הניה שטרנבליץ , בת 10 במסתור בין כפרים ויערות באזור לובלין

 

הניה שטרנבליץ , בת 10 עם פרוץ המלחמה

מסתתרת עם הוריה בכפר פולני באזור לובלין .

בשלב מסוים אחד הפולנים מסגיר את האמא שלה לידי הגרמנים . היא נותרה במסתור אחר עם אבא ואח אחד.

"היינו מתחבאים אצל איכרים שונים בכפר וגם הרבה ביערות בפחד מתמיד, שמא ישגיח בנו מישהו ושמא ייתקלו הרועים הפולנים בעקבותינו . בלילה יצאנו להשיג קצת מזון עד שהתארגנו הכנופיות המקומיות שמטרתן הייתה להשמיד את היהודים המסתתרים" .

"פעם יצא אבא להשיג לחם והשיגו אותו הכנופיות הפולניות וירו אחריו . הם פצעו אותו ועינו אותו . וכך נשארתי עם אחי ללא כל אמצעים. אחי הצטרף לפרטיזנים ואני בהמלצתה של פולנייה אחת נתקבלתי למנזר . "

החיים במנזר : מעל לכל שררה בו במנזר האנטישמיות . היינו שם מאה ילדות וביניהן 4 יהודיות . שתיים ידענו זו על זו . היינו הרבה בכנסייה והלכנו לבית ספר ואחרי כן הרבה תפילות נוצריות . גערו בנו הרבה וגם היחס לא היה טוב . כך חייתי עד יום השחרור .

מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית,
חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

0

"בזכות אנשים טובים" - סיפורה של שורדת השואה יונה עמית

 

יונה עמית נולדה ב-1938 בפיומה שבצפון איטליה למשפחה אורתודוכסית-מודרנית. עם הכיבוש הגרמני של צפון איטליה, משפחתה של יונה עזבה את פיומה והגיעה לעיירה בניאקאוואלו, שם מצאו מסתור בבית משפחת טמביני. תושבי העיירה הסתירו יהודים נוספים. כשעלה החשד כי מקום מסתורם נחשף, העבירה משפחת טמביני את יונה ובני משפחתה למסתור בבית משפחת דלה ואלה. בהמשך הועברו יונה, אחיה, אחותה ובת דודתם למנזר בעיר לוגו בזהות בדויה. לאחר כשנה במנזר, התאחדו בני המשפחה על מנת לנסות ולעבור את הגבול לשוויץ ונעזרו בלידיה קטנאו, שסיפקה להם מסמכים מזויפים וסידרה את נסיעתם אל הגבול. לאחר מסע מפרך ורווי סכנות בהרי האלפים, הצליחו יונה ומשפחתם להגיע לשוויץ. עם סוף המלחמה שבה המשפחה לאיטליה וב-1950 עלו לישראל. יונה הקימה משפחה עניפה ועד היום היא מחנכת ואשת עדות.

מקור וקרדיט : אתר "יד ושם"

"בזכות אנשים טובים" - סיפורה של שורדת השואה יונה עמית  

קלפי משחק שיצרה אינגה פולק במסתור בבית יתומים במנזר בקרואטיה

 

קלפי משחק שיצרה אינגה פולק במסתור בבית יתומים במנזר בקרואטיה אליו הכניסו אותה חסידי אומות העולם ברנקה ואוגוסט רוט

בני הזוג רוט מהעיר זאגרב שבקרואטיה דאגו למצוא מקום מסתור לבלנקה פולק ולשתי בנותיה אינגה וליארקה. בנות משפחת פולק הגיעו בעזרתם של בני הזוג רוט לבית יתומים במנזר, שם שהו עד סוף המלחמה כשבני הזוג דואגים לרווחתן.

בזמן שהותה בבית היתומים הכינה לעצמה אינגה בת השתים-עשרה משחק קלפים כדי להעסיק את עצמה.

"מצאתי לי למשל גם איזשהו בידור. ציירתי בעצמי על איזה מן קרטון דקיק קלפים – ממש קלפים אמיתיים של משחק 'רמי'. שתי חבילות עם ארבעה ג'וקרים. כיוון שאמא שלי לפני המלחמה לימדה אותי לעשות 'פאסיאנס', אז גם עשיתי את זה ושיחקתי בזה. ילדים באו לשאול אותי מה אני עושה, אז אמרתי 'זה איזה משחק שמשחקים לבד'."

מתוך עדותה של אינגה פולק.

עם הזמן הצליחה ברנקה להשיג לאמן של אינגה וליארקה עבודה כמטפלת בבית היתומים אליו הועברו. אסור היה להן לגלות את הקרבה המשפחתית והן קראו לאמן "דודה מריצה" בשמה הנוצרי הבדוי, כמו הילדות האחרות במקום, אבל הן היו מאושרות להיות ביחד שוב. הבנות ואמן  נשארו בבית היתומים עד סוף המלחמה.

בשנת 1948 עלו בלנקה ובנותיה לישראל. רות (אינגה) ודושקה רוט שמרו על קשר כל השנים.

את קלפי המשחק שיצרה לעצמה אינגה פולק בזמן שהייתה במסתור, היא תרמה למוזיאון יד ושם.

ברנקה, אוגוסט ודושקה רוט הוכרו בשנת 2001 כחסידי אומות העולם.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם

באדיבות רות גת (אינגה פולק), קיבוץ רבדים

לסיפור החיים המלא באתר " יד ושם" (קישור)

שלושה ילדים יהודים ( ואחד מתל אביב ) במנזר הסטודיטי בשואה

 

אונייב (Uniow) הוא כפר קטן במחוז טרנופול, כיום באוקראינה. בזמן המלחמה הוסתרו יהודים בבית הספר של הכפר ובמנזר בכפר. קלרה ספרן, בנה הצעיר רונלד, אחיה שמואל רוזן ואשתו ג'וזפינה הוסתרו אצל משפחת דיוק (Dyuk) בבית הספר. בגלל הצורך לשמור על סודיות ועל מידור, הם כנראה לא היו ידעו שלא רחוק ממקום המסתור הקטן והאפל שלהם, במנזר הסמוך, הסתתרו שלושה יהודים נוספים.

בית היתומים שכן במנזר 'עלייתה השמימה של מריה הבתולה' באונייב, אשר השתייך למסדר הסטודיטי, בראשותו של הארכימנדריט קלמנט שפטיצקי(Arhcimandrite Klement Sheptytskyi) אשר לימים הוכר כחסיד אומות העולם. שלושת הילדים היהודים הובאו לאונייב והושארו תחת השגחתו של ראש בית היתומים הירומונק (כינוי בכנסיות המזרחיות לכומר שהוא גם נזיר) דניל טימצ'ינה (Daniil Tymchyna). טימצ'ינה ידע כי שלושת הילדים הם יהודים והסביר להם לפרטי פרטים כיצד עליהם להסתיר את זהותם היהודית. הם הוזהרו שלא להתקלח עם שאר הילדים האוקראינים וקיבלו שמות אוקראינים. הילדים גם הוטבלו לנצרות, אך היורומונק הסביר להם שמדובר בטקס רשמי בלבד שנועד להגן עליהם.

הצבא האדום שחרר את האזור ב-1944 והשטח עבר לריבונות סובייטית. כעבור זמן קצר, סטלין נתן הוראה לאסור את כל המנהיגות האוקראינית-קתולית במערב אוקראינה. ב-1947 ירומונק דניל נעצר ונידון לעשר שנות עבודות כפייה בסיביר. הוא נפטר בשנת 1972.

שלושת הילדים שניצלו על ידי ירומונק דניל במנזר שבכפר האוקראיני הקטן מייצגים שלושה סיפורי חיים, שונים מאוד זה מזה. הם נולדו במקומות מרוחקים זה מזה אך הגורל הפגיש ביניהם באונייב. אחרי המלחמה הם הלכו איש-איש לדרכו ובנו מחדש את חייהם בשלוש ארצות בשלוש יבשות שונות – ישראל, ארצות הברית ופולין.

עודד אמרנט נולד בתל אביב ב-1935. מספר שנים קודם לכן הוריו עלו לארץ ישראל מפולין. כשעודד היה בן 4, אמו נסעה לבקר את הוריה בפולין ולקחה איתה את עודד הקטן על מנת שיכיר את משפחתה. האם, שלא העלתה על דעתה שהמלחמה תפריד ביניהם בקרוב, חזרה לתל אביב לבדה והשאירה את בנה אצל הוריה שהיו אמורים להצטרף אליה תוך זמן קצר בארץ ישראל. כשהמלחמה החלה, הסב והסבתא לקחו איתם את עודד וברחו ללבוב. ניסיונותיהם לנסוע לארץ ישראל עלו בתוהו וב-1941 העיר נכבשה על ידי הגרמנים. כדי להצילו הביא אותו דודו של אמרנט אל המנזר באונייב וחייו אמנם ניצלו. יתר המשפחה נספתה בשואה. לאחר המלחמה עודד הושב למשפחתו בתל אביב.

אדם דניאל רוטפלד נולד בפשמישלאני (Przemyslany) בפולין בשנת 1938. אחד הנזירים הביא אותו לבית היתומים במנזר הסטודיטי באונייב. הוא קיבל את השם הבדוי דנילו צ'רווינסקי (Danylo   Charevynsky) והוסתר במנזר במשך כל תקופת הכיבוש הגרמני. מכל משפחתו, רק אחותו אליסיה שרדה את השואה. לאחר המלחמה, רוטפלד נשאר בפולין ועסק במחקר. בין השנים 1991 ו–2002 הוא שימש כמנהל מכון שטוקהולם לשלום ובשנת 2005 מונה לתפקיד שר החוץ של פולין.

לאון חמיידס (Chameides) נולד בקטוביץ', פולין, בשנת 1935. כאשר הגרמנים פלשו לפולין, משפחתו נמלטה מזרחה לאזור לבוב. בשנת 1942, שנה לאחר כיבוש לבוב על ידי הגרמנים, השאיר אותו אביו בכנסיית יור הקדוש (Holy Jur Church) מתוך תקווה להציל כך את חייו. תחילה הנזירים לקחו אותו לבית יתומים בבזוצ'וביץ (Brzuchowice) ומשם לאונייב, שם הוסתר עד לנסיגת הגרמנים. עם שחרור האזור ב-1944 על ידי הצבא האדום, הוא נלקח על ידי ניצול שואה אחר חזרה לפולין.

ב-1945, סבו וסבתו מצד אמו ודודו שהצליחו לברוח לאנגליה טרם המלחמה, הצליחו לארגן ללאון ולאישה שטיפלה בו להצטרף אליהם באנגליה. ארבע שנים לאחר מכן הם קיבלו ויזה והיגרו לאמריקה ביוני 1949.

ב-31 בדצמבר 2008, הירומונק דניל טימצ'ינה הוכר בתור חסיד אומות העולם.

קישורים

§        הניסיון הכושל להשיב את אמרנט להוריו

 מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

חנה שכטר , בת 13 במנזר ובבורות חשוכים בבלגיה

 

 

מאת: Aviva She

חמותי בת ה 94 , סיפרה על הסתרתה אצל משפחה נוצרית תמורת תכשיטים וכסף..

חנה טנצר

לאחר נישואיה, חנה שכטר

 

בהיותה בת 13 ואחותה הצעירה בת ה 9 הוסתרו בבלגיה אצל משפחה גויה עד שנגמר הכסף ונשלחו לגורלם...

הוריהם נתפסו נשלחו אין תיעוד לאן.. או נרצחו מייד

הן נלקחו תחילה לבית יתומים בבלגיה במנזר, שם ניסו הנזירות להמיר את דתם, חמותי שזכרה את המשפט שאביה אמר לה לפני ששלחו אותן למסתור היה: "אל תשכחי שאת יהודייה ".

הנזירות שכנעו אותן שעדיף שיתנהגו כנוצריות וילמדו את מנהגי הנצרות כולל להצטלב לפני ישו, חמותי סיפרה שפשוט היא התעלפה.

לאחר שהנזירות אחרי זמן מה פחדו שיתפסו שוב שלחו אותן לדרכן.. אך הפעם המחתרת התנגדות הבלגית, דאגה להעביר אותן לאחוזה של מי שהיתה עשירה אך עקב הבעיות הכלכליות של אותן זמנים, שוב תמורת כסף ששולם לה ע"י חברת המחתרת הבלגית,

עד שימשהו הלשין על קבוצת הילדים היהודיים המסתתרים בבית, שילח את הילדים לגורלם.

 חמותי מספרת שהתחבאו בתוך בורות חשוכים כאשר מידי פעם מזדמן להם שאריות אוכל.. ככה נדדו עד סוף המלחמה.

בשנת 1950 עלתה לישראל.

 

סיפורו של ילד שנולד בשואה וניצל מהשואה בבלגיה (אלימלך שטמלר)

 

אני (4.5) בידיו של איש בריגדה מארץ ישראל - טוביה אטינגר מהעיר פתח-תקווה (פברואר 1946).

מאת: 

אלימלך שטמלר

 

אבא עוזב את הבית

בספטמבר 1943 מחליטים הגרמנים ליישם את הפתרון הסופי גם על יהודים בעלי אזרחות בלגית. היהודים נקראים להתרכז במשרדי הגסטאפו. אבא אומר לאמא שילך לבדו לנקודת האיסוף. אמא מתחננת בפניו שלא ילך, והוא משיב לה שאם ילך לבדו ייתכן שהיא והילדים יינצלו. עוד אומר אבא לאמא, שאם לא יחזור שתברח עם שלושת הילדים ותחביא אותם במוסדות נוצריים. לפני שיצא למשרדי הגסטפו ביקש אבא מאחיי הגדולים לומר "שמע ישראל" בכל מקום בו ישהו, כדי שיזכרו שהם יהודים.

ביום שישי לאחר הדלקת נרות שבת, הולך אבא לבדו למקום האיסוף בו התרכזו יהודי אנטוורפן. אחי הגדול, שהיה אז כבן שמונה, זוכר שעמד ליד החלון ובוכה. הוא רואה את אבא הולך ומתרחק, וחושב מדוע אבא הולך לבדו ואינו לוקח אותו לבית הכנסת. אבא הלך למשרדי הגסטפו ולא חוזר. זו הייתה ההתפצלות הראשונה של המשפחה.

לאחר שאבא הלך, אמא לוקחת את שלושת הילדים ובורחת לדירת חברה בעיר אנטוורפן. לאחר מספר ימים במסתור, הלשינו שכנים כי בדירת החברה גרים אנשים לא מוכרים. באחד הלילות הגיעו אנשי הגסטפו לבית בו הסתתרנו ודפקו בחוזקה על הדלת. הם ביקשו מאמא לרדת עם הילדים למשאית הממתינה ליד הבית. אמי שדיברה גרמנית, מבקשת מהקצין זמן להעיר ולהלביש את הילדים.

אנשי הגסטפו אומרים לאמא שהם הולכים לקחת אנשים אחרים ויחזרו תוך זמן קצר. אמא מעירה ומלבישה במהירות את שלושת הילדים. לפני שאנשי הגסטאפו חוזרים, אמא לוקחת אותנו ובורחת לשדה פתוח הנמצא בקרבת הבית. מרחוק אמא והילדים רואים את אנשי הגסטפו חוזרים לבית. לאחר מספר דקות הם רואים את אנשי הגסטאפו חוזרים למשאית ללא משפחת שטמלר.

 

המשפחה מתפצלת שוב

לאחר מספר שעות של המתנה בחושך בשדה הפתוח, אמא לוקחת שלושת הילדים לחבר בלגי שעבד עם אבא. החבר מעביר אותנו לארגון המסתיר ילדים יהודים. החבר לוקח אותנו לכומר קתולי שהחביא אותנו זמנית בביתו, עד שיושלמו הסידורים לקראת הפיזור שלנו במקומות נוצריים שונים.

על מנת להסוות את זהותנו, מחליף הכומר את שם משפחתנו משטמלר לפלמינג ומפריד בין הילדים. אני הקטן, כבן שנתיים, מועבר למנזר קתולי בסביבות העיר אנטוורפן. אִמי ושני אחיי מועברים לנאמיר (Namur - עיר במחוז במרכז בלגיה) אל הכומר ג'וסף אַנדרֵיי, שהוכר על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם, הודות לפעילות הרבה שיזם להצלת ילדים יהודים בשואה.

שני אחיי, מרדכי ואליעזר, הועברו לשַטוֹ דֶה אוֹסְטֶמְרֶה - טירה בה שהו ילדים יתומים נוצרים ויהודים. הם זוכרים היטב שהיו משתתפים בתפילות יום ראשון בכנסייה, וכאשר אחי מרדכי היה הולך עם הקטורת לפני כומר הטקס, היה לוחש את תפילת "שמע ישראל". שני האחים שוהים בטירה כשנה וחצי, עד שחרורה של בלגיה מהכיבוש הגרמני בספטמבר 1944.

לאחר המלחמה אני נשאר במנזר שמקומו לא ידוע לאמי

בגיל שנתיים אני מועבר למנזר בעיר מֶכֶלֶן, שוהה במנזר כשנתיים  עם ילדים יתומים יהודים ונוצרים, עד לסיום המלחמה.

אמי חוזרת אל הכומר אליו מסרה את ילדיה. היא מבקשת להחזיר לה את בנה הקטן - אותי.

הכומר מסביר לאמי כי איננו יודע במדויק היכן נמצא בנה הקטן (3+). המצב הכלכלי לאחר המלחמה קשה ביותר. הכומר מציע שטובת הילד להשאירו במנזר. אמי איננה מוותרת וחוזרת מספר פעמים אל הכומר. הכומר מגלה לאמי שהדבר היחיד שידוע לו שהילד הועבר למנזר בעיר מֶכֶלֶן. אמי נוסעת לעיר מֶכֶלֶן ומתחילה לחפש ילד הנמצא באחד המנזרים בעיר. היא עוברת ממנזר למנזר. הנזירות במנזרים מבטיחות לה שמצב הילדים טוב ביחס לקשיים הקיימים בחוץ, אחרי המלחמה. הן מספרות שהילדים מקבלים אוכל, בגדים ומקום שינה וגם כמובן, … הילדים לומדים מנהגי נצרות ומתפללים בכנסיות הנמצאות בעיר.

אמי איננה מוותרת וחוזרת לחפש את בנה. היא בודקת כל קבוצת ילדים היוצאת בימי ראשון מהמנזר בדרכה לתפילות בכנסיה. בתוך קבוצות הילדים קשה לה לזהות את בנה מאחר וכל הילדים בקבוצה לבושים באותם בגדים.

 אחד מימי ראשון היא עוקבת אחר קבוצת ילדים היוצאת ממנזר ומזהה פני ילד המזכירים לה את בנה הקטן. הייתי בגיל 4.5). כל הילדים בקבוצה לבשו בגדים זהים ולכן היא איננה בטוחה שהילד שהיא מזהה הוא אכן בנה. אמי ניגשת לילד הנמצא בתוך שורת הילדים, פותחת את הכפתור העליון בחליפה וצועקת…. זה הילד שלי! זה הילד שלי! זה הילד שלי!

אמי זיהתה אותי לפי כתם לידה שיש לי בצוואר.

לאחר שאמי מצאה את המנזר בו שהיתי היא מבקשת מאנשי הבריגדה ששרתו בבלגיה, שיוציאו את הבן שלה מהמנזר.

 

 לסיפור החיים המלא

החפץ היקר מכל" - שלמה ברזניץ

 

מדוע לא הותירו לי צילום לפני שהלכו? בחודשים הארוכים האלה חשקתי נואשות בצילום. כמה טוב היה להביט בהם בבקרים הקרים, ובדרכי לבית-הספר, ממש לפני הקטעים המסוכנים... הייתי עושה זאת כל אימת שאחוש ברע, יציקו לי הרעב או הבדידות. יכולתי לכסות תמונה זו בנשיקותיי ובדמעותיי. זה יכול היה להיות החפץ היקר מכול – החפץ היקר היחידי שברשותי.
שלמה ברזניץ, שדות הזיכרון, ת"א: עם עובד, ספריית אופקים,
1993, ע' 131.

מאי 1945, סוף המלחמה .  במנזר בעיירה ז'ילינה בסלובקיה ממתין ילד יהודי בן שמונה בשם יוראי ברזניץ להוריו ינקה ויוסף שיבואו לקחתו. יוראי יודע שהוריו נשלחו לאושוויץ,  והוא חושש שלא יכיר אותם, חושש גם שהם לא יזהו  את אותו "ילד נקי ומחונך היטב" שמסרו למנזר בילד השדוף והמוזנח שהוא עתה, ויותר מכל חושש שלא ישובו לעולם.

שלמה (יוראי) ברזניץ נולד בברטיסלבה שבסלובקיה בשנת 1936. בשנת 1942 נשלח שלמה עם אמו ואחותו הגדולה יהודית למחנה בעיר ז'ילינה בצפון-מערב סלובקיה. מחנה זה, שמוקם בסמוך למסעף רכבות מרכזי, שימש כמוקד שילוחים גדול לאושוויץ. תפקידו של אביו כמהנדס הראשי של חברת החשמל בברטיסלבה סיפק לו חסות לתקופה מסויימת, והודות לכך הצליח למנוע את שילוחם אשתו וילדיו לאושוויץ, ולחלצם מהמחנה. בני המשפחה נדדו בין מספר מקומות.

להמשך סיפור החיים בפרוייקט אוספים את השברים של יד ושם

הנזירה הפולניה שהחביאה ילדים יהודים בחבילות דגן באסם

 

ססיליה רושק החביאה ילדים יהודים במנזר ליד וילנה, שם שהתה במהלך המלחמה. היא נולדה בפולין והצטרפה למנזר כשמלאו לה 21. "החביאה אותם בחבילות דגן באסם, הייתה כמו אמא עבורם, מבינה ודואגת"

חסידת אומות העולם ססיליה רושק, נקברה בשנת 2018 ,  בגיל 110 אחרי בפולין. רושק הייתה הנזירה המבוגרת בעולם.

היא העניקה מקלט לילדים יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה והגנה עליהם מרדיפות הנאצים. רושק החביאה אותם במנזר ליד וילנה (היום לטביה) שם התגוררה בזמן המלחמה. בשנת 1984 "יד ושם" הכיר בה כחסידת אומות עולם.

השם בפולנית הוא צציליה רושאק (גם ויקיפדיה העברית אימצה את צורת הכתיב הזו). היא הייתה חלק מקבוצה של שש נזירות שפעלו להסתרת יהודים במנזר הזה תחת האם אננה בורקובסקה. הסתירו בתקופות מסוימות גם מאנשי הארגון היהודי הלוחם.

מקור

הילדה לילי רוזן לבית אורנשטיין. במסתור אצל פולניה יחד עם 2 קצינים נאציים בדירה

 זכרון בסלון

מאת: אביבה רוזן

אמי כילדה לפני השואה. לילי רוזן לבית אורנשטיין. ממשפחת רוט מצד אימה ....

לכל איש ואישה יש שם.

אמא. לאמא שלי היו הרבה שמות ולא היה לה שם אחד ברור וחד משמעי. אבא שלי והקרובים לה קראו לה לילקה. בתעודות היה שמה אורשולה. אורשולה היה שמה של הילדה הפולניה שמתה ואת התעודות שלה קיבלה אמי וכך ניצלו חייה. לאות תודה לילדה שהצילה את חייה במותה שמרה אמי על השם הזה שאיש לא השתמש בו. דוד שלה, שהגיע לארץ לפני השואה, טען ששמה בתעודת הלידה היה חנה שרה, אבל טענה זאת לא קיבלה אישוש משום מקור אחר.

על מצבתה של אמי כתבתי את השם לילי. אני מקווה שמשם בשמיים, היא מזהה את השם הזה. בשבילי היא היתה פשוט 'אמא'. אמא שלי. על מצבתה מופיעים לצד שמה שמם של אחיה, נאצוש, נתן, ואמה שלה, מלוינה, מלכה.

אמא שלי נולדה בשנת 1935 בעיר סטריי שבגליציה, פולין, קודם אוסטרו הונגריה וכיום אוקראינה. חבל ארץ יפהפה שבו היה למשפחתה 'חורט', עסקי נפט. משפחת רוט, משפחת אמה, הייתה אורתודוקסית. אמא שלה הייתה אישה יפה ואלגנטית שנסעה לעתים קרובות בענייני עסקים ל וינה. אביה היה רופא שיניים וכדורגלן בליגת הקצינים. היה לה אח בכור, נתן, גדול ממנה בשנה, והיא היתה ילדה שזכתה לאהבה רבה, עד שבא היום השחור ההוא. הצבא הנאצי כבש את פולין. המשפחה היהודית החמה והעשירה נכנסה עד מהרה לחדר קטן גטו.

הוריה של אמי, שהיו אנשים חכמים, הגניבו אותה ואת אחיה נתן מהגטו, לידיה של אישה פולניה שהכירו היטב. אמי היתה בת חמש או שש, אחיה גדול ממנה בשנה. נתן אחיה לא שהה שם זמן רב. הפולניה נפטרה מהילד עם סימן הזיהוי היהודי. אמי נותרה לגמרי לבדה. על קיצו של אחיה אמרה: הפולניה שלחה אותו ברכבת. לאן שלחה אותו? האם באמת שלחה אותו ברכבת? לדעתי לא. הוא כבר היה ילד גדול מספיק שבעינויים היו מוציאים ממנו מן הסתם את שמה של הפולניה ומידע נוסף שהיה עולה לה בחייה. איך 'נפטרה' ממנו? לא ידוע.

לביתה של הפולניה, שאמי מעולם לא קראה לה בשמה ואני משום מה לא שאלתי איך קראו לה, הוכנסו שני קצינים נאציים. כך חיה הילדה היהודיה ששערה השחור נצבע בבלונד, תחת השם אורשולה, תחת אותה קורת גג עם שני נאציים שאולי עסקו בציד ורצח של יהודים בני עמה. היא לא סיפרה עליהם הרבה אבל אמרה שלדעתה אחד מהם הבין שהיא יהודיה אבל לא הסגיר אותה.

בכלל, אמי לא דיברה כמעט בכלל על מה שעברה ומה שעברה משפחתה בשואה. הרבה מהדברים שמעתי דווקא בסוף ימיה, כשהיתה בטיפולים כימותרפיים. דווקא האחיות באסותא ששאלו אותה, ישבו לצידה ושמעו סיפורים שאת חלקם לא ידעתי ודרכן למדתי על דברים שעברה.

אמי הייתה אישה אופטימית מאוד ובעלת יכולת לשמוח. שלא כמו מה שרגילים באמא פולניה, היא חיבקה ונישקה בלי הפסקה, קראתי לה 'תנור' כי הייתה אחד האנשים החמים שהכרתי. מצד שני, הייתה שתלטנית וציפתה שאלך בדרך שהיא התוותה לי ועל זה רבנו בלי הפסקה ☺

נחזור לסיפורה של אמי בשואה. לפולניה היו שני בנים, שמידי פעם התגרו באמי שאמרו לה שיזרקו אותה למות בבאר. אמי ענתה להם, לפי מה שסיפרה, שאביה יחזור אחרי המלחמה והוא יהרוג אותם.

אבל כשאביה חזר אחרי המלחמה, אביה אותו הסתיר אוקראיני בין הביצות שביניהן לא ידעו הנאצים ללכת, אמי לא רצתה ללכת אתו. היא עברה שטיפת מוח. היא האמינה בישו כמו הקתולים ואמרה שהיא מפחדת מהיהודי שרצח את ישו.

אביה, משה, היה אדם חכם. הוא הוציא אותה מבית הפולניה והעביר אותה... למנזר. דווקא הנזירות היו אלה ששכנעו אותה לחזור לאביה.

כשהייתה בת 17 כתבה אמי יומן. על בסיס יומיומי תעדה את תחושותיה ומעשיה. זמן רב חיפשתי מתרגם ליומן של כשבעים עמודים כתובים בכתב יד לא תמיד מובן. מצאתי מישהי שישבה עמי ועברה על התוכן ותרגמה לי כמה עמודים מייצגים. אמי, 7 שנים אחרי השואה, היתה בת נוער רגילה לגמרי. היא כתבה על התאהבויות, על הלימודים ועל מריבות עם אביה. לא הזכירה בשום מקום את שעברה בשואה. אמי, כפי שהיתה תמיד, תמיד הסתכלה קדימה, לעתיד, באופטימיות.

 קצת על מה שהעתיד צפן לאמי: היא למדה רפואה אך לאחר ארבע שנות לימודים התחתנה עם אבי, פרופ. צבי רוזן, שכבר היה דוקטור לפילוסופיה ומרצה בכיר באוניברסיטת וורוצלב. אבי, יליד דנציג ניצל בזכות זה שלאחר שאביו נשלח למחנה הריכוז שטוטהוף שם נרצח, אמו ברחה עמו ואחיו לתוך פולין. לאחר הסכם ריבנטרוף מולוטוב שחילק את פולין לתקופה קצרה בין גרמניה לרוסיה, הרוסים היגלו אותם לסיביר ובכך, למעשה, הצילו את חייהם.

הורי עלו לארץ באניה 'עליה' בשנת 1958. אמי שתמיד היתה רגישה לטלטולים חלתה במחלת ים והקיאה בלי הפסקה. פה בארץ לא חיכו להם תנאים מפנקים כמו לכל העולים החדשים, אך במהלך השנים אבי הפך למנהל פדגוגי של אורט טכניקום בגבעתיים ואחר כך למרצה באוניברסיטת תל אביב. אמי היתה 'אשת פרופסור' כי בגלל חוסר תנאים מתאימים לא יכלה להמשיך בלימודי הרפואה והפכה לעקרת בית. אמי היתה אישה בעלת אופי וברוכת כשרונות שלצערי לא מימשה את יכולותיה. עם זאת היא העריכה את מה שהיה לה ואף פעם לא רצתה יותר. היא היתה אישה צנועה שכל משאלתה היתה שלבעלה ולילדיה יהיה טוב בחיים.

כשנפטרה, אחרי התמודדות קשה עם סרטן השחלות, בגיל 78, קברנו אותה תחת השם לילי והנה מצבתה שמוקדשת גם לאמה ולאחיה, סבתי ודודי שמעולם לא זכיתי להכיר, מקום קבורתם, כנראה בקבר אחים, לא נודע. יהיה זכרם של הורי ואבותיהם ברוך, יחד עם ששת המיליונים קדושי השואה.

 כתבה   אביבה רוזן

 

 

שלושה ילדים יהודים במנזר הסטודיטי

 

אונייב (Uniow) הוא כפר קטן במחוז טרנופול, כיום באוקראינה. בזמן המלחמה הוסתרו יהודים בבית הספר של הכפר ובמנזר בכפר. קלרה ספרן, בנה הצעיר רונלד, אחיה שמואל רוזן ואשתו ג'וזפינה הוסתרו אצל משפחת דיוק (Dyuk) בבית הספר. בגלל הצורך לשמור על סודיות ועל מידור, הם כנראה לא היו ידעו שלא רחוק ממקום המסתור הקטן והאפל שלהם, במנזר הסמוך, הסתתרו שלושה יהודים נוספים.

בית היתומים שכן במנזר 'עלייתה השמימה של מריה הבתולה' באונייב, אשר השתייך למסדר הסטודיטי, בראשותו של הארכימנדריט קלמנט שפטיצקי(Arhcimandrite Klement Sheptytskyi) אשר לימים הוכר כחסיד אומות העולם. שלושת הילדים היהודים הובאו לאונייב והושארו תחת השגחתו של ראש בית היתומים הירומונק (כינוי בכנסיות המזרחיות לכומר שהוא גם נזיר) דניל טימצ'ינה (Daniil Tymchyna). טימצ'ינה ידע כי שלושת הילדים הם יהודים והסביר להם לפרטי פרטים כיצד עליהם להסתיר את זהותם היהודית. הם הוזהרו שלא להתקלח עם שאר הילדים האוקראינים וקיבלו שמות אוקראינים. הילדים גם הוטבלו לנצרות, אך היורומונק הסביר להם שמדובר בטקס רשמי בלבד שנועד להגן עליהם.

הצבא האדום שחרר את האזור ב-1944 והשטח עבר לריבונות סובייטית. כעבור זמן קצר, סטלין נתן הוראה לאסור את כל המנהיגות האוקראינית-קתולית במערב אוקראינה. ב-1947 ירומונק דניל נעצר ונידון לעשר שנות עבודות כפייה בסיביר. הוא נפטר בשנת 1972.

שלושת הילדים שניצלו על ידי ירומונק דניל במנזר שבכפר האוקראיני הקטן מייצגים שלושה סיפורי חיים, שונים מאוד זה מזה. הם נולדו במקומות מרוחקים זה מזה אך הגורל הפגיש ביניהם באונייב. אחרי המלחמה הם הלכו איש-איש לדרכו ובנו מחדש את חייהם בשלוש ארצות בשלוש יבשות שונות – ישראל, ארצות הברית ופולין.

עודד אמרנט נולד בתל אביב ב-1935. מספר שנים קודם לכן הוריו עלו לארץ ישראל מפולין. כשעודד היה בן 4, אמו נסעה לבקר את הוריה בפולין ולקחה איתה את עודד הקטן על מנת שיכיר את משפחתה. האם, שלא העלתה על דעתה שהמלחמה תפריד ביניהם בקרוב, חזרה לתל אביב לבדה והשאירה את בנה אצל הוריה שהיו אמורים להצטרף אליה תוך זמן קצר בארץ ישראל. כשהמלחמה החלה, הסב והסבתא לקחו איתם את עודד וברחו ללבוב. ניסיונותיהם לנסוע לארץ ישראל עלו בתוהו וב-1941 העיר נכבשה על ידי הגרמנים. כדי להצילו הביא אותו דודו של אמרנט אל המנזר באונייב וחייו אמנם ניצלו. יתר המשפחה נספתה בשואה. לאחר המלחמה עודד הושב למשפחתו בתל אביב.

אדם דניאל רוטפלד נולד בפשמישלאני (Przemyslany) בפולין בשנת 1938. אחד הנזירים הביא אותו לבית היתומים במנזר הסטודיטי באונייב. הוא קיבל את השם הבדוי דנילו צ'רווינסקי (Danylo Charevynsky) והוסתר במנזר במשך כל תקופת הכיבוש הגרמני. מכל משפחתו, רק אחותו אליסיה שרדה את השואה. לאחר המלחמה, רוטפלד נשאר בפולין ועסק במחקר. בין השנים 1991 ו–2002 הוא שימש כמנהל מכון שטוקהולם לשלום ובשנת 2005 מונה לתפקיד שר החוץ של פולין.

לאון חמיידס (Chameides) נולד בקטוביץ', פולין, בשנת 1935. כאשר הגרמנים פלשו לפולין, משפחתו נמלטה מזרחה לאזור לבוב. בשנת 1942, שנה לאחר כיבוש לבוב על ידי הגרמנים, השאיר אותו אביו בכנסיית יור הקדוש (Holy Jur Church) מתוך תקווה להציל כך את חייו. תחילה הנזירים לקחו אותו לבית יתומים בבזוצ'וביץ (Brzuchowice) ומשם לאונייב, שם הוסתר עד לנסיגת הגרמנים. עם שחרור האזור ב-1944 על ידי הצבא האדום, הוא נלקח על ידי ניצול שואה אחר חזרה לפולין.

ב-1945, סבו וסבתו מצד אמו ודודו שהצליחו לברוח לאנגליה טרם המלחמה, הצליחו לארגן ללאון ולאישה שטיפלה בו להצטרף אליהם באנגליה. ארבע שנים לאחר מכן הם קיבלו ויזה והיגרו לאמריקה ביוני 1949.

ב-31 בדצמבר 2008, הירומונק דניל טימצ'ינה הוכר בתור חסיד אומות העולם.

קישורים

§        הניסיון הכושל להשיב את אמרנט להוריו

 מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

מסע שורשים אל המנזר שהסתיר את הילדה שושנה מזרחי בתקופת השואה

 

סיפורה של סבתא שושנה

שמי רחלי דנין, אני מורה מובילה בתכנית הקשר הרב דורי. בחרתי לספר את סיפורה של אמי – שושנה מזרחי. חשוב לי מאוד לשמוע את סיפורה האישי על מנת שאוכל לספר זאת גם בעוד הרבה שנים כאשר לא יהיו עוד ניצולים חיים שיוכלו לספר זאת בעצמם.

אימא מספרת לי

"בשנת 1940 הגיעו הגרמנים לצרפת. אנו גרנו במרסיי בשכנות טובה ובשלום עם כולם. בשלב מסויים החל להיות מסוכן מאוד ליהודים והכומר, שאהב מאוד את הוריי, אמר להם שיברחו מיד ולא ישארו באיזור. לסבתא יש עוד שבעה אחים ואחיות  – סבתא היא מספר 7. אבא של סבתא סירב לברוח ונשאר בבית. הגרמנים הגיעו אל הבית ולקחו אותו אך בזכות הכישרון הגדול שהיה לו בעץ – הוא היה ממש אומן בנגרות, הוא ניצל, כי הגרמנים לקחו אותו לבנות להם ספינות.

כל האחים והאחיות פוזרו במקומות שונים: הגדולים עבדו בכל פעם בעבור המקום שנתן להם מסתור. אני (סבתא) ואחותי, שהייתה גדולה ממני בשנתיים – החביאו אותנו במנזר באיזור פרובנס שבצרפת בעיירה הנקראת וורנו.

 

אימא של סבתא במהלך כל המלחמה, תוך סיכון מאוד גדול, עברה בין הילדים שלה כדי לדרוש בשלומם. היא לקחה איתה מכונת תפירה ולכל מקום אליו הגיעה, תפרה עבור האנשים שהסתירו ועזרו לשמור על ילדיה. במהלך השהות במנזר היה מאוד קשה. הנזירות לא היו נחמדות אלינו ולפעמים היינו יוצאים לקטוף ערמונים. כאשר היינו חוזרים למנזר הן היו לוקחות לנו את הערמונים. במנזר למדנו להעסיק את עצמנו ולשחק במשחקים שהיינו ממציאים. בסוף המלחמה אבא שלי בא לקחת אותנו אך הנזירות אמרו שאנחנו לא במנזר. אבא שלי לא האמין להן וצעק בקולי קולות בשמותינו ולמזלנו שמענו אותו ורצנו אליו. הרבה ילדים נשארו במנזר כי לא היה מי שיחזור ויאסוף אותם.

בשנת 2012 נסענו אימא שושנה וחמשת ילדיה למסע שורשים לחפש את המנזר בו התחבאה בשנות המלחמה. נסענו שעות רבות, עברנו דרך עיירות שונות, כבישים מפותלים על מנת להגיע לאותה עיירה בה היה המנזר. המחשבה שסבתא שלי – אימא של אמי – עשתה את הדרך הזאת בזמן מלחמה ונסעה ברכבות תוך סיכון גדול – נראית כמעט דמיונית.

בתוך העיירה חיפשנו את "זקני העיירה" על מנת למצוא את אותו מנזר. לבסוף הגענו, אך לצערנו המנזר נהרס בגלל סכנת התמוטטות ונשאר רק השער לזיכרון.

מקור וקרדיט : תכנית הקשר הרב-דורי