אבא נשאר בביאליסטוק, והיא, אמה ואחיה, הגדול ממנה בארבע שנים,
הוסעו ברכבת לסיביר, כי היו “בורגנים” בעלי בית־חרושת לטכסטיל. ידעו שאת אבא לא
יראו עוד, כי יום לאחר עזיבתם את העיר נכנסו לשם הגרמנים.
בת חמש היתה אז. בעלת־הבית הרוסיה השכירה להם “חדר” בבקתה. ה“חדר”
לא היה אלא רפת, כי במחיצה אחת אִתם עמדה ורבצה גם פרה.
אמא עבדה בקולחוז הסמוך כתופרת. תפרה מדים לחילים, והיתה
“סטאכנוביצה”. האח גם הוא עבד בקולחוז, בשדות.
בלה נשארה לבדה בבקתה במשך היום, והרוסיה היתה מצווה עליה למרוח את
רצפת העפר בפרש של הפרה. כשהיה הפרש מתיַבש, היתה הרצפה עוטה שכבה קשה. מפעם לפעם
היתה הרוסיה נכנסת ומאיצה בה: “אל תתעצלי, ז’ידובקה!”
פעם חזר אחיה מן העבודה והחליק על הפרש הלח ונפל. הוא רגז עליה
והיא בכתה וקראה לעומתו: “ז’יד! ז’יד ארור!”
יותר מארבע שנים היו שם, בבקתה ההיא, סובלים מרעב ומקור. אחר־כך
חזרו לפולין. שבועות נסעו ברכבת, עד הגיעם לוורוצלב. שם נפרדו מאמם. היא ואחיה
נסעו לניימצ’ה, ומניימצ’ה, עם יתר הילדים, לאיטליה, לסלבינו.
איזה אושר! – חשבה עכשיו, בלילה – איזה אושר להימצא כאן עם מדריכים
שהם אבא ואמא!
הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה
במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא
היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.
הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון
מטעם “משואה”.
תל אביב: עם עובד; 1984
לספר
המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה