ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 18 בספטמבר 2022

קורות חייו של מישה ימפולסקי בשואה , בן 6 , מאוחר יותר איש צוות אוויר בחיל האוויר הסובייטי

 



היה לי עוד אח אברשה (אברהם), נולד ב- 1923 בבית פישר, בן של אמי מנשואים ראשוניים. הוא נספה בשנת 1941, בהיותו צעיר בן 17, כמעט עם כל חבריו לכיתה, מקום קבורתו אינו ידוע.

 

 הייתי בן 6 כשעשינו אווקואציה ("פינוי") עם אמי ואחיי לקזחסטן, לכפר טטיינובקא. לא למדתי, לא שיחקתי, לא היה מאום, רק זאבים… אפילו לא היו מים. בחורף שתינו שלג שנמס, כי צינורות המים קפאו בטמפרטורה 40 מעלות מינוס. ב"ה, המקומיים התייחסו אלינו טוב ועזרו לנו לשרוד בתנאים הלא רגילים עבורנו.

את אבי לקחו לצבא. בהשגחה פרטית הוא היה דתי ולא ראה טוב מקרוב, לכן השירות שלו הסתכם בחפירת חפירות. בשנת 1943 שיחררו את אבי, הוא בירר היכן נמצאת משפחתו ונסע להחזיר אותנו לצ'רקסי. בשנת 1944 חזרנו לחורבות

בהיותי בן ה- 10 הלכתי לכתה א', למדתי בבית ספר במשך עשר שנים וסיימתי ב- 1954.

לסיפור החיים המלא באתר הקשר הרב דורי ( מאגר סיפורי מורשת ) באדיבות אנו- מוזיאון העם היהודי


הפעוט מרק אוזדין בשואה , כיום רופא עיניים בישראל

 

 


מרק אוזדין. מרק ניצול שואה שנולד ברוסיה.

בתאריך 22/6/1941 כשהתחילה המלחמה, מרק היה בן שנה וחצי. אביו נשלח למלחמה והם ברחו בגלל הפשיסטים. אמו לקחה אתה רק מסמכים וקצת בגדים. במשך 8 שנים מרק ומשפחתו עברו ממקום למקום. ריטה מספרת שרוב משפחתו של בעלה מרק, נרצחה בשואה חוץ משלושת דודיו.

ריטה ומרק עלו לארץ בשנת 1991 והתגוררו ברחובות, בשנת 1993 עברו השניים לגור בשדרות והתגוררו שם עד שנת 2007.

בשנת 2007 ריטה ומרק עברו לגור במבועים, וריטה מספרת שעד היום ילדיה גרים בשדרות.

מרק עבד בישראל כרופא עיניים. ריטה ומרק כיום כבר בפנסיה ומתגוררים במבועים.

 מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב דורי ( מאגר סיפורי מורשת) , באדיבות אנו- מוזיאון העם היהודי


יום שבת, 17 בספטמבר 2022

אף פעם לא למדתי בבית ספר כי פרצה מלחמת העולם השנייה.

 



מאת
אסתר רוזנשטיין (אסתר בלוטנצקי)

ארץ לידהפולין   Poland

מנחהשקד פישר ועדן אלונטה

שם ועיר בית הספרישראל - Israel - ראשון לציון - שקמה

תאריך פרסום

מקור וקרדיט : אתר  הקשר הרב דורי

 

קוראים לי אסתר רוזנשטיין ונולדתי בשנת 1932 שפרצה מלחמת העולם השנייה. נכנסו הגרמנים וכמעט נשרפה כל העיר היינו כל המשפחה ביחד. ברחנו לשדה כי שרפו לנו את הבית היינו כמה ימים בשדה אז שהיה שקט לא היה לנו איפה לחזור אז יצאנו מהשדה וראינו שנשאר בית במזל נשאר בית של עניים וגרנו שם. הגרמנים הכניסו אותנו לכנסייה ושרפו הכל ובמזל לא שרפו אותנו ואז אבא שלי ברח לרוסיה בעיר בלרוס ונשרנו לבד נשארנו שישה חודשים עם הגרמנים והיינו בבניין שנשאר שם..

 אבי חזר מרוסיה והוא הציל יותר מ-50 איש, ילדים וגם אותנו. באנו לגבול בוק לא היה לנו מספיק כסף והפולנים לא רצו להעביר אותנו את הגבול. הגיע גרמני אחד עם סוס ואמר לפולנים להעביר אותנו ועברנו. הגענו לבית מצד השני של הגבול וראינו את האנשים עם המשפחות שלהם. הגענו לרוסיה ועבדנו בסיביר. אחרי שנה שהיינו ברוסיה ופתחו לנו את השערים, כי היינו אסירים. הגיעה אנייה קטנה ואנשים דחפו כדי לעלות לאנייה. אנחנו היינו יחד עם אימא ואבא וחמשה ילדים קטנים. הגדולה בת 7 והקטנה בת חצי שנה ולא  יכולנו לעלות אבל אנשי הצוות מאוד ריחמו עלינו מאוד והשליכו לנו סולם אימא וחמשה ילדים, הצלחנו לעלות ואבא הלך ליד הנחל כדי להגיע למשפחה.  אני זוכרת, שהגענו למקום עם פסי רכבות  ועלינו על אחת הרכבות.

 

החיים בקולחוז                        

הגענו לזאבוסקאו, בעיר סמרקו. האחיות שלי חלו באדמת (סוג של מגפה של ילדים) ואחותי, הילדה הקטנה נפטרה. היו מחלות קשות של ילדים ולא היו תרופות.

אוקוסיקסן

בהמשך, כל האחיות שלי חלו והגענו על סוסים ושוורים, כולם חלו. לקחו אותנו לקולחוז ושם נשארנו הרבה שנים כ – 6 שנים. בין השנים 1940-1946.

 

לקחו את אבא לעבודה קשה. אחרי שנה הוא חזר חזרה לא היה להשיג שום דבר לאכול .ביקשנו כל הזמן שיעזרו ואף אחד לא עזר. ההורים שלי לקחו את האחיות לבית יתומים רוסי ונשארתי לבד עם ההורים. בקזחסטן לא היה בית ספר לא למדתי, רק עבדתי בעבודות שונות למרות שהייתי ילדה קטנה, עשיתי הכל כדי להביא פרוסת לחם לאחיות שלי.

 זאת הייתה הילדות שלי כל כך שונה מהילדות של היום. אני כל כך שמחה לראות את הנכדים שלי הולכים לבית הספר ולומדים, משחקים משחקי ילדות, שלא כמוני שלא למדתי מיימי ובטח שלא שיחקתי. בעבר שמחתי מאוד לראות את הילדים שלי שלמדו באוניברסיטה, שרתו בצבא והגשימו את החלומות שלהם.  חלומות שגם אני הייתי שמחה לעשות אותם. אני גאה במשפחה שלי ובילדים שלי, בנכדים שלי ובנינים שלי. אני גאה גם במדינה שלי (ארץ ישראל).

 

גרמניה

שנגמרה המלחמה הוציאו אותנו בקזחסטן לפולין לא רצתה לקבל אותי ואז לקחו אותנו לגרמניה והיינו במחנה אני לא למדתי עדיין למרות שהייתי ילדה גדולה ולא הייתה לי אפשרות ללמוד. בנוסף, קרה דבר נולד לי אח בשנת 1947, כשהיינו במחנה בגרמניה עד 1948 ובשנה זו  העלו אותנו לארץ ישאל.

 

העלייה לישראל 

העלייה לארץ ישאל 1948 בערב חנוכה הגענו עם אונית מולדת לעיר נתניה. שלושת האחיות שלי עלו בעליית הנוער. מנתניה עברנו לעיר יפו. שם תפסנו בית, בלי חלונות, בית של ערבים. היו בתים פנויים, אז אבא שלי הביא את האחיות שלי לגור איתנו. הייתי בת חמש עשרה או בת שש עשרה וחיפשתי לי עבודה לעזור להורים

 

ביום חמישי עלינו לארץ ולמחרת היום בא תמני וגייס אותי ללכת לקטוף תפוזים, אני עבדתי כדי שיהיה לנו כסף לבית הכל היה בתקצוב. אבי הביא את המשפחה ליפו בשכונת אגמי את האוכל קבלנו בתלושים המשפחה הייתה גדולה והכל היה בתקצוב. עברתי לעבוד בבית תפוס בתל אביב. שלחו אותי בשליחות שהיו שם בתים גבוהים. אני זוכרת, זה היה בתקופה של ערב חנוכה. ראיתי ילדים רוקדים, זו הפעם הראשונה שראיתי ילדים רוקדים בבית הספר ונהנים מאוד רציתי להיות כמותם.

 

בסוף שנת 1949 התחתנתי עם בעלי אשר רוזנשטיין

רוצה לספר קצת על בעלי אשר. בעלי היה פליט מקפריסין, אשר נשלח בארגז לארץ, כשהעלייה לארץ הייתה אסורה. לצערי היו אנשים שהלשינו שאדם נמצא בתוך ארגז. האנגלים זרקו את הארגז יחד עם אשר מהאנייה לים. אנשי "ההגנה"  הצליחו להציל אותו והוא הצטרף לגדוד ההגנה, אשר נלחם וכבש את אום רשרש היא אילת.

 החיים בשכונת עג'מי ביפו היו טובים. התגוררנו שם עד שנת 1955 ושם נולדה בתי הבכורה. לאחר מכן עברנו לרמת גן ומשם לגבעתיים. סוף סוף הייתה לנו דירה קטנה, אבל שלנו. הייתי כבר אימא לשני ילדים הייתה לנו משפחה, אחים אחיות, האווירה הייתה טובה. מהדירה הראשונה שלנו בגבעתיים עברנו לדירה בבת ים. ילדי גדלו והתפתחו, גדלו, התחתנו, למדו

 

כיום אני מתגוררת בראשון לציון ליד נכדיי וניניי. אני נהנית מהמשפחה שלי ולא שוכחת את העבר, את

המלחמה… חשוב לי להעביר את סיפור חיי לנכדי כמו שכתוב "והגדת לבנך"…בכדי לזכור ולא לשכוח.

 מקור וקרדיט :

 אתר האינטרנט הקשר הרב דורי  ( מאגר סיפורי מורשת)

 


"ילד באושוויץ"- סיפורו של פלו (יעקב) שלח

 



 מאת: יד ושם 

אנו מזמינים אתכם לצפות בסיפורו המרגש של פלו (יעקב) שלח – "ילד באושוויץ". פלו נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1938 להוריו ארתור ויולן שלזינגר. עם תחילת גירוש יהודי סלובקיה בשנת 1942 עברה המשפחה לעיר ניטרה, שם עבד האב בבית חרושת ללבנים ששימש כמחנה עבודה. בהמשך נתפסו הוריו ונשלחו לאושוויץ-בירקנאו. 

פלו, שהיה אז כבן שש ואחיו הגדול שמואליק, שהיה כבן עשר, הסתתרו בבית החרושת זמן מה, ומשם צעדו עשרות קילומטרים עד שהגיעו לחווה של קרובי משפחה באזור הלוהובץ. לאחר ששהו שם לבדם למשך חודש, הם נתפסו ונשלחו למחנה הריכוז סרד ובראשית נובמבר 1944, למחנה אושוויץ-בירקנאו. הם שוחררו בינואר 1945. פלו עלה לארץ ישראל ב-1949, התיישב בקיבוץ גן שמואל, נישא לנירה והקים משפחה.


לצפייה לחץ כאן



יום שני, 12 בספטמבר 2022

הקצין מצא את משפחתה במחבוא: "יהודים חיים בתוך קבר?

 


שושנה טריסטר נולדה בעיירה חודורוב שבאוקראינה, אחות בכורה במשפחה אמידה. בשנת 1939 נסעו שוש, הוריה ואחיה לבקר את משפחתם בלבוב, שם פגשו את אימת השואה. "אבא הרגיש שמשהו עומד לקרות, וכבר ברחוב תפסו אותנו, ככה זה התחיל".

שוש טריסטר נסעה עם ההורים והאחים לבקר משפחה בעיר לבוב שבפולין, ושם תפסה אותם השואה. עם הזיכרונות מהגטו, האקציות והמחבוא ב"קבר" מתחת לאסם היא מתמודדת בעיקר באמצעות סיפור קורות חיה לדורות הבאים, בין היתר באמצעות מיזם "זיכרון בסלון". השליחות שלה – ללמד את הנוער והצעירים שצריך להיות מאוחדים ולתרום לחברה

"העבירו אותנו במכות למחנה ינובסקה שבפאתי לבוב, זה היה מחנה כמו אושוויץ. הפרידו את אבא ואמא, ואותנו הילדים הכניסו למרתף. היו ילדים שחתכו להם שם אצבעות ואוזניים, ככה זה התחיל", סיפרה. "יום אחד אבא הופיע בפינה, הוא שיחד את השומרים ומישהו פתח לו. הוא אמר לי ולאחי שאנחנו עוברים למקום אחר".

המשפחה חזרה לעיירה חודורוב, האב נלקח לעבודות כפייה והמשפחה ניסתה להסתתר. "סגרו אותנו בגטו שם, לא היה ממש מחבוא, הייתה לנו רק עליית גג. כל פעם ששמענו את הגרמנים סביבנו עלינו למעלה בריצה, בטירוף. אמא הייתה מכניסה אותי ואת אחי הקטן לתוך ארגז עם כלים, כיסתה עם נסורת וחסמה בכל כוחותיה את הכניסה".

"הייתי מחבקת את אחי הקטן ולא שומעת את אמא שלי, שמעתי רק יללות, בכי וצעקות. הם לא רצחו את היהודים, רק עינו אותם. פעם אחת היה שקט וראיתי דרך פתח בקיר שני נאצים משתוללים ושמחים, הם התעללו בתינוק יהודי. באותה שנייה התכופפתי, נכנסתי בחזרה לארגז, חיבקתי את אחי ולא דיברתי. במשך שבעה חודשים לא יכולתי להוציא מילה, הייתי בהלם, בזוועה כזו, ולא יכולתי לדבר כי כל הזמן יש זוועות בגטו".

בפעם אחרת יצאה שוש לשחק בחצר הגדולה שהייתה בין הבתים, לפתע קפצו מעל הגדר כלבים גדולים "כמו זאבים, גדולים פי כמה מהילדים, והתנפלו עלינו. אבא שלי סיפר אחר כך שהנאצים הרעיבו את הכלבים כדי שיטרפו ויאכלו ילדים".

"אחד הכלבים תפס אותי, זאת המזכרת שלי", סיפרה שוש והצביעה על צלקת בפניה. הכלב תפס אותי עם המלתעות ולא הניח לי, אני כבר התעלפתי כשאמא שלי שמעה את הנביחות, ראתה אותי והתעלפה. איש זקן ירד מאחד הבתים מסביב עם מערוך, סיכן את חייו והרביץ לכלב שפתח את הפה וברח. מישהו הרים אותי, הכניס את אמא שלי ואותי הביתה ואמרו לה 'הנה, הבת שלך חיה'. היא חשבה שאני כבר לא בחיים".

בהיעדר תרופות בגטו השכנים סייעו להחלמתה של שוש באמצעות הרתחת סדינים, אך היא המשיכה לקדוח מחום במשך תקופה. את הפצע ניסו לסגור באמצעות ריתוך ברזל, ורק לאחר מספר שבועות היא החלה להתאושש.

"יום אחד כשאבא חזר הביתה הוא סיפר שהיה אצל מישהו בבית ושמעו מידע – שתהיה השמדה כללית", סיפרה שוש. "מה זו השמדה כללית? מה כבר יותר קשה ממה שאנחנו עוברים? כבר לא היה לנו כוח לעינויים ולסבל. היו אנשים שכבר לא יכלו לעמוד בזה, אנשים עם ילדים, שפשוט לקחו משהו ולא קמו יותר".

"אבא אמר שאנחנו צריכים לצאת ליער, כי אמרו לו שיש שם מסתור. התלבשנו עם הסמרטוטים האחרונים שהיו לנו, התעטפנו בשקים, היה גשם, חושך, נורא. אמא חיבקה אותי ונתנה לי יד, ואני שמרתי על האח שלי. הלכנו בלי לדעת לאן".

לפתע בתוך היער שמע אביה של שוש קולות ביידיש, וקרא לעברם "אנחנו באים מחודורוב". שלושה בחורים הגיעו אל המשפחה ושאלו אותם לאן הם הולכים, הרב הסביר שבחודורוב כבר אין יהודים וסיפרו להם על אפשרות של מסתור ביער. "הם אמרו להורים 'בלי הילדים ניתן לכם לעבור', אבל אמא שלי אמרה 'אין לנו אפשרות להשאיר ביער את שני הילדים שלי (אחיה השלישי של שוש, תינוק בן כמה חודשים, לא שרד את הזוועות – א"ז)'. אחד מהם הסכים בסוף שנעבור, כנראה ריחם עליה".

בכניסה למסתור הסתודדה אמה של שוש עם אישה אחרת, שהביאה לה דבר מה. "ירדנו כמו לתוך בור ואמרו לנו לשבת בשקט. שמענו לחישות ובכי של תינוק, ואמא שלי חיבקה אותי ואת אחי חזק מאוד ובכתה. פתאום נהיה שקט, התינוק הפסיק לבכות וכל הנשים בכו. 'מאמא, למה הם בוכים?' שאלתי אותה, 'אני אספר לך אחר כך', היא ענתה. רק אחרי מספר חודשים סיפרה אמא שהאישה נתנה לה כדורי שינה, שהילד בכה מאוד וכעבור מעט זמן היה שקט, הוא כבר לא חי יותר".

אחרי שהמשפחה חזרה לחודורוב, אמה של שוש החליטה להחביא את כולם אצל אחד המכרים הגויים. "אמא שלי אמרה שהיא חייבת לחפש מכרה גויה מחוץ לחודורוב, אני בכיתי, אבא התחנן, אבל אמא רק חיבקה והלכה. לגויה הזו היה בית ליד חודורוב עם משק קטן שכלל שני חזירים, עז וכמה תרנגולות. בסופו של דבר היא הסכימה לאכסן אותה שם, וגם קיבלה על זה כסף".

"הלכנו לשם יחד עם אחות של אמא ושתי בנותיה, וסבתא שלי, היינו תשע נפשות. המכרה ראתה שאנחנו הרבה אנשים ואמרה 'תישארו פה רק לילה אחד או שניים', אמא ענתה לה 'כן, אנחנו לא רוצים לסכן אותך'. בסוף נשארנו שם שנתיים. לא ידענו אם מחכה לנו מוות או עינויים, אבא שלי אמר הלוואי שרק נמות".

"חיינו שם באסם. אני יודעת מה חזירים אוכלים, כי אני אכלתי את זה, מדובר בקליפות של תפוחי אדמה מלוכלכים עם תערובת סובין עבה". מספר חודשים לאחר שהתחבאו באסם נפתח השער הגדול ובפתח עמדה בעלת הבית לצד שוטר מקומי שהתווכח איתה על ענייני המשק, והלך. אחרי המלחמה הוא סיפר שלא ראה את המשפחה, אחרת היה מדווח עליהם לרשויות.

להסתתר שנתיים ב"קבר"

בעקבות אותו ביקור אביה של שוש מחליט שצריך לשנות את המסתור. "הוא החליט שאנחנו לא יכולים להישאר גלויים, אז ביקשנו כפות ומעדרים והתחלנו לחפור לעצמנו מתחת לדיר החזירים מה שאבא קרא לו 'קבר'. שנים אחר כך שאלתי למה אמר שזה קבר, והוא אמר שרצה שנהיה כולנו יחד מחובקים, ולא נראה את אור היום"."היה שם חם וצפוף, היינו אחד על השני ולא היה אפשר לצאת. אבא היה היחיד שיצא מדי פעם לגנוב קצת אוכל, והיה מוציא חתיכות קש ומכין לי מהם צעצועים", סיפרה. "המצב מתחת לאדמה היה קשה. יום אחד הורדתי את הסמרטוטים שלבשתי והראיתי לאמא שלי חתיכת עור שירדה מהגוף – לא בכיתי, היא ליקקה, שמה לי חזרה והחזיקה. אמא היית מנסה לעודד ומספרת על דברים יפים, על הילדות, אבא היה מתפלל ומנסה להעסיק אותנו".

"יהודים חיים בתוך קבר? זו תמונה שעוד לא ראינו"

"אחרי שנתיים בתוך המחבוא שמענו מטוסים חגים מעלינו ופצצות נופלות מסביב. גם סבתא ואמא התעוררו מהרעש. 'הלוואי שהפצצה תיפול עלינו', הן אמרו. אבא ענה 'נכון, בואו נתחבק ונהיה ביחד'. כבר אין לנו כוח, אבל אף פצצה לא נופלת עלינו, נהיה שקט.
"אבא קם, מודיע שהוא יוצא, ופונה לאמא שלי בקול רם, לראשונה זה זמן רב, 'רבקה'לה, אולי נגמרה המלחמה?'. זה נשמע לא מציאותי. הוא אמר שהוא מוכרח לצאת ולהציל את כולם, הוא יצא ואמא לחשה 'אולי אבא כבר לא יחזור אלינו'".
אחרי כמה זמן נשמע מחוץ למחבוא קולו של האב "רבקה'לה, רוזיה (כך קראו לשוש בפולנית – א"ז), אבא בא". האם בהתחלה סירבה להאמין, היא לא האמינה שהוא יכול לבוא. "אני אומרת לה 'מאמא, זה פאפא פה'. אני מושיטה את הידיים למעלה ונופלת, אמא שלי דוחפת בשארית כוחה – ונופלת שוב".

"קצין אחד עם הרבה מדליות ירד למטה למחבוא, זחל, הרים אותי ואת אחי, הוריד את המעיל ונעמד. 'כזו תמונה עוד לא ראינו, יהודים חיים בתוך קבר?', הוא אמר בפליאה. אמא לא האמינה למה שקורה, היא הייתה בטוחה שזו פאטה מורגנה, שזה לא אמיתי. היינו שם תשע נפשות ושרדנו כולנו".

במשך שנים רבות שמרה שוש את סיפורה בסוד. "אמא אמרה לי שבן האדם חזק יותר מברזל, היא אמרה שלא מדברים ולא מספרים את מה שהיה, זה היה טאבו. היא השביעה אותי לא לנסוע לפולין ולגרמניה. גם ילדיי לא ידעו על מה שעברתי, חשבתי שזה לא חינוכי לספר להם. רק לפני כשמונה שנים התחלתי לדבר על זה, וזה היה קשה. שנים אני עוסקת באומנות ומציירת, אבל לפני כארבע שנים התחלתי לצייר את השואה, בעקבות הסיפורים שעולים בזיכרון".

"מה שאני מספרת זה רק מעט מהדברים הנוראיים שעברתי", הוסיפה. "שרדנו בצורה בלתי אפשרית וכמה חודשים אחרי המלחמה עמדנו על הרגליים, אבל בפנים הכל כואב וחולה, וזה ככה עד היום".

מקור וקרדיט : אסף זגריזק , אתר   YNET  2021

הקצין מצא את משפחתה במחבוא: "יהודים חיים בתוך קבר? תמונה כזו ...

ניצולת השואה: לפיד אמר "את תרדי איתי, זה הניצחון שלנו"

 

 

 

יום ראשון, 11 בספטמבר 2022

מילמן משה מוני, הנער מהשואה , לוחם בפלמ"ח ומפקד סיירת גולני

 


משה נולד ב- 15.12.1929 בליפקן, בסרביה. עלה ארצה בשנת 1946, במסגרת עלית הנוער ותנועת גורדוניה. ניצול שואה והתחנך בבית הספר החקלאי עיינות. בשנת 1948 התגייס לפלמ"ח, לרמת הנגב ושרת במחלקת המשקים בגדוד השמיני של חטיבת הנגב, מחודש מרץ 1948 ועד חודש ינואר 1949. השתתף בהגנת משולש הקיבוצים צאלים-אורים-רמת הנגב, כולל אבטחת צינור המים, סיורים לאורך כביש הרעב ומשטרת עימארה ואחזקת מישלט ביר עסלוג'. כמו כן השתתפה המחלקה בלחימה בחוליקאת ובכיבוש באר שבע. שירות בקבע: בשנים 1949-1975 שרת בצה"ל. היה מפקד סיירת גולני, שרת במחלקת מבצעים ומודיעין בפיקוד הצפון ובמחלקת איסוף במודיעין במטכ"ל

ליפקני, בסרביה, רומניה

מקור  1: אתר הפלמ"ח

 מקור 2 : בנתיבי ההעפלה

 


בבוקר לא אחיה".: יומן נדיר מימי השואה

 


מחבר היומן, עורך דין יהודי יליד 1906, מתאר את שגרת החיים המצמררת בגטו ורשה:

 

"באחד האולמות מונחת גופת אישה שנורתה אתמול בערב על ידי אוקראיני. ליד גופתה זוחל בנה בן הארבע. הוא נוגע בגופה הדומם של אמו ומושך אותה בשערות. הנוקשות שלה משעשעת אותו. הוא דוחף אצבע לתוך פיה הפתוח למחצה, נוגע בעיניים המזוגגות שלא רואות. לפתע הוא מתחיל לבכות. בכי מעורר רחמים".

 

לאחר סלקציה באומשלגפלץ, הכיכר בוורשה שממנה נלקחו היהודים למחנות ההשמדה, נשלח המחבר באפריל 1943 למחנה טרבלינקה וגורלו אינו ידוע עד היום.

 

לקראת המעבר לטרבלינקה כתב ביומנו"אני מביט בשמיים הבהירים של חודש אפריל. יובילו אותנו לטרבלינקה בלילה. כאשר יאיר השחר כבר לא אחיה. החשבון פשוט - זו הפעם האחרונה שבה אני רואה את השמיים הכחולים בין העננים".

 

על חיי משפחתו שנספתה כתב:

 

"19 באפריל 1943. בעוד שבוע אהיה בן 37. נו, טוב, מה זה משנה? מבשרים לי שאמי נורתה. אני לא מזועזע. היא סבלה במשך תשעה חודשים - שרדה את מות בתה, את מות בעלה ואת ההכרח להסתתר במאורות מצחינות ומחניקות. אני מבין לפתע שלא הייתי מספיק רגיש כלפיה, שהגטו נטל ממני את הרכות והרגישות, ושהאכזריות ששלטה בכול נספגה בתוכי בדומה לקרני רנטגן".

 

 היומן, שנכתב בפולנית ומכיל 28 עמודים, הגיע לבית לוחמי הגטאות בשנות השבעים, ובמשך שנים רבות נח לו בארכיון והמתין לתרגום ופענוח.

מקור וקרדיט : נועם (דבול) דביר

 




תיק אוכל של הנערה תמרה פודריאצ'יק מהעיר קובנה, ליטא, שנרצחה בשואה

 




 

תמרה פודריאצ'יק בת ה-14 ואחיה יוסף בן ה-11 שהו ביוני 1941 במחנה קיץ בעיר פאלאנגה, ליטא. בשעות הראשונות של הפלישה הגרמנית (מבצע ברברוסה) שררה אנדרלמוסיה במחנה הקיץ ומרבית הילדים, בהם תמרה, נשלחו חזרה לקובנה אל משפחותיהם. תיק האוכל של תמרה נותר בידיו של יוסף.

יוסף וילדים נוספים נמלטו עם אחד המדריכים לעומק ברית המועצות ושרדו את המלחמה. תמרה נשלחה עם הוריה לגטו קובנה ונרצחה בפורט התשיעי באקציה הגדולה באוקטובר 1941.

אוסף החפצים, יד ושם
תרומת יוסף גורי, ירושלים

מקור וקרדיט : יד ושם




 


בית הילדים בשאבאן: סדנת עיבוד העור

 



בית הילדים בשאבאן

סדנת עיבוד העור

ליאון ודוד קניג

 

במבנה הצמוד לבית הילדים בשאבאן פעל בית מלאכה לעבודות עור, שבו למדו והועסקו הילדים הבוגרים של בית הילדים. פליקס שברייה, מנהל בית הילדים, אשר לימים הוכר כחסיד אומות העולם, האמין שיש להכין את הילדים לחיים ולהקנות להם מקצוע.

את סדנת עיבוד העור ניהל יוסף-ליאון קניג, מורה ותיק שלימד לפני המלחמה עיבוד עור בבתי ספר באזור פריס. לאחר שכבשו הגרמנים את פריס עברו ליאון, רעייתו רחל ובנם דוד בן ה-14 לאזור החופשי של צרפת. משפחת קניג הגיעה לשאבאן וליאון לימד במקום את מלאכת עיבוד העור. כעשרים נערים מעל גיל 13, בהם בנו דוד, למדו אצלו בסדנת העור וייצרו ארנקים, נרתיקים ופריטים נוספים.

בנובמבר 1943 נסגר בית הילדים בשאבאן ומשפחת קניג עברה למחוז איסר שבדרום-מזרח צרפת. ליאון הצטרף לפעילות מחתרתית במסגרת הארגון היהודי CDIJ, אך נתפס במאי 1944 וגורש למחנה דרנסי. ביוני 1944 גורש ליאון לאושוויץ.

במכתב ששלח ליאון לפני גירושו לאושוויץ כתב לבני משפחתו:

"יקירי, כמה מילים כדי להגיד לכם להתראות, כי היציאה שלנו נקבעה ליום שישי. לשניכם  – לך, יקירתי רחל, ולך, דודו היקר – אני מבקש שתישארו טובים ואמיצים ומלאי ביטחון. באשר לי, אני מלא אומץ ויש לי הרבה ביטחון: זה לא להרבה זמן. בריאותי טובה. תשמרו על בריאותכם. אני מחבק אתכם חזק ודעו שהמחשבות שלי תמיד אתכם."

דוד קניג (שליט) בן ה-18 המשיך את הפעילות המחתרתית של אביו ליאון, שכללה חלוקת תעודות זהות אריות מזויפות וסיוע לפליטים, עד שחרור האזור באוגוסט 1944. לאחר השחרור חזר דוד עם אמו פריס. ליאון שרד ממחנה אושוויץ ושב אל משפחתו במאי 1945. לאחר המלחמה פעל דוד למען ילדים יתומים עד לעלייתו לישראל בשנת 1948.

סטפן היינץ לוי

סטפן היינץ לוי היה אחד התלמידים בסדנת עיבוד העור של ליאון קניג בשאבאן. סטפן נולד בברלין ב-1925. הוא היה בן יחיד לאביו ארתור ולאמו הפרוטסטנטית גרטרוד. כשהיה בן שש נפטרה אמו. עם התגברות גילויי האנטישמיות נעצר האב ועסקיו הוחרמו. קרוב משפחה מבוסטון דאג להנפיק לבני המשפחה ויזות לארצות הברית אך ארתור נכשל בבדיקות הרפואיות ולכן לא הורשתה המשפחה להגר. בחודש יולי 1939 שלח ארתור את בנו סטפן לצרפת, עם קבוצה של 40 ילדים. הקבוצה הגיעה לבית הילדים של ארגון אוֹזֶה בטירת שאבאן, שם למד סטפן את מלאכת עיבוד העור אצל ליאון קניג.

ב-1942 נודע לסטפן שאביו ואשתו השנייה יוהנה הצליחו לצאת מגרמניה והגיעו לארצות הברית. לאחר מאמצים רבים השיגו השניים ויזה לסטפן. סטפן יצא למסע דרך ספרד, תוניס ומרוקו, ולבסוף הפליג לניו יורק. פחות משנה לאחר מכן התגייס סטפן לצבא האמריקני, שירת כמתורגמן בדיוויזיה המשוריינת השישית והשתתף בשחרור מחנה בוכנוולד.

סטפן לוי מסר ליד ושם שתי מחברות מהסדנה להנדסה וללימוד עבודות עור בשאבאן וכן ארנק שהכין בסדנה. ממראה המחברות שנתרמו וכן מעבודות העור ניכרים הקפדנות והדיוק בלימודים בסדנה.

מקור וקרדיט : יד ושם

חפצי הילדים מהתקופה שלפני השואה, במהלכה ואחריה, מעידים על משמעותו של הלימוד בחיי הילדים, על המפלט שהעניק להם מהמציאות הקשה ועל התקווה לעתיד אחר, ומשמרים את זיכרון בתי הספר, הילדות והנעורים שהתקיימו בעולם שחרב. 

 


 



תארו לכם כיצד חשתי בתור אישה בת 20… ללכת לישון בלילה ולחשוב לעצמי – עוד חמישה ילדים ניצלו

 "אף עבודה אחרת שביצעתי לא מילאה אותי בגאווה כה רבה. תארו לכם כיצד חשתי בתור אישה בת 20... ללכת לישון בלילה ולחשוב לעצמי – עוד חמישה ילדים ניצלו... אהבתי אתכם כל כך אז ואני עדיין אוהבת אתכם כל כך היום". אנדרה גלן, חסידת אומות העולם שהלכה לעולמה השנה. 101 שנים להולדתה.

אנדרה גלן, ילידת בלגיה, הייתה מורה צעירה בשנות העשרים לחייה כאשר באחד הימים נכנס לכיתתה תלמיד כשהוא עונד תלאי צהוב. גלן הזדעזעה והורתה במהרה לכל תלמידיה ללבוש סינר מעל בגדיהם, כדי לכסות את התלאי הצהוב וכדי שלא יבלוט וישפיל את התלמיד העונד.

ברגעים בהם ראתה את תלמידה עונד את התלאי המבייש והמשפיל, החלה לתת את דעתה על האנטישמיות הרווחת, והיא הניעה אותה לפעול במהרה. מקרה נוסף שהניע אותה לפעולה, היה היכרות עם ילד בפנימייה בה הדריכה, שחשף בפניה את זהותו היהודית. כעבור זמן קצר פשט הגסטפו על הפנימייה.

אחד הקצינים הגרמנים פנה לגלן ושאל אותה: "איך את, ארית שכמותך, לא מתביישת לטפל בפשפשים יהודים?". בתגובה השיבה לו: "ואיך זה יכול להיות, אדונים נכבדים, שאתם - צאצאי שילר וגתה - מכריזים מלחמה כנגד ילדים תמימים?".

 


המשפט הנועז הזה, ופועלה של גלן כנגד האנטישמיות הגיעו לאידה סטרנו -יהודיה שהייתה חברה ב"ועדת ההגנה היהודית", שעסק רבות בהצלת ילדים יהודים. סטרנו פנתה לגלן בבקשת סיוע, והיא נענתה בחיוב. גלן החלה להבריח ילדים יהודים מבית הוריהם באמצעות כלי רכב ועגלות קש, ולהחביא אותם במנזרים, בבתי ילדים, בבתים פרטיים ובמקומות נוספים.



לימים העידה: "כשלקחנו את הילדים, לעולם לא אמרנו להוריהם היכן הם יוחבאו. אני יודעת היטב כמה אכזרי זה ודאי היה עבורם למסור את ילדיהם לאדם זר... אך זה היה אמצעי זהירות הכרחי...למזלנו, כמעט תמיד הצלחנו להציל כמה ילדים... היינו חוצות את המחסומים עם ילד אחד בתוך עגלת תינוק ועוד שני ילדים שהחזקנו בידינו. חיילים התביישו להציק לאם עם ילדים רבים וכך הם ניצלו". במשך למעלה משנתיים עסקה גלן בהברחת אלפי ילדים יהודים מבתיהם, ודאגה להם ולצרכיהם גם אחרי ששמה אותו במקום אליו יועדו. במקביל, ניהלה מחברות בהן כתבה את כל השמות האמיתיים והבדויים של הילדים היהודים.

גם עם תום מלחמת העולם השנייה לא הפסיקה גלן בפעולותיה, ועשתה מאמצים רבים להחזיר את הילדים לחיק הוריהם. גלן סיפרה: "הייתי אז אישה צעירה, לא שונה מאנשים אחרים, לא טובה יותר ולא טובה פחות. החיים הותירו אותי רחוקה מהתהפוכות שהתחוללו סביבי. לא ידעתי עצבות.



ואז, פתאום, מצאתי את עצמי כמורה צעירה מתמודדת עם הטרגדיה הזאת שנפלה עליכם. לא יכולתי לקבל זאת. פגשתי אתכם, באתי אל ביתכם לקחת אתכם, הנחתם את ידכם הקטנה בידי - היד השנייה החזיקה מזוודה עם 'האוצרות' שאמכם ארזה בדמעות - ויצאנו למסענו". ב-1989 הוכרה גלן כחסידת אומות עולם, וב-2007 קיבלה אזרחות כבוד של מדינת ישראל. גלן הייתה האחרונה שנותרה בחיים מבין 12 הנשים הבלגיות שפעלו להצלת ילדים יהודים בשואה, ובספטמבר האחרון חגגה 100. שבוע שעבר נפטרה. יהי זכרה ברוך.

מקור וקרדיט :


סגולה - מגזין להיסטוריה

 @segula_history

 

·קישור לסקירה בטוויטר


נפטר אל"מ ( מיל' ) טוביה רביב ז"ל :הילד מהשואה שהפך להיות אחד ממפקדי חטיבות השריון הנועזים במלחמת יום הכיפורים

    אל"מ (מיל') טוביה רביב 21- באוגוסט 1934 – 24 בינואר 2023, יהי זכרו ברוך !! רביב נולד בעיר סובוטיצה שבצפון סרביה (אז ביוגוסל...