דלג לתוכן הראשי

הילד משה בן 8 , בעבודת פרך בשדות הדלעות בצרפת

הילד הקטן משה רוט נמלט עם משפחתו  מפריז לאזור גרנובל. אחר כך מעבירים אותו הוריו  בחשאי לכפר באזור טולוז. שם הם וילדים יהודים  נוספים עובדים בפרך אצל איכרים  צרפתים.

כותב משה רוט בספר זיכרנותיו:  "ושוב אני מוצא עצמי מחוץ לבית. שדה-דלעות משתרע לאורך פס הרכבת. באמצע השדה שישה ילדים , פליטים , על עגלה. אני אחד מהם , שישה ילדים קטנים שעובדים. גוום שחוח, רכונים על ראשי דלעות, שמביטים בנו בלעג. אלפי ראשי דלעות כאלה מנקדים את השדה בעיגולים צהובים-ירקרקים. לפני זריחת השמש אנו נעורים לדפיקות מטאטא  על רצפת העץ. אחר כך יושבים על דרגש מכוסה שקים ריקים של תירס , בשקט , כל אחד מכונס בתוך עצמו. לבגדים ריח של דלעת. לדרגש ריח של דלעת . כולי מדיף ריח של דלעת. בקושי אני נועל את נעלי הקרועות.

בזה אחר זה אנו יורדים , כמו נדונים למוות, את מדרדות העץ המריחות כמונו, עייפות כמונו, מדוכדכות כמונו. על שולחן כפרי גס וכבד  מחכה לנו מרק חם של דלעת , שאנו לוגמים בעמידה בחופזה, מפני שהאיכר הצרפתי שלנו בעל פני הדלעת מאיץ בנו בגערות.

אני שווה-נפש. אדיש למתרחש סביבי. הדלעת חדרה אל תוכי וכבשה את כל תוכי, בצבעה , בצורתה ובעיקר בריחה.

איני מרבה לדבר, מילים בודדות . לשם מה . הזמן איבד את גבולותיו. חריקת המריצה , רעש צעדינו מספיקים למלא את דממת הזמן שנמשך בשדה. כאשר השמש יורדת אנו אנו הילדים שוכבים אפוסי כוחות על השקים המדיפים ריח של דלעת. אני נרדם בין אלפי ראשי הדלעת שמכסים את עיני.

הרכבת שחולפת לידינו בשעה תשע מזכירה שהגיעה השעה לשבור את הרעב . הלילה כיסה את האדמה הבוצית בשכבת קרח דקה והדלעות הופכות לכדורי קרח צהובים.

אחרי שלושה חודשים  של עבודת פרך  מסתיימת עונת הדלעת בתוככי חוות הדלעת. אנו הילדים היהודים, השחוחים מעייפות ,  עוזבים בלילה את המקום כשעל רגלינו פצעי קור וריקבון של פטריות. "

מעבירים אותי למוסד יהודי בעיר מואסאק.

 מקור וקרדיט :
משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול,  הוצאת עקד , 1998

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…