משה רוט , ילד בן 9 , במנזר

מסתירים אותי במנזר בצרפת.

בלילות אני צריך לישון באולם תפילה צדדי ובלילה דמויות של קדושים נוצרים מול עיני . אני מפחד  בלילות . אני מתעורר באמצע הלילה . אני צריך פיפי . בית השימוש בחצר . איני יכול לרדת מהמיטה ולגשת לחצר . הדרך  החשוכה בלילה מפחידה. אני מחכה לבוקר .

מתאפק ... מתאפק.

אני מתעורר ומתחתי מזרון רטוב. השחר עדיין מתמהמה.

אני לבדי , ההד של מחשבותי ממלא את האולם.

נזירה נכנסת בבוקר לאולם השינה/תפילה.

אני יורד מהמיטה רטוב, רועד , מפוחד , מבוייש.

הנזירה צועקת . "עשית כאן פיפי" בקאפלה. היא מושכת באוזני בחוזקה ולוקחת אותי לטיול סביב תמונות קדושים. היא ממשיכה למשוך לי באוזניים.

אני ילד קטן ומפוחד . 

היא מאיימת עלי למסור על כך לנזירה הראשית.  היא מקיימת את האיום בסוף היום.

מייד עם כניסתי אל חדרה של הנזירה הראשית , עוד לפני שאני מספיק להבחין בה או במשהו בחדרה , אני חש שתי סטירות מצלצלות על לחיי.

"אתה עושה פיפי בקאפלה, במקום שבו נמצא ישו ? אתה מתעצל לקום וללכת לבית-שימוש. "

היא מראה לי בידה האחת את שוט-ההצלפה ובו שתים-עשרה רצועות-עור, ובידה האחרת –שוט של עגלון. האוזניים שלי מצלצלות.

אבל איני בוכה!

"אם עוד פעם תרטיב במיטה , זה מה שמחכה לך ! " היא אומרת ומרימה את השוטים שבשתי ידייה .

אני רץ אל העז שלי בגינת המנזר , מחבק אותה , מספר לה, מבקש ממנה עצה ופורץ בבכי.

חודשים אחר כך אני נקלע לסיכסוך עם ילד נוצרי שהוא בן טיפוחיה של הנזירה הראשית. ילד שתמיד דואגות לו  הנזירות והוא משפיל אותי  כל הזמן . לבסוף , אני מתפרץ ובועט בו בחוזקה בישבן כמה  וכמה פעמים.

למחרת היום , אני הנענש. מצליפים בי קשות לעיני כל הבנות במנזר. בשעת ההצלפות איני בוכה. רק לאחר מכן, כשאני מוצא את עצמי לבד.

עכשיו הנזירה הראשית מכנה אותי "יהודי מלוכלך" . אותו רגע אני נשאר מאובן. ללא אפשרות לנוע, לזוז , כמסמר תקוע באדמה.

מקור וקרדיט :

משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול,  הוצאת עקד , 1998

הילד משה רוט , בן 8 , והאיכר השיכור

 בדרך כלל , האיכר מתייחס אלי בצורה נאותה. הוא לא היה אדם רע. מדי פעם היה מביא לי במפתיע נעליים חדשות , אבל כשרוחו רעה עליו , הוא הופך לאיש אחר.

בימי חמישי , כשהאיכר חוזר שיכור מן השוק, הוא משנה את התנהגותו כלפי : הוא כאילו רואה אותי בפעם הראשונה. למחרת הוא שוכח מה אמר ולמה. בימי חמישי הוא פורץ בפראות אל חצר החווה , שיכור כלוט.  אשתו ובתו בורחות אז אל תוך הבית ואותי שולחים מיד למעלה, אל עליית הגג. לשם אין הוא מעז לעלות.

"יהודון מלוכלך!" אני שומע אותו רועם  בקולו. "אני אתפוס אותך!" .

בימי חמישי אני מעדיף את עליית-הגג על עכבריה, על פני האיכר.

כמו צל היה נכנס לחצר החווה, עיניים בוערות כגחלים , הוא מועד , מקלל,  צועק. הוא נחבל , הוא זועק. הכלבים מחקים את נביחותיו. הוא דומה ללפיד בוער , קלשון בידו.

מעליית הגג אני מבחין מתוך פחד בעיניו הרושפות ניצוצות.

הוא מחפש אותי , הוא מקלל אותי.

"היכן אתה, יהודון מלוכלך? אני מכיר את המחבוא שלך!"

הוא נתקל בכל חפץ. "חכה חכה עד אתפוס אותך !"

מרוב פחד השתנתי במכנסי.

אני בוכה בעליית הגג.

אני שומע את הלמות אגרופו על דלת הכניסה.

כולם עושים עצמם ישנים.

כמוני !

פחדי מתעצמים.  אי אפשר להבין את השינוי בהתנהגותו. יום אחד הוא קורא לי  "מוריס הקטן שלי "  ולמחרת היום הוא מקלל ומגדף אותי.

כאשר אני איתו בעבודה בשדה הוא חביב אלי, דואג לי לאוכל נוסף , אבל כאשר הוא שיכור בימי חמישי כל התנהגותו כלפי משתנה לחלוטין .  הוא מאיים עלי ורודף אותי.

מקור וקרדיט :

משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול,  הוצאת עקד , 1998

במחבוא – בעליית גג , משה רוט , ילד בן 8

"אני בחווה של איכר קתולי שמסתיר אותי.

לא ברור לי מה קורה ומפני מה מסתירים אותי. אני יודע שיש מלחמה, אני יודע שיש גרמנים ושהם רעים , אבל מדוע צריך להסתיר דווקא אותי ? והיכן שאר בני המשפחה ? כל מה שאני יודע הוא , שאחי איב נמצא אף הוא אצל איכר צרפתי , קתולי, אבל הוא אינו צריך להתחבא בשום מקום. הוא מסתובב לו חופשי בכפר.

אולי האיכר שלי חושש לחייו , אולי הוא עושה משהו שאסור לו לעשות, כשהוא מסתיר אותי כך אצלו , בעליית הגג.

 בעלי החיים היו לי לחברה, למקור עידוד, לתחליף של אבא ואמא. אני לומד לדבר עם הפרה ששמה לייקה. אני משחק עם תרנגולים וצוחק עם חיות-הבית.

גיירתי את הפרה לייקה, אני מדבר אליה באידיש. התרנגול הפך ידיד-נפש וכותל-וידוי.

הלילות בעליית הגג החשוכה קשים. כל מה שאני צריך הוא שמישהו יגיד לי "לילה טוב" , האם זה יותר מדי ?

רק שמישהו יגיד לי "לילה טוב".

הצורך הזה במישהו שיגיד לי "לילה טוב" מתעצם ומציף אותי כליל בכל לילה.

אני מוצא תחבולה, לכל אצבע מאצבעות ידי אני קורא בשם אחר : הבוהן הוא אבא , האצבע השנייה היא אמא. כל האחרות מקבלות את שמות אחי ואחיותי.

אני נושק לכל אצבע לפני השינה ולוחש "לילה טוב" .

כל לילה בעליית הגג החשוכה אני עורך שיחה עם הבוהן , ממטיר עליו שאלות ובקשות , אני מדבר אל הבוהן כאילו אני מדבר אל אבא , ותמיד מנסה להעלות את דמותו בעיני רוחי. 

בעליית הגג שלי אין חשמל . גם לא בחדרים האחרים שבחווה. יש מנורת נפט אחת בלבד לכל הבית.

לפעמים , בלילה , הירח נכנס דרך החלון ומאיר את קצה המיטה שלי . כך בבוקר , עם זריחת השמש , חודרת קרן-אור ומאירה-מעירה אותי. אבל , בעצם , התרנגול הוא שמעיר אותי ראשון.

עם חריקת פתיחת השער התרנגול שלי מזנק על רגליו , בא לקראתי , כמתנצל.

אני מתיישב ליד פינת-המדרגות של האסם . מניח על כף ידי חופן גרעיני חיטה. הוא עולה על ברכי ואוכל את ארוחת-הבוקר שלו .

אחרי שהוא מסיים את חופן הגרעינים, אני לוקח אותו בזרועותי ומדבר אליו.

כך כל בוקר, אני מספר לו עלי ועל משפחתי . תמורת חופן גרעינים נוסף הוא מתיישב בזרועותי , אוכל מכף ידי ומאזין להמשך סיפורי מאתמול.

התרנגולות מתגודדות ומתייצבות כבמסדר-חיילים ומביטות בנו.

כל עוד האיכר אינו יוצא אל החצר, אני ממשיך לשבת על מדרגות האסם עם התרנגול ומספר לו את המשך הסיפור של אתמול.

בלילות אני מצטמק , קפוא בעללית הגג , כולי קונכיה. יש דברים מפחידים ומוזרים בעליית הגג. לפעמים יש להם צורה של ברווז עם מקור. לפעמים הם יצורים חסרי צורה ברורה , המסתובבים באוויר. אני מנסה לשקוע בשינה , עד שאני מתעורר מרעש כלשהו .

בלילה אני מת . בבוקר אני כאילו נולד מחדש.

הלול והרפת הם בשבילי מקום מפגש . לא רק עם התנרגול ועם הפרה לייקה אלא במיוחד עם עצמי. רק במקומות ההם אני יכול לדבר בקול רם . כאן אני בוכה בלי חשש שמישהו ישמע אותי. כאן אני גם צחוק בקול , כשהפרה מרשה לי לחבק אותה. אני מחבק אותה סביב צווארה ומניח את ראשי עליה ומדבר אליה, מספר לה על הקורות אותי בלילות בעליית –הגג. התרנגול והפרה הן שתי הנפשות החיות שלי בעולם של דממה, עולם שבו איש אינו מדבר אלי. אני הופך להיות חלק מהבדידות הזו .

אבל מה שחשוב הוא לא לשכוח , לעולם לא לשכוח את בית אבא , את אבא , את סבא .

אני חוזר ומספר לתרנגול עליהם.

חג המולד . אשת האיכר מבשלת מטעמים.

בתום הארוחה האיכר  שואל אותי בחיוך, "נו , איך הייתה הארוחה?"

"ארוחת מלכים" , אני משיב בהכנעה.

למחרת בבוקר איני שומע את התרנגול שלי.

אני רץ אל האיכר ושואל בבהלה, "איפוא התרנגול שלי ? "

"אכלת אותו אתמול, " הוא צוחק.

איני בוכה.

אבל כאילו חלל גדול ניבעת לי במשק- החי שלי ובתוך נשמתי. במשך שבועות רבים אני מתאבל בדממה על התרנגול שלי.

מקור וקרדיט :

משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול,  הוצאת עקד , 1998

הילד משה בן 8 , בעבודת פרך בשדות הדלעות בצרפת

הילד הקטן משה רוט נמלט עם משפחתו  מפריז לאזור גרנובל. אחר כך מעבירים אותו הוריו  בחשאי לכפר באזור טולוז. שם הם וילדים יהודים  נוספים עובדים בפרך אצל איכרים  צרפתים.

כותב משה רוט בספר זיכרנותיו:  "ושוב אני מוצא עצמי מחוץ לבית. שדה-דלעות משתרע לאורך פס הרכבת. באמצע השדה שישה ילדים , פליטים , על עגלה. אני אחד מהם , שישה ילדים קטנים שעובדים. גוום שחוח, רכונים על ראשי דלעות, שמביטים בנו בלעג. אלפי ראשי דלעות כאלה מנקדים את השדה בעיגולים צהובים-ירקרקים. לפני זריחת השמש אנו נעורים לדפיקות מטאטא  על רצפת העץ. אחר כך יושבים על דרגש מכוסה שקים ריקים של תירס , בשקט , כל אחד מכונס בתוך עצמו. לבגדים ריח של דלעת. לדרגש ריח של דלעת . כולי מדיף ריח של דלעת. בקושי אני נועל את נעלי הקרועות.

בזה אחר זה אנו יורדים , כמו נדונים למוות, את מדרדות העץ המריחות כמונו, עייפות כמונו, מדוכדכות כמונו. על שולחן כפרי גס וכבד  מחכה לנו מרק חם של דלעת , שאנו לוגמים בעמידה בחופזה, מפני שהאיכר הצרפתי שלנו בעל פני הדלעת מאיץ בנו בגערות.

אני שווה-נפש. אדיש למתרחש סביבי. הדלעת חדרה אל תוכי וכבשה את כל תוכי, בצבעה , בצורתה ובעיקר בריחה.

איני מרבה לדבר, מילים בודדות . לשם מה . הזמן איבד את גבולותיו. חריקת המריצה , רעש צעדינו מספיקים למלא את דממת הזמן שנמשך בשדה. כאשר השמש יורדת אנו אנו הילדים שוכבים אפוסי כוחות על השקים המדיפים ריח של דלעת. אני נרדם בין אלפי ראשי הדלעת שמכסים את עיני.

הרכבת שחולפת לידינו בשעה תשע מזכירה שהגיעה השעה לשבור את הרעב . הלילה כיסה את האדמה הבוצית בשכבת קרח דקה והדלעות הופכות לכדורי קרח צהובים.

אחרי שלושה חודשים  של עבודת פרך  מסתיימת עונת הדלעת בתוככי חוות הדלעת. אנו הילדים היהודים, השחוחים מעייפות ,  עוזבים בלילה את המקום כשעל רגלינו פצעי קור וריקבון של פטריות. "

מעבירים אותי למוסד יהודי בעיר מואסאק.

 מקור וקרדיט :

משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול,  הוצאת עקד , 1998

הבכי של הילדה זושיה במסתור במרתף אצל משפחה פולנית

הבית של המשפחה הפולנית שבו הסתתרו בני המשפחה היהודית , הפך בהמשך למקום מגורים ומפקדה של שוטרים וחיילים גרמנים . המשפחה מסתתרת בשקט במרתף. הצחוק הרם של הגרמנים מפחיד את הפעוטה זושיה , בת 4 שהייתה עם בני המשפחה היהודית. היא מתחילה לבכות בקול חזק.

כותבת קלרה קרמר בספר הזיכרונות שלה : "היה צריך לעשות משהו או שהגרמנים יגלו אותנו בודאות.

אחד מבני המשפחה אחז בכרית ושם אותה מעל פניה. הילדה זושיה נאבקה  כאשר היא שורטת בציפורניה את ידיו של מר פטרונש היהודי שניסה להשתיקה. קול הבכי עומעם, אבל לא נפסק. אדון מלמן היהודי לקח סוכריה קשה ושם אותה מתחת לכרית. ידיה ורגליה של הילדה זושיה נרגעו. אני נשמתי לרווחה. פטרונטש הרחיק את הכרית מפניה. אפילו באור העמום יכולתי לראות שפניה כחולים. עיניה היו עצומות וחזה לא נע מעלה ומטה עם כל נשימה " .

"אימא זחלה אל הילדה זושיה והתחילה לעסות את חזה. היא עיסתה אותו בכוח. נראה היה כאילו היא מעסה את חזה בלי סוף . היא שמה את אצבעותיה על שפתיה של זושיה והפרידה בינהן. "זושיה זושיה, פתחי את עינייך " . פתאום זושיה צייתה לאימא. היא הסתכלה למעלה על אימא ולחשה , "אני יכולה לאכול את הסוכריה? " הסוכריה היתה בכף ידה. אימא אספה אותה בזרועותיה ועזרה לה לפתוח את עטיפת הסוכריה.

מר פטרונטש כמעט הרג את הילדה זושיה. אבל מי יכול להאשים אותו? הייתי אסירת תודה על כך שזושיה שרדה. הייתי מאובנת, לא יכולתי להזיז שריר. "

   מקור:

Clara's War - Clara Kramer, Stephen Glantz - E-book

הילד זיגוש , בן 7 , לומד לקרוא במסתור אצל משפחה פולנית במרתף

הנערה קלרה קרמר , אחת המסתתרות במסתור במרתף, החליטה ללמד את הילד זיגוש , בן 7, לקרוא . זיגוש שהתייתם מאמו שנהרגה באקציה לא הספיק להתחיל ללכת לבית ספר בשנה הקודמת . הוא הכיר רק עולמות של מסתורים , מרדפים , רעב ואקציות . 

לכן החליטה קלרה לחלץ אותו מעולמו הפנימי הקיים .

בין קירות הבוץ במסתור , התחילה קלרה ללמד את זיגוש את מלאכת הקריאה והכתיבה. תוך חודש הוא הפך לזולל ספרים.

מר בק הפולני , שהסתיר אותם , הביא להם עוד ועוד ספרים . עולמו הפנימי של הילד זיגוש הורחב למחוזות רחוקים, לתוככי הרפתקאות שאפילו הוא לא יכול היה לדמיין.

כותבת קלרה בספר הזיכרונות שלה : "הזמן והשעמום היו גם אויבנו בבונקר אך הילד זיגוש היה האלוף במערכה של יושבי הבונקר נגדם" .

הילד זיגוש בילה כך 18 חודשים במסתור . אחרי המלחמה עלה לישראל ובהמשך התגייס לחיל האוויר וזכה להצלחה בישראל .

   מקור:

Clara's War - Clara Kramer, Stephen Glantz - E-book

הבריחה של הילדים זיגוש וזושיה מגטו ז'ולקיב

 האמא של הילדים זיגוש ( בן 6) וזושיה (בת 4) חששה מאקציה של הגרמנים בגטו ז'ולקיב והחביאה אותם בעליית הגג של היודנראט.

אוצ'קה האמא נהרגה ע"י הגרמנים באקציה והילדים נותרו כמה ימים לבדם רעבים במחבוא בעליית הגג .

הם חיכו וחיכו והאמא לא הגיעה אליהם למחבוא. בסוף,  הילד זיגוש האמיץ החליט ביוזמתו לברוח בלילה מהגטו לבית המסתור של משפחת בק הפולנית מחוץ לגטו.

בקור העז אשר שרר במקום הוא נטל את אחותו הקטנה ובחצות הלילה התגנבו בשקט לכיוון היציאה מהגטו . הם הצליחו לחמוק מהמשמרות של השומרים האוקראינים . הם זחלו בשקט לעבר פתח היציאה מהגטו והחלו להתקדם לעבר השכונות הנוצריות ליד העיר .  

שני ילדים יהודים צעדו לבדם בחצות צעדו 10 קילומטרים כשהם הולכים ומסתתרים כל פעם מפני השוטרים האוקראינים.

הילדים הצליחו להגיע בשקט למקום המחבוא של משפחתם היהודיה במרתף הנסתר של משפחת בק הפולנית . הם הצטרפו למסתתרים ושהו במקום עד סוף המלחמה.

   מקור:

Clara's War - Clara Kramer, Stephen Glantz - E-book