ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שלישי, 28 במרץ 2017

פורטונה חדד, ילדה בת 8 במסע הישרדות בטוניס תחת השלטון הנאצי




"נולדתי במוקנין למשפחה בת 7 נפשות . 

אני האחות הצעירה מבין חמישה אחים .
במוקנין חיינו חיי קהילה בקהילה היהודית הקטנה של העיירה ( 500 משפחות יהודיות .) לפני המלחמה לא היינו עשירים אבל חיינו טוב. הוריי ואחיי עבדו. אמי הייתה תופרת ואבי היה רוכל. , אחי אליהו, היה צורף - הייתה לו חנות לתכשיטי כסף שהכין ומכר. הייתה לי ילדות רגילה. היו שם גם ערבים והיו לנו יחסים שכנות טובים איתם . לפני המלחמה הספקתי ללמוד שנתיים במוקנין - כיתות  'ב- ו 'א .
כשגרנו במוקנין אחי הגדול אהרון למד רבנות והוא היה צריך לנסוע לעיר סוסה, שזו עיר גדולה ליד הים , כדי לקבל הסמכה (סטאז'). אמי לא הייתה מוכנה שניפרד ושיגור אצל אחותה. בשנת 1942 עברנו לגור בסוסה על מנת שיקבל את ההסמכה שלו . אני הייתי אז באמצע כיתה ג'. הספקתי ללמוד שנה בבית הספר אליאנס בסוסה ואז פרצה המלחמה.
הייתי בערך בת שמונה וחצי באמצע כיתה ג' שפרצה המלחמה בעירנו סוסה בקשו מהקהילה היהודית להתרכז באותו אזור כדי שכשיבואו לאסוף אותנו נהיה כולנו במקום אחד. זכור לי שאספו אותנו במקום גדול ליד הים, אמי חיבקה אותי ואת אחותי מרים ואמרה "הלוואי שיזרקו אותנו לים שנטבע ולא ניפול לידיים שלהם". אמרו לנו לא לקחת איתנו כלום, רק מה שיש עלינו כי עוד כמה ימים נחזור . נאלצתי להפסיק ללמוד ושהינו אצל איזו משפחה בבית גדול שבו ריכזו את כל היהודים. הוא היה רחוק מהבית שבו שגרנו והיינו שם יחד עם עוד הרבה משפחות שלא הכרנו. בא מישהו מהקהילה ושם לכולנו טלאי צהוב . כך היינו במשך כמה ימים. הודיעו שכל מי שיש לו אפשרות לברוח שיברח. יהודי שהיה לו בית חרושת לסרדינים, ניסים דרמוני, התנדב לשלוח משאיות שיבריחו יהודים למוקנין, שם גרה סבתי .
במשאית היינו דחוסים כמו סרדינים. היו שם זקנים וילדים. הזהירו אותנו לא להרים ראש. ראינו את המטוסים חגים מעלינו ושמענו פיצוצים. גם היום כשאני שומעת מטוס אני מתכווצת. הנהג שלנו היה יהודי והוא התחבא בין העצים כשהמטוסים עברו. כך היינו יומיים בדרכים בדרך שאמורה לקחת שעתיים . במוקנין היינו אצל סבתא שלי. זו הייתה תקופה קשה מאוד: היינו במצב של תת-תזונה ותת- ביגוד, כינים, מחלות, לא התקלחנו  וחיינו בעוני. הייתי מחכה לערב שמישהו יביא משהו לאכול אבל לא היה.
כשהייתי אומרת לאמי שאני לא יכולה לישון כי אני רעבה היא הייתה אומרת "תניחי את הראש על הברכיים שלי והכל יעבור, יהיו לך חיים טובים יותר, תגדלו ותסדרו, הכל יסתדר. תשתי כוס מים .  ישנו על הרצפה, על מחצלות".

פיוטר ויינר, ילד בן 9 ,מסע הישרדות בין ברדיצ'ב לקזחסטן




ביוני 1941 התחילה המלחמה. אחרי יומיים – שלושה גייסו את אבי לצבא. בהתחלה ביקרנו אותו בבסיס בברדיצ'ב.  אחר כך הוא נשלח לכיוון לבוב והקשר איתו ניתק. נשארנו שלושתנו לבד, עזובים ולא נחוצים לאף אחד. אמא התחילה לחפש דרך לברוח, ופנתה לאחותה שהייתה לה עגלה עם סוס. בתאריך 1941.7.5 ברחנו על עגלה בדרך הגרמנים הפציצו את העגלה ונאלצנו להמשיך ברגל. כך הגענו לתחנת רכבת ועלינו על רכבת משא לסיביר.

בכל הפצצה אמי לקחה אותנו לשדה חיטה וכיסתה עלינו בגופה. ראינו את המטוסים הגרמנים טובחים בנו. באחת ההפצצות ראינו את הטייס יורה בנו. אחרי שקמנו ראינו שאנחנו כי היחידים ששרדו, ומסביבנו היו גופות.

לאחר מכן המשכנו ברגל. לא היו לנו בגדים חמים, בלילות היה קר, ולא היה לנו במה להתכסות – איבדנו הכול בדרך, גם את המסמכים. אכלנו מה ששכב לצידי הדרך ומזון שניתן לנו ע"י הכוחות הנסוגים. הגענו לעיר ארמוויר. משם שלחו אותנו לכפר ומהכפר לקולחוז. בקולחוז נתנו לנו צריף מלא קש לישון בו. התגוררנו שם חודשיים, וכשהגרמנים התקרבו ברחנו שוב. בהמשך היינו בעיר קרסנוגורסק, ומשם נשלחנו בדוברה לקזחסטן. בדרך הופצצנו ע"י הגרמנים, והדוברה שלנו היחידה מתוך שלוש דוברות ששרדה, שאר הדוברות טבעו.

נשלחנו למחוז דזיאמבורסקי, לכפר עם אקלים נוראי – היה שם מחסור בחמצן. חיינו שם בקושי. אמי ילדה תאומים, בן ובת. אחרי חודש הבן נפטר. לאחר מכן עברנו לכפר אחר, וגם שם חיינו בתנאים קשים, בצריף מכוסה קש. ישנו על הרצפה. אחותי חלתה בחזרת, ולמרות שזו לא מחלה קשה, היא נפטרה ממנה בגיל שנה.

עברנו לכפר סטנציו' , נתנו לנו מקום מגורים קטן לשתי משפחות, ובו שולחן עם דרגשים. היה קשה מאוד. אמא לא עבדה, וקיבלנו אוכל לפי כרטיסיות. אמא מכרה לחם וקנתה גזרי עץ. כשלא היה אוכל, היינו ניזונים מצבים. בגיל עשר או אחת עשרה התחלתי לעבוד במחסן ובשדה, ומדי פעם גנבתי סלק חצי קפוא. אבי נהרג בחזית.

בשנת 1944 חזרנו לברדיצב' . שום דבר טוב לא חיכה לנו . שם בדירה שלנו גרו שוטרים שעבדו עבור גרמנים. עברנו לדירה עם שלוש משפחות. בחדר אחד היינו שישה אנשים. לא יכולתי לעבוד כי הייתי צעיר מדי, ואמא עבדה בטחנת קמח. היא סחבה שקים בתמורה לקמח ושמן. בגיל 12 הלכתי לכיתה ב' . המשכתי ללמוד מספר שנים, ועבדתי במקביל כדי לקבל אוכל. הגעתי הביתה מהלימודים, זרקתי את התיק והלכתי לעבוד. בשנים 1945-1944 מכרתי ניירות פפירוס. סיימתי בקושי ארבע כיתות והמשכתי לבית ספר מקצועי. שם האכילו והלבישו אותנו – הכול היה במימון הממשלה. הבאתי הביתה כל מה שיכולתי, כדי שגם אמי ואחותי יוכלו לאכול. בשנה החמישית התחלתי ללכת לבית ספר ערב , כדי שאוכל ללמוד במקביל לעבודה. לאחר מכן התחלתי לעבוד במפעל פרוגרס כמעבד מתכות. סיימתי בית ספר וטכניקום ערב. לאחר מכן עבדתי כטכנולוג אחראי על ייצור מכשירים וכלים חשמליים . עבדתי שם 35 שנה – בשנים 1996-1961.

מסע ההישרדות של מרים רז , בת 9, בשואה : “ציפורים בשחור לבן”,




תחילת המלחמה בפולין, 1 בספטמבר 1939, תפסה את מרים, מאשה בשמה המקורי, בגיל שש, כשהיא מצפה בהתרגשות ליום הראשון ללימודיה בבית הספר. היא גדלה בבית יהודי דתי, יחד עם אביה, אלטר זונשיין, בן ה-28, בעל חנות בדים וראש הקהילה היהודית בכפר, אימה, הניה זונשיין-וינוגרד, אחיה יוסף, אז בן ארבע, ואחיה נתן, בן השנה. יחד עמם גרה בבית גם סבתה מצד אביה, לובה זונשיין. אוכלוסיית הכפר שבו גרו, ורשצ’ין, הייתה מורכבת משליש פולנים, שליש אוקראינים ושליש יהודים. האנטישמיות מצד הפולנים הייתה גלויה, וקריאות כמו “יהודייה מצורעת” ליוו את מרים מילדותה המוקדמת.

 כשנשמעו רעמי התותחים בפולין, היה ורשצ’ין בשליטת הצבא הרוסי. המבוגרים בבית שוחחו ביניהם על המלחמה, ואיש מהם לא התפנה לשוחח עם הבת הצעירה על פתיחת שנת הלימודים. לכיתה א’ באותו בית ספר היא תזכה להגיע רק כעבור 72 שנים, במסגרת ביקורה בפולין כעדה במסע של בית ספר מפרדס חנה-כרכור. “אחרי שפרצה המלחמה הרוסים נסוגו מהכפר”, היא מספרת, “והם הציעו לנו להצטרף אליהם לרוסיה. סבתא שלי, שזכרה את מלחמת העולם הראשונה, אמרה שהגרמנים היו הרבה יותר טובים ליהודים מאשר הרוסים, וההורים שלי החליטו להישאר בכפר. השיטה של הגרמנים הייתה להמאיס את היהודים על הגויים. הם תלו פלקטים בכל הכפר, שבהם נראו יהודים מכוערים עם זקן, אף ארוך וכינים, ונכתב בהם: ‘יהודים זה כינים וזה טיפוס הבהרות’. הם אסרו לקנות מהיהודים, וככה פגעו בפרנסה ובקיום שלהם. כשאין אוכל, אדם הופך להיות רעב ומאבד את צלם האנוש שלו. הביטוי ‘חרפת רעב’, הוא ביטוי אמיתי. בכל פרק זמן הגרמנים היו דורשים דמי כופר נפש, כי הם ידעו שהיהודים רגילים לפדות את החיים שלהם. אבא שלי כראש הקהילה היה צריך לספק את כופר הנפש”.

 מרים בת 4 ואחיה יוסף בן שנתיים

החיים תחת הכיבוש הגרמני נמשכו. הגברים היו נלקחים מדי פעם לעבודות כפייה, אבל היו שבים מהן לביתם בכפר. כדי לקיים את המשפחה הייתה אימה של מרים מתעטפת בבדים שנותרו לה מהחנות שנסגרה, ומחליפה אותם בכפרים השכנים תמורת מצרכי מזון. על רצח יהודים לא שמעו בכפר הקטן, וכך נמשכו חייהם עד 1942. “בתחילת מאי 1942, ביום שישי אחד, הגיע צו, ובו נכתב שכל יהודי חייב בתעודת עבודה, ומי שלא תהיה לו תעודה כזו יגורש או יומת. התחילה פניקה נוראית. את התעודה היה צריך לקבל בעיר וולדאבה, והנסיעה לשם הייתה צריכה להיות בשבת. מומחי הכפר לדיני יהדות התאספו בבית שלנו, ודנו בשאלה אם זה פיקוח נפש או לא. בשבת לפנות בוקר הם הגיעו למסקנה שמדובר בפיקוח נפש. אבא שלי יצא עם רב הקהילה ועם עוד שני נציגים רכובים על עגלה רתומה לשני סוסים, להסדיר את תעודות העבודה, וכל יהודי ורשצ’ין התאספו מול הבית שלנו עטופים בטליתות ובתפילין והתפללו להצלחת המשלחת. בערב, לאחר ששיחדו את מי שצריך, חזרה המשלחת עם תעודות לכל יהודי הכפר, וכולם חשו תחושת הקלה. הם היו בטוחים שהרע מכול מאחריהם, ושיש להם תעודות ביטוח מהגרמנים”.

 התמונה של יהודי הכפר, עטופים בטליתות ובתפילין, נחרתה בזיכרונה של מרים, שהייתה אז כבר בת תשע, כתמונת ציפורים גדולות בשחור-לבן. לספרה, שיצא לאור בהוצאת מורשת ב-2002, היא בחרה לקרוא “ציפורים בשחור לבן”, בעקבות אותו מראה שנחקק בזיכרונה. לימים הבינה שעניין התעודות היה תרגיל מתוחכם של הגרמנים, להרגיע את יהודי הכפר ולוודא את מספרם המדויק.

 סבתא לושה זונשיין והאח נתן בזרועותיה. לימינה האח יוסף בן השבע. מאחוריה מרים בת ה-9. האב ברקע

"ב-14 במאי, 1942, בשעת בוקר מוקדמת, שמענו רעש של טנקים שהקיפו את הכפר. תוך זמן קצר פרצו חיילים גרמנים ואוקראינים עם רובים שלופים, והודיעו לכל היהודים להתייצב מאחורי הכנסייה. ליד הכנסייה היה בית הקברות הנוצרי, ובהמשך מתבן שכבר היה בקצה הכפר. ליד המתבן הם כבר הכינו מראש בורות, שבהם יירו ביהודים וישאירו אותם שם. הם הודיעו לכל המבוגרים להתייצב עם תעודות העבודה, ואבא שלי הלך לשם מיד עם סבתא שלי. אימא רצתה להפקיד באחריותי את האחים שלי, יוסף בן השבע ונתן בן הארבע, והעמידה סירים על הכיריים כדי לבשל ארוחה מיד כשתחזור. היא רצתה ללכת ואני זעקתי: ‘אימא, אל תלכי, הולך לקרות משהו נורא, בואי נסתתר במרתף עד שאבא וסבתא יחזרו’. היא אמרה: ‘אני מוכרחה ללכת’. החזקתי אותה ושרטתי אותה עד זוב דם, אבל זה לא עזר. היא נתנה לי נשיקה והלכה, ואני נשארתי בבית עם האחים שלי”.

 שלושה ימים האנשים גססו

 על אף השנים הרבות שחלפו מאז, ועל אף העובדה שהיא סיפרה את קורותיה בספר, וממשיכה לספר אותם במסעות הנוער לפולין, ניכר במרים שהדברים קשים לה והיא חווה אותם בכל פעם מחדש. היא מתארת את ההתרחשויות בביתה בלשון הווה, כאילו היא נמצאת שם ממש ברגע זה, ובכל פעם שהיא מספרת על בני משפחתה קולה נשבר והדמעות מציפות את עיניה.

