ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 28 בנובמבר 2021

"ספרי לילדים תמיד, שאבא שלהם אהב אותם כל כך, כמו שרק אבא יכול לאהוב את ילדיו...

 


עם פלישת הגרמנים לצרפת, מרים הירש שהתה לבדה עם ילדיה בפריס, בזמן שבעלה משרת באלג'יר כחייל בלגיון הזרים. עם הבנת המתרחש הירש שכרה רכב ונהג ונמלטה עם ילדיה דרומה, עם זרם הפליטים, תחת הפצצות הגרמנים. בדרכם, התגברו ההפצצות והם נאלצו לעצור. הירש קראה לילדיה להשתטח ולהתפלל עימה בצרפתית ובגרמנית, שכן האמינה כי זה הסוף. בתום ההפצצות רוב הסובבים אותם נמצאו מתים.

מרים הירש וילדיה התקבלו כפליטים בעיירה סן גוטייה, שם הצטרף אליהם אב המשפחה, עם שובו מאלג'יר. תנאי המחיה של המשפחה היו קשים. יחד עם זאת, רוזן זוכרת רגעי אושר רבים מתקופה זו עם אביה כמו רכיבה על אופנים להשגת תוצרת חקלאית או הסברים של אביה על כוכבי השמיים. באותו זמן השיג הירש עבודה בתיקון הכבישים שנפגעו בהפצצות ואירגן לו ולמשפחתו משק מאולתר.

בפברואר 1943, הגיעו שוטרים מקומיים ועצרו את הירש במטרה להעבירו למחנה עבודה. הירש הלך איתם, למרות הפצרותיה של אישתו, ועל אף שניתנה לו, להבנתן של רוזן ואימה, הזדמנות להימלט. הירש הועבר למחנה גירס ושמר על קשר עם משפחתו באמצעות מכתבים. כעבור חודש, במרס, גורש לדראנסי. לאחר המלחמה גילתה הירש מה הוא  אותו יעד בלתי ידוע אליו התייחס הירש באיגרתו האחרונה: מיידאנק – שם נרצח.

לאחר מעצרו של בעלה, פעלה הירש במהירות: ארגנה מסתור לילדיה והשיגה לעצמה ניירות מזויפים. הילדים התגוררו במשך כשנה וחצי בביתה של סוזאן מורן-בארון, שהוכרה כחסידת אומות העולם, בחווה בסן גוטייה. מורן-בארון הייתה מסורה לילדים ורוזן זוכרת אותה ואת החוויה הכפרית בחום- זוכרת את אחיה משחק עם ארנבים בחצר ועוד. בשלב מסוים, כשחששה לאובדן זהותם כיהודים, שלחה הירש את גיסה לאסוף את הילדים ולהעביר אותם אליה- לליון, שם שהתה. הפרידה ממורן-בארון הייתה קשה לילדים.

משפחת הירש, או בשמה הבדוי- מרטין, שהתה בדסין בזמן השחרור. בשלב זה עברו הירש ושני ילדיה לבית ילדים יהודי באירונדל, בניהולו של הזוג סמואל. הירש הועסקה במקום כמדריכה וסייעה בהