ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 23 בספטמבר 2018

ההישרדות של של הילד דני ירון, בן 3, בדנמרק במלחמת העולם השנייה


"שמי דני ירון, נולדתי בשנת 1940 בזמן התחלת מלחמת העולם השנייה.
להורי היה ילד בן שנה והם נקלטו כפליטים בחווה במרכז דנמרק. נאמר לאמי שהייתה בהריון עם תאומים כי החוואי לא יכול לקבל אותנו בחזרה אחרי הלידה, עקב חוסר מקום בחווה ולכן אמי נאלצה מחוסר ברירה להשאיר אותי ואת אחי התאום בבית החולים שנתיים. לאחר מספר חודשים עברנו לבית יתומים בקרבת מקום שם היינו כשנתיים וחצי.
כאשר פלשו הגרמנים לתוך דנמרק והדנים שלא שיתפו פעולה עם הגרמנים אירגנו תחנת הצלה ליהודי דנמרק וריכזו את היהודים במטרה להעבירם בסירות דייגים בחסות הלילה לשוודיה שלשם המלחמה טרם הגיעה.
בשוודיה עברנו לבית יתומים ומשם למשפחת אומנה שבעיר הבירה שטוקהולם. משם עברנו למשפחה, לאבא חורג שקיבל אותנו בזרועות פתוחת , וכעבור זמן מה הלכנו לגן ולאחר מכן לבית ספר. חיינו חיים ממש מאושרים. בגיל 16 בשנת 1956 עלינו ארצה לישראל יחד עם האיש שגידל אותי ואת אחי התאום.
בארץ הייתה אז מלחמה בשם מלחמת קדש. באמצע הלילה אניית מלחמה מצרית נכנסה למפרץ חיפה והפגיזה את חיפה. בארץ נקלטנו בקיבוץ גניגר שם היינו כשנה. משם עברנו לבית ספר טרום צבאי ולאחר כשנה התגייסנו לחיל אויר. בצבא נפגשתי במקרה עם אישה שאמרה שהיא מכירה את אבי הביולוגי. היא מסרה לי פרטים לגבי מקום מגוריו וכך מאוחר יותר נפגשתי עם אחי המבוגר ממני בשנה בפעם הראשונה לאחר 21 שנה אח שרק שמעתי עליו. המפגש היה נהדר ומאז נפגשנו על בסיס קבוע.
לאחר מספר שנים עבר אחי הבוגר לדנמרק כדי ליצור קשר עם האמא הביולוגית, שאני למעשה לא פגשתי מעולם. אחי בסופו של דבר לא הצליח ליצור קשר מיוחד עם האמא או האב החורג. מאוחר יותר הוא הכיר בחורה יהודיה, הם התחתנו והקימו בית בדנמרק. אני ואחי התאום למדנו בבית הספר הטכני של חיל אויר שנה ולאחר מכן התגייסנו לחיל אויר. אחי התאום השתחרר לאחר שרות חובה ואני נשארתי 10 שנים בצבא קבע. התחתנתי ונולדו לי שני בנים. כיום יש לי שישה נכדים וחיים נהדרים ומאושרים.



הילד הפליט מרדיפות הנאצים בדנמרק הפך לישראלי לוחם ( אל"מ במילואים) ורופא בכיר



מאתדני כצנלסון
ארץ לידהדנמרק
ב- 8.10.1943 עמד ילד יהודי קטן על סיפון ספינת דייגים, בנמל הצפוני של קופנהגן, רועד מקור ומפחד. בזכות עזרת אנשי המחתרת הדנית, הצליחו הילד והוריו להימלט מרדיפת הנאצים לשבדיה.
הילד הזה הוא אני. נולדתי בפרדריקסברג, אחד מפרברי קופנהגן, וגדלתי במשפחה יהודית אמידה ומאושרת. אבי היה רופא שיניים מצליח בקופנהגן, פעיל בקהילה היהודית ושימש בין היתר כיושב ראש ההסתדרות הציונית בדנמרק.



הילד מהשואה שהפך להיות קצין תותחנים בכיר


אל"מ (מיל') יעקב ארז הגיע ביולי השנה לגבורות.


"בשנת 1948, כילד בן 12, עליתי עם הוריי לארץ באוניה 'נגבה'. השם 'נגבה' עוד יהווה בהמשך אבן דרך נוספת במשפחתנו". 
"רגע", אני מפסיק אותו, "אתה לא תדלג על פרק משמועתי בחייך – מלחמת העולם השנייה. אמנם היית רק בן 4 אבל משהו אתה בטח זוכר עד לעלייתך ארצה". כאן מתחיל סיפורו של יעקב אייזנבאום, בן יחיד להוריו, שנולד בעיר בריסק (ברסט ליטובסק) אשר בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה שייכת לפולין.
יעקב: "עם התקרבות הצבא הגרמני לעיר, אבי הזעיק את אמי ואותי לתחנת הרכבת במגמה לעזוב את פולין. תחת אש כבדה של מטוסים גרמניים הצלחנו להיחלץ והגענו לסיביר. לאחר כשנה בסיביר, סטלין יזם להוציא את היהודים מסיביר לאוזבקיסטן. חיינו שם בקולחוז בתנאי רעב ומחסור. אבא גויס לצבא הרוסי ובמשך 5 שנים עד לסיום המלחמה לא ראינו אותו. עם סיום המלחמה נדדנו דרך צ'כסולבקיה ומשם למחנה עקורים בגרמניה המערבית. שם התארגנו לעליה והגענו לחיפה באוניה 'נגבה'. שנה של התערות במעברה 'דורה' שליד נתניה. מדורה הובלנו ללוד למגורי קבע  בבית נטוש שנעזב על-ידי הערבים. התחלתי את לימודיי בלוד בבית הספר היסודי ומשם לתיכון".

הילד חיים דרוקמן וקורותיו בשואה

מאת : אלישיב רייכנר

שלוש פעמים בתוך שנתיים היה הילד חיים דרוקמן מרוחק כפסע מהמוות. כמעט מצאו אותו חיילים נאצים, נהר איים להטביעו, ואוניית מעפילים שבה היה אמור להפליג שקעה למצולות. 

מכל אלה, הוא מספר, צמחה תחושת השליחות המפעמת בו עד היום. פרק מתוך הספר "הנני", המגולל את סיפורו של הרב חיים דרוקמן – ראש ישיבת "אור עציון", מבכירי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, וממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית..

קרוב לשלושת אלפים יהודים, כמחצית מהאוכלוסייה המקומית, התגוררו בעיירה קיטוב בראשית שנות ה־30 של המאה הקודמת. רק מעטים מהם שרדו את השואה, שהחלה בסוף אותו עשור. בין יהודי קיטוב היו גם אברהם מרדכי ומילכה דרוקמן, שניהם ילידי העיירה. אברהם מרדכי נולד בשנת תרס"ו למנחם וריינה דרוקמן. מילכה נולדה בשנת תרס"א לחיים ושיינדל הוזן. השניים נישאו והקימו את ביתם בעיירה בשנת תרצ"ב.

בית משפחת דרוקמן הצעירה היה בית יהודי פשוט ולא תורני במיוחד. ספרים לא היו בבית. בסוכות לא תמיד היתה סוכה. בית הכנסת שבו התפללה המשפחה היה בית הכנסת של חסידות צ'ורטקוב, שהיה סמוך לבית, אך למרות חצרות החסידים הרבות שהיו בעיירה, בית משפחת דרוקמן לא היה בית חסידי.
תנאי החיים לא היו קלים. את המים היו צריכים להביא בדליים מהבאר והבית הואר באמצעות פתיליות נפט. פרנסה לא היתה מצויה בשפע. מילכה דרוקמן היתה אורגת שטיחים ואברהם היה נוסע למכור אותם בעיר הגדולה לודז' ובערים נוספות. בשלב מאוחר יותר קיבל אברהם עבודה במפעל העצים של גיסו אייזיק, אחיה הצעיר של מילכה, ועבודה זו היתה טובה ונוחה יותר בעבור המשפחה.
בהיותו בן שש, כמעט בן שבע, היה אמור חיים להתחיל ללמוד בבית הספר, אלא שבדיוק אז, באותו הקיץ, הכול השתנה. באחד בספטמבר 1939, י"ז באלול תרצ"ט, פלשה גרמניה הנאצית לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה. הכוחות הגרמניים כבשו את פולין תוך כחמישה שבועות, אך בהתאם להסכם ריבנטרופ־מולוטוב שחתמה גרמניה עם ברית המועצות שבוע לפני פרוץ המלחמה, חולקה פולין בין הגרמנים לרוסים הסובייטים. כשבועיים לאחר כיבושה של פולין נכנסו לקיטוב יחידות הצבא האדום והעיירה עברה לשלטון קומוניסטי. הרוסים הלאימו את העסקים הפרטיים בעיירה ואסרו על פעילות ציבורית יהודית. הספרייה הציונית בעיירה הועברה לספרייה העירונית הכללית, הספרים מוינו, ורובם נמצאו "בלתי כשרים" ונשרפו. הרוסים פתחו בעיירה בית ספר בשפת היידיש בעבור היהודים. לבית ספר זה נשלח חיים ללמוד. הוא עוד זוכר היטב את המחנכת היהודייה מהללת את סטאלין, מנהיגהּ של ברית המועצות, ואת פועלו לטובת העולם. גם בשבחה של רוסיה סיפרה המורה ובשפע הגדול שמציע השלטון הסובייטי לנתיניו. התלמידים היהודים הוכרחו לפקוד את ספסל הלימודים גם בשבתות. חיים בן השבע סירב לכתוב בשבת, אך המורה לא ויתרה לו. היא החזיקה בידו ובעיפרון והכריחה אותו לכתוב. את צימאונו הרוחני הרווה חיים אחרי שעות בית הספר כשלמד גמרא עם ר' לייב גליס, המלמד שלימד אותו בעבר בחיידר.
כשהגיע יום הכיפורים של שנת ת"ש דרשו המורים בבית הספר מתלמידיהם לבוא ללימודים גם בעיצומו של היום הקדוש. כדי להרגיע מעט את התלמידים הם הבטיחו שביום הכיפורים הם לא יידרשו לכתוב ושיום הלימודים יהיה קצר יותר. חיים לא רצה ללכת לבית הספר, אך אביו הסביר לו שאין לו ברירה. את בוקרו של יום הכיפורים הוא החל בבית הכנסת בתפילת שחרית, ולפני קריאת התורה עזב בצער את התפילה וצעד לבית הספר. כשסיים את הלימודים מיהר חיים לשוב לבית הכנסת ושם הוא מצא את המתפללים מסיימים את קריאת התורה. ברגע הראשון שמח חיים מכיוון שחשב לתומו שלא החסיר דבר מהתפילה. לאחר כמה רגעים התברר לו שמדובר בקריאת התורה של תפילת המנחה ושבגלל הלימודים הוא החסיר את כל תפילת מוסף. חיים פרץ בבכי מר. הוא בכה על התפילה שהפסיד, אך יותר מכך בכה על כך שפחד מהעונש שיקבל אם לא יופיע בבית הספר.
כמעט שנתיים שלטו הכוחות הסובייטיים בעיירה קיטוב. בו' בתמוז תש"א, אחד ביולי 1941, נכבשה קיטוב על ידי כוחות צבא רומניים והונגריים, בעלי בריתם של הגרמנים. החיילים הרומנים התעללו באוכלוסייה היהודית, אסרו פעילי ציבור והסכימו לשחררם רק תמורת כופר גדול. יחסם של החיילים ההונגרים היה נוח מעט יותר, אך גם הם חטפו יהודים לעבודת כפייה ללא הבחנה. הרומנים עזבו את קיטוב תוך זמן קצר, והעיירה נשארה בשליטת ההונגרים עד תחילת חודש אלול תש"א, סוף אוגוסט 1941. אחרי ההונגרים הגיעו הגרמנים, וחיי היהודים נעשו קשים הרבה יותר. הגרמנים חייבו את היהודים בענידת סרט לבן עם מגן דוד כחול, החרימו מהם רכוש רב, הטילו סכומי כופר גבוהים על הקהילה, העלו את מכסות עובדי הכפייה היהודים והטילו על היהודים מגבלות תנועה. בחורף של שנת תש"ב מתו רבים מיהודי העיירה ממגפת טיפוס הבהרות. רבים מהיהודים היו פושטים בלילות על שדות האיכרים בקרבת העיר ומנסים להשיג מעט מזון. האיכרים הפולנים ארבו להם ואת הנתפסים רצחו או הסגירו לידי הגרמנים.
חיים למד בבית הספר שנה בלבד. החיים הקשים בעיירה לא אפשרו את המשך הלימודים. חלק מבני משפחתו של אביו – הסבתא ריינה, שתי בנותיה הנשואות יוכבד וביילה ובני משפחותיהם – נלקחו לעבודות כפייה בגטו בעיר הסמוכה קולומיה. גם אברהם דרוקמן, אביו של חיים, נלקח לעבודות כפייה. במהלך החורף הגיעו לאוזניהם של יהודי קיטוב שמועות על האקציות שעשו הגרמנים בערים הסמוכות, בהן נרצחים יהודים רבים, ויהודים רבים נשלחים למחנות ריכוז והשמדה, והם החלו להכין מקומות מחבוא בעיירה וביערות הסמוכים. גם משפחת דרוקמן החלה להיערך לגרוע מכול. דודו של חיים, אייזיק הוזן, התגורר באזור אחר בעיירה, בו כמעט שלא התגוררו יהודים, והמשפחה המורחבת החליטה להכין בביתו מקום מסתור. הם חפרו חפירה גדולה מתחת לבית שתוכל להכיל את כל בני המשפחה ביום גזירה. הכניסה לחפירה היתה דרך ארון בגדים גדול באחד מחדרי הבית והיא הוסתרה על ידי דלת סתרים שהותקנה ברצפת הארון.
לקראת פסח תש"ב התחזקו השמועות על בואם של הכוחות הנאציים לעיר. משפחת דרוקמן עברה לבית משפחת הוזן כדי לחגוג שם את החג, וקיימה שם את ליל הסדר. שבוע לאחר מכן, בבוקרו של אסרו חג פסח, עשרה באפריל 1942, הגיעו מהעיר קולומיה לעיירה קיטוב משאיות עמוסות אנשי אס־אס וגסטפו. עם כניסתם לעיר ירו הגרמנים בכל יהודי שנתקלו בו ברחוב. יחד עם יחידות המשטרה האוקראינית הם פשטו על בתי היהודים וכדי לגלות את המתחבאים הציתו את הבתים והעלו באש רחובות שלמים שאוכלסו על ידי יהודים. במקרים רבים הושלכו הנמלטים מהבתים הבוערים היישר אל האש. אחרים נרצחו ביריות ברחוב. כ־950 איש נרצחו באותו יום בעיירה קיטוב.
בינתיים, באזור הלא־יהודי של העיירה, מיהרו משפחות דרוקמן והוזן להיכנס לחפירה שהכינו מתחת לבית. לאחר המתנה מתוחה בחפירה, הם החלו לשמוע קולות. הכוחות הגרמניים נכנסו לבית. הגרמנים החלו לעבור בחדרים ולדפוק בקתות הרובים שבידיהם על דלתות החדרים ועל דלתות הארונות. הם היכו גם על דלתות הארון שבתחתיתו היתה הכניסה לחפירה הסודית, והדלתות נפתחו. חיים ובני משפחתו עצרו את נשימתם. לחרדתם, דווקא באותם רגעי אימה, החלה סבתו של חיים, סבתא שיינדל, להשתעל. בני המשפחה הביטו זה בזה בדאגה והחלו לומר "שמע ישראל". הם היו משוכנעים שהנה, בעוד רגע, הם מתגלים על ידי הגרמנים. מישהו מבני המשפחה אפילו הציע שהסבתא תצא החוצה כדי שלא תסכן את כולם. בסייעתא דשמיא, הגרמנים לא שמעו את שיעולי הסבתא ויצאו מהבית. חיים ובני המשפחה נשמו לרווחה, אם כי לכולם היה ברור שמדובר בהצלה רגעית בלבד. למחרת כשיצאו בני המשפחה ממקום מסתורם הם גילו שהבית שבו הסתתרו נבזז. אברהם, אביו של חיים, ראה ברחוב את אחד הפולנים המקומיים לבוש בבגדים שלו. אך את המראות הקשים באמת פגשו אברהם ומילכה דרוקמן כשהגיעו לביתם באזור היהודי של העיירה. גוויות של יהודים היו מושלכות ברחובות. הבתים היו שרופים. גם בית משפחת דרוקמן הועלה באש. מחיים נחסכו המראות הקשים הללו. הוריו השאירו אותו בבית הדודים.
שבועיים לאחר מכן, בז' באייר, צוו היהודים, שלא היו בידיהם אישורים ממקומות העבודה, לעקור לגטו בעיר קולומיה. משפחת דרוקמן הבינה שעליה למצוא במהירות נתיב מילוט לרומניה הסמוכה, שם הסיכוי להינצל מהגרמנים הסתמן כגדול יותר מכיוון שרומניה היתה עצמאית יותר מפולין. היעד שאליו כיוונו היה העיר צ'רנוביץ, בירת מחוז בוקובינה, שם התגוררו קרובי משפחתם. הדוד אייזיק הוזן, שהיה מבוסס כלכלית יותר מאחותו, הזדרז לשחד תושבים מקומיים כדי שיעבירו אותו, את משפחתו וגם את הסבתא שיינדל את הגבול לרומניה אל העיירה ויז'ניץ, במטרה להגיע משם לצ'רנוביץ. משפחת דרוקמן נשארה בבית הוזן עוד כמה שבועות כדי להשיג את המימון שנדרש לבריחה לרומניה. מילכה דרוקמן מכרה את כל מה שיכלה למכור, כולל טבעת היהלום שלה, והצליחה בסופו של דבר לשחד את המקומיים שיעבירו אותה ואת משפחתה את הגבול לרומניה.
בין קיטוב שבפולין לוויז'ניץ שברומניה הפריד נהר הצ'רמוש. אברהם, מילכה וחיים הקטן, שלא ידעו לשחות, נדרשו לחצות ברגליהם את הנהר שרוחבו היה עשרות מטרים. בעודם צועדים במי הנהר, בשעת לילה מאוחרת, החלו מי הנהר לגאות. חיים הרגיש את המים מגיעים לצווארו ואחר כך גם לפיו. כמו ברגעי האימה שחווה במסתור שבבית הדוד, שוב הוא חשש לחייו ולחיי הוריו. לאחר לא מעט דקות של אימה ופחד הגיעו בני משפחת דרוקמן רטובים ורועדים מקור לעברו השני של הנהר, אל העיירה ויז'ניץ. בוויז'ניץ הם הולבשו על ידי המבריחים בבגדי מקומיים, לצורך הסוואה, ומשם מיהרו לצ'רנוביץ, לבית בת דודתה של מילכה.
בהימלטותה מקיטוב ניצלה משפחת דרוקמן מגורלם המר של תושבי העיירה. בכ"ה באלול תש"ב הגיע מועד החיסול הסופי שייעדו הגרמנים לקהילת קיטוב. יותר מ־800 יהודים גורשו מהעיירה לגטו בקולומיה, משם שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ. קבוצת צעירים נשלחה למחנה יאנובסקה בלבוב. בקיטוב נותרו רק 18 בעלי מלאכה, וגם הם הוצאו להורג כעבור חודשיים, והעיירה הוכרזה "יודנריין", כלומר נקייה מיהודים. קיטוב שוחררה על ידי הכוחות הרוסיים בסיום מלחמת העולם השנייה, אך החיים היהודיים בה לא שוקמו. אף יהודי לא שב להתגורר בה.




יום שבת, 15 בספטמבר 2018

הנער פתחיה פייג , בן 15 , מאושוויץ לאל"מ בחיל הקשר




מאתפתחיה פייג (paul) פייג
ארץ לידהצ'כיה

"שמי הוא פתחיה פייג, נולדתי בצ'כוסלובקיה בעיירה קווסי בשנת 1928. המקור של שם המשפחה פייג הוא מרומניה והונגריה. כשנולדתי קראו לי Paul (שמי הלועזי) אבל שמי העברי היה פתחיה (אני מאד אוהב את השם הזה). להורים שלי היה כל בו שקראו לו "פייג לאזר" בעיירה שלנו. כשהייתי בן 15 הגרמנים אספו אותנו בגטו בכפר קווסי היה ערב פסח הגרמנים התנפלו אלינו באמצע הסדר והתחילו להרביץ מכות לכולם. אני הצלחתי לברוח מהדלת האחורית יחד עם האח הקטן שנולד לפני מספר חודשים. אבא שלי לא הצליח לברוח וקיבל מכות "רצח". לאחר שהרביצו לכולם הם עזבו את המקום.
אחרי יומיים 3 שיחררו אותנו. זו היתה החוויה האנטישמית הראשונה שחוויתי. כעבור שבועיים דפקו באמצע הלילה ועצרו את כל היהודים (את כל משפחתי) והביאו אותנו ברכבת לגטו גדול שקוראים מטאסולקו שם אספו את כל היהודים מכל הגזרות. הגטו היה כ 30 אלף איש. שם היינו בחוץ כמה ימים תחת גשם. אחרי 10 ימים אספו את כולנו והובילו אותנו ברכבת למחנה השמדה אושוויץ בירקנאו. הנסיעה לקחה 3 ימים ובכל קרון היו 75 איש שהקרון נועד ל35 אנשים (זה היה קרון לבהמות).
בקושי נשמו שם ובקושי נתנו לנו אוכל, (בתחילת הנסיעה נתנו לנו קצת אוכל לכל המסע שערך כ-3 ימים). היו כמה שמתו בדרך.
באושוויץ עשו סלקציה ילדים לחוד נשים לחוד וגברים לחוד. את כל הילדים שרפו. (אני הייתי בן 15 ואמרתי שאני בן 19). כשירדנו מהרכבת אסירים יהודים מפולניה שעבדו שם בניקיון אמרו לנו: "אתה תגיד שאתה בן,   18-20 כדי שלא ישלחו אותך למשרפות". היה שם רופא ששמו מינגלה והוא עשה את המיון. באושוויץ שלחו אותנו למחנה מעבר ומשם הביאו אותנו למחנה קבוע לעבודה ששמו בוכנוולד.
בשנת 1945 בתאריך 11 באפריל האמריקאים שיחררו אותנו מחנה בוכנוולד. לאחר השחרור, צ`כוסלובקיה שלחה אוטובוסים להחזיר את הנתינים שלה הביתה. שם התחלתי ללמוד טכנאי רדיו ואלקטרוניקה בבית חרושת טלפונקן. לאחר שלמדתי עברתי בצורה בלתי לגלית לאוסטריה בדרך ארצה. אחר כך מאוסטריה עברתי למחנה עלייה בבלגיה.
במחנה עלייה בבלגיה חיפשו צעירים שלמדו אלקטרוניקה ומדברים עברית (מאחר שלמדתי בגמנסיה העברית במונקצ והתחלתי ללמוד טכנאי אלקטרוניקה לאחר השחרור מהמחנה ריכוז בפרג בצ'כיה.) באתי להתנדב לפי הבקשות שאמרו לנו במחנה עלייה (לאחר זה התברר לי שהכוונה היא לעביר אותנו קורס אלחוטנים ולהכשיר אותנו להיות גדעוני על אניות מפעילים.)
בגמר הקורס גידעונים במרסיי התגייסנו לפלמ"ח לפלי"ם.
לאחר זמן המתנה של מספר חודשיים (בזמן זה עזרנו לקליטת עולים בדרך ארצה). ושם היכרתי גם את אשתי חנה שהיום יש לי אתה 3 נכדים ו-3 נינים. לאחר מספר חודשיים הגיע תורי להיות גדעוני (אלחוטן) באניית מעפילים בשנת (1947) ששמה היה מדינת היהודים, האנייה לקחה עולים מרומניה (כ-1200 עולים מרומניה), בדרך לישראל לאחר שעזבנו את הדרדנלים אניות מלחמה בריטיות חיכו לנו וליוו אותנו (כי הם ידעו שהכוונה שלנו הייתה להעפיל לישראל ולהביא לישראל את המעפילים בצורה בלתי לגלית).

האניות ליוו אותנו עד שהתקרבנו מול חופי תל אביב אז הספינות התחילו לתקוף אותנו והשתלטו על הספינה שלנו. לאחר התנגדות של המעפילים גררו את הספינה שלנו לנמל חיפה ושם העבירו בכוח את המעפילים לאניות גירוש בריטיות למחנות מעצר בקפריסין. הצוות (אני הייתי בצוות אלחוטן), הכנו מראש סליק, (מסתור), והתחבאנו בו. לאחר שהבריטים עזבו את הספינה ופינו אותה ממעפילים עלו פועלים לנקות את הספינה, (הפועלים הלו היו מטעם ההגנה והם ידעו את מיקום הסליק), והם פתחו את הסליק והוציאו אותנו ונתנו לנו את התעודות שלהם ואנחנו ירדו מהספינה כאילו אנחנו פועלים. יותר מאוחר הפועלים האמיתיים ירדו הבריטים הכירו אותם ונתנו להם לעבור בלי תעודות.
בקיבוץ כפר גלעדי

אני נסעתי לקיבוץ כפר גלעדי כי אחד השליחים שהייתי אתו בחוץ לארץ אמר לי: "לאחר שאתה מגיע ארצה תבואו אלינו לקיבוץ".
בכפר גלעדי הצטרפתי להכשרת נוער מתאם הפלמ"ח שהיו מיועדים להקים קיבוץ חדש ששמו מעיין ברוך. בינתיים גיסו אותי מחדש לצה"ל כאלחוטן ראשי במטה הפלמ"ח מתאם חיל הקשר. במסגרת תפקידי בחיל הקשר הייתי גם בין מקימי יחידת לוחמה אלקטרונית כקצין מבצעים. עם פרוץ מלחמת ששת הימים הפעלנו פעם ראשונה את הלוחמה האלקטרונית נגד הארמיה הערבית של מצרים והצלחנו לשבש את כל התקשורת שלהם ולאור זאת הם החליטו לסגת והפסיקו את התקפת הנגד.
לאחר המלחמה נשיא מצרים נאצר כתב שבגלל הנשק החדיש שישראל הפעילה הם הפסידו במלחמה. נוסף לכל הייתה לנו עוד הצלחה: הצלחנו לקלוט את השיחה בין נשיא מצרים נצר למלך ירדן חוסיין שבו נשיא מצרים מספר למלך שהם בדרך לתל אביב ושהוא יצא להתקפה על ירושלים (המלך האמין לו ופתח במתקפה על ירושלים) ואנחנו הצלחנו להדוף את ההתקפה וגם לכבוש בחזרה את הגדה המערבית. את השיחה הזאת בה נתתי הוראה לא לחסום ורק להקליט, זאת למעשה בסוף הייתה ההוכחה שמי שתקף אותנו קודם במלחמת ששת הימים הוא מלך ירדן ולא אנחנו בניגוד למה שהוא טען. את שירותי בחיל הקשר סיימתי בדרגת אלוף משנה כמפקד תח"ל (הקשר לשגרירויות בחו"ל ששירת את משרד החוץ והמוסד). לאחר שחרורי מצה"ל המשכתי לעבוד במוסד.
בשנת 1991 סיימתי את שרותי במוסד ויצאתי לגמלאות. אני הבנתי שעל מנת להמשיך להבטיח את קיום עם ישראל יש לשמור על קיום המדינה בכל מחיר.

הצלתו של הילד גרגורי כצמן


מאתגרגורי כצמן
ארץ לידהאוקראינה
נולדתי בשנת 1938 באוקראינה. העיירה שלנו הייתה לא רחוק מגבול עם פולין.
משנת 1939 פולין נפלה לשלטון נאצי. בשנת 1941 נאצים התנפלו על ברית המועצות. נולדתי בשנת 1938 באוקראינה. העיירה שלנו הייתה לא רחוק מגבול עם פולין. משנת 1939 פולין נפלה לשלטון נאצי. בשנת 1941 הנאצים התנפלו על ברית המועצות.
אבא שלי, יצחק כצמן מיד הלך לצבא להילחם, בעוד שבוע מתחילת המלחמה הגרמנים התקרבו לעיר שלנו. באותו יום (בערך ב-30 ביוני), הופיע בחצר שלנו אבא שלי עם משאית צבאית. הוא נתן פקודה להיכנס למשאית כמה שיותר מהר כדי לברוח מהנאצים. הוא לקח את כל המשפחות היהודיות של השכנים וגם משפחות של הדודות שלי והסיע אותנו לתחנת רכבת בקייב שזה מרחק נסיעה  כ- 220 ק"מ, כי הדרך הייתה מלאה באנשים שבורחים מהנאצים ובחיילי הצבא האדום.
אבא מיד חזר ליחידה הצבאית שלו, מאז נעלמו עקבותיו ואין לי ידע איפה הוא נפל, אך הוא עשה דבר גדול, הוא הציל המון נפשות יהודיות מהנאצים.
החיים באוזבקיסטן בעיר טשקנט

אני לא זוכר יותר מדי מחיי שם,אך אני זוכר שיום אחד אמי לקחה אותי למפעל שבו עבדה, ייצרו שם לחם ועוגיות, נתנו לי לטעום וזה היה טעים מאוד. חזרנו לאחר שחרור עיר מולדתי מהנאצים בסוף שנת 1944. בעיירת מולדתי למדתי בבי"ס עשר שנים, משנת 1945 עד סיום הלימודים בשנת 1955. באותה שנה ניסיתי להתקבל לאקדמיה בקייב, אך בשל יחס אנטישמי של הבוחן, לא הצלחתי. בשנה הבאה התחלתי ללמוד הנדסת הבנייה באקדמיה בעיר חרקוב. שם לא הרגשתי יחס אנטישמי כלפיי. בשנת 1961 בסיום הלימודים בהצטיינות קיבלתי תואר מהנדס בנייה.
הקשר הרב דורי

חיותה צורנמל, ילדה בת 8 עם טלאי צהוב וההעפלה לארץ-ישראל


מאתחיותה צורנמל (הרשקוביץ)
ארץ לידהרומניה
שמי הוא חיותה. אני נולדתי בווסלוי שברומניה ורציתי לספר לכם על מעט מחוויותיי מתקופת השואה ומעלייתי הבלתי לגלית לארץ ישראל.
בין השנים 1940-1941 התחילו לאסור יהודים בעירנו (וואסלוי) כבני ערובה, כולל  את אבי שנלקח למחנה עבודה רומני עד סוף המלחמה. הוא חזר הביתה, כשהוא חלש וחולה מאוד… הייתי אז בכיתה ב' בבית ספר יהודי "עשה טוב" שנסגר ע"י כוחות המשטרה הרומנים ונאלצנו להתפצל ל – 8 בתי הכנסת שהיו בעיר. מאוחר יותר, גם אותם סגרו ולימודינו הופסקו למשך כל המלחמה.
אני זוכרת עד היום את מה שקרה לי באחד הימים כשחזרתי מבית הספר. נגש אליי איש משטרה או נאצי, משך מעליי את תיק הלק השחור שאבי הביא לי עם תחילת הלימודים בכיתה א', פיזר את ספריי על הכביש ולקח את התיק. בוכה, אספתי את ספרי וחזרתי הביתה. כל היהודים היו חייבים לענוד טלאי צהוב. למרות שהייתי רק בת 8 גם אני ענדתי טלאי צהוב. גם הנשים נלקחו לעבודת כפיים בעבודות ניקיון של משרדים, בתי חולים וכו'.
רומנים פרצו לבתי היהודים כולל הבית שלנו. הם רוקנו את הבית מהרהיטים, פרט לשולחן גדול וכבד המתאים ל12 אנשים. אמי פתחה את השולחן וישנו עליו למשך זמן מה. אני ואחי הקטן מצאנו מתחת לשולחן מקום למשחק. העוצר היה כבד ונמשך מלפנות ערב ועד לפנות בוקר. במשך כל המלחמה אמי הסתירה ממני ומאחי הצעיר אליעזר את סבלם של היהודים, כך שלא הרבה זכור לי. הורי היו ציונים ולכן היה ברור שאחי אשר בן ה17 יעלה ארצה. תוך כדי המלחמה, אירגנו את בריחתו מרומניה בשנת 1944. בקרב סטלינגראד הגרמנים ושותפיהם הרומנים נחלו מפלה ובזכות זה הרומנים חדלו מלאסוף את יהודי וואסלוי וסביבתה והפסיקו גם לשלוח את היהודים האלה למחנות הריגה. כך ניצלנו.
עם כיבוש העיר על ידי "הצבא האדום" (הרוסים) הרגשנו בחופש ותנועות הנוער הציוניות החלו את פעילותם. גם אנחנו, צעירי משפחת הרשקוביץ שבוואסלוי, הצטרפנו בלהט לפעילות באחת מתנועות הנוער- גורדוניה, אותה תנועה שבה אחי הבכור (אשר) היה חניך בהיותו ילד צעיר מאוד. גם אני הייתי חניכה בגורדוניה, כמו שאר אחיי ואחותי. השלטונות הרומניים החדשים, שהיו אז בהשפעה רוסית, לא הגבילו, בינתיים, את פעילות התנועות הציוניות אך "פקחו עליהן עין". הם לא רצו שאזרחים רומניים יעזבו את רומניה, שרק התחילה להתאושש מהמלחמה ומתוצאותיה.
עם סיום המלחמה, באוגוסט 1945, אבי הגיע ועמו זוג אופניים עבורי, שכנראה מאוד רציתי. לאחי הקטן שאהב מאוד סרטים, קנה מכונת סרטים שמופעלת ביד ובתוכה כמה סרטים ואילו אחותי קיבלה אקורדיון. אלה היו סימנים עבורנו שהמלחמה הסתיימה, מה שהמבוגרים כל כך חיכו לו!
הקבוצה החינוכית שלנו בתנועת הנוער נקראה "שושנה". הפעילויות שעשינו כללו יציאה לשדות, סיפורים על ארץ ישראל, על הקיבוצים והקבוצות שהחלוצים בנו ברחבי הארץ. שרנו שירים בעברית, שבתחילה לא ידענו את תוכנם ורקדנו ריקודי הורה. רקמו עבורנו חולצות עם רקמה וענדנו את סמל התנועה בגאווה על החולצה. לתנועה הגענו לבושים בחולצה לבנה עם חצאית או מכנסיים כחולים. בתנועות הנוער נהגו לציין ימים מיוחדים כמו: יום הולדתו של חיים נחמן ביאליק. באותו אירוע לכבוד ביאליק התכנסנו באולם הקולנוע העירוני. לאחר כמה דקות נכנס איש צבא רוסי, ירה באוויר ודרש להתפזר. הרוסים לא אפשרו התכנסויות המוניות. אמי עלתה לבמה וניסתה להסביר שאנחנו רק ילדים ששרים שירים, אז היא נלקחה למעצר ואני ואחי חזרנו בלעדיה הביתה. למחרת היא חזרה הביתה בלי להסביר לנו דבר.
בקיץ, ארגנו תנועות הנוער מחנה קיץ. הורי החליטו שאני מספיק בוגרת כדי לצאת למחנה. כמה ימים לפני היציאה למחנה, הורי הודיעו לנו שאנחנו בעצם עולים לארץ ישראל. ההתלהבות שלנו, הצעירים במשפחה, מהנסיעה הצפויה לארץ ישראל ולפגישה עם אחינו הבכור הייתה רבה! נפרדנו בחופזה מההורים ומבני המשפחה האחרים, אני בת ה-14 ואחי בן ה 11.5, ויצאנו ברכבת לבוקרשט, מלווים על ידי צילה אחותנו הגדולה. בדרך, פגשנו בדודתנו שנדהמה לשמוע על החלטת ההורים לשלוח אותנו, הצעירים, לבדנו לדרך כל כך ארוכה… לאחר שנפרדנו מדודתנו נסענו אל מקום הריכוז של הקבוצות היוצאות לדרך. כשהגענו, התחלקנו לקבוצות, קיבלנו מדריך וכבר למחרת יצאנו לדרך ברכבת במשך שעות אחדות, עדיין בלווי צילה אחותי הגדולה. השמחה ברכבת הייתה רבה, שרנו ואף הנפנו את הדגל הכחול לבן שלנו.
בשלב מסוים, באחת התחנות, צילה ומספר מדריכים מלווים ירדו מהרכבת. נפרדנו מצילה בדמעות ובנפנופי ידיים מתוך החלונות. המשכנו ברכבת עד שהיינו בקרבת הגבול שבין רומניה ויוגוסלביה. לקראת ערב, לאחר הליכה קשה בדרך עפר בתוך שטח יוגוסלביה העלו אותנו לעגלות רתומות לשוורים אשר לקחו אותנו לבניין חסר חלונות שבו בילינו את הלילה, בשינה על ריצפה קרה. עם הבוקר עלינו על משאית מכוסה בבד. נסענו בשקט מוחלט זמן רב עד שהגענו לחוף חולי. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הים!
בשלב מסוים של ההתארגנות, ראינו את האוניה שתיקח אותנו לארץ ישראל מתקרבת אלינו עד שעגנה במרחק מהחוף. בזמן שחיכינו, הגיעו אל החוף עוד קבוצות של עולים, בהמונים ומארצות שונות. הסבירו לנו כי הגיעו היום להפלגה זאת יותר עולים מהמתוכנן. תוך כדי ההתארגנות, פגשנו בבת דודתנו הבוגרת אשר באה עם קבוצת עולים אחרת ונדהמה לפגוש אותנו שם. המדריך סימן את קבוצתנו במספר וביקש מאתנו לצמצם את המטען שלנו רק למה שניתן לשאת על גופנו. שאר המטען נשרף כדי לא להשאיר אחרינו עקבות.
עלינו על האוניה באמצעות "גשר" צר העשוי מקרשים, תוך כדי הדריכה עליו הוא התנדנד ואני פחדתי מאוד. כשעלינו אל האוניה גילינו שהכל מלא בדרגשי עץ המסודרים בשורות אשר שמשו כמיטותינו. קיבלנו גם שמיכות אפורות וקופסת קרטון המלאה באוכל לדרך ובממתקים. הצפיפות באוניה הייתה רבה ולרוב לא הורשנו לעלות על הסיפון. האוניה התנדנדה כאשר היו גלים גדולים. היו אנשים שחלו במחלת ים והקיאו.
כאשר התקרבנו לחופי ישראל, גילו אותנו הבריטים ושתי משחתות (אוניות מלחמה) שלהם התקרבו אלינו… משחתת אחת אף נגחה בנו מהצד, במטרה לעצור את התנועה של אוניתנו לכיוון החוף. למרות שנפער חור באוניה המשכנו לנוע קדימה עם הדגל הכחול לבן על התורן.  את שם האוניה בלבואה (balboa) החליפו בשם העברי "הגנה". כאשר הונף הדגל שרנו את ההמנון של התנועה הציונית "התקווה". עתה התברר לאנשי המשחתות הבריטיות שאנו מתעקשים ומתכוונים להגיע לחיפה. הובלנו על ידי המשחתות אל הנמל. הצלחתי לעלות על הסיפון של האוניה וראיתי במו עיני את הר הכרמל. המראה היה מדהים!
בלילה – כאשר נדלקו אורותיה של חיפה, הפך הכרמל למשהו קסום! שמחתי הייתה רבה עוד יותר כי זה קרה ממש ביום הולדתי ה- 14. חגגתי את יום ההולדת על הסיפון מול הכרמל עם אחי הקטן אליעזר, עם חלק מחברי לקבוצה וגם עם בת דודתי. למזלי, נשמרו איתי עוגה ובקבוק וישניאק (ליקר דובדבנים) שאמא שלחה אתנו עבור אחי הבכור שבארץ. השמחה בכל זאת לא הייתה שלמה, מכיוון שהבריטים מנעו מאתנו לרדת מהאוניה לחוף. הם רצו לשלוח אותנו לקפריסין למחנה מעצר. שבתנו שביתת רעב במשך 4 ימים, לאחר סבל רב במהלך ימים אלה נשלחנו, במקום לקפריסין, למחנה המעצר בעתלית שמדרום לחיפה, שהיה מוקף בגדרות תיל ובעמדות שמירה המצוידות בפרוז'קטורים ובחיילים עם כלבים.
במחנה המעצר בעתלית החיים היו קשים, למרות הפעילויות שאורגנו על ידי תנועות הנוער השונות. לאחר חודש ימים החלו בשחרור הילדים הצעירים וביניהם גם אנחנו. עם שחרורנו מהמחנה, תם עבורי המסע המפרך של עליה בלתי לגלית כמעפילה לארץ ישראל.

