סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של
נעמי שדמי (נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד
הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009 ) ודליתי מתוכו 2 קטעים אודות ילדותה
בשואה , הנה הראשון
"אם תתקרבו אל אימכם, אשחיל
אתכם על הכידון " , איים הקלגס הגרמני שאחז באימא"
עמדנו מולם חסרי אונים , שני
ילדים יהודים קטנים , חסרי מגן , ילד בן
חמש וחצי וילדה בת שלושה-עשרה.
הקלגסים ההונגרים ( אנשי "
צלב החץ" הפשיסטית ההונגרית) והגרמני אחזו באימא שלהם והתחילו לגרור אותה
החוצה ."
האימא נלקחה בסתיו 1944 למחנה ברגן בלזן שם נרצחה .
ילד בן חמש וחצי וילדה בת
שלושה-עשרה נותרו לבדם בהונגריה .
" את אימא לקחו בנובמבר 1944
, איני יודעת את התאריך המדויק . אחרי שלקחו אותה, יושקה בן החמש וחצי ואני נשארנו
לבד. לא היה מי שידאג לנו. לא היה שינשק וירגיע
אותנו בעת ההפצצות , כאשר פחדנו נורא והאדמה רעדה. ישבנו בחדר ומדי פעם הצצנו
החוצה מבעד לחלון ."
"אני רעב" אמר יושקה.
נחכה לאימא ואז נוכל יחד" ,
אמרתי לו.
הסתכלנו החוצה , אבל אימא לא באה.
"יושקה בכה הרבה , וכל הזמן ביקש
לאכול."
יום אחד לקחו אותנו לגטו במרכז העיר בודפשט.
בשטח הגטו , שגודר בחומה הצטופפו
עשרות אלפי יהודים שחיו ברעב ובתנאים סניטריים איומים.
עברנו מבית לבית עד שמצאנו לנו
פיסת רצפה במטבח של אחת הדירות.
לפעמים יצאתי מן הגטו אל הצד הארי דרך אחת
הפרצות שבגדר או במעבר מאחד הבתים, וקיבצתי דברי מאכל אצל הגויים ההונגרים. נכנסתי לחצרות ולדירות ועוררתי את רחמיהם של האנשים. סיפרתי שאחי ואני
נשארנו יתומים לאחר שהורינו נהרגו בהפצצה. לא חשבתי על הסכנה, משום שהייתי
בלונדינית ולא נראיתי כילדה יהודייה מן הגטו. חשבתי רק יושקה אחי הקטן ועלי . הין
שאיימו וגירשו אותי, אך רוב האנשים נתנו לי משהו ומעולם לא חזרתי לגטו בידיים
ריקות.
אחי יושקה לא חדל לשאול מתי תחזור
אימא, מתי יבואו אבא ומיקי.
נוסף על כל הצרות סבלנו מאד מההפצצות מן האוויר
ומהתפוצצות הפגזים שנורו על העיר מן הצד ההררי שלה, בודה, שהצבא האדום כבר עמד
בקרבתה. העיר הייתה במצור . שמענו כל העת את שריקות הפגזים ואת נפילת הפצצות.
האדמה רעדה. היו פגיעות בבתים קרובים אלינו. רבים מבתיה של בודפשט נפגעו, גם בתוך
הגטו וגם מחוצה לו, יושקה ואני רעדנו מפחד.
באחד הימים הייתי עדה למראות
נוראים: חיילי אס-אס , וחבריהם בריוני " צלב החץ" , ערכו קליעה למטרה
באנשים שהלכו לתומם בגטו או שנראו בחלון
אחד הבתים. בפעם אחרת ראיתי שאנשי " צלב החץ" מעמידים קבוצה גדולה של
יהודים במעגל , עוברים לידם ויורים בכל אדם שישי או עשירי.
ההפצצות תכפו מיום ליום, עד שלא
פסקו יום ולילה, לבסוף ירדנו למרתף ונשארנו בו כל הזמן. כאשר הרעב היה בלתי נסבל ,
עליתי לרחוב בגטו כדי לחפש דבר מאכל כלשהו.
באחד הימים הייתה הפצצה עזה ,
הבית רעד ונדמה היה שהוא נופל עלינו. אחר כך השתרר שקט. ניצלתי את ההפוגה ועליתי
מן המרתף, התמזל מזלי, והצלחתי להשיג מעט מרק. נשאתי אותו בסיר הקטן שלנו .
ברחוב, לא רחוק מפתח המרתף ,
ראיתי אישה צעירה שוכבת ברחוב ודמה מאדים את השלג. בזרועותיה של האישה שכב תינוק
בוכה. כאשר התקרבתי היה ברור אף יותר שהאישה שוכבת ללא תנועה ואינה נושמת.
חילצתי את התינוק מאמו המתה ולקחתי אותו
בזרועותיי. פניו היו אדומות מן הקור, אבל עיניו נעו והביטו בי. נשאתי אותו יחד עם
סיר המרק אל המרתף. לא היה לי מושג מה אעשה בו, אולם היה ברור לי שאיני יכולה
להשאירו ברחוב. קרובי המשפחה של האישה, שהיו אתנו במרתף בגטו, נטלו ממני את
התינוק, אבל אלמלא כן אין ספק שהתינוק היה נשאר ברשותי והייתי מטפלת בו. חוויה זו
זעזעה אותי עד עומק נשמתי ונחרטה בזיכרוני לעד.
גטו בודפשט בו היו 65,000
יהודים שוחרר רק באמצע ינואר 1945 , שחרר
אותו הצבא האדום. "
מקור וקרדיט :
נעמי שדמי , מרתה ונעמי,
משרד הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009
אודות נעמי שדמי ז"ל ואחיה
נצ"מ נעמי שדמי ז"ל שרדה את גטו בודפשט, עלתה לארץ והפכה
לקצינה פורצת דרך בחיל האוויר וגם במשטרת ישראל ., בגיל 88, הלכה לעולמה והותירה
אחריה מורשת בלתי נשכחת - שירות נשים מבצעי במשטרת ישראל.
בנובמבר 1946 הפליגה נעמי עם אחיה הצעיר לארץ באניית המעפילים
"כנסת ישראל". האנייה נעצרה, ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. כעבור
שנה, באוקטובר 1947, הגיעה ארצה לקיבוץ כפר גלעדי. היא הייתה חברה בגרעין שהקים את
קיבוץ האון והייתה מזכירת הקיבוץ. זמן קצר לאחר עלייתה כבר הייתה פעילה בסיוע
ביישובי עולים. נעמי התגייסה לצה"ל ב-1948, הייתה קצינה קרבית בצבא, השתתפה
בפעולות תחת אש ואף קיבלה צל"ש על חילוץ פצוע תחת אש. הייתה מפקדת קורס קצינות בהמשך. היא הייתה קצינת ח"ן של חיל האוויר. תפקידה האחרון היה סגנית קצינת ח"ן ראשית של צה"ל.
היא שירתה במשטרה במשך 20 שנה וייסדה את שירות הנשים בתפקידים
מקצועיים במשטרה. היא השתחררה בדרגת ניצב משנה
במשטרת ישראל
בשנת 1961, בעקבות החלטה לשלב נשים בפעילות
המשטרתית, המליץ מנהל הסגל בצה"ל על נעמי שדמי כמתאימה לפקד על יחידת השוטרות המוקמת, והיא הסכימה לקבל את התפקיד.
שדמי ניהלה מאבק ממושך כדי להכשיר שוטרות לתפקידים נוספים כמו: בילוש, מפלג נוער, מוקדי אלחוט ומז"פ.
שדמי שירתה עשרים שנה במשטרה וביססה את שירות השוטרות במשטרת
ישראל. היא השתחררה ב-1 במאי 1981 בדרגת ניצב משנה.
יהי זכרה ברוך
אחיה הקטן של נעמי , יושקה , ששינה את שמו לעלי שמיר , היה
חבר קיבוץ כפר-גלעדי , היה מ"פ בשריון , הגיע לתפקיד מג"ד בשריון במילואים , ברמת הגולן
ראו גם :
בלוז
לכחולת המדים ( מאמר
של ד"ר שרון גבע)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה