ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 23 בינואר 2022

הילד מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. הדרך לארץ ישראל

 



היום המיוחל הגיע ושוב אנו עולים על משאיות של הצבא הפולני, יוצאים לדרך לכיוון עיראק, נאמר לנו שמצפה לנו דרך קשה וארוכה, עלינו לעבור את הרי איראן וכורדיסטן ורק אז נגיע לעיראק ויעדנו הוא בסיס הצבא הפולני החונה בעיראק. ואכן הדרך הייתה קשה ומסוכנת מאד, המשאיות נסעו באיטיות רבה, באזורים רבים הדרכים היו שבילי הרים צרים ומפותלים שהמשאית בקושי רב עברה בהם, מצד אחד חומת סלע אימתנית ומצד שני תהום תחתיות, נראה היה כאילו אלה שבילים המיועדים לחמורים ולא למעבר משאיות, נסענו רק בשעות היום ובלילה היינו נחים לאחר שעברנו את ההרים התחלנו לחצות את כורדיסטן, הנוף הררי עם שטחי מרעה וחקלאות מפגרת, ג'מוסים, חמורים, כבשים, עיזים, סוסים וגמלים. חום איום שרר, נסענו למישור במהירות עד אשר הגענו לקִירְקוק שם הכניסו אותנו למתבן ענק אך לפני שהספקנו להתמקם התקיפו אותנו יתושים, עקצו אותנו בכל פינה חשופה אפשרית, מקום העקיצה היה מתנפח מיד וגורם לגירוד, זכרתי שבסיביר היינו מורחים את עצמנו בנפט כדי להתגונן מפני היתושים אבל כאן היינו חשופים לגמרי, לאחר זמן מה הגיע חייל והביא משחה להגנה וקילות שמתחנו מעל המיטות ורק כך יכולנו להירדם.

 

בבוקר אכלנו ארוחת בוקר צבאית במסטינג. נשארנו במקום למשך מספר ימים ואפילו סיירנו בעיר קירקוק שריח של נפט מסריח עמד בה באויר כל הזמן. משם יצאנו לכיוון המדבר, רוח מדברית חמה מאד קידמה את פנינו, האוויר להט והיה מאד קשה לנשום. הגענו לעיר חָנְקִין, הנוף שחלף על פנינו היה כפרי, מעיינות, רועים עם עדרים, אנשים יחפים לבושים בשמלות ותרבוש לראשם, הנשים לבושות בשחור ופניהן מכוסות ברעלה והילדים רצים יחפים גם כן בשמלות. הגענו לבסיס והתארגנו, כאן לפחות לא היו יתושים. ישר הלכנו לשוק, פיתות גדולות, חלבה, תאנים, בשר כבש צלוי על גחלים, תפוחי עץ גדולים, תמרים ומים קרים. האוויר היה חם מאד, 45 מעלות, כסף כדי לקנות לא היה לנו, נזכרתי שבאיראן מכרתי שמיכה כדי להשיג כסף הצעתי להם את השמיכה, לא הבנתי כמה הם מוכנים לשלם עבורה אבל נגשתי ובקשתי פיתה גדולה עם בשר כבש ובצל ושני תפוחי עץ ועוד קבלתי עודף מטבעות. בשלב מאוחר יותר התברר לי שכל מה שקניתי עלה כ-5 גרוש, ממש בחינם. בבסיס פגשתי את פוסטילסקי שהיה מוצב כאן, שמחנו מאד לפגוש אחד את השני ושוב התחיל המסחר בבקבוקים ואני עוזר לו, כך היה לי כסף ויכולתי לקנות בשוק חלבה ובשר ומים קרים. לא נשארנו שם הרבה זמן ושוב אנחנו בתנועה ומגיעים לבגדד, ניצלתי את הזמן הפנוי שהיה  לי שם לביקור בבית הכנסת הגדול.

 

היהודים המקומיים הזמינו אותנו לשבת בחברתם, הם היו לבושים בחליפות אירופאיות אבל חבשו תרבוש טורקי אדום על הראש, הם היו סוחרים ובעלי חנויות טקסטיל, זהב. בכל המקומות שעברנו בדרך היהודים היו לבושים כמו הערבים, עָבָּיות שהן מעין שמלות, ותרבוש על הראש, חלקם יחפים ולחלקם סנדלים, אנחנו מעולם לא ראינו יהודים כאלה ולהפתעתנו אפילו אידיש הם לא ידעו, היה להם ז'רגון משלהם שהיה מעין שילוב של ארמית וערבית וטורקית.

 

שוב אנחנו בדרכנו הלאה לכיוון ירדן, חולפים על פני שטחי בזלת שחורים עצומים אשר גורמים לתחושת מועקה ומשני צידי הדרך ערבים עם חמורים וגמלים חובשים כאפיות, חלקם שחור לבן, חלקם עם נקודות אדומות, כלי רכב צבאיים אנגליים חולפים על פנינו עמוסי שקים. מדי פעם חנינו ליד בארות מים ומנוחה קלה ומיד המשכנו בדרך.

מתח רב היה באויר והציפייה רבה להגיע לארץ ישראל, ארץ האבות, ארץ היהודים שניתנה לעם היהודי והוא גורש ממנה ועכשיו חוזר אליה אחרי השואה האיומה.

 ככל שהתקרבנו לגבול שרנו שירים "על נהרות בבל" ו"אנו נושאים לפידים" שהפך להיות ההמנון של ילדי טהרן, למדנו אותו מאחד מהשליחים מארץ ישראל שהגיע לטהרן. היינו מאד מתוחים וכל אחד היה מכונס בתוך עצמו, חיכינו לרגע שנעצור ויודיעו לנו אתם על אדמת ארץ ישראל ואז נוכל לרדת להשתטח ולנשק את האדמה. וכך היה כאשר הגענו לנהריים וגשר בנות יעקב, ריצה מטורפת מהמשאיות, אנו רואים את הכנרת לפנינו, מנשקים את האדמה, מתחבקים ומתנשקים, הקצינים הפולנים והנהגים לא היה מסוגלים להבין את התגובה וההתנהגות שלנו, צוהלים, קוראים הידד פלשתינה ארץ ישראל.

מקור וקרדיט

 

 


שמואל אייזן בן ה11, במקום לחכות לאחרים שיצילו אותו , הוא נהפך ללוחם.

 



החודשים האחרונים של הכיבוש הגרמני היו תקופה של תוהו ובוהו, אי סדר וברוטליות מוחלטים . רבים מן הקורבנות היהודים של תקופה זו לא נרצחו בידי גרמנים אלא על ידי כמה וכמה מיליציות אוקראיניות , שודדים  מקומיים ואיכרים שאיבדו צלם אנוש. אבל לעתים הגרמנים המשיכו בחיסול יהודים בבורות ירי.

 

שמואל אייזן בן ה11 היה היוצא מן הכלל , במקום לחכות לאחרים שיצילו אותו , הוא נהפך ללוחם.

 

בקיץ 1943 היה שמואל עד , בעיר הולדתו טלוסטה,  לרצח של אלפי יהודים, ובהם תושבי בוצ'אץ רבים שגורשו לשם , " הם חפרו ארבעה בורות עמוקים בבית הקברות ואז הניחו עליהם לוחות עץ, עשרה אנשים , שהופשטו מכל בגדיהם , הצטוו לעמוד על כל לוח, ומכונת  יריה גרמנית ירתה בהם לתוך הבור, בעקבותיהם באו אנשים אחרים" .

 

ניצולים יהודים סיפרו ש"היה עליהם לרדת לתוך הבורות ולסדר את הגופות זו לצד זו , צפופות כמו סרדינים, כדי שיהיה אפשר לדחוס פנימה כמה שיותר.  ילדים הושלכו חיים אל תוך הבורות וכוסו בגוויות. גרמני היה אוחז בצווארו של ילד וצועק " תפוס את הטינופת וזרוק פנימה" . הילדים טבעו בדם בבורות  האלה . שתי ילדות יהודיות הצליחו לחפור את דרכן החוצה מתחת לגופות וחזרו לעיירה , אבל הן איבדו את שפיות דעתן ולא היו מסוגלות לדבר" .

 

 זמן-מה עבדו שמואל , אחיו הקטן  יעקב ואביהם בחווה חקלאית, אבל אחרי שישה שבועות נהרג האב בפשיטה של המשטרה האוקראינית . הבנים מצאו אותו " שוכב עירום בין כל הגוויות האחרות.. הם לקחו הכל.  אחי ואני חפרנו וקברנו את אבינו עירום ועריה. לא היו לנו בגדים עבורו"  ,

 

ואז הם יצאו ליער .לא היה לנו כסף , אבל הרבה פולנים גרו בכפר הסמוך ליער  והם הכירו  אותנו והיו חביבים אלינו . הם פחדו להסתיר אותנו אבל כל הזמן נתנו לנו אוכל , ישנו ביער .. כיבסנו את החולצות שלנו בנהר וייבשנו אותן בשמש. פחדנו  רק מהאוקראינים שהיו עלולים להסגיר אותנו" .

 

כשהתקרב החורף , הצטרף שמואל ליחידה של פרטיזנים סובייטים שפעלה באזור, הוא השאיר את יעקב הקטן אצל  האיכר איגנצי וישנייבסקי, לאחר  שנתן לפולני " שעון זהב"  והבטיח " לתת לו את  כל מה שיהיה לו אחרי המלחמה, אם יסתיר את אחי" .

 

שמואל נהנה  משירותו בשורות הפרטיזנים, " הייתי איתם כל השנה ... הם לימדו אותי לרכוב על סוס .. להחזיק את המושכות  בשיניים כדי לשחרר את ידינו ולטעון את התת-מקלע . לא פחדנו  מכלום.

 

כששמענו ששוטרים אוקראינים נמצאים בכפר , הלכנו לשם , תפסנו אותם ותלינו אותם על עצים ביער" . הם גם ארבו ליחידה גרמנית , חיסלו אותה  ולקחו שבויים רבים. יחידת הפרטיזנים של שמואל קידמה בברכה של חזרתו של הצבא האדום . " אני הייתי הכי צעיר , אז נתנו לי דגל אדום ורכבתי מקדימה בין שני קצינים" , ואז הוא נתן לאיכר הפולני ווישנייבסקי את כל רכושו ולקח את אחיו .

 

במאי 1945 הם חיו בקרקוב . " אני רק רוצה לעבוד בארץ ישראל" , כתב שמואל . " אבל אם יהיה צורך להילחם שוב , אגן עליה ואז אדע למען מה אני נלחם" .

 

 

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים  240- 241

 

שימוש הוגן  לפי סעיף 27א, חוק זכויות היוצרים

 

 

 


עליזה גריפל , בת ה-6, מסתתרת אצל איכרים קבצנים עניים מאוד

 



"אם אני אשאר בחיים אני רוצה להיות כמוה , אני רוצה להיות נוצריה , אני לא אהיה יהודיה לעולם".

 

לידידות עם הפולנים והאוקראינים  בדרך כלל לא היה ערך רב .  כאשר אביה של  עליזה גריפל , בת ה-6 " דפק בחלון של החבר שלו " , אמר האיכר : " אנחנו לא יכולים לעזור לך בכלום" , אבל זרים גמורים ,  איוון ופאולינה קוזאק , לקחו אותם לביתם .  שני האיכרים , "שהיו קבצנים עניים מאוד" , הסתירו אותם  במשך חצי שנה "והתייחסו טוב" אליהם.  הם אפילו לימדו  את עליזה " להצטלב כמו האוקראינים"  ו" להגיד את כל התפילות שלהם" .

 

היא ישנה עם האיכרים וילדיהם במיטה גדולה אחת. אף על פי כן , סכנת המוות המתמדת גבתה מחיר, ועליזה זכרה כי באחד הימים לא הצליחה  להפסיק לבכות : " אימא החזיקה אותי  על הידיים , ואני הסתכלתי על האם הקדושה , ואני אמרתי לאימא "שאם אני אשאר בחיים , אני אהיה כמוה , אני רוצה להיות כמוה , אני רוצה להיות נוצריה , אני לא אהיה יהודיה לעולם".

 

בנסיבות כאלה אהבה עלולה להוביל למחשבות על רצח. כאשר הסתתרו בחורף 1943  בבית נטוש של יהודים בבוצ'אץ , עליזה , אחותה הבוגר ממנה ואימן  גוועו והלכו . בנקודה מסויימת , נזכרה עליזה , , אימא לקחה אותי , ואמרה לי : " תראי ,תלכי לישון , אני אלחץ אותך חזק חזק חזק , ואז  את לא תסבלי לא קור ולא רעב, ואת תוכלי להיות עם הישו ועם המלאכים, ויהיה לך מאוד מאוד טוב " . אבל הילדה עליזה התעקשה . " אני רוצה לחיות !" ונזכרה בחלחלה : " היא רצתה לחנוק אותי  פשוט ..היא לא יכלה לראות אותי , כנראה , סובלת .

 

 זוג פולני מן הכפר וויצ'חובקה הסמוך הציל אותן , והן נשארו בביתו עד חזרתם של הסובייטים במארס 1944 . כאשר שבה משפחתה של עליזה לביתה בבוצ'אץ , היא גילתה שמרצפותיו  נעקרו בחיפוש אחרי כסף מוסתר. מהעיירה נותר רק קבר האחים בבורות ההריגה  בגבעת פודור .

 

מקור וקרדיט :

 

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים 225-226.

 

 

שימוש הוגן  לפי סעיף 27א, חוק זכויות היוצרים

 


לואיג'י פרי בן ה-12 שרד את אושוויץ-בירקנאו בעזרת רופא יהודי

 


לואיג'י, נולד למשפחה יהודית איטלקית, היה עם סבתו היהודייה בטריאסטה, איטליה, כששניהם נעצרו וגורשו לאושוויץ-בירקנאו ב-1944.

 

שם פגש לואיג'י את ד"ר אוטו וולקן, רופא יהודי אוסטרי. אוטו נעצר זמן קצר לאחר האנשלוס, הסיפוח הגרמני של אוסטריה, ולאחר מכן גורש לאושוויץ. על אף שהמשטר הנאצי נשלל את התואר הרפואי שלו, אוטו נבחר לעבוד כרופא במחנה.

 "יש... מקרים שנשארים איתי, שלא הצלחתי לשכוח כי  הם קשורים לילדים", הרהר אוטו מאוחר יותר. בעוד שרוב הילדים שגורשו לאושוויץ נרצחו, הצליח אוטו להגן על לואיג'י בן ה-12 עד לשחרורם בינואר 1945.

 לואיג'י ואוטו מצולמים כאן באפריל 1945.  ד"ר אוטו וולקן יעיד מאוחר יותר במשפט גרמני נגד הנאצים לאחר המלחמה, המכונה משפט פרנקפורט אושוויץ. הוא סיפק הסבר מפורט על התנאים באושוויץ.

צילום: USHMM, באדיבות פרידה פיש גרינשפן

מקור


יום שבת, 22 בינואר 2022

הפעוט אריה אפרת נולד במחבוא במרתף בסלובקיה

 


אמו של אריה אפרת ילדה אותו כאשר הם מוסתרים במרתף בברדיוב, סלובקיה, בשנת 1942. עוזרת הבית הנוצריה  עזרה לה  כי אביו של אריה ברח ליער כדי להימנע מגירוש.

אריה נולד לעולם שלא היה בטוח ליהודים. כדי להבטיח את הישרדות משפחתם, הוריו נאלצו לשים את מבטחם בזרים. כומר, רועה צאן ואשתו, ומשפחה נוספת עם בקושי מספיק מזון כדי לקיים את עצמם סיכנו את חייהם כדי לעזור למשפחתו של אריה.

"מול בחירה הם לא היססו", נזכר אריה.

צילום: באדיבות אריה אפרת

מקור


יום ראשון, 16 בינואר 2022

שתי ילדות אחיות באושוויץ , רק אחת שרדה

 



אווה זילברשטיין  גרינסטון

ורה זילברשטיין, נולדה בשנת 1931 בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה

אווה זילברשטיין, נולדה בשנת 1929 בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה

לקראת חיסול גטו ברטיסלבה הצליחה אימן של ורה בת השלוש־עשרה ושל אווה בת החמש־עשרה לסדר לבנותיה מקום מסתור ולמצוא לעצמה מסתור במקום אחר. ורה ואווה הסתתרו עד שנתפסו בעקבות הלשנה. האחיות שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, ושם הופרדו לחיים ולמוות. ורה שולחה אל תאי הגזים, אווה שולחה לעבודת כפייה אך הצליחה לשרוד.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם


הילד מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח, ימי הפלמ"ח

 


"הבריטים עזבו את הארץ ובספטמבר 1947 גויסתי לפלמ"ח, בתקופה שקדמה לכך התאמנתי פעמיים בחודש בהגנה והייתי מועמד לפלמ"ח והנה הגיע הרגע הודיעו לי שאני מיועד לחטיבת הנגב, שמחתי על כך מאד, כאשר הייתי במקוה ישראל ראיתי אותם מתאמנים והחלטתי שבסיום בית הספר אצטרף לשורותיהם ואכן כך קרה אומנם באיחור שנה אבל המטרה הושגה.חבריי העירוניים ערכו לי מסיבת פרידה על חוף הים, הייתי מקובל מאד בחברה והיו לי הרבה חברים, כולם הגיעו למסיבה שנערכה בבית קפה, התזמורת ניגנה ללא הרף ולא הפסיקה להלהיב והיה ערב סוער של ריקודים, הייתה תחושה של התרוממות רוח, ידעתי שאני נפרד מחבריי אבל למען מטרה נעלה, להילחם ולהגן על המולדת, תחושה זו התאימה לערכים שינקתי בבית אבא ושגדלתי עליהם, אהבת המולדת, אווירת האחדות והיחד, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד ורוח ההקרבה וכל זאת כאשר ברקע זכורים לנו אימת השואה.

 יצאנו לדרך במשאית עמוסה שקים וארגזים, הייתה זו שיירת מזון ואספקה לנגב, יצאנו מתל אביב, בדרך ערכנו חניית ביניים בגדרה בדיוק ליד הקיוסק שבו הייתי נוהג לשתות בסמוך ליבנה ובעודנו נחים חולפת על פנינו משאית ערבית ונוסעיי המשאית משליכים עלינו רימונים, התקבלה פקודה לתפוס מחסה ומלווי השיירה פתחו באש לעבר המשאית אשר נעלמה. מכיוון שעדיין לא היה לי נשק תפסתי מחסה מאחוריי הקיוסק. מספר אנשים נפצעו מרסיסי הרימונים אבל המשכנו בדרכנו דרוכים ומוכנים להשיב במכת אש במידה ויתעורר הצורך, בסופה של הדרך הגענו לקיבוץ רוחמה. היה זה מחנה אוהלים, ללא שהיות החלו האימונים, מסעות ליליים, מירי והסתערות ועד לקרב פנים אל פנים,, שימוש בסכין, בכידון, קשר, חבלה, תיאורית קרב, שולחן חול, שימוש ברובה אנגלי סְטֶן11 ובמכונת ירייה מסוג בְּרֶן. האימונים היו אינטנסיביים מאד ונמשכו מבוקר ועד ערב. ובלילות שמרנו בעמדות פִילבוֹקס. המדבר היה מרהיב ביופיו ובשקט האינסופי, מדי פעם ראינו שיירות גמלים חולפות, היינו עוקבים אחריהם ותופסים מבריחים ומרגלים אשר סימנו את מיקום העמדות שלנו. סיירנו גם בג'יפים אנגליים מיושנים כדי להראות נוכחות ושליטה בשטח. בשלב מסוים זימנו אותי למפקדה והודיעו לי שאני יוצא לקורס מ"כים, מפקדי כיתות בג'וערה ובדליה, שהם בסיסים של הפלמ"ח. עוד לפני יציאתי לקורס מ"כים הספקתי לעבור קורס מרוכז למדריכי ספורט וקרב פנים אל פנים ושוב אני מתלווה לשיירה היוצאת לתל אביב ומשם לחיפה ולקיבוץ דליה.

 בקיבוץ דליה הסגיר אותי התיק האישי שלי ומתחילת הקורס קבלתי מינוי של מד"ס (מדריך ספורט) הקורס, הקורס מנה שתי מחלקות של כ- 80 איש, שעת ההשכמה הייתה שש בבוקר אבל אני מתוקף תפקידי נאלצתי לקום בחמש וחצי, הייתי יוצא איתם לריצת בוקר של 5 קילומטר וכחצי שעה של התעמלות, לאחר מכן רחצה וארוחת בוקר וכולם נקיים ומגולחים עם הנשק על הכתף עומדים למסדר בוקר ויוצאים לאימונים.  המ"כ שלי היה בְּרֶן, שברבות הימים היה אלוף בצה"ל. האימונים היו מפרכים, מארבים בשדות, ביום ובלילה, תרגולות קרב, אימון גופני, תיאורית קרב, שולחן חול, טופוגרפיה, התמצאות בלילה, ניהוג כיתה בקרב, זיהוי שטח בלילה ועוד נושאים רבים, הקורס היה דחוס מאד אבל הכרתי בחורים נהדרים ומאופיי וטבעי חיש קל התחברתי עם כולם ובמיוחד עם בחור בשם צביקה עופר מכפר אז"ר, שנינו היינו חניכים מצטיינים ובגמר הקורס הזקן, יצחק שדה העניק וענד לנו את סמל הפלמ"ח על החולצה ונתן לנו ספרון פרי עטו והחתום בשם י. נודד שהיה הכינוי שלו. נערכה ארוחת ערב חגיגית בקיבוץ, הוקראו פיליטונים ומָקָמות, התבדחויות עם המפקדים והאקורדיון ניגן ורקדנו עד אור הבוקר עם בנות הקיבוץ. הייתה תחושה פנימית של הישג, שמחה על כך שהקושי של הקורס הסתיים ועל כך שעמדנו בו בהצלחה.

במהלך כל התקופה קבלתי מכתבים וחבילות מחבריי וחברותיי בתל אביב, צעיפים, גרביים וסוודרים אשר מעבר לחום הפיזי חיממו את הלב   

למחרת חזרנו איש איש ליחידתו, ניתנה לי כיתה ותפקידי היה ללמד אותם על פי המערך את כל מה שלמדתי, לימדתי ואימנתי אותם היטב וללא פשרות, כל אחד חייב היה לדעת את החומר ובצורה הטובה ביותר. 

בנתיים במהלך הקרבות עוד צברתי ניסיון אישי והצטיינתי בתרגולת קרב והעברתי את הידע שלי ואת ניסיוני, המשכתי בקורסים נוספים, קשר, חבלה וסיירים כל זאת עד אשר הגיעה הפקודה לשלוח שלוש כיתות ואני בתוכן כדי לפנות את כפר דרום אשר הינה נקודה קטנה שלא תוכל לעמוד בפני הכוחות המצריים שהיו צבא מתקדם גדול וחמוש היטב.

מקור וקרדיט


הילד  מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. הקליטה בארץ ישראל

 

"הימים ימי אוגוסט 1943 ואנחנו הגענו לסוף המסע המפרך לארץ ישראל, לאחר שנרגענו מהמפגש הראשון בנהריים ליד גשר בנות יעקב עלינו שוב למשאיות אשר הביאו אותנו ליד חיפה למחנה עתלית. לרגע נחנקתי, שוב מחנה, צריפים, גדר תיל, לאן הגענו ? בטהרן סיפרו לנו על הפרדסים ועל התפוזים, היכן הם ?ואכן לא חלף זמן רב והגיעו משאיות עם אוכל וגם תפוזים. נערך מסדר ועברנו חיטוי במין אבקה צהובה אשר חדרה לתוך הבגדים, מאובקים בגוון הצהוב קבלנו סבון ונכנסנו למקלחות, ניקוי הבגדים ומשם לחדר האוכל. על השולחנות מכל טוב, בנתיים הגיעו אנשים רבים והתחלנו ללמוד מילים ומושגים חדשים כמו עליית הנוער והסוכנות היהודית, הבנו שאנחנו הקבוצה השנייה של ילדים שהגיעה מטהרן, הקבוצה הראשונה הגיעה כששה חודשים לפנינו דרך הודו בהפלגה למצרים ומשם לארץ ישראל, קבוצה זו מנתה כ- 800 ילדים והם גם זכו בטהרן למדריכים ומדריכות שהגיעו מארץ ישראל.

 לאחר שלושה ימים בעתלית עברו למוסד אהבה בקרית ביאליק שליד חיפה, מוסד מסודר ומאורגן, טובל בירק וגנים, כאן החל המיון שלנו על ידי ועדה של הסוכנות בנוכחות הנרייטה סאלד, מעליית הנוער .

 מבוקר עד ערב נכנסנו אחד אחד למשרד נשאלים שאלות על בית הורינו והמשפחה שהייתה לנו, כולם רצו לעזור לנו, כולם רצו לטפל בנו. שאלו אותי אם לאבא היה זקן, האם נהג להתפלל מדי יום, עניתי כי לאבא לא היה זקן אבל בביתנו היה אוכל כשר ואבא נהג להתפלל בבית הכנסת בשבתות ולערוך קידוש בבית. על פי תשובותינו חילקו אותנו לקבוצות, נוער דתי או נוער חילוני, היו ויכוחים רבים בוועדה עד אשר הנרייטה סאלד, אישה קטנה וטובה הייתה מרימה את ידה, כולם היו משתתקים והיא הייתה אומרת את דברה באנגלית ומתורגמן תירגם את דבריה לעברית, לאידיש ולפולנית.

אחי זאב וילהלם שהיה גדול ממני בשנתיים עבר את המיון לפניי, הוחלט שהוא ילך לבית הספר החקלאי מקווה ישראל עם כל שכבת בני גילו. למקווה ישראל לא יכלו לשלוח אותי כי הייתי צעיר מדי אך לאימוץ למשפחות במושבים לא יכולתי להימסר כי הייתי מבוגר מדי והנרייטה סאלד החליטה לשלוח אותי למוסד, הרמתי את ידי וביקשתי לדבר, אמרתי כי כאן בארץ ישראל אני לא הולך לשום מוסד, או שאלך עם אחי למקווה ישראל או שלא אלך לשום מקום, שקט השתרר, הנרייטה פונה אלי ושואלת "אם לא תלך לשום מקום, מה יקרה איתך ?" ואני בחוצפה ובכעס עניתי "שרדתי במוסדות בסיביר ובאסיה הרוסית, סבלתי מרעב ומקור, אני בטוח שבארץ ישראל יהיה לי הרבה יותר קל להסתדר". הנרייטה הרימה את ידה ואמרה שאלך למקווה ישראל עם אחי ושהם ידאגו להכין אותי ללימודים למרות שאני צעיר בגילי וחייכה אליי בחיוך סלחני של סבתא טובה, בחוץ חיכה לי אחי ואמרתי לו ששנינו יחד במקווה ישראל, המיון נמשך, ילדים נוספים נכנסו ויצאו, עד אשר חולקו כולם לקבוצות.