ישראל נימרק, בן 6 , הישרדות בשואה בין מסתור ביער למסתור במלונת כלבים

"נולדתי בוורשה ב1936 . השואה בשבילי זה לא דבר ערטילאי, חוויתי אותה באופן המוחשי והטראומטי ביותר.  ילדות מייסרת בצורה שלא תיאמן. היינו משפחה אמידה. ב1939  נסענו לנופש בעיירה סמוכה ושם נתקענו . אבא שלי נסע הביתה בשביל לנסות להציל את הרכוש ולא חזר משם. אני , אמי , אחי ואחותי הבוגרת נשלחנו לגטו . ברחנו לפאתי יער ושיירה של גרמנים תפסה אותנו.  בדיוק התפצלנו. אני הלכתי להביא מים , ואחותי הלכה לחפש שיירי מזון בפחי אשפה. ראיתי ממרחק של 40 מטר את אמא שלי מתחננת, "יש לי עוד שני ילדים"  ואז  איך יורים בה ובאחי.

אני ואחותי הסתפחנו לקבוצת ילדים וכל יום  מצאנו מסתור אחר ביער. הייתי הקטן בחבורה , כיוון שלא היו לי נעליים נורמליות , הלכתי הרבה יחף בשלג וכתוצאה מזה  נאלצתי לזחול . הייתי מוצא מסתורים ארעיים במלונה של כלב , בחדרי מדרגות , בבתי שימוש. גם לזחול נעשה לי קשה ושיכנו אותי באיזה בית עזוב לבד.

יש לי הבזק של זיכרון , שעבר שם רופא פולני שאמר לי שאם לא יקטעו לי את הרגליים אין לי סיכוי לשרוד כי הנמק יתפשט. ואני אמרתי , "לא , בלי שתי רגליים אין לי טעם לחיים" .. ובאמת באורח פלא נרפאתי , בלי טיפול , רק כמה אצבעות היה צריך לקטוע אחר כך, אבל זה לא מגביל אותי בכלום.

יום אחד , לקראת סוף המלחמה , הגיע לבית חייל גרמני מרקע פולני , שהפולנים לא יספרו סיפורים- רוב ההרוגים היהודים היו כתוצאה מהלשנות שלהם. הגרמנים לא הבחינו בדקויות. בכל אופן , החייל הזה הסתכל עלי ואמר , "זהו יהודי" .  אמרתי שזו עלילה, אבל הוא ביקש הוכחה  "חותכת" . הפשיט אותי וראה שאני נימול. החייל הודיע שצריך להרוג אותי . אבל לא כאן , בחצר , כדי לא לטמא אותה. לקח אותי ליער עם קנה  מוצמד לגב. ואני לאורך כל הדרך מנהל שיחה עם אלוהים : "עד עכשיו ריחמת עלי, הצלת  אותי כשהייתי בסכנת מוות , ריפאת אותי , למה עכשיו? "

פתאום אני שומע יריות , חשבתי שהוא יורה בי ומהאינסטינקט התחלתי לרוץ. איך הצלחתי לברוח כשאקדח מוצמד לגבי ? בדיעבד התברר לי שהחייל לא התכוון להרוג אותי. הוא גם הבין שזה הסוף וחיפש סיבה להימלט, לערוק מהיחידה . אני הייתי האמתלה שלו . כך ניצלתי . הגעתי לבית של איזו כפרייה , שאמרה לי שאני מוכרח לברוח כי מחפשים פה איזה ילד יהודי . היא נתנה לי כיכר לחם והמשכתי בדרכי.

המלחמה נגמרה . הגעתי לבית שבו התכנסו אנשים רבים . נרדמתי כנראה , וכשקמתי ניגש אלי כומר שליטף אותי ואמר "אתה יודע שאין יותר יהודים". הוא הציע לי להתנצר . אמרתי וואלה , זה נשמע פתרון טוב . הוא הטביל אותי , התחלתי ללמוד כמורה ונעשיתי עוזר שלו. חשבי שזה ייעודי בחיים .

בשלב זה התחילו לחזור שיירות של מגורשים ופליטים . חשבתי שאולי יש סיכוי שאחותי עדיין חיה, ובאמת איתרתי אותה באחת העגלות. אמרתי לה שאין יותר יהודים, שנשארנו רק אני והיא והצעתי לה להתנצר גם. היא אמרה , "אל תבלבל במוח, עוד יש יהודים רבים".  העבירו אותנו לבית יתומים ושם החזירו לנו צלם אנוש, לימדו אותנו מחדש איך אוכלים בכף.

איתרתי דודים שלי , שלושה בארצות הברית , ושניים בארץ . אחד שלח לי ניירות . בהתחלה גרתי אצלו בצפון תל אביב ובהמשך עברתי לקיבוץ גן שמואל . לצבא לא רצו לגייס אותי , בגלל הרגל , אז התנדבתי לשירות בשריון. אחר כך למדתי מתמטיקה והתחלתי ללמד בתיכון עירוני ז' בתל אביב.

כיום ישראל נימרק בן 82 , חולה בסרטן ובוחר שלא לעבור טיפולים . אין לו עניין לסחוט עוד רגע בשביל לראות עוד קרן שמש או להחזיק מעמד עד שהנכד ישתחרר מהצבא.

"בהתבוננות לאחור על חיי , אין ספק שיש צמתים שבהם הייתי נוהג אחרת. אולי הייתי בוחר מקצוע אחר. מתמטיקה זה קצת מתסכל , כי אם אתה לא נשאר באקדמיה אין לך הרבה לאן להתפתח . הייתי מורה 40 שנה ובסופו של יום יש לי סיפוק מהעבודה החינוכית. את הצנתור השני עשה לי תלמיד שלי לשעבר . הוא אמר לי אחר כך, "עכשיו אני בטוח שיש לך לב טוב" . 

כמנהל בית ספר עזרתי לילדים שהממסד נטש  בצד הדרך , ילדים שלא נתנו להם סיכוי. הצלחתי למצוא נתיב לנפשותיהם ופעמים רבות חילצתי אותם ממצבים נפשיים קשים." 

מקור וקרדיט : מוסף עיתון "הארץ"  , 14 בספטמבר 2018.



שירה תורן על אמה לנה קיכלר ז"ל

  שירה תורן, בתם של לנה קיכלר ומרדכי זילברמן זכרם לברכה, היא אמנית המתגוררת בניו־יורק. יש לה שני ילדים, נטלי ואדם. "אמא הספיקה להכיר ...