סיפורה האמיתי של טובה קלינגר, עורכת לשעבר ב"קול ישראל", הופך להצגת תיאטרון בובות. טובה ואימה, זיסל קלינגר שבתוך שתיים עשרה שנים חייה משתנים לגמרי: היא מתאלמנת, עוזבת עם בנה את משפחתה ואת פולין, בורחת לסיביר ומקימה שם משפחה חדשה, שוהה שנתיים במחנה עקורים בגרמניה ולבסוף מגיעה לארץ ישראל.
ספרי לי על ההצגה
"ההצגה היא באמת הגשמת חלום. הרבה סיפורים סופרו, בייחוד על ידי אימא שלי מתקופת המלחמה, היה אבל הסיפור הגדול שבעצם הוא לא בדיוק סופר, הוא נאמר אינספור פעמים עד שהוא נצרב בתודעה של כולנו כבני הבית. הסיפור היה שאמי, כאלמנה צעירה עם ילד בן שש, ברחה מהעיר האהובה עליה, אז קראו לה דנצינג, היום קוראים לה גדנסק. היא הייתה בעיקר מיושבת על ידי גרמנים והמפלגה הנאצית השתלטה מהר מאוד. יום בהיר אחד, אח שלי בן השש חזר מבית ספר כאשר ילדים גרמנים התנפלו עליו, ואת הילד בן השש הזה היכו מכות רצח וצעקו לו את המשפט 'יהודי מלוכלך'".
"הוא בא כולו בוכה הביתה עם בגדים קרועים, כשהוא צועק לאימא שלי 'אני לא רוצה להיות יהודי'. אימא שלי הבינה שזה הזמן לברוח, והיא ברחה בהתחלה לאחותה בלודג'. לתמימותה, היא חשבה שאולי היטלר לא יגיע לשם, אבל הוא הגיע. לאחותה היו שתי בנות, אחת בת 15, השנייה בת 18, והייתה לה חנות ירקות, היא הייתה אלמנה גם", היא מספרת.
עוד היא מוסיפה: "אז היטלר הגיע גם ללודג' ואימא שלי הבינה שצריך להמשיך ולברוח. היא אמרה לאחותה, 'אני לא נשארת כאן, אני בורחת לרוסיה', כי היה חלון קטן שסטלין אפשר ליהודים להיכנס לרוסיה, והיא לקחה את אח שלי, את בנה הבכור, והיא אמרה לאחותה 'קחי את שתי הבנות ובואי איתי'. האחות סירבה, היא אמרה 'אני לא יכולה לעזוב את החנות, ממה נתפרנס? אבל את יודעת מה, את יכולה לקחת את הבנות שלי'".
היא המשיכה לספר על אמה: "אימא שלי הייתה אלמנה עם ילד קטן והיא אמרה 'איך אני יכולה לקחת את הבנות שלך? אני לבד. אני לא יודעת לאן אני בורחת, ואם יקרה להן משהו?' והיא סירבה. כמובן שהיא לא יכלה לתאר לעצמה שהיא תחזור אחרי המלחמה ללודג' ולא תגלה איש מהמשפחה שלה, כולל כמובן גם שתי הבנות ואחותה. זה היה הפצע הגדול של אימא שלי כל ימי חייה".
"הסיפור הזה היה חלק מהחיים שלי, ואני הרגשתי שאני צריכה באיזושהי דרך לספר את הסיפור הזה, ציינה קלינגר והוסיפה: "כשיצאתי לפנסיה, הלכתי להחזיר לי אהבות ישנות. אז הלכתי לאמנות, לתיאטרון, והתגלגלתי לתיאטרון בובות, ואהבה גדולה פרצה ביני לבין הבובות. כשלמדתי בבית הספר של דבורה צפריר, הכרתי את אלית בבר שהיא בובנאית, והיא העבירה קורס בשם 'איך לספר סיפור עם בובה', וכששמעתי את המשפט הזה, הבנתי שמצאתי דרך איך לספר את הסיפור של אימא שלי".
את למעשה לבדך על הבמה כאשר יש בובות
"יש שתי בובות גדולות, אחת של אימא שלי, ואת אחי בן השש-השמונה שליווה אותה, שהוא כמובן ילד קטן".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה