סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של
נעמי שדמי (נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד
הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009 ) ודליתי מתוכו 2 קטעים אודות ילדותה
בשואה , הנה השני :
בכפרים
כאשר הצבא האדום שיחרר את העיר
בודפשט נעמי ( מרתה ) ואחיה נותרו ללא קרובים וללא נפש חיה שתדאג להם. הם התחזו ונרשמו בתור ילדים הונגרים יתומים ( בתור נוצרים ) ונשלחו לעבוד בחקלאות בכפרים הונגרים . אסור היה להם לגלות שהם
יהודים כי השנאה ליהודים לא נמוגה עם
הכיבוש הסובייטי של הונגריה.
במסע הנדודים של נעמי ואחיה בין
הכפרים ההונגרים הצליחו לבסוף למצוא אצל אחד הכפריים מקום . כותבת נעמי שדמי
בספרה המרתק : " גם שם עבדתי בכל
העבודות , ואף נוסף לי עיסוק חדש שאותו אהבתי מאד : הפכתי לרועת אווזים . יצאתי עם
יושקה לחצר ולשדה עם להקת אווזים מקרקרת
ורועשת. תחילה , פחדתי ממקוריהם
החדים, בייחוד כאשר רצו לקראתי בצוואר נטוי קדימה ובגעגוע מאיים, אך במשך הזמן התיידדנו, האווזים
ואני, וחיינו בשלום. יושקה אחי היה אתי , עזר לי בעבודה בליווי להקת האווזים ובקולות
שהשמענו כדי לקרוא להם ולהובילם לשדה או הביתה. "
“בתור רועת אווזים יכולתי
להתבונן בנוף , בשמים , במרחקים , להיזכר ולחלום. גם יושקה נהנה מן העיסוק
באווזים, מצא אבנים ומקלות ושיחק בהם. לעתים קרובות סיפרתי לו סיפורים. האווזים
נברו בקרקע כדי למצוא להם גרגרים ושרידי צמחייה. “
“הימים חלפו ואני לא ספרתי
אותם . החורף נגמר , השלג הפשיר, היה עדיין קר, אבל השמש כבר הופיעה בשמים. הייתי
רועת אווזים בכפר נידח, אי-שם בעולם”
“בזמן שהיינו בכפר ההונגרי , חזרו מאושוויץ שתי בנות דוד שלי ,
קטי ושרי. כאשר נודע שיושקה ואני נמצאים
אצל משפחת איכרים באחד הכפרים, החליטו לחפש אותנו. נאמר להן רק באיזה מחוז
בהונגריה פוזרו הילדים היתומים. הרישום שנעשה בכפרים לא השתמר ואיש לא ידע באיזה
כפר אנחנו, וממילא ברחנו מכפר אחד לשני .”
יום אחד חזרנו מן השדה , יושקה ,
אני ולהקת האווזים . מרחוק הבחנתי בשתי דמויות בקרבת בית האיכרים. התקרבנו אליהן,
ולפתע שמעתי צעקות : " יושקה! מרתה! “
“לרגע קפאתי במקומי ,מופתעת
, אך עד מהרה התאוששתי ויחד עם אחי התחלתי לרוץ בכל כוחי לעבר הדמויות. היו אלו
קטי ושרי. התחבקנו והזלנו דמעות . הן חזרו אין-ספור פעמים על שמותינו. קשה לתאר את
שמחתן ואת שמחתנו. “
“נפרדנו מן האיכרים, העפתי
מבט בלהקת האווזים ואמרתי להם שלום. קטי ושרי לקחו אותנו לבודפשט אל ביתו של הדוד מרטון , אחיה הצעיר של
אימא. סוף סוף הייתה לנו משפחה ולא היינו צריכים להיות בין זרים. יכולנו להתרחץ ,
ללבוש בגדים נקיים , לישון במיטה ולאכול לשובע. בתנאי חיים רגלים כל הדברים האלה
מובנים מאליהם, אך לנו, לאחר מה שעברנו, היה זה גן עדן של ממש . “
“אבא , אימא והאח הגדול
מיקי לא חזרו . בזו אחר זו הגיעו הידיעות והעדויות על מות שלושתם , במקומות שונים
ובזמנים שונים. “
מקור וקרדיט :
נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד
הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009
אודות נעמי שדמי ז"ל ואחיה
נצ"מ נעמי שדמי ז"ל שרדה את גטו בודפשט, עלתה לארץ והפכה לקצינה פורצת דרך בחיל האוויר וגם במשטרת ישראל ., בגיל 88, הלכה לעולמה והותירה אחריה מורשת בלתי נשכחת - שירות נשים מבצעי במשטרת ישראל.
בנובמבר 1946 הפליגה נעמי עם אחיה הצעיר לארץ באניית המעפילים
"כנסת ישראל". האנייה נעצרה, ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. כעבור
שנה, באוקטובר 1947, הגיעה ארצה לקיבוץ כפר גלעדי. היא הייתה חברה בגרעין שהקים את
קיבוץ האון והייתה מזכירת הקיבוץ. זמן קצר לאחר עלייתה כבר הייתה פעילה בסיוע
ביישובי עולים. נעמי התגייסה לצה"ל ב-1948, הייתה קצינה קרבית בצבא, השתתפה
בפעולות תחת אש ואף קיבלה צל"ש על חילוץ פצוע תחת אש. הייתה מפקדת קורס קצינות בהמשך. היא הייתה קצינת ח"ן של חיל האוויר. תפקידה האחרון היה סגנית קצינת ח"ן ראשית של צה"ל.
היא שירתה במשטרה במשך 20 שנה וייסדה את שירות הנשים בתפקידים
מקצועיים במשטרה. היא השתחררה בדרגת ניצב משנה
במשטרת ישראל
בשנת 1961, בעקבות החלטה לשלב נשים בפעילות
המשטרתית, המליץ מנהל הסגל בצה"ל על נעמי שדמי כמתאימה לפקד על יחידת השוטרות המוקמת, והיא הסכימה לקבל את התפקיד.
שדמי ניהלה מאבק ממושך כדי להכשיר שוטרות לתפקידים נוספים כמו: בילוש, מפלג נוער, מוקדי אלחוט ומז"פ.
שדמי שירתה עשרים שנה במשטרה וביססה את שירות השוטרות במשטרת
ישראל. היא השתחררה ב-1 במאי 1981 בדרגת ניצב משנה.
יהי זכרה ברוך
אחיה הקטן של נעמי , יושקה , ששינה את שמו לעלי שמיר , היה
חבר קיבוץ כפר-גלעדי , היה מ"פ בשריון , הגיע לתפקיד מג"ד בשריון במילואים , ברמת הגולן
ראו גם :
בלוז
לכחולת המדים ( מאמר
של ד"ר שרון גבע)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה