ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 ביוני 2022

המבט האחרון של ילדה יהודיה מקהילת הילדסהיים , גרמניה

 


הילדסהיים, גרמניה,

אישה וילדה, בזמן גירוש היהודים מהעיר, 1941-1942.

כנראה היא תולה כרטיס זיהוי על הילדה .

 מקור, כי אנו העדים הבאים

 רקע

יהודי הילדסהיים

בעיר התקיימה לאורך השנים קהילה יהודית גדולה. בין רבניה נמנו רבנים ידועי שם ובהם: רבי צבי הירש אופנהיים; רבי אליקום גץ (נפטר 1705); רבי מנחם מנדל שטיינהארט (1768–1825) ורבי יהודה ליב בודנהיימר (1799–1868).

ראו גם :

יהודים | היסטוריה | גרמניה הילדסהיים | הספרייה הלאומית

 


המבט האחרון של הילד היהודי לפני הגירוש לגטו קוטנו

 

 


 יהודים ברחוב עם חפציהם לפני גירושם לגטו קוטנו, יוני 1940. ⁠

קוטנו (פולין) עיר בעלת נוכחות יהודית מהמאה ה-15, הייתה ביתם של כ-6,700 יהודים ערב מלחמת העולם השנייה. רובם המכריע של יהודי קוטנו נספו במהלך השואה, או מהתנאים הנוראים בגטו או במחנה ההשמדה חלמנו. רק 213 מבני הקהילה היהודית של קוטנו שרדו את השואה. ⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

 ראו גם :

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקוטנו כ-6,700 יהודים. ביוני 1940 גורשו יהודי קוטנו לגטו. רשויות העיר הבטיחו לספק כרכרות לשם המעבר לגטו, אך ההבטחה לא קוימה. על כן נאלצו רוב יהודי העיר להכניס לגטו רק דברים שיכלו לשאת בידיהם. עקב כך נאלצו רבים מהם לחיות תחת כיפת השמיים. כמעט כל יהודי קוטנו נספו בשואה. 

בקוטנו ישבו יהודים מהמאה ה-15. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקוטנו כ-6,700 יהודים מתוך כ-26,000 תושבים. רובם עסקו במלאכה בענפי ההלבשה והמזון ובחנוונות. הם קיימו ארגוני עזרה הדדית, בנק סוחרים ואיגוד בעלי מלאכה. כל המפלגות היהודיות בפולין קיימו סניפים בעיר. בעיר פעל בית ספר "שבסובקה" - בית ספר יסודי ממלכתי שנועד לילדים יהודים ולכן למדו בו בימי ראשון, ובשבתות היה סגור. בתי ספר אלו, שהוקמו ברחבי פולין, נועדו למשוך תלמידים יהודים למערכת החינוך הפולנית הממלכתית. עוד פעלו בעיר  בית ספר יסודי, תלמוד תורה, בית ספר של רשת "בית יעקב", בית ספר יסודי ביידיש ואוניברסיטה עממית.

הגרמנים נכנסו לקוטנו ב-15 בספטמבר 1939 ומיד החלו לפגוע ביהודים, לגזול רכוש ולחטוף לעבודות כפייה. בית הכנסת הגדול הושחת. הוקם יודנרט והוטל עליו לגבות כסף לתשלום מסים ולארגן צוותי עבודה.

ביוני 1940 הוקם בקוטנו גטו והיהודים נאלצו לעבור אליו בתוך 24 שעות. רשויות העיר הבטיחו לספק כרכרות לשם המעבר לגטו, אך ההבטחה לא קוימה. על כן נאלצו רוב יהודי העיר להכניס לגטו רק דברים שיכלו לשאת בידיהם. הם נדחסו לשטחיו של מפעל הסוכר "קונסטנציה", אשר חלק מבנייניו הופצצו. עקב כך נאלצו רבים מהם לחיות תחת כיפת השמיים, בחורבות ובמרתפים. בגטו חיו כ-7,000 יהודים, וכ-2,000 מהם היו פליטים מחוץ לקוטנו.

הגטו היה סגור והוקף בגדר מוארת בזרקורים ובשרשרת זקיפים. למרות זאת התפתחה בגטו פעילות תרבותית, כולל מופעים ומועדון שנערכו בו ערבי תרבות. בגטו היו שבע פרות, ואת חלבן נתנו לילדים ולחולים. הג'וינט העביר תמיכה כדי לספק מזון לעניים ולטפל בחולים, ובשלהי 1940 נתקבלו כספי סיוע מאיגוד יהודי גרמניה בברלין.

בסוף 1940 פרצה בגטו מגפת טיפוס. על הגטו הוטל עוצר. באביב 1941 גברה המגפה וגבר הרעב. כעשרה אחוזים מיושבי הגטו נספו בין מרס לדצמבר 1941.

במאי 1941 נתפסה קבוצה של מבריחי בשר וכל חבריה נתלו. יהודי גטו קוטנו ניסו לעזוב את הגטו ולהתחבא אצל פולנים.

גטו קוטנו חוסל באביב 1942. כל חברי היודנרט ושירות הסדר היהודי נורו למוות בבית הקברות המקומי. יתר תושבי הגטו גורשו למחנה ההשמדה חלמנו. רק 213 יהודים מקוטנו שרדו את השואה.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 


פליטים יהודים, וביניהם ילדים רבים, על סיפון הספינה היפנית "Hikawa Maru"


פליטים יהודים, וביניהם ילדים רבים,  על סיפון הספינה היפנית "Hikawa Maru" הפליגו מיוקוהומה, יפן, ב-5 ביוני 1941, לקנדה. הם עגנו בוונקובר ב-17 ביוני 1941. ⁠

הספינה ה"Hikawa Maru" וספינה יפאנית נוספת הפליגו מספר פעמים מיוקוהומה, יפן לוונקובר, קנדה וסיאטל, ארה"ב. עשרות פליטים יהודים שנמלטו מקובנה רגע לפני הכיבוש הנאצי, הפליגו ב"היקאווה מארו" בדרכם לצפון אמריקה. ⁠

כ-4,600 פליטים יהודים עברו ביפן מיולי 1940 ועד הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, לאחר שהשיגו אשרות למדינות אחרות או הזדמנות לעבור ליעדים אחרים, כולל שנגחאי והאיים הקריביים של קוראסאו. כמחצית מהפליטים היו מגרמניה, והחצי השני מליטא. ⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

 

  

ילדים ניצולי שואה מבוכנוולד רוקדים במעגל, אבלוי, צרפת, 1946

 


ילדים ניצולי שואה מבוכנוולד רוקדים במעגל, מבית הילדים , אבלוי, צרפת, 1946.⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

ההעפלה של ילדים ניצולי שואה , יוני 1945

 

ברצלונה , ספרד , קבוצת מעפילים בלתי-ליגאליים בדרכם לספינה שתובילם לא"י , יוני 1945 .

