דוד לייטנר היה ילד דתי בן 14 כשכבשו הגרמנים את הונגריה במרץ 1944.
לייטנר נשלח לאושוויץ והוכנס למחנה הילדים שרוכז במחנה הצוענים
["ציגוינרלאגר"], שכבר פונה מיושביו הקודמים אשר הובלו לתאי הגזים. להלן אנו מביאים
קטע מזיכרונותיו מימי השואה.
יום רביעי, 30 בדצמבר 2015
יצחק קשתי , בתי הילדים היהודים בבודפשט ב-1944
"אני מבקש לגעת בנושא שעיקר פרטיו ההיסטוריים ידועים. קשה
להאמין שעדיין חבויים מסמכים רבים בארכיונים, שבאמצעותם ניתן לזרות אור חדש על בתי
הילדים שהוקמו ופעלו בבודפשט ב-1944, בעיר הכבושה בידי הגרמנים ונשלטת על ידי
כנופיות 'צלב החץ' הפאשיסטיות.
בהמשך אני מבקש להתייחס לעובדות המתארות
והמאפיינות את קיומם של בתי הילדים ותוך כדי כך אנסה לעצב מסגרת
היסטורית-סוציולוגית, כדי למקם אותם ואת פועלם ברצף חינוכי-תרבותי. אני תקווה שכך
נעמיק את ההבנה בפעולתם של בתי הילדים, ובעיקר נאיר את הסיבות והנסיבות למפעל
מיוחד זה של חברי תנועות הנוער הציוניות של התקופה."
מה קרה למנהל התיאטרון שהציל מאות ילדים יהודים?
בתום הקרנת הסרט סוסקינד, אחרי שהבמאי ההולנדי, רודולף ואן דן ברג, סיים את דבריו ופנה אל הקהל בהצעה לענות על שאלות, קמה אישה מבוגרת שישבה בשורה הראשונה.
היא התקשתה לדבר. "אין
לי שאלה," היא אמרה בשקט. "רק רציתי להגיד לך תודה."
כל הנוכחים באולם עצרו את
נשימתם כשהוסיפה: "אני הייתי אחת הילדות שם – " היא הצביעה על האקרן
שהמסך כבר ירד עליו. "עד היום לא היה לי מושג איך נשארתי בחיים. כל המשפחה
שלי נעלמה. אף אחד לא חזר. עכשיו, בזכותך," היא פנתה אל הבמאי, "אני יודעת
מי הציל אותי. איך זה קרה."
הנה מה שנודע לה: בזמן כלשהו
בשנת 1943 היא, כמו ילדים יהודים רבים, נקלעה אל בית יתומים באמסטרדם. המקום
שימש כתחנת מעבר. משם נשלחו הילדים הלאה, אל מותם.
שלוש שנים לפני כן אולץ ולטר
סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי, להצטרף ליודנרט. לפני עליית הנאצים ניהל
בגרמניה בית חרושת. בשנת 1938 ניסה לברוח לארצות הברית, אבל "נתקע"
בהולנד. בשל הגרמנית המשובחת וכישורי הניהול שלו התמנה לתפקיד מנהל "התיאטרון
ההולנדי", שם ריכזו הגרמנים בספטמבר 1943 את יהודי הולנד לפני הגירוש למחנות
ההשמדה.
קבוצת בני-בלי-שם, קבוצת מחתרת הולנדית להצלת ילדים
קבוצת בני-בלי-שם ) בהולנדית ( Naamlozew Vennootschap, N.V) או "הקבוצה בערבון מוגבל" (בע"מ), הייתה קבוצת מחתרת בהולנד בתקופת הכיבוש הנאצי. חברי הקבוצה טיפלו בהצלת ילדים יהודים, כמאתיים וחמישים נפש. שמונה עשר מחברי הקבוצה זכו לתואר חסיד אומות העולם ממוסד יד ושם בירושלים.
הקבוצה פעלה בעיקר בעיר אמסטרדם. בין חבריה היו אזרחים הולנדים ממגזרי החברה השונים: הברונית אַנֶה-מארי וַן פֶרְשׁוֹיֶר; יאפ מוּש עובד מעבדה, ממנהיגי הקבוצה, שנתפס והוצא להורג בעינויים במחנה אומן; ויוֹן תיאו וורטמן בעל חברת מוניות שנאסר ונפטר במחנה ברגן בלזן אליו נשלח.
הקבוצה קיבלה סיוע מאזרחים
הולנדים נוספים, שתרמו לילדים שהוברחו תלושי מזון, בגדים וציוד, ועזרו לחברי
הקבוצה להמציא תעודות מזויפות באשר לזהותם של הילדים.
פעילות ההצלה של חברי הקבוצה כללה
הברחת הילדים, שרובם נאספו מאתרי איסוף וגירוש של יהודים אל מחנה הריכוז וסטרבורק,
והעברתם אל מקומות מסתור ומחסה ראויים, בעיקר בדרום הולנד.
מקור
המידע : וויקיפדיה בעברית
למידע
נוסף באתר יד ושם
סופה הטראגי של הנרייטֶה הנריקס פּימֶנטֶל
הנרייטֶה הנריקס פּימֶנטֶל (בהולנדית: Henriette Henriques
Pimentel)
1877 - 1944) הייתה יהודייה הולנדית ממוצא
ספרדי, שניהלה את בית הילדים ה"קרֶש" (De Creche - "הפעוטון") באמסטרדם עד למלחמת העולם השנייה ובתקופת
השואה. הצילה יחד עם ולטר סוסקינד, יוהאן ואן הולסט ואחרים, כמה מאות ילדים יהודים
ונרצחה באושוויץ עם יתר הילדים, שלא הצליחה למלט מהמוות.
למידע
נוסף בוויקפדיה בעברית
הנער משה: יומנו של משה פלינקר
משה זאב פלינקֶר
(Flinker) תרפ"ז 9 באוקטובר 1926, האג – תש"ד,
1944, אושוויץ , היה נער יהודי הולנדי שחיבר בימי השואה יומן אישי בעברית וחשף
בפני קוראים רבים בעשורים שלאחר מכן את התמודדויות נער דתי עם שאלות אמוניות
בתקופת השואה. היומן שחיבר, שבו תיעד בין השאר את התקופה בה הסתתרה משפחתו מאימת
רדיפות הנאצים בבלגיה , יצא לאור כספר.
שפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939, הכריזה הולנד על נייטרליות. למרות זאת, ב-10 במאי 1940 תקפה גרמניה הנאצית את הולנד ובלגיה. הולנד נכבשה תוך חמישה ימים ונכנעה ב-15 במאי.
מיד לאחר הפלישה הגרמנית החלו גזירות נגד יהדות הולנד, שמנתה אז כ-140,000 איש (וכן כ-30,000 פליטים מגרמניה, ביניהם משפחתה של אנה פרנק). בסוף המלחמה נותרו בחיים רק כ-40,000 יהודים, שרובם ניצלו כיוון שהצליחו
להתחבא מבלי להיתפס. רוב האחרים נשלחו למחנות ריכוז בהולנד (הגדול מביניהם היה מחנה וסטרבורק), ורובם נשלחו ברכבות למחנות ההשמדה בפולין.
משה פלינקר, אחיו ואחיותיו גורשו מבית הספר, בעקבות גזירה שקבעה כי תלמידים יהודים יכולים ללמוד רק במסגרות חינוכיות
יהודיות ועברו ללמוד בבית ספר יהודי שנוסד לשם כך בהאג שם המשיך את לימודיו במחלקת
המסחר. בשנה בה למד בבית הספר היהודי נתרבו האיסורים על יהודים. משה מתאר כי נאלץ
למסור אתאופניו למשטרה, וכיצד מספר ימים לפני סיום הלימודים על יהודים נאסרה גם הנסיעה בחשמלית מה
שאלץ אותו להגיע ללימודים בצעידה שכן רצה לסיים את לימודיו מתוך אמונה שיוכל להמשיך
וללמוד בשנה שלאחר מכן. בשנת 1942 משהתחילו הגרמנים לאסור יהודים הולנדים, הסתיר אבי
המשפחה את משפחתו ובגבור הסכנה היגרו לבלגיה שם חיו תחת זהות בדויה מחשש להסגרתם.
ביומן מתאר משה את תקופת מחבוא המשפחה בבלגיה תחת זהות בדויה והוא בן 16 שנים.
למידע
נוסף בוויקיפדיה בעברית
יום שלישי, 29 בדצמבר 2015
משחק החיים: פרופ' דב וייסברג החליף זהות כדי להינצל
כשהיה בן 13 החליט לשכוח את שמו ואימץ לעצמו דמות בדויה של ילד נוצרי. את
המלחמה העביר בין 18 דירות מסתור, מתחת לאף של הנאצים, והצליח לשרוד. אין פלא שגם
היום, בגיל 85, כפרופסור לרפואה, עדיין יש בקולו נימת התרגשות כשהוא מדבר על משחק
ושחקנים
הוא נולד כבן
בכור למשפחה יהודית-פולנית אמידה בלבוב. תחת השלטון הסובייטי גורש עם משפחתו
מהדירה הגדולה שהייתה בבעלותם, וכשהגרמנים כבשו את העיר, עברו לדירת חדר בגטו. את
אמו דורה ראה בפעם האחרונה כשהחלו הגירושים למחנה ההשמדה בלזץ'.
כשהגיע לוורשה
עם זהות בדויה, התמקם בדירות של דודיו, אך בתוך זמן קצר הבין שהוא חייב למצוא מקום
אחר. "נראיתי כמו יהודי טיפוסי, וזה היה מסוכן שילד כמוני גר בדירה של אדם
שאמור להיות נוצרי". עד שמצא מקום מסתור קבוע, שכרו עבורו הדודים חדר בדירה
השייכת לרופא שיצא לפנסיה.
"הרופא ואשתו לא ידעו
שאני יהודי, אבל כנראה היו מספיק אינטליגנטים כדי לנחש. ערב אחד שוטרים סמויים עשו
סיור בדירה, וכשהבחינו בי התחילו לתחקר אותי. אמרתי להם שבאתי לבקר את הדוד שלי,
שגר בעיר, לרגל חג המולד. באיזשהו שלב הם שאלו אותי מהם שבעת החטאים המרכזיים
בנצרות, ואני הייתי אנאלפבית טוטאלי בתחום. התחלתי לגמגם, והם ביקשו ממני להוריד
את המכנסיים. אמרתי שאין צורך: הודיתי שאני יהודי. המצאתי כתובת שקרית שבה הדוד
שלי גר, ובכיתי להם שלא ייקחו אותי אליו בנימוק שהוא ירצח אותי כשיידע שגיליתי את
הכתובת שלו.
"הבחנתי שהשעה כבר מתקרבת
לשעת עוצר, וידעתי שגם הם, שהיו בלי מדים, לא יוכלו ללכת אחרי שמונה בערב ברחוב
בלי שהגרמנים יירו בהם, אז משכתי זמן עד שהם הסתלקו לכתובת שהמצאתי. כמה דקות אחרי
שהם יצאו, ברחתי למקום שבו דוד שלי גר באמת, ולא חזרתי יותר לדירה הזאת. כמובן
שאחרי התקרית הזו לא הפסקתי לקרוא ספרים על הנצרות".
במשך חצי שנה
הוא מצא עצמו מתגלגל בין דירות, נתון לחסדיהם של אנשים שסייעו לו תמורת כסף.
במסגרת מסע ההישרדות הפתלתל אפילו ישן עם נגן עוגב בעליית הגג של כנסייה ישנה.
בחלק מהמקומות מצא את עצמו מוקף ביהודים, אבל גם מולם שמר על ריחוק. "עד היום
מפליא אותי שחלק מהיהודים שפגשתי גילו לי את השמות האמיתיים שלהם. אני לא סיפרתי
כלום. לא יצאתי מהתפקיד שלי לרגע".
משחק החיים: פרופ' דב וייסברג החליף זהות
כדי להינצל - Xnet
מעדותה של מרים גוטמן על חיים בזהות בדויה אצל משפחה נוצרית בפולין
"הייתי
המומה: אני ישנה במיטה ואיש לא נוגע בי, ואיש לא-
אמרתי: אני מהר אקום, ואני אולי אסדר את הבית קצת, אולי אעשה
משהו עבור הטובה שהיא עשתה לי כל כך, אפילו שהם לא יחזיקו אותי. אבל היא נתנה לי
להיכנס ונתנה לי אוכל וניקתה אותי ונתנה לי מיטה חמה, התחלתי לטאטא את החדר. ראיתי
שמה מטאטא, ולקחתי
את המגפיים של האדון וצחצחתי את הנעליים, העמדתי אותן על יד המיטה, וכשהוא קם הוא
הסתכל, הוא אומר: מי את? אמרתי: אני מארישה, עוד פעם, מארישה קונסטנטינה, אני מפוזנאן, ופשוט באתי לבקש אולי אתם צריכים, אני יכולה
לעבוד אצלכם, אני יכולה- ש. מה הייתה התגובה שלו? ת. הוא אמר: אם גניה תרצה אותך, אנחנו נשאיר אותך. והוא קרא שם חיבה
לגניה: גנייק"
מעדותה
של מרים גוטמן על חיים בזהות בדויה אצל משפחה נוצרית בפולין
מקור
וקרדיט : יד ושםנערה ושמה רנה - בריחה בזהות בדויה על פני אירופה הכבושה
מאת: רות עוזרד
רות שיץ היתה בת שלוש-עשרה
כשנלקח אביה מבית המשפחה בברלין באוקטובר 1938. עשרות שנים מאוחר יותר היא מספרת
את סיפור מנוסתה על פני אירופה: החל בהימלטות עם אחותה לבלגיה; משם לצרפת, שבה היא
מצטרפת למחתרת היהודית ופועלת להצלתם של יהודים תחת זהות בדויה; ועד לבריחה לספרד
דרך הרי הפירנאים, ועלייתה לארץ בטרם נסתיימה המלחמה
נערה ושמה רנה, כמו הזיכרון
האנושי, הולך קדימה ואחורה בזמן, מצייר פרטים קטנים וגדולים במציאות שנחוותה,
ומאפשר הצצה להוויה רחבה של אותם ימים נוראים. זהו סיפור הישרדות הרווי תעצומות
נפש, תושייה, אומץ לב ואחווה כמו גם כאב, בדידות והתבגרות טרם זמנה
נערה ושמה רנה - בריחה בזהות בדויה על פני אירופה הכבושה רלי - נערה מבלגרד בזהות בדויה
רלי אלפנדרי פרדו
רלי - נערה מבלגרד בזהות בדויה
רלי אלפנדרי
פרדו
רגע לפני פרידתם האחרונה דרש אביה של רֵלי שתבטיח לו שלעולם לא
תאבד את אומץ לבה ואת אמונתה בעתיד טוב יותר. האב נשלח למקום לא ידוע, ורֵלי דבקה
בהבטחתה גם בימים הרעים שבאו עליה. פרידה זו באה כחצי שנה לאחר שגרמניה כבשה את
יוגוסלוויה וחייה של רֵלי השתנו לבלי שוב.
