ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 30 בינואר 2022

מסע הילדים אל הארץ המובטחת : יום־יום באו ילדים נוספים, ממחנות, מיערות, ממגורים שבהם הסתתרו

 



בתחילה הם היו כעשרים, לבד מהמדריכים: נערי מאג’נטה, חוָה וחמש אחיותיה, כמה מילדי המנזרים, כמה ילדים מפולין, מהונגריה
.

מספרם גדל מיום ליום. הטנדר הצבאי ש”פעטער מוישה” נהג בו, היה מביא ילדים ממילאנו, ממודנה, מנוננטולה, ממאג’נטה. בקבוצות קטנות

באו, או אחד־אחד, או שני אחים, או את ואחות. כחושים, עור־ועצמות, מפוחדים, רבים מהם חולים.

בא אלתר, בן השש־עשרה, יליד כפר קטן בקרפּטו־רוס, שנדד ביערות, ונתפס, ובמחנה־הריכוז בקונגסקירכן חפר בורות לקבורת אלפי גויות היהודים שנספו שם; והיה חולה טיפוס כששוחרר מן המחנה.

ובאו אהרן בן השלוש־עשרה ואחיו בן התשע, מן המחנות בטרנסניסטריה, לאחר תלאות־דרך ממושכות, ברכבות וברגל, דרך בסרביה, רומניה, יוגוסלביה, איטליה.

ובאה מלכה’לה בת השלוש־עשרה, שנותרה לבדה מכל משפחתה בגיטו מונקץ' ועברה את זוועות אושויץ־בירקנאו.

ובאו האחים אדם ובריק, שהיו בגיטו לודז', באושויץ, במאוטהאוזן, בגוזן.

ובאו שמואל ש., ויאנק, ושמואל ב., וליב — ובין הבאים היה ילד בן שלוש, וופקה, שהכול קראו לו ”וופקה פרטיזן", כי נולד בין הפרטיזנים ביער, והובא אל הבית, כי אמו חלתה קשה לאחר שניצלו, ואושפזה בבית־חולים ברומא.

ובין הבאים היה מילא, יליד אודסה, שהכול קראו לו ”הרוסי”, כי דיבר רק רוסית והיה כמו ”גוי” ולא ידע כמעט דבר על יהדותו, והיה בקומסומול, והיה עם הפרטיזנים ב”קטקומבות” של אודסה; ונותר אחד משמונה היהודים ששרדו בעיר לאחר ההרג שערכו בהם הגרמנים. בבואו לנוננטולה, לאחר נדודים ארוכים, חיפש דרך להגיע לארצות־הברית, אך שליח ה“הגנה” שהיה שם, דוד ברומברגר מבית־הערבה, קנה לו מפוחית־פה במתנה, והוא אהב לנגן. מתנה זו קנתה את לבו והוא נאות לצאת משם לסלבינו.

יום־יום באו ילדים נוספים, ממחנות, מיערות, ממגורים שבהם הסתתרו, דוברי פולנית, יידיש, הונגרית, רומנית, איטלקית.

משה זעירי, מתילדה, ראובן דונת, קיבלו את פניהם בשער, הביאו אותם אל הבית, שוחחו עם כל אחד מהם, רשמו את פרטיהם בחדר־המזכירות. משה נתן להם שמות עבריים: לא מילא אלא עמנואל, לא בריק אלא דוב, לא יאנק אלא יעקב, לא רומק אלא רם, לא ברונקה אלא ברכה, לא אינדושה אלא איילה, לא לוּבה אלא חביבה.

הוליכו אותם דרך המסדרונות הארוכים, העלו אותם אל אולמות־השינה, הִקצו לכל אחד מהם מיטה ושידה, ואמרו להם: זה יהיה ביתכם מעכשיו. בבית הזה תלונו, תאכלו, תלמדו, תעבדו, תשחקו. את הצרורות הקטנים שהביאו עמם — שהכילו מעט חפצים שנותרו להם, או שליקטו בדרכי הנדודים הארוכות, חולצה מטולאת, זוג גרביִם קרועים, אולר, מטבעות, מזכרות — הניחו בשידה.

הבית — מעון הילדים , שמדרגות קשתיות רחבות מוליכות אל מבואו, ושחזיתו צבועה חום וכתום ותריסיו ירוקים — היה כ”ארמון" בעיניהם: רצפות השיִש והלינוליאום המבריקות, האולמות הרחבים, מדרגות־השיִש, המסדרונות ו”לבירינט" החדרים שאפשר לתעות בו, בריכת־השחיָה, החרסינה בחדרי־השירותים, במקלחות, הסירים הגדולים במטבח, החלונות הרחבים. והגן והחורשות מסביב — כ“אגדה” בעיניהם.

אברהמ’לה, בן השבע, ששלוש שנים חי בבונקרים וב“בלוקים” עם קומות דרגשים שורצי כינים ופרעושים, כשראה, בלילה הראשון, את הסדין הצח הפרוש על מיטתו — מיהר להסירו. חשש שיחליק מעליו לרצפה. הילדים האחרים צחקו: זה סדין! — אמרו לו — אינך יודע מה זה סדין?

וופקה פרטיזן” בן השלוש — ילד שובב, פיקח, שעד מהרה נהיה לילד־השעשועים של הבית — לא ידע מהי רחצה, מהי שטיפת־שיניִם, מהי החלפת בגד מלוכלך בנקי. כשניתנו לו גרביִם מתוקנים במקום הקרועים שלבש, סירב לקחתם, כי “אינם שלו”.

גם כאן, כמו בפיאצה־טורה, צריך היה לחטא את הילדים מן הכינים. הכינים היו מכה שנגררה עמהם מן המחנות בדרכי נדודיהם והגיעה עד הנה. הנפט המקומי הגס היה חריף במיוחד והוא צרב את העור. ד“ר פסיה קיסין, לאחר שחפפה את הראשים, היה עליה לרפא את הכויוֹת. חולי־הגרבת, חולי־הריאות, נשלחו לבתי־חולים בברגאמו ובמילאנו ושהו בהם לעתים כמה שבועות. שלושה אחים, שקראו להם ”די מנדלעך,” היו חולי־שחפת, נשלחו לרומא.

 ”רבקה’לה הפרטיזנית”, בת החמש־עשרה, ששנתיִם חָיתה בבונקרים ביערות פולין, תחת עפר ושלג, התהלכה כפופה, כגיבנת, וצריך היה ליַשר את גבה בעיסויים ובתרגילי־התעמלות.

 

הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

אהרן מגד - מסע הילדים אל הארץ המובטחת - פרויקט בן־יהודה

 


מסע הילדים אל הארץ המובטחת :הנער גרשון ואביו

 


 

"גרשון, במיטה הסמוכה, במעון הילדים ניצולי השואה  ראה את אביו. פניו לא סרות מנגד עיניו.

בגיטו פיוטרקוב לאחר האקציה שבה נלקחו אמו ואחיו הקטן – בבוקר יצאו והצטרפו לשיירה הארוכה, כי בבונקר לא היה אפשר להסתתר עוד, מחמת הרעב – נשארו שם הוא ואביו עוד שנה שלמה. עבדו בבתי־המלאכה ליִצוּר גלגלים לעגלות. התפרנסו מלחם־העוני ומן המרק המימי הניתנים לעובדים. מן האם והאח לא הגיעה כל ידיעה. בשבועות הראשונים – בדרך לעבודה בבוקר, בדרך מן העבודה בערב – היו מדברים בהם כאילו היו בחיים. אחר כך היו שותקים.

באקציה הבאה כשהגיטו כבר הצטמצם מאוד, נשלחו שניהם למחנה על־יד ראדום ועבדו בבית־חרושת לנשק, ביער. נחמה אחת באופל הזה: נמצאו יחד. כשהאב היה חולה, היה הוא משיג עוד כמה תפוחי־אדמה ונותן אותם בצלחתו.

ביולי 1944 הוסעו לאושויץ־בירקנאו.

באימה הגדולה ששררה שם, בצל ארובות הכבשנים, היתה זו שוב אותה נחמה: לא הפרידו ביניהם. בסלקציה שמנגלה פיקח עליה – נשלחו השניִם לעבודה בבית־חרושת ליִצוּר פגזים וקני־תותח. תמכו זה בזה.

כעבור חצי שנה היה המסע הארוך, ברגל, לגרמניה. האב כבר נחלש מאוד, כשל בדרך, אך הוא סעד אותו, גרר אותו כברות־דרך גדולות. משמונה־מאות איש שצעדו באותה שיירה, יומם ולילה, בבוץ ובשלג, הגיעו למאוטהאוזן מאתיִם.

ושם במאוטהאוזן, הפרידו ביניהם.

האב נשלח למחנה באזור וינה, והוא הושאר במקום. בסלקציה שנערכה, לא ניתן אפילו לומר מִלת־פרידה זה לזה. ראה את אביו מתרחק עם הטור היוצא את המחנה כשהוא בטו כי לא יתראו עוד.

קרה נס: באפריל הגיע טרנספורט ונודע לו שאביו כלול בו.

לא הורשה לו לגשת אל הבלוק שאליו הוכנס, בעֵבר השני של המחנה.

אך שני הספרדים – אסירים פוליטיים, רפובליקנים – שאִתם עבד במטבח והוא נתחבב עליהם, דאגו להעביר את האב לבית־החולים, משנודע לו שהוא חולה.

שם ראה אותו בפעם האחרונה. האב היה מוטל על היצוע הקשה, פניו כקלף מקומט, יגון אין־קץ חתום בהן.

ועכשיו, בחשֵׁכה, הוא רואה שוב את פניו: הלחיים השקועות, השפתיִם שאין בהן דם, העיניִם הכבויות.

דומה כאילו רצה לומר לו משהו, אך היה אילם.

 

הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

אהרן מגד - מסע הילדים אל הארץ המובטחת - פרויקט בן־יהודה

 

 


מסע הילדים אל הארץ המובטחת : המסע של הנער חיים

 



אהרן מגד

"שהגיעו הטנקים האמריקניים אל שער המחנה באֶבנזה שבאוסטריה, בראשית מאי 1945, היה חיים בן שש־עשרה. משקלו היה שלושים ושלושה ק"ג ולא היה לו כוח לעמוד על רגליו. מאות האנשים ששרדו בחיים, נגועי־מחלות ומזי־רעב – פרצו אל המטבח מיד עם היפתח השער. לא היו שם אלא תפוחי־אדמה חיים, והוא, כמו כל היתר, התנפל עליהם ומילא בהם את בטנו. רבים נתקפו עויתות ומתו בו־במקום, והוא חלה קשה ונלקח לבית־החולים של הצבא האמריקני. ביקר שם רב צבאי בדרגת קולונל והבטיח לו לקחתו אתו לארצות־הברית, אל אחד החולים, חייל איטלקי, סיפר לו שבאיטליה חונה בריגדה של חיילים יהודים מפלשטינה. כל שנות המלחמה – בהיותו בגטו, במחנות העבודה – לא ידע שיש חיילים יהודים הלוחמים תחת דגלם נגד הנאצים. כל שנות הרעב, עבודת הפרך, הרציחות וההתעללויות, חלם על נקם.

כשהחלים לבש מדי חייל איטלקי, ועם החייל שהתיַדד אִתו חצה את הגבול לאיטליה. למודנה הגיע בלילה. ישן בחוץ, ובהתעוררו בבוקר, ראה בפעם הראשונה טנדר צבאי שסימן מגן־דוד ואיילה חקוק עליו. היה נרגש כל־כך, שבפעם הראשונה מאז הפרידו בינו ובין אמו ואחותו באושויץ – כשהן שולחו אל הקרמטוריום והוא אל בירקנאו – בכה. בהתקרבו אל הטנדר, ראה את התוית palestin על כתף הנהג. ניגש אליו ואמר בהתרגשות: “איך בין אַ ייד”. הנהג, תימני, לא הבין את דבריו. חשבוֹ לאחד הפרחחים המנסים לגנוב מזון וכלים מכלי־רכב צבאיים – וסילקוֹ בבעיטה. למזלו, קרב אל הטנדר חייל שני שנשא את תוית היחידה העברית, והלה הבין את לשונו ולקחוֹ תחת חסותו.

אחר־כך הסיעוהו החיילים למילאנו, וממילאנו למאג’טה.

הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לילה

מסדר־הבוקר במחנה. הסלקציה. הרגליִם הקפואות מקור. הכינים הרומשות בשער־הראש, בבתי־השחי, שאין אפשרות להיפטר מהן. הריקות בבטן, פרפורי הלב.

חיים, בחשכה, לא יכול לגרש מעליו את זכרון הרגעים האלה, השב ופוקד אותו כמעט בכל לילה:

“לינקס! רעכטס!” – פוקד איש האס. אס. באַלָה שבידו. שמאלה הוא שולח את הילדים נמוכי־הקומה, את הצנומים־כשלדים, שאין להם כוח לעמוד על רגליהם הגפרוריות, את צהובי־המראה, שהמוות כבר חתום בפניהם.

על בן־דודו, נמוך־הקומה, הוא פוקד: “לינקס!”

והוא עצמו, שקומתו גבוהה משל אחרים, ממהר ללכת אחריו, ולהדביקו באותו הטור, כי את בן־דודו לא יעזוב. יחד היו בבלוק־הילדים בבירקנאו ויחד נשלחו אל מחנה זה, השני, הסמוך לברסלאו. היתה זו מתנה־משמיִם שמצא את בן־דודו לאחר שהפרידו אותו מאמו ומאחותו, בסלקציה הראשונה.

אך הקאפּוֹ שעמד על־ידו, תפס בזרועו, הצליף לו סטירה על לחיו: “אידיוט! הישאר פה!”

וכך נשאר, והופנה אל הטור המשולח לעבודה.

הרגע הגורלי הזה, החותך חיים ומוות. הרגע העולה שוב ושוב בזכרון מתוך אימת האפשרות האחרת.

“המקצוע?” – “חשמלאי!” הצהיר, מבלי חשוֹב.

וזו היתה ההצלה. נעשה שוליָה של אומן אוסטרי קשיש, שנהג בו בחסד, ולימדוֹ את המלאכה.

ניצל, לבדו.

חיים, לאחר עוזבו את חניתה, התגייס ל״הגנה“, לצה״ל, קיבל ציון־לשבח על מעשה־גבורה במלחמת־השחרור ועלה מדרגה לדרגה עד היותו לסגן־אלוף בחיל המודיעין.

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

אהרן מגד - מסע הילדים אל הארץ המובטחת - פרויקט בן־יהודה

 

 


מסע הילדים אל הארץ המובטחת

 



אהרן מגד

במשך כשלוש שנים, מסוף 1945 עד 1948, התקיים בסלבינו – כפר קטן בהרי האלפים, צפונית מזרחית למילאנו – מעון לילדים בניהולם ובהדרכתם של כמה חיילים מן היחידות העבריות בצבא הבריטי, שחנו אז בצפון איטליה.

כ־ 800 ילדים עברו את המעון הזה, ושהו בו פרקי־זמן שונים, בדרכם לארץ־ישראל.

ילדים אלה, מגיל חמש ושש ועד שש־עשרה ושבע־עשרה – נתלקטו אל הבית בסלבינו מכל רחבי אירופה ההרוסה; ממחנות ההשמדה, מיערות ומכפרים שבהם התחבאו, ממנזרים, מנדודים בערבות סיביר.

הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

 

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה


הילד  מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח, הישרדות בקירגיסטן

 


משפחתי נשלחה לקולחוז אַנְדרֵיאובָה בקירגיסטן, התגוררנו שם בבתי חימר, "לֵיפְיַנְקִי", את המבוגרים שלחו לעבוד בקטיף צמר גפן, "פָּחְטָה", לנו הילדים לא היה בית ספר, גם כאן הייתה חלוקת מזון על פי תלושים אחת לשבועיים בפְרונְזָה שהייתה העיר המרכזית הגדולה ושסביבה היו הקולחוזים.

זאת הייתה עיר גדולה, היה שוק גדול ענק, בית חולים גדול מאד, תחנת רכבת גדולה עם הרבה מסילות ברזל, העיר הייתה תוססת ופעילה מאד בכל מקום גמלים, סוסים, כרכרות רתומות לשוורים, בתי תה "צָ'חְנוֹת", והשווקים מלאים במזון ופירות, אבטיחים, מלונים, פיתות, לחמים וגם בגדים, סירים וכלי אוכל. נוף אסיאתי, ילידי המקום בבגדים שונים, עם כיפות מרובעות ופני הנשים מכוסות ברעלות.

בקולחוז היה רעב נורא, אחת לשבועיים הייתי הולך מהקולחוז לכיוון פרונזה, לעיר הגדולה להביא את הפָּיוֹק, מנת החלוקה אשר כללה בעיקר חיטה, לכל מבוגר 500 גרם ולילד 300 גרם, את החיטה היינו טוחנים ואפילו את הפירורים שהיו נופלים בזמן הטחינה מאבני הרחיים היינו אוספים, מבשלים עם מים ומלח ומהקמח עושים פיתות או פתיתים.  הדרך לפרונזה הייתה קשה מאד וזרועה במרבדי שיחים קוצניים כאשר כל קוץ שלהם היה חד ועבה כמו מסמר, הייתי פושט

את הבגד שלי - הפּוּפַּיֵיקָה, פורס על הקרקע ודורך עליו וכך מתקדם באיטיות ודרך שהייתה אמורה להימשך כשעה הייתה נמשכת 4 שעות.

 באחת הפעמים שבהן הלכתי להביא את מנת המזון שלנו, היה זה יום חג של בני המקום אך אני לא ידעתי על כך וכהרגלי כשהתקרבתי לבתיהם קראתי בקול "סִיד" כלומר "מים", אחרי שעות של הליכה בחום הלוהט הייתי צמא מאד אך הפעם במקום הג'רה שהיתה מוציאה לי אם הבית רעולת הפנים בכל פעם, נפתח הפשפש ולהקה של יותר מעשרה כלבים התנפלה עליי והחלה לנשוך אותי מכף רגל ועד ראש, נאבקתי בהם בכל כוחותיי אך כאשר תש כוחי והייתי בטוח שכאן יהיה סופי הרגשתי לפתע בזרוע חסונה אוחזת אותי ומרימה אותי כלפי מעלה מצווארון הפּוּפַּיֵיקָה, היה זה ראש הקולחוז רכוב על סוס אשר במקרה עבר במקום, ראה אותי נלחם על חיי והציל אותי משיניהם של הכלבים, מאותו היום התרחקתי מהבתים ולמרות שהייתי צמא לא העזתי לבקש יותר מים, מאז ועד היום הזה למרות אהבתי הרבה לכלבים כל נביחת כלב מקפיצה אותי ממקומי ומחזירה אותי לאירוע זה.

 את מעט הבגדים שהיו לנו היינו מכבסים ומיד לובשים, החיים היו עלובים מאד, המעבר הקיצוני מהקור הסיבירי המקפיא לאסיה החמה גרמו לחולי רב בין האנשים, רבים חלו בדיזנטריה וטיפוס ומתו בהמוניהם, עגלות עם חולים פונו לבית החולים בפרונזה, גם אחי הבכור יעקב חלה בטיפוס ופונה לבית החולים, במשך חודשיים ניסיתי כל הזמן לבקר אותו אבל לא נתנו לנו, לבסוף הוא יצא מבית החולים וחזר לקולחוז, שמחנו מאד שחזר בריא, מגולח ראש, בתחילה מאד דאגנו כי הוא לא היה מדבר לעניין אבל אחר כך סיפרו לנו כי חולי טיפוס סובלים עוד במשך שבועיים-שלושה מהזיות, היו היה מדבר על הבית בפולין ועל המשחקים ליד המעיין ואכן כעבור זמן מה ההזיות חלפו.

 

הרעב היה כבד ותמידי, כל הזמן ניסיתי לחפש פתרונות כיצד להשיג אוכל, הצעתי לאוזבקים להביא להם מים מהמעיין שהיה במרחק קילומטר מבתיהם ולמלא להם את החביות, ההצעה התקבלה ולאט לאט חוג הלקוחות שלי גדל, הכנתי לעצמי אסל, מקל עם שני חוטי ברזל עבים וסיפקתי מים לכולם. בשלב מסוים ראה אותי ראש הקולחוז שהיה רכוב על סוס ושאל אותי אם אני מוכן להביא מים גם לביתו, כמובן שהסכמתי מיד, כאשר הגעתי לביתו הציג אותי בפני אשתו ואמר לה שאני אמלא באופן קבוע את חבית המים, בנתיים נגשתי לסוס היפה שהיה לו וליטפתי אותו ואז הוא שאל אותי אם אהיה מוכן לקחת גם את הסוס למעיין להשקות אותו, שמחתי על כך מאד ואמרתי לו שמילדותי גדלתי בחברת סוסים ושאני מאד אוהב סוסים ואשמח לעשות זאת.

 


בתמורה על שרותיי החלו תושביי הקולחוז לתת לי פריטי מזון אשר אפשרו לי להאכיל את בני משפחתי הרעבים, אשתו של ראש הקולחוז, אישה שמנה ויפה אשר ילדים לא היו לה נתנה לי כמויות גדולות של פיתות, פירות, גבינות ואורז מבושל, אני הייתי מטפל בסוס ובחצר ומביא מים עד אשר בשלב מסוים הורשתי להשתמש בחמור רתום לעגלת פלטפורמה על גלגלים אשר עליה הייתי מעמיס את הפחים והדליים שהייתי ממלא במעיין.

 התלבשתי כמו האוזבקים בגד לבן, מכנסיים וחולצה וכיפה, הבד היה דק מאד. בנתיים רכשתי לעצמי גם מיומנות בשפה האוזבקית וכשהייתי רוכב על סוסו של ראש הקולחוז האוזבקים פחדו והתלחשו ביניהם שאני בנו של מפקד הקולחוז מכיוון שאסור היה לאף אחד לרכב על הסוס שלו.

 במתכונת הזאת נמשכו החיים והרעב חדל להציק. בשלב מסוים הגיעה הודעה שכל האזרחים הפולנים, גברים ונשים החייבים בגיוס, יתייצבו, יחוילו וישלחו מחוץ לגבולות רוסיה. לילדים שאין להם הורים יוקמו בתי יתומים בניהול פולני. מתוקף ההוראות, יעקב אחי הבכור ואחותי ברוניה התייצבו לצבא הפולני הגולה, צבא אנדרס, ואילו אחי וֶוֶק ואני התייצבנו לבית היתומים בפרונזה.

 

אסתרה

הגענו לעיר פרונזה, נפרדנו מאחי הבכור ומאחותי ואני התחלתי לכתת רגליי בעיר הגדולה לחפש את בית היתומים, השעות נקפו ואני ואחי ווק כבר היינו רעבים ועייפים, ווק היה חלש מאד ולא היה מסוגל ללכת יותר, הושבתי אותו על אבן גדולה בצד הדרך ואמרתי לו שאלך לבית החולים שם הם בטח יודעים היכן נמצא בית היתומים. את הדרך לבית החולים ידעתי ולשם הגעתי חיש קל, לאחר שעברתי את השער ונכנסתי לחצר בית החולים באה מולי אישה נמוכת קומה, לבושה במדי אחות לבנים, היא פנתה אלי ושאלה אותי "ילד את מי אתה מחפש ?" אמרתי לה שאני מחפש את משרד הרישום לבית היתומים הפולני בפרונזה כדי להירשם לבית היתומים והיא אמרה לי "אל תלך, אני תיכף חוזרת, חכה מחוץ לשער", אמרתי לה שגם אחי הגדול נמצא לא הרחק מכאן ואני אביא אותו ואחכה לה ואכן היא חזרה ולקחה את שנינו לחדר שבו חולק אוכל בתלושים ודאגה שיתנו לנו ארוחה חמה, ומשם לקחה אותנו לביתה. שמה היה אֶסְתֶרָה קולדרה והיא דיברה איתנו באידיש, ביתה היה ככל הבתים האוזבקים והיו בו שני חדרים גדולים מאד מטבח וחצר גדולה, בביתה מצאנו עוד שמונה ילדים, בנים ובנות , ילדים יתומים שהוריהם נפטרו בבית החולים והיא אספה לביתה, כעת היינו עשרה ילדים, כולנו היינו בערך באותם הגילאים, הייתה בינינו חלוקת תפקידים, אחד היה מנקה את המגורים, חלק היו הולכים למדבר לחפש שיחים יבשים להסקה ולבישול. אסתרה האם המצילה הייתה מביאה אוכל ואנחנו היינו מביאים את המנות שלנו שקבלנו בחלוקה וכך היינו יושבים ואוכלים יחד. היו לנו מים מחוממים כדי להתרחץ והיינו יושבים יחד ושרים.

 אסתרה רשמה אותנו במשרד הרישום הפולני כיתומים והיינו מועמדים למשלוח לבית היתומים, היה לנו טוב אצל אסתרה אבל הגיעה השעה והיינו צריכים להיפרד, אסתרה אמרה לנו שאנחנו נוסעים לבית יתומים זמני בטורקמניסטן ומשם נמשיך את דרכנו הלאה אל מחוץ לגבולותיה של רוסיה, היא בקשה מאיתנו להיות יחד ולשמור על עצמנו ואחד על השני ואולי עוד יום אחד ניפגש מחוץ לרוסיה, היינו מאד עצובים על כך שהיה עלינו להיפרד ואני שאלתי אותה למה היא לא מצטרפת אלינו והיא אמרה שהיא הייתה מאושרת מאד לעשות כך אבל המבוגרים יפונו רק בשלב מאוחר יותר. היא ליוותה אותנו אל תחנת הרכבת נפרדנו בבכי מר ועלינו לקרון שהיה מלא בילדים יתומים אבל היו גם ילדים שהוריהם העלו אותם לרכבת כדי להצילם.

מקור וקרדיט


יום חמישי, 27 בינואר 2022

שאול שפילמן , "חגג" את בר המצווה שלו באושוויץ,

מאת: איליה יגורוב

שאול שפילמן (90) נולד בווינה, בן יחיד להוריו. כילד הוא עבר את זוועות השואה, "חגג" את בר המצווה שלו באושוויץ, ניצל מתאי הגזים שלוש פעמים בדרך נס, ואיבד את הוריו ואת כל משפחתו במחנות. מסע ההישרדות שלו התנקז לשני משפטים: "כל עוד אתה נושם אתה חי", ו"זה חלום רע שתכף יחלוף".

"חיינו חיים טובים. אבא שלי היה מהנדס חשמל, ואמא שלי ניהלה את המעדנייה המשפחתית במרכז וינה. עם פלישת הנאצים ב־1938, ביום אחד החיים שלנו התהפכו. אבא פוטר, העסק והבית הוחרמו ונאלצנו לעזוב למחוז הראשון". לשם הועברו כל היהודים. שם, במשך ארבע שנים וחצי, גר עם משפחתו, עד ספטמבר 1942.

"נעצרנו בשתיים בלילה על ידי הגסטאפו, והובלנו לגטו טרזיינשטט (צ'כיה). בנובמבר 43' נשלחנו לאושוויץ, שם קיבלתי את השוק הגדול ביותר", מספר שאול. "טרזיינשטט לעומת אושוויץ היה מחנה נופש. היינו די מותשים מהנסיעה, הרכבת עצרה וראיתי איך נראה הגיהינום. הזקנים שלא היו יכולים לקפוץ נפלו, והצעירים קפצו עליהם, וראיתי את הזוועה - איך נהרגים אנשים בתוך שניות. היה אמצע החורף, דם וגופות מסביב, אני פשוט לא יכולתי לעכל את זה".

שאול ניצל מהסלקציה לתאי הגזים שלוש פעמים. בפעם הראשונה - אביו, שעבד במחנה והיה אחראי על השמות, צירף את שמו לרשימה שניצלה והועברה למחנה עבודה צמוד. שם נפרדו דרכיהם. אמו וסבתו מתו בהפרשים של שלושה שבועות. בפעם השנייה שבה נבחר למוות הוא ניצל על ידי אסיר פלילי אוסטרי שעבד במחנה, שטען ששאול, יחד עם עוד כמה עשרות נערים, יכולים עדיין לעבוד.

פעם השלישית, כעבור 13 חודשים מאז שהגיע לשם, חבר ותיק של אביו - "דוד קלאוס", שהיה קצין אס אס - זיהה אותו בתור לתאי הגזים, ולקח את שאול עם שניים מחבריו כדי "לנקות את מכוניתו". שאול משתף: "באושוויץ לא מחזיקים מעמד יותר משלושה-ארבעה חודשים. אני לא יודע אם יש אלוהים או אין אלוהים", הוא תוהה.

בחלוף השנים הגיע לארץ והשתקע בבאר טוביה. הוא התגייס לפלמ"ח עוד לפני גיל 17 ולחם במלחמת השחרור, ולכן לא השלים את לימודיו בבית הספר. שאול מספר על המצוקה הגדולה שנקלע לה, כשנותר חסר בית.

"הורדתי את המדים ולא היה לי משהו אחר ללבוש. מצאתי עוד חמישה חבר'ה, עולים חדשים, כולנו יתומים, הלכנו לתחנה המרכזית וישנו באוטובוס", עד שבשנת 1951 הוא מצא עבודה, וחייו שוב עלו על המסלול

אך הדרך של שאול היתה מתסכלת, כשנאלץ להתמודד מול הסטריאוטיפים שאיתם התמודד דור שלם של ניצולים. "הצברים קראו לנו בשמות גנאי, 'סבונים' ו'אימיגרנטים'. בשבילם לא היינו ברמה שלהם. אמרו שהלכנו כצאן לטבח". שאול הרגיש מאוד פגוע, אך כמו בכל חייו לא נשאר חייב: "אמרתי להם, 'שבוע לא הייתם שורדים שם, אם בכלל'. מה יכולנו ילדים ונשים לעשות? לתקוף קצין אס אס? הם היו מוציאים 1,000 איש להורג למען יראו ויראו", מספר בכעס.

שאול סחב את תחושת המועקה הזאת המון שנים. היום הוא חבר בארגון יוצאי מרכז אירופה, וגר באשקלון. הוא היה הנואם המרכזי בעצרת לציון 83 שנה לאירועי ליל הבדולח, שארגן הארגון.

לכתבה המלאה בעיתון , ישראל היום"


יום ראשון, 23 בינואר 2022

הילד מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. הדרך לארץ ישראל

 



היום המיוחל הגיע ושוב אנו עולים על משאיות של הצבא הפולני, יוצאים לדרך לכיוון עיראק, נאמר לנו שמצפה לנו דרך קשה וארוכה, עלינו לעבור את הרי איראן וכורדיסטן ורק אז נגיע לעיראק ויעדנו הוא בסיס הצבא הפולני החונה בעיראק. ואכן הדרך הייתה קשה ומסוכנת מאד, המשאיות נסעו באיטיות רבה, באזורים רבים הדרכים היו שבילי הרים צרים ומפותלים שהמשאית בקושי רב עברה בהם, מצד אחד חומת סלע אימתנית ומצד שני תהום תחתיות, נראה היה כאילו אלה שבילים המיועדים לחמורים ולא למעבר משאיות, נסענו רק בשעות היום ובלילה היינו נחים לאחר שעברנו את ההרים התחלנו לחצות את כורדיסטן, הנוף הררי עם שטחי מרעה וחקלאות מפגרת, ג'מוסים, חמורים, כבשים, עיזים, סוסים וגמלים. חום איום שרר, נסענו למישור במהירות עד אשר הגענו לקִירְקוק שם הכניסו אותנו למתבן ענק אך לפני שהספקנו להתמקם התקיפו אותנו יתושים, עקצו אותנו בכל פינה חשופה אפשרית, מקום העקיצה היה מתנפח מיד וגורם לגירוד, זכרתי שבסיביר היינו מורחים את עצמנו בנפט כדי להתגונן מפני היתושים אבל כאן היינו חשופים לגמרי, לאחר זמן מה הגיע חייל והביא משחה להגנה וקילות שמתחנו מעל המיטות ורק כך יכולנו להירדם.

 

בבוקר אכלנו ארוחת בוקר צבאית במסטינג. נשארנו במקום למשך מספר ימים ואפילו סיירנו בעיר קירקוק שריח של נפט מסריח עמד בה באויר כל הזמן. משם יצאנו לכיוון המדבר, רוח מדברית חמה מאד קידמה את פנינו, האוויר להט והיה מאד קשה לנשום. הגענו לעיר חָנְקִין, הנוף שחלף על פנינו היה כפרי, מעיינות, רועים עם עדרים, אנשים יחפים לבושים בשמלות ותרבוש לראשם, הנשים לבושות בשחור ופניהן מכוסות ברעלה והילדים רצים יחפים גם כן בשמלות. הגענו לבסיס והתארגנו, כאן לפחות לא היו יתושים. ישר הלכנו לשוק, פיתות גדולות, חלבה, תאנים, בשר כבש צלוי על גחלים, תפוחי עץ גדולים, תמרים ומים קרים. האוויר היה חם מאד, 45 מעלות, כסף כדי לקנות לא היה לנו, נזכרתי שבאיראן מכרתי שמיכה כדי להשיג כסף הצעתי להם את השמיכה, לא הבנתי כמה הם מוכנים לשלם עבורה אבל נגשתי ובקשתי פיתה גדולה עם בשר כבש ובצל ושני תפוחי עץ ועוד קבלתי עודף מטבעות. בשלב מאוחר יותר התברר לי שכל מה שקניתי עלה כ-5 גרוש, ממש בחינם. בבסיס פגשתי את פוסטילסקי שהיה מוצב כאן, שמחנו מאד לפגוש אחד את השני ושוב התחיל המסחר בבקבוקים ואני עוזר לו, כך היה לי כסף ויכולתי לקנות בשוק חלבה ובשר ומים קרים. לא נשארנו שם הרבה זמן ושוב אנחנו בתנועה ומגיעים לבגדד, ניצלתי את הזמן הפנוי שהיה  לי שם לביקור בבית הכנסת הגדול.

 

היהודים המקומיים הזמינו אותנו לשבת בחברתם, הם היו לבושים בחליפות אירופאיות אבל חבשו תרבוש טורקי אדום על הראש, הם היו סוחרים ובעלי חנויות טקסטיל, זהב. בכל המקומות שעברנו בדרך היהודים היו לבושים כמו הערבים, עָבָּיות שהן מעין שמלות, ותרבוש על הראש, חלקם יחפים ולחלקם סנדלים, אנחנו מעולם לא ראינו יהודים כאלה ולהפתעתנו אפילו אידיש הם לא ידעו, היה להם ז'רגון משלהם שהיה מעין שילוב של ארמית וערבית וטורקית.

 

שוב אנחנו בדרכנו הלאה לכיוון ירדן, חולפים על פני שטחי בזלת שחורים עצומים אשר גורמים לתחושת מועקה ומשני צידי הדרך ערבים עם חמורים וגמלים חובשים כאפיות, חלקם שחור לבן, חלקם עם נקודות אדומות, כלי רכב צבאיים אנגליים חולפים על פנינו עמוסי שקים. מדי פעם חנינו ליד בארות מים ומנוחה קלה ומיד המשכנו בדרך.

מתח רב היה באויר והציפייה רבה להגיע לארץ ישראל, ארץ האבות, ארץ היהודים שניתנה לעם היהודי והוא גורש ממנה ועכשיו חוזר אליה אחרי השואה האיומה.

 ככל שהתקרבנו לגבול שרנו שירים "על נהרות בבל" ו"אנו נושאים לפידים" שהפך להיות ההמנון של ילדי טהרן, למדנו אותו מאחד מהשליחים מארץ ישראל שהגיע לטהרן. היינו מאד מתוחים וכל אחד היה מכונס בתוך עצמו, חיכינו לרגע שנעצור ויודיעו לנו אתם על אדמת ארץ ישראל ואז נוכל לרדת להשתטח ולנשק את האדמה. וכך היה כאשר הגענו לנהריים וגשר בנות יעקב, ריצה מטורפת מהמשאיות, אנו רואים את הכנרת לפנינו, מנשקים את האדמה, מתחבקים ומתנשקים, הקצינים הפולנים והנהגים לא היה מסוגלים להבין את התגובה וההתנהגות שלנו, צוהלים, קוראים הידד פלשתינה ארץ ישראל.

מקור וקרדיט

 

 


שמואל אייזן בן ה11, במקום לחכות לאחרים שיצילו אותו , הוא נהפך ללוחם.

 



החודשים האחרונים של הכיבוש הגרמני היו תקופה של תוהו ובוהו, אי סדר וברוטליות מוחלטים . רבים מן הקורבנות היהודים של תקופה זו לא נרצחו בידי גרמנים אלא על ידי כמה וכמה מיליציות אוקראיניות , שודדים  מקומיים ואיכרים שאיבדו צלם אנוש. אבל לעתים הגרמנים המשיכו בחיסול יהודים בבורות ירי.

 

שמואל אייזן בן ה11 היה היוצא מן הכלל , במקום לחכות לאחרים שיצילו אותו , הוא נהפך ללוחם.

 

בקיץ 1943 היה שמואל עד , בעיר הולדתו טלוסטה,  לרצח של אלפי יהודים, ובהם תושבי בוצ'אץ רבים שגורשו לשם , " הם חפרו ארבעה בורות עמוקים בבית הקברות ואז הניחו עליהם לוחות עץ, עשרה אנשים , שהופשטו מכל בגדיהם , הצטוו לעמוד על כל לוח, ומכונת  יריה גרמנית ירתה בהם לתוך הבור, בעקבותיהם באו אנשים אחרים" .

 

ניצולים יהודים סיפרו ש"היה עליהם לרדת לתוך הבורות ולסדר את הגופות זו לצד זו , צפופות כמו סרדינים, כדי שיהיה אפשר לדחוס פנימה כמה שיותר.  ילדים הושלכו חיים אל תוך הבורות וכוסו בגוויות. גרמני היה אוחז בצווארו של ילד וצועק " תפוס את הטינופת וזרוק פנימה" . הילדים טבעו בדם בבורות  האלה . שתי ילדות יהודיות הצליחו לחפור את דרכן החוצה מתחת לגופות וחזרו לעיירה , אבל הן איבדו את שפיות דעתן ולא היו מסוגלות לדבר" .

 

 זמן-מה עבדו שמואל , אחיו הקטן  יעקב ואביהם בחווה חקלאית, אבל אחרי שישה שבועות נהרג האב בפשיטה של המשטרה האוקראינית . הבנים מצאו אותו " שוכב עירום בין כל הגוויות האחרות.. הם לקחו הכל.  אחי ואני חפרנו וקברנו את אבינו עירום ועריה. לא היו לנו בגדים עבורו"  ,

 

ואז הם יצאו ליער .לא היה לנו כסף , אבל הרבה פולנים גרו בכפר הסמוך ליער  והם הכירו  אותנו והיו חביבים אלינו . הם פחדו להסתיר אותנו אבל כל הזמן נתנו לנו אוכל , ישנו ביער .. כיבסנו את החולצות שלנו בנהר וייבשנו אותן בשמש. פחדנו  רק מהאוקראינים שהיו עלולים להסגיר אותנו" .

 

כשהתקרב החורף , הצטרף שמואל ליחידה של פרטיזנים סובייטים שפעלה באזור, הוא השאיר את יעקב הקטן אצל  האיכר איגנצי וישנייבסקי, לאחר  שנתן לפולני " שעון זהב"  והבטיח " לתת לו את  כל מה שיהיה לו אחרי המלחמה, אם יסתיר את אחי" .

 

שמואל נהנה  משירותו בשורות הפרטיזנים, " הייתי איתם כל השנה ... הם לימדו אותי לרכוב על סוס .. להחזיק את המושכות  בשיניים כדי לשחרר את ידינו ולטעון את התת-מקלע . לא פחדנו  מכלום.