קבוצת המעפילים כללה בעיקר ילדים ששרדו את השואה, והועברו לאחר המלחמה דרך צרפת לברצלונה שבספרד. הקבוצה הפליגה מספרד לא"י ביוני 1945. ההעפלה  בוצעה בשיתוף  עם ועדת ההפצה המשותפת (@jdcjoint) .⁠

מקור וקרדיט : יד ושם


יום ראשון, 19 ביוני 2022

המכתב של מיילך קורץ לבתו הפעוטה

 



מיילך קורץ מסר את המכתב הזה לבתו, דוריאן, ליום הולדתה הראשון במרץ 1937. "בשנה הבאה אדאג להגיע ליום הולדתך", כתב. אבל לפני שהספיקו לחגוג את יום הולדתה השני של דוריאן, גרמניה הנאצית סיפחה את מולדתה של המשפחה אוסטריה. בני הזוג  היהודים קורץ נאלצו לברוח למקום מבטחים בהולנד.

ואז, במאי 1940, פלשה גרמניה להולנד, וסיכנה שוב את דוריאן ומשפחתה. ב-1942 נעצר מיילך. דוריאן, אמה קלרה ואחיה אלפרד הסתתרו, אך התגלו וגורשו לבסוף למחנה הריכוז ברגן בלזן ב-1944.

ב-1945 הם שוחררו תוך כדי פינוי מברגן בלזן. האם קלרה מתה זמן קצר לאחר השחרור.

האב מיילך לא שרד. הוא נקבר במחנה הריכוז וסטרבורק לפני גירושו לאושוויץ. גורלו המדויק אינו ידוע. מכתבו של  האב מיילך יהיה אחת התזכורות הבודדות של דוריאן מאביה לאחר השואה. "שהאל הטוב יגן עליך תמיד בכל צעד ויעניק לך הרבה אושר ובריאות", כתב.

תמונות: USHMM, מתנת אלפרד קורץ

מקור


סיפור חייה המרתק של הילדה סימה הרשטיין בשואה

 


ילידת 1930 , טרנסילבניה,קופלניק-מנסטור

הייתה לנו מכולת עד שנת 1939 וכשהמלחמה החלה לקחו לנו את הרשיון. בגיל 10-9 התחלתי להכין סוודרים, וכך התפרנסנו יחד עם אמא. היה לי עוד אח, הייתי בבית ספר יסודי. בכיתה ז' כבר לקחו אותי לגטו. בית הספר היה בית ספר ציבורי . בכיתה ז' הפרידו את היהודים משאר בית הספר, הכניסו את כולם לאותה כיתה בלי הבדלי גיל. החברים היו כל כך רשעים, אמרו לנו ללכת לפלסטינה. היינו הרבה יהודים. ברגע שלא היה לנו אוכל, הרומנים עזרו לנו. בבית היו קצת תרנגולות, פרה וגינה. כל הפרנסה של המשפחה הייתה מהסוודרים שסרגנו. אמא שלי צבעה ואני סרגתי עם דוגמאות. החברים הרומנים גם פחדו מאיתנו. בערך בשנת 1942 ההונגרים הגיעו ואז התחילה קטסטרופה ליהודים, ובשנת 1944

הגיעו הגרמנים ולקחו אותנו לגטאות. בתקופה שבין 1939 ל1944 כל החנויות נסגרו, הייתה תקופה שהיינו צריכים ללכת עם טלאי צהוב.

בשנת 1944 הגרמנים פלשו, לקחו אותנו לגטו בור פאטאק. אני לא זוכרת פרטים מהגטו. אוכל נתנו לנו אבל אני לא זוכרת בדיוק איך היה. מהגטו לקחו אותנו ברכבות לאושוויץ-בירקנאו . את אבא לקחו לביאמריה, שם הוא עבד בבית חרושת. משם הוא הגיע לאושוויץ. כשהגענו לאושוויץ הופרדנו מהאמהות. אמא שלי הלכה עם אחי. אחר כך עשו עוד הפרדה- לעבודה ולתאי הגזים. אמא שלי הלכה איתי לעבודה, ואז ראו שאחי לבד ולקחו את אמא שלי איתו. אני נשארתי לבד עם עוד חברה אחת. שם לקחו אותנו להתרחץ, הפשיטו אותנו, גזרו לנו את השיער. הביאו לנו בגדים חדשים, אבל אני נשארתי עם הנעליים שלי. לא יכולתי לזהות את החברה שלי רותקי. קראתי לה אבל היה קשה לזהות בלי השיער. אחר כך לקחו אותנו לבלוק 20 .הרבה השתגעו בלילה הזה. הצ'כים והפולנים הגיעו מוקדם יותר. מי שהייתה שם אמרה: "מי שהלך בצד שמאל, אל תחשבו שהם יחזרו. אתם רואים את העשן? זה העשן של ההורים שלכם והילדים שלכם." המון אנשים השתגעו. בבוקר, כשקמנו, ספרו אותנו. אחר כך נתנו לנו משהו לשתות, אמרו שזה קפה (אבל זה היה רק צבע), נתנו גם שתי פרוסות לחם. בבלוק היו 1200 בנות ולא היו מיטות (לעומת בלוקים אחרים). ישנו אחת על השניה על הרצפה, וכשירד גשם הוא ירד עלינו. בצהריים קיבלנו תבשיל חם, וכולנו היינו צריכים לאכול ממנו. את פרוסות הלחם חילקנו לערב, בבוקר לפעמים קיבלנו מרגרינה. כשהסתובבנו שמענו כל מיני דיבורים. הייתי שם חודשיים וחצי. משם שלחו אותנו לעבודה. כל בוקר הוציאו את החלשים והקטנים לתאי הגזים, מספר פעמים לקחו גם אותי וברחתי בחזרה.

 פעם אחת בסלקציה לקחו אותי לתאי הגזים ובחורה אחת אמרה לי באידיש:"לכי בחזרה, או שנקבל אחר כך עונש בגללך". עשיתי כאילו אני לא שומעת וכך נשארתי בחיים. בבוקר למחרת, רצו לקחת אותנו לתאי הגזים ואז הגיע חייל על סוס לבן ואמר:"אנחנו צריכים את האנשים האלה לעבודה". לקחו אותנו לעבודה ולכן לא הספיקו לעשות לנו מספר על היד. משם לקחו אותנו לבויצנבורג. שם עבדנו 12 שעות ביום, עד סוף המלחמה. עבדתי שם בבית חרושת למטוסים ואניות. היה קשה עד כדי כך, שברגע שהפציצו אותנו, שמחנו שיש סוף סוף קצת מנוחה. התנאים במחנה היו טובים יותר. היה איתנו עובד גרמני אחד שכל יום הביא אוכל לעצמו וחלק את האוכל עם אישה אחת. היינו 400 איש. היינו 30 בנות בבלוק. הגרמנים לקחו אותנו לעבודה כל בוקר. באפריל (בסוף המלחמה) לקחו אותנו מהמחנה ברגל והלכנו ברגל 4 שבועות עד שהגענו ללודביגלוס. הלכנו בשני צידי הכביש והגרמנים בינינו. כשעברו מטוסים, הגרמנים נכנסו בינינו כדי שלא יפציצו אותנו. כל יום עשינו 30 . קילומטר קיבלנו קצת חלב ולחם ובכל מקום הביאו לנו קצת אוכל. בלודביגלוס פתאום נעלמו הגרמנים והשאירו אותנו לבד. כשהאמריקאים הגיעו הם מצאו אותנו. אז לקחו אותנו לבית גדול. היינו 15 בנות בחדר קטן אחד. הביאו לנו חבילות אוכל מאמריקה ואחר כך אנשים הלכו ומצאו אוכל לבד. הייתה עזרה הדדית, מי שגנב אוכל חילק אותו בין כולם. בלודביגלוס הייתי שבוע, משם העבירו אותנו לגראבוב שהיה בשליטת הרוסים. הם לקחו אותנו לחודש לעבודות שדה לגרמנים. הם אמרו שאנחנו צריכים לעבוד כדי לאכול. כל יום הביאו לנו עדשים צהובות, מאז אני לא אוכלת את העדשים האלה. היה שלב שבו איטלקים הביאו לנו אוכל. הם גם היו שבויים אבל הם יכלו לבשל. אחרי חודש אמרו לנו שעבדנו מספיק עבור הגרמנים ועזבנו. בעצם אחרי המלחמה לא היה לנו כלום, לא אוכל, לא בגדים ולא כסף.

כשעזבנו עברנו דרך הרבה מדינות והרוסים קיבלו אותנו 4 .שבועות טיילנו עם הרכבות. כשהגענו לרומניה לקחו אותי לבית חולים של יהודים זקנים כי אמרו ששם אני אקבל טיפול טוב. הייתי שם מספר חודשים. הבנות שבאו איתי אמרו לי שאבא שלי היה שם. לאבא שלי אמרו שהייתי קצת חולה ואני בבית חולים. אבא לא מצא אותי כי הייתי בעצם בבית אבות. היהודים שם הגיעו לשמח אותנו. דודה רחוקה שלי עזרה לאבא שלי למצוא אותי. אבא הלך לבית כנסת ואמר שהוא מחפש אותי. שאלו אותו איך אני נראית, הוא אמר שאני ג'ינג 'ית ואמרו לו שאני בבית אבות. ואז אבא הגיע לבקר אותי. עד היום יש לי נזק בריאותי. אחר כך חזרתי הביתה, נרשמתי לבית ספר פרטי, עבדתי בעיריה ולמדתי להדפיס. אחר כך עברתי לדרגולבושט, שם התחתנתי וילדתי 2 ילדים.

בעלי היה נהג משאית ואני עבדתי במשרד, עזרתי לקומוניזם. כאשר הדפסתי את מסמכי העליה שלי, העיפו אותי משם. אחרי זה עבדתי במשרד של העיריה, זה היה קרוב לבית וזה היה סודי. שם עזרתי הרבה ליהודים. כשראיתי דפים של יהודים שעשו בעיות שרפתי אותם. הבוס שלי ידע שהכול נמצא בידיים שלי. בשלב מסוים ידעתי כל מיני סודות לגבי אנשים והנכסים שלהם. בשלב מסוים פיטרו אותי כי ידעתי יותר מדי סודות.

תמיד רציתי לעלות לארץ. בשנת 1962 עליתי כי אז אישרו לי לעלות. עלינו על אוניה דרך איסטנבול, היינו 4 ימים על האוניה. אני הייתי אחראית להוציא את אישורי העליה לכל העיירה. הגענו לחיפה ומשם העבירו אותנו למעברה בקרית יובל. שם היינו שנה וחצי ועבדתי שם. כשהגענו ארצה עשינו הכול, לא התפנקנו. לא ידענו עברית, הילדים שלי היו בני 4 5 -ו . עבדתי בתור עוזרת בית אצל אישה זקנה ובעלי עבד בחברת "אבן וסיד" (מחצבה . ) אחר כך קיבלנו בית דרך הגרלה, קיבלנו משכנתא ל 30 . -שנה ושילמנו אבי הגיע לארץ בשנת 1965 ונפטר בגיל . 62 הוא היה מאוד חולה. הוא גר בבית של הסוכנות. אחר כך בעלי לחם במלחמת ששת הימים. אחרי המלחמה הוא הלך לעבוד, נרדם ופיספס את ההסעה הביתה,עלה על טרמפ ונהרג בתאונת עבודה. כיום יש לי 2 בנות, אחת בארץ ואחת בארה"ב. יש לי 5 נכדים. יש לי נכדה שהיא סרן בצבא, עוד נכד חייל ועוד נכד שטס לנסות לעבוד בארה"ב. הבת שעכשיו בארה"ב למדה תואר שני בלונג איילנד, חזרה לארץ והתחתנה, ואז חזרה שוב לארה"ב. שם היא עובדת במשרד החינוך בבית ספר

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


שקית העפר של חנה ליפמן לבית שווימר : סיפורה של נערה במחנה ברגן בלזן

 

מאת: שירלי (נחמה) פרקש

"אמא שלי, חנה ליפמן לבית שווימר, נולדה בנובמבר 1926 באושורוד, אוקראינה. הקטנה בבנות משפחה דתית של 11 ילדים. אביה, סבי, נפטר ב־1943, שנה לפני שהגרמנים לקחו את המשפחה לאושוויץ. אמה ואחיה הקטן נשלחו מיד לתאי הגזים והיא נשארה עם אחותה לנק'ה באושוויץ כשישה שבועות, עד השחרור. הן כבר היו רשומות ברשימת המוות אבל ברגע האחרון דחפה אותן הקאפו לקבוצת בנות שיועדו למחנה עבודה בבוכנוואלד, וכך ניצלו. שתי אחיות נוספות, רני ושרי, הועברו לברגן בלזן.

"לברגן בלזן הגיעו גם שני אחים נוספים שלהן, אלכסנדר וארתור, שהיו בני 19 ו־20, אבל האחיות לא ידעו על קיומם. הנאצים, שגילו כי רני ציירת, לקחו אותה לצייר את משפחותיהם וכך חייה ניצלו. ביום השחרור, כשהבריטים נכנסו למחנה, נודע להן שאלכסנדר וארתור היו גם הם באותו מחנה, אבל נפטרו שלושה שבועות לפני שהבריטים הגיעו, כנראה מרעב.

"ביום השחרור אספה רני עפר מאדמת ברגן בלזן כמזכרת מאחיה שנספו, שמה אותו בשקית ושמרה עליה בקנאות. מאחר שחלתה בטיפוס, נאלצה רני להישאר במחנה חצי שנה נוספת כדי להשתקם, ורק אז היא ואחותה שוחררו סופית. עם השחרור העבירה רני את העפר לשקית בד קטנה ורקמה מצד אחד 'ברגן בלזן' ומצדה השני את תאריך השחרור שלהן. אמא מעולם לא דיברה על השקית של דודתי רני.

"אחרי אינספור תלאות, ואחרי שגילו שאין להן בית לחזור אליו, נפגשו ארבע האחיות - חנה, רני, לנק'ה ושרי - במחנה עקורים בגרמניה. בסופו של דבר ניצלו חמש בנות המשפחה ורק אח אחד מששת הבנים, שעליו נודע להן בדרך נס. באחת מתחנות הרכבת בדרך למחנה העקורים נכנסה רני לשירותים ופתאום ראתה את שמו של אחיה רשום על הקיר. האח ושלוש אחיות היגרו לארה"ב והקימו שם משפחות.

"אמא ורני עלו לארץ באונייה 'תל חי' וגרו בשכנות בפתח תקווה. רני היתה קצת יותר מבוגרת מאמא והן היו חברות טובות מאוד וקשורות זו לזו. שתי המשפחות שלנו בילו יחד כל שבת.

"בשנת 69' נפטרה רני ממחלה והשאירה אחריה בעל וארבעה ילדים. הוא נישא בשנית, וכשעבר דירה עם משפחתו החדשה, נמצאה השקית שעליה רקמה רני את שם המחנה ותאריך השחרור. השקית הועברה לבתה של רני, שגרה ברמת הגולן, ונשארה שם במשך שנים.

"לאמא נולדו שלושה ילדים, 11 נכדים ו־15 נינים. על כל נכד ונין שנולד היא נהגה לומר: 'אני שולחת להיטלר תמונה שיראה שניצחתי'. 48 שנים חיו הוריי בזוגיות נפלאה, אבא נשא את אמא על כפיים. בעבורי הם היו מתנה אמיתית. במלחמת יום הכיפורים הוכרז בעלי, זאב יוגב, כנעדר. לקח הרבה מאוד זמן עד שאיתרו את גופתו. נשארתי אלמנה צעירה עם ילד בן שנתיים, והוריי היו שם בשבילי בכל רגע נתון. אני לא חושבת שהייתי מצליחה להשתקם בלעדיהם. מאז נישאתי שנית ונולדו לי עוד שני ילדים.

"לפני כחמש שנים, אין לי מושג מה קרה דווקא אז, נזכרה אמא בשקית העפר וביקשה לקבל אותה. היא הפקידה אותה למשמרת בידיה של אחותי אירית, ואמרה שאחרי 120 היא מבקשת להיקבר יחד איתה.

אמא נפטרה לפני כחודש בגיל 88, ואנחנו, שלושת ילדיה, הצלחנו למלא את בקשתה האחרונה. אחותי הביאה את שקית העפר ללוויה, הניחה אותה על הקבר הטרי ובת דודתי הקריאה כמה מילים מרגשות על אמא ועל גלגולה של השקית. כך הגשמנו לאמא את בקשתה להיקבר עם שקית העפר שסימלה את שני אחיה שלא שרדו.

"על המצבה שלה, שנמצאת סמוך לזו של אבינו חיים, כתבנו: 'אוהבת חיים, אוד מוצל ממחנות ההשמדה. עמה נטמן עפר מברגן בלזן שנלקח על ידי אחיותיה ביום שחרורן, לזכר משפחתה שנספתה בשואה'".

השורה התחתונה:

"כשהשקית הזו נקברה יחד עם אמא, זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. כולנו הרגשנו כאילו שארית הפליטה הגיעה סוף סוף למנוחת עולמים".

________________________

מקור וקרדיט :  כתבה של שירלי (נחמה) פרקש בעיתון לאישה , 2015

קרדיט לצילום  : עדי אדר

 

 


סיפורה המופלא של הפעוטה דינה בוכלר-חן

 


דינה בוכלר נולדה באפריל 1940 בזאגרב, יוגוסלביה (היום קרואטיה), להוריה דרגוטין ולבלנקה בוכלר. באפריל 1941 נשלח דרגוטין למחנה הריכוז יאסנובאק, שם נרצח יחד עם סבה של דינה ודודותיה.

דינה נותרה עם אמה וסבתה. הן גרשו למספר מחנות שונים ולבסוף הגיעו למחנה לובורגרד הסמוך לזאגרב. בסוף שנת 1941, דינה הקטנה הייתה חולה מאוד וסבלה מתת תזונה. אחד משומרי המחנה הסכים לעזור לאימה להבריח את דינה מהמחנה. אמה הצמידה פתק קטן לצווארה עליו רשמה את שמה, תאריך הלידה ושמותיהם של שני קרובי משפחה שיש למסור להם אותה.

השומר השאיר את "החבילה" הקטנה במרכז הקהילה היהודית בזאגרב. בעזרת הפתק שהוצמד על דינה, האנשים שמצאו אותה ידעו להעביר אותה לבלנקה זיכר-פירסט, בת דודה של אמה של דינה. בלנקה שמרה על דינה מספר חודשים, אך מחשש לחייה שלה, מסרה אותה לאשת חווה מקומית והצטרפה לפרטיזנים. עד מהרה התבשרה בלנקה כי אשת החווה אינה מטפלת כראוי בדינה, ובלנקה חזרה, והצילה את התינוקת מידי האישה ומסרה אותה לחבריה, ג'ינה- גרטרודה בריטיק ובנה תיהומיל. משפחת בריטיק אהבה את דינה כאילו הייתה בת משפחתם ודאגה לכל צרכיה. הם הטבילו אותה וכינו אותה "מאיה הקטנה" (מריה). באחד המקרים, אב הבית בבניין בו התגוררה משפחת בריטיק איים להוקיע אותם על הסתרתה של דינה, הדבר נודע לפרטיזנים אשר איימו על חייו, והוא חזר בו.

דינה נשארה עם משפחת בריטיק עד סוף המלחמה. בשנת 1946 חזרה בלנקה לאסוף את דינה, קרובת משפחתה היחידה ששרדה. היא קיבלה אפוטרופסות חוקית לילדה הקטנה, טיפלה בה באהבה והחזירה אותה ברגישות ליהדות. בדצמבר 1948 עלו בלנקה ודינה לארץ ישראל. דינה עברה להתגורר עם קבוצת ילדים בקיבוץ שריד. בגיל 16 היא חזרה להתגורר אצל בלנקה בחיפה ונשארה איתה עד שבלנקה נפטרה.

דינה סיימה תואר שני במיקרוביולוגיה וביוכימיה באוניברסיטת בר אילן, עברה לירושלים ועבדה בבית החולים הדסה. כבר שנים שהיא מתנדבת למען נשות הדסה ישראל. דינה שמרה על יחסים חמים עם המצילים שלה, וחזרה ליוגוסלביה מספר פעמים לבקר אותם. בשנת 1994 הוכרו ג'ינה-גרטרודה בריטיק ובנה תיהומיל כחסידי אומות העולם.

לדינה ולבעלה דורון ז''ל יש שני ילדים ומספר נכדים.

תמונתן של דינה ובלנקה, 1946

 מקורות מידע וקרדיט 

מקור 1 : קבוצת השואה בצבע בפייסבוק ( באדיבות שרון אטיאס ארבל)

 מקור 2 : אתר יד ושם


הילד פיליפ לזובסקי, בן 12 , מסתתר במחנה משפחות ביערות

 


 כשהנאצים החלו לחסל את גטו ז'טל, אמו של פיליפ לזובסקי זרקה אותו מחלון בקומה השנייה כדי להציל את חייו. הוא היה רק ​​בן שתים עשרה.

כשהצליח להימלט לעיירה דבורץ הסמוכה, פיליפ התאחד עם אחיו רחמיל. לאחר כמה ימים של נדודים הגיעו לחלק היער שבו הסתתר אביהם. השלישייה התגוררה ביערות אלה שנתיים וחצי עם קבוצה של יהודים נוספים, רובם זוגות נשואים, נשים וילדים. הם שרדו תודות למידע ומזון מהפרטיזנים, שהיה להם מחנה במרחק של כ-40 קילומטרים משם והיו עוצרים מדי פעם ליד מחבואם כדי להודיע ​​להם היכן נמצאים האזורים המסוכנים ומתי עליהם לעבור.

לאחר המלחמה הגיע פיליפ לארצות הברית שם הפך לרב. משנת 2011 הוא הרב אמריטוס של בית הכנסת עמנואל בווסט הרטפורד. הוא חבר באסיפת הרבנים של ארצות הברית, ונציג של הסנאט של מדינת קונטיקט ושל המכון לחיים בבית החולים הרטפורד. הוא כתב למעלה מתריסר ספרים, כולל סיפורו על הישרדות השואה, האמונה והגורל.

מקור 



תמר הנדל , בת 7 , במנוסה מנאצים

 


כשתמר הנדל (שנייה מימין) צולמה בתמונת החופשה הזו עם משפחתה המורחבת ביולי 1940, לא היה לה מושג שזה יהיה הקיץ האחרון שלהם יחד לפני פלישת גרמניה ליוגוסלביה ב-1941.

במהלך השנים הבאות, תמר ומשפחתה היו כל הזמן במנוסה  מהנאצים.  לאחר שנמלטו מיוגוסלביה, הם התיישבו בעיירה בשם רוביגו בצפון איטליה, שם נשארו עד הפלישה הגרמנית לאיטליה בשנת 1943. לאחר מכן עברה המשפחה לרומא, שם הסתתרו עם  תעודות מזוייפות כנוצרים.

ב-1944 עשתה משפחת הנדל את דרכה לאזור הכיבוש האמריקאי בדרום איטליה והגישה בקשה להיות חלק משילוח פליטים לארצות הברית. תמר, אחיה, דיוויד, הוריהם וחלק ממשפחתה המורחבת מצאו מבטחים במקלט החירום לפליטים בפורט אונטריו בניו יורק. סבתה, דודתה ובני דודים נוספים היגרו לברזיל.

צילום: USHMM, באדיבות תמר הנדל-פישמן

 מקור


יום ראשון, 12 ביוני 2022

להשלים שורה - לזכרה של לאה לנדסמן ז"ל

 



 "הגענו לאושוויץ בשלהי המלחמה. מאה איש דחוסים בקרון פרות. בסלקציה הראשונה מנגלה שלח אותי לצד החיים. המתנו באושוויץ. למה? למי? לא ידענו כלום.

 הימים חלפו. יום אחד לקחו את הצעירים לסלקציה נוספת. הפעם כבר הבנו, בצד אחד הנבחרים לעבודה, בצד השני למשרפות. מנגלה הסתכל עלי, בת 14 קטנה ורזה, ושלח לצד המשרפות. הבנתי שזה הסוף. אבא ואמא כבר הלכו ממני, כעת תורי.

 בצד השני בנות 16 ומעלה הסתדרו במשמעת צבאית בחמישיות. חמש בנות בדיוק בכל שורה. בשורה האחרונה היו ארבע בנות בלבד. מנגלה, גרמני מסודר, שלח מבט מהיר לצד השני ומבטו נפל עלי. הוא סימן לי שאבוא ושאל לגילי. "בת 16" עניתי בלי להסס. מנגלה הצביע על החמישייה החסרה וסימן לי להשלים את השורה. עשיתי את שאמר. בזווית העין ראיתי את הקבוצה השנייה מתרחקת."

 )מתוך פרויקט "צילום בגיל")

 חייה של לאה ניצלו בנס כשנקראה להשלים את השורה החסרה. במשך שנים רבות לאה התנדבה בבית העדות במתן עדויות לבני נוער עד שלפני כמה שנים ביקשה להפסיק מפאת הקושי הנפשי. גם לאחר שהפסיקה להתנדב, הייתה לאה חלק מהבית.

השבוע חל יום הולדתה של לאה, אבל הבוקר התבשרנו בצער על פטירתה.

אנחנו שולחים תנחומים למשפחה. יהי זכרה ברוך!

קרדיט:

בית העדות - להנחלת זיכרון השואה Testimony House

 מקור


ד"ר מרים בריסק (ז''ל) , הילדה היהודיה במחנה הפרטיזנים , חלק ג' : התמודדות לאחר המלחמה

 



ד"ר מרים בריסק נפטרה ב-28 במאי בגיל 87. יהי זכרה ברוך.

מרים הייתה ילדה ניצולת השואה ובזמן המלחמה התגוררה בין הפרטיזנים ביער ליפיצ'ני עם הוריה. למרות שהייתה ילדה בת 8 , היא למדה לעזור לפרטיזנים, לקחה על עצמה תפקידים כולל ניקוי נשק.

חלק ג' : לאחר המלחמה  

לאחר השחרור שלחו אותם הסובייטים לכפר שצ'וצ'ין הסמוך. אביה זכה במסדר לנין, אחת המדליות הגבוהות ביותר שהוענקו בברית המועצות. עם זאת, הם לא רצו לחיות  תחת הקומוניזם, וגם לא לסבול  יותר מהאנטישמיות המשתוללת באירופה שלאחר המלחמה. להוריה של מרים היו לכל אחד אחים שחיו באמריקה והחליטו לנסות ולהתאחד איתם.

מרים והוריה נסעו דרך פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה לפני שהגיעו למחנה עקורים באוסטריה הכבושה  בחסות בעלות הברית. לאחר מכן הם הועברו לאיטליה על ידי חיילים יהודים שהיו חלק מה"בריחה", מבצע חשאי שסייע ליהודים להימלט מאירופה שלאחר המלחמה לישראל. בזמן שמרים השתוקקה לעלות לישראל, הוריה החליטו שאמריקה תהיה הכי טובה כי יש להם שם משפחה. בחסות דודיה, מרים והוריה עזבו את נאפולי, איטליה, והפליגו לברוקלין בפברואר 1947.

מרים הופתעה מהנאיביות של האמריקאים כלפי המלחמה והתרעמה על דבריהם שביטלו את חוויות המלחמה שלה בגלל שהיא ילדה. היא התמודדה בבית הספר האמריקאי , ניסתה להדביק את  הפער של כל השנים שאבדה, ויחסיה כנערה מתבגרת עם הוריה היו מתוחים. מרים הרגישה לבד ונטושה בכאבה, נטולת אהבה ותמיכה.

 עם זאת, החיים השתנו לטובה בשנת 1955 כאשר מרים סיימה את לימודיה באוניברסיטת ניו יורק, הישג שעליו נאבקה זמן רב וקשה. היא הייתה נלהבת ממדע והתמחתה בביולוגיה וכימיה. בערך בזמן הזה, בן דודה של מרים הכיר לה את הנרי בריסק, פיזיקאי צעיר ופרופסור באוניברסיטת ונדרבילט. הם נישאו ביוני 1955.

למרים והנרי שתי בנות, ג'ודי והווי, חמישה נכדים ושני נינים, כשבדרך נין נוסף. מרים זיכתה ב-M.S. במיקרוביולוגיה מאוניברסיטת מישיגן, ודוקטורט. במדעי הביולוגיה והביו-רפואה מאוניברסיטת קולומביה. היא פרופסור אמריטוס, הייתה מנהלת מעבדת המחקר לדרמטולוגיה באוניברסיטת טקסס, ופרסמה שמונים וחמישה מאמרים מדעיים שנבדקו על ידי עמיתים.

לאחר שחזרה למזרח אירופה ב-2002, החליטה מרים לכתוב את ספר זיכרונותיה "בין צל העצים", ולתעל את הסבל והכאב שלה לאמנות. היא הרגישה מחוייבת לבלות את שארית חייה בהנצחת זיכרון השואה באמצעות כתיבה, אמנות, מוזיקה ושירה.

מרים נפטרה ב-28 במאי בגיל 87. יהי זכרה ברוך.

 מקור

 


מרים בריסק (ז''ל) , הילדה היהודיה במחנה הפרטיזנים , חלק ב' : עם הפרטיזנים

 


מרים נפטרה ב-28 במאי בגיל 87. יהי זכרה ברוך.

מרים הייתה ילדה ניצולת השואה ובזמן המלחמה התגוררה בין הפרטיזנים ביער ליפיצ'ני עם הוריה. למרות שהייתה ילדה בת 8 , היא למדה לעזור לפרטיזנים, לקחה על עצמה תפקידים כולל ניקוי נשק.

מרים הייתה אקדמאית, מדענית, סופרת, אמנית, ואם, סבתא וסבתא רבא אהובה, שהקדישה שנים רבות מחייה תוך שימוש בכישרון הספרות והאמנות שלה להנצחת השואה.

 חלק ב' : עם הפרטיזנים ביערות

ב-9 בנובמבר 1942, הפרטיזנים ביער ליפיצ'ני רצו את אביה של מרים ביער בגלל כישוריו הכירורגיים הנודעים. "ברונצ'קה, איך נוכל לקחת ילדה בת שבע אל הקור העז של החורף, למקום לא ידוע?" מרים שמעה את אביה לוחש. "זו אולי ההזדמנות היחידה שלנו להישרדות", באה תגובתה של אמה.

 מרים והוריה ארזו את חפציהם והוברחו מהגטו בלידיה  בחסות החשיכה על ידי קבוצת פרטיזנים. הם חצו את נהר נימן הקפוא חלקית והלכו עמוק לתוך יער ליפיצאני העבות. היער היה כה צפוף שמעט מאוד שמש הצליחה לחדור מבעד לעצים, וערפל השתרר בין הסבך העבות. אטימות היער הפכה אותו למקום מסתור אידיאלי, שכן הגרמנים היססו לשלוח את חייליהם לאזור כה קשה לניווט.

 הם הגיעו למחנה הפרטיזנים , שמרביתם היו יהודים , למחרת בלילה. למרים ולהוריה הוקצו מקומות שינה במרתף תת קרקעי שנקרא זימליאנקה, חפירת עפר מרופדת בבולי עץ לבידוד הרצפה ולוחות עץ לשינה. להבת אש קטנה בערה, כמו אח, כדי לשמור על חום בבור . הילדה מרים הייתה המומה מהמעבר החד לחיים האלה ופנתה  ברוב תמימותה לקבוצת פרטיזנים חמושים בשאלה. "אתם  לא מפחדים לחיות ביער הקר?" שאלה אותם. "אנחנו לא מפחדים," הם צחקו. "יש לנו רובים להגן עלינו. אנחנו כבר לא חיים בגטאות". התשובה הזו גרמה לה להרגיש בטוחה וגאה להיות יהודיה.

מרים הייתה הילדה היחידה בקבוצה. אף על פי כן, הוקצו לה מטלות ספציפיות שנדרשו להישרדות הקבוצה. היא עזרה באיסוף עצים לשריפות והמסת שלג לשתייה ולכביסה. אמה בישלה למחנה, בעוד אביה נשלח למשימות לטיפול בפרטיזנים פצועים ברחבי היער.

באמצע דצמבר 1942, שלושה שבועות לאחר שהגיעו, נודע להם כי קבוצה גדולה של חיילים גרמנים נכנסה לאזור  היער כדי ללכוד ולהרוג את הפרטיזנים. אביה של מרים נעדר ועזר לטפל בפרטיזנים פצועים. מרים ואמה ניסו לשמור על קשר עם הפרטיזנים כשהם רצו  במהירות לכיוונים שונים, אבל הם לא רצו איתם ילדה למקרה שהיא תבכה ותמסור את כולם.

מרים ואמה הצטרפו לקבוצה קטנה, חמושה בקושי, של כמה אנשים זרים , נפרדים מהפרטיזנים , הלכו איתם עמוק יותר לתוך היער. הם סבלו מהקור,  היו אבודים ורעבים במשך ימים, וכמעט התגלו על ידי חיילים גרמנים.

הם נתקלו בקבוצות פרטיזנים רוסיות שונות שלא נתנו להם הגנה ומחסה . לאחר שבועות בקור, מרים ואמה נתקלו בפרטיזן שהחזיר אותן לאביה של מרים.


מכיוון שאביה של מרים היה המנתח היחיד ביער, שנדרש ממנו לנסוע למחנות פרטיזנים שונים, הפיקוד העליון הסובייטי פיקח על הקמת בית חולים שדה מרכזי לכל יערות ליפיצ'אני. הוא נבנה על אי קטן, מוקף בביצות עצומות. אביה סייע בגיוס ארבעים יהודים לאייש בית החולים יחד עם יהודים לביצוע פשיטות כדי להבטיח מזון. מרים ואמה הובאו להתגורר בבית החולים, כשהן חולקות מחסה במלונה תת-קרקעית עם צוות בית החולים. בית החולים זכה לשמירה כבדה של הפרטיזנים , וליתר בטחון, מרים לבשה בגדי בנים, וראשה היה מגולח. "עכשיו את נראית כמו פרטיזנית אמיתית, מירלה", העיר צוות בית החולים.

בית החולים התרחב ככל שנבנו מתקנים נוספים כדי להכיל חדרי ניתוח ומיטות אשפוז. מרים צפתה לעתים קרובות באביה פועל עד מאוחר בלילה. מכיוון שבית החולים היה מאויש על ידי יהודים, אביה שכנע את הפרטיזנים שיצאו למשימות השגת  מזון "לאבד" קצת אוכל בדרך. האוכל האבוד הזה הלך למחנות משפחות יהודיות ביער , פעולה שנעשתה בחשאיות כדי לא לעורר את חשדם של הרוסים האחראים. פעולות של אנטישמיות התרחשו מדי יום, כאשר יהודים סומנו  לרעה על ידי פרטיזנים רוסים .

מחופשת לנער עזרה מרים ברחבי בית החולים על ידי נשיאת בולי עץ גדולים המשמשים להדלקת שריפות או בניית מבנים חדשים וסייעה לאחיות בחיטוי חומרים לניתוחים. בנוסף, היא ניקתה לעתים קרובות את המקלעים והרובים של הפרטיזנים כי ידיה הקטנות היו נכס. ביום הולדתה השמיני, הוריה של מרים נתנו לה אקדח. היא הרגישה כמו פרטיזנית אמיתית.

בתחילת קיץ 1944 שחרר הצבא הסובייטי את המזרח. הפרטיזנים התכנסו לפגוש את המשחררים, חיבקו אותם והצדיעו להם עם דמעות בעיניים. עבור  הילדה מרים, זו הייתה תקופה של שמחה וצער עמוק על כל מה שאיבדה במהלך המלחמה.

