ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 30 ביולי 2023

הנערה מרים עקביא בצעדת המוות מאושוויץ

 

אי אפשר לדבר על יצירתה הספרותית של מרים בלי לדבר על חייה; חייה וספריה כרוכים אלה באלה בקשר בל יינתק. היה בה, במרים, מיזוג של ניגודים — רוך, עדינות ושבריריות, יחד עם עוצמה וקשיחות. היא נולדה בקרקוב בשם מתילדה ויינפלד, למשפחה מבוססת כלכלית ושוחרת אמנות, והייתה הבת הצעירה מבין שלושת ילדי המשפחה, וכפי שסיפרה, המפונקת שבהם. הייתה להם דירה יפה בשכונה אמידה שבה חיו פולנים ומעט יהודים. אביה היה סוחר מצליח. בחופשות הקיץ נהגו לנסוע למקומות נופש שונים, לשחות בנהרות, לטייל ביערות, לטפס על הרים, ובחורף נסעו לסקי בהרים המושלגים.

המלחמה השיגה את המשפחה בסיומה של אחת החופשות האלה, ומכאן הוטלה באבחת חרב אל דרך הייסורים שעברו משפחות רבות. הם גורשו לגטו קרקוב, אביה של מרים השיג לה ולאחיה הגדול איז'ו תעודות ארִ יות מזויפות ושלח אותם ללבוב, שם שהו ברחוב העוין והקר עד שאחיה נתפס והומת. מרים חזרה לגטו.

כשחוסל הגטו בשנת 1943 ,נשלחה המשפחה למחנה הריכוז פלאשוב בפיקודו של אמון גֵ ת, שהיה ידוע באכזריותו. היה זה אחד ממחנות הריכוז הקשים ביותר. באוקטובר 1944 ,בעקבות התקדמות הצבא האדום, פינו הגרמנים את המחנה. אביה נשלח למטהאוזן, משם לא חזר, ומרים, אחותה לאה ואמה נשלחו לאושוויץ, שם שהו עד ינואר 1945 ,ואז אולצו לצעוד במשך שבועיים בצעדת המוות, עד למחנה ברגן-בלזן. אמה נפטרה כמה ימים לפני שחרור המחנה בידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל. לאחר שחרורה נשלחה מרים תחילה לבית חולים בגרמניה, ולאחר מכן הועברה לבית חולים בשבדיה, במבצע שארגן הרוזן פולקה ברנדוט, ראש הצלב האדום השבדי. 

לאחר שמונה חודשים, משהחלימה, הצטרפה אל אחותה לאה במיקלבי, שם פגשה את חנן, לימים בעלה, ועלתה עמו לארץ במאי 1946. בארץ הגיעו לקיבוץ דגניה ב', שם נישאו, ובשנת 1948 הצטרפו למקימי קיבוץ נחשולים. לאחר שש שנים בקיבוץ עברו להרצליה, ולאחר מכן השתקעו בתל אביב. מרים למדה בבית ספר לאחיות ואף עבדה במקצועה, ולאחר מכן למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, סיימה תואר ראשון, עבדה בסוכנות היהודית והצטרפה לחנן בשליחויות דיפלומטיות בהונגריה ובשבדיה. במהלך השנים הללו נולדו שתי בנותיהם, רונית ועפרי, ובהמשך נולדו להם חמישה נכדים ונין

משחר ילדותה החלה מרים לכתוב. בילדותה המוקדמת, היא סיפרה, "'כתבתי' בתוכי, רקמתי מחשבות, חלמתי בהקיץ, שוחחתי עם עצמי — בתוך עצמי." בגיל 17 החלה להעלות את יצירותיה על הכתב. זה היה בבית החולים המאולתר בגרמניה, לשם העבירו אותה על גבי אלונקה מערימת המתים בברגן-בלזן באביב 1945 .השיר הראשון שכתבה היה שיר געגועים, כאב, האשמה ורצון לנקמה, שיר של נערה חולה וחלשה שנפשה נתונה בסערת רגשות עזה. אחר כך, במשך שמונה חודשי שהותה בבית החולים בשבדיה, המשיכה לכתוב שירים, שירי געגועים לאבא, לאימא, לבית, וגם שיר לאלוהים, שיר מלא תמיהה, טענות וספק. אז גם כתבה כמה סיפורים קצרים שבהם ביטאה את החוויות הקשות שעברה במלחמה. אבל כל אלה לא השתמרו, כי בבואה לארץ הוטלה מרים לקלחת קשיי הקליטה ולדחייה שחוו רבים משורדי השואה כשהגיעו למדינה הצעירה שלא ידעה לקבל את השורדים, והיא שבה "לכתוב" רק בתוכה פנימה. רק אחרי שלושים שנות שתיקה החלה לכתוב, והפעם בעברית. ספרה הראשון, נעורים בשלכת שיצא לאור בשנת 1974 ,הוא סיפור אוטוביוגרפי המספר עליה ועל אחיה איז'ו. הוא מתאר חודש אחד בחייהם, נער ונערה בעיר זרה, בזמן המלחמה. הספר זיכה אותה בפרס דבֹוזֶ 'צקי של "יד ושם" ותורגם לשפות רבות. "עדות שהיא אמנות", כתבה הביקורת. לאחר מכן כתבה את המחיר, קובץ סיפורים על שורדי שואה שמצאו בית בישראל, ובו מתוארים ניסיונותיהם להשתלב בחיים המתהווים בארץ, כשבה בשעה הם מבקשים לשמר את זהותם הקודמת. בסיפורים מקופלים יסודות אוטוביוגרפיים רבים. ספרה השלישי גליה ומיקלוש: ניתוק יחסים מתרחש בבודפשט, שם שירתו חנן והיא לפני מלחמת ששת הימים, עד לניתוק היחסים בין הגוש הקומוניסטי למדינת ישראל. זהו סיפור על אהבה ראשונה בין נערה ישראלית ונער יהודי-הונגרי, על רקע האירועים ההיסטוריים

מקור וקרדיט , עפרה גלברט-אבני

ראו גם

ויקיפדיה :

מרים עקביא

 


בלילה אני חולמת על שלום": יומן מטלטל של נערה בשואה מתעד כרוניקה של הישרדות

 



"
בלילה אני חולמת על שלום": יומן מטלטל של נערה בשואה מתעד כרוניקה של הישרדות

יומנה של כרמלה מס, שנכתב בעת שהסתתרה עם משפחתה ברוטרדם בזמן מלחמת העולם השנייה, זכה להצלחה בהולנד ותורגם עתה לעברית. היא מתארת בו באיפוק את הסכנה ההולכת ולופתת — וגם את הנס האנושי שאירע לה

"בלילה אני חולמת על שלום" של כרמלה מס הוא קובץ יומנים שהיא כתבה כנערה יהודייה בהולנד הכבושה במלחמת העולם השנייה. למס, שעלתה לארץ אחרי המלחמה ומתה בשיבה טובה לפני כשנה, יש סיפור מרתק: כשהתחילו הטרנספורטים למחנות, היא מצאה מקלט יחד עם משפחתה (הוריה, אחותה הגדולה וארוסה, שאירגן את המחבוא) בבית משפחת זיילמנס המרתקת בפני עצמה. עד סוף המלחמה חיו יחד שתי המשפחות, שלא הכירו כלל קודם לכן, בדירה קטנה ברוטרדם. הזיילמנסים הוכרו מאז כחסידי אומות עולם, ואילו מס חשפה את היומנים רק בסוף ימיה, לפני כעשר שנים. לאחרונה תורגם הספר לעברית, אחרי שנהפך זה מכבר לרב מכר בהולנד.

לא מפתיע שבהולנד חיבקו את הספר, שנגמר בטוב ומציג את הולנד היפה. אבל כך או כך, לקוראים באשר הם ובפרט לאלה היושבים בציון 2020, הספר הזה הוא מסמך דוקומנטרי מעניין ומשמעותי. מס, שנקראה בנעוריה קארי אולרייך, תיעדה את ההתרחשויות והידיעות הרודפות זו את זו החל בדצמבר 1941, כשנה וחצי אחרי כיבוש הולנד, ועד סוף המלחמה, ב–1945. היומן שלה הוא מסע בזמן, אל כרוניקה של חורבן ידוע מראש, ובה בעת אל נס אנושי נדיר, שחותר נגד הסחף וכוח הכבידה של ההיסטוריה.

מובן שהשוואה ליומנה של אנה פרנק מתבקשת, ולא רק מהטעם המובן מאליו (בכתבה בכאן 11  הדביקו לסיפורה של קארי את הכינוי "אנה פרנק עם סוף טוב"), אלא בעיקר מטעמים היסטוריים: שתי הנערות, יהודיות מבתים בורגניים, כתבו מהמסתור בלבה של עיר מרכזית בהולנד הכבושה. אולם הרקע שלהן היה בכל זאת שונה — בעוד פרנק גדלה במשפחה חילונית עם זיקה יהודית ציונית קלושה, קארי, ילידת 1926, באה ממשפחה ציונית שומרת מסורת, מעורבת ומקושרת בקהילה היהודית הקרובה והרחוקה. כלומר, מלבד העדות האישית, יש ביומניה של קארי גם עדות על המתחולל בקהילה ועל המידע שהגיע בזמן אמת מפולין (על פי היומן, הם ידעו, או לפחות שמעו, על מחנות ההשמדה עוד ב–1942(

קארי לא היתה כותבת מבריקה וכריזמטית כמו פרנק, וגם לא מרדנית ורדיקלית כמוה. למעשה, כישורי הכתיבה שלה היו די ממוצעים, והיא עצמה מצטיירת כדמות מופנמת וצנועה בשאיפותיה, כך שקשה למצוא ביומנים ערך ספרותי או פיוטי יוצא דופן. השפעתו המטלטלת של הספר באה דווקא מהכיוון ההפוך: בזמן שההיסטוריה מאיימת לבלוע אותה, קארי נאחזת בתיעוד היום־יומי הכרונולוגי היבש, כמו במטרונום מתקתק, שמהירותו הולכת וגוברת. היא כותבת באיפוק, לעתים בלקוניות, גם על ענייניה האישיים ביותר, משל היתה פקידה בארכיון. פה ושם מבצבצים חוש הומור עצמי מעודן או סערת נפש, אבל אלה נשארים תמיד ברקע והעיקר הוא הפרוטוקול — כל יום ואירועיו הגדולים והקטנים. אלה מצטברים מאליהם לכרוניקה יסודית ומורטת עצבים של הסכנה ההולכת ולופתת, של הגזירות ההולכות ומחמירות, של גוף ונפש המאיימים להישבר ושל המתיקות האוזלת מהשגרה; אולם בו זמנית, הם גם מצטרפים לסיפור הנוסף, של הנס האנושי הקונקרטי והחד־פעמי, המתרחש בדירת המחבוא הקטנה.

מן הסתם, המתח הזה, שנוצר בדיעבד, בין הלקוניות של המספרת המתעדת ובין העלילה ההיסטורית שנקלעה אליה (שלקורא יש גם מידע מוקדם על מהלכיה) חריף יותר בתחילת הספר, לפני המעבר למחבוא. זה מגיע לשיאים אבסורדיים, בעיקר על רקע התנדבותה של קארי ב"ועד היהודי" שאירגן את הטרנספורטים — מה שהעניק לה דחייה ברשימות לגירוש. כך, למשל, היא מספרת בכאב מאופק על כינוסם של יהודים שלא נמלטו מהרשימה, תחת אלותיהם ורוביהם של אנשי האס־אס, וכעבור כמה ימים היא כותבת: "ביום שני שעבר הלכתי שוב לבית הספר. היה נחמד מאוד, כי היינו רק שלושה בכיתה. כאילו שיעור פרטי. לפני זה היה לי גב תפוס".

- עם המעבר למחבוא בדירתה של משפחת זיילמנס, היומן מקבל צבע אחר. משפחת זיילמנס היא כאמור חבורה מעניינת ביותר — ההורים, פקיד בבנק ועקרת בית, הם קתולים אדוקים המקפידים ללכת לכנסייה אבל בביתם שורה אווירה בוהמיינית ופתוחה. בנם הגדול אאד אמנם גויס לצבא (על פי עדותה של קארי, הם מאמינים שאם יהיו טובים לאחרים, אלוהים ישמור על בנם החייל), אבל שלושת ילדיהם הנוספים חיים בבית: מיס ובוב הגדולים, וקאנוס המתבגר, בן גילה של קארי. בין המשפחות מתגלעים פה ושם מתחים ומריבות קטנות על עניינים חומריים ועבודות הבית, אבל בדרך כלל האווירה תוססת מרוב דאגה הדדית, חיבה ואחווה. ויכוחים פוליטיים, פילוסופיים ותיאולוגיים ממלאים את הבית, וחגיגות של חגים נוצריים ויהודיים נחגגות יחד. בוב הפלרטטן תופס מקום מרכזי ביומן ובחייה של קארי — היחסים שלהם הולכים ומתהדקים עד סוף המלחמה (אז גם מתברר שהיה פעיל במחתרת, מה שמסביר את היעלמויותיו הממושכות). בין לבין, מצטיירת ברקע השכונה הרוטרדמית תחת צלם של הכיבוש והמלחמה, וכן מתקבלת תמונה של אורחות החיים בתוך הבית. המוני דיווחים קטנים, שנכתבים כלאחר יד, מספרים סיפורים מסעירים — על חיפוש שעבר בשלום, על יציאותיהן הנדירות של הכותבת ואחותה מהבית תחת סיפור כיסוי, על ימי הרעב וההפגזות.

על פי ההקדמה, עורכי הספר במקור ובתרגום, וכן המתרגם עצמו, סימון סוזן, הקפידו, בצדק, שלא להתערב בטקסט — לכן ישנם פה ושם משפטים מבולבלים. מה שאינו מוצדק הוא האופן שבו תורגמה אחרית הדבר המעניינת של ד"ר בארט ואלט ההולנדי — שבה אפשר לקרוא שברוטרדם היתה קהילה של "כ–13 יהודים בתחילת המלחמה", או שהבריגדה היהודית היא "הדיוויזיה הפלסטינית־יהודית בצבא הבריטי". אלה כמובן תקלות קטנות אבל מרגיזות, בעיקר כשעל עריכת התרגום חתומים לא פחות מחמישה אנשים בעלי תפקידים שונים, מטעם ההוצאה ומחוץ לה. עם זאת, התרגום ברובו זורם וקריא, גם לנוער.

האם הנוער יקרא? אפשר להמר שזה תלוי בבתי הספר וביכולתם להכיל את הסיפור האוניברסלי והרב־תרבותי בכפיפה אחת עם הנרטיב היהודי והציוני. זה לא מובן מאליו ובפרט בתקופה הנוכחית, שבה הערכים האוניברסליים מסומנים כבגידה, ואפילו זכר השואה משמש לתעמולה לאומנית זולה.

 מקור

 


פנייה למלך הולנד ולוותיקן: עזרו בהשבת ילדים יהודיים שאומצו בשואה ע"י נוצרים

 



פנייה למלך הולנד ולוותיקן: עזרו בהשבת ילדים יהודיים שאומצו בשואה ע"י נוצרים

אלפי ילדים יהודיים אומצו בשואה על ידי משפחות נוצריות, אך הללו סירבו להחזירם למשפחותיהם ולעם היהודי לאחר השואה: "עזרו להם לחזור לעמם, בטרם יהיה מאוחר"

במכתב למלך הולנד, נאמר בין היתר "לאור ביקורך בישראל לציון יום השנה ה-75 לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, וכמי שנושא השואה קרוב ללבך, הרינו לפנות אליך בנושא חשוב ורגיש הקשור לגורל עמינו בשואה הארורה: כידוע, במהלך השואה, הורים יהודים רבים הפקידו את ילדיהם בידי הפרטיזנים שהעבירו אותם למשפחות נוצריות הולנדיות כדי להגן עליהם מפני הנאצים.

"בהולנד התנהל רישום מרכזי של הצעירים היהודיים מיתומי מלחמת העולם השניה, בארגון הממשלתי: O.P.K – Commissie van Oorlogspleegkindren.  ארגון OPK לא שיתף את רשימותיו עם היהודים, כדי שלא יפעלו להוצאתם מהסביבה הזרה. OPK אף קבע בהחלטה שרירותית מי מהם יהודי, ורשם את חלקם כנוצרים - כגון ילדים שהוטבלו לנצרות במלחמה או אחריה, כשהאב היה נוצרי והאם יהודיה, או כשההורים נחשבו חסרי דת או לא שמרו מצוות". 

בארגון מדגישים, כי בניגוד לממשלות אחרות באירופה, דווקא בהולנד ישנו תיעוד מדויק של הילדים המאומצים, אך גם בוועדה ממשלתית שנערכה כמה שנים לאחר מלחמת העולם, לא נעשה דבר, למרות זעקות הקהילה היהודית. "הוועדה של ממשלת הולנד שהוקמה כמה שנים לאחר המלחמה, החליטה כי בניגוד למסורת של החוק המשפחתי ההולנדי, לפיו כל ילד צריך להתחנך ע"פ אמונת הוריו הנפטרים, כל החלטה תהיה תלויה במצב הילד. לפי קביעתם, המצב הפיזי והפסיכולוגי היה העיקרון המנחה יחידי שלפיו צריך להחליט בנוגע לאומנה". 

פניה דומה נעשתה כאמור לוותיקן, על רקע העובדה שהאפיפיור פיוס ה-12 לא הרשה להחזיר ילדים יהודים שאומצו במנזרים או על ידי משפחות נוצריות, חזרה למשפחותיהם ועמם לאחר השואה

 לכתבה המלאה


אורי אורלב על ימי הגטו

 


 

בית אריאלה וספריות תל אביב - יפו

 

"קראתי הרבה ספרים לפני המלחמה. לא היה רדיו ולא טלוויזיה.

כשהייתי בא לספרייה שאלתי תמיד שתי שאלות: יש ציורים בספר? ואם היו, הייתי שואל: הספר מפחיד? כשהתמלאו שני התנאים האלה הייתי לוקח את הספר.

אהבתי ספרים על מלחמות והרפתקאות מסמרות שיער. אהבתי ספרים על גיבורים שעוברות עליהם תלאות על תלאות והם סובלים סבל רב עד שהכל בא על מקומו בשלום.

וככל שקראתי יותר, כך גברה קנאתי בכל אותם גיבורים המתוארים בספרים. למה לי לא קורה שום דבר?

ואז פרצה המלחמה. לא מיד הבנתי שהנה- זה קורה גם לי.

כשרוב הגטו כבר היה ריק, מי שהיה זקוק למשהו יכול היה להסתכן וללכת לחפש בבתים הריקים. דודתי שלחה אותי לעיתים לחפש פחם לחמם את הדירה שלנו. ואם מצאתי חדר ילדים חיפשתי גם שני דברים- בולים וספרים שעדיין לא קראתי.

כשהייתי חוזר היו לי מריבות גדולות עם אחי.

בעניין הבולים פשוט סידרתי אותו, הייתי נותן לו את הקרועים.

בעניין הספרים היה יותר קשה. הסברתי לדודתי שאני לא רוצה לתת לו לקרוא ראשון מפני שהוא קורא לאט.

אבל זאת לא הייתה האמת – היה לנו משחק.

אני הייתי טרזן מפקד העולם, ואחי לא היה אחי אלא אויבי בימי מלחמה וחזר להיות אחי העומד בראש ארץ שכנה בימי שלום. לכל אחד מאיתנו היה צבא גדול. ובמשך שש שנות המלחמה האמיתית ניהלנו אנחנו משחק מלחמה משלנו.

את צורת המשחק קבעו התנאים - אם זה היה בלילה, או במקום חשוך במחבוא,

פשוט היינו מדברים, מה אני עושה בצבא שלי ומה אחי עושה בצבא שלו.

כשיכולנו לשחק במשך היום על הרצפה היינו עורכים מלחמות של ממש בחיילי עופרת

או בצבאות כלי שח או בערימות עצומות של קלפי משחק שהבאתי מדירות המגורשים בבתים השכנים.

וכאן אנחנו חוזרים למריבות שלנו "מי יקרא ראשון את הספר."

לכל אחד מאתנו היו בצבאו חיילים, גיבורים וגנרלים. שמות הגיבורים באו מהספרים.

מי שקרא ראשון הזמין את גיבורי הספר לצבאו. מובן שבצבא שלי היו הגיבורים הנחשבים ביותר, כמו גנרל קפיטן נמו, גנרל סוקרטס, גנרל נפוליאון וגנרל יהושע בן-נון ועוד רבים אחרים. חוץ מרובין הוד.

בתקופה מסוימת, עוד לפני שלקחו את אמא, אסור היה להדליק אור ואמא לא יכלה לקרוא לנו ספר לפני השינה. היא היתה מדליקה נר תחת השולחן, ישבנו איתה מחובקים על מיטתה והיא היתה מספרת. ופעם כשסיפרה לנו את סיפור רובין הוד, אחי קפץ פתאום והזמין. מאז היה גנרל רובין הוד בצבא שלו, לעזאזל.

כל הזמן ראיתי את עצמי כגיבורו של סיפור מותח, וככל שהרגו סביבי יותר אנשים,

כך גברה אמונתי שלי לא יכול לקרות שום דבר רע ושסוף הסיפור שאני משחק בו את תפקיד הגיבור יהיה בהכרח סוף טוב.

יום אחד המצאתי לעצמי סיפור שהמלחמה, השואה, כל זה לא מתרחש באמת.

זה רק חלום שאני חולם. אני בנו של קיסר סין ואבי הקיסר ציווה להעמיד את מיטתי על במה גדולה והושיב סביבי עשרים מנדרינים חכמים. קוראים להם מנדרינים מפני שלכל אחד מהם מחוברת מנדרינה לכובעו. אבי ציווה עליהם להרדים אותי ולגרום שאחלום את החלום הזה כדי שבבוא היום, כאשר אירש את כסאו של אבי, אדע כמה רעות המלחמות, מהם הרעב והיתמות, ולא אעשה מלחמות.

לסיפור הזה היה ביקוש גדול אצל אחי. כל פעם כשנוצר מצב מאיים והיינו שרויים בסכנה מיידית, היה אחי משדל אותי לספר לו את הסיפור.

הוא היה מוכן לתת לי בתמורה כל אחד מהגנרלים שלו, פרט לרובין הוד, כמובן."

מתוך: משחק החול/ אורי אורלב, כתר, 1996

כבר שנה מאז שעזב אותנו סופר הילדים והנוער והמתרגם הנהדר אורי אורלב

הסופר הישראלי היחיד שזכה אי פעם בפרס אנדרסן היוקרתי לספרות ילדים, פרס שעם זוכיו נמנים גדולי הספרות העולמית - אסטריד לינדגרן, אריך קסטנר וטובה ינסון.