 

כששמענו ששוטרים אוקראינים נמצאים בכפר , הלכנו לשם , תפסנו אותם ותלינו אותם על עצים ביער" . הם גם ארבו ליחידה גרמנית , חיסלו אותה  ולקחו שבויים רבים. יחידת הפרטיזנים של שמואל קידמה בברכה של חזרתו של הצבא האדום . " אני הייתי הכי צעיר , אז נתנו לי דגל אדום ורכבתי מקדימה בין שני קצינים" , ואז הוא נתן לאיכר הפולני ווישנייבסקי את כל רכושו ולקח את אחיו .

 

במאי 1945 הם חיו בקרקוב . " אני רק רוצה לעבוד בארץ ישראל" , כתב שמואל . " אבל אם יהיה צורך להילחם שוב , אגן עליה ואז אדע למען מה אני נלחם" .

 

 

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים  240- 241

 

שימוש הוגן  לפי סעיף 27א, חוק זכויות היוצרים

 

 

 


עליזה גריפל , בת ה-6, מסתתרת אצל איכרים קבצנים עניים מאוד

 



"אם אני אשאר בחיים אני רוצה להיות כמוה , אני רוצה להיות נוצריה , אני לא אהיה יהודיה לעולם".

 

לידידות עם הפולנים והאוקראינים  בדרך כלל לא היה ערך רב .  כאשר אביה של  עליזה גריפל , בת ה-6 " דפק בחלון של החבר שלו " , אמר האיכר : " אנחנו לא יכולים לעזור לך בכלום" , אבל זרים גמורים ,  איוון ופאולינה קוזאק , לקחו אותם לביתם .  שני האיכרים , "שהיו קבצנים עניים מאוד" , הסתירו אותם  במשך חצי שנה "והתייחסו טוב" אליהם.  הם אפילו לימדו  את עליזה " להצטלב כמו האוקראינים"  ו" להגיד את כל התפילות שלהם" .

 

היא ישנה עם האיכרים וילדיהם במיטה גדולה אחת. אף על פי כן , סכנת המוות המתמדת גבתה מחיר, ועליזה זכרה כי באחד הימים לא הצליחה  להפסיק לבכות : " אימא החזיקה אותי  על הידיים , ואני הסתכלתי על האם הקדושה , ואני אמרתי לאימא "שאם אני אשאר בחיים , אני אהיה כמוה , אני רוצה להיות כמוה , אני רוצה להיות נוצריה , אני לא אהיה יהודיה לעולם".

 

בנסיבות כאלה אהבה עלולה להוביל למחשבות על רצח. כאשר הסתתרו בחורף 1943  בבית נטוש של יהודים בבוצ'אץ , עליזה , אחותה הבוגר ממנה ואימן  גוועו והלכו . בנקודה מסויימת , נזכרה עליזה , , אימא לקחה אותי , ואמרה לי : " תראי ,תלכי לישון , אני אלחץ אותך חזק חזק חזק , ואז  את לא תסבלי לא קור ולא רעב, ואת תוכלי להיות עם הישו ועם המלאכים, ויהיה לך מאוד מאוד טוב " . אבל הילדה עליזה התעקשה . " אני רוצה לחיות !" ונזכרה בחלחלה : " היא רצתה לחנוק אותי  פשוט ..היא לא יכלה לראות אותי , כנראה , סובלת .

 

 זוג פולני מן הכפר וויצ'חובקה הסמוך הציל אותן , והן נשארו בביתו עד חזרתם של הסובייטים במארס 1944 . כאשר שבה משפחתה של עליזה לביתה בבוצ'אץ , היא גילתה שמרצפותיו  נעקרו בחיפוש אחרי כסף מוסתר. מהעיירה נותר רק קבר האחים בבורות ההריגה  בגבעת פודור .

 

מקור וקרדיט :

 

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים 225-226.

 

 

שימוש הוגן  לפי סעיף 27א, חוק זכויות היוצרים

 


לואיג'י פרי בן ה-12 שרד את אושוויץ-בירקנאו בעזרת רופא יהודי

 


לואיג'י, נולד למשפחה יהודית איטלקית, היה עם סבתו היהודייה בטריאסטה, איטליה, כששניהם נעצרו וגורשו לאושוויץ-בירקנאו ב-1944.

 

שם פגש לואיג'י את ד"ר אוטו וולקן, רופא יהודי אוסטרי. אוטו נעצר זמן קצר לאחר האנשלוס, הסיפוח הגרמני של אוסטריה, ולאחר מכן גורש לאושוויץ. על אף שהמשטר הנאצי נשלל את התואר הרפואי שלו, אוטו נבחר לעבוד כרופא במחנה.

 "יש... מקרים שנשארים איתי, שלא הצלחתי לשכוח כי  הם קשורים לילדים", הרהר אוטו מאוחר יותר. בעוד שרוב הילדים שגורשו לאושוויץ נרצחו, הצליח אוטו להגן על לואיג'י בן ה-12 עד לשחרורם בינואר 1945.

 לואיג'י ואוטו מצולמים כאן באפריל 1945.  ד"ר אוטו וולקן יעיד מאוחר יותר במשפט גרמני נגד הנאצים לאחר המלחמה, המכונה משפט פרנקפורט אושוויץ. הוא סיפק הסבר מפורט על התנאים באושוויץ.

צילום: USHMM, באדיבות פרידה פיש גרינשפן

מקור


שירה תורן על אמה לנה קיכלר ז"ל

  שירה תורן, בתם של לנה קיכלר ומרדכי זילברמן זכרם לברכה, היא אמנית המתגוררת בניו־יורק. יש לה שני ילדים, נטלי ואדם. "אמא הספיקה להכיר ...