רֵלי ומשפחה סבלו
מאכזריותם של הגרמנים ומן הגזרות הקשות שהטילו על היהודים, ובהן עבודת כפייה שאליה
יצאו אביה מוֹשָה ואחיה אָצה מדי יום ביומו עד שנכלאו במחנה הריכוז
טוֹפּוֹבסקֶה-שוּפֶּה, הם והגברים היהודים של בלגרד. זמן קצר לפני מעצר הנשים
והילדים היהודים בבלגרד וריכוזם במחנה סיימישטֶה החליטה אמה לֶנקה למסור אותה לידי
אחותה, שהתנצרה לפני שנים רבות. בתחילה הסתתרה רֵלי בבית הדודה בבלגרד, ולאחר מכן
נשלחה לכפר הקיט אָרַנגֵ׳לוֹבָץ ושם חיה חיי עוני בזהות בדויה. רֵלי הייתה לראדה,
נערה נוצרייה, שחייבת להיות צייתנית וטובה פן יתגלה סודה וכל משפחתה של דודתה
תירצח באשמתה. מן הכפר הוחזרה רֵלי לבלגרד, לביתם של בני זוג שהסתירוה בתמורה
לתשלום שקיבלו ממשפחת דודתה. האמונה שמשפחתה תתאחד בקרוב הייתה המקור לאומץ לבה של
רֵלי מן היום שבו נקרעה מעל אביה, וגם לאחר המלחמה לא חדלה להמתין לשובם של הוריה
ואחיה – הלוא הבטיחו לה שישובו. הספר הוא ספר געגוע להוריה ולאצה אחיה, סיפור על
אמונה תמימה של נערה שרוצה לשוב ולהיות היא עצמה – רֵלי.
יום ראשון, 27 בדצמבר 2015
רוז'קה קורצ'ק, ילדים במחנה הריכוז בוכנוואלד - חלק ב'
י ש ר א ל ר ו
ב לימד את הילדים היהודים
מקרפטו-רוס. מ א י ר ג ו ט ל י ב
היה מכין הופעות מומחזות ומספר סיפורים מתולדות העם. אחיו, אברהם, היה אוסף
שירים ורושם אותם. החלוקה המקצועית הזאת, כמו גיוס המורים, היתה פרי עבודתה של
"ועדת החינוך" שהקימו ושמתפקידה היה להבטיח את תכנית הלימודים וגם את
החומר הלימודי. באין ספרים בידם, היה הכרח להכין את כל התכניות על פי הזכרון. וכך
היו מנסים לשחזר במשותף קטעי ספרות, שירי פרץ וגבירטיג, והיו רושמים מה שנשתמר עוד
בזכרונם ומלמדים.
השיעורים התקיימו בתוך הבלוק. הילדים ישבו כפופים על
מיטותיהם באין יכולת להתיישר, כי מעל לראשם היתה קומה נוספת של דרגשים. הם ישבו
בשתי שורות, כשפניהם מופנות למרכז, בו עמד לוח – חתיכת דיקט שהצליחו למצוא ולצבוע
בצבע שחור. ליד הלוח עמד מרדכי שטריגלר וכתב בגיר את האלף-בית. הילדים קיבלו
רצועות נייר צרות שנגזרו משקי מלט ורבע עפרון. הם כתבו. לאחר כל שיעור הכרחי היה
לשרוף את הנייר ולהחביא את העפרון. מרדכי שטריגלר היה מספר והם היו שואלים...
רוב התלמידים היו בנים עד ארבע עשרה, וביניהם צעירים
מאד, שזה היה להם הלימוד הראשון בחייהם. היו מחלקים אותם לקבוצות של ארבעים-חמישים
"תלמידים", כל קבוצה למדה כמה פעמים בשבוע. הכל התנהל במחתרת, תחת שמירה
קפדנית של היהודים, יוזמי הדבר. “בזמן השיעורים עמדתי בחוץ ואיתי עוד ארבעה אנשים
ששמרו על הצריף מכל הצדדים. היינו מוכנים לפעול בכל מקרה של חשד. חלק מהילדים
היינו צריכים להוציא במהירות מן הצריף, אחרים היו נשארים, ולכל אחד מהם תירוץ מוכן
מראש"77. הילדים שאומנו לכל זאת היו צריכים לחסל במשך שניות את
ה"מחברות", הלוח, ולתפוס את המקומות שנועדו להם בתוך הבלוק, ואלו שלא
היו שייכים אליו לעזבו במהירות. כל האמצעים הנ"ל ננקטו כלפי ה-ס.ס., אשר אילו
היו תופסים ילדים יהודיים הלומדים בתוך המחנה שלהם, לא קשה היה לשער מה עלולה היתה
להיות תגובתם... אלא שלא רק מפניהם צריך היה להיזהר...
רוז'קה קורצ'ק, ילדים במחנה הריכוז בוכנוואלד - חלק א'
למצוא שיכון מתאים ליותר ממאתיים נערים (שנת 1943),
וביניהם ילדים מתחת לגיל עשר, היווה קושי גדול, אך אפשר היה להתגבר על ידי חלוקתם
ופיזורם של הצעירים בין מספר בלוקים קיימים.
במרוצת הזמן, עם גבור המשלוחים שהתחילו להגיע בשנת 1944
ובתוכם מאות נערים, לא הספיקו הפתרונות החלקיים שהיו נהוגים עד כה, ונמצא בלוק שלם
שבו התחילו לרכז את הנוער. הבלוק שמספרו היה 66 נמצא ב"מחנה הקטן" והיו
לכך יתרונות בולטים.
מחנה זה שימש בדרך כלל מקום בידוד והסגר לאסירים החדשים,
וכאן גם נתקיים מיונם. הביקורים של ה-ס.ס. לא היו תכופים כאן ביותר. פחדם מפני
מחלות מדבקות, זהירותם וחששם לבוא למקום בו עלולה היתה לארוב להם סכנה כזו, ידועים
היו לכל והיו מנצלים ידיעה זו לעתים קרובות כדי להפיץ שמועות שהמחנה אמנם נגוע
במחלות. מכיוון שהיה זה רק מחנה מעבר והאנשים היו בלאו-הכי מיועדים למקום אחר, לא
גרם הדבר לבדיקות ול"טיפולים" הידועים (לא כן לו היה קורה הדבר במחנה
הגדול) והשלטונות היו מסתפקים לרוב בקבלת תוצאות המיפקדים.
בידינו עדות כתובה של
י ה ו ש ע ביכלר, אחד
הנערים, שהיה בין הראשונים שהוכנסו לבלוק זה לאחר שבתחילה צורף לבלוק 57 במחנה
הקטן... “אחר ימים מספר, נשלחו הרבה אסירים מהבלוק [הכוונה לבלוק 57] למחנות
שונים. באותו זמן הגיעו אלינו כמה אסירים יהודיים ותיקים (ראינו זאת לפי המספר שעל
בגדם) וחיפשו בינינו ילדים עד לגיל שש עשרה. התכנסנו כולנו. היינו כעשרים וחמישה
במספר (בין מאות אסירים מבוגרים), והם הסבירו לנו שרצונם להעביר אותנו לבלוק אחר,
כי התנאים כאן קשים וגם שולחים מכאן אנשים למחנות אחרים. הם אמרו לנו שברצונם
לייסד בלוק מיוחד בשביל ילדים, כפי שכבר היה קיים במחנה הגדול, וביקשו מאיתנו את
מספרינו האישיים, למען שיוכלו לסדר את ההעברה".
"...פחות ממחצית הילדים מסרו את מספרם והסכימו
לעבור לבלוק הילדים. היתר חששו שזו מלכודת ומתכוונים להעבירנו לשֵם ניסויים
רפואיים או למקום דומה אחר שפירושו מוות (היה ידוע שבבוכנוואלד, כמו באושוויץ,
עורכים רופאים נאציים ניסויים על האסירים). לא עזרו שום הסברים של החברים. אלו לא
הסכימו לעבור ורק שנים עשר עברו לבלוק הילדים (כפי שידוע לי עכשיו, מאלו שנשארו
בבלוק 57 לא נותר בחיים אף אחד). אנו, השנים עשר, הועברנו לבלוק 66 שהיה עדיין
מאוכלס על ידי אסירים מבוגרים, יהודים ושאינם יהודים, והיינו קבוצת הילדים הראשונה
שהגיעה לבלוק זה".
"...אחר ימים מספר הועברו כל האסירים המבוגרים
מהבלוק ובמקומם הגיעו ילדים, אותם אספו החברים ממקומות שונים בבוכנוואלד. לא עבר
זמן רב והבלוק נתמלא מאד, וכבר היו שישנו על הרצפה ועל השולחנות".
שלמה קלס, הצלת ילדים יהודים בבלגיה
מתוך ילקוט מורשת, 37, יוני 1984
הבלגים – שכידוע מחולקים לפלמים ולוואלונים, שמתבלטים לא
מעט ביחסים ביניהם, ושהיהודים היוו בקרבם רק כאחוז אחד – בלטו במלחמת העולם השניה
הן ביחסם כלפי היהודים והן במידת היחלצותם לעזרה ולהצלתם מידי הנאצים. שותפים
נאמנים ליחס זה של חלקים גדולים בעם הבלגי היו גם אישים מבית המלוכה, מסגל הכמורה
הקתולית, מן המנגנון הממשלתי ומן המערכת המוניציפלית, כמו גם פעילים ממוסדות
ואירגונים לגווניהם, וכן פועלים, איכרים ופשוטי-עם.
אופיו הסולידרי של היישוב היהודי בבלגיה בשנות המבחן של
השואה וכן הסיוע שהגישה האוכלוסיה הבלגית קבעו לא במעט את גורל בני עמנו בארץ זו
במלחמת העולם השניה. נראה לנו ששתי עובדות אלו לא זכו עדיין להערכה היאה להן. רובם
של היהודים השכילו עם פרוץ המלחמה להעריך נכונה את הצפוי להם ולהתארגן בהתאם לזה.
הגופים המאורגנים גילו תושיה רבה ויוזמה ברוכה ומהירה, והמעשים שביצעו תוך מסירות
נפש עילאית והקרבה עצמית בולטת הצילו את חייהם של אלפים מהם. שיתוף הפעולה שנוצר
עם גורמים שונים בקרב הבלגים תרם רבות להישגים אלה של הצלה ושל עמידה בעימות עם
האויב הנאצי.
סיפורה של הלינה, יהודה באואר
מתוך: ילקוט מורשת, חוברת ב', אפריל 1964 – סיפורה של
הלינה
האלינה נולדה בעיר זגיאז' (Zgierz) בקרבת לודז', למשפחת פועלים. אביה עבד בבית חרושת לבדים במקום
והבית היה בית מסורתי-יהודי. עם פרוץ המלחמה היתה האלינה בת ארבע או חמש (אין היא
יודעת את גילה המדויק). אחיה נולד כשנה לאחר פרוץ המלחמה. המשפחה גורשה מזגיאז'
עוד בימים הראשונים של הכיבוש על מנת לפנות מקום לגרמנים מקומיים. עברו לעיר ביאלה
ואחר כך לשצ'ונוב. שם כבר היו בגיטו, בבית אחד עם משפחתה העניפה של האם. האב, אִם
על שום כשלונו ואם מחוסר ידיעת השפה הפולנית, הלך בטל ואילו האם פירנסה את המשפחה
בסחר-חליפין עם אוכלוסית הכפרים בסביבה. החיים היו חיי גיטו – קשים – מחסור,
צפיפות. האלינה נשלחה להביא תרופה עבור האח התינוק מבית מרקחת שמעבר לתיל הדוקרני
שהיווה את מיתחם הגיטו. היא עשתה זאת בזחילה, תוך רגעי פחד קשים.
בקיץ 1942 (כנראה) ביצעו הגרמנים אקציה בגיטו. כל בני
המשפחה שבבית התייצבו בכיכר האקציה ואילו אמה של האלינה עמדה על כך שהמשפחה תסתתר
בעליית הגג. הגרמנים שנכנסו לבית לא בדקו את עליית הגג והיריות שירו לשם החטיאו את
המטרה. את האח התינוק השתיקה האם בכוח עד שכמעט נחנק. המשפחה הצליחה להימלט מן
הבית ומצאה באחד הכפרים שבסביבה מכר פולני, או גרמני, ואצלו הפקידה שרידי רכושה
לעת מצוא. לאחר מכן סובבו בכפרים, מחצר לחצר, קנו או החליפו אוכל וביקשו רשות ללון
ולבשל. כך עברה כחצי שנה עד אביב 1943, כנראה. באביב מצאו עצמם בני המשפחה מחוסרי
כל. באין ברירה הוחלט שהאם תיגש לאותו מכר שאצלו הופקד הרכוש ותיקח חלק ממנו על
מנת להמירו בכסף. פולני, שאצלו לנה המשפחה, ניאות לקחת את האם אל אותו מכר.
כשחזר בערבו של אותו יום, חזר הפולני שיכור, ובלעדי האם,
בספרו שהיא נהרגה על ידי הגרמנים.
מתוך: ילקוט מורשת, חוברת ב', אפריל 1964 – סיפורה של
הלינה
עדות לרפואה: המסע לעבר של פרופ' שאול הראל
רק
לפני שבע שנים הפסיק פרופ' שאול הראל להתכחש לעברו ויצא לגלות כיצד ניצל מהתופת
באירופה. באושוויץ הוא מצא את תעודת הפטירה של אחיו ובבלגיה פגש את האישה שהצילה
את חייו. סיפורו של הילד שאול הילסברג, שהגיע כפליט לישראל והפך לנוירולוג ילדים
בעל שם עולמי.
הראל נולד כשאול הילסברג, בן זקונים למשפחה עם שבעה נפשות ממוצא פולני,
שהתגוררה בבריסל. את ילדותו המאושרת יחסית קטעו הגרמנים כשהיה בן ארבע וחצי בלבד.
"יום אחד אכלנו ארוחת ערב יום שישי ופתאום אחותי רגינה באה בריצה והזהירה
אותנו שהגרמנים הגיעו," מספר הראל. הארבעה עלו במהירות והתחבאו מאחורי קיר.
"שמו לי סמרטוטים בפה כדי שאני לא אצעק," מספר הראל.
בדרך נס ניצלו הראל ומשפחתו באותו היום. "הגרמנים שלחו חייל לראות אם יש 'יהודים מלוכלכים' למעלה," מספר הראל, "הוא הדליק סיגריה ונשען על הקיר שהסתתרנו מאחריו ולאחר כמה דקות ירד. לא עשה סיבוב ולא בדק את החדרים. ניצלנו כי הוא 'התרשל' בעבודתו."
לאחר שלא מצאו מקום לשהות בו, החליטו הוריו של הראל, משה ופרלה, להציל את הילדים ויצרו קשר עם המחתרת הבלגית. תחילה לקחה המחתרת את הראל ולאחר מכן גם את אחותו. זו היתה הפעם האחרונה שראה את הוריו.
במשך כארבע שנים הוסתר הראל, בזהות בדויה תחת השם
צ'ארלס ואן-ברגן, בשתי משפחות שונות. "שפת האם שלי היתה יידיש ואסור היה לי
לדבר בה," הוא נזכר.
כשהסתיימה המלחמה היה הראל בן שמונה. הוא היה חולה מאוד ואושפז בבית
החולים. "אחי ישראל, שיצא להילחם בגרמנים עוד ב'39-, שרד והצליח לאתר אותי דרך המחתרת הבלגית," מספר הראל. "אחות הגיעה ואמרה לי שיש לי אח. לא זכרתי אותו. הוא עזב
כשהייתי בן שנתיים וחצי."
אחרי המלחמה נשלח הראל למוסד ליתומים בשם "לאן," שם למד לקרוא בפעם הראשונה. שם גם פגש במדריך זיגי
הירש (20), ששרד את אושוויץ והחזיר להראל
את החיוך לפנים. "פשוט הערצתי אותו," הוא מספר. אחרי כמה שנים, כשהיה בן 12, הוחלט להעלות
אותו לישראל במסגרת עליית הנוער, מאחר וגם אחיו ישראל ואחותו רגינה גרו בארץ.
לא לציית כדי לברוח
בוריס סירולניק ,בן למשפחה יהודית צרפתית , כיום פרופסור לרפואה בצרפת , היה בשנת 1944 ילד בן 6 .
"העמידו אותנו בשורה בחזית בית הכנסת בבורדו . ברגע
שעברנו בפתח הדלת , כיוונו אותנו לשני שולחנות. קצין אחד גרמני במגפי
עור עמד בין שניהם בפישוק כמו בסרט גרוע" .
"אני נזכר שהוא כיוון את האנשים בתנועה קלילה לעבר
השולחן הזה או השולחן הזה. מה הייתה
משמעות הבחירה ?
שמעתי
אומרים : "כדאי להגיד שאתה חולה , יכוונו אותך לשולחן שרושמים בו אנשים לבית
החולים.
"רק
זה לא, , אמרו אחרים , "כדאי להגיד שאתה בריא כדי שיישלחו אותך לSTO ( עבודות כפייה)
בגרמניה" .
"כשעברתי
בפתח הדלת , ראיתי מאחורי השולחן של הטור השמאלי את הנער הצופה ששערו היה מסולסל
ככבש , ידידו של קאמי. יצאתי מהשורה כדי לגשת אליו. כשהבחין בי קפץ ממקומו, כיסאו
התהפך , והוא הסתלק בצעדים גדולים .
באותו רגע הבנתי שהוא זה שהסגיר אותי .
"בית
הכנסת השחיר מרוב אנשים. אני זוכר שאנשים שכבו על הארץ ונדחקו אל הקיר כדי להותיר
מקום למעבר. אני זוכר אישה שמנה שחיפשה ילדים כדי להושיב אותם על שמיכה שהייתה
פרושה על הקרקע. היום אני יכול להגיד שלא
נתתי אמון באישה ההיא עם השמיכה שלה. האם באמת כך הרגשתי בלילה ההוא בינואר 1944? על השמיכה שכבו כמה ילדים וניסו להירדם. על שני
כיסאות בקרבת מקום היו כמה קופסאות קרטון שהכילו שפורפרות חלב מרוכז ממותק. ידעתי זאת כי
מישהו נתן לי מהן."
אני זוכר
שביקשתי לקבל אחת או שתיים , מיהרתי להסתלק משם עם האוצר והתיישבתי על כורסה אדומה
שניצבה במרחק מה, ליד אחד הקירות.
"מעת לעת
הייתה הדלת נפתחת , האור והקור חדרו פנימה עם כל קבוצת אנשים חדשה. הם נרשמו ליד
אחד משני השולחנות וחיפשו פינה לשבת בה. באופן קבוע היו מעירים אותנו ומעמידים
אותנו בטור בין שתי שורות תיל דוקרני, באמצע בית הכנסת. קיבלנו ספל קפה חם מאד,
אחרי שאמרנו את שמנו. בכל פעם לקח ממני אחד המבוגרים את הקפה."
"לא
ניגשתי עוד לקחת את שפורפרות החלב המרוכז . אחת האחיות הרחמניות הביאה לי אותן
...... אילו בגדים היא לבשה ? מן הסתם מדי אחות, כי אני זוכר בבירור שהיא הייתה
אחות. אני עדיין רואה בעיני רוחי את פניה , שהיו יפות מאד בעיני, את שערה
הבלונדיני ואת שפורפרות החלב המרוכז שנתנה לי. אני זוכר שחיבקתי את צווארה."
"קמתי שוב
ושוב מהכורסה שלי כדי לתור את בית הכנסת. הלכתי בעקבות צעירים שתיכננו לברוח משם. הבנתי
מה כוונתם כי הם היחידים שהסתכלו כלפי מעלה , לעבר החלונות. אחד מהם אמר,
"במשתנות , החלונות גבוהים מדי, קטנים ומסורגים."