 מקור וקרדיט : ספריית בית אריאלה , ת"א


יום ראשון, 23 ביולי 2023

איפה ההורים שלנו?"

 


ילדי בוכנוולד היו קבוצה של כ - 1,000 ילדים יהודים ששוחררו על ידי כוחות אמריקאים ממחנה הריכוז בוכנוואלד ב- 11 באפריל 1945.

מרבית הילדים היו במקור מפולין, אף שאחרים הגיעו מהונגריה, סלובניה ורותניה.

המפקדים לא ידעו מה לעשות עם הילדים הניצולים,רבני הצבא האמריקני, הרב הרשל שקטר והרב רוברט מרקוס, פנו למשרדי Ode, ארגון הסעד לילדים היהודים בז'נבה. וביקשו את עזרתם, יחד הם קבעו לשלוח 427 מהילדים לצרפת, 280 לשוויץ ו -250 לאנגליה.

בתמונה

אחד  מאותם הנערים ניצולים מבוכנוולד כותב בגרמנית על קרון הרכבת "איפה ההורים שלנו?" לפני יציאת הסעות הילדים מבוכנוולד לצרפת.

 

מקור וקרדיט: הדף " כי אנחנו העדים הבאים"


הילדים מרחוב בולנהוזר דאם

 




אדוארד רייכנבאום 
(Eduard Reichenbaum)

אדוארד רייכנבאום נולד ב 15 לנובמבר 1934 בקאטוביץ (Kattowitz) בפולין. במשפחה קראו לו אדולאק. אביו, ארנסט רייכנבאום, עבד כמנהל חשבונות בסניף של בית הוצאה לאור גרמני. זמן קצר לפני תחילת המלחמה עברה המשפחה יחד עם אחיו ז‘ארסי (Jerzy), שהיה מבוגר מאדוארד בשנתיים, למקום בשם פיוטרקוב טריבולאנסקי (Puotrkow Trybunalski) ליד לוד‘ז, שם גרו הסבא והסבתא של הילדים.

ב 1943 המשפחה הועברה למחנה עבודות הכפיה בליזין (Blizyn). שם היה על אדוארד וז‘ארסי לעבוד במפעל שייצר גרביים עבור הצבא הגרמני. אדוארד ניצל בבליזין, משום שאביו, ששלט היטב בשפה הגרמנית ועבד במשרד המחנה, שינה את תאריך הלידה של בנו, כך שהוא לא היה בין חמישים הילדים בני פחות מעשר שנרצחו. בספטמבר 1944 המשפחה הועברה למחנה הריכוז אושויץ. ז‘ארסי ואביו הוכנסו למחנה הגברים, שם האב מת בנובמבר. אדוארד הוכנס תחילה יחד עם אמו למחנה הנשים, מאוחר יותר העבירו אותו לצריף הילדים. סאבינה רייכנבאום הגיעה בנובמבר 1944 למחנה חוץ של מחנה הריכוז בוכנואלד בעיר ליפשטאת (Lipstadt). באותו משלוח הייתה גם מאניה הרצברג (Mania Herszberg) אמה של רבקה הרצברג. אדוארד רייכנבאום הועבר ב 28 לנובמבר 1944 למחנה הריכוז נויאנגמה, ונרצח ב 20 לאפריל 1945 ברחוב בולנהוזר דאם.

ז‘ארסי רייכנבאום הועבר עם פינוי המחנה באושויץ למחנות הריכוז זאכסאנהאוזן ומאוחר יותר למאוטהאוזן ושרד שם. עוד בשנת השחרור עלה הילד בן ה 13 לישראל. ב 1947 אמו הצטרפה אליו. הם חיפשו את אדוארד, אבל רק בשנת 1984 נודע לז‘ארסי גורל אחיו אדוארד, ממאמר בעתון מעריב. יצחק רייכנבאום מבקר בקביעות בטכס האזכרה השנתי בבולנהוזר דאם. שם הוא משוחח עם בני נוער על גורל אחיו אדוארד.

אמו (בתמונה) של אדוארד רייכנבאום, סאבינה, 1945. כשנודע לבנה יצחק רייכנבאום  על רצח אחיו אדוארד בבולנהוזר דאם, הוא חס על אמו ולא העביר לה את הידיעה הנוראה. היא נפטרה בישראל בשנת 1985

 

מקור וקרדיט : דף הפייסבוק : "כי אנחנו העדים הבאים


אילידה : סיפור חייה המטלטל של תינוקת שנולדה בגטו קובנה

 


אי־לידה: רומן ביוגרפי — סיפורה של בת לשלושה אבות וארבע אימהות, מאת ציפי קליין־יעקב, עורכת: עידית נבו, רקמה הוצאה לאור, 2020, 270 עמודים

סיפור חייה המטלטל של תינוקת שנולדה בגטו קובנה, והוריה נתנו לה את השם העברי אי־לידה כהתרסה על האיסור ללדת ילדים שגזרו הנאצים. היא טולטלה בין משפחות, שמה הוחלף מספר פעמים וזהותה האמיתית הוסתרה ממנה. תהפוכות הגורל נשאו אותה על פני ארצות ויבשות, אך גם כשנדמה היה שהגיעה לחוף מבטחים, לא תמו הקשיים והמאבקים. הספר מבוסס על מחקר מקיף שערכה המחברת, שהדרמה בחייה של בת־דודתה אילידה, לא נתנה לה מנוח. התחקיר השתרע על פני כמה ארצות והתבסס על ספרים, מסמכים, תמונות, ארכיונים, עדויות אישיות ומכתבים אותנטיים. זהו רומן ביוגרפי יוצא דופן הנקרא בנשימה עצורה. רומן שכל האירועים בו התרחשו במציאות – והמציאות הנפרשת בו עולה על כל דמיון.

הספר מבוסס על עדויות של מציליה של אילידה, זרים, קרובים ובני משפחה, ובעיקר על היכרות אישית. ציפי קליין־יעקב פגשה את אי־לידה בפעמיים שניסתה להיות ישראלית ורצתה בכל מאודה בהתאקלמותה ובאושרה. קורות חייה של אי־לידה על תהפוכותיהם רדפו אותה עשרות שנים עד שהצליחה להעלות אותן על הכתב

מתוך הסקירה  אודות הספר ע"י ד"ר יפה עמנואל בנימיני:

האישה המצולמת היא אילידה הממשית, זו, שנולדה כיהודיה בגטו בעיצומה של השואה במלחמת העולם השנייה, התנאים הקשים בגיטו ורצון ההורים, שבתם תשרוד, הביאה אותם למסור אותה, עד יעבור זעם, לטיפול תמורת תשלום לידי משפחה של נוצרים בחווה קרובה. הבת הזו "טולטלה בין משפחות, שמה הוחלף מספר פעמים, וזהותה האמיתית הוסתרה ממנה. תהפוכות הגורל נשאו אותה על פני ארצות ויבשות, אך גם כשנדמה היה ,שהגיעה לחוף מבטחים, לא תמו הקשיים והמאבקים".

הקורא עשוי להבין מראש, וימצא זאת גם כשיקרא את הספר עד סופו, שבמשפחות , בהן טולטלה הדמות הזו בארצות שונות,אכן היו לה בפועל שלושה אבות וארבע אימהות, מהם אבא ואימא ביולוגיים והיתר היו המגדלים.

כבר בפרק זה יסתבר לקורא, כי שמה של הבת שונה כבר בינקותה.

אחר כך גם בהמשך חייה הוא ישתנה עוד כמה וכמה פעמים. אבל בסופו של דבר, היא בנערותה תחזיר לעצמה את השם המקורי "אילידה".

עם צאתם לארה"ב, קראה ציפי בעיתון כתבה, שכותרתה: "קורותיה של ברית מוזרה, שכרתו שני יהודים בגיטו קובנה"

למקרא הכתבה הזו חלה בה נקודת מפנה ביחסה לשואה, כי הכתבה סיפרה לה, שכורתי הברית הזו היו הדוד שלה ,לייזר גולדברג, ובן

דודו הרופא ד"ר יונה פרידמן.

עוד סיפרה, שהם נשבעו זה לזה, כי "מי שיישאר בחיים לאחר המלחמה, ידאג לילד או לילדה, שיינצלו ויאמץ אותם". (ע' 7)

והנה, והיא הייתה עדה לכך, דוד לייזר קיים את הברית ואימץ את אילידה, בתם של קרוביו, יונה וצילה פרידמן, שנספו בשואה!

מבנה הספר  על פי ד"ר ד"ר יפה עמנואל בנימיני:

פתיחה: אילידה פרידמן, נולדה בגיטו קובנה להוריה ד"ר יונה וצילה פרידמן, שדאגו למצוא לה מחסה מחוץ לגיטו. הם עצמם נספו בשואה.

סיבוך: ריטה בילדותה גדלה בחווה של גויים ליד קובנה.

שיא: עם גמר המלחמה אימץ אותה זוג יהודים מוילנה ושמה היה גיטה רוחין.

בני משפחתה איתרו אותה והיא הגיעה כנערה למשפחה בישראל.

התרה: היא אומצה על ידי קרוב משפחה, שלקח אותה לארה"ב ושמה הפך להיות אילידה גולדברג. היא הצטיינה בלימודיה. היא נישאת באהבה לדיק ומקבלת את השם אילידה כצמן. לזוג נולדים שלושה בנים.

סיום: עם הבעל והילדים היא עולה שוב לישראל. כאשר הילדים היו בחופשת קיץ  בארה"ב והוריהם,אילידה ודיק, היו במטוס בדרך אליהם, ארע האסון. שניהם נספו.

סוף דבר ותודות (דברי ציפי יעקוב בגוף ראשון) ונספח תמונות

נכתב על ידי ד"ר יפה בנימיני

 

יום שבת, 22 ביולי 2023

היום יום הולדתו העצוב של הילד רנה ריינהולד

 


23 ביולי 1934 | ילד יהודי בלגי, רנה ריינהולד, נולד באנטוורפן. בספטמבר 1943 גורש לאושוויץ ונרצח בתא גזים.

23 July 1934 | A Belgian Jewish boy, Renè Reinhold, was born in Antwerp. In September 1943 he was deported to #Auschwitz and murdered in a gas chamber.

Source:

https://twitter.com/AuschwitzMuseum/status/1682918488279490560


יום ראשון, 16 ביולי 2023

התחקינו אחר גורלם של הילדות והילדים שפרסמו בעיתון העברי בפולין "עולמי הקטן", שנים ספורות לפני השואה

 



הדר פרי

 

כתב העת "עולמי הקטן" היה דו-שבועון שיצא לאור בוורשה בשנים תרצ"ו-תרצ"טעולמי הקטן ראה אור ביוזמת רשת "תרבות" בפולין, שהפעילה בתי ספר עבריים-ציוניים במזרח אירופה, ובעיקר בפולין, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. העורכים היו שמואל רוזנהק (1894-1969) ואלחנן אינדלמן (1913-1983). רוזנהק ואינדלמן הוציאו לאור שלושה עיתונים לגילים שונים: עולמי (לכיתות ה'-ז'), עולמי הקטן (עד שנת תרצ"ט לכיתות א'-ד', בתרצ"ט לכיתות ג'-ד') ועולמי הקטנטן בשנת תרצ"ט לכיתות א'-ב'.

העיתון הקדיש תשומת לב מיוחדת לנעשה בארץ ישראל ולטבע הארץ, בדרך כלל בפתח כל גיליון. כמו כן ניתן מקום מיוחד לאישים מרכזיים בתנועה הציונית ובתרבות העברית. בעיתון הובאו ידיעות מן היישוב העברי, אשר עמד באותן שנים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. בגיליונות העיתון הודגשו גם ההתיישבות החלוצית והעיר תל אביב, כמצופה מרשת "תרבות" הציונית. בעיתון אף התפרסמו יצירות מאת סופרים ומשוררים כלוין קיפניס, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יאנוש קורצ'אק ואנדה פינקרפלד.

בכתבה הזאת אביא יצירות של ילדים ונערים, שהתפרסמו בכתב העת עולמי הקטן

לכתבה המלאה של הדר פרי  באתר הספרייה הלאומית

 


נר במחשכים: הישרדות בגטו קובנה ובדכאו

 


כמעט מכל נקודה בגטו היה אפשר לראות את הדרך המתעקלת במעלה הגבעה אל הפורט התשיעי ואת התהלוכה האין-סופית של הנידונים המתקדמת עליה לאיטה. לא הפסקתי לרעוד. [...] תושבי הגטו שניצלו התרוצצו כהמון מטורף בחיפוש אחר קרובי משפחה וחברים וניסו לאטום את אוזניהם מפני הקולות הנוראים של מכונות הירייה שבקעו מן הפורט התשיעי. הירי היה פעם חלש יותר ופעם חזק יותר אך נמשך בלי הפסקה שעה-שעה, יומם וליל. ניסינו לאטום את אוזנינו נגד הצליל הנורא, אבל לשווא

סולי גנור נולד בליטא ב-18 במאי בשם סולי גנקניד, ילד שלישי למשפחה יהודית מבוססת. מלחמת העולם השנייה קטעה באבחה חדה את ילדותו המאושרת. הוא ומשפחתו נכלאו בגטו קובנה. הנער חווה על בשרו את מוראות הגטו ושמע מעד ראייה על רצח ההמונים בפורט התשיעי. סולי ובני משפחתו גילו תושייה רבה בהברחת אוכל לגטו ואף עלה בידיו ובידי חבריו להסתיר ספרים, לקרוא וללמוד בעת של רעב, עבודת כפייה, אקציות אכזריות ומעשי טבח. לאחר חיסול הגטו נשלח לעבודות כפייה במחנה שטוטהוף ובלאגר 10, מחנה משנה של דכאו. כדי לשרוד גייס סולי את מלוא תושייתו ואומץ ליבו. אביו של סולי חיים גנקינד נודע בלאגר 10 כאחד ממספרי הסיפורים המוכשרים ביותר. אלה עברו בין הצריפים לאחר כיבוי האורות ובתמורה לסיפוריהם זכו בתוספת מזון צנועה. לבסוף אולצו הנער ואביו לצאת לצעדת המוות ורק בקושי שרדו.

כחמישים שנה צפן סולי את זיכרונותיו עמוק בליבו. רק בעקבות מפגש מרגש עם משחרריו, חיילים אמריקנים ממוצא יפני, כמעט חצי מאה אחרי סוף המלחמה. הרשה לעצמו  סוף-סוף להסתכל לאחור, להיזכר בחוויותיו הקשות מנשוא ולהתייפח כמו ילד. ספר זה הוא הפרי שצמח מפריצת הדרך הרגשית שלו באותו המפגש. סולי ירש בלי ספק את כישרון הסיפור מאביו, והסיפור שהוא מגולל כאן בחיות רבה, השזור תיאורים קשים, נקרא בנשימה עצורה ובלב נשבר

 

מקור וקרדיט : הוצאת הספרים של יד ושם ( קישור)

יולי 1944 : חיסול מחנה המשפחות של טרזינשטט מתבצע

 

11 ביולי 1944 | חיסול מחנה המשפחות של  טרזינשטט מתבצע באושוויץ-בירקנאו. 4,000 נשים וילדים מועברים למשרפה ונרצחים בתאי הגזים. יום קודם לכן גם 3,000 נשים וילדים נרצחו  באותו אופן.

הנער הניצול מיכאל קראוס ציין ביומנו: "ב-11 ביולי לא ישנתי. הלילה היה בהיר, השמים אדומים. על זה אני לא יכול לדבר על זה. ב-11 ביולי הם הרגו את אבי , אז אני  עם אגרוף קפוץ, בכיתי והבטחתי לנקום ".

מקור   

July 11, 1944 | Liquidation of the Theresienstadt Family Camp takes place in Auschwitz-Birkenau. 4,000 women and children are transferred to the crematorium and killed in the gas chambers. The day before also 3,000 women and children were killed the same way.

Survivor Michael Kraus noted in his diary: “On July 11 I did not sleep. The night was bright, the sky red. Of that I can’t talk about it. On July 11 they killed my father. I balled my fists; I cried and promised to avenge him”.

Source and credit



 

מקור   


"הם היו חברי ילדות שגרו דלת מול דלת. יחד הם שרדו את המלחמה"

 



מתי התחיל הקשר ביניכם?

אייל: נפגשנו לפני שמונה שנים בערך, הייתי בפרויקט של תיעוד קהילות יהודיות נעלמות. עשיתי את זה בגרמניה ונסעתי לוורשה, שם פגשנו את יוזק ואת כל המשפחה. אלה היו כמה ימים קסומים. כמה שנים אחר כך נסעתי עם משלחת יהודית אחרת לקרקוב, ונסענו לטייל. בילינו כמה פעמים ביחד במולדת שלו, ועכשיו הוא בא אלינו. זה בוקר מאוד מרגש בשבילי, בשבילנו.

אז מה קרה במלחמה?

יוזק: כשהמלחמה התחילה, אבא שלי היה בן שבע, וסבא של אייל בן תשע.

אייל: זה היה בהנריקוב, מקום שאז היה פרברי ורשה, ועכשיו זה חלק מהעיר.

אייל: הם היו שכנים, דלת מול דלת. יוזק, סבא שלך, מת בתחילת המלחמה, נכון?

