ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 29 במאי 2016

הגענו "ילדים זקנים", אומר נתן רום מ"ילדי טהרן "




נורברט-נתן נולד ב-1929 בקטוביץ שבפולין.
זיוה ונתן פונו יחד עם ילדי בית היתומים והגיעו לטהרן באוגוסט 1942. שם אספו שליחים מארץ ישראל כאלף ילדים יהודים שברחו עם משפחתם מזרחה ונדדו ממושכות עד שהתקבצו בעיר בדרכים שונות.
בפברואר 1943 הגיעו ילדים אלה – ילדי טהרן – לארץ ישראל.
הגענו "ילדים זקנים", אומר נתן. הם לא ידעו מה עלה בגורלם של הוריהם, קרול ואתל, ואחיהם התינוק עוזי.
לאחר שנה נוצר קשר עם האם ואז נודע להם שאביהם נספה בסמרקנד. אתל ועוזי חזרו לקטוביץ, שהו במחנות עקורים, הגיעו לבלגיה לבקר את אחיה של אתל ששרדו וב-1948 התאחדו בני המשפחה בישראל.
על הקושי במפגש עם אמו מספר נתן:
 "את הגרמנית שכחתי... דיברתי כבר עברית... הייתי בוגר, חייל, ובאתי לפגוש את אמא ואת הילד הזה [עוזי] ולא היתה לי שפה משותפת איתה... יכולתי רק לגמגם בגרמנית. חמש שנים לא ראינו את אמא ועוזי... ויכולתי רק לגמגם... קומוניקציה היתה. קשר לא".

זיוה התיישבה בקיבוץ חצרים, נתן התיישב בקיבוץ אפיקים והשניים הקימו משפחות. הקשר עם האם והאח נשמר ושלושת האחים - נתן, זיוה ועוזי - שינו את שם משפחתם לרום.

יום שבת, 21 במאי 2016

הנער שהסתתר בגטו ברודי הפך לטייס מוביל בחיל האוויר הישראלי




אל"מ סער משה ( סימי)
בשואה
ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה בה נולדתי. הגרמנים השתלטו על כל האיזור בעזרת משתפי פעולה אוקראינים. תוך זמן קצר הם הקימו שני גטאות: האחד ל"יעילים" והשני ל"בלתי יעילים" ואת היהודים מיינו ביניהם. בין ה-29 במאי ועד ה-10 ביוני נרצחו יהודי הגטו ה"בלתי יעילים". היהודים מגטו ה"יעילים", כמו אבי ואימי עבדו בעבודות כפיה בגטו ומחוצה לו. אחי ואני שרדנו בגטו ועסקנו בעבודות שונות, בייחוד בניקיון ובחיפוש אוכל. הייתי ילד קטן אבל הייתי צריך לשמור ולדאוג לאחי הקטן ממני. בעיקר למדנו להסתתר, שלא ניתפס. בגטו היינו ללא קרובי משפחה.
כשנודע להוריי שעומדים לחסל את הגטו, הם החליטו להימלט. באוקטובר 1942 חוסל גטו ה"מועילים", היהודים הובלו ליער בקרבת העיירה ושם נרצחו. מאז הסתתרה משפחתי במקומות מסתור שונים. אחד מהם אני זוכר היטב. זה היה אצל איכר פולני (וולודקה) שבנה קיר כפול באסם שלו – תא ברוחב של 2 מטר. באותו מסתור, באסם שהו שלוש משפחות (קיפרמן. ויינשטיין וסמיגרן) 12 אנשים ילדים קטנים ומבוגרים בשטח קטן מאוד.
כשהגרמנים הגבירו את החיפושים בסביבה החליט אבי לעזוב את איזור רדז'יבילוב למקום בטוח יותר, הגענו לגטו ברודי, גם שם נלקחו אימי ואבי לעבודות כפייה.
במאי 1943 החלו הגרמנים בביצוע "אקציות" ואבי החליט לברוח ליערות. התחבאנו בבונקר ביערות וולהין. הוריי הצטרפו לפרטיזנים שלחמו בגרמנים. במרץ 1944 שיחרר הצבא האדום את רדז'יבילוב והסביבה, חזרנו לעיירה שלנו עם עוד כ-50 ניצולים מתוך כ-5000 יהודים שהתגוררו שם.
תקומה
האיזור בו הסתתרנו שוחרר על-ידי הצבא האדום במרץ 1944. זמן קצר לאחר מכן נפטר אבי בגיל 32 ואימי נשארה עם שני ילדים קטנים – אני ואחי. מכל משפחתה שרדו אחותה ביילקה ובעלה אברשה. אימי אני ואחי יחד עם דודיי, בלה ואברשה אינגבר, עזבנו את רדז'יבילוב ונסענו לעיר קרקוב בה התקבצו ניצולי שואה רבים. התגוררנו ברחוב מיאדובה מס' 9 ברובע היהודי. ארגוני סיוע לפליטים, הג'וינט ושליחי עלייה ב' מהארץ, דאגו לנו. ארגון עלייה ב' ניהל את מסע עלייתנו ארצה, ללא מסמכים, ללא אישורי תנועה בנתיב בריחה מפותל: רדז'יבילוב- קרקוב-צ'כוסלובקיה-הונגריה-אוסטריה-איטליה. באיטליה שיכנו אותנו ב"אווה סנטה" אח"כ ב"אנצ'יו". במרץ 1947 הגיע תורנו לעלות ארצה. יצאנו מהנמל של "מטפונטו" (בדרום איטליה) באוניה "מולדת" (פטריה). לאחר שבועיים הפלגה אותרנו על-ידי שתי משחתות בריטיות. אחרי מאבק הועברנו לאוניית גירוש בשם "אושן ויגור" שלקחה אותנו למחנה פליטים מס' 55 (מחנה קיץ) ואח"כ למחנה 67 (מחנה חורף). בסך הכל היינו עצורים במחנות אלו כ-16 חודשים. ביוני 1948 אחרי הכרזת העצמאות עלינו ארצה. אני נער בן 12. נשלחנו למעברה בכפר ברנדס ליד חדרה. אחרי זמן מה שוכנו בדירה בשכונת "ואדי ג'אמאל" בכניסה לחיפה, היום שכונת "עין הים". ב-1948 הצטרפתי לכיתה ז' בבית ספר יסודי בבת-גלים. סיימתי את כיתה ח'. לפתע גורשנו מהדירה בצו בית משפט, עד היום איני יודע מדוע. משפחה טובה הזמינה אותנו לגור איתם עד שנמצא מקום מגורים אחר. אחרי 8 חודשים עברנו לדירה בשיכון עולים בקריית חיים. למדתי בבית ספר מקצועי "אינטרנשיונל" ובד בבד התחלתי לעבוד בבית חרושת "המגפר". בערבים השלמתי לימודי בגרות. בבית-הספר התיידדתי עם חבורת "צברים" והם משכו אותי להצטרף לתנועת הצופים. אני רוצה לציין בהערכה את היחס הלבבי בו זכיתי מאותם "צברים" ששילבו אותי בכל הפעילויות והטיולים בארץ.
בשחקים
ב-9/5/1955 התגייסתי לצה"ל והתנדבתי לקורס טיס בתל-נוף. סיימתי את קורס 23 ב- 23/10/1957 כחניך מצטיין. אחרי הקורס הוצבתי בטייסת 113, אורגן, לקורס אימונים מבצעיים (OTU) בכנף 4. אח"כ הוצבתי לטייסת 109, מיסטר, בכנף 1 כטייס קרב. אחר-כך לטייסת 110, ווטור. אחרי שתי תקופות בטייסת התמניתי למדריך בבית הספר לטיסה במטוסי סטירמן, הרווארד ופייפר. השתתפתי בצוות הראשון שקלט את מטוסי הפוגה הסלוניים. אחרי שנתיים הדרכה חזרתי לטייסת 110, ווטור, בה התקדמתי לתפקיד סמ"ט א'. ב- 1966 נשלחתי לבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). בסיום הלימודים שובצתי כראש מדור אימונים אוויריים במחלקת הדרכה במטה. בנובמבר 1967 קיבלתי פיקוד על טייסת 116, מיסטר בתל-נוף. אחרי שנתיים במהלך מלחמת ההתשה קיבלתי פיקוד על טייסת 102 – סקייהוק, בכנף 6.

הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942



הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942
יאיר אורון. הוצאת רסלינג, 2016
סקירת ספר ע"י אברהם בורג
ספרו של יאיר אורון עוסק בסיפור לא ידוע ונוגע ללב על הכפר הצ׳רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז, שהתגייס להציל ילדים יהודים יתומים ב-1942 
״לנינגרד היתה אחת הערים שזכו לתואר 'עיר גבורה'. כשגברה הסכנה שהצבא הגרמני יכבוש את לנינגרד, היה ברור שהילדים היהודים יועמדו בפני סכנה גדולה במיוחד ולכן הוחלט לפנותם... ב–10 באפריל 1942 יצאה שיירה של ילדים מכמה בתי יתומים מהעיר. הם הועלו לרכבות משא ונדדו (ארבעה חודשים) בדרכים אל עבר הרי הקווקז, מאחר שלא שיערו שהגרמנים יכבשו את האזור. בימים האחרונים של יולי 1942 או בתחילת אוגוסט 1942 הפציצו הגרמנים את הרכבת וילדים רבים נהרגו".
פתאום, בבוקר אחד ב–16 באוגוסט 1942, קרה משהו יוצא דופן בשדות הכפר השלו והתמים. "בכפר נותרו רק זקנים, נשים וילדים, הגברים גויסו לצבא האדום... השיירה עברה בכפרים אחדים, אך תושביהם סירבו לקבל את הילדים בשל הרעב הכבד וגם מהפחד מפני הנאצים. תושבי בסלניי ראו בדרך העוברת במבואות הכפר ארבע עגלות רתומות לסוסים, ובהן ילדים תשושים, חולים, הנראים הרבה יותר מבוגרים מגילם (3–14), חלקם למעשה גוססים ומקצתם אפילו מתים. ילדי הכפר בסלניי היו הראשונים שפגשו בהם וראו שהם תשושים וחולים. הם ניסו לדבר איתם אבל הילדים מלנינגרד לא השיבו. אחר כך באו האמהות מהשדות ולקחו 32 ילדים. כל אחת לקחה ילד אחד. זהו סיפור הצלה שבמרכזו נשים. בבוקר היום שלמחרת, או לפי גרסה אחרת לאחר יומיים, נכנסו חיילים גרמנים לכפר. הם חשדו שיש ילדים יהודים בכפר, חיפשו ואיימו לירות בתושבים ולשרוף את הכפר על יושביו אם יימצא ולו ילד יהודי אחד. במשך 152 הימים שבהם שהו החיילים הגרמנים בכפר אף אחד לא הוסגר".

זאת תמצית הסיפור שנגלתה לאורון באקראי, אגב שיחה בירושלים עם מאבטח צ'רקסי ישראלי מכפר כמא שבגליל. "גם לנו היה ג׳נוסייד", השיח הצעיר לפי תומו ומסע חייו של אורון הוסט אל הקווקז.

הספר, מעט המכיל את המרובה, כתוב במתכונת שמשלבת מחקר היסטורי קפדני, השואף להגיע אל מרב העובדות והנתונים של התקופה, האישים והמקומות, בלי לוותר על מחויבות לערכים אנושיים אוניברסליים. בסופו של הספר דיון פילוסופי־היסטורי: "מדוע אנשי כפר אחד מצילים ואנשי כפר אחר רוצחים?" או מה הקו המפריד בין רוצח לחסיד, בין מציל אנושי לפושע נגד האנושות? הספר כולל רקע על ההיסטוריה הצ'רקסית, על מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, היסמכות על מחקרי ג'נוסייד עדכניים וראיונות אישיים מרתקים, שנעשו בישראל ובקווקז, עם שארית הפליטה של הניצולים והמצילים.