מקווה ישראל

כאשר הגענו למקווה ישראל פגשנו שם ילדים רבים אשר הגיעו בקבוצה הראשונה שהגיעה לארץ שישה חודשים לפנינו, הורו להם לקדם את פנינו ולקבל אותנו כדי שהקליטה שלנו תהיה קלה יותר. הילד שפנה אליי כשהגעתי למקווה ישראל משה גולדמן הפך להיות חברי, היינו בני אותו הגיל, למדנו באותה הכיתה ואנחנו חברים טובים עד עצם היום הזה.

במקווה ישראל בילינו את שלוש שנות חיינו היפות ביותר, היו אלו השנים שבהן הנעורים פורחים וכל זאת במקום הטובל בירק, חורשות עצים, מדשאות, שדות וסדר יום מלא בפעילות של לימודים, עבודה וחברה. פעילויות ספורט וריקודים.

כתוצאת מהמיון הגיעו למקוה ישראל שלוש כיתות, אני הייתי בכיתה א' מחזור י' עליית הנוער, אנו היינו טהרנים, היו חובשי כיפות שהם היו המחזור הדתי ומה שנקרא אז ה"חופשיים" הם החילוניים.

מקווה ישראל נחשב היה לבית ספר חקלאי מעולה והצברים אשר הוריהם שלחו אותם לשם ללמוד שילמו על כך במיטב כספם.

חיש מהר התחברתי לאלו שכונו החופשיים, אורח חייהם התאים לי, פעילויות הספורט, השירה והריקודים קסמו לי מאד ומהר מאד מצאתי את עצמי בחוגי הריקודים והשתתפתי בענפי ספורט רבים כמו שחיה, כדורגל, כדור-עף וכדור סל.

יחס המורים והמחנכים אלינו היה מעט חשדני, היינו שונים וכל הזמן בחנו אותנו ולא קיבלו אותנו כמובן מאליו. כמו כל הילדים בני גילנו לעיתים היינו שובבים והפרענו בשיעורים או עשינו מעשי קונדס ועל אלו נענשנו בהוצאה מהשיעור, העתקת דפים אבל לרוב השתדלנו ללמוד היטב, חומר הלימודים היה רב והשיעורים היו רבים וצפופים אך היה עלינו להשלים הרבה בשנה הראשונה כדי שנוכל להתקדם ללימודים המקצועיים בשנים הבאות. למדנו הרבה עברית, תנ"ך, היסטוריה כללית, כימיה, פיסיקה ומבוא לחקלאות.

מקור וקרדיט

 


הילד שמעון רדליך , בן 7, מסתתר בעליית גג אצל אישה אוקראינית פשוטה

 

בזמן הכיבוש הנאצי התחבא הילד "שימק" רדליך, תחילה בבית בגטו ואחר כך בעליית גג אצל אשה אוקראינית פשוטה, שסיכנה את חייה כדי להציל אותו ואת בני משפחתו. ב-1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום וחזרה לחיק אוקראינה הסובייטית

שמעון רדליך שרד את השואה, עלה לארץ ובאחד מקיבוצי העמק נתקל ביחס הבוטה של הצברים. כנראה המפגש הזה הכאיב לו כל כך, עד שבזמן משפט דמיאניוק, כשהתראיין ל"על המשמר", העיר כי "זיכרונותי משהותי אצל אותה איכרה אוקראינית פשוטה שהצילה אותי בזמן המלחמה נעימים יותר מן הזיכרונות שנותרו לי מן הקיבוץ". הוא לימד היסטוריה, אבל לא היה מסוגל להתקרב לנושא שבעיניו כל השאר היו טפלים לעומתו: השואה. הוא לימד אותנו על סטלין ועל ממשיכיו, אבל חשב וחלם על בז'ז'ני שהיתה ואיננה

אלא שהזמן עשה את שלו, ובהדרגה הוא אזר כוחות נפשיים להתמודד עם עברו. ב-1986 אירגן רדליך אות חסיד אומות העולם לקארול קדוגני, הפולני שסייע למשפחתו לשרוד בגטו בבז'ז'ני, והשתדל להפריך את האמונה הרווחת שכל הפולנים סייעו לנאצים: סיפורו האישי הוכיח עד כמה היתה המציאות מורכבת יותר. שנה אחר כך נסע לראשונה ללודז', העיר אליה עקר אחרי המלחמה, ושם נתקף דיכאון למראה הבית "שלו", שהיה מוזנח וקודר. כאילו לא די בכך, חבורת נערים הוללים שפכה עליו מי קרח ועוררה בו זיכרונות מרים.

ב-1991 חזר רדליך לעירו בז'ז'ני ולפגישה מרגשת עם טאנקה קונצביץ', האוקראינית שהצילה את חייו. היא מיררה בבכי וקראה לו שוב ושוב "ילדי הקטן". הוא אירגן גם לה אות חסידת אומות העולם - שוב, כדי להוכיח שלא כל האוקראינים היו עשויים מקשה אחת. בסיורו בעיר התקשה לזהות את בז'ז'ני של ילדותו. אבל את בית הקברות היהודי מצא, מלא עשבים שוטים ומצבות שבורות. רדליך מתאר את הדברים בשפה מינימליסטית, שעוצמתה זועקת מבעד לאיפוק. "זה היה המקום שבו נורה אבי והושלך אל קבר אחים באקציה האחרונה, לפני חצי מאה כמעט. שוטטנו בשטח, אמרתי קדיש, ועזבנו".

מכאן ואילך השתנו הדברים. כפי שקורה לניצולי שואה הממלאים פיהם מים שנים ארוכות ולפתע נפרץ אצלם הסכר, כך התנער רדליך והחליט לספר את סיפורה של בז'ז'ני בימי המלחמה. הוא רתם את זיכרונותיו כילד לכישוריו כהיסטוריון, ופתח במירוץ הקדחתני אחרי עדים שהולכים ומתמעטים, מסמכים שאובדים לעד וזיכרונות הנמוגים עם חלוף השנים. התוצאה שלפנינו היא ספר מרגש מאין כמותו, הממזג יכולת לטוות סיפורים אישיים ולשלבם במארג היסטורי מרתק.

 מקור

שמעון רדליך (נולד ב-2 באפריל 1935) הוא היסטוריון ישראלי, חוקר תולדות יהודי ברית המועצות, פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

שמעון רדליך - ויקיפדיה

 


קלבה שוואלב ילדה יהודיה בת 5 , נורתה למוות על ידי הגרמנים בעיר ברדיצ'בב 1941

 



ברדיצ'ב (אוקראינה) שוחררה על ידי הצבא האדום, 5 בינואר 1944. ⁠

בתמונה כאן: קלבה שוואלב, ילידת ברדיצ'ב, אוקראינה (ברית המועצות) בשנת 1936 ליאשה ומניה שוואלב. היא נורתה למוות עם אחיה, הוריה וסבה בעיר הולדתם ב-1941.

בשנת 1939 חיו בברדיצ'ב כ-23,000 יהודים, המהווים 37.5% מכלל האוכלוסייה. ב-7 ביולי 1941 כבשו הגרמנים את ברדיצ'ב. כשליש מאוכלוסיית היהודים בעיר, כולל פליטים מפולין שהגיעו לשם במהלך החודש הראשון של מלחמת העולם השנייה, הצליחו להתפנות או לברוח. בימי הכיבוש הראשונים היו עדים לרציחות אכזריות של יהודים ברחובות על ידי חיילים גרמנים. עד 22 באוגוסט 1941 הוקם בעיירה גטו. מאוגוסט 1941 עד יוני 1942, מרבית האוכלוסייה היהודית של ברדיצ'ב נרצחה במספר אקציות רצחניות על ידי הגרמנים

מקור וקרדיט


הנערה רות כהן , בת 14 מצ'כולסבקיה למחנה אושוויץ

  


"אי אפשר לדמיין מה עברנו עלינו הניצולים", הרהרה ניצולת השואה רות כהן. "קשה לי להבין וזה קרה לי".

רות נולדה למשפחה יהודית דתית במוקאצ'בו, צ'כוסלובקיה (היום מוקצ'בו, אוקראינה), בשנת 1930. למרות שהם חוו רדיפות אנטישמיות לאחר שעיר הולדתם הפכה לחלק מהונגריה ב-1938, רות ומשפחתה נשארו בטוחים יחסית עד אביב 1944, אז הגרמנים כבשו את האזור. באותה תקופה נאלצו רות ומשפחתה לענוד טלאי צהוב לעזוב את ביתם ולגור בגטו.

בחודש הבא הוצעדו רות, משפחתה ואחרים שחיו בגטו למפעל לבנים מקומי ונאלצו לעלות על קרונות רכבת. כשרות עלתה לרכבת, היא צפתה איך מורה יהודי, שהיה אהוב על התלמידים בבית הספר, נורה ונהרג  על ידי הגרמנים בגלל שסירב למלא אחר פקודות.

