ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 25 באפריל 2021

הנער יעקב ויזגורדיסקי עובד במכונה במפעל בגטו קובנה, ליטא

 


מאקטובר 1941 ועד אוקטובר 1943, הייתה תקופה של "שקט יחסי" בגטו שבמהלכה רוב תושבי הגטו, החל מגיל 12 עבדו בעבודות כפייה מחוץ לגטו ובתוכו. מקום העבודה הגדול ביותר, שבו היו התנאים הקשים ביותר, היה שדה התעופה הצבאי באלקסוטס, בסמוך לקובנה. כמו כן הוקמו בגטו בתי מלאכה גדולים שעסקו בייצור יבור הוורמאכט ומוסדות גרמניים נוספים.

התמונה צולמה על ידי ג'ורג' קדיש. קדיש היה צלם חובב אשר צילם בהיחבא אלפי תצלומים שתיארו את חיי היומיום בגטו קובנה מראשיתו ועד סופו.

מקור: מוזיאון הזיכרון לשואה בארה"ב, ויקיפדיה > https://did.li/WzLw5 .

באפריל 1944 נשלחה לברגן-בלזן זמירה אבוקסיס, נערה בת 16, ילידת טריפולי, לוב

 


זמירה (ראזמרודה) בורבאה נולדה בטריפולי שבלוב ב-18 ביולי 1928. כילדה עבדה כמטפלת בתינוק אצל משפחה נוצרית פשיסטית. בדצמבר 1941 כבשו הגרמנים את העיר. כ-300 יהודים בעלי נתינות בריטית, ביניהם זמירה ובני משפחתה, נדרשו לארוז מזוודה אחת לכל משפחה ולעלות על משאיות שהובילו אותם לנמל. הם הועלו על אוניית 'ארגנטינה' ששימשה להובלת בקר ונלקחו לאיטליה. הם הורדו בנאפולי ומשם הוסעו באוטובוסים לאיזור פירנצה. באפריל 1944 (פסח תש"ד) הגיעו לברגן-בלזן.

בתחילת שהותה במחנה לא הייתה זמירה מסוגלת לאכול את המנה היומית – פרוסת לחם בעובי חמישה סנטימטר, לחם מנסורת וקליפות תפוחי אדמה. כשהיא רק הגיעה למחנה, זמירה לא היתה מודעת לרעב והתנאים הקשים ששררו שם וכאשר הציעו לה אסירים ותיקים שעון תמורת פרוסת הלחם שלה היא נענתה להצעה, אך מהר מאוד הבינה שבברגן-בלזן אין חפץ שיכול להשתוות בערכו לפרוסת לחם.

לאחר שנה, באפריל 1945, שוחרר המחנה ע"י הבריטים. לאחר שהות במחנה העקורים האנובר שבגרמניה הוחזרו בני המשפחה ללוב ומשם עלו לארץ.

זמירה מסרה את השעון מברגן-בלזן למשמרת עולם ביד ושם.

 מתוך פרויקט "לאסוף את השברים", אתר יד ושם : https://bit.ly/3ar9K1f

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה


זמירה עם התינוק עליו שמרה




60 שנה למשפט אייכמן: סיפורו המטלטל של יוסף קליינמן מירושלים – מאחרוני העדים

 


מאת : יפעת ראובן

 60   שנה חלפו מאז שיוסף זלמן קליינמן, בן ה-91 מירושלים, עלה על דוכן העדים במשפט נגד פושע המלחמה צורר היהודים אדולף אייכמן, וסיפר על התופת שעבר תחת מכונת ההשמדה הנאצית, כשבקושי היה בן 14. שבעה עשורים מתמודד קליינמן עם הזכרונות הקשים ממלאך המוות של אושוויץ, יוסף מנגלה, והוא עד היום זוכר בבירור כל פרט. "הייתי יחד עם אחי הגדול שלמה במשך חמישה חודשים במחנה, מורעבים קשות", הוא מתאר השבוע בשיחה עם "כל העיר" מביתו שבשכונת גבעת שאול בירושלים, "בתנאים שהם לא תנאים, היו מחסלים את כל מי שלא עובד. מנגלה היה בא אלינו, עושה מסדר, וכל הנערים הקטנים והרזים נשלחו. 1,000 נערים נשלחו להשמדה, נשארנו 2,000 נערים ואחרי זה פחות ופחות נערים. אספו אותנו במגרש כדורגל, יחד עם הצוענים, ואני במזל, בזכות התושייה של אחי הבכור, ניצלתי מהמשלוח, כדי להיראות גבוה יותר שמתי אבנים בנעליים, מנגלה מישש לי את שרירי היד, ופשוט ניצלתי".

קליינמן היום הוא מאחרוני העדים שנותרו מהמשפט אשר הציף בתחילת שנות ה-60 של המדינה הצעירה ישראל את טראומת השואה בקרב הניצולים ששרדו

 להמשך הכתבה של יפעת ראובן


כשאתה נער באושוויץ, מיותר לחפש היגיון"

 


מאת: אמילי עמרוסי


יוסף קליינמן נכנס בשערי התופת של מחנה ההשמדה בגיל 14 - ושרד • היום, בגיל 90, הוא מעביר הרצאות ומתאר בבהירות כל פרט מהזוועות שראה ומהקולות ששמע, במקום שבו "יוצאים רק דרך ארובה, כעשן לשמיים
"

 מעט בני 14 שרדו את התופת האושוויצית. קליינמן היה חלק מ־3,000 נערים שהוחזקו במחנה באופן חידתי: מתחת לגיל 14 נשלחו הילדים להשמדה, לבד מזוגות התאומים ששימשו לניסויי מנגלה והוכנסו למחנה. מעל גיל 16 נשלחו לעבודות כפייה. אך נערים בין גיל 14 ל־16 שנאספו באושוויץ במהלך קיץ 1944 הוחזקו בצריפים מיוחדים, בתנאי רעב קשים. "באותו קיץ הגיעו לאושוויץ כמעט חצי מיליון יהודים, בעיקר הונגרים וצ'כים", מספר קליינמן, "חמישית מהם 'זכו' להיכנס למחנה, והיתר נשלחו להשמדה. אנחנו נכנסנו, אבל לא היה לנו המזל לצאת. איש לא יודע להסביר את חידת הנערים אבל באושוויץ מיותר לחפש היגיון".

כמה טיפות מים, בשביל אבא


לצידו של יוסף יושבת אשתו חיה, ניצולת שואה גם היא, צעירה ממנו ב־12 שנים, מלווה אותו בעיניה האוהבות. הם הורים לשלושה וסבים ל־16 נכדים וארבעה נינים. הוא יליד קרפטורוס, אזור נחשל במזרח צ'כוסלובקיה. יחד עם אחיו עזב את בית הספר כדי לעבוד בסבלות ולסייע בכלכלת המשפחה. יוסף מספר על ליל הסדר האחרון בבית, על הזיכרונות מהבית. המלחמה הגיעה לצ'כוסלובקיה רק ב־44', אז פונו כל היהודים אל גטאות

"יום אחד הודיעו שמפנים את כל הגטו. לא שמענו על אושוויץ. ידענו שמעבר לגבול מתרחשת מלחמה אבל לא מה טיבה. הפיצו שמועה שמעבירים אותנו למערב הונגריה כי אנחנו לא אזרחים נאמנים. כדי להתכונן, המשפחות בגטו אפו לחם בתנור אחד. התור שלנו לאפות היה לפנות בוקר. כשהכנסנו את הבצק לתנור כבר האיר היום ושוטרים צעקו מבחוץ שיש לצאת מייד. כשהצעקות גברו, הוצאנו את הלחמים החמים ששרפו את הידיים. אמא חילקה לנו לחם לתיקים. אדים יצאו מהתרמילים ושרפו לנו את הגב.

אני זוכר את השיירה הנוראה. ילדים בוכים, סוחבים חבילות. הסתכלתי קדימה ואחורה. צילמתי בראשי תמונה של השואה. אף אחד לא ידע שבעוד שלושה ימים כל החבילות שאנחנו כל כך מתאמצים לסחוב, יהיו זרוקות בערימות ענק בתחנת הרכבת של אושוויץ. ושבעוד שלושה ימים שמונים אחוזים מאיתנו ימותו בתאי הגז".

הם הגיעו לאושוויץ ברכבת משא, לאחר נסיעה בת שלושה ימים. "הסתכלתי החוצה מהחלון הקטן. ראיתי למלוא האופק גדרות תיל ומגדלי שמירה. בבת אחת נפתחו הדלתות ונשמעו צעקות: 'לרדת מהר! להשאיר מאחור את כל החבילות!' הפרידו ילדים מאימהות, נשים וגברים. עזרתי לאבא לרדת מהקרון. את מעט המים שהיו בנסיעה הוא נתן לי ולאחי. הוא היה חלש, פחדתי שיתמוטט. עזבתי אותו ליד הדלת, מצאתי ספל קטן בערימת החפצים מהרכבת הקודמת. ביד אחת תמכתי בגבו ובשנייה החזקתי את הספל והצלחתי לתפוס כמה טיפות מים שירדו מגג הקרון. נתתי לו להרטיב את השפתיים. אני מאמין שבזכות מצוות כיבוד אב זכיתי להישאר בחיים. בגיל תשעים אני יכול להעיד. כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". 

קליינמן שותק, רועד. כמו כתב מישהו את תסריט השיחה, כאשר הוא מתאר את אביו המיובש הוא לוגם מים מהכוס המלאה שלצידו. "אמי ואחותי נעלמו. לא ראיתי אותן מאז. לא נפרדנו אפילו במבט. זמן קצר אחר כך גם אבא נעלם. הוריי ואחותי בת ה־12 נרצחו בגזים סמוך למועד הגעתם. אותי שלחו לקבוצת המתאימים לעבודה. קיבלנו בגדי אסירים, ואת הכובע הזה", הוא נוגע בבד הבלוי

להמשך הכתבה  המרתקת של אמילי עמרוסי


יום ראשון, 18 באפריל 2021

לידיה אברמסון , בת 12 לבד בעולם, עם הפרטיזנים ביערות

 


 לידיה אברמסון לא חולמת חלומות. לאורך 85 שנות חייה רק שני חלומות נצרבו בזיכרונה. "את אחד החלומות חלמתי כשהשתחררתי מהשירות בצה"ל וגרתי ביפו, במעון לחיילות משוחררות", היא זוכרת. "חלמתי על האגם שהיה ליד הבית שלנו. אני עומדת מצדו האחד של האגם ואבי בצד השני, רכוב על דרושקה (כרכרה), כשהוא חבוש מגבעת שחורה. אני רואה אותו והוא אומר לי: 'איטל'ה, בואי', ואני עונה לו: 'לא'". היא אומרת שעד היום לא פענחה את החלום, ודמעות עולות בעיניה של האישה מלאת שמחת החיים, שאינה יודעת עצב, לדבריה.


תמונות האב, דוד, שנרצח לנגד עיניה, ושל אמה, צירקה ואחיה חנן, יוסף ואסתר, שנורו גם הם למוות בידי חייל נאצי, קבורות עמוק בנשמתה. היא שריד בודד ממשפחתה הרחבה. הצליחה למלט את נפשה מיד הצורר הנאצי, לעבור תופת, סבל ותלאות, להגיע לישראל ולהקים בה משפחה מפוארת.

 

היא נולדה בשנת 1931 בשם איטקה, בעיירה גלובוקיה, אז חלק מפולין והיום בשטח בלרוס. היא מספרת כי הוריה, דוד וצירקה בראון, היו ליברלים ולא שמרו על יהדותם. למשפחה היה איטליז ומפעל משגשג לעיבוד עורות והם חיו בבית מידות, מחוץ לשכונת היהודים. בעיירה התגוררה גם משפחתה הרחבה - סבא ועשרות דודים ובני דודים. אלפי יהודים חיו בעיירה ומהם נותרו בחיים עשרות בתום המלחמה.

להמשך סיפור החיים של לידיה אברמסון

חוה פרידמן , בת 13 בגטו ובאושויץ: מכל המשפחה הגרעינית שלי נשארתי לבד

 


חוה פרידמן, שורדת שואה, ילידת 1931, נולדה בטרנסילבניה, בשטח שהיום מחולק בין רומניה להונגריה, היום גרה במושב שדה משה, בדרום. היא אחת משורדי שואה רבים שהתגברו על קשייה הרבים של שנת הקורונה, ועתה שבים לספר את סיפורם בעזרת עמותות כמו "עמך" ומיזמים דוגמת "זיכרון בסלון". המפגש המחודש, השמעת העדויות פנים אל פנים, מקבל השנה משמעות מיוחדת מבחינת שורדי השואה.

תלאותיה בשואה והמשפחה החמה של חוה פרידמן במושב שדה משה שבדרום, סייעו לה לצלוח את שנת הקורונה. היא מצפה לחדש את עדויותיה מתקופת ילדותה - חייה בגטו ובאושוויץ. "היינו הורים וארבע אחיות. במלחמה לקחו אותנו לגטו 'אורדיה' ומהגטו לקחו אותנו, נסענו ברכבת שלושה ימים לאושוויץ. הייתה לי אחות גדולה שהיה לה כבר ילד בן שלוש שגם נסע אתנו לאושוויץ. אמרו לה לתת את הילד הקטן שלה והיא לא הסכימה, זאת הייתה פעם אחרונה שראיתי אותם, כאשר ירדנו מהרכבת".

"הייתי עם שתי האחיות האחרות שלי ועוד שתי בנות דודות שלנו. תמיד ביחד. היה מקום לינה של שלוש קומות היינו 12 בנות בקומה אחת זה היה גודל של מיטה זוגית. אי אפשר היה לשבת - רק לשכב, אם רצינו להסתובב היינו אומרות 'סכין' או 'מזלג' וכולן היו צריכות להסתובב. הגרמנים היו באים לספור אותנו כל הזמן לבדוק אם כולנו שם, באחת הספירות אני הייתי כבר חלשה ואז נפלתי לרצפה, האחות שלי נתנה לי סטירות כדי שאני אהיה חזקה לספירה וערנית

"בזמן שד"ר מנגלה בדק אותן, אותי פילחו פנימה"

"איך יצאנו מאושוויץ? שמענו שלוקחים אנשים לעבודה. ד"ר מנגלה בדק אותנו כשהיינו ערומים, בדקו אותנו ומי שלקחו לעבודה הכניסו אותו לצריף, הסיכום ביני לבין בנות הדודות שלי היה שלא משנה לאן, לכל מקום נלך ביחד. בזמן שד"ר מנגלה בדק אותן, אותי פילחו פנימה, ידענו שהוא לא ייקח אותי כי הייתי קטנה. אז לקחו אותנו לעבוד בגרמניה, עבדנו שלושתנו במפעל, עד סוף המלחמה. לא ידעתי שהאמריקאים גם במלחמה. כשהם שחררו אותנו ואמרו 'אתם יכולים לקחת מה שאתם רוצים' זה היה כמו גזל. מצאנו קופסת מרמלדה ושק של גזרים והתחלנו לאכול".

 

"אחרי המלחמה, אי אפשר היה לנסוע הביתה. מישהו בא מהעיר שלי לחפש את הקרובים שלו, הוא נתן לי מידע שאחותי בבית והדודים שלי בבית. הצלחתי להגיע לעיירה ואיש לא הכיר אותי. הייתי קירחת. לבשתי שמלה שעשינו משמיכה, חשבו שאני צוענייה. הגעתי ולא יכולתי להיכנס הביתה שלי, אישה אחת גירשה אותי אבל אז הגיעה אחותי ושמחנו כל כך. היא לקחה אותי לרופא. האחות היחידה שלי ששרדה את השואה, נפטרה כאשר התחילה ללדת. מכל המשפחה הגרעינית שלי נשארתי לבד. הייתי בת 15".

"עליתי לארץ בגיל 18. הייתי בחורה נאה מאוד. התחתנתי פה. פתאום הרגשתי שאני בבית. אחרי זה פגשתי את הבעל שלי, הוא היה ותיק בארץ. עכשיו אני אלמנה יותר מ-20 שנה. גרה במושב. יש לי שישה נינים
כל בני המשפחה שלי נספו בשואה, אבל היום יש לי משפחה חדשה שהקמתי".

מקור


'בשארית כוחותיה' : הילדה שושנה סיגלר בת 10 , הישרדות בשואה

 



שושנה סיגלר גרה באשקלון. היא ילידת 1933. לפני שנה וחצי הוציאה ספר שכתבה על אמה ולו קראה "בשארית כוחותיה". "היינו שבעה במשפחה - ההורים שלי וחמישה אחים", היא מספרת, "דיברו על הגרמנים שאמורים להיכנס לפולין, נסענו לביאליסטוק, בפולין, שם הקימו גטו. אפילו לא ידעתי מה זה גטו, אבל ידעתי שיש ריכוז גדול של יהודים. שמו אותנו כמה משפחות בבית אחד ופתאום לא היה לנו כלום. לא בגדים, לא כלום. אמא שלי שלחה אותי לקנות דברים, כי היה לי מראה 'סלבי' הייתי בלונדינית ועם עיניים בהירות. קניתי לחם אצל נוצרים כי החנויות של היהודים פשוט נהרסו. אני זוכרת פעם אחת שהגברת מהחנות אמרה 'למה את יוצאת ככה בלי בגדים? האף שלך קפוא, הנה קחי את הלחם ותגידי לאמא שתמרח לך משהו על האף כי הוא קפוא'. אמא באמת מרחה לי על האף שומן אווז, אני לא יודעת איך היא הצליחה להשיג את זה אבל זה עזר לי
".


לפני שנה היא לא סיפרה את עדותה בגלל הסגר. "היה לי מאוד קשה. הייתי לבד כל היום ובערב באה הבת שלי לילי לבקר אותי", היא אומרת. "הייתי גם 12 יום בבידוד. תודה לאל שעברנו את זה. התחסנתי פעמיים, השגרה קצת חוזרת. בעמותת 'עמך' ביקשו שאשיר שיר השנה ביום השואה, רוב הדברים יהיו מוקלטים כי לא היה זמן להתכונן. אשיר שיר ביידיש. אנחנו נתארח בבסיס חצור, שם ביקשו ממני לתת עדות מול החיילים, זה מאוד מרגש אותי ויש קצת יותר חששות מאשר ביד לבנים כמו שאנחנו עושים כל שנה. אני מקווה שאני אוכל לעבור את זה".

בשואה אביה הצליח להבריח את המשפחה לקזחסטן ברכבת משא. לאחר שסירב לחתום על אזרחות רוסית הם הוגלו לאזור מרוחק בקזחסטן. "אבא היה צריך ללכת הרבה קילומטרים כדי להשיג כמה גרעינים, שאמא כנראה בישלה ומזה יכולנו להמשיך לחיות. אבא לא נותר בחיים, הוא נפטר במקום ההוא. אמא לקחה אותנו בשארית כוחותיה ונדדנו ימים ולילות ללא מזון". בהמשך אמה חלתה ונפטרה.

"
הפרידו את אחי התינוק לבית יתומים אחר. רעבנו כל הזמן. תמיד הסתכלנו על הרצפה לחפש משהו לאכול. הלכתי לבקר את אחי התינוק בבית יתומים השני, הוא היה בערך בן שנתיים-שלוש וכבר ידע קצת לדבר, הוא כל כך שמח והתרפק עליי ורצה שאני אקח אותו ולא יכולתי, כי הייתי בבית יתומים שלי. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו. נשארנו ארבעה ממשפחה של שבעה".

בהמשך הפכה לאחת מ"ילדי סלבינו", כ-800 ילדים יהודים, ניצולי השואה, שרוכזו בבית עליית הנוער "בית שיזופולי", בעיירה האיטלקית סלבינו, בין השנים 1945 ל-1948 ונוהל על ידי משה זעירי, מורה לעברית ושחקן בתיאטרון הבימה.

"
כל הזמן פחדנו שלא יהיה לנו אוכל. עליתי לארץ בגיל 15 רק עם אחותי. אחי עלה יותר מאוחר", היא מספרת. היא הכירה את בעלה בגיל 17 ובגיל 19 כבר הפכה לאמא. "אני סבתא לשמונה נכדים ונינים", היא אומרת. "התראתי עם הנכדים והנינים בחג פסח אחרי שלא נפגשנו במשך שנה. היה מרגש".

 מקור

 


יום שבת, 17 באפריל 2021

התינוקת היהודיה מרים פרגר שנמסרה ע"י תושבי הכפר הפולני לכומר

 



מרים פרגר, בת 78  מכפר סבא

פרגר הייתה ספרנית ומידענית במשך 30 שנה בספריית בית ברל. היא אלמנה ויש לה שני ילדים וחמישה נכדים. בזמן המלחמה הייתה תינוקת, ואת קורות חייה כילדה היא מכירה מעט מזיכרונות והרבה מסיפורים שסיפרו לה. "נולדתי ב-16 בדצמבר 1942 בפולין, על יד קרקוב, באמצע המלחמה. כשרצחו את אבא שלי הייתי בת שמונה חודשים. אמא ואבא היו חניכים בשומר הצעיר. אבא ירחמיאל (מילק) ריינר היה בהנהגה ואמא מילה רובינשטיין הייתה חניכה. לאבא, בגלל שהיה בהנהגה ולא חניך, לא נתנו להצטרף להכשרות שעלו ארצה לפני המלחמה. אמא גילתה שהיא בהריון ואז לא עלתה ארצה ונשארה איתו. לקראת הלידה הם עזבו את קרקוב ושכרו בית בכפר חצי שעה משם. נולדתי פגה ואף אחד בכפר לא ידע שהם יהודים כי הם קנו בכסף רב ניירות אריים, תעודות אמיתיות ששם קראו לה אניאלה ולו ולדיסלב. הכפריות שכנעו את אמא להטביל אותי. הכומר הוציא לה תעודת הטבלה".

בוקר אחד, כשההורים נסעו לעיר להביא תוצרת חקלאית, הנאצים עצרו את הרכבת. "את אמא העבירו לקרון אחר ואת אבא הורידו. שם ירו בו. היא הגיעה לעיר בלי לדעת מה קרה לו. אחרי כמה שבועות בא איזה גסטפו צעיר, נפנף בתעודות ואמר: 'יש לך תינוקת בבית?'. היא אמרה כן, הוא אמר 'גם לי יש תינוקת, לכי לתינוקת שלך'. עם התעודות של השחרור מהגסטפו היא עברה את שאר המלחמה בזהות בדויה".

כשהאם חזרה לכפר היא גילתה שהבת איננה. "הנוצריה ששמרה עלי אמרה שהיא נתנה אותי לכומר משום שלקח כמה ימים עד שאמא שלי חזרה. אמא רצה לכומר והוא אמר שאחת החברות שלה, סופיה, אמרה שהיא תיקח את התינוקת. אני גדלתי אצל סופיה וקראתי לה מאמא זושה. היא הייתה ממש אמא שלי. אמא לא ידעה איפה אנחנו והיא חזרה לעיר ואז עבדה עם המחתרת.

אחרי המלחמה היו לה קשרים ואחד המכרים נתן לה רכב עם נהג לחפש אותי ואת אבא מכפר לכפר. הכפריים שראו את התמונה של אבא שלחו אותה לאישה אחת שהבית שלה היה על פסי הרכבת ומסתבר שהוא היה קבור בקבר מאולתר עם צלב עם כיתוב תחת השם הנוצרי שלו. אז אמא ידעה שהיא מצאה אותו. אבל אותי היא לא מצאה. יום אחד, באחד הכפרים, הם עצרו לצהריים והיא ראתה ילדה קטנה. היא אמרה תראו 'זו צריכה להיות בגיל של הבת שלי', והיא קוראת לה – והילדה באה אליה והיא פתאום נבהלה ורצה לאישה אחת וקראה 'מאמא זושה מאמא זושה' – ואז היא ידעה שהיא מצאה אותי. במשך תקופה חשבתי שהיא הדודה שלי, וגרנו בדירות סמוכות, עד שסיפרו לי את האמת".

 מקור


יום רביעי, 7 באפריל 2021

מיזם התיעוד המקוון ילדים בשואה : סיכום שנת העבודה 2020 -2021

 



הערב,  כל עם ישראל , יתייחד לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה , 
רבע מכלל קורבנות השואה היו ילדים ( מיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה) אשר  ילדותם בשואה נגדעה באיבה, והם עברו תלאות וחבלי הישרדות בגטאות ,  במחנות ריכוז , בכפרים , באסמים וביערות.  כל הילדים הניצולים  בשואה גילו תושיה ונחישות ושרדו  .

 

קבוצת ילדים בשואה - מיזם תיעוד, קבוצת העניין "Children in the Holocaust"  פועלת בשיטתיות לאורך כל השנה,  מבקשת להנציח את הילדים הנספים וגם אלו ששרדו  ולהציג את עולמם של ילדים, ילדות ונערים, דרך ציורים, יומנים ושירים שכתבו, ובאמצעות תיעוד העדויות של אותם ילדים ששרדו, שהם הותירו עבורנו, הדורות הבאים.

קבוצת ילדים בשואה – מיזם תיעוד , קבוצת העניין Children in the Holocaust"" מפעילה לצורך כך ,פלטפורמה מקוונת  ייחודית מסוגה בעולם לאיסוף העדויות , ותיעוד סיפורי החיים של הילדים בשואה .

קבוצת הפייסבוק ילדים בשואה היא חלק אינטגרטיבי של מאגר המידע ילדים בשואה שפועל מאז שנת 2014.

§        המטרה של מיזם התיעוד היא ליצור מיפוי מקיף של מקורות מידע על ילדים בשואה .

§        מאז שנת 2014 פועל צוות המיזם לאיתורם של אוטוביוגרפיות , זיכרונות , עדויות , ויומנים של ילדים ניצולי שואה.

  

בשנת העבודה  2020-2021 , למרות סגרי הקורונה , התרחבה הפעילות של מאגר המידע ילדים בשואה , נאספו  וקוטלגו מעל 250 עדויות וסיפורי חיים אודות ילדים בשואה . פריטי תיעוד אלו נוספו לאלפי העדויות וסיפורי החיים שקיטלגנו ותעדנו מאז שנת 2014 .

§        התנופה העיקרית לפעולות התיעוד התבטאה בכניסתה של שרון אטיאס ארבל כאחראית על  האיסוף, הכתיבה וההפצה בקבוצת הפייסבוק שלנו : ילדים בשואה , קבוצת העניין 

§        לצידה של שרון החלה לפעול גם הגב' Mira Bronza  

 

חידוש נוסף הוא מערכת ההפצה המתוקשבת של המיזם , המאפשרת למנויי המאגר לקבל עדכונים שוטפים כבר בשלב הייצור עפ"י פרופיל התעניינות . ערוצי העדכון הם בדוא"ל או ברשתות חברתיות כגון פייסבוק שם יש למיזם מעל 5000 מנויים .

 

הרישום  לקבלת  סיפורי חיים חדשים בבלוג של המיזם (קישור)

 

מקור וקרדיט לתמונת הפתיחה :

שביל הילדים בהוד השרון לזכר מליון וחצי הילדים שנספו בשואה


יום שלישי, 6 באפריל 2021

הילדה תמר פרידמן , פרקי הישרדות : "דרכי המתמשכת לארץ ישראל"

 

מאתתמר יעקבי (פרידמן)

שמי תמר יעקבי, שם משפחתי לפני נישואי היה פרידמן. עיר הולדתי קז'מייז' שבפולין

ימים בטרם פרוץ המלחמה בפולין אמי ואבי, ציפורה ושאול פרידמן,  היו יפים והצעירים וכך נשארו לעד. מלחמת העולם השנייה. המלחמה הייתה שואה ליהודים, גם אימי ואבי נרצחו שם, הם נספו צעירים ויפים וכך נשארו לנצח.

אני ניצלתי , חיי ניצלו, על ידי שינוי שמי וזהותי. חייתי שנים במסתור אצל משפחות פולניות, שהצילו אותי מגורל דומה.

 סוף המלחמה

 עם סיום המלחמה, העבירו אותנו לבית הילדים בעיר לודז' שבפולין. אריה שריד-ליבל'ה שילם עבורי 30,000 זהובים. זה הסכום הנדרש להעברתי. הוא הביאני לבית הילדים הראשון בעיר לודז'. אריה שריד,  היה מייסד ומנהל ארגון  "קואורדינציה ציונית להצלת ילדים יהודים" שהופעל ע"י תנועות הנוער החלוציות.  

להמשך סיפור החיים ולאלבום הצילומים ..

מקור

הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת

 


כך שרדתי: הילד ניצול השואה שנלקח בשבי הירדני

 


בגיל 88 מספר לגרמנים פסח אנדרמן על זוועות השואה: להתחבא באסם בקור של מינוס 35 מעלות, להוציא לבד רסיס מהמצח. אחרי שעלה לארץ השתתף בקרב גוש עציון: "נלחמתי עד הסוף". ראיון עם הניצול שהפך לתעשיין מוביל

אסף קמר 

מקור

 הוא שרד כמעט לבדו כילד את השואה. הוא שהה כמעט שנה בשבי הירדני. ואחרי כל זאת הוא הפך לתעשיין מוביל. היום, בגיל 88, פסח אנדרמן מספר על חייו ועל מוראות השואה, גם בפני הגרמנים וגם בפני חיילי צה"ל

אנדרמן היה ילד בן 9 בעיר בוצ'אץ' שבגליציה, כיום אוקראינה, כשהתחילה מלחמת העולם השנייה. אביו נפטר לפני המלחמה ואמו מתה ממגפת הטיפוס. כל קרוביו מצד הוריו נרצחו על ידי האוקראינים, ששיתפו פעולה עם כובשיהם הנאצים. לדבריו, במהלך המלחמה הוא התחבא ביערות ובאסמים, נע בחיפוש מתמיד אחר מזון בשעות הלילה בלבד .

"זה היה חורף של 35 מעלות מתחת לאפס", נזכר אנדרמן. "איש מהאיכרים האוקראינים לא ידע שאני מתחבא לו בתוך האסם מתחת לקש. חשבתי רק על איך לשרוד וכיצד לברוח מהסכנה. נתפסתי חמש פעמים על ידי האוקראינים ותמיד בשנייה האחרונה הצלחתי לברוח". 

 

 להמשך הכתבה באתר YNET


מאיר ברנד , הילד היתום והנטוש שישן בלילות מתחת לגשר בבודפשט הפך לאחד מטובי המג"דים בשריון

 


מאיר ברנד נולד בשנת 1936 בבוכניה שבפולין למשפחה דתית אמידה של ארבע נפשות. בשנת 1941 גורש מאיר עם משפחתו לגטו בוכניה. באוגוסט 1943 חשו ההורים כי סופו של הגטו קרב והחליטו למלט את מאיר כדי שיהיה זכר למשפחה. אביו של מאיר נתן לו דיסקית ובה פתק. בפתק ביקש ממי שימצא את מאיר לגדלו כיהודי. לאחר מכן הסביר האב למאיר בן השבע את משמעות הפרידה ונתן לו שם פולני – דודק-יוזף. ההורים שילמו לגוי, והגוי לקח את מאיר עם בת דודתו מרים ובן דודו איטק למסע רגלי של שלושה שבועות לגבול סלובקיה. לבסוף הגיע מאיר ברכבת לבדו לבודפשט, שם חבר לחבורות פליטים ויתומים. בלילות ישנו מתחת לגשרים ובימים שוטטו בשווקים, אספו שאריות של ירקות ופירות ובזזו בתים מופצצים כדי להישרד.

באפריל 1944 אספה את מאיר ברטה רובינשטיין, חברת המחתרת של התנועה הציונית שהתחזתה לנוצרייה בשם אילונה בוגטה. ברטה הסתירה את מאיר עם ילדים יהודיים אחרים, והם החליפו מקומות מסתור בתדירות גבוהה. ביוני יצאו ברטה ומאיר מבודפשט ב"רכבת קסטנר" והגיעו לברגן-בלזן, שם נשאר מאיר יותר משמונה חודשים. ברטה ומאיר שוחררו באפריל 1945 ונסעו לשווייץ. מאיר למד עברית בבית ספר שהקים הצלב האדום עם עליית הנוער ושליחים מהארץ. באוגוסט 1945 הוא הגיע לנמל טרנטו בדרום איטליה ולאחר שקיבל אשרה, עלה לישראל עם עליית הנוער. בספטמבר אותה שנה יצר עמו קשר דודו שחי בבלגיה לאחר שגילה את שמו של מאיר ברשימות ניצולים שהתפרסמו בעיתונים. הדוד סיפר למאיר שהוריו שושנה ויעקב ואחיו הגדול שמעון גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. מאיר נקלט בקיבוץ נווה איתן, שם התגוררה קרובת משפחתו, וב-1954 התגייס לצה"ל, לצנחנים, ושירת בגדוד 890. הוא השתתף בפעולות התגמול, וכן בכל מלחמות ישראל - ממבצע קדש ועד מלחמת לבנון הראשונה. מאיר למד כלכלה חקלאית והיה מרכז המשק והגזבר בקיבוצו. לאחר מכן ניהל את חטיבת הבשר בתנובה, ועם פרישתו לגמלאות הצטרף למשרד לייעוץ כלכלי, שם הוא עובד כיום.

מאיר נשוי לחנה, ולהם שלושה בנים ושמונה נכדים.

מקור

 

מתוך הבלוג של הנכד של אל"מ מאיר ברנד (1)

ב1939, כשסבי היה בן 3 נכנסו הגרמנים לפולין. באוגוסט 1943 שסבי היה בן 7 וחצי הגיעו הגרמנים לבוכניה.''הימים נהיו קשים מאוד, הגרמנים ירו והרגו את היהודים בכל מקום ובכל הזדמנות''(על פי מילותיו של סבי). בהמשך הוקם הגטו ובו ריכזו הגרמנים את יהודי העיר בוכניה והסביבה. כמו שאר היהודים גם סבי ובני משפחתו  הועברו לגטו זה.לכל היהודים היה ידוע שהגרמנים מתכוונים להשמיד את כל היהודים על ידי שליחתם למחנות הריכוז, ולכן החליטה משפחתו של סבי לנסות ולהציל שלושה ילדים-אחד מכל משפחה:את סבי, את בן דודו איטק,ואת בת דודתו מרים. התוכנית הייתה להבריח את הילדים מפולין לצ'כיה.

בגבול הייתה אמורה לחכות להם דודתם דורה ומשם לנסוע יחדיו ברכבת להונגריה (מאחר שהונגריה לא הייתה אז כבושה על ידי הגרמנים). בהונגריה תוכננה המשפחה להתפצל- דורה הייתה אמורה לאמץ את סבי ואיטק, ואת מרים להעביר למשפחה מאמצת יהודייה בהונגריה. באחד הלילות לקח מורה דרך פולני את שלושת הילדים והם הלכו ברגל שלושה שבועות עד לגבול פולין- צ'כיה שמה חיכתה כפי שתוכנן מראש דודתו של סבי שהיה לה דרכון הונגרי מזויף. משם נסעו הילדים עם דורה ברכבת להונגריה. שלא כמו בתוכנית המקורית הדודה לקחה איתה  רק את איטק. את סבי היא לא יכלה לקחת מאחר שבדרכון שלה היה כתוב שיש לה שני ילדים  בלבד והיא הגיעה לגבול עם ילד נוסף שהוא בנה הפרטי.הדודה עם שני הילדים נסעו לכפר קטן  בהונגריה וסבי נסע לבדו לבודפסט(עיר הבירה של הונגריה).

סבי הסתובב לבדו ברחובות ללא אוכל וללא מחסה, שמו היה דודק יוזף(שם פולני שהוריו נתנו לו) ועל פי מצוות הוריו הוא חי כילד פליט פולני ולאיש היה אסור לדעת שהוא יהודי. כשמונה חודשים חי סבי כילד רחוב,עד שפגשה אותו בחורה צעירה בשם כיסוי ''בוגוטה אילונה'' ושמה האמיתי ברטה. ברטה הייתה במחתרת היהודית הציונית בהונגריה, ותפקידה היה לגלות ילדים יהודיים ולהצילם. סבי סירב לגלות לה שהוא יהודי אך ברטה הבינה שהוא יהודי.כפי שברטה מספרת, המצב הגופני של סבי היה נורא ביותר ולדעתה תוך מספר ימים אם לא הייתה מצילה אותו, הוא היה מת.

ברטה לקחה את סבי לביתה וטיפלה בו במסירות רבה כמה שבועות. כשהיה סבי בן 8 יצאה רכבת קסטנר אל שוויצריה ועליה סבי וברטה. הרכבת לקחה איתה יהודים רבים. הרכבת לא הגיעה אל היעד- שוויצריה כי הגרמנים שיקרו את ד''ר קסטנר, ובמקום לשחרר את היהודים בשוויץ, הם הובילו אותם למחנה ריכוז ושמו ''ברגן בלזן'',ושם שהו סבי וברטה כמה חודשים עד גמר המלחמה בשנת 1945. עפ''י עדותו של סבי, מחנה הריכוז היה נורא והרעיבו שם את היהודים למוות. בסיום המלחמה הועברו כל היהודים שנשארו בחיים,בהם סבי לשוויצריה, שם טופלו בילדים ע''י הצלב האדום.

מקור 3

 

מתוך הבלוג של הנכד של אל"מ מאיר ברנד (2)

 

בקיץ 1954, סבי התגייס לצנחנים - גדוד 890- גדוד ''אפעה''. "המובחרים שבמובחרים", עם כומתה אדומה, נעליים גבוהות אדומות וחליפה ירוקה. הגאווה היתה גדולה מאוד בקיבוץ, בחברה ובעיקר אצל סבי. האימונים היו קשים ומפרכים, ורק מי שהיה לו כוח נפשי, ראש חזק, גוף בריא וכוח רצון עילאי, עמד במשימה. צנחנו גם ביום וגם בלילה בשביל ללמוד את דרך המלחמה ובשביל לחשל אותנו כנגד הפחד. השתתפתי בעשרות פעולות "תגמול" כנגד הערבים, מעבר לגבולות המדינה. לאחר שנה וחצי של שירות ולחימה, סבא יצא לקורס קצינים שערך כחצי שנה, הקורס היה קשה ביותר. בקורס רכשו החיילים את כל מיומנויות הלחימה שנדרשות מקצין.לאחר שסבי סיים את קורס הקצינים ב-1956, צה"ל יצא למלחמה גדולה מול מצריים - מלחמת "קדש"/"מבצע סיני". במלחמה גדולה זו ישראל כבשה את כל מדבר סיני עד תעלת סואץ. לאחר שנה, בלחץ המעצמות הגדולות ארה"ב,אנגליה, וצרפת,  אילצו את מדינת ישראל לסגת מסיני, ולהחזיר את הצבא לגבולות הקודמים שלפני המלחמה. "אני והמחלקה שלי", מספר סבי,  "היינו  האחרונים שעזבו את סיני: הורדנו את דגל מדינת ישראל ועלינו על מטוס "דקוטה" (שהיה המטוס האחרון באותה תקופה שעזב את מצריים) ועזבנו את סיני". הדגל נמצא עד היום בארכיון צה"ל עם תמונה של סבא מצדיע לדגל.  בסוף 1957 בן ה- 21 משתחרר סבי מצה"ל.

''במלחמת ששת הימים 1967 שירתתי כמפקד פלוגה בחיל השיריון (עשיתי הסבה מצנחנים לחיל השריון מכיוון וחיפשו קצינים בחיל השיריון).

ב-1973 פרצה מלחמת  יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים הייתי מפקד גדוד בדרגת סגן אלוף ונלחמתי עם גדוד המילואים שלי ברמת הגולן. הגדוד שלי הגיע והתיישב על הר הנקרא תל שמס, במרחק של 32 ק''מ מדמשק. ביום בהיר ראינו את דמשק מהמשקפת. יום אחד הודיעו לי שגולדה מאיר(שהייתה ראש ממשלה) מבקשת גם היא לראות את דמשק מהמשקפת. הכניסו אותה לתוך טנק, הטנק עלה על הגבעה, הוצאנו אותה בכוחות משותפים. הראנו לה את דמשק והיא הייתה מרוצה מאוד.

מקור 4

 



"חנה פינקלשטיין, כנראה"

 




מאת שירה מגן

תארו לעצמכם שלא הייתם יודעים מתי בדיוק חל יום ההולדת שלכם, או מהו שם המשפחה שלכם.

חנה מאירי אינה יודעת מתי יום ההולדת שלה. היא אינה זוכרת את ההורים שלה ואינה יודעת בוודאות מה היה שמם. היא גם אינה יודעת מי היו האיש והאישה שגידלו אותה בשנים הראשונות לחייה ושבזכותם היא חיה.

מה היא כן יודעת על שנות ילדותה? ומתי הבינה שסיפור חייה הפרטי קשור לשואה? הצטרפו אלינו לשיחה גלוית לב עם חנה מאירי, שבסיפורה תעלומות רבות, עצב, אבל גם אופטימיות רבה".

קישור ישיר

יום שני, 5 באפריל 2021

"בכל זאת אינני נפרד"

 


גאבור בן השלוש-עשרה, ילד יפה תואר, גבוה לגילו, הרגיש שהוא נחנק, שהקירות סוגרים עליו, שהוא חייב לצאת לרחוב, לנשום אוויר צח. למחרת, 31 בדצמבר 1944, ימים מעטים לפני שחרור בודפשט, לא עמד עוד בסבלו ונמלט החוצה, הישר לזרועותיהם של בריוני צלב החץ, ששוטטו ברחובות בודפשט וחיפשו יהודים.

אמו ההמומה, ארז'בט, שניסתה לעצור בעדו, נתפסה אף היא. לנער ולאמו לא היה כל סיכוי לשרוד מחוץ למחבוא. הם נשלחו למִפקדת צלב החץ בפֶרֶנץ קורוט, ומשם אל מותם בירי על גדות הדנובה.

לסקירה של ציפי לוין באתר חדשות מחלקה ראשונה

"בכל זאת אינני נפרד"

יום ראשון, 4 באפריל 2021

סיפור החיים שלי במחנה

 




 
קורותיה של זני , ניצולת שואה במחנה ריכוז גרמני בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה.  סיפור החיים חושף  את ההתעמרות האכזרית של הקצין הנאצי בילדה זני ובילדים היהודיים במחנה הריכוז. "אחרי כמה חושדים העמיסו אותנו לתוך משאיות והעבירו אותנו למחנה, ששמו מוגילוב-פודולסק. אחרי שהעבירו אותנו, הכניסו אותנו ברכבות בצורה גסה, כמו בהמות. בכיתי מרוב פחד וגם לא היה אוויר. רצינו לשתות ולא נתנו לנו".

לסיפור החיים המרתק

סיפור החיים שלי במחנה

 


"בשמיים רצו שנחיה": המסע מהגיהנום לארץ החיים

 


מאת : דובי איכנולד

הטרגדיה הנוראה שאבא עבר בשואה, הבחירה להקים משפחה חדשה בישראל, ההדחקה שאיפשרה חיים אופטימיים וספוגים באמונה, המפגש המחודש עם הרוע במחנות ההשמדה בפולין – והמשימה לתעד את מה שקרה שם למען העתיד.

אבא שורד את אושוויץ

אבא הכיר על בשרו את ממלכת המוות בהיותו נער בן 15. הוריו נלקחו להשמדה בגטו בנדין שליד קרקוב. הוא נותר לבד בבית עם שמונת אחיו ואחיותיו הקטנים. כולם הגיעו לרמפה באושוויץ – ומשם לתאי הגזים.

ברדתם מהרכבת ערכו החיילים הגרמנים סלקציה ושאלו את אבא לגילו. בחושיו הבין כי תשובתו תהיה הרת גורל, החליט לשקר ולהשיב שהוא בן 18. אבא שרד את הגטו, את הסלקציות, את אושוויץ, את מחנות העבודה ואת צעדת המוות, ובשנת 49' עלה לישראל והתגייס לצה"ל. בודד בעולם.

אני מניח שאז אבא נהפך לאדם שאותו פגשתי בהמשך חיי. גדלתי בבית שזוועות השואה לא נכחו בו במלוא כובדן ואימתן. העולם של ימי החושך והכאוס הסתיים שם, באותו מטרופולין של המוות. אבי החליט שהמשך חייו בישראל יהיה ניסיון בלתי מתפשר לחוות עולם נורמלי. הוא לא שכח לרגע את בני משפחתו שנרצחו בתאי הגזים, התגעגע אליהם, אך פיתח מנגנוני הגנה ולימד את עצמו לחיות עם ההדחקה -כדי להעניק לשלושת ילדיו חיים נטולי רוע מפלצתי, מעשה ידי אדם. הוא נישא לאמי, שרה, צברית, ילידת ירושלים, הוקסם מהמשפחתיות שפגש בביתה, ואימץ את בני משפחתה כמשפחתו.

לפני אחת מנסיעותיי לפולין נפגשתי עם הסופר יורם קניוק. הוא היה אז בסוף ימיו, כאוב מאוד ממחלת הסרטן. כשסיפרתי לו על נסיעתי המתוכננת, התפרץ בו זעם שנשא בתוכו עשרות שנים. קניוק, שנולד וגדל בישראל, עבד בנעוריו בנמל תל אביב וזכר היטב את הניצולים – אודים מוצלים מהתופת – יורדים מהסירות שהובילו אותם מאירופה.

בעצב עמוק אמר כי אינו מסוגל לשכוח את העוול שנעשה לניצולים. "לעולם לא נצליח לכפר על מה שאנחנו, הצברים הפלמ"חניקים, עשינו לניצולים שהגיעו לארץ הלוהטת בחליפותיהם האירופיות, ביקשו חוף מבטחים אך מצאו אטימות, עוינות ולעג. לא הבנו את משמעות המבט החלול בעיניהם. במקום לעטוף אותם באהבה וקבלה, התעללנו בהם, צחקנו עליהם. ביהירות פלמ"חניקית קראנו להם 'סבונים'". קניוק נפטר שבוע לאחר חשבון הנפש הנוקב הזה.

 להמשך הכתבה של דובי איכנולד

 

 


ילדים בין רהיטים, צרורות וכלי מזון, בעת גירוש יהודי בנדין לגטו.

  ילדים ליד רהיטים, צרורות וכלי מזון, בעת גירוש יהודי בנדין (Bedzin) לגטו. לאחד מהם - טלאי צהוב על המעיל. מתוך סרט תעמולה נאצי גרמני .   ...