יום שבת, 14 במאי 2016

חנה קראל , ילדה בת 4 , הוחבאה ב40 בתים שונים



הסופרת הפולנייה, חנה קראל (ילידת ורשה, 1937), הייתה ילדה יהודייה בת 4 כשהוחבאה לראשונה בבית פולני כדי שלא תישלח למחנה השמדה. במהלך המלחמה הועברה בין כ־40 בתים שונים.

 בבגרותה נודעה כעיתונאית ואחר כך הייתה לסופרת שכתביה עסקו בעיקר באסונות שהמיטה השואה על אנשים יחידים, שאיבדו הכל חוץ מחייהם.

על ספרה האחרון של חנה קראל , שוב מלך לב אדום"



יום חמישי, 12 במאי 2016

גבריאל מוקד כילד בן 10 בגטו ורשה


                              בצילום : גבריאל מוקד ואמו אחרי השחרור במלחמת העולם השנייה, 1946

"הייתי כילד במצבים שלא ייאמנו. ביליתי במרתף במשך חודשיים, בלי אוכל, תחת הפגזה נאצית כבדה בעת המרד הפולני בוורשה. לא היו מים זורמים. בקושי אפשר היה ללכת לשירותים. נותרו לנו רק כמה קופסאות שימורים של סרדינים ומלפפונים. פולנסקי, בסרטו 'הפסנתרן', משקף באופן מהימן מאוד את מציאות חיינו בזמן המרד הפולני.

למה נשאר אביך בגטו כשאתם ברחתם?
"אבי, שהיה רופא, התעקש להישאר שם, כדי להמשיך לתת סיוע רפואי למפקדת המרד של מרדכי אנילביץ'. אני זוכר את השיחה האחרונה עם אבא שלי, בחצר המושלגת של חצר בית החולים בגטו. שאלתי את אבא, 'לדעתך, גם בכוכבים שנוצצים ברקיע בלילה יש נאצים ומלחמה?' והוא חייך, חיבק אותי ונישק אותי בטרם עזבנו אמי ואני את הגטו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
איך הצלחתם לצאת משם?
"דודי שילם שוחד גדול למשגיחים של המשטרה הגרמנית ויצאנו מוקפים בקבוצת פועלים שיצאו למלאכת יומם, דרך פרוזדור בבניין שצד אחד שלו גבל בגטו. אחרי שנים רבות, כשבאתי לביקור בוורשה, אמרתי לידידי הסופרים הפולנים שזאת היתה דרך ההצלה שלי והלכנו יחד לאותו בניין שנותר קיים על עמדו, למרות שרוב בנייני ורשה נחרבו. אמרו לי: אין מעבר כזה, מרחוב לרחוב, כמו שאתה מספר. אבל אני התעקשתי. ואז יצאה לקראתנו אשה מנקה, עם דלי ומטליות רצפה. שאלתי אותה, תגידי, איך עוברים לרחוב השני? והיא אמרה, כן, יש מעבר כזה, רק שעכשיו יש פה דלת סגורה".
הוא עלה לארץ בגיל 12, בשנת 46', והשתלב במהירות בתוך התרבות והשפה. "עברית למדתי תוך חודשיים", אומר מוקד. "אבל לא רציתי להיות צבר. לא התחברתי להווי ולספרות הטיפשית של הפלמ"ח, הצ'יזבטים, השירים הנלעגים, כל זה. הייתי ישראלי אירופי בעיני עצמי. הגעתי לארץ ישראל עוד לפני אמי ונקלטתי על ידי דודי ודודתי, חיים אליעזר וחנה ברנדס, שהיו יקירי העיר תל אביב, ועכשיו קצת נשכחו".
הם הכניסו אותו לדירתם שבשדרות קרן קיימת (עכשיו בן גוריון), שבה הוא מתגורר עד היום. לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה שלוה, שם למדו הפרופסור שלמה אבינרי, הארכיטקט אריה אלדר והמשוררים דוד אבידן, ישראל פנקס ואריה סיון, ואחרי שירות סדיר בצה"ל כמקלען, סיים מוקד לימודי תואר ראשון ושני בספרות, היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובתל אביב ולאחר מכן נסע לאוקספורד שבאנגליה לעשות דוקטורט.
 מקור וקרדיט : עיתון "הארץ " , 27 לאוקטובר , 2019 ( הראיון נערך על ידי בועז כהן)

יום שבת, 7 במאי 2016

שמואל פבזנר: מצילם של ילדי ביאליסטוק


הוא לא חשב ולו לרגע להציל את עצמו ולהשאיר את הילדים במחנה שניהל מאחור. הוא מילט אותם משטח האש ובמשך חמש שנים דאג לכל מחסורם ולחינוכם. שמואל מרקוביץ פבנזר – האיש שהציל את ילדי ביאליסטוק

 

 

כשפלשו הנאצים לדרוסקנינקי שבליטא, ביוני 1941, שהו בעיר 300 ילדים בני 15-7 מפולין, ליטא, רוסיה וביילורוסיה, במחנה קיץ מטעם הפיונירים (תנועת נוער קומוניסטית לילדים). כ-140 מתוכם היו ילדים יהודים מהעיר ביאליסטוק שבפולין. מנהל המחנה הפולני היה שמואל מרקוביץ פבזנר, יהודי-רוסי מלנינגרד, שבאותו יום הפך ממנהל המחנה ל"אבא" של אותם ילדים למשך חמש השנים הבאות, ולמי שהציל את כולם מציפורני הנאצים. 

שמואל פבזנר (1991-1912) היה רווק, קומוניסט מושבע, אשר נטמע בתרבות הרוסית ובערכים הסובייטים, וחי רחוק מכל סממן יהודי, הן דתי והן רוחני. הוא היה מסור מאוד ומחויב לחינוך ילדים והיה אדם לבבי, אהוד על הילדים והשרה עליהם רוגע וביטחון.

 
הבריחה להרי אוראל

ילדי ביאליסטוק, ששהו, כאמור, בליטא, לא ידעו דבר על הזוועות שחוללו הנאצים בעירם ועל גורל בני משפחתם. הילדים, למעשה, התכוננו באותו זמן לטקס פתיחת המחנה, שאליו היו צפויים להגיע הוריהם ובני משפחותיהם. אולם התכניות השתנו, בני המשפחות כמובן לא הגיעו, ורוב הילדים כבר לא יפגשו עוד את הוריהם ובני משפחותיהם (למעט ארבעה שבני משפחה שלה ניצלו).

ב-21 ביוני 1941, בעת שערך עם הילדים חזרות לפתיחה החגיגית של המחנה, קיבל פבזנר הוראה לפנות ברכבת את כל הילדים מן המחנה, בשל מתקפת הפתע של גרמניה הנאצית על שטחי ברית המועצות. הגרמנים כבר התקרבו למחנה, ואמצעי המילוט היחידי היה הרכבת, שאותה גדשו אלפי פליטים אחוזי בהלה. אולם פבזנר לא ויתר, והצליח להעלות את כל הילדים על הרכבת האחרונה ואת עצמו הוא מינה למפקדה.

תחילה נסעה הרכבת לכיוון ביאליסטוק, כדי להחזיר את הילדים להוריהם. כשהגיעה הרכבת לעיר גרונדו התברר כי השטח נמצא בידי הנאצים והגשרים אל ביאליסטוק מפוצצים. רק אחרי שאיים על נהג הרכבת באקדח, הצליח פבזנר לשנות את כיוון הנסיעה לווילנה שבליטא. הרכבת המשיכה להרי אוראל, תחת פיקודו של פבזנר, נתונה להתקפות מטוסי הגרמנים, בנסיעה שנמשכה כשבועיים.

כל אימת שנתקלו בהפגזה אווירית עצרה הרכבת את נסיעתה והילדים התפזרו ביערות, בין השיחים שלצד המסילה. בתקיפות נפגעו חלק מהילדים, אולם בעיקר נפגעו הקרונות. בתום כל תקיפה ספר פבזנר את כל הילדים והובילם בחזרה אל הרכבת.

בעת עצירה בעיר מינסק, ירד פבזנר מהרכבת לאסוף ציוד ומזון לילדים, ונפגע בידו מהפצצה אווירית. הרכבת עזבה בבהילות בלעדיו, אולם פבזנר לא ויתר ולאחר קבלת טיפול רפואי, למרות הפציעה, השיג את הרכבת בתחנה אחרת.

ב-2 ביולי 1941 הגיעה הרכבת לתחנה האחרונה בעיר סאראפול, ומשם הועברו הילדים לכפר קראקולינו שבהרי אוראל.

בתחנת הרכבת בליטא הצטרף לקבוצה יעקב טוביאש, מחנך יהודי דתי מפולין, אשר ראה שבין הילדים יש גם ילדים יהודים. הוא התלווה לקבוצה בנסיעת המנוסה, ונשאר עם הילדים במחנה במשך כל התקופה, שם שימש כמחנך ולימד את הילדים יהדות וציונות (שהיו אסורים לפי המגבלות שהטילו הסובייטים).

קבוצת הילדים כללה ילדים מרקעים שונים – פולנים אנטישמיים, יהודים דתיים ויהודים חילונים, שהוריהם היו אנטי-ציונים. למרות זאת, הצליח פבזנר למצוא מכנה משותף והמשיך לטפל בכולם. 

 

פבזנר הקים במקום בית ספר עבור הילדים ודאג לכל מחסורם, כולל אוכל, שהיה בצמצום, וביגוד חם כדי לשרוד בקור החורפי של 40 מעלות מתחת לאפס. פבזנר קיבל על עצמו להיות אחראי על הילדים מרגע הפינוי ועד כשנה לאחר המלחמה, ובמשך אותן חמש שנים היה להם לאב ודאג למלא את כל מחסורם במסירות יוצאת דופן ולהבטיח את ביטחונם של הילדים, חינוכם וטובתם. לדי היהודים ששהו במחנה לא ידעו דבר על גורל בני משפחותיהם עד לאחר המלחמה. טוביאש דרבן את הילדים לחזור לפולין ולחפש קרובים, אך רק ארבעה מילדי דרוסקנינקי מצאו קרובי משפחה בפולין. טוביאש הכשיר את הילדים לעלייה – דבר שלא היה מתאפשר בברית המועצות.


  הילדים עולים לישראל

ב-2 ביוני 1946, כמעט חמש שנים מאז שברח עם הילדים מפני ההפצצות הגרמניות במחנה הפיונירים בדרוסקנינקי, ליווה פבזנר את טוביאש ו-59 הילדים לגבול הפולני, כדי להיפרד מהם, תוך סיכון עצמי רב. הקבוצה עלתה לישראל ונקלטה בארץ בקיבוץ דרור.

פבזנר זכה במדליה מטעם ממשלת פולין על הצלת ילדים פולנים. כהוקרה לפעילותו קיבל את "אות המציל היהודי" מטעם ארגון "בני ברית" והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ).

פבזנר נשאר בברית המועצות אחרי המלחמה וזכה להוקרת ממשלות פולין וברית המועצות. הוא התחתן עם אחת מבנות הקבוצה המבוגרות יותר, בתיה רייכר ז"ל, ונולדו להם שני בנים.

פבזנר הגיע לביקור אחד בישראל ביוזמת הילדים שהציל. הוא נפטר במוסקבה בשנת 1991.

פעילותו ההרואית של שמואל מרקוביץ פבזנר התאפיינה בדביקות ומסירות יוצאת דופן לביטחונם, חינוכם וטובתם של הילדים במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה ובזכותו הילדים שרדו. הוא פעל בתעוזה ובגבורה כדי להצילם משדה קרב והוביל אותם לחוף מבטחים.



 

מת מוכר הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים שכונה "קרנף"




בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שפרצה כשהיה ילד בן תשע, הצטרף יוסף שפירא לחבורת הילדים היהודים שמכרו סיגריות לחיילים גרמנים בכיכר שלושת הצלבים בוורשה. שפירא ניצל את העובדה כי שיערו ועיניו היו בהירים, וקיווה כי המראה החיצוני שלו יגן עליו מפני הגרמנים שארבו ליהודים בכל פינה.

את "עסקיו" ביצע בחלק הכיכר שהיה "גרמני טהור", כדבריו. שכנו שם בית החייל, בית קולנוע שהקרין סרטים גרמניים, רחוב שאיכלס גרמנים והוביל למסעדה גרמנית ושדרות שהובילו למטה הגסטפו.
"בחירת הכיכר היתה מוצלחת מבחינת ביטחוננו האישי, כי איש לא העלה על דעתו שבמקום כזה יעזו נערים יהודים לסחור בסיגריות עם חיילים גרמנים", כתב בספר זכרונותיו, "מעבר לחומות". מכירת הסיגריות סיפקה לו מקור פרנסה וגם כיסוי טוב. "כשאתה מוכר סיגריות אתה כבר לא משוטט. גם כששוטר תופס אותך, אז מקסימום הוא לוקח ממך את הסיגריות", אמר בראיון ל"הארץ" ב-2005.
הוא נולד ב-1930 למשפחה חרדית בת שישה ילדים. ב-1940, כשהוקם גטו ורשה, הוא ואחותו נהגו לצאת מהגטו ולהבריח לחם למשפחתם המורעבת. בהמשך מתו הוריו, אחותו ואחיו מטיפוס ומרעב. אחות נוספת שלו נשלחה באחת האקציות לטרבלינקה.

בסתיו 1943 יוסף ז'מיאן, שהיה מראשי אי"ל (ארגון יהודי לוחם) הבחין בשפירא ובחבריו בשעת עבודתם. ז'מיאן הופתע למצוא ילדים יהודים שחיים באזור גרמני בתקופה בה ורשה היתה אמורה להיות "נקייה מיהודים". הוא אימץ את שפירא וחברו, סייע להם למצוא מסתור ולקבל מסמכים מזויפים וכך שרדו את השואה.
"גבורה לא הספיקה כדי לשרוד, כי אחרי שעשית מעשה גבורה היית צריך להתמודד עם התוצאות", אמר שפירא ל"הארץ". ל"גבורה" הוא ביקש להוסיף את המילים "תעוזה", "מזל" ו-"אינסטינקטים" כהסבר אפשרי לכך ששרד.
"היו הרבה ילדים כמוני שברחו מהאקציות. היו עשרות קבוצות כאלה, אבל מרביתן לא שרדו. למה? כי מספיק שפולני אחד בסביבה היה אנטישמי והיה מודיע למשטרה וזהו, היו עושים מצוד ותופסים אותם", סיפר ל"הארץ". "אנחנו ניצלנו כי הבנו שאסור להתבלט ואסור לשוטט. אם רואים אותך משוטט בשכונה, אתה חשוד", הוסיף.
שלושה מבין הנערים שהיו חברים בחבורת מוכרי הסיגריות נתפסו על ידי הנאצים לקראת סוף המלחמה, ונרצחו. האחרים שרדו ורובם עלו לארץ. שפירא היה אחד מהם. את סיפורם תיעד ז'מיאן בספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", שיצא בהוצאת יד ושם ב-1962, וזכה להצלחה רבה. כך נחשפו ישראלים רבים לשפירא, שכונה בספר "קרנף" וכן לעלילותיהם של חבריו "שור", "בעל-שן" ובולוש הקטן.
אחרי המלחמה יצא בדרכו לארץ עם עליית הנוער. הניסיון הראשון נכשל, והוא גורש לקפריסין, אך בדצמבר 1947, אחרי ההצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר, הוא נכנס בשערי הארץ. כאן התאחד עם שתי אחיותיו, דבורה ומנוחה, ששרדו אף הן את השואה. עם אסתר, ניצולת שואה שהכיר בארץ, הקים משפחה. בצבא שירת כמכונאי בחיל הים ובהמשך עבר ב"אל על".
הוא הותיר את אשתו אסתר, שלוש בנות , שמונה נכדים ושלושה נינים.

 

יום חמישי, 5 במאי 2016

לימודים בגטו וארשה


"עם סגירת הגטו ( גטו וארשה)  חידשתי את לימודי  בבית הספר. האמת היא, שבית הספר בא אלי. הגימנסיה העברית , שאחותי נינה סיימה אותה, ארגנה " חוגים גימנזיאליים" סודיים .  כמו בזמנים רגילים כן עתה נקבע לכל מקצוע מורה מוסמך והלימודים התנהלו על-פי תכנית מדוייקת. יום-יום נפגש החוג שלי , בן שש בנות, לחמש שעות לימודים . למען הזהירות נערך כל שיעור במקום אחר. השיעור בחשבון , למשל נתקיים בשעה 9 בבוקר אצלי בבית, מ10 ורבע עד 11 ורבע למדנו לאטינית  בביתה של תלמידה שנייה. היסטוריה למדנו משעה 12 וחצי עד אחת וחצי בביתה של תלמידה שלישית  וכן הלאה- חמש שעות מלאות של לימודים.

זוגות זוגות הלכנו משיעור לשיעור ועינינו פקוחות לראות אם אין עוקבים אחרינו. אמנם פחדנו מפעם לפעם, אך גם לזאת התרגלנו ".

מקור וקרדיט : מרים בידרמן ,נעורים בצל המוות,  הוצאת "דבר"  בע"מ ,תל אביב ,1962


יום רביעי, 4 במאי 2016

תמר דרור-ציגלר : התעוררתי תוך כדי בכי




ילדה בת 8 בעת האירועים במלחמת העולם השנייה
עדות שנכתבה בשנת 1993 , רמת אביב , מאי 1993
מקור וקרדיט :עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .
"בתוך הגיטו הפתוח של בנדין , קבוצת בתים עומדת בפאתי העיר . המצב החמיר מיום ליום . קשה היה להשיג מזון. יום אחד הכריזו על אקציה גדולה – מגרשים את אחרוני היהודים, גם אלה עם תעודות עבודה- שהיו למעשה " היתר לחיים" . גם הם לא עזרו עוד.
 הובילו אותנו , אלפי אנשים , זקנים וילדים, לאיצטדיון העירוני. כאן נערכו בעבר הקרוב משחקי כדורגל. היה חם ומחניק . ראיתי תינוק בתוך העגלה , שנעזב על ידי אמו. הזרם המשיך – והעגלה נשארה מאחור. לא היו מים. משם הצעידו אותנו לתחנת הרכבת . העמיסו אותנו על קרונות של בהמות, דחוסים. הרכבת יצאה. אמרתי לאמי : " אמא , אנחנו לא ניסע איתם , אנחנו נקפוץ". וכך היה .
אבי טיפס למעלה, הוציא את היד והצליח לפתוח את דלת הקרון. הוא הזיז אותה מעט וקפץ. שמענו יריות אחדות. אמי לקחה אותי מתחת לבית שחיה. ממש בבית השחי. פתחה את הדלת שוב , וקפצה איתי.
התגלגלתי במדרון . אמי אחרי. הרכבת המשיכה לנסוע. היריות של החיילים , אשר ישבו על הגג לא פגעו בנו.
דם זב מראשי, פצע שותת . "לא רציני" פסקה אמא. " אנחנו מטיילות לנו להנאתנו בשדות" היא אמרה . וכך היה. הלכנו . מצאנו בור עם מים . התרחצנו והרוונו את צמאוננו . השדה פרח כולו – היה זה קיץ 1943 . אוגוסט . הייתי בת 8 . שתינו הלכנו בשקט. אמא הובילה אותי לרופא בגיטו של עיר סמוכה ( סוסנוביץ) . הרופא המכר טיפל בראשי . " לא חמור" פסק גם הוא. " זה לא קליע , רק מכה" . חזרנו בלילה משם לבנדין ברגל . פגשנו את אבא . כעבור ימים אחדים באה גניה ואני עברתי להתגורר אצל משפחת פיונק , "לניסיון" , אמרו .
כמו כל הילדים גרתי אצלם בבקתת האיכרים העניים . הימים היו ימי מחסור גדול וגם לאיכרים עצמם לא היה מספיק אוכל , הם לא ידעו כי אני ילדה יהודיה. לגביהם הייתי בתה הלא-חוקית של הגברת פיונק, גנובפה פיונק , בקיצור גניה. אישה גדולת ממדים , טובת לב, בעלת נשמה, אשר נולדה בביקתת עוני בשכונת הכורים הממוקמת אצל מכרות הפחם שהאזור משופע בהם.  
 בזמן המלחמה התחילה גניה לעבוד בשופ( סדנה)  של גרמנים אשר הוקם בבנדין.  שם בפעם הראשונה נפגשה עם יהודים. אחת מהן הייתה בת דודתי קיצ'יה , אישה חכמה, יפה ומוכשרת בכל תחום. את הגמנסיה היהודית סיימה בהצטיינות בגיל 17 , וזה היה בפרוץ המלחמה. ניבאו לה עתיד מזהיר כעיתונאית או כסופרת. עתה בזמן המלחמה, כדי לקיים את עצמה ואת בני משפחתה קיבלה "כרטיס צהוב" ונקלטה כעובדת בשופ הגרמני.  תפרו בו מדים לחיילים גרמנים. שם נפגשו השתיים . קיצ'יה וגניה. לגבי גניה הייתה קיצ'יה בבחינת התגלות – לראשונה בחייה מישהו התייחס אליה בידידות אמיתית. היא הציעה לקיצ'יה  להסתיר אותה בביתה עד שתגמר המלחמה הארורה הזאת. קיצ'יה אמרה : "אני צעירה , חזקה ובריאה , אני איכשהו אעבור את המלחמה הזאת. "אבל יש לנו במשפחה " הוסיפה , "ילדה בת 8 , ילדה יפה וחכמה , שאין לה כל סיכוי להמשיך לחיות משום שהגרמנים החליטו להשמיד את העם היהודי והראשונם הם היהודים" . נתאזרה באומץ והציעה: "קחי את הילדה אליך במקומי" .
גניה שקלה את ההצעה ולבסוף השיבה : "כן , אקח את הילדה." ואז נפגשנו. היא באה  לקחת אותי אליה לתקופת ניסיון, לראות איך העניינים יסתדרו. איך אני אגיב, איך יגיבו יתר ילדי המשפחה.
במשפחת פיונק היו שלושה ילדים , מריאן ולאדק וסוניה. שני הבנים היו גדולים ממני בשנה ובשנתיים ואילו הילדה הייתה קטנה ממני , בת 4 : חולנית וחיוורת .
כך הגיעה גניה לגיטו , לקחת אותי אליה. אמרתי שלום חפוז לאמי וכשנפרדתי מאבי הוא פרץ בבכי מר. לא הבנתי מדוע , הרי אני הולכת בסך הכל לבלות ימים ספורים אצל גניה ?
נפרדנו בספטמבר 1943 כאשר הייתי בת שמונה.
 הם לא חזרו יותר . יותר לא ראיתי את הורי.
קיצ'יה בת דודתי זכתה בחיים . הגרמני "הטוב" הקומיניסט , מר רוזנר , אשר עמד בראש השופ בעצם הציל אותה . כאשר השופ חוסל,  נעצר  מר רוזנר והורעל על ידי הגרמנים כמשתף פעולה עם היהודים. 
קי'ציה הגיע לאושוויץ בסוף 1944 , עם אחרוני היהודים מבנדין . היא שרדה.  היום חיה קיצ'יה בארץ רחוקה , באוסטרליה . אני אוהבת אותה מאד . למרות חייה המרים היא אדם אופטימי ונפלא.
ואני , אני הגעתי למשפחת פיונק. המשפחה גרה  בבקתה עלובה בשכונה של כורי הפחם. סביב הבית היית חלקה לא מעובדת , שום גינה. קירות הבית מבפנים ומבחוץ היו מקולפים ומלוכלכים . הייתה זו דירת שני חדרים. השירותים – בחוץ. לא היו כמעט רהיטים בבית, חוץ ממיטות , ארון ושולחן גדול וישן שעמד במטבח. והיה כלוב  ובתוכו תוכי ירוק. הכל היה כל כך עלוב, כל-כך מכוער. בתוך הכיעור היומיומי הזה, היה הביקור בכנסייה בימי ראשון , משב של נועם ויופי. לפעמים, בעבר הלכתי עם העלמה י' לכנסייה הישנה בבנדין . מאד אהבתי ללכת איתה , הייתי מביטה בתמונות היפות , עם הרבה זהב, של המדונה והתינוק. "זה היה הסוד שלנו" ביני היהודיה לבין העלמה י' הנוצריה. אסור היה לספר לאיש על הסוד הזה , ובאמת לא סיפרתי.
עם גניה והילדים היינו יוצאים לכנסיה של הכורים מרחק רב מהבית. צעדנו נקיים ולבושים בבגדי חג . אני זוכרת בייחוד את האורות החמים שבקעו מהכנסייה בערב חג המולד. ובפנים היה חם. ריח הקטורת , ריח משכר , אפף את כולנו. היתה שלווה גדולה נסוכה בחלל . כאשר כרעתי שם על ברכי וידי צלובות לחשתי לעצמי את תפילתי הפרטית " שתגמר המלחמה, שתגמר המלחמה, שתגמר , אמן!"  הכומר היה מחייך אלי את חיוכו הטוב , הרי הוא האיש שהטביל אותי זה מקרוב לנצרות והוא זכר זאת. הנרות הלבנים דלקו, והלהבות הרוטטות ברוח הישרו שלווה וביטחון.
הבנים של משפחת פיונק היו טובים אלי , הם פשוט לא שמו אלי לב. להם היו עיסוקים משלהם. הילדה הקטנה והחולנית , סוניה הייתה ילדה בכיינית, אפה סתום ונזלת תמידית נוטפת ממנו. היא הייתה חיוורת כל כך , ואני -טיפלתי בה- שטפתי כלים והתרוצצתי בחוץ עם שאר ילדי השכונה.
האוכל היה מועט, אולם הסתפקתי במה שהיה , הדבר לא הטריד אותי . אחרי זמן קצר כשכל היהודים גורשו מהעיר רווח לנו – עברנו לגור בדירה שהתפנתה מיהודים, מול בית החולים העירוני. משם לקחה אותי גניה פעמיים לפגוש את בת-דודתי קיצ'יה בלילה, תוך סיכון . הלכנו ברחובות הריקים מאדם, חלפנו על פני פסי הרכבת וחצינו אותם, ושם היה השופ . כפי שסיפרתי , באותה תקופה העיר כבר הייתה "יודנריין" . היהודים נשלחו לאושוויץ, הסמוכה כל כך אלינו. אבל על כך , איש לא סיפר לי דבר.
הפגישות האלה עם קיצ'יה זכורות לי עד היום. החיבוק החם שלה ושל חברותיה. אחרי דקות ספורות חזרנו שוב גניה ואני לרחובות הריקים. מתי זה היה ? כנראה בקיץ , כי אני לא זוכרת שהיה לי קר.
הלילה
יום אחד נשמעו צעקות נוראות בכניסה לבית . שמעתי : "תפסו יהודיה בחצר" כל אנשי הבית נצטוו לרדת לחצר : מחפשים יהודים נוספים. גניה אמרה לי : "בוגושיה , את ילדה נבונה- לכי עכשיו ותחזרי בבוקר. מסוכן כאן בשבילך ובשביל המשפחה שלי , לכי בשם ישו" . והיא תלתה צלב על צווארי והצטלבה.
הלכתי.
היה לילה חשוך ולאן הולכת ילדה קטנה בת 8 בחושך ?  למקומות שהיא מכירה . הייתה לאמי ידידה קרובה  בשם בשיה , שאיתה למדה בגימנסיה ובאוניברסיטה . היא התחתנה עם שלזי ממוצא גרמני. בן אצילים . אדון שולץ . היא התנצרה ועברה לגור בלב העיר בבית יפה ליד גן שכולו פריחה. לבני הזוג הייתה בת יחידה , קרישיה שמה שהייתה חברתי הטובה ביותר . גדולה ממני בשנתיים . במצוקתי הלכתי איפוא לבשיה .
היה לילה אפל מאד, ובנוסף האפלה בגלל המלחמה. פנסי הרחוב היו כבויים.  דפקתי בשקט בדלת הכניסה . קול גבר שאל
" מי  זה? "  "מרושיה ציגלר ", עניתי . הדלת נפתחה ואדון שולץ  עמד שם מולי כצל שחור ומיד אמר :  "מרושיה את מבינה כי אינך יכולה להישאר כאן. " בשיה וקרישיה מתחבאות בכפר , ואני נמצא בגללן בפיקוח צמוד של הגסטאפו " , "אדון שולץ", ניסיתי , "אני  אכנס לתוך אחת מחביות הבירה . אני כל כך קטנה, אצטנף בפינה ואיש לא ירגיש בי" "לא" ענה, ולאחר התחבטות קצרה פסק " פיוטר השומר יחזיר אותך " .
 המשכתי ללכת ברחובות חשוכים בלילה עד שהגעתי לביתו של ד"ר פ' ידיד אחר של אמי . כאשר ד"ר פ' ראה אותי החוויר כסיד. " אני מרושיה ציגלר , בתה של ד"ר ציגלר רופאת השיניים " , אמרתי בשקט. הוא התקרב אלי וצרח " "יש לך חוצפה ! את רואה את הטלפון הזה , אם את לא מסתלקת מייד אני מזעיק הנה את אנשי הגסטאפו – עופי מכאן מיד" !
הייתה לי ברירה ? – הלכתי והלכתי אבל לאן ללכת ? – אלך לגן הציבורי המרובע מול העירייה. שרר חושך צלמוות. היה קר כל-כך. נשכבתי תחת אחד הספסלים, שכבתי וחשבתי שאשכב כך עד אור הבוקר הראשון .
 אחרי שעה ואולי שעתיים, לא יכולתי לעמוד בקור המקפיא. פניתי וחזרתי לביתה של גניה . עדיין לא האיר אור היום. עליתי בשקט במדרגות , לא דפקתי בדלת . טיפסתי לעליית הגג שם היו תולים כביסה בחורף ושם גם גידל אחד השכנים שפנים לסעודת חג המולד. התחפרתי בתוך הקש , רעדתי כולי . פתחתי את דלת הכלוב , ואף זעיר של שפן ליטף את כף ידי . ליטפתי את השפן והוא לא ברח . לקחתי אותו בזרועותי והנחתיו על ברכי הכפופות . לבו הקטן פעם וגלי חום התפשטו וחיממו אותי. וכך עם שפן על ברכי נרדמתי עד אור הבוקר.
בבוקר ירדתי בשקט ודפקתי בדלתה של גניה . היא פתחה את הדלת לרווחה, עטפה אותי בחיבוק חם ואמרה : "הצלחת" , וחיש הכניסה אותי לתוך מיטתה מתחת לכסת החמה .
" הצלב הציל אותך " אמרה , ואני חשבתי : רק השפן .
מקור וקרדיט :עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .


ראיון עם ילדה בת אחת-עשרה מבנדין : תמרה ציגלר



המכון היהודי ההיסטורי בפולין , 1945
המראיינת   Helena Chuim ,   בנדין , יולי 1945
מפולנית : אברשה שריד
מקצוע האם : רופאת שיניים
האב : צייר
"ב20 ביולי 1943 מסרה אותי אמי לטיפולה של פולניה בשם ג'ניה פיונק , שגרה ברחוב קולונטיה 41, זה היה 10 ימים לפני שבנדין הפכה להיות יודנריין.
שהיתי אצלה כמעט כל המלחמה.
 4 ימים לאחר שהובאתי לביתה תפסו הגרמנים ליד הכניסה שתי נשים יהודיות ( אם וביתה) . הן נלקחו למשטרה .
גב' פיונק פחדה להלין אותי בביתה ואמרה ללכת לבית של ידז'ה שהיתה האומנת שלי , או לד"ר ב' או לד"ר ז' .
הרופאים  סירבו להכניסני לבית וגרשו אותי .
באין ברירה חזרתי לעליית הגג ושכבתי לישון ליד הכלוב של הארנבות .
גב' פיונק שלחה אותי לכפר , בו איש לא הכיר אותי . שהיתי בכפר זה 3 חודשים וסבלתי מחסור ורעב עד כדי כך שגנבתי מהאוכל שהיה מיועד לכלב הבית.
לא סיפרתי על כך לגב' פיונק כי לא רציתי לצערה , כי אחרי הכל היא הוציאה עלי כסף רב מכיסה.
מאוחר יותר חזרתי לבנדין וגב' פיונק הצליחה לרשום אותי כבתה ומעתה היה שמי בוגיסלבה פיונק.
ושוב נשלחתי מחוץ לבית הפעם לעיירה קטנה  Wojkwez Komorne   בסמוך לעיר הפולנית  lzelads
 האשה שבביתה אוכסנתי הייתה אישה רעת לב, הטילה עלי עבדת פרך , הייתי חייבת לעשות את כל עבודת הניקיון , בישול ובנוסף לכך וחייבתי ללמוד לפרוט על פסנתר ולדבר גרמנית. בעלת הבית היתה מורה לגרמנית ובעלה ניצח על תזמורת. הם היו פולנים ובעל הבית היה אחיה של פיונק.
במקום זה ביליתי 8 חודשים וגב' פיונק באה לבקרני פעמיים בשבוע . לפתע נפלתי למשכב . גב' פיונק החזירה אותי לביתה בבנדין . התברר כי נדבקתי במחלת הטיפוס. גב' פיונק קראה לכמה רופאים וגם ידידיה של אמי שלחו רופאים לרפאני , ובמשך חודשים היה מצבי חמור. שקעתי בהזיות ומפי נפלטו דיבורים מסוכנים שכמעט הסגירו אותי .
הגרמנים ערכו במקום חיפושים לעיתים תכופות.
פעם הגיעו  במפתיע אנשי הגסטאפו שפרצו את הדלת כי חשבו שבבית מסתתרים יהודים ופרטיזנים . הם ערכו חיפוש ומצאו שמיכה צבאית אך גב' פיונק הצליחה לשכנע אותם שזו שמיכה של גרמני , שמקבל בביתה את ארוחותיו ."
מקור וקרדיט :
עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .

שירה תורן על אמה לנה קיכלר ז"ל

  שירה תורן, בתם של לנה קיכלר ומרדכי זילברמן זכרם לברכה, היא אמנית המתגוררת בניו־יורק. יש לה שני ילדים, נטלי ואדם. "אמא הספיקה להכיר ...