"זה היה נורא", היא נזכרה. "הזיכרון הבא שלי הוא הכניסה לצריף באושוויץ, שם ביליתי את ששת, שבעה החודשים הבאים".

הנערה רות ואחותה, תרזה, שרדו את אושוויץ ושני מחנות ריכוז נוספים יחד לפני ששוחררו באביב 1945. אחיה ואמה נהרגו עם הגעתם לאושוויץ.

"עבור כל כך הרבה, אושוויץ הוא סמל לביטוי האולטימטיבי של שנאה וחוסר אנושיות. עבורי, זה לא סמל, זה היה וזו המציאות שלי".

רות וטרזה מצולמות כאן לאחר השחרור ב-1947 בקירוב.

צילום: USHMM, באדיבות רות כהן

מקור וקרדיט

 


יום ראשון, 9 בינואר 2022

הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן ,הישרדות באזור  אסינו,  סיביר , "תתרגלו או תתפגרו".

 



הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן  ולוחמי הפלמ"ח ,הישרדות באזור  אסינו,  סיביר , "תתרגלו או תתפגרו".

"המנגינה של הרכבת הדוהרת, שקשוק הגלגלים. תרועת צופר, חריקות הבלמים והאטה ההדרגתית עד לעצירה המוחלטת, אלו היו הצלילים והקולות אשר הרכיבו את חיינו באותם הימים והלילות הארוכים אשר בהם היינו בדרך עד אשר בהפסקה אחת מצאנו את עצמנו במחוז נובוסיבירסק שבסיביר בעיר אָסִינוֹ כ- 200 ק"מ מהעיר הגדולה נובוסיבירסק, היום העיר שייכת למחוז טומסק.

עיר זו הייתה מוקפת ביערות עבותים, הורדנו מהרכבת הארוכה וצעדנו למרכז היער, כל משפחה התיישבה בנפרד והמתנו עד אשר הגיע המפקד שהיה ממונה עלינו, הוא סיפר לנו לאן הגענו ואמר שכאן מתחילים חיינו החדשים, האנשים התחילו לשאול שאלות, "היכן נגור כאן ?", "מה נעשה כאן ?", "ממה נתקיים ?", "במה נעבוד ?", ותשובתו הייתה "יעזרו לכם לבנות כאן צריפים גדולים, יסופקו לכם מנות מזון, המבוגרים יצאו לעבוד והילדים ילכו לבית הספר" ובאשר לקשיי הקיום אמר "תתרגלו או תתפגרו". בנתיים הגיעו אסירים רוסיים בפיקוח של חיילים חמושים והם החלו לנסר עצים, לחבר קורות ובעזרת המבוגרים החלו בבניית המגורים.

חלפו כחמישה עשר ימים צריפי המגורים עמדו על תילם, בנויים מקורות עץ ובכל מבנה פרוזדור ארוך ומשני צדדיו חדרים, חדר די גדול, חדר לכל משפחה. מסביבנו הקיף אותנו היער העבות, ירוק עד ונוף טבעי יפה מאד. אני יצאתי ליער כדי לאסוף פיטריות כדי שיהיה מה להוסיף ל"פָּיוֹק", מנת המזון הקצובה כדי שתהיה משביעה יותר כי המנות שחולקו היו מנות רעב.

 אחי הגדול שהיה כרגע ראש המשפחה מכיוון שאבא נישאר בלבוב התייצב לפי פקודת הקומיסר לעבודה בניסור עצים ביער תחת שמירה של חיילים חמושים, ואני ואחי הלכנו לבית הספר שהיה מרוחק כ-4 קילומטר מהמחנה, הלכנו בשביל שחצה את היער עד אשר בקצהו בצד ימין עמד בית הספר, זה היה בית ספר גדול מאד שמנה כ- 800 תלמידים. אני הוכנסתי לכתה ד', בכיתה היו כ- 40 תלמידים כולם מגולחי ראש מלבד הבנות, קבלתי מחברות וספרים, ושמי ברוסית היה מִיכַאִיל קוּקֶר יוֹסִיפוֹבִיץ, כלומר השם הפרטי, שם המשפחה והטיה רוסית של השם הפרטי של אבא.

בכל בוקר היו בודקים נוכחות של התלמידים ומקריאים שמות וכל אחד כאשר הקריאו את שמו היה צריך לענות "דָה" (כן ברוסית), העדרות מהכיתה הייתה מחייבת הצגת אישור רפואי, הרעב הציק לנו מדי יום והייתי מאד רעב וחולה כל הזמן אבל כדי להשתלב הבנתי שאני חייב ללמוד את השפה הרוסית אשר מעט ממנה ידעתי מתוך הקירבה והדמיון לפולנית ולאוקראינית שכבר הספקתי ללמוד. ילדיי הכיתה לא כל כך קיבלו אותי מכיוון שהייתי שונה מהם, עטור שיער, חברותי ונחוש מאד ומשתדל תמיד להצליח, השתתפתי בכל החוגים והייתי נשאר פעמים רבות אחרי שעות הלימודים להכין שיעורים ולהיעזר במורים המקצועיים, אני הייתי מאושר מכך, נעזרתי במורות המקצועיות מכיוון שהיה עלי למוד שפה חדשה והצלחתי בכך מאד, ביתר המקצועות ובכל החוגים הייתי טוב מאד ובמיוחד בחוג לריקודי עם והייתי בן הזוג המועדף על הרבה בנות, אהבתי לקרוא ספרים מהספרייה ובעיקר סיפורים רוסיים עממיים אשר עזרו לשפר את אוצר המילים ואת המבטא ותוך ארבעה חודשים הייתי התלמיד המצטיין בשפה הרוסית והייתי מקבל כל הזמן 100. בנו של מפקד המחוז שהיה תלמיד בינוני וגרוע ברוסית, תמיד כתב עם שגיאות כתיב וגם דיבורו היה עילג, ישב לידי בהכתבות ובשיעורי דקדוק, לאחר המבחנים המורה מיכאיל מיכיילוביץ היה מקריא את הציונים ותמיד היה אומר לו "סָשָה וַזְמִי פְּרִימֵיְיר עוֹת אֵתוֹבוֹ פָנַה  פּוֹלְסקוֹבּוֹ" כלומר "סשה קח דוגמא מהאדון (בגנאי) הקטן הפולני מיכאיל קוקר יוסיפוביץ" ואז ביקש ממני המחנך שאם לא קשה לי שאעזור לסשה בשיעורי הבית, כאן נכונה לי הפתעה טובה, פעמיים בשבוע אחריי הלימודים הלכתי עם סשה לביתו, אימו קבלה אותי תמיד במאור פנים וכמובן אכלתי בביתו צהריים, ארוחה חמה, כרוב, תפוח אדמה, לחם, גם הסיביראים חיו על פי ה"פָּיוֹק", המנה הקצובה, אין מה לומר האיר לי המזל לזכות בארוחה תמיד הייתי חוזר שבע אבל עצוב כי ידעתי ששני אחיי ואחותי רעבים ולא היה ביכולתי לעזור להם, כך עבר הקיץ וחיש מהר הגיע החורף הסיבירי, הירוק נעלם וכוסה בהררי שלג לבנים, הכל הפך לבן וקור איום ומקפיא מקיף אותך מכל עבר.

קיבלנו בגד לחורף (פּוּפַּיֵיקָה), מין חליפה ממולאת בצמר גפן, מכנסיים וכן גם מגפיים (וַלִינְקִי) מלבד וכובע פרווה חם. הרעב בחורף הציק הרבה יותר וקשה מאד היה להסתפק במנה שהייתה מנת רעב. הייתי מתעורר בארבע לפנות בוקר והולך עם פנקסי התלושים לצריף ענק ששם שקלו את מנת הלחם, למבוגר 200 גרם ולילד 150 גרם. כאשר הייתי מגיע לתור כבר עמדו בו כמה עשרות אנשים, הקור היה מציק מאד לאנשים והם היו פוסעים במקום, עושים תנועות בידיים כדי לא לקפוא, כולם היו אנשים מבוגרים, מעולם לא ראיתי שם ילדים קטנים כמוני, במשפחה שלי אני הייתי הקטן אבל הגדול בדאגה למשפחה, איש מבני משפחתי לא היה מסוגל לעמוד בקור של מינוס 45 מעלות, ואחי יצא לעבוד ביער ללא פרוסת לחם, מחשבות אלו נתנו לי תמיד את הכוח, האומץ והחוסן, אני שהייתי הילד הקטן בבית, הילד המפונק ביותר על ידי אבא ואמא וכל אחיי, הפכתי להיות האחראי על כולם וזה שדואג לכולם, כי הם לא היו מסוגלים לעמוד בקור, הם לא היו מחזיקים מעמד, הם אף פעם לא היו מורגלים לחיים כאלה של רעב וקור גם אני לא ואני מודה לאלוהים על הכוחות ללא גבול אשר מצאתי בתוך עצמי לקחת על עצמי את האחריות ולדאוג לכולם. אין לי שום הסבר כיצד ילד בן 11 מוצא בתוך נפשו פנימה להילחם על ההישרדות שלו ושל

כל בני משפחתו בתנאים כה קשים. לא הייתי כל כך חכם אבל השכלתי להיות המצטיין מבין כולם, לא בגלל שהם היו ברמה כל כך נמוכה אלה בגלל שהבנתי שזו צריכה להיות הדרך שלי לשרוד. החורף הסיבירי היה קשה מנשוא והרעב הציק שבעתיים, אני זוכר כיצד הייתי מגיע לבית הספר עם שתי פרוסות לחם שחור ואילו ילדיי הרוסים עם שלוש פרוסות מרוחות בשומן חזיר עטופות בנייר עיתון, הם היו תוקעים את הפרוסות בכיס המעיל, ופעם אחת כאשר הרעב היה קשה מנשוא החלטתי לעשות מעשה, עשיתי את עצמי כאילו אני יוצא מהכיתה כאילו לשירותים ובדרך עברתי במלתחה שם היו תלויים המעילים ומכל כיס תלשתי חצי פרוסה חלק אחד אכלתי במהירות ואת יתר החצאים הייתי שם בכיס שלי, בדרכי הביתה הייתי עובר ביער במקום שבו אחי עבד בניסור עצים הייתי שורק לו ומסמן לו מרחוק שאני משאיר לו אוכל ואז באמתלה שהוא הולך לעשות פיפי באישור השומר היה לוקח את הלחם ומשקיט מעט את רעבונו, ככה זה נמשך תקופה ארוכה  עד אשר יום אחד המנקה של בית הספר עקבה אחריי וגילתה כיצד אני מחלק את הפרוסות כך שיישאר לכולם.

למרות שחשבתי שהיא תדבר היא לא אמרה לי דבר אבל באותו היום ביקש המחנך שבסיום הלימודים אכנס למשרדו, הבנתי שנתפסתי בקלקלתי, נכנסתי בראש מושפל ומחנך שאהב אותי שאל "מִיכָאִיל קוּקֶר יוֹסִיפּוֹבִיץ, תלמיד מצטיין, חבר של כל התלמידים – לא מתבייש לגנוב אוכל לחבריו ?", בתחילה שתקתי אבל לבסוף אמרתי "אני לא ממש גונב, אני רק מחלק את הפרוסות בצורה שווה יותר, אני מגיע כל יום עם 100 גרם  לחם וסובל רעב כל היום לעומת זאת חבריי באים כל יום עם 300 גרם לחם ואפילו לא מסיימים את המנה שלהם, האם זו באמת גנבה ?" שאלתי "אני לא

חושב שזו גנבה ! אני בטוח שאם הייתי מבקש מחבריי הם היו נותנים לי אבל התביישתי", המורה קם ליטף את ראשי ואמר לי "עמוד זקוף, אתה לא צריך להתבייש, בסוף כל יום אחריי הלימודים אתה תקבל מנת אוכל כאן בבית הספר ואיש לא ידע על כך דבר." וכפי שאמר כך היה, כאשר אנחנו סיימנו את הלימודים ילדיי הכיתות הגבוהות היו נשארים לפעילות בחוגים והיו מקבלים ארוחה בייתית, מרק, מנת דג או בשר, כרוב מבושל, תפוח אדמה ושתי פרוסות לחם. וכך בסופו של המקרה המביש מעז יצא מתוק, אני הייתי נשאר גם כן לחוגים ועולה איתם לאכול, את המנה שלי לא הייתי גומר אבל הלחם ומנת הבשר או הדג הייתי אורז להביא לאחי וגם סוכרייה לתה במקום סוכר, גם את הלחם שהיו משאירים יתר הילדים הייתי אוסף מכניס לכיסיי המעיל ומביא הביתה.

זכרון נוסף של ריח וטעם שאני נושא עימי מהזמנים ההם ואהוב עליי עד היום – הם הגריסים הגדולים בכל צורותיהם. לא רחוק מהמחנה שלנו היה מחנה של אסירים רוסיים שהיו שפוטים לשנים רבות, באחד מהסיורים שעשיתי להכרת הסביבה גיליתי שהם מעבדים אדמה מסביב למחנה ובאפי עלה ריח נפלא, הלכתי בעקבות הריח ולנגד עיניי מתגלה תור של גברים כל אחד מחזיק בידו כלי מפח, מעין קופסת שימורים, בראש התור עומדת אישה עצומת מימדים ליד סיר ענק כגודל חבית והיא מוזגת לכל אחד לקופסת הפח, חיש מהר השגתי לעצמי גם כן קופסת פח ונעמדתי בתור עם האסירים, אחד מהם העמיד אותי לפניו וליטף את שיער ראשי, מניסיוני כבר ידעתי שהרוסים אוהבים ילדים, כשהגעתי לאישה היא נעצרה ואמרה "מה עיניי רואות ? איך היצור הזה הגיע לכאן ?" המשכתי לעמוד עם הקופסא בידי וחיכיתי ובסופו של דבר היא מזגה גם לי, היו אלה גריסים גדולים מאד מבושלים עם בצל ושומן והם היו טעימים מאד, עם הקופסא בידי צעדתי בחזרה למחנה שלנו ואני ואחי אכלנו את תכולת הקופסא – ארוחה חמה וטעימה.

 למרות כל הקשיים סיביר השאירה לי גם זכרונות נעימים, כמו האהבה לבית הספר, היער עם הפיטריות ואת הגריסים.

מקור וקרדיט

 

 


הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן , המסע מלבוב לסיביר

 


המדיניות המשותפת של הגרמנים והרוסים גרמה לכובש הגרמני לפתח את מחנות השמדה ואילו הרוסים מנגד החלו להגלות את אלה שברחו מהכיבוש הגרמני, וכך ביום בהיר אחד בסוף יוני 1940 בשעה ארבעה לפנות בוקר דפקו חיילים רוסים על דלת הבית, פרצו פנימה עם רובים מכודנים בצעקות פקדו עלינו להתלבש לקחת בגדים ארוזים בתוך סדינים קשורים ולצאת מהבית שלנו, אחי הגדול יעקב הצטרף אלינו לאחר שהגענו ללבוב, הוא יצא מהעיר עם כניסת הגרמנים לעיר שלנו כדי להכין מקום בלבוב כך היינו שלושה אחים ואחות, אבא לא נשלח יחד איתנו והוא נשאר בלבוב, החיילים הובילו אותנו לתחנת הרכבת ודחסו אותנו יחד עם עוד משפחות רבות לקרונות משא שבהם היו מעבירים מטענים ובקר, ליד כל קרון עמדו שני שומרים עם רובים מכודנים, הרכבת עמדה במקומה עד אשר כל הקרונות התמלאו ואז החלה לנוע, כל כמה תחנות עצרה הרכבת וניתן היה לרדת לצידי המסילה לעשיית צרכים כמו כן איפשרו לשני זוגות המלווים בשומרים להביא אוכל לקרון בדליים, הרעב החל להציק ובכל פעם שהייתה חניה ארוכה ברחתי לתחנת הרכבת ושם היו דוכנים עם ירקות ופירות ואני ניצלתי את הקהל שהיה הייתי חוטף מכל הבא ליד, תפוחים, גזר וכל דבר מאכל ובורח, בעלת הדוכן הייתה צועקת גנב אך אני כבר הייתי נעלם וחומק חזרה לקרון. כמובן בני משפחתי לא ראו בעין יפה את מעשיי וכעסו עלי מאד אבל הרעב המציק דחף אותי שוב ושוב לחזור על המעשה. יעד הנסיעה היה בלתי ידוע והנסיעה נראתה אינסופית, יום ולילה ורק החניות בתחנות איפשרו הפוגה קלה. כאשר הרכבת הייתה מתחילה להאט הייתי נעמד ליד החלון ורגע לפני העצירה המוחלטת הייתי מזנק רץ לכיוון התחנה ושם הייתי סורק ובודק היכן ניתן להשיג מזון. מכאן החלה המלחמה על ההישרדות, הייתי הקטן מבין האחים, רק בן עשר אך הייתי אמיץ, זריז ונחוש לעשות הכל כדי שמשפחתי תשרוד ולא תירעב.

 

באחת התחנות שהרכבת עצרה בה התחנה הייתה רחוקה מפסי הרכבת והייתי צריך לחלוף על פני מסילות רבות, הגעתי לתחנה באפיסת כוחות ולא מצאתי דוכנים, אמרתי לעצמי שלא יתכן שבתחנה גדולה שכזו אין דוכנים והמשכתי לחפש, ובחיפושיי התרחקתי ומצאתי לבסוף שוק קטן והצלחתי להשיג בו מעט פירות אך כאשר חזרתי הרכבת כבר עזבה את התחנה ואני נשארתי לבדי. חזרתי אל התחנה ושם פגשתי ילדים עזובים בני גילי וגם בוגרים יותר. ישבתי וחשבתי איך אוכל להגיע לאחיי אשר המשיכו בדרך החלטתי לחפש ולמצוא את משרד מנהל התחנה, כאשר הגעתי פתחתי את הדלת וראיתי בפנים איש במדים ואישה עם שיער בהיר ארוך, שולחן ועליו בקבוק וודקה גדול, כיכר לחם שחור ענק ושומן חזיר לבן. נכנסתי ואמרתי "שלום, אני ירדתי מהרכבת לקחת קִיפִיטוק וכאשר חזרתי היא כבר יצאה לדרך ואני מבקש להחזיר אותי לשיירה (שֵלוֹן) מספר כך וכך מסילת ברזל כך וכך קרון מספר כך וכך למשפחתי", ובמשך כל הזמן הזה שדברתי עייני נעוצות בכיכר הלחם שעל השולחן, האישה היפה ביקשה ממני להתקרב לשולחן, ליטפה את שערי הבלונדיני הארוך והמתולתל כמו של בת ופנתה למפקד התחנה "מה נעשה איתו ?" מפקד התחנה אמר שאני נימנה על הפולנים ששולחים אותם עכשיו לסיביר ושאני יכול להיות עוד ז'וליק בתחנה ויש הרבה כאלה, האישה ביקשה ממנו שלא ידבר אל הילד, אליי ככה והיא פנתה אליו שוב שייתן לי לחם עם שומן חזיר, הוא אמר לה "תני לו, תני לו", היא חתכה פרוסה עבה ומרחה עליה שומן חזיר לבן והגישה לי, הודתי לה ואכלתי במהירות, היא הלכה והביאה לי גם קִיפִּיטוֹק, מים רותחים מהתחנה ומזגה לי משהו מעין תה ונתנה לי שתי סוכריות ששימשו כתחליף לסוכר. באוויר היה ריח חריף של חזיר ושל וודקה שמנהל התחנה מזג כל הזמן לעצמו ולאישה. והאישה שוב פנתה למנהל התחנה בשמו "וולודיה, מה יהיה עם הילד העדין והיפה הזה ?" וחיבקה אותי וליטפה את שיערי ואז בקול בס רם הוא אומר "אם הוא ישתה ויגמור כוס וודקה איתנו אני אזמין חייל אשר ייסע ברכבת צבאית ויחזיר אותו לשלון הנוסע לסיביר" וכל זמן דיבורו הוא מתנדנד בישיבה שתוי כלוט, היא קיבלה את דבריו בצחוק וכך גם אני אך הוא כנראה היה רציני, הושיט ידו למכשיר טלפון עם ידית, סובב וסובב ואז החל לקרוא בקול רם "אני מפקד תחנה זו זו וולודיה רוצה שיבוא אלי חייל אשר חייב להביא ילד שנשאר בתחנה לשלון הנוסע לסיביר וימסור אותו לקרון המשפחה שלו", הניח את השפופרת ואמר שבעוד כשעתיים יגיע חייל מבין הלוחמים (בּויֵצ) והמשיך כמנהגו לשתות ולאכול, כעבור שעתיים אמר לה בקול רם ובטון של פקודה "אני סדרתי הכל והוא עכשיו חייב לשתות וודקה" והיא מנסה לשכנע אותו "זה ילד קטן תניח לו" אבל הוא ממשיך בשלו ולא מוותר "אני בגילו כבר שתיתי וגם הוא ישתה" מזג כוס וודקה, הגיש לי וצעק "שתה (פֵּיי)" הסתכלתי עליו כאשר הוא שתה וראיתי שהוא לא ממש שותה אלא זורק את הוודקה לתוך הגרון במכה או שתיים, לקחתי את הכוס ועשיתי כמוהו בשלוש פעמים, בלעתי ולא הרגשתי כלום אבל בסוף הרגשתי שריפה בפה, בגרון, בחזה, בבטן, לקחתי חתיכות חזיר לבן ואכלתי עם לחם עד שנרגעתי.

 הגיע חייל עם רובה ארוך מכודן, עבר לדום והצדיע "לפקודתך חבר המפקד" , המפקד נתן לו לשתות ואמר לו "זה הילד, אתה עולה לרכבת צבאית בתחנת כך וכך, תחנה חצי יום ועוד לילה שלם, השיירה מסיעה לסיביר פולנים ואתה מוסר אותו בידי המשפחה שלו, הוא יודע את מספר השיירה והקרון" החייל ענה "כן המפקד". ישבנו מעט והנה הגיעה רכבת נוסעים, נפרדתי מהאישה הטובה והיא נישקה אותי וליטפה את ראשי, למפקד הצדעתי כמו שהחייל עשה ואמרתי להתראות, המפקד אחז בידיי החייל "הולכים (פַּשְלִי)". נכנסנו לקרון מלא בחיילים רוסים, אקורדיון מנגן והם שרים, לפתע נשאלה שאלה באוויר "מי הילד (המַלְצֶ'ק) הזה ?" והחייל מסביר  שאני ילד שנשארתי בתחנת הרכבת ואני מהשיירה המובילה פולנים לסיביר, ניגש אלי חייל משופם אחד הרים אותי על ידיו והעביר אותי לאחר וכך הלאה, הושיבו אותי ביניהם וכל אחד הוציא מתרמילו חתיכת לחם בשבילי או כמה סוכריות, לכל אחד מהם הייתה מנת ברזל, שק קטן קשור בשני חוטים, ארגנו גם לי שק ובתוכו שמו את הדברים שנתנו לי ועכשיו גם לי יש מנת ברזל משלי. וכך אנו ממשיכים בדרך, נוסעים ועוצרים בתחנות, יורדים ולוקחים קִיפִּיטוק, מים רותחים ששותים עם סוכרייה בפה במקום סוכר, אני לא ירדתי מהרכבת וגם החייל המלווה שלי אבל החיילים חוזרים ומביאים לנו תמיד והתרמיל שלי הולך ומתמלא, כך אנו ממשיכים בדרך עד שלפנות בוקר עצרה הרכבת בתחנה ענקית והחייל ואני ירדנו, החייל נכנס למשרד אוחז אותי ביד ומוסר פקודה בכתב למפקד בתחנה וזה אומר לו כי במסילה שמספרה כך וכך חונה ה"שֵלוֹן", השיירה שלנו, אשר היא בדרכה לסיביר, שאלתי את החייל "כמה רחוקה סיביר ?" ואז הוא אומר שעוד הדרך רחוקה ורבה ויש עוד הרבה תחנות לעבור אבל שם יהיו לי חברים רבים ודובים לבנים.

 הפגישה עם בני המשפחה הייתה מרגשת ביותר, הם היו בטוחים שהם איבדו אותי לנצח ולא האמינו למראה עיניהם כאשר לפתע הופעתי בלוויית החייל הרוסי, חיבוקים, נשיקות ודמעות – שמחה אמיתית מעומק הלב.

מקור וקרדיט

 


הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן ומלוחמי הפלמ"ח , הבריחה מהגרמנים

 



"עד לאותו חופש גדול בשנת 1939  החיים היו יפים, בבוקר הלכתי לבית הספר, אחר הצהריים ל"חדר" ללימודים יהודיים, חגגנו את החגים והחופשות בחיק המשפחה בבית החם עם המשפחה היפה והאוהבת. הגרמנים פלשו לפולין וגן העדן הגיע לסופו, הצבא הפולני ההרואי רכב על סוסים נגד השריון הגרמני, התותחים הפולנים נגררו על ידי סוסים ואילו אלה של הגרמנים היו ממונעים וכמו כן גם היו להם אווירונים.

חזרנו במהירות לבית, ובידיה של אימי כבר היה צו גיוס לאחי הגדול ולאבא, אבא אמר לה "חנה'לה, חייבים לעזוב את הכל ולצאת את העיר לכיוון הרוסי ללבוב, נרתום סוסים לעגלות, קחי רק כלי מיטה ובגדים ואני בנתיים אדבר עם שכנינו וחברינו היהודים שיתלוו אלינו." אמא שהייתה אשה בריאה בגיל 39 עשתה את ההכנות כפי שאבא דרש וכולנו הלכנו לישון, לפנות בוקר אמרה לאבא שהיא חשה ברע ונפטרה בו במקום. בבית העלמין היהודי הגדול של ז'שוב ערכנו לוויה וקבורה אבל מצבה לא הספקנו להקים אך מקום קבורתה חרות בזיכרוני לנצח.  והתחלנו לצאת את העיר, רק משפחת יוֹרָם, אמא וארבעה ילדים הצטרפה אלינו, האחרים לא שמעו לאבא אשר ביקש מהם "הצילו את חייכם בואו אחרי" וכך זכו  לקבר אחים בעיר בבית העלמין היהודי הוותיק הענק, אשר כיום כל מצבותיו מנופצות ורק מצבת קבר האחים השחורה שהוקמה אחרי המלחמה עומדת.

התברר שכל היהודים הובאו לבית העלמין ונרצחו וגופותיהם נטמנו בבור ענק, הם לא נשלחו למחנות ההשמדה הם עבדו בעבודות כפיה בתעשייה והומתו בעת נסיגתם של הגרמנים.

