הילדות השלווה של זהבה גבעון, שנולדה כזלטה גאון בסרייבו, באה לקצה כשהנאצים פלשו ליוגוסלוויה באפריל 1941. אביה נרצח, והיא עם אמה ואחותה רות הגיעה למחנה הנשים האכזרי ג'קובו, משם נשלחה אמה להשמדה.
בני משפחה הצליחו להחביאה, ובאביב 1943 היא הוברחה עם נערים אחרים לספליט, אז באיטליה, ומשם לכפר נוננטולה ליד מודנה. שם כינס איש השומר הצעיר יוסף איתאי (יושקו אינדיג), החל מקיץ 1942, ילדים מרחבי אירופה ושיכן אותם ב"וילה אמה" – בניין שקרא עשיר יהודי על שם אשתו. יושקו מתאר בספרו "ילדי וילה אמה" כיצד רופא הכפר, ד"ר ג'וזפה מוראלי, הציע לבאים "את רגשי הידידות העמוקים ביותר כאדם וכרופא". ואולם השלווה היחסית הופרה עם נפילת בניטו מוסוליני בקיץ 1943 והשתלטות הנאצים על צפון איטליה.
הכומר המקומי, דון אריגו בקארי, המרה את פי הממונים עליו והחביא את הקבוצה במנזר, כשיושקו לובש בגדי כמורה. באחד הלילות התגנבו החוצה, ובדרך לא דרך חצו בליל כל-נדרי את הגבול לשווייץ. אחת הנערות, נלי שלזינגר, מספרת בספרה "נלי" כיצד צלחו נחל בקושי רב ונתקפו בפניקה למראה חיילים גרמנים עם כלבים, עד שהתברר כי היו אלה שומרים שווייצים.
כשנתיים שהתה הקבוצה בכפר הציורי בה, ועם תום המלחמה הגיעה לברצלונה, משם הפליגה ארצה באונייה "נון פלוס אולטרה". בנמל חיפה קידמה את פניהם מייסדת עליית הנוער, רחה פריאר, שהשיגה בעבורם סרטיפיקטים וחרדה כל העת לגורלם.
אחרי תקופת שהייה בכפר מסריק, עלתה גבעון על הקרקע ביום הכיפורים 1946 בדנגור שבנגב המערבי, שם היתה ממקימי קיבוץ נירים. לצדה היה שלמה (סלי) גבעון, חברה מווילה אמה, שיהיה לבעלה ולאבי ילדיה יובל, ניר ורן. המא"ז אברהם אדן (ברן), לימים אלוף בצה"ל, כתב בספרו "עד דגל הדיו", כי כשהגיע צוות הסרטה באיחור הם נאלצו לפרק בשבילו צריף ולהקימו מחדש.
בתש"ח הסתער הצבא המצרי על נירים, וגבעון סייעה בטעינת כדורים לקומץ הגברים שהתגוננו בחפירות. "נירים עמדה בזכות מספר רובים ורוחם של אנשיה", כתב אחד המגינים, שאול גבעולי, לימים קצין חינוך ראשי, בקובץ "נירים מול אויב". המצרים נסוגו, כשהם מותירים הרוגים ופצועים בקרב חברי הקיבוץ הקטן, ש"מה שנשאר להם", כדברי נתן שחם ב"אזימוט 180", הוא "רצון טוב, חפירות ומקלטים, שדות מוקשים, קצת תפוחי אדמה ושימורים, והומור שאינו ריטון".
אחרי המלחמה עבר הקיבוץ למקומו הנוכחי, מול חאן יונס, וגבעון, האקונומית, עמדה כמו שאר החברים במבחן הפדאיון (מסתננים) המציקים, ואולם לא הסכינה עם לינת ילדיה שלא בדירת ההורים.
שלמה, כתב "על המשמר" ואחר כך "מעריב" בדרום (נפטר ב-1999), נהג לשהות במשך השבוע מחוץ לקיבוץ, וב-1960 הם עזבו והתיישבו בבית ערבי ישן בעיר העתיקה בבאר שבע. גבעון למדה בסמינר הקיבוצים והיתה לגננת בארגון אמהות עובדות, ועם המעבר לעומר ב-1969 פתחה גן פרטי, שרבים מילדי היישוב התחנכו בו. במקביל החלה ללמוד ציור, השתתפה באקדמיות קיץ בזלצבורג ובטריר שבגרמניה, והציגה תערוכות יחיד בגלריות בבאר שבע ובתל אביב. יעקב גולדברג, מילדי "וילה אמה", מספר, כי השתתפה בביקור מרגש בכפר האיטלקי, ששני גיבוריו, ד"ר מוראלי ודון בקארי, היו לחסידי אומות העולם, ובו התרחש, כדבריו, "אחד הסיפורים האופטימיים הבודדים בתקופת השואה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה