בתחילה הם היו כעשרים, לבד מהמדריכים: נערי מאג’נטה, חוָה וחמש
אחיותיה, כמה מילדי המנזרים, כמה ילדים מפולין, מהונגריה.
מספרם גדל מיום ליום. הטנדר הצבאי ש”פעטער מוישה” נהג בו, היה מביא
ילדים ממילאנו, ממודנה, מנוננטולה, ממאג’נטה. בקבוצות קטנות
באו, או אחד־אחד, או שני אחים, או את ואחות. כחושים, עור־ועצמות,
מפוחדים, רבים מהם חולים.
בא אלתר, בן השש־עשרה, יליד כפר קטן בקרפּטו־רוס, שנדד ביערות,
ונתפס, ובמחנה־הריכוז בקונגסקירכן חפר בורות לקבורת אלפי גויות היהודים שנספו שם;
והיה חולה טיפוס כששוחרר מן המחנה.
ובאו אהרן בן השלוש־עשרה ואחיו בן התשע, מן המחנות בטרנסניסטריה,
לאחר תלאות־דרך ממושכות, ברכבות וברגל, דרך בסרביה, רומניה, יוגוסלביה, איטליה.
ובאה מלכה’לה בת השלוש־עשרה, שנותרה לבדה מכל משפחתה בגיטו
מונקץ' ועברה את זוועות אושויץ־בירקנאו.
ובאו האחים אדם ובריק, שהיו בגיטו לודז', באושויץ, במאוטהאוזן,
בגוזן.
ובאו שמואל ש., ויאנק, ושמואל ב., וליב — ובין הבאים היה ילד בן
שלוש, וופקה, שהכול קראו לו ”וופקה פרטיזן", כי נולד בין הפרטיזנים ביער,
והובא אל הבית, כי אמו חלתה קשה לאחר שניצלו, ואושפזה בבית־חולים ברומא.
ובין הבאים היה מילא, יליד אודסה, שהכול קראו לו ”הרוסי”, כי דיבר
רק רוסית והיה כמו ”גוי” ולא ידע כמעט דבר על יהדותו, והיה בקומסומול, והיה עם
הפרטיזנים ב”קטקומבות” של אודסה; ונותר אחד משמונה היהודים ששרדו בעיר לאחר ההרג
שערכו בהם הגרמנים. בבואו לנוננטולה, לאחר נדודים ארוכים, חיפש דרך להגיע
לארצות־הברית, אך שליח ה“הגנה” שהיה שם, דוד ברומברגר מבית־הערבה, קנה לו
מפוחית־פה במתנה, והוא אהב לנגן. מתנה זו קנתה את לבו והוא נאות לצאת משם לסלבינו.
יום־יום באו ילדים נוספים, ממחנות, מיערות, ממגורים שבהם הסתתרו,
דוברי פולנית, יידיש, הונגרית, רומנית, איטלקית.
משה זעירי, מתילדה, ראובן דונת, קיבלו את פניהם בשער, הביאו אותם
אל הבית, שוחחו עם כל אחד מהם, רשמו את פרטיהם בחדר־המזכירות. משה נתן להם שמות
עבריים: לא מילא אלא עמנואל, לא בריק אלא דוב, לא יאנק אלא יעקב, לא רומק אלא רם,
לא ברונקה אלא ברכה, לא אינדושה אלא איילה, לא לוּבה אלא חביבה.
הוליכו אותם דרך המסדרונות הארוכים, העלו אותם אל אולמות־השינה,
הִקצו לכל אחד מהם מיטה ושידה, ואמרו להם: זה יהיה ביתכם מעכשיו. בבית הזה תלונו,
תאכלו, תלמדו, תעבדו, תשחקו. את הצרורות הקטנים שהביאו עמם — שהכילו מעט חפצים
שנותרו להם, או שליקטו בדרכי הנדודים הארוכות, חולצה מטולאת, זוג גרביִם קרועים,
אולר, מטבעות, מזכרות — הניחו בשידה.
הבית — מעון הילדים , שמדרגות קשתיות רחבות מוליכות אל מבואו,
ושחזיתו צבועה חום וכתום ותריסיו ירוקים — היה כ”ארמון" בעיניהם: רצפות השיִש
והלינוליאום המבריקות, האולמות הרחבים, מדרגות־השיִש, המסדרונות ו”לבירינט"
החדרים שאפשר לתעות בו, בריכת־השחיָה, החרסינה בחדרי־השירותים, במקלחות, הסירים
הגדולים במטבח, החלונות הרחבים. והגן והחורשות מסביב — כ“אגדה” בעיניהם.
אברהמ’לה, בן השבע, ששלוש שנים חי בבונקרים וב“בלוקים”
עם קומות דרגשים שורצי כינים ופרעושים, כשראה, בלילה הראשון, את הסדין הצח הפרוש
על מיטתו — מיהר להסירו. חשש שיחליק מעליו לרצפה. הילדים האחרים צחקו: זה סדין! —
אמרו לו — אינך יודע מה זה סדין?
“וופקה פרטיזן” בן השלוש
— ילד שובב, פיקח, שעד מהרה נהיה לילד־השעשועים של הבית — לא ידע מהי רחצה, מהי
שטיפת־שיניִם, מהי החלפת בגד מלוכלך בנקי. כשניתנו לו גרביִם מתוקנים במקום
הקרועים שלבש, סירב לקחתם, כי “אינם שלו”.
גם כאן, כמו בפיאצה־טורה, צריך היה לחטא את הילדים מן הכינים.
הכינים היו מכה שנגררה עמהם מן המחנות בדרכי נדודיהם והגיעה עד הנה. הנפט המקומי
הגס היה חריף במיוחד והוא צרב את העור. ד“ר פסיה קיסין, לאחר שחפפה את הראשים, היה
עליה לרפא את הכויוֹת. חולי־הגרבת, חולי־הריאות, נשלחו לבתי־חולים בברגאמו
ובמילאנו ושהו בהם לעתים כמה שבועות. שלושה אחים, שקראו להם ”די מנדלעך,” היו
חולי־שחפת, נשלחו לרומא.
”רבקה’לה הפרטיזנית”,
בת החמש־עשרה, ששנתיִם חָיתה בבונקרים ביערות פולין, תחת עפר ושלג, התהלכה
כפופה, כגיבנת, וצריך היה ליַשר את גבה בעיסויים ובתרגילי־התעמלות.
“הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים
של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים
קשים.
הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון
מטעם “משואה”.
תל אביב: עם עובד; 1984
לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן
יהודה