ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שישי, 30 במרץ 2018

ילדה בת 7 מסתתרת בחבית במשך שנה וחצי: סיפור ההישרדות הבלתי נתפס של מלכה רוזנטל



מלכה, או בשם ילדותה 'מרישה', נולדה ב 1934, בסטניסלבוב, פולין, בת בכורה לפאני שעבדה כמורה לספרות פולנית ולדוד שעבד כסוחר עורות ובעל חנויות נעליים.עד גיל 5 הייתה לה ילדות מאושרת ודי בנאלית ואז פרצה המלחמה ומלכה פתאום גילתה שהיא יהודיה.

"אני לא זוכרת את המילה 'ז'יד' בפולנית או משהו כזה, מלפני המלחמה. זאת היתה בשבילי הפתעה מאוד גדולה כשפתאום הפכתי להיות יהודיה. זאת אומרת, יהודיה במובן השלילי. יכול להיות שידעתי שאני יהודיה. זה לא היווה בכלל חומר למחשבה, בטח לא בגיל הזה. אני זוכרת שהסתגלתי, קיבלתי את זה. אז קודם חיינו ככה ועכשיו אחרת".

לאחר פלישת הגרמנים לשטחי ברית המועצות, במחצית השנייה של שנת 1941, נכבשה על-ידם גם העיר סטניסלבוב ומרישה ובני משפחתה אולצו לעבור לגטו. מרישה היתה בת שש וחצי, אחיהקופל'ה, היה תינוק.

החיים בגטו סטניסלבוב היו קשים ביותר: הדירה של בני המשפחה הפכה דחוסה יותר ויותר: 15 ילדים הצטופפו בה לצד מבוגרים רבים. שהגיעו מכל הסביבה. הילדים כמעט ולא יצאו מהבית בשל הסכנות שארבו להם ברחובות הגטו. מלבד הרעב היומיומי, הגרמנים ביצעו אקציות מרובות. אמה של מלכה הביאה לבית ילדה הונגריה יתומהטובה'לה. היא התגוררה עמם והיתה עוזרת למלכה לטפל באחיה התינוק. באחת האקציות ירדה טובה'לה לרחוב כשבזרועותיה האח קופל'ה כי שמעה שמחלקים גזר. מלכה שמעה פתאום צעקות : "גרמנים! גרמנים!". כשנסתיימה האקציה, מצאה מלכה ברחוב את גופתו של אחיה כשראשו מרוטש.

דניסה, האומנת הפולנייה של מלכה, הוציאה בחשאי את מלכה ואמה מן הגטו, למקום ליד לבוב. פרופסור אחד, שהיה בעבר מורה של אמה, השיג לאם ניירות מזויפים ועבודה כמורה בתיכון. בעקבות איום בהלשנה נאלץ הפרופסור לגרשן מביתו ומלכה ואמה נסעו ברכבת לאחד הכפרים באזור אוטיניה. אחד הנוסעים זיהה את האם ואיים להסגירן. בתוך המהומה הגדולה תפס אוקראיני את הפיקוד והודיע להמון המשולהב שהוא ייקח את השתיים למטה הגסטפו. הוא הוריד אותן מן הרכבת באלימות. עם התרחקות הרכבת הסתבר שהוא למעשה החליט להצילן. האוקראיני הוביל אותן למקום המסתור של האב, אצל משפחת קרוק, שומר היער. הם התחבאו באסם. ביום השלישי לשהותם ערכו הגרמנים חיפוש.

"אנחנו ישבנו באסם מאד גבוה. [...] זה היה בבוקר. אמא רחצה אותי, אז הייתי חצי ערומה ואבא ישב. ולתוך המצב הזה שאמא רוחצת אותי ומדגדגת אותי, ומשחקת אתי [...], פתאום הגרמני הזיז את חבילת הקש וראה את שלושתנו ככה, במצב כזה. היתה איזו תדהמה [...] הוא נסוג והוא ירד בסולם לקרוא לגוי ולהראות לו איזה אוצר מצא. אלה היו רגעים בודדים, אבל אחר כך הסתבר שאבא הכין מבעוד מועד איזה חור שהוביל עד הרצפה. [...] אני זוכרת את אמא אומרת: דוד, בוא נציל לפחות את הילדה. והם דחפו אותי, הפילו אותי פנימה, ואני זוכרת את עצמי [...] נופלת, מרחפת, נתקלת בחבילות הקש האלה ונוחתת במין צורה משונה עם הפנים והראש לתוך מין ריבוע כזה קטן של אור. [...] אבא [...נכנס] אחרי לשם. אחר כך הסתבר שגם אמא. הם כיסו את עצמם בחבילות הקש, ואנחנו שכבנו שם שעות"

"והיו צעקות וזה נמשך המון זמן. כמעט לפנות ערב, הגרמני אמר שאם היהודים האלה לא יוצאים החוצה הוא יצית את כל הקש. וברגע שהוא שמע את זה, אבא החזיק את אמא ברגלים, [...] אבל היא בכוח בעטה בו והיא יצאה החוצה זרקה עלינו הרבה מאד חבילות קש. אנחנו כמעט נחנקנו. [...] היא לקחה את כל מה שהיה שם, איזה מזוודה עם בגדים, כל מה שהיה. היא לקחה, ירדה למטה, והיא ניגשה לגרמני ואמרה לו: 

אתה חיפשת אותי

הוא אמר לה: איפה היית

אז היא אמרה: הייתי פה למעלה, שכבתי בתוך חבילות הקש

הוא שאל: איפה בעלך והבת

אז היא אמרה: למה אתה חושב ששכבתי פה כל היום? אני שכבתי פה כי חיכיתי שהם יברחו, בוא אני אראה לך מאיפה שהם ברחו. והיא דחפה שם דלת ואמרה: הנה, אתה רואה, פה יש סולם, מהסולם הזה הם ירדו מהחור. וזה היה ממש בפאתי היער, והם נכנסו לתוך היער והם שוהים שם מספיק זמן שבעלי הספיק להתרחק בתוך היער, אתה בחיים שלך לא תמצא את בתי. בתי תישאר בחיים, אתה בחיים לא תמצא את בתי.

היא מאוד מאד צעקה. אבא לא ידע מה לעשות. הוא שם את ידו על הפנים שלי, על הפה, אבל הוא לא הצליח לכסות לי את העיניים, [...] הוא פחד שאני אצעק. אבל את העיניים הוא לא הצליח לכסות לי. והגרמני אז ירה והרג את אמא".

האם הקריבה את חייה, והצילה את מרישה ואביה, ואת משפחת היערן. באמצע אותו הלילה, נתבקשו מרישה ואביה לעזוב את הבית. היה חורף. מרישה היתה ערומה ובלי נעליים. האב עשה לה בגד משק, וחיבר חלקים לחותלות שיגנו על רגליה. הם הסתתרו ביער המושלג כמה שבועות, נדדו בין בתי איכרים שהיו מוכנים להחביא אותם, בדרך כלל ללילה אחד ואכלו מה שמצאו ביער.
בסופו של דבר, הם מצאו מקלט בבית משפחת קוט, משפחה כפרית, פשוטה ועניה של סנדלר שעבד אצל סבה. יום אחד הודיע האב למרישה כי הוא החליט להצטרף לפרטיזנים, והיא נשארת לבדה. מר קוט חש שמסוכן מדי לשכן את מלכה בבית, וחפר עבורה בור ברפת. בבור הוא הציב חבית עם פתח, מילא אותה בקש, הכניס לשם שתי שמיכות ובובת סמרטוטים ושכן שם את מלכה. היא הסתתרה בתוך החבית במשך שנה ושמונה חודשים, מגיל שבע וחצי עד גיל תשע. אסור היה לה לעמוד בחבית ובוודאי שלא לצאת ממנה עד שעות החושך. בתקופה זו איבדה מרישה את תחושת הזמן וחלתה שוב ושוב.

ביולי 1944 שוחרר הכפר על-ידי הרוסים ומלכה הוצאה מן החבית ללא יכולת להפעיל את גפיה. לאחר השחרור, מלכה התאחדה עם אביה שנישא בינתיים בשנית, ונדדה עמם ברחבי אירופה. בשלב מסוים היא החליטה לעבור לקיבוץ ילדים ובפברואר 1948 עלתה ארצה בגפה באוניית המעפילים "אקסודוס". היא שרתה בצבא כ- 12 שנה כראש מדור תנועת ציוד בחיל החימוש. במקביל הכירה את דב, נישאה לו והביאה לעולם שתי בנותציפי ופזית. מלכה לא דיברה על עברה, עד שנות התשעים. כיום היא פעילהבבית "להיות". שהוקם עבור ניצולי שואה, כתבה ספר ילדים על "מרישה" ונפגשת עם תלמידים ומספרת את סיפורה.



הילדה ברכה אונגר , בת 6 : מסע בין יהדות לנצרות בבריחה מפולין לבלגיה


ברכה אונגר נולדה בשנת 1935 בעיר ריפין שבפולין. כאשר פרצה המלחמה הייתה בת חמש ואז הגרה המשפחה, אמא דבורה, אבא יעקב, אחותי מרים וברכה לבלגיה

מתוך חרדה לשלומן של ברכה ומרים מסרו אותן ההורים לארגון יהודי אשר אסף ילדים ושלח אותם לבתים של משפחות נוצריות. בכפרים ברחבי בלגיה כדי להצילם. מרים אחותה הסתרה אצל משפחה בלגית וברכה אצל משפחה אחרת. כך נפרדה ברכה מהוריה ומאחותה כשהיא בת שבע שנים ונמסרה למשפחה נוצרית באחד הכפרים.

ברכה אומצה כבת משפחה, זכתה ליחס חם ואף הוטבלה. "הכנסייה היא זיכרון חזק אצלי, חלק מהחיים שלי, היה לי מזל " המשפחה שהסתירה את ברכה הייתה מאוד אדוקה. ברכה זוכרת שהם לא היו איכרים. האישה תפרה כובעים  והאיש עבד אך לא בחקלאות.

ברכה ידעה שהיא יהודייה ושאף אחד לא צריך לדעת זאת אך הייתה בעיה כי היא דיברה רק צרפתית ולא ידעה פלמית, השפה שהם דיברו. עם הזמן גם למדה את השפה וכל שלושת השנים של שהותה שם גדלה כבת בית לכל דבר יחד עם ילדי המשפחה. "הייתי בת בית אצל המשפחה הנוצרית האדוקה בכפר הבלגי" . 

הוריה נהגו לבקרה במהלך השנה הראשונה, אך  בשנת 1943 נלקחו לאושוויץ, אמה נספתה במחנה ואביה ניצל. כשהסתיימה המלחמה, דודתה של ברכה שהסתתרה בבריסל, באה לקחת אותה מהמשפחה הנוצרית והחזירה אותה לאביה אשר חזר מהמחנות.

לאט ובהדרגה חזרה ברכה ליהדות. מידי פעם אביה היה לוקח אותי לכנסייה כי הבין שהכנסייה הייתה חלק חשוב בחייה. אחרי המלחמה פגשה ברכה ילדה אשר הסתתרה גם היא בין נוצרים, במנזר ועד היום הן בקשר. גם עם ילדי המשפחה שהצילה את ברכה שומרת על קשר הדוק וחם ובחגים הם נוהגים לשלוח זה לזה  גלויות ברכה

בשנת 1949 ברכה עלתה לארץ, במסגרת עליית הנוער, והגיעה לקיבוץ דגניה א'.  ברכה עבדה שם בלול וכשהתגייסה לצבא עזבה את הקיבוץ. בהמשך, ברכה עברה קורס מטפלות בויצ"ו ועבדה כמטפלת בבית החולים אסף הרופא שם הכירה את בעלה ראובן.

ברכה וראובן גרים ביובלים ולהם 6 נכדים: אן, אביב, איריס, אריאל, ארדן ויובל.

מקור וקרדיט :

מסע בין יהדות לנצרות בבריחה מפולין לבלגיה - הקשר הרב דורי




נפטר חסיד אומות העולם, יוהאן ואן הולסט שהציל מאות ילדים יהודים בשואה. בן 107





הפוליטיקאי ההולנדי הצליח יחד עם ולטר סוסקינד והנרייטה פימנטל להסתיר ולהבריח בין 500-1000 ילדים

במרץ 1972 יד ושם העניקו לו את התואר חסיד אומות העולם .
בספטמבר 1942 התמנה ואן הולסט למנהל המכון הפדגוגי הקלוינסטי ששכן מרחק שני בנינים מבית הילדים - בו רוכזו ילדים יהודים, שהופרדו ממשפחותיהם לפני שילוחם למחנות במזרח. המשפחות וחלק מהילדים רוכזו במבנה "התיאטרון ההולנדי" הסמוך. החל מינואר 1943 החלו פעולות של הברחת ילדים יהודים למקומות מסתור מחוץ לאמסטרדם, הפעילויות הלכו והתרחבו לכדי מבצע רחב היקף. יחד עם מנהלת בית היתומים הנרייטה פימנטל, מנהל "התיאטרון ההולנדי" ולטר סוסקינד והשמש המבוגר ואן ויינחארדן סייע ואן הולסט למבריחי הילדים - בהפכו את המכון הפדגוגי לתחנת מעבר בה רוכזו הילדים והוסתרו, לפני שילוחם למקומות מסתור מחוץ לאמסטרדם. כמו כן סייע ואן הולסט בעצמו באיתור כתובות מסתור. בפעולות אלה סייע לארגונים שעסקו בכך בהצלתם של לפחות 100 ילדים ותינוקות. בנוסף לכך סייע ואן הולסט לכ-100 יהודים נוספים, בהם שני סטודנטים שלו, "להיעלם" ולקבל סיוע בהמלטות מידי הנאצים. ב-8 במרץ 1972, הכיר בו מוסד "יד ושם" כחסיד אומות העולם.
תודה חבר.

יום חמישי, 29 במרץ 2018

התלאות של הילדה סימנר עדה, בת שנתיים , הבריחה מהגרמנים לרוסיה



נולדתי בספטמבר 1940 בפולין שהייתה תחת כיבוש רוסי, בעיר ביאלסטוק. הורי, זהבה וחיים נובודבורסקי, היו שניהם מורים.

בפולין הייתה קהילה יהודית גדולה מאוד – כ-10% מאוכלוסיית המדינה. המיעוט היהודי שיגשג ופרח במשך מאות בשנים. היתה להם אוטונומיה לנהל את חייהם כרצונם. הם חיו בעיירות ובערים והיו מעורבים במידה רבה בחיי הכלכלה,התרבות והפוליטיקה והטביעו רישומם על כל תחומי החיים בפולין. הקהילות היו מורכבות מיהודים דתיים על גווניהם השונים ומיהודים חילונים. בקהילות היה יצוג של כל התנועות הציוניות. אמא שלי היתה חניכת השומר הצעיר. גם אבא היה ציוני. שניהם דיברו עברית טובה.

בשנת 1939 הפרו הגרמנים חוזה אי התקפה עם הרוסים ופלשו לביילורוס (רוסיה הלבנה). כך החלה המלחמה שהפכה למלחמת העולם השניה.

 ב-1941, כשהמטוסים הגרמנים הפגיזו את ביאלסטוק, החליטה אמא לברוח. היא ארזה מעט בגדים, 2 קופסאות אבקת חלב (הייתי בת 9 חודשים) וחיכתה לאבא בחוץ. משהגיע, הכריחה אותו לרוץ איתה לתחנת הרכבת. זאת הייתה הרכבת שיועדה למשפחות החיילים הרוסים, כדי להרחיקם מאזור הקרבות, להחזירם הביתה לרוסיה.

היעד של הורי היה העיירה סטויבץ, מקום מגורי משפחתה של אמא. העיירה היתה על גבול רוסיה, מרחק מספר שעות נסיעה ברכבת. כשהגיעו, הייתה השעה 2:00 בלילה. בדרך ראו עיירות בוערות, והחליטו להישאר ברכבת ולהמשיך הלאה.

בזמן הנסיעה הופגזו הרכבת והמסילה ע"י המטוסים הגרמנים. היו נפגעים רבים אך אנחנו ניצלנו. כשהרכבת הייתה נעצרת, הייתה אמא יורדת וחופנת מעט שלג, כשנמס מערבבת במים את אבקת החלב וזה היה מזוני. הגענו לרוסיה. ירדנו מהרכבת, השלטונות שמעו שהורי מורים אז שלחו אותם לקולחוז (כפר) ללמד בביה"ס, תמורת חדר וחלקת אדמה ליד הנהר. כך חיינו מספר חודשים, ואז גייסו את כל הגברים לצבא הרוסי, כולל את אבא שלי, כדי להלחם בגרמנים. ב"קרב סטלינגרד" המפורסם ניגפו הגרמנים, אך אבא שלי לא חזר. רק בארץ נודע לנו רשמית שהוא נהרג בקרב.

בינתיים, הייתה אמא חייבת לעבוד. לא הייתה ברירה, היא נעלה אותי לבד בבית עד שחזרה. בובה וכדור שאמא הכינה מסמרטוטים, היו צעצועי היחידים.
באביב, עם הפשרת השלגים, הייתה אמא מושיבה אותי על כתפיה והולכת מרחק של כ-3 ק"מ עד לחלקת האדמה שקיבלה.שם גידלה כרוב, לפת, גזר, בצל. ההשקיה הייתה ממי הנהר, בדליים. ירקות היתה מוכרת בשוק וכך הרוויחה מעט כסף כדי לקנות מצרכים.

ברוסיה היה מחסור גדול באותה עת. אי אפשר היה להשיג מלח, סוכר, סבון, מסרק… כמובן שלא היה בבתים חשמל, לא רדיו, לא טלפון ולא עיתונים עדכניים. הדואר עבד בקושי. אמא ידעה שמתנהלת מלחמה גדולה אך לא ידעה פרטים. במקרה, קראה אמא בפיסת עיתון שעטפו בו דגים בשוק, שהגרמנים נהדפו מהאזור שבו הייתה סטויבץ עיירת משפחתה. בעקבות ידיעה זו החליטה אמא לחזור לפולין הביתה, אך אי אפשר היה לנוע בדרכים ללא ניירות, דרכונים. אמא כתבה למשרד החינוך שהיא הייתה תלמידה ומורה בבית הספר בסטייבץ ועכשיו היא מבקשת לשקם את בית הספר.מהר מאוד הגיעה תשובה חיובית שכללה אשורי נסיעה וכרטיסי רכבת.

הגענו לסטויבץ. רק אז התברר גודל האסון. כל משפחתה נספתה. רב חבריה ומכריה נספו. רב בתי העיירה נשרפו, גם בית הוריה.

היא פגשה בן כתתה שחבר לפרטיזנים (לוחמי גרילה נגד הגרמנים,שחיו ביערות). הוא סיפר לה מה עבר עליהם. הוסיף וסיפר על קבוצות שמתארגנות להגיע לארץ ישראל. אמא החליטה להצטרף. איך שהוא הגענו לעיר לודג' בה ארגנה הקהילה היהודית עזרה לפליטים, גם יהודי ארה"ב הקימו את ארגון הג'וינט, שיחד עם האונר"א – ארגון בין לאומי לעזרת פליטי השואה באירופה – סיפקו מזון, ביגוד, שמיכות וקורת גג לפליטים.

המלחמה נסתיימה ב-8 למאי 1945, ואני בת ארבע וחצי שנים. פולין עדיין תחת הכיבוש הרוסי, נאסר על היהודים לצאת מהמדינה. היהודים נשארו ללא שום נתינות, ללא דרכונים ללא ניירות זהוי, כך שלא היה מקום שאליו יכולים היו ללכת ולשקם את חייהם. הפולנים הגויים, התאנו ליהודים שחזרו. הם התנגדו לחזרתם, מכיוון שבינתיים השתלטו על בתיהם ועל רכושם. על כן פרעו בהם והרגום.

בינתיים פגשה אמא את ישראל צירינסקי שהיה קרוב משפחה רחוק. במלחמה היה פרטיזן. הוא נשאר עמנו ועזר לנו לשרוד. אמא וישראל הצטרפו לקבוצה של כ-300 איש, פרטיזנים, יוצאי יערות פולין. קבוצה זו שאפה להגיעה לארץ ישראל.
בעזרת ארגון "הבריחה" – חברה מהארץ שהתארגנו לסייע לפליטים – קיבלו אנשי הקבוצה ניירות המאשרים את היותם בני האומה היוונית ועכשיו הם חוזרים ליוון. כמובן שאיש לא ידע יוונית. אנשי הקבוצה תקשרו ביניהם בעברית ובלשון התפילות, כך שמי שהוא זר, ששמע את שפתם, לא הבין. 

התחבאנו ביום ביערות, ובלילה צעדנו. מפולין לצ’כוסלובקיה ומשם להונגריה. בכל מעבר גבול בדקו כל אחד ואחד בכל הגוף שמא מבריחים דברי ערך. היה צריך לשחד את החיילים השומרים. אני הייתי הילדה היחידה בקבוצה. אמא הזהירה אותי לא לדבר ולא לענות גם אם פונים אלי. כיוון שידעתי רק רוסית והייתי עלולה להסגיר את הקבוצה (היוונית כביכול), קשרה לי אמא מטפחת על הלסת, כאילו כואבת לי שן. כשפנה אלי חייל ברוסית, וניסה לפתות אותי בממתק, פרצתי בבכי, ידעתי שאסור לי לענות, למרות שהבנתי את דבריו. מהונגריה היה צריך לטפס ברגל כ-20 ק"מ על הרי האלפים המושלגים, בלילה, בכדי להגיע לאוסטריה.

אוסטריה היתה תחת כיבוש בעלות הברית. בגבול אוסטריה פגשנו באנשי "הבריגדה היהודית" – בחורים מארץ ישראל ששירתו בצבא הבריטי, כחלק מבעלות הברית שלחמו בגרמנים. הם פרשו את חסותם עלינו, העבירו אותנו במשאיות למקום בו קיבלנו קורת גג ומזון. הועברנו לאיטליה, שם קיבלו את פנינו כמרים שנתנו לנו לאכול מקרוני. הם הבטיחו שיהיה מספיק לכולם גם מחר, אך האנשים למודי הרעב, חששו וחטפו יותר ממה שצריך, שמא לא יהיה. עברנו חיטוי כללי, בגדינו הוחלפו, דאגו למחסורנו הבסיסי. משם הועברנו לעירת הנופש סנטה מריה דה לאוקה, בה היו בתי נופש של אנשי המפלגה הפאשיסטית האיטלקית. בתים אלה הוחרמו לטובת הפליטים. גרנו שם שנתיים. המחנה כלל כ-2000 איש, ביניהם גם ילדים. אמא, שידעה עברית, ועוד 2 חברים דוברי עברית אירגנו בי"ס לילדי הפליטים. הגיעו שליחים מהארץ ולימדו אותנו שירים,ריקודים, סיפורים ומשחקים ישראלים. כל החיים התנהלו בעזרת הג'וינט והאונר"א.

ב-1946 נולד אחי. אמא קראה לו בשם אלדמע, שם רב משמעות. התחילה להתארגן "עלייה ב'" להעלאת יהודים לארץ, שהייתה תחת כיבוש בריטי וחוקי "הספר הלבן" הגבילו את כניסת היהודים ארצה. אנשי ארגון עליה ב' חיבלו תחבולות שונות, כיצד בכל זאת לאפשר לשארית הפליטה להגיע ארצה. שכרו ספינות ציידו אותן והעלו מאות פליטים, בשאיפה להביאם ארצה.
משמר החופים הבריטי ניהל מצוד נגד ספינות המעפילים. על כן הספינות לא עגנו בנמלים אלא בקרבת החוף. לעיתים הצליחו להערים על הבריטים, לעיתים לא. משנתפסו, נשלחו למחנה מעצר בקפריסין.

היות ואמא היתה מנהלת ביה"ס, היה לה קשר עם השליחים מהארץ. אלה פיברקו עבורנו דרכונים של אזרחים מהארץ, נתינים בריטים, שנסעו לפני המלחמה לאירופה ועתה הם חוזרים. הדרכונים היו אמיתיים, רק התמונות הוחלפו בתמונותינו. אמא קיבלה דרכון כמטפלת בתינוק (אחי) שכאילו נולד לאשה צעירה שחוזרת עם תינוקה שנולד לה באירופה ועתה היא חוזרת איתו ועם המטפלת. ישראל קיבל דרכון של תייר.

אני הוצמדתי לזוג שוורץ, בדרכון שקיבלו היה מצוין שיש להם בת בערך בגילי. לא הכרתי אותם, אך נאלצתי להתנהג כאילו הם הורי. אמא הסבירה לי שבאוניה אסור לי לקרוא לה אמא וגם לא זהבה, מותר לי לקרוא לה רק שרה, כי זה היה שמה בדרכון. שטנו מס' ימים באונית תיירות רומנית "טרנסילבניה".

הזוג שוורץ, שחששו מאוד שבהתנהגותי אסגיר אותם, אסרו עלי לצאת מהתא, פרט לשעה ביום. הגענו לנמל חיפה בספטמבר 1947, אני בת 7.  בנמל, אפשרו אנשי הביטחון הבריטי לאמא, לאחי ולישראל לרדת מהאוניה ללא בעיות. לעומתם משפ' שוורץ, שאני כביכול בתם, עוכבה, כיוון שהם היו ברשימה השחורה כחשודים בפעילות עוינת. דינם היה להישלח לקפריסין ואני איתם. היו מס' שעות של דרמה, אני בכיתי כל הזמן ואמא בכתה מאחורי הגדר. אינני יודעת כיצד ולמי להודות, אך לבסוף אפשרו לי הצטרף לאמא.  בארץ גרנו במחנה עולים בשם "פרדס רוזנבלום" ליד גבעת שמואל. היה לנו חדר ומטבחון. שירותים ומקלחת היו במרחק, משותפים למס' משפחות. שם נולד אחי צבי. החיילים הבריטים הסתובבו במחנה, פחדנו מהם.

בכ"ט בנובמבר 1947 שמענו על החלטת האו"ם, על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות – אחת לנו ואחת לערבים תושבי הארץ. בישראל היתה שמחה גדולה, אך הערבים התנגדו להחלטה להקים מדינה ליהודים ופרצו בפרעות כלפי הישוב היהודי. הבריטים עזבו את הארץ. בה' באייר תש"ח, 1948, הכריז בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, על הקמת מדינת ישראל. לא היה גבול לשמחה, אך צבאות של 7 מדינות ערב פלשו ארצה. זו הייתה מלחמת השחרור שנסתימה בניצחוננו המוחלט, אך בקורבנות רבים מאוד. בחג העצמאות הראשון כבר הייתי בת 8 וידעתי כבר עברית. שרנו את "התקוה". כולנו עמדנו זקופים וגאים. אני שרתי בהתרגשות גדולה ועם דמעות בעיניים. דמעות של שמחה, על שיש לנו מדינה משלנו ולא נפחד יותר. עד היום אני שרה בהתרגשות גדולה את ההמנון.



עדותה של טנה קהאן : ילדות אבודה בגטו טרזינשטאדט





מאת : שרה נשמית

"שמי טנה קהאן. נולדתי בגרמניה ב-1943. אימי ילדה אותי כשהייתה בכלא. שהינו שם ארבעה חודשים עד שהועברנו לגטו טרזינשטאדט שבצ'כוסלובקיה. בטרזינשטאדט נלקחתי מאימי כדי להישלח עם ילדים אחרים לאושוויץ. ניצלתי על ידי אישה שעבדה בבית התינוקות. היא הוציאה אותי מהמשלוח והחביאה אותי בפח אשפה עד יעבור זעם. 

הוחזרתי על ידה לבית התינוקות שאוכלס רק על ידי תינוקות מצ'כיה. מאוחר יותר נודע לי שאישה זו שהצילה את חיי, נשלחה לאושוויץ.

רוב הזמן הייתי לבדי. למזלי לקחה אותי תחת חסותה אישה בשם רות שמולקובה שעבדה ברפת. היא חלבה את הפרות שלוש פעמים ביום והיה לה הרבה זמן פנוי. את הזמן הפנוי הקדישה לטיפול בי. 

שנים אחר כך, כשיצרתי עמה קשר, סיפרה לי שהייתה דואגת לי לחלב מהרפת, תופרת לי שמלות, ופעם, אפילו תרמה עבורי מנת דם כשאושפזתי בבית החולים.
נשארתי לבדי כיוון שאימי נלקחה ל"מבצר הקטן" שם כלאו בדרך כלל עצירים פוליטיים. 

לכלואי המבצר לא הייתה גישה למחנה ולכן לא ביקר איש בבית התינוקות מלבד המטפלות ורות שמולקובה. רות אהבה אותי ודאגה לי כאם.
במחנה היה אדם מהעיר שלנו בגרמניה שהכיר את אימי ובזכות זאת בא לשחק עמי ואף הוציא אותי לטיולים בעגלת התינוקות. לימים הוא היה לאבי החורג. 


ב-5 במאי 45 הסתיימה המלחמה. כששוחררנו החזיקה אותי אותה אשה על הידיים וחיכתה למשוחררי ה"מבצר הקטן". רובם לא שרדו - חלקם נשלחו לאושוויץ וחלקם מתו בכלא.

בעת יציאת האסירים קראה רות בקול את שמי 'טנה קהאן, טנה קהאן' בתקווה שאימי תשמע, ואכן אימי הגיעה אלינו. רות התכוונה לאמץ אותי, היא לא האמינה שאימי תישאר בחיים. כשהגיעה אימי סירבתי ללכת אליה. לצידה עמד אותו אדם שטיפל בי, פריץ שטרן, הכרתי אותו ולכן הסכמתי ללכת אתם.

נשארתי עוד חודש במחנה עד השחרור הסופי שחל בדיוק ביום הולדתי: התשיעי ביוני.

מאז חוגגים הורי את יום הולדתי כיום שחרורינו.

חזרנו לגרמניה וב-1.9.49 עלינו ארצה". 



התלאות של דוד דניאלי – דנאלסקי, בן ,10 שהוריו נעלמו לו בתחילת תקופת השואה





מקור וקרדיט :
חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה, גוונים , 2006

דוד דניאלסקי , ילד בן 9 נשלח ע"י משפחתו  ברכבת לאיכר שהיה בהרים.  הוא שהה שם שלושה שבועות ונמסר לו ע"י האיכר שעליו לחזור הביתה. הוא חזר לבדו ולא מצא אף אחד . הדירה הייתה נעולה, חתומה בחותמת של הגסטאפו. הוא ראה את ההורים יותר.

מה מרגיש הילד החוזר ומוצא את הבית נעול וההורים אינם? מה הוא מבין? והרי מבוגרים בעלי ידע וניסיון לא הבינו ולא ידעו מה לעשות.

אומר דוד דניאל בראיון שקיימה אתו  חנה עזר-אוליצקי:
לא הייתי מבוהל. הלכתי אל משפחת קפיצה, שאלתי והם ענו לי. הגברת מרתה קפיצה הציעה לי להישאר אצלם, עד שיתברר מה קורה. הם היו אנשים פשוטים מאד, זאת הבנתי רק מאוחר יותר.
הם לא קיבלו כסף מראש למקרה כזה, כי לא היה להורי כסף.

שאלת המראיינת :
בכל מקרה , הם הסתכנו .

 כן , הם הסתכנו מאוד. אבל רק בדיעבד ידעתי זאת . הייתי במצב של חוסר-כול, לא היה לי שום דבר. מיוזמתי התגנבתי בחשאי לדירה הנעולה שלנו. ידעתי שניתן לפתוח חלון מסוים בדירה שלנו , שהייתה בקומת קרקע. בלילה קפצתי לתוך הדירה, הכול היה הפוך, רמוס ומפוזר. לקחתי כלי מיטה , שתי שמיכות פוך, תמונות של הורי שהתגלגלו על הרצפה. וקצת סכו"ם. אני לא זוכר שהרגשתי משהו, לא בכיתי ... רק אחרי המלחמה, כאשר חזרתי לחיות עם יהודים , בכיתי בפעם הראשונה.. הדליקו נרות שבת ואני פרצתי בבכי וברחתי. שמעתי את המדריך אומר , "תעזבו אותו" , "תעזבו אותו", " הוא זקוק לבכי.. " שם חזרו אלי הזיכרונות.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי
 דוד עוצר וחוזר לתקופה שבה שהה אצל משפחת קפיצה הנוצרית.

יום אחד , במרץ 1942, הופיעה בשכונה מכונית של הגסטאפו. הגברת מרתה  קפיצה חשבה שבאו לחפש אותי וחששה שמשהו עומד להתרחש. נאמר לי שכדאי שאסע הרחק מהבית פן ימצאו אותי. קיבלתי מהם כסף וכתובת בגרמניה, ויצאתי לדרך על אופניים, דרך השדות עד שהגעתי לתחנת הרכבת. אני עליתי לרכבת . היה עלי להחליף שלוש רכבות.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
ילד בן עשר שאינו מבוהל מכך שההורים נעלמו , שאינו בוכה , לבדו , בלב המלחמה , בדרך לגרמניה.. מה הוא יודע כיצד הוא מתמודד?
דוד דיבר גרמנית רהוטה, שהייתה שפת האם שלו, ועד היום היא מועדפת בעיניו על פני פולנית, שהיא שפה שנייה עבורו. הגרמנית הרהוטה עזרה לו בנסיבות ההן.

 נולדתי לאחר שאחי נפטר בגיל צעיר. גדלתי באמת כילד מוגן ומפונק אבל המציאות היא זו  שחישלה אותי והייתי ילד עצמאי.

הגעתי בלילה לגרמניה והייתי צריך ללכת בשלג כמה קילומטרים עד הכפר. נצמדתי לקו הטלפון והלכתי בעקבותיו. האחוזה הגדולה אליה הגעתי הייתה קרובה לאחד ממחנות הריכוז. בתקופת שהותי באחוזה למדתי בביה"ס  גרמני כשלושה חודשים. כעבור זמן קצר התעוררה בעיה מסוימת , שאינני יודע מהי, ונתבקשתי לחזור לעיר שלי. חזרתי אל משפחת קפיצה בריבניק ונרשמתי לכיתה ד' בבית-ספר גרמני.
בעת ההרשמה  לבית-הספר נדרשתי להמציא תעודת לידה או תעודת זהות. לא היה ברשותי שום מסמך. הגברת מרתה הלכה לכנסייה וביקשה תעודה מזוייפת. הכומר הסכים בתנאי שאעבור הטבלה.

שאלת המראיינת חנה עזר -אוליצקי :
אתה חושב שלכומר היה ידוע מי אתה?

אני משער שהכומר ידע. אינני יודע בבירור. הוטבלתי לנצרות ואחר כך למדתי את עיקרי הדת לקראת טקס הקומונה , שהוא המקבילה של הבר-מצווה בדת היהודית.

בנוגע להטבלה לנצרות, אילו הייתי גדול יותר, היה עלי לעבור בדיקה רפואית , ואז היו מגלים שאני נימול.. הכול עניין של מקרה ומזל.
מאחר שהייתי רשום בתעודה כנוצרי, נזהרתי לא להתפשט בין הילדים כאשר קפצנו לנהר. הילדים היו צוחקים, "מה יש לך ?  "מה אין לך " "בוא נראה" .. אבל הייתי חזק והרבצתי להם. קודם הייתי מרביץ , אחר כך שואל..

 הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:
 דוד אומר זאת בחיוך . הוא גבוה ורחב , וניכר עליו שהיה בחור חסון וחזק. אני שמחה על כך שהרגיש בטוח מספיק  כדי לעזור על-מנת להגן על עצמו, ולא קרה לו שום דבר רע. מעטים העזו להגן על עצמם ואם עשו זאת , ברוב המקרים שילמו על כך מחיר יקר.

כדי לעזור קצת בפרנסת המלחמה חילקתי השכם בבוקר , לפני תחילת הלימודים , כ400 עיתונים. הייתי שובב ולא ממושמע בחברת הילדים. אך בבית הייתי ילד טוב. חלוקת העיתונים לא הייתה ביוזמתי  גברת קפיצה הייתה אישיות חזקה מאוד, אמרה שצריך לעשות כך וכך, וכולם עשו את המצופה מהם. הסתדרתי טוב עם כולם , חוץ מ"האחות" הגדולה , גרטרוד, שהייתה מבוגרת ממני בעשר שנים. תמיד היה מתח בינינו . רק מאוחר יותר הבנתי שהיא הייתה במצב של אי-שקט בגלל מה שעלול היה לקרות למשפחה בשל נוכחותי. היא פחדה פחד ממות. זו הייתה באמת סכנת נפשות.

 הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
ראויים להוקרה לכל אלה שסיכנו את חייהם , חיי ילדיהם ומשפחותיהם, והחביאו יהודים. גם אם קיבלו תשלום על כך, זה היה כרוך בסיכון גדול עבורם .

כן , והרי אנשי הגסטאפו באו לחפש אותי וחקרו את גברת קפיצה בזמן שהייתי ברכבת בדרך לגרמניה. היא אמרה שגנבתי כסף , ולכן גירשה אותי. אני חייב לומר שבסופו של דבר , אין אפשרות להסביר בהגיון את העובדה שאני יושב כאן היום . בנוסף לסכנה הכרוכה בהיותי יהודי , הרי היו הפצצות באזור, הייתה מהומה. כול מה שקרה מסביב נתן הרגשה שזה עניין של "יותר מזל מאשר שכל" .. פשוט כך.

הייתי אצל משפחת קפיצה לאורך כל המלחמה. כל מה שהיה להם היה גם לי , לטוב ולרע.. אף פעם לא רעבתי ללחם . הגברת מרתה קפיצה ידעה להסתדר.

הערת המראיינת :
אתה מזכיר רק אותה , איפה היה האדון ?

הוא היה שם , אבל ברקע. היא הייתה הדומיננטית בבית. היא זו שהחזיקה את המשפחה.
אחרי השואה דוד דאג לרשום אותם בתהליך ארוך כחסידי אומות העולם"  ואחר כך נטעו עצים על שם משפחת קפיצה.

דוד מראה למראיינת גם מסמכים של אביו, כולל המספר האישי שלו, שמצא בארכיון באושוויץ. המסמכים מעידים על כך שהוא ניספה שם. אביו נחשב אסיר פוליטי, מאחר שהיה אזרח גרמני.  גם תמונות של אביו ברשותו , מהשלב בו הוא נראה כמוזלמן, כדברי דוד.

אשר לאמו , יש ברשותו מסמך , אך אין צילומים ולא ציון המספר האישי שלה. היא פשוט לא חזרה.

"היות שלמדתי בבית ספר גרמני בריבניק , הייתי חייב להשתייך ל"היטלר-יוגנד" . אלמלא כן , היו נשאלות שאלות. הייתי מצדיע "במועל יד" , והרגשתי בסדר עם זה.. אפילו נהניתי , כי הייתה פעילות חברתית, חוג טיסנאות וחוגים נוספים. הכול היה חלק מהצורך לשרוד... קשה להסביר זאת בהגיון צרוף של מציאות אחרת."

חיינו בריבניק , באזור שנמצא אז בין הצבא הגרמני לצבא הרוסי. היינו תחת הפגזות של שני הצדדים . נדרשנו לפנות את הבית .  פברואר 1945 .. גשם , שלג . אין אוכל, אין בית , מסתובבים בכפרים , לינה פה-לינה שם .. כמה תפוחי אדמה, חופן שיפון.  מצאתי מחלבה עזובה. היו שם כדים של חלב ושמנת שקפאו בקור. בפטיש ריסקתי את הגושים הקפואים והבאתי אותם למשפחה הפולנית. הודות  לזה הזינה "אחותי" את התינוק שלה במשך חודשיים. במשך שלושה חודשים נדדנו , כולנו יחד , עד הסיום הרשמי של המלחמה. זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי.

כאשר הסתיימה המלחמה, לאחר כל הנדודים, רצתה מרתה ,ה"אמא" הפולנייה, לחזור לעיר בה נולדה בגרמניה. אנטון , ה"אבא" הפולני, רצה לחזור לעיר שלהם , ריבניק, בפולין החדשה. גם אני , למרות שהייתי קשור למרתה, רציתי לחזור לריבניק, לעיר שלי, כי רציתי לפגוש את הורי, הרי חיכיתי לזה.. היה ברור לי שהדבר הראשון שהם יעשו יהיה לחזור לריבניק על מנת למצוא אותי.

ידעתי שהיו מחנות וזה לא אמר לי הרבה, לא ידעתי שהיו מחנות בהם השמידו אנשים. שלושה שבועות אחרי השחרור נסעתי לאושוויץ , שהייתה במרחק של 38 קילומטרים משם. ראיתי הכול . הרים של משקפיים , מזוודות , שערות , לא מאחורי זכוכית כמו היום, אלא בחוץ , בשטח פתוח. היה עדיין ריח חריף באוויר. ידעתי שההורים היו שם, הלכתי לחפש אותם .לא קישרתי מאומה בין הדברים.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
לבד באושוויץ , ילד נער. מה עלה בגורל ההורים, אינו יודע מאז נפרדו. והנה הוא הולך בין ערמות הזוועה, ואינו מבין דבר...

" לבדי... חזרתי משם, ואז במשך חודשיים , מאור ראשון עד אור אחרון ישבתי על עץ גבוה בצומת דרכים שבהן הגיעו הפליטים, והסתכלתי – אולי אראה את הורי חוזרים.. כאשר זרם הפליטים פחת, ירדתי מהעץ , וזהו.

ידעתי שהם לא יחזרו.. ואז התחילו להגיע הידיעות על מחנות המוות , אבל לא הבנתי ממש.

אנטון קפיצה ואני חזרנו יחד לריבניק. היינו יחידים בשכונה. הבית נפגע בחלקו. המרתף היה פרוץ והרוס. נשארנו בלי כלום. אנטון היה מבולבל, בהלם. התחלנו לשפץ את הבית, ואני פרנסתי. עשיתי עוגיות מקמח שחור, דקות וקשות . הייתי מוכר ובורח שלא יתפסו אותי, אם לא יצליחו לנגוס ,הן היו כמו קרש דק. "

 אחרי המלחמה ניסה יהודי בשם גולנדנברג להעביר את הנער דוד אתו לארה"ב אבל דוד העדיף להגיע לארץ  ישראל.

" יצאנו קבוצה גדולה של ילדים לצרפת בדרך לארץ. אני דיברתי פולנית וגרמנית. בשלב הזה ניתקתי כל קשר עם הפולנים, לא רציתי לראות , לשמוע ולדעת עליהם. שום קשר. אינני יודע להסביר מדוע ניתקתי איתם את הקשר. אינני יודע האם ועל מה כעסתי.. פולין נראתה לי שיא הרוע . חשבתי שהפולנים צבועים. נודעו לי אז כל מיני דברים עליהם..."

"רק שנים מאוחר יותר במפגש עם "אחותי"  ממשפחת קפיצה, כאשר דובבתי אותה התחלתי לחשוב על העזרה מצד המשפחה הפולנית . רשמתי אותם בתור חסידי אומות העולם , בלי שום קשר לדעתי על הפולנים."

"בצרפת התעכבה העלייה שלנו ארצה. היינו קבוצה של שבעה-עשר נערים. התארגנו ואמרנו שאנחנו רוצים לצאת לדרך. עלינו על האונייה אקסודוס והגענו לחיפה. הייתי לבוש בגד-ים, כי הייתי בין אלה שהו אמורים להגיע לחוף בשחייה. "אקסודוס" הוחזרה לגרמניה, כידוע, ואני נשארתי בבגדי ים. "

"בגרמניה הקבוצה התפצלה שוב והצטרפנו , שלושה נערים, לקבוצה מגובשת של בני נוער. למדנו עברית ועד בואנו ארצה, בהפוגה שנייה, כבר ידעתי לדבר קצת. הגענו באונייה "אל תפחידונו"- קטנה , רעועה ומתפרקת. תוך כדי הפלגה קפצנו למים , שחינו וחזרנו לאונייה. "

"בארץ , במחנה עולים ברעננה, התחלתי לחפש מיד עיסוק כדי להתפרנס. כעבור זמן-מה מצאתי עבודה ב"סולל-בונה" .כאשר היה לי קצת כסף, קניתי מיד שעון ובגדים ברוח המקום. סנדלים , גרביים, מכנסיים קצרים שמקפלים אותם ורואים את הכיסים. "

 שאלת המראיינת :
איך העבר שלך התבטא בחיים ?

" אני חושב שהייתי ונשארתי חשדן ביחס לבני אדם. אני לא טיפוס חברותי. מחפש תירוצים לא "להתעסק" עם אנשים. בצבא הייתי אמור להיות מ"כ ולא רציתי. בעניין  קורס קצינים, עשיתי שמיניות באוויר כדי להתחמק. בקיבוץ הייתי סדרן עבודה, ואחר חודש עזבתי את התפקיד. אני לא טוב בקשרים עם בני אדם."

הוא מכריז שהוא אוהב להיות מדי פעם לבד עם עצמו. בית המלאכה שלו בחצר הוא מקום המפלט שלו. שם הוא יוצר את יצירותיו. אוהב לעשות דברים , לא לשבת ולבהות.. כדבריו לא אוהב לשבת בבתי קפה. התחביב שלו הוא עיצוב דגמים מעץ , מתכת ותוספות זכוכית.

מקור וקרדיט:
חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה, גוונים , 2006



אברהמי יהודה , הנער מהשואה שהפך ללוחם פלמ"ח

    יהודה (קליין) אברהמי נולד בשנת 1928 בצ'כוסלובקיה . בילדותו למד בחיידר עד גיל 13. דבר זה השפיע מאוד על המשך חייו . אביו (משה) נ...