ואכן הגרמנים כבשו את כל העיר, התחילו לעצור אנשים ברחובות ולקחו אותם למחנות הצבא הפולני והחלו להעבידם בעבודות כפיה. 

כאשר הגיעו לרחוב שלנו, נכנסו לגן אבא עמד שם עם עוד שנים מחבריו איתם תכנן את הבריחה, שלושה חיילים גרמנים חמושים העמידו אותם לקיר בידיים מורמות, שניים כיוונו עליהם את נשקם והשלישי רוקן את כיסיהם ובדק את תכולתם. בזמן זה הגעתי אני לגן בדרכי לסוסים ולנגד עיניי נגלה המחזה של אבי עם שני חבריו עומדים אל הקיר, ידיהם למעלה הגרמנים מכוונים עליהם את נשקם, מיד רצתי והתנפלתי עליהם בבעיטות וצעקות "אתם לא תהרגו את אבא שלי!", אחד מהם הרחיק אותי בדחיפה עם הנשק ונתן לי שתי בעיטות, נפלתי והנה אני רואה שהם מובילים בשורה את אבא וחבריו, הם צועדים ואני הולך אחריהם בוכה וצועק. כאשר הגענו למטה אשר היה ממוקם בבניין העירייה הכניסו את שלושתם פנימה ואני נותרתי בחוץ על המדרגות יושב ובוכה, כך המתנתי וכעבור כמה שעות לפתע יצא אבי לבד, לקח אותי בידו והלכנו חזרה הביתה. הם  הובאו לחקירה ואבא שדיבר גרמנית אוסטרית סיפר למפקד הגרמני על כך שהיה קצין בצבא האוסטרי וזה הסכים לשחרר אותו, אבא הגיע הביתה והתחיל מיד בתכנון הבריחה, למחרת חזר אבא אל המפקד וביקש ממנו לשחרר גם את שני חבריו שהם קרוביו של אבא ואכן הסכים המפקד לשחרר אותם ומשפחתו של אחד מהם הצטרפה אלינו לבריחה."

יצאנו לדרך בעגלה רתומה לסוס בורחים דרומה לאזור לבוב אשר נכבשה על יד הרוסים בשיתוף פעולה עם הגרמנים. סביבנו רוחשת המלחמה, אווירונים גרמנים צוללים ויורים בצבא הפולני הנסוג, אנו מתקדמים בעגלה בדרכים הכפריות הלא סלולות, משני צידי הדרך החיילים נקצרים במטחי מכונות הירייה של המטוסים הצוללים ויורים עליהם. 

על הגשר ביציאה מהעיר היה מחסום  ובו משמרות נאצים מלווים בפולנים בני המקום, אחותי נשאה תיק אשר בתוכו היה הכלב שלנו, פוֹקְשוּ, כלב מסוג שפיץ אשר רק ראשו הציץ מתוך התיק. אחת הפולניות שעמדה במחסום  חמדה את הכלב ודרשה שנשאיר אותו, היה ברור לי שאחותי לא תוותר על הכלב ושאנו עומדים בפני בעיה. לחשתי לאחותי שתשחרר את הכלב ואז הוא יברח ויחכה לנו בצד השני אכן כך היה, לאחר שחצינו את הגשר שרקנו לכלב והוא הצטרף אלינו והמשיך איתנו בבריחה מז'שוב.  מדי פעם גם אנחנו קופצים מהעגלה ומתחבאים במעבירי המים או בצד הדרך וכך מתקדמים לאט עד אשר אנו מגיעים לאזור הכפרים האוקראינים, האוקראינים עזרו לגרמנים ופגעו בחיילים הפולנים הנסוגים, למזלנו, אבא היה יליד אוקראינה ובעל חזות של גוי אוקראיני, דובר אוקראינית ורוסית והכיר את האזור ואת הדרכים וכך הסתובבנו ביניהם כאוקראינים לכל דבר, הגענו לכפר ליד הנהר סאן אשר היה הגבול ושמעברו השני חנו החיילים הרוסיים, בכפר זה היה למשפחת יורם קרוב משפחה מהעיירה שֶדזֶץ אשר נמצאת בין נהר הסָאן לעיר הגדולה לֶבוֹב והוא נתן לנו ללון בביתו עד חצות, הוא הביא את אחד השומרים הגרמנים אשר לאחר משא ומתן וכמובן תשלום כופר בדולרים שכלל גם שעוני זהב ומצתים לכל ראש נאות להעביר אותנו את הנהר לצד הרוסי.

 וכך בשעת לילה מאוחרת, בסביבות השעה חצות, הובאנו לסירה ענקית, נדחפנו לתוכה ושני גויים דחפו את סירת המעבורת הזו במים עד אשר לפתע עצרו ליד אי קטן ואמרו לנו שמנקודה זו עלינו להמשיך לבד, לא שכנעו אותם סכומי הכסף שהציע אבא, גדול עליהם פחדם מפני הרוסים, בלית ברירה אבא קפץ למים עם עוד גבר אחד וביחד הם דוחפים את המעבורת לעבר השני ואז נפתחת לעברנו אש וקולות של צעקות נשמעים באוויר "מי אתם ?" ואבא עונה ברוסית "אני חוזר הביתה, ברחתי מהגרמנים, אני משלכם !", ירדו הרוסים לעברנו הושיטו את הרובים ומשכו אותנו למעלה מהנהר. שוב אבא הוציא שעונים ומצתים והחל לחלק להם וביקש מהם אם אפשר לקבל לחם. מפקד המשמר רכוב על סוס ירד  והוציא משק שהיה קשור לאוכף לחם, הסתכל על אבא ואמר לו "אני חייב לעצור אותכם ולהביא אותכם למחנה מעצר ושם יטפלו בכם." אז ראה לפתע את מגפיו של אבי ושאל היכן הוא יכול להשיג מגפיים כאלה, אבא אמר שהוא מוכן לתת אותן בתמורה ליחס הטוב שהוא נוהג בנו רק שיביא לו נעליים אחרות כלשהן בתמורה ואז יכול הקצין לקבל את אלה. במשך כשבועיים היינו במחנה המעצר הרוסי ופגשנו הרבה משפחות שחצו את הגבול כמונו ומשם שוחררו לחלק האוקראיני של פולניה אשר נכבש על ידי הרוסים, הגענו לעיירה בשם שֶדֶזֶץ הנמצאת כ- 18 ק"מ מהעיר לבוב. וכאן אבא פירק את הסוליות הכחולות של נעלי כל אחד מאיתנו והוציא דולרים אשר החביא מבעוד מועד טרם צאתנו לדרך, בכסף זה הוא שכר וילה והתחלנו את החיים במקום חדש, אבא רשם אותי ואת אחי שהיה גדול ממני בשנתיים לבית הספר בשֶדזֶץ, הלימודים היו באוקראינית אשר אותה למדתי מהר מאד מכיוון שהיא שילוב של פולנית ורוסית, השתתפתי גם בחוגים לריקודי עם, ריקודים סלוניים, ושירה במקהלה.

 מקור וקרדיט


ילדותו של הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן ומלוחמי הפלמ"ח , בן 10 ערב השואה

 



"נולדתי למשפחה טובה והייתי הקטן מבין שלושה אחים ואחות אחת. גרנו במרכז העיר ז'שוב שבחבל גליציה בפולין,
למדתי בבית הספר העממי ע"ש יָחוֹבִיצָ'ה Jachowicza,

 הייתי תלמיד טוב מאד בכל המקצועות, בכל אספת הורים אימי הייתה שומעת עליי רק שבחים וחוזרת הביתה מאושרת. רק הציון בהתנהגות היה מספיק בקושי, אמא הייתה אומרת שזה מכער את התעודה הנהדרת הזאת. בציון הזה זכיתי מכיוון שגם בכיתה בכל פעם שהרימו יד הגבתי בצורה נמרצת ובמקום ולדעת המורה הייתי צריך לא להגיב אלא להתלונן ולכך לא הסכמתי, אין לי ספק שהייתי מסולק מבית הספר והושארתי רק בזכות הכבוד והמעמד שהיה לאבא. אני שאבתי מכך כוח והמשכתי להתגונן ולהגן על חבריי היהודים במלחמות הרחוב, רחוב השיקוצים מול רחוב היהודים, גם אנחנו חזרנו לא אחת פצועים או נפוחים ממכות ואבנים אבל תמיד בסיום המפלה הייתה בצד שכנגד, והמבוגרים תמיד היו מנסים להפריד כי תמיד חששו שתתפתח קטטה המונית."

 בנוסף ללימודים הכלליים למדתי גם אצל רֶבִּי ב"חֵידֶר", למדנו אלפבית, חומש, סידור ועברית לשון הקודש עם תרגום לפולנית והיינו שרים ביידיש, מאד אהבתי ללמוד בחדר.

מקור וקרדיט

 


הילד מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. הדרך לארץ ישראל

  היום המיוחל הגיע ושוב אנו עולים על משאיות של הצבא הפולני, יוצאים לדרך לכיוון עיראק, נאמר לנו שמצפה לנו דרך קשה וארוכה, עלינו לעבור את הרי...