 “השעות עוברות וההורים לא חוזרים”, ממשיכה מרים, “אני יוצאת החוצה עם האחים שלי, ופוגשת עוד ילדים יהודים שמחפשים את ההורים שלהם. כל הפולנים מסתגרים בבתים שלהם. אנחנו מרגישים שהולך לקרות משהו רע, ומסתתרים, כל הילדים, במתבן של איכר פולני. כעבור זמן לא רב מגיעה אימא של זוג תאומים בני ארבע, מוכה כולה עם שיער תלוש, וצועקת ביידיש: ‘ילדים בואו, הולכים לרצוח את כולם, ואני לא רוצה להשאיר אתכם יתומים’. היא לוקחת אותם לנקודת הריכוז של היהודים, ואנחנו הולכים אחריה כי אנחנו מבינים, שגם האימהות שלנו לא רוצת שנישאר יתומים. אני הולכת בשיירה הזו עם שני האחים שלי, וכשאנחנו מתקרבים לשם נתן הקטן אומר לי: ‘תעזבי אותי, אני לא רוצה למות’. אני נאבקת איתו שימשיך ללכת, ויוסף עומד ומחכה לנו. בשלב מסוים נתן מצליח לברוח ממני, ויוסף מחליט ללכת לבד למות עם אבא שלנו. רק לפני שנה נודע לי שתפסו את נתן, וזרקו אותו חי לבור ההריגה. אני נשארת לבד וממשיכה ללכת. אני לא רוצה לראות איך הורגים את הוריי, ומבקשת מהחיילים הגרמנים שעומדים בדרך שיהרגו אותי. הם לא מגיבים. כשאני כבר רואה את הצריח של הכנסייה, אני מקבלת פתאום מעין מסר טלפתי מאימא שלי שאומר לי: ‘אל תבואי לפה. מוכרח להישאר נצר של משפחת זונשיין, שיספר שהיינו קיימים’. במקום להמשיך לכנסייה אני רצה לבית של הלנקה, חברת ילדות שלי, פולניה, ומבקשת שיסתירו אותי רק עד הערב. הם לא מסכימים בשום אופן. הם מגרשים אותי עם מטאטא, ואומרים לי בלעג שאני יכולה ללכת לבית ממול, שבו גר יהודי בן 85, שהגרמנים לא לקחו אותו כי חבל להם לבזבז עליו כדור”.

 זה מה שעשתה. כשהגיעה לביתו של הקשיש, ילדה מפוחדת בת תשע, היא שאלה אותו מה הולך לקרות והוא לא ידע להשיב לה. מטחי הירי, ששמעה לפתע מפאתי הכפר, סיפקו לה את התשובה. היא הבינה כי נותרה לבד ושהיא חייבת להסתתר, כי אימה ציוותה עליה לחיות ולספר על משפחתה. בכוחות שעד היום אינה יודעת מהיכן שאבה אותם, הצליחה להרים מכסה כבד ברצפת החדר ולרדת למרתף תוך השבת המכסה למקומו. המרתף היה חשוך, שורץ חולדות, והיא ישבה בו בחרדה איומה. פתאום שמעה את היהודי הזקן קורא לה לצאת, ואומר לה שהבית עולה באש. הצתת הבית נעשתה על ידי הגרמנים, אך הייתה מכוונת כלפי האוקראינים ששיתפו פעולה עם השלטון הרוסי. כל בתי האוקראינים עלו באש, ובהם בית הדואר של הכפר. כשמרים הרגישה את העשן המחניק, היא הרימה את המכסה ורצה מהבית לכיוון השדות. לפנות ערב פגשה איכר פולני, ששאל אותה לאן היא רצה. היא אמרה לו שרצחו את כל משפחתה, ושהיא רוצה להגיע לקרובי משפחה בכפר השכן. הוא אמר לה שאת יהודי הכפר השכן כבר רצחו יום קודם.

 “בערב החלטתי להגיע למקום שבו אספו את היהודים ולראות אם מישהו הצליח לברוח ולהישאר בחיים. הגעתי למקום וראיתי שלוש ערימות. ערימה ענקית של בגדים, שבה חיפשתי את בגדי בני המשפחה שלי, ומצאתי רק את הכובע של יוסף. קיוויתי שאולי השאר ברחו, ולכן הבגדים שלהם לא נמצאים. בערימה שנייה היו תעודות העבודה. חיפשתי את תעודות העבודה של אבא ואימא ומצאתי אותן. התעודות האלו היו צמודות אליי במשך כל המלחמה, והן שמורות אצלי עד היום. הערימה השלישית הייתה של גופות ששכבו בבורות, אבל היו גם אנשים חיים שעוד ניסו לזוז. שלושה ימים האנשים האלו גססו שם, עד שכולם מתו והפולנים כיסו את הבורות. אחרי שלא מצאתי את הבגדים של הוריי, החלטתי לחזור הביתה ולראות אם הם שם. מבחוץ שמעתי קולות של אנשים שנמצאים בבית, וקיוויתי שאלה הוריי. פתחתי את הדלת וראיתי את כל שכנינו הפולנים, בוזזים את הבית. הם חתכו בסכינים את הקירות כדי למצוא שם כסף, והפשיטו ממני שתי שמלות מתוך השלוש שלבשתי. אבל בתוך כל הגיהינום הזה התגלה גם צדיק אחד, מנהל בית הדואר, שאינו תושב הכפר, ושעבר עם סניף הדואר מהבית האוקראיני השרוף לבית שלנו. הוא ניגש אליי ואמר לי לברוח לפני שיהרגו אותי”.

 מרים הפכה למרישה

 מרגע זה ואילך הופך סיפור חייה של מרים לסיפור הישרדות, של ילדה, שבמשך שנתיים חיה בסתר עד לשחרור האזור על ידי הצבא האדום, ובמשך שנתיים נוספות התגלגלה בין בתים שונים, עד שזכתה להגיע באפריל 1946 לארץ ישראל.

 התחנה הראשונה שלה הייתה מתבן ליד הבית, שאליו עלתה להתחבא בתוך הקש. במתבן מצאה שתי שכנות יהודיות שהסתתרו עם ילדיהן, בני גילה. היא פנתה אליהן בתחינה, שייקחו אותה איתן לכל מקום שאליו ילכו. הן הבטיחו לה לעשות זאת, בתנאי שתחדל לבכות בקול רם. היא השתתקה ובכתה בכי חרישי, ותך כדי כך שחזרה בראשה את שמות כל יהודי הכפר, משום שאימה ציוותה עליה לשמר את זכרם. כך עברה בית, בית, והגיעה ל-320 נפשות שנספו. בבוקר התעוררה משנתה, וגילתה ששתי היהודיות הסתלקו בלעדיה. “זו הייתה אכזבה נוראית”, היא אומרת, “בעיקר אחרי שלימדו אותי בבית שכל ישראל ערבים זה לזה”.

 היא ניסתה לחזור לביתה, אל מנהל הדואר, האדם היחיד שבו בטחה, וגילתה ליד הבית את אנשי הכפר חמושים בקלשונים תרים אחריה. תמורת הסגרת יהודי הובטחו להם עשרה קילוגרמים סוכר ומאה זלוטי. היא נתפסה על ידם והצטרפה לשני נערים יהודים שניצודו בכפר אחר, והשלושה הובלו על ידי שלושה פולנים לתחנת המשטרה בכפר השכן, אורשולין. בצד אחד של התחנה התעמלו החיילים הגרמנים, בצדה השני עמדו השוטרים הפולנים. את מפקד המשטרה הפולני הכירה מרים מתוך קשרי אביה כראש הקהילה, ובחוש הישרדות של ילדה בת תשע היא רצה אליו וביקשה שיעזור לה לקיים את הציווי של אימה לחיות. “הוא אחז בידי”, היא מספרת, “ניגש לגרמנים ואור להם: ‘עד ספטמבר כל האזור הזה יהיה נקי מיהודים. יש לכם חשק להרוג עכשיו שלושה ילדים? הגרמנים התייעצו ביניהם, ואמרו לנו להסתלק. שלושת הפולנים לא קיבלו את הפרס”.

 חייה ניתנו לה במתנה, לאחר שכבר אמרה על עצמה “שמע ישראל”, אך היא לא ידעה לאן לפנות. את יהודי אורשולין הגרמנים עדיין לא רצחו, ולפתע ראתה לידה את אסתר, אישה ענייה, אם לתשעה ילדים, שאספה אותה אל ביתה. כמה שבועות לאחר מכן שמעה בשעת בוקר את רעש הטנקים מסביב לכפר, ואמרה לבני הבית, כי הגרמנים מתכוונים לרצוח אותם כפי שעשו בוורשצ’ין. בני הבית יצאו בריצה, היא הוצאה לאחר מכן באיומי נשק של אוקראיני, ובדרך נס פגשה את אסתר עם תינוק על ידיה ובן נוסף נכה, ליד תחנת המשטרה. “היא הורידה את התינוק, ואמרה לי: ‘את נועדת לחיות’, תפסה אותי וזרקה אותי לחצר תחנת המשטרה. עד היום אני לא מבינה למה היא בחרה להציל אותי ולא את אחד מילדיה”.

 שוב פגשה את מפקד המשטרה, גרייק, שהבטיח לא למסור אותה לגרמנים. הוא המתין עד הערב והעביר אותה לידי משפחה נוצרית, משפחת קוזלובסקי, אימא ובן, מריאנה והנריק, שבביתם התגוררו חיילים גרמנים. היא הפכה מרישה קוזלובסקה, בת משפחה שבאה לסייע, ולא עוררה חשד אצל הגרמנים בזכות מראה הארי, שערה הבהיר ועיניה הכחולות. במצוות מפקד המשטרה לימדו אותה מריאנה והנריק את התפילות הנוצריות, והיא למדה להתפלל בכוונה יתרה. “פחדתי שאלוהים יעניש אותי בגלל זה והבית יתמוטט, אבל ראיתי שזה לא קורה”. בלילות חששה לישון פן תפלוט בשנתה מילה ביידיש, והרשתה לעצמה לנמנם רק כשרעתה באחו את אווזי המשפחה.

 בשלב מסוים ביקשה מרים לעבור לחיות עם יהודים, והנריק סיפר לה על פונדק שמנוהל ביער על ידי משפחה יהודית. על אף הסכנה הוא לקח אותה לשם עם סוס ועגלה, וכשהגיעה לפונדק גילתה שם את אסתר עם בנה הנכה. הפונדק היה שייך לאימה של אסתר, והיא נמלטה לשם לאחר שנותרה בחיים בתוך בורות הירי יחד עם הבן היחיד מתוך תשעת ילדיה. למרות תחנוניה של מרים, סירבה אסתר להשאיר אותה בפונדק, ואמרה לה לחשוב על מקום שבו תוכל להסתתר ולהציל את חייה. מרים נזכרה שבכפר זלוצ’ה חי רופא שיניים יהודי, אורבך, שנשוי לנוצרייה, ושהם הגיעו לשם מפוזנן במסגרת חילופי אוכלוסין שעשו הגרמנים והרוסים. לרופא היו קשרים טובים עם הוריה, ולכן החליטה להגיע לביתו. אסתר נתנה לה צידה לדרך, ולימדה אותה להגיע לזלוצ’ה על פי תמרורי הדרך.

 מרים: “המשפט הראשון שאמרה לי אירנה אורבך, אשתו של רופא השיניים, היה: ‘את יהודי ורשצ’ין רצחו ב-14 במאי, יום הולדתו של בני הבכור, תזכרי את התאריך הזה’. אני בין הבודדים מניצולי השואה, שיש להם תאריך מדויק ומקום מדויק של רצח בני משפחתם”.

 אירנה הודיעה למרים כי תקבל מחסה בביתה, וצירפה אותה לבית שבו היא גרה עם בעלה היהודי וחמשת ילדיה. הרעב שרר בבית, מכיוון שאורבך שוב לא יכול היה להתפרנס מרפואת שיניים ומטכנאות שיניים, ואשתו הייתה אישה פשוטה חסרת השכלה ומקצוע. מרים רצתה לסייע בפרנסת המשפחה, והציעה לאירנה להגיע למרתף ביתה בוורשצ’ין, להוציא משם בדים ופרוות ולהחליפם תמורת מזון כפי שעשתה אימה. אירנה שכרה סוס ועגלה ויצאה עם מרים אל הבית, שהפך לסניף הדואר של הכפר. הן העירו בשעת בוקר את מנהל הדואר, שלא התנגד להוצאת הבדים והפרוות ואף סייע להן להזיז כוננית כבדה שהסתירה את פתח המרתף. הוא גם נתן למרים כמה תמונות של משפחתה. הגיחה הזו עזרה לכלכלתם לזמן מה.

 מרים, שהפכה ממרישה קוזלובסקה למרישה אורבך, קרובת משפחה נוצרית של אירנה, עוררה חשד אצל איכרי זלוצ’ה, ואירנה החליטה להרחיק אותה מהכפר. היא העבירה אותה לחזקת משפחה יהודית מפוזנן, שהייתה מועסקת בעבודות כפייה באחוזה בכפר גרבטובקה שבה שכנו חיילם גרמנים. מרים הועסקה כקולפת תפודים, והפליאה את קולה בשירה. בנות ממשפחה פולניות שעבדו איתה, החליטו לצרפה את ביתן ונהנו מחברתה.

 בוקר אחד, בתחילת 1943, הופיעה אירנה אורבך באחוזה, והודיעה למרים כי היא מחזירה אותה לביתה. אירנה עברה עם משפחתה מזלוצ’ה לכפר מבודד יותר בשם זאליסוצ’ה, והחליטה להחזיר אליה את הבת המאומצת. בבית החדש נחפר כוך מתחת לדירת החדר שבה התגוררה המשפחה, ובכוך הזה הוסתרה מרים יחד עם רופא השיניים היהודי רוב שעות היום, וכל אימת שהתקרב מישהו לבית. החיים בבית אורבך לא היו קלים. “היה רעב נוראי”, מציינת מרים, “ואת כל התסכולים של בני הבית הוציאו עליי. אני הייתי השעיר לעזאזל”.

 השנתיים שעברה שם, עד השחרור ביולי 1944, היו קשות ביותר. אחד מבני המשפחה, יאנק, בן גילה, היה קורע בכוונה את הכסתות בלילה, מפזר את נוצותיהן, ומאשים אותה כי עשתה זאת מתוך שינה. הארנב, היו מכנים אותה בני המשפחה בלעג, זו שנמצאת בבריחה מתמדת מעל ומתחת פני האדמה. הם גזזו את שערותיה כי הפיצה כינים, בשלב מסוים גדלו בצווארה מורסות מוגלתיות, ככל הנראה לקתה בשחפת, והן טופלו ככל הניתן על ידי האב רופא השיניים. למרות הכול, היא יודעת להעריך את נכונותם להסתכן למענה, לכלכל אותה ולהגן עליה עד יעבור זעם.

 יש לה גם סיפור משעשע משהו על רופא השיניים, שהפך לרואה ואינו נראה. “לילה אחד נשמעו דפיקות בדלת הבית, ושמענו איכר שצעק לאירנה: ‘תפתחי לי. יש לי שן כואבת ואף נפח לא מוכן לעקור לי אותה. את אשתו של רופא שיניים, ואני רוצה שתעקרי לי אותה’. הרופא ואני התחבאנו בתוך הכוך שהיה מאחורי הכיריים, והבנים ישבו על ספסל מעל פתח המחבוא. רופא השיניים שלף צבת מתוך כלי העבודה שהיו בכוך, ומסר לבן הבכור שיעביר לאשתו. היא החליטה שאין לה מה להפסיד, לקחה את הצבת והצליחה לעקור לו את השן. הדם פרץ ממנו, אבל האיכר היה מאושר כולו. ‘מה לתת לך?’ שאל את אירנה והיא אמרה לו: ‘תן לי סכום כסף שיספיק לקנות לחם לילדים שלי’. הוא נתן לה 40 זלוטי. מאז זה היה התעריף הקבוע לטיפולי שיניים, שאירנה העניקה לאיכרים כשבעלה מדריך אותה מתוך הכוך בעזרת מראה מגדילה. בזכות טיפולי השיניים הם הצליחו להתבסס יחסית, ואפילו קנו אקדח להגנה עצמית או להתאבד במקרה שייתפסו”.