יוזק: כן, ממש במחצית השנייה של ספטמבר 39'.

אייל: המשפחה של סבא שלי נשלחה ישר לגטו ורשה. זה סיפור מאוד ארוך, אבל בקצרה מה שקרה זה שסבא שלי בילה את רוב שנות המלחמה ב–15 ק"מ שסביב הנריקוב. ברגע שהתחילו לחסל את הגטו, הוא ברח משם. אבא שלו נרצח, אמא שלו והאחיות נשלחו לטרבלינקה, והוא התחבא בשממה במשך שנה ומשהו. נדמה לי שהם נפגשו ב–43'. למזלנו הוא הספיק לתת עדות בפרויקט של ספילברג חצי שנה לפני שנפטר. יום אחד, מתישהו בחורף של 43', כשסבא שלי היה בן 12, אבא של יוזק, ויטק, הגיע הביתה.

יוזק: זה היה לפנות ערב.

אייל: הוא חזר מפעולה בצופים והוא ראה מישהו בשיחים. סבא שלי יצא, אבל ויטק לא זיהה אותו בהתחלה. סבא שלי קרא בשמו, וקרס. ואז ויטק, אמא שלו ושני האחים סחבו אותו פנימה. אמא שלו שטפה אותו, שרפה את הבגדים. הוא היה במצב נוראי. אתה רוצה להמשיך?

יוזק: תמשיך אתה.

אייל: הילדים אמרו לאמא שלהם שהם חייבים לעזור לו, והיא אמרה שזה מאוד בעייתי, כי היתה להם חנות בקומת הקרקע, ועשרות אנשים עברו שם מדי יום. והילדים אמרו, "אם אבא היה בחיים, הוא היה עושה את זה". אמא שלהם אמרה, "אוקיי, אנחנו נעשה את זה יחד". במשך כמה חודשים סבא שלי היה בקומה העליונה, הוא לא יכול היה לצאת מהמיטה במשך היום.

יוזק: כדי שהלקוחות בחנות לא ישמעו אותו ויעשו את החשבון — "אוקיי, שלושת הבנים בבית ספר, היא פה, אז מי למעלה?"

אייל: אז הוא שכב שם בלי להסתכל בחלון אפילו. הוא חשב שהוא ישתגע.

יוזק: זה נשמע נורא, אבל בחורף, עם השלג, במינוס 20 מעלות, זה לא היה נורא. וכשהחנות נסגרה הוא יכול היה לצאת מהמיטה, רק להתרחק מהחלונות. אחרי כמה חודשים, ב–44', ממש לפני מרד ורשה, אבא שלי נתן לו את תעודת הלידה שלו.

אייל: כדי שיהיה לו מסמך שהוא לא יהודי.

יוזק: וככה הוא יוכל לצאת בביטחון יחסי מוורשה. זה היה מעשה קצת טיפשי מצד אבא שלי, כי אדם בלי תעודת לידה יכול היה לחטוף ירייה במקום רק משום שאין לו את המסמך.

לאן סבא שלך המשיך?

אייל: אני לא בטוח מה היה המסלול המדויק. היו כמה חודשים באסם תת־קרקעי, תקופה בכנסייה, תקופה באיזה שדה, ובסוף הוא הגיע לחיפה.

יוזק: בזמן המרד, אבא שלי והמשפחה ברחו ליער קמפינוס, זה יער ענק מחוץ לוורשה. הבית שלהם נשרף במרד.

אייל: לא ידעתי שזה קרה.

יוזק: כן. אני לא יודע איך הוא שרד בלי תעודת הלידה שלו. לא יצא לנו לדבר על זה כבר הרבה זמן. הוא בן 90, הוא חי בוורשה בבריאות טובה. בכל מקרה, אחרי המלחמה הוא חזר לבית ספר, ובסופו של דבר הוא התגלגל לניו יורק ופגש שם את סבא של אייל.

אייל: הסיפור שאני מכיר זה שאבא שלך ישב במשרד שלו ומישהו בא ואמר לו שדודק מחפש אותו, שהוא בחיים. הוא לא ידע. היה רגע מאוד מיוחד שבו ישבנו בבית הקיץ של המשפחה, מחוץ לוורשה, וצפינו יחד בעדות של סבא שלי, שהוספנו לה במיוחד כתוביות בפולנית.

יוזק, הרקע המשפחתי מלווה אותך?

יוזק: כן, כן ברור. אייל, זוכר שאבא שלי דיבר על הסיפור הזה באוניברסיטה? אייל ואני נפגשנו בוורשה, הסתובבנו בעיר העתיקה והלכנו לבקר את אבא שלי, שבדיוק הנחה אסיפה באוניברסיטת ורשה וסיפר את כל הסיפור, ובזמן שהוא מספר, אייל נכנס לאודיטוריום.

אייל: והוא הציג אותי לכל הסטודנטים. זה היה מופרע, לא ידעתי מה להגיד. זה היה לי מאוד עוצמתי להיות שם. פתאום הרגשתי חלק ממשהו לא קשור אליי, גדול הרבה יותר. שריד של משהו.

 

מקור וקרדיט:

"הם היו חברי ילדות שגרו דלת מול דלת. יחד הם שרדו את המלחמה" - טיסות נכנסות / טיסות יוצאות - הארץ (

מקור וקרדיט:

"הם היו חברי ילדות שגרו דלת מול דלת. יחד הם שרדו את המלחמה" - טיסות נכנסות / טיסות יוצאות - הארץ (


גבורת האם וההישרדות של התאומות יהודית ברנע וליה הובר במחנה אושוויץ

  התאומות יהודית ברנע וליה הובר לבית צ'נגרי נולדו בשנת 1937 בעיירה שומיו (סילגישומליו) שבטרנסילווניה. בשנת 1940 סופחה טרנסילווניה להונגר...