"שני
גברים עמדו ליד הדלת וכמו נבדלו משאר האסירים. הם סקרו את הקהל ואחד מהם, לבוש בסרבל
עבודה , אמר : "קיבלנו פקודה לשים את הילדים בקרונות מלוחים ( בצרפתית מלוח
דומה בצליל למילה אטום ,) . בגיל 6 לא ידעתי מה משמעות המילה "אטום" ,
חשבתי שעמדו להכניס את הילדים לקרונות מלוחים ולבטח היה מדובר בעינוי אכזר. הייתי
מוכרח להציל את עצמי. הסתכלתי למעלה : בלתי אפשרי , גבוה מדי."
חזרתי
לבתי-השימוש כדי לבדוק אם אכן ניתן להגיע לחלון. הייתה מהומה גדולה בבית-הכנסת.
מאחורי דלת אחד התאים היו כמה קרשים ממוסמרים בצורת Z .
אני חושב
שהשענתי את רגליי על מחיצה אחת ואת גבי על השנייה. להפתעתי החזקתי מעמד בלי מאמץ.
הרעש בבית הכנסת הלך וגבר. איש בבגדים אזרחים נכנס ופתח דלת אחר דלת של תאי
השירותים. הוא לא הרים את מבטו. הרעש שכך עתה . חייל גרמני נכנס בתורו ובדק את
התאים. אילו היה מרים את ראשו , הוא היה רואה ילד תקוע סמוך לתקרה. חיכיתי עד
שהשתרר שקט מוחלט ואז הנחתי לעצמי לצנוח אל הקרקע.
בית
הכנסת היה ריק עתה. השמש חדרה מבעד לשער הפתוח. אני זוכר את האבק שריחף באור.
חשבתי שהמראה יפה . גברים בבגדים אזרחיים עמדו במעגל ודיברו. כשעברתי על ידם היה
לי רושם שהם ראו אותי אך לא אמרו דבר, ויצאתי החוצה.
ברחוב,
המכוניות יוצאות לדרכן. כמה חיילים מפוזרים לרגלי המדרגות הרחבות ומסדרים את כלי
הנשק שלהם. האחות היפה עומדת ליד אמבולנס ומסמנת לי בידה. אני מדלג על המדרגות
וצולל תחת מזרן שעליו שוכבת אישה גוססת. קצין גרמני עולה על האמבולנס ובודק את
האישה. האם הוא מבחין בי מתחת למזרן ? הוא נותן אות לתזוזה.
האחות
היפה העבירה אותי בחשאי לעבר חדר האוכל של
הפקולטה למשפטים, שם הכירה את אחד הסטודנטים, שהציע להחביא אותי כמה ימים.
"הזיכרון
הבא: המשאית נוסעת בלילה .. החביאו אותי מאחורי שק תפוחי אדמה והניחו לפני עוד
שקים ... באחד המחסומים החיילים בודקים כמה שקים ולא פותחים את זה שלי. הרכב נעצר
בכיכר באחד הכפרים ... המבוגרים מקישים על דלת גדולה . .. נזירה בשביס מציצה החוצה
ואומרת : "לא , לא זה לא בא בחשבון , הילד הזה מסוכן ." היא סוגרת את
הדלת בצעקות."
"אני נמצא
בחצר בית ספר . ארבעה או חמישה מבוגרים , מן הסתם מורים , שמים על גבי שכמיה
ומאיצים בי לכסות את פניי בברדס. הם קוראים בקול לילדים להיכנס לכיתות. הם סובבים
אותי כדי להסתירני, מלווים אותי למכונית ממתינה, ואומרים : " מהר, הגרמנים
מתקרבים!"
"אני מוצא
שהתגובה שלהם טיפשית . אני רואה פני ילדים צמודות לכל החלונות. מאמציהם הגלויים
להסתיר אותי מבליטים את נוכחותי ביתר שאת ומסכנים אותם. המבוגרים אינם פיקחים
במיוחד."
לא אמרתי
דבר . הרגשתי כמו מפלצת.
מקור וקרדיט : בוריס סירולניק , ברח החיים
קוראים לך (זיכרון , ילדות והישרדות) . מודן 2014
הירשם ל-
רשומות (Atom)
שירה תורן על אמה לנה קיכלר ז"ל
שירה תורן, בתם של לנה קיכלר ומרדכי זילברמן זכרם לברכה, היא אמנית המתגוררת בניו־יורק. יש לה שני ילדים, נטלי ואדם. "אמא הספיקה להכיר ...
-
"הפינוי מאושוויץ היה חוויה נוראית עבורי באופן אישי", נזכרה רגינה לקס גלב. "שרדתי רק בגלל שנגררתי על ידי שתי אחיותיי". ...
-
עשרות שנים תהה ברנרד (בולק) קרוץ מי הוא באמת . כילד יהודי יליד פולין, שהה בבית משפחה נוצרית בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן הועב...
-
" אבא שלי שרד את השואה עם ההורים שלו בבור באדמה אחרי שרצחו את אחותו. כששאלתי אותו כילד איך הצליח להעביר שם 600 יום בלי לצאת משוגע? ה...