מקור


מרים בריסק (ז''ל) , הילדה היהודיה במחנה הפרטיזנים , חלק א' : בגטו לידיה

 



מרים נפטרה ב-28 במאי בגיל 87. יהי זכרה ברוך.

מרים הייתה ילדה ניצולת השואה ובזמן המלחמה התגוררה בין הפרטיזנים ביער ליפיצ'ני עם הוריה. למרות שהייתה ילדה בת 8 , היא למדה לעזור לפרטיזנים, לקחה על עצמה תפקידים כולל ניקוי נשק.

מרים הייתה אקדמאית, מדענית, סופרת, אמנית, ואם, סבתא וסבתא רבא אהובה, שהקדישה שנים רבות מחייה תוך שימוש בכישרון הספרות והאמנות שלה להנצחת השואה.

 

סיפור חייה

בקיץ 1941 הפרה גרמניה את הסכם אי התוקפנות מולוטוב-ריבנטרופ ופלשה לברית המועצות. שוב שמעה מרים את שאגת המטוסים הנמוכים, הפעם מעל  העיר לידה. הם פלשו בשעת בוקר מוקדמת; אביה ודודיה כבר יצאו לעבודה. בעוד להבות אפפו את העיר, מרים, אמה ודודה ברחו לפאתי העיר. לאחר שכבו השריפות, חזרו השלישייה לביתם שבדרך נס עדיין עומד על תילו. מרים שמחה מאוד להתאחד עם אביה ודודיה.

 הגרמנים הפציצו שוב את לידה, הפעם בעוצמה גדולה יותר  כאשר אחיזתם התהדקה ברחבי העיר. ביום שישי, 27 ביוני 1941, נכנסו כוחות קרקע גרמנים לעיר. למחרת נשלחו כוחות הסער של הגסטפו SS ו-SD להרוג את יהודי לידה. היהודים נצטוו לענוד טלאי צהוב  על בגדיהם, וגזירות אנטי-יהודיות נאכפו. אנשי מקצוע יהודים נצטוו להתייצב ולהזדהות. קבוצה זו כללה את אביה  הרופא של מרים, הוא ניצל ממוות. הוא היה מנתח ולכן "שימושי" לנאצים, שכן יכול היה לנתח חיילים נאצים פצועים.

גטו לידה הוקם בנובמבר-דצמבר 1941. אלפי יהודים נאלצו להיכנס לחלק רעוע של לידה והצטופפו בבתים קטנים. גברים ונשים יהודים נצטוו לעבוד בעבודות כפייה, והיודנראט (מועצת יהודים) וכוח משטרה יהודי הופעלו כדי לאכוף את פקודות הנאצים תחת איום מוות.

 חיי הגטו היו מוות איטי שכן פחד, מחלות ותת תזונה פקדו את קיומה היומיומי של מרים. הגטו הוקף  ב-7 במאי 1942. למחרת טבחו הנאצים ביהודים באקציה הגדולה הראשונה. האס אס ומשתפי הפעולה המקומיים הקיפו את הגטו ותקפו את היהודים בצינורות מתכת ובקתות רובים.  הילדה מרים נצמדה להוריה כשהם נאלצו לצאת לרחובות עם שחר. אימה, בהלה ופחד אחזו את  הילדה מרים כאשר אמה ניסתה לעזור לאישה לכסות את תינוקה אך נפגעה מאחור ונאלצה לחזור.

הם נצטוו להתאסף ולצעוד לפאתי לידה. הם יכלו לשמוע ירי מקלעים מרחוק כשהם הגיעו לצומת. השוטרים והאס-אס בדקו ניירות והצביעו באחד משני כיוונים: דודה עלא והדוד טאדק נשלחו שמאלה, ואילו מרים והוריה נשלחו ימינה - למוות.

 חיילים  נאצים הכו אותם כדי לגרום להם לרוץ מהר יותר. בעודם רצים, קול הירי התגבר והתקרב. בתוך הרעש והכאוס, החיילים  הנאצים צעקו עליהם. אחד צעק שוב ושוב, "דוקטור, חזור!" אביה ענד סרט צלב אדום, וכישוריו הרפאיים כמנתח היו חיוניים לנאצים. החייל  גרמני עצר פיזית את משפחתה של מרים והורה לשלושתם להיכנס למקצה השמאלי. בשוליים המצומצמים ביותר, הם שרדו. היהודים במקצה השמאלי נצטוו לשתוק, לשכב על האדמה ולספור. לאחר מכן, הם נאלצו להשתחוות בפני הגרמנים בהערכה על כך שנחסך מהם המוות המיידי .

בשעת בין ערביים הובילו אותם בחזרה לגטו. עד מהרה נפוצו שמועות שילדי הגטו יירצחו בזמן שהוריהם עבדו בעבודות כפייה. הוריה של מרים שלחו אותה לחיות עם אישה קתולית שאביה של מרים הציל  בזמנו כרופא את חייה של בתה. אולם כאשר התברר כי הריגת ילדי הגטו הייתה בגדר שמועה, חזרה  הילדה מרים לגטו והתאחדה עם משפחתה. זמן קצר לאחר מכן החליטו דודה עלא והדוד טאדק לברוח מגטו לידה ולחזור לוורשה להיות עם הוריהם. מרים לא ראתה אותם שוב.

 לאחר החיסול החלו צעירים יהודים בגטו להתכונן להילחם בחזרה. מרכז פעילותם התקיים בעליית הגג של רחוב חולודנה 15, שם אספו רובים, רימונים ותחמושת שהוברחה מחוץ לגטו. עם זאת, יהודים רבים היו נגד רעיון ההתנגדות המזוינת, משוכנעים שעבודה במפעלים נאציים תציל את חייהם. המתנגדים היהודים החמושים עזבו את הגטו והצטרפו לפרטיזנים ביערות.

מקור

 


הילדה היהודיה הקטנה בדיר החזירים

  נולדתי ב- Lens , עיירה בצפון צרפת, בשנת 1935. היינו צרפתים: הורי, שבאו מפולין, קיבלו את האזרחות הצרפתית עוד לפני הולדתם של הילדים. הסיפו...