הילד משה בן 8 , בעבודת פרך בשדות הדלעות בצרפת

הילד הקטן משה רוט נמלט עם משפחתו  מפריז לאזור גרנובל. אחר כך מעבירים אותו הוריו  בחשאי לכפר באזור טולוז. שם הם וילדים יהודים  נוספים עובדים בפרך אצל איכרים  צרפתים.

כותב משה רוט בספר זיכרנותיו:  "ושוב אני מוצא עצמי מחוץ לבית. שדה-דלעות משתרע לאורך פס הרכבת. באמצע השדה שישה ילדים , פליטים , על עגלה. אני אחד מהם , שישה ילדים קטנים שעובדים. גוום שחוח, רכונים על ראשי דלעות, שמביטים בנו בלעג. אלפי ראשי דלעות כאלה מנקדים את השדה בעיגולים צהובים-ירקרקים. לפני זריחת השמש אנו נעורים לדפיקות מטאטא  על רצפת העץ. אחר כך יושבים על דרגש מכוסה שקים ריקים של תירס , בשקט , כל אחד מכונס בתוך עצמו. לבגדים ריח של דלעת. לדרגש ריח של דלעת . כולי מדיף ריח של דלעת. בקושי אני נועל את נעלי הקרועות.

בזה אחר זה אנו יורדים , כמו נדונים למוות, את מדרדות העץ המריחות כמונו, עייפות כמונו, מדוכדכות כמונו. על שולחן כפרי גס וכבד  מחכה לנו מרק חם של דלעת , שאנו לוגמים בעמידה בחופזה, מפני שהאיכר הצרפתי שלנו בעל פני הדלעת מאיץ בנו בגערות.

אני שווה-נפש. אדיש למתרחש סביבי. הדלעת חדרה אל תוכי וכבשה את כל תוכי, בצבעה , בצורתה ובעיקר בריחה.

איני מרבה לדבר, מילים בודדות . לשם מה . הזמן איבד את גבולותיו. חריקת המריצה , רעש צעדינו מספיקים למלא את דממת הזמן שנמשך בשדה. כאשר השמש יורדת אנו אנו הילדים שוכבים אפוסי כוחות על השקים המדיפים ריח של דלעת. אני נרדם בין אלפי ראשי הדלעת שמכסים את עיני.

הרכבת שחולפת לידינו בשעה תשע מזכירה שהגיעה השעה לשבור את הרעב . הלילה כיסה את האדמה הבוצית בשכבת קרח דקה והדלעות הופכות לכדורי קרח צהובים.

אחרי שלושה חודשים  של עבודת פרך  מסתיימת עונת הדלעת בתוככי חוות הדלעת. אנו הילדים היהודים, השחוחים מעייפות ,  עוזבים בלילה את המקום כשעל רגלינו פצעי קור וריקבון של פטריות. "

מעבירים אותי למוסד יהודי בעיר מואסאק.

 מקור וקרדיט :

משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול,  הוצאת עקד , 1998