאן עם אחי אבל כולנו כאן אחים, ספרתי לו שאיננו רעבים אך גם איננו שבעים אבל שהמשטר נוקשה מאד ושאנו סובלים מהתנכלויות רבות במיוחד לאחר כיבוי האורות, אנחנו מחזירים מלחמה שערה ונענשים במלקות בחומרה רבה על ידי המחנכת הראשית ונדה. הוא שאל אותי האם התלוננתי בפני המנהל, שהיה איש גיבן ושתקן, עניתי לו שלא וכאשר שאל מדוע עניתי מכיוון שלא חשבתי שזה יעזור ומשהו ישתנה. הוא שאל אותי לתפקידי וספרתי לו שאני מפקד המשמר והמזכיר של המשרד הקטן, שאני מקבל את הדואר לצבא שחונה כאן, חותם לדוורים על קבלת הדואר ודואג לחלוקתו. "היחס אליכם ישתנה" הוא אמר, "ואתה יכול לפנות אלי בכל פעם שתירצה" הוא קם ממקומו ונתן לי קופסת פח שהיה בה שוקולד, דבר שלא ראיתי ולא טעמתי מאז שנשלחנו לסיביר.

 הרהרתי בליבי וחשבתי על המילים שאמר באידיש, על כך שליטף את ראשי ועל החמימות שהפגין כלפיי, חשבתי בליבי "בטח הוא יהודי" אבל הדרגה הבכירה, דרגת מג"ד בצבא הפולני הפליאה אותי, לא יתכן שליהודי יש דרגה כה גבוהה בצבא הפולני. בשלב מאוחר יותר התברר לי שהוא יהודי שהמיר את דתו.

אנטישמיות פולנית

הפגישה עם המפקד והיחס שהפגין כלפי הפיחה בי העזה ואומץ וניצלתי את מעמדי כדי לעמוד כנגד האנטישמי, להכות בחזרה ואכן הלך והשתרר שקט מאיים, היה מקרה פעם שבדרכי למשרד אני רואה את וָנְדָה מכריחה ילד קטן בן שש או שבע לכרוע ברך לפני פסל מריה וישו, צועקת עליו צעקות רמות "כרע, יהודון" ומתחילה להלקות אותו עם החגורה עד שהילד החליק ונפל, ניגשתי אליו והרמתי אותו, למראה הדבר השתנו פניה והבעת רצח עלתה בהם ואז היא פנתה אלי "עכשיו אתה תכרע ברך, אני אלמד אותך לקח", הסתובבתי אליה ואמרתי "אני יהודי ולא אכרע ברך" היא החלה להלקות אותי בחמת זעם מטורפת ומרוב זעמה התעלפה. מיד הגיעו ובאו מדריכות וטיפלו בה, היה ברור לי שאני צפוי לעונש אבל להפתעתי לא קראו לי למנהל, חבול מהמכות שהנחיתה עלי חזרתי לתפקידי, שקלתי לעלות למפקד ולספר לו את אשר קרה אבל עוד לפני שנפלה אצלי ההחלטה, הגיעה אחת המדריכה ואמרה לי שהמנהל מבקש שאני אעלה למשרדו, עשיתי כן, מכיוון שלא היה איש צבא לא היה צורך לעמוד דום. הוא פנה אליי ואמר "קוקר, מה קרה ? ספר לי", ספרתי לו את כל מה שקרה והוא אמר שמהיום ואילך לא יהיו יותר ליהודים עונשים של כריעת ברך עד אשר ניסע מכאן לאיראן, הוא אמר שהוא התעכב ואיחר במתן ההוראה למחנכות, הוא הורה לי לחזור ולהמשיך בתפקידי ואם תהיינה בעיות לדווח לו מיד, הבינותי שהוא קיבל פקודה מהמפקד לא להעניש את הילדים היהודים בכריעת ברך לפני הפסל ולא להלקות אותם אבל עד אשר הוא העביר את ההוראה למחנכות אני נפלתי קורבן אבל יצאתי כמנצח, שמח עם ראש מורם, ווָנְדָה חולפת על פני בראש מושפל ואני אפילו לא ברכתי אותה לשלום כפי שהייתה החובה. היחס הרע שנהגה ונדה בילדים, והאנטישמיות והשנאה שפעפעה בה כלפי כולנו גרמה לי לשנוא אותה, את האישה הרעה הזו אשר ניצלה את הכוח והמעמד שלה נגד ילדים קטנים ובעונשים חמורים כאלה.

מקור וקרדיט


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

סיפור ההישרדות הלא יאומן של הילדה בת ה11 שולמית כרמי בשואה

בצילום למעלה : בני משפחת זורגר. אוברטין, פולין, שנות השלושים מימין: דוניה, אלי, סוניה, גולדה ואסתר זורגר. סוניה שרדה. יתר המצולמים נרצחו ...