מצבה ליהודי ורשצ’ין

 קרוב לשנתיים עברו מאז ששוחררה מרים עם משפחת אורבך, בגיל 11, ועד שהגיעה לגן שמואל בגיל 13. בדרך היא עברה עם משפחת אורבך לעיר וולדאבה, התנתקה מהם ועברה לחסות רוזה שאותה הכירה באחוזה ושגם היא הסתתרה אצל האורבכים. עם רוזה ובעלה היא עקרה ב-1945 ללודז’, עד שהתנתקה גם מהם ועברה לבית יתומים בהלנובק, שבו התוודעה לתנועה הציונית ולתנועת השומר הצעיר. משם עברה לחוות הכשרה בצ’נסטחוב, הוברחה לגרמניה דרך צ’כיה, אושפזה בסנטוריום פלדפילד לאחר דלקת ריאות קשה, התחברה לקבוצת נערים בלייפהיים, והגיעה איתם לארץ באונייה שהפליגה מנמל מרסיי. המכשול האחרון היה ניסיון להפריד אותה מקבוצת הנערים, שעמם הגיעה, ולשלוח אותה לקבוצת בני גילה במסילות. בכייה המר עורר את רחמיו של שמואל שוורץ, שטיפל בנוער העולה, והוא השאיר אותה עם חבריה.

 ביתה של מרים בגן שמואל נראה כמו גלריה לאמנות. היא נישאה למשה רז וילדה שלושה ילדים, אסנת, אלדר ושאול, נפרדה ממשה וקיימה פרק שני של זוגיות עם איציק גורן (גוטליב), אחד מנערי קבוצתה בלייפהיים, שהקים משפחה בקיבוץ ניר יצחק וחבר אליה כעבור שנים לחיים משותפים בגן שמואל. את קירות הבית מכסים ציורים של איציק, אשר נפטר לפני חמש שנים, ודמויות חרוטות בעץ שמרים יוצרת. על אחד הקירות תלויות תמונות של הוריה, שהיא ציירה על פי התצלום בתעודות העבודה שלהם.

 “מאז שהגעתי לארץ”, אומרת מרים, “העסיקה אותי כל הזמן המחשבה שאני חייבת לקיים את הנדר לאמי ולהקים מצבה לזכר יהודי ורשצ’ין. ההזדמנות הראשונה הייתה ב-1955, כשהגעתי לפולין הקומוניסטית במסגרת פסטיבל הנוער הדמוקרטי העולמי. ניסיתי לברר אם אני יכולה להגיע לכפר הולדתי, אבל אמרו לי שזה מסוכן משום שהאנטישמיות עוד שררה בפולין. בלית ברירה נאלצתי לוותר על הרעיון. בפעם השנייה הגעתי לפולין ב-1987, כנציגת מפעל המיצים של גן שמואל, ושוב ביררתי את האפשרות להקים מצבה במקום שבו נרצחו בני משפחתי וכל יהודי הכפר. נעזרתי באזרח פולני, יאן יגלסקי, ששם לו למטרה לשמר את התרבות היהודית שנכחדה בשואה, עברתי המון קשיים בירוקרטיים, הייתי צריכה לשלם רבע מיליון זלוטי להלנקה, זאת שמשפחתה גירשה אותי, ושהייתה בעלת הקרקע במקום של המצבה, ובסופו של דבר, בספטמבר 1988 נחנכה במקום מצבה מבטון עם לוח מתכת, שמנציח את יהודי הכפר. מאז אני מבקרת במקום עם כל קבוצה שאני מלווה במסע לפולין, ומבקשת מהם לומר קדיש לזכר הנספים. כך הצלחתי לקיים את הנדר לאימי”.

        נדר שקוים: הארנב, היו מכנים אותה בלעג - מרים רז - קיבוץ גן שמואל

Tsiporim be-shaḥor lavan / Miryam Raz-Zunshain

 


 

סיפורי השתיקה



צבי מל , 2014

סיפורי השתיקה של צבי מל הם סיפור ילדותו כפליט באירופה בימי מלחמת העולם השנייה ואחר כך כנער עולה בודד. הם מסופרים בכנות יוצאת דופן וכוללים אירועים קשים בצד רגעים אנושיים מכמירי לב.

צבי מגולל בספרו את יריעת חייו, החל מילדותו המוקדמת בעיר קובנה שבליטא ערב מלחמת העולם השנייה, הימלטות משפחתו מאימת הפלישה הנאצית, נטישת הבית והבריחה מגטו וילנה אל חבל אורל שברוסיה, התמודדותו עם תלאות החיים בשנים 1941-1954 כילד החוסה במוסדות יתומים, סובל מהתנכלויות, נע ונד בתורו אחר מזון ויחס אנושי, עלייתו לארץ עם קום המדינה, התבגרותו והשתתפותו במלחמות ישראל.

בסיפוריו מתוארת דרך חתחתים בין ערים, כפרים ויערות שורצים חיות טרף, חוויות קשות וחשיפה למראות מזוויעות, אשר הותירו בו צלקת נפשית עמוקה. בנתיב חייו של צבי משתקפים האירועים ההיסטוריים הדרמתיים ביותר שעיצבו את גורל העם היהודי באירופה ובארץ ישראל, במאה ה-20.

צבי מל, נשוי למרים, אב לשלושה וסב לחמישה, מתגורר כיום ברחובות. לאחר שנים של שתיקה, החליט להעלות את זיכרונותיו על הכתב ולהוציאם אל האור, מתוך  תחושת מחויבות לספר, להמחיש ולהותיר ידע על שאירע לו בתקופה האפלה של השואה ולאחריה. תקוותו של צבי כי המודעות לאירועים אלו והפקת לקחיהם תגביר בקוראיו את הרגישות, ההתחשבות וההבנה כלפי הזולת.

מקור המידע

 

   

 קטע מתוך ספר הזיכרונו המרתק של צבי מל

 

ילד בן 9 , שנמלט עם אמו מגטו וילנה לערבות סיביר, ונותר שם לבדו במוסד רעוע ומשפיל לילדים יתומים

 

"לעיתים קרובות הייתי מתגנב לגינות או שדות ירק ומחפש במה להרגיע את כאבי הרעב.

 

באחד המקרים הללו, בעודי מחפש ירקות בשדה , הופיעה מולי להקת זאבים. נבהלתי והתחלתי לרוץ בכל כוחי. גם הזאבה פתחה בריצה ואחריה  כל הלהקה. נפלתי במרוצתי פעם אחר פעם.  כשניסיתי לקום , עמד מולי איש כפרי שנראה כשומר. הוא ירה לעבר הזאבים והבריח אותם. הייתי מבוהל ומפוחד עד מוות. הוא הרגיע אותי והתפלא איך הגעתי למקום כזה. לאחר שסיפרתי לו הוא אמר: " אתה נראה לי ילד חלש , שמור על עצמך." ואף הזמין אותי לאכול בביתו.

 

כשסיפרתי  לו שעברתי את הפוגרומים  בליטא, עזבתי את מולדתי ולא הספקתי להכיר את המשפחה המורחבת כי המלחמה הפרידה בינינו , הוא התפלא ואמר: " אני פשוט לא מבין איך ילד בגילך עבר כל כך הרבה דברים קשים ומפחידים."  הוא ניסה לעודד אותי באומרו : "יבוא היום ותחזור להיות כמו שהיית , תגדל ותבין את החיים אחרת" .

 

בטרם יצאתי מביתו הוא נתן לי תפוחי אדמה מבושלים ואני הכנסתי אותם לכיסי בגדיי. היינו תופרים לבגדי המוסד כיסים גדולים במיוחד , כדי שנוכל להכניס אליהם מזון שמצאנו בשטח כמו גזר , קולרבי או תותים ולכן הם היו מלוכלכים תמיד".

 

מקור וקרדיט :

צבי מל,  סיפורי השתיקה , ספטמבר 2014 , עיקרי דברים מתוך עמודים 62-63.

 

ראה גם :

צבי מל סיפורי השתיקה | פייסבוק

יום שני, 13 במרץ 2017

יהודה ניר , ילד בן 12, במילכוד התדמית הארית



 

 יהודה ניר , ילדות אבודה , מקור תקשורת , 2007


יהודה ניר חווה ילדות מאושרת ובוטחת בפולין עד גיל 9. מאז, במשך שש שנים, היו חייו רצף מסויט של אימת מוות, התייתמות, בריחה והסתתרות. ד"ר יהודה ניר מתאר בספר את ימי הכיבוש הסובייטי בלבוב (השנתיים שלאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ), המרת הזהות שלו ושל אמו ואחותו לפולנית נוצרית, כניסת הגרמנים, השתוללותם של האוקראינים, הירצחו של האב, בריחה לקרקוב ואחר כך לוורשה. בסוף הוא משחזר את השתתפותו במרד הפולני רב התעוזה אך הכושל, שהסתיים בניסיון הימלטות דרך תעלות הביוב.
לאחר המלחמה עלה ניר עם אמו ועם אחותו לישראל, שירת במלחמת העצמאות ובצה"ל, חזר לאירופה ללימודי רפואה, השתלם בפסיכיאטריה בארצות הברית והיה יותר מ-40 שנה פרופסור לרפואה בארה"ב ( נפטר בשנת 2014 ) .
במלחמת יום כיפור היה בשירות צבאי כרופא בישראל.

הנה כמה תיאורים מתוך ספרו המרתק :

ילד בן 12  במילכוד התדמית הארית

אמה ואלה היו מודאגות מאד מהמראה שלי . הייתי חיוור מדי. הן לא אהבו את מראה השער שלי,שלדבריהן היה כהה מדי. אלה החליטה כי יש לחמצן את שערי. אף-על-פי שהרעיון זעזע אותי, שיתפתי אתה פעולה בלהיטות, מתוך מחשבה שהדבר יגרום לי להיראות ארי יותר. קנינו בקבוק ענקי של פרוקסיד ושטפנו בו את שערי. איני יודע אם היה זה בגלל שלא הייינו מיומנים בכך, או בגלל איזשהי התנגדות מולדת, אך כעבור יומיים של ניסיונות הפך שערי לאדום במקום לבלונדיני. נאחזנו בהלה. שער אדום היה נדיר מאד בפולין והוא יוחס ליהודים. על פי עצתו של לודוויג קנינו בקבוק נוסף של פרוקסיד. להפתעתנו, הוא אכן הביא לתוצאות הרצויות: הפכתי בלונדיני.

עדיין לא נראיתי כילד הפולני שרצינו שאהיה, ולכן המשכנו נואשות לנסות לשנות את הופעתי. לא היה אפשר לעשות דבר בנוגע לצבע עיניי או בנוגע להבעתן העצובה. לא היו אז מנתחים פלסטיים שישפרו את עקמומיותו של אפי.

הוחלט , לכן כי אמנע מלצאת מדירת המסתור, בה התגוררנו עם תעודות מזוייפות כנוצרים,  לרחוב ואשאר בבית.

 ביליתי את ימיי בעמידה מאחורי הווילון ובהתבוננות בפעילות המועטה שהתרחשה ברחוב.

רק אדם אחד ביקר אותנו מדי שבוע : אשתו של איכר מקומי , שנהגה להביא לנו כמה קילוגרמים של תפוחי אדמה, וקצת חלב.

החורף של שנת 1943 היה ארוך ומכאיב , וחימום כמעט לא היה. החלונות התכסו בכפור בתחילת דצמבר ונותרו כך עד מרס. ניתק הקשר הקלוש שהיה לי עם העולם החיצוני. אחותי אלה הייתה היחידה שיצאה, הלכה לעבודתה באפלת שעת הבוקר המוקדמות וחזרה בשעות הערב המאוחרות. לפעמים הביאה שאריות מזון מבית מעסיקיה הגרמניים ואלה היוו את הארוחה היומית שלנו.

לשאר הדיירים בקומה שלנו נאמר כי כי החדרים בקומה שלנו הושכרו לשתי נשים. משמעות הדבר  הייתה שדיירי הקומה הראשונה לא ידעו על קיומי.  היו מסתירים  אותי , חלק מן הזמן. משפחת  השוטר הפולני שהשכירה לנו הדירה לא ידעה על קיומי . לא דיברתי עם ילד בגילי מאז עזבו הרוסים , לפני שנה וחצי.

משבר חדש כבר התחיל להתרקם . שערי עורר בנו חשש הולך וגובר. הייתה זאת טעות חמורה לחמצן אותו כשהגעתי מלבוב . החמצון דרש תחזוקה תכופה ,  והשער שלי הלך וצמח, אבל לא יכולתי להסתפר אצל ספר. נזקקתי למספריים של ספר מקצועי כדי לגזור את שערי כראוי ולפי האופנה הפולנית. מספריים ביתיים בלבד לא התאימו לכך. אימא ניסתה לספר את שערי , אבל נראיתי מגוחך בתספורת החדשה עד כדי כך שהחלטנו כי אני מוכרח ללכת לספר. התברר כי ההחלטה העמידה אותנו בסכנת חיים מהותית. איך אסביר לספר את פשר שורשיו הכהים של שערי הבלונדיני? מה יגידו הלקוחות האחרים כאשר יראו את שערי בשני גוונים?

החלטנו שאנסה להיות הלקוח הראשון בבוקר כדי שכמות הצופים האפשריים תהיה מינימלית . אגיד לספר שקרה לי דבר מוזר : שערי התחיל פתאום לשנות את צבעו . אבקש את עצתו מה לעשות בעניין.

היינו מתוחים מאד בערב לפני שהייתי אמור ללכת לספר. איש מאתנו לא נרדם. קמתי לפנות בוקר ויצאתי מהבית לפני שהשוטר , שהשכיר לנו את הדירה בתור נוצרים ולא ידע על קיומי , ובני משפחתו התעוררו.

במשך שעות אחדות המתנתי, רועד מקור, בפתח כנסייה בסמוך למספרה. בשעה תשע הגיעו אמא ואחותי אלה . הן היו אמורות לצפות בי מרחוק, למקרה שתידרש התערבות חירום.

להפתעתי , כשנכנסתי למספרה הייתי שלו וקר-רוח. הספר , איש חסון בשנות הארבעים לחייו , שמח לראות לקוח שהגיע אליו בשעת בוקר מוקדמת. חום עלה מתנור ברזל שכמעט זהר . הוא נראה מופתע, וגם חשדני, כשסיפרתי לו את סיפורי. הוא מעולם לא שמע על החלפת צבעים כפי שתיארתי. הוא לא שש לספר אותי והציע שלפני-כן אגש לרופא. אמרתי לו שלא אוכל להישאר כך מכיוון שהילדים האחרים לועגים לי, וביקשתי תספורת קצוצה כדי להיפטר מכל שערי הבלונדיני. באי-רצון הוא התחיל לגזור . מאחר ששערי לא סופר כראוי במשך כמעט חצי שנה, הוא היה ארוך, והמעבר לתספורת קצוצה היה דרמתי ביותר. ככל שנראיתי מוזר בשערי הבלונדיני המחומצן , כך נראיתי ממש מפחיד בשער חום קצוץ , בקושי יכולתי להכיל את דמעותיי.

החוויה הקשה עמדה להסתיים , ואז נכנס לקוח נוסף למספרה . הוא העביר את מבטו בתדהמה מהשער הבלונדיני שעל הרצפה לשער ראשי הכהה . פחדתי שישאל שאלות אבל הוא נמנע מכך. שילמתי ויצאתי מהר ככל האפשר, כשאני מכסה את ראשי בכובע צמר סרוג.  מזווית עיני יכולתי לראות את הספר ואת הלקוח מתבוננים בי מבעד לחלון המספרה. הייתי בטוח שהם יודעים כי אני יהודי.

אחר כך נפוצה בשכונה הפולנית שמועה כי בבית המושכר מסתתרים יהודים ונאלצנו לארוז את כל הבגדים ולהימלט בלילה לעיר ורשה.

בורשה השכרנו דירה אצל גברת קרבצ'יק , שהתגוררה עם בנה הצעיר אדק.

אחותי אלה ואני השקענו מאמצים רבים ביצירת אותה תדמית נוצרית שעדיין נותרה חמקמקה. ברכות נוצריות בכל ארוחה ותפילות בכריעת ברך לפני התמונות הנוצריות הפכו להיות שגרת יומנו. בימי ראשון הלכנו לכנסייה עם בעלת –הבית שלנו, עם אחיינה מייטק ועם אדק, בן גילי. למרבה המזל, גברת קרבצ'יק העדיפה את הכנסייה הקתולית הלאומית החדשה בפולין שוויתרה על הווידוי האישי. אילו היינו הולכים לכנסייה רגילה, היינו מתקשים מאד לרמות במהלך הווידוי המתנהל בארבע עיניים. פעם בחודש אילצה אותנו גברת קרבצ'יק לעלות אתה לרגל למקום חסר-שם שנפתחה בו כנסייה חדשה. לעתים קרובות הייתה משמעות הדבר לעבור על ברכינו מתמונת קדוש אחת לאחרת, בשעה ששוקינו משתפשפים ברצפת הבטון הגסה , ומדממים.

עד אותו זמן לא הייתי מודע לתפקיד החשוב שמילאה הדת בחייהם של אנשים בפולין. אין ספק כי הלהט הדתי שלהם גבר עקב המלחמה ועקב הצורך להרגיש מוגנים בתקופת סכנה, ואולם עליי העיק מאד הזרם הבלתי-פוסק של דרישות מעין אלה.

 זמן קצר אחרי שהגעתי לוורשה ביקש הנער אדק לראות את התצלום של טקס אכילת-לחם-הקודש הראשון שהשתתפתי בו בכנסייה. חרף העוני, נראה כי כל נער שגר בבניין שלנו ושהיה בקבוצת הגיל שלי, החזיק ברשותו תצלום מפואר מהטקס הראשון שלו.  חרף המחסור היה  נהוג ללבוש חליפה כהה. בדרך כלל עוטר דש הבגד בפרח ציפורן לבן, ולזרוע השמאלית נקשר סרט לבן.

הסברתי לאדק כי התצלום נותר בבית קרובי משפחתי בקרקוב, אבל התשובה לא סיפקה את אמו , שסברה כי כל ילד נוצרי חייב לתלות  את תצלום הטקס מעל מיטתו. תצלומו של אדק היה תלוי שם. אמרתי לה שאכתוב להם ואבקש שישלחו לי את התצלום. אבל כעבור שבועיים , שלא הגיע דבר . היא דחקה בי לכתוב להם שוב. משבר חדש התחיל להתרקם. אדק התחיל לקנטר אותי ולהגיד לי כי מעולם לא עברתי את הטקס הנוצרי – חרפה אולטימטיבית – ולכן אין בידי תצלום. ימים אחדים לאחר מכן כבר ידעו כל 'חברינו' בשכונה על אודות התצלום החסר. התחלתי להיות מפוחד, לא רציתי שאיש יתהה אם אכן עברתי את הטקס.

אלה אחותי מצאה פתרון לבעייה בצור האופיינית לה. היא לקחה תצלום שלי לצלם שעבד בסמוך למקום עבודתה ואמרה לו כי זהו תצלום של אחיה שמת משחפת ימים אחדים לפני טקס-אכילת-לחם-הקודש הראשון שלו.  בקשתו האחרונה של אחיה הייתה שיהיה לו תצלום מהטקס. אף-על-פי שבקשתו לא התממשה , היא רוצה שהצלם יבצע פוטומונטאז' וייצור תמונה שתנחם את אמה המסכנה, אשר דרך-אגב, הייתה אלמנת מלחמה. דמעות עמדו בעיניה של אלה כאשר סיפרה לו את הסיפור, והסיפור נגע ללבו של הצלם עד כדי כך שהציע לבצע למענה את העבודה ללא שום תמורה.

אפילו אני התרשמתי מהמוצר המוגמר . נראיתי מכובד מאד בחליפה הכחולה שמעליה הדביק את ראשי . קרוב לוודאי שתיקן את מראה עיני, אני זוכר שבתצלום המקורי חייכתי , ואילו עכשיו נראו מאושרות וחולמניות.  לא זו בלבד שהתצלום נראה מקורי, הוא היה גדול יותר וטוב יותר מכל תצלום אחר שראיתי בבניין שגרתי בו.  אני מתאר לעצמי שהצלם, שסיפורה של אלה נגע כל-כך ללבו , רצה להעלות אותי לדרגת קדוש. התצלום זכה לתגובות חיוביות מפי כולם ואפילו עורר כמה ביטויי קנאה בקרב השכנים. יוקרתי בבניין  המגורים הרקיעה שחקים , ואחותו של אחד מחבריו של אדק שלחה לי הודעה כי אני מוצא חן בעינייה."

מקור וקרדיט :

יהודה ניר. הילדות האבודה , סיפור חיים. הוצאת מקור תקשורת , בית הוצאה לאור, 2007


 

יום ראשון, 12 במרץ 2017

יוסי חן , האור בקצה היער




 

 

 תודות ליוסי חן שהעלה את ספרו המרתק לאינטרנט .

"רציתי לספר את סיפורי כפי שזכור לי", אומר יוסי, שנים לאחר שנהג לתת "תשובה מתחמקת", לכל מי שביקש לשמוע.

ההתקוממות בגטו לחווא הפתיעה את הגרמנים, שרצו להוביל את היהודים אל בורות המוות שהוכנו מראש. היהודים בגטו - גברים, נשים, קשישים וטף - התנגדו באמצעים הדלים שברשותם. רובם פתחו במרוץ לחיים תחת מטר יריות לעבר הנהר בתקווה להימלט מיד רודפיהם.

גורלם של מאות נמלטים לא שפר. הם נהרגו בהתקוממות ואחרים נרצחו לאחר מצוד או בעקבות הלשנות של משתפי פעולה מקומיים. חלקם נפלו במאבק במסגרת שורות הפרטיזנים הלוחמים. כמאה איש ניצלו.

בין הנמלטים היה גם יוסי בן השש. במהלך המרוצה מהגטו נשמט נפלו במאבק במסגרת שורות הפרטיזנים הלוחמים. כמאה איש ניצלו.

במהלך המרוצה מהגטו נשמט מאחיזתו של אביו, והוא נותר לבד. אולם הילד לא עצר. הוא המשיך לרוץ, חתר קדימה, "לא הפך לנציב מלח", כדבריו, אבל נותר מאחור, בין "הבודדים האחרונים", עד שנעזר באלמוני שסייע לו להגיע אל בין זרועותיו המגנות של דודו הירש-לייב, שהביאו אל אביו.


למזלו, חברו יוסי ואביו אל קבוצה קטנה של פרטיזנים, ועמם חי ביער, ילד שבגר בלילה אחד של אבדן משפחה ובריחה על חייו. 

שגרת החיים ביער נמשכה כשנתיים, והקשיחה את גופו ואת רוחו של הילד.
בצל העצים העבותים שנתנו לו מחסה מצר ומאויב, הוא ידע שעליו לעשות ככל יכולתו כדי לשרוד. בגיל שבע הוא ירה את הירייה הראשונה במטווח שערך לו פרטיזן.

במחצית יולי 1944 הגיע הרגע שציפה לו: הרגע לצאת מהיער, לחזור אל הבית בעיירה. הוא חלם שתמתין לו שם אמו וימתין לו העולם הישן. אולם איש לא נותר לו זולת אביו.

בתום המלחמה פנה עם אביו מערבה, אל ההבטחה של חופש ושל עתיד. לאחר כשנתיים במחנות העקורים עלו יוסי ואביו על סיפונה של "אקסודוס", הספינה שריתקה את עיני העולם כולו אל סיפורם של ניצולי השואה ששאפו אל מולדתם ההיסטורית.

לא להחמיץ את פרק כ"א , "הסיור המשוריין והעץ המציל" , עמודים 125-128




עדות מצמררת מהתופת: "הקאפו הציל אותי מתאי הגזים ברגע האחרון"




 

מאת : עזרי עמרם

 

הוא היה נער בן 14 כשהנאצים גירשו אותו ואת בני משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אחרי שהופרד מהם, נאלץ לשרוד לבד בצריף הילדים, שם ניצל משילוחי המוות לאחר שהתחבב על הקאפו ששמר על הצריף. הוא שרד את צעדות המוות לאחר שקצין האס.אס בעט בו במקום לירות בו למוות. סיפורו המצמרר של איציק לבנת.

 

איציק היה רק בן 14 כשהגיע יחד עם אביו ואחותו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אז עוד קראו לו שנדור וייס.

 

יצחק (איציק) לבנת, נולד בשנת 1930 בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. הוא היה הרביעי מבין חמשת ילדי המשפחה. אביו ניהל חווה חקלאית גדולה של אציל הונגרי. בשנים הראשונות למלחמה, על אף השמועות והחדשות שהגיעו מרחבי אירופה, החליטה משפחתו להישאר במקומה.
ב- 1944 נפטרה אמו של איציק, וזמן קצר לאחר מכן - הזרוע הארוכה של הנאצים הגיעה גם לעיירה הקטנה שלהם. יחד עם אביו ואחותו, נשלח איציק לבירקנאו. תוך זמן קצר הופרדה המשפחה, לאחר שהנאצים מיינו אותם לקבוצות. איציק ואביו הלכו לכיוון אחד, ואחותו נלקחה לכיוון אחר. למחרת, גם אביו נשלח למחנה הצמוד, לאושוויץ. מאותו הרגע, "שוטי" בן ה-14 היה לבדו בעולם, ב"קינדר-בלוק", צריף הילדים בבירקנאו.
"באותו יום או יום אחרי זה, התברר לי לאן שלחו את אלה שהלכו לשם", מספר איציק. "התברר לי מה מקור הריח הנוראי שכל המחנה שרוי בו ומה הן אותן ארובות שפולטות עשן. רציתי שאלוהים יהרוג אותי. 'יש לך ברקים ויש לך רעמים, תכה אותי וזהו', קראתי אליו. הוא לא שלח ברקים ולא רעמים ומאז אני ניתקתי מגע איתו. אם הוא אפשר שזה יקרה, אז אני לא בולע את זה."
התחבב על הקאפו - והצליח להתחמק משילוחי המוות

איציק מעיד על עצמו שיותר מכל - הרצון לשרוד הוא זה שסייע לו להתמודד עם המצב. תוך זמן קצר הוא התחבב על קאפו - יהודי לבוש "פיג'מת אסירים" שקיבל תפקיד בתור אחראי על ניקוי וטיהור של קרונות הרכבת.
"התפקיד שלו היה לצעוק 'רדו רדו רדו, תשאירו הכל בפנים, הכל יגיע אחריכם', היינו צריכים לנקות כמה שיותר מהר את הסחי והגוויות, לרחוץ את הקרון, לרסס ולהעמיד את הקרונות חזרה בכדי שיהיה אפשר לשלוח אותן למשלוח נוסף. שמו היה טאדק דיז'יז'יץ", שחזר.
איציק שהה בבירקנאו עד לספטמבר 1944, כשבמהלך התקופה הוא הצליח להתחמק פעם אחר פעם מהשילוחים אל המוות, בעיקר בזכות תושייתו וחיבורו אל הקאפו. זאת עד לערב יום הכיפורים, ארבעה חודשים אחרי הגעתו לבירקנאו.
הייתה סלקציה שבה אני נפלתי לאלו שהיו מיועדים לספק את חומרי הגלם לתעשיית המוות. כל חבריי שהיו איתי נשלחו גם הם - 700 ילדים מרוכזים בתוך צריף צפוף", סיפר איציק. בקושי היה מקום לעמוד. אני עם הסקרנות הבלתי נדלית שלי, רציתי להגיע לקדמת הבלוק, כדי לראות מה קורה, ואז נפתחת הדלת הראשית של הצריף ואחד העובדים של הקאפו שלי נכנס. אמרתי לו: 'יאנק, אני פה' - והוא ביטל אותי בידו והמשיך בדרכו".
בינתיים, הגיע הזמן לתפילת 'כל נדרי'. צריף שלם של נידונים למוות בכה לאלוהים. כולם הבינו לאן הם הולכים, חד משמעית. הבכי קרע את השמיים. "שניים מבני גילי ניגשו אליי ושאלו אותי למה אני לא מתפלל. הם אמרו לי שבגללי שעריי השמיים לא נפתחים", שחזר.
זכה בחייו תמורת 20 דולר וקופסאות סרדינים

אותם רגעים היו רגעים מתוחים מאוד. הנער איציק לא ידע לאן פניו מועדות, ופשוט חיכה לראות מה יקרה, בזמן שנראה כמו נצח ושכל רגע הוא אינסופי. "לפתע נכנס יאנק, ניגש לאחראי הבלוק, נותן לו 20 דולר וחמש קופסאות סרדינים שהקאפו שלי ושלו נתן כדי לפדות אותי. ואז הבנתי שפשוט קנו אותי. הוא קרא רק לי לבוא אליו, החברים כבר התחילו לרחם עליי שיהרגו אותי במכות. זה הרבה יותר גרוע מלמות בגז".
לאחר כמה חודשים השתנה מאזן הכוחות. בתחילת 1945, בעלות הברית והסובייטים החלו להפיל את מעוזי הגרמנים בזה אחר זה. הנאצים החלו לפזר את המחנות, כך גם את אושוויץ-בירקנאו - מה שהביא לקיומן של צעדות המוות המזעזעות. "יצאתי בצעדת המוות שיצאה ב-18 בינואר והסתיימה ב-30 בינואר. 12 יום, טירוף", נזכר איציק באחת החוויות הקשות ביותר שעבר.
"הגעתי למחנה מאוטהאוזן ושוב הייתי בקצה השיירה וניסיתי לראות מה קורה. בשלב מסוים, ראיתי קאפו אחד קורא לאחר ואומר לו 'תביא לי לפה חמישה'. ואז אני רואה את אבא שלי, בפעם הראשונה מאז שנפרדנו", שחזר איציק.
"הוא נעצר, הושיט את היד ואמר 'הבן שלי הבן שלי, מצאתי את הבן שלי'. קצין האס אס נכנס לצריף והבחין בבלגן שהתחולל. דקה חולפת, והוא אומר לאבא שלי, לך תחבק אותו", נזכר בדמעות. "זו הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז שנפרדו דרכינו, ומאז היינו צמודים אחד לשני. שבועיים אחרי השחרור, הוא מת מרעב וממחלת הטיפוס."
"הקצין הגרמני בעט בי - וריחם עליי כשלא ניקב אותי בכדורים"

לפעמים קשה להבין את תעצומות הנפש שנדרשו כדי לשרוד את התופת. איציק הדגיש כי את האמונה הדתית הוא איבד בשלב מוקדם מאוד, וכי מבחינתו הרצון לחיות הוא זה שהביא להישרדותו: "ידעתי שאם אני לא עושה, אף אחד לא יעשה. אני יכול להתפלל אל הקיר ואל האבנים אבל ההוא שם למעלה לא יפתור לי שום בעיה
".

מקור וקרדיט :  עזרי עמרם , חדשות ערוץ 2, אפריל 2014

 

                                             ראו גם :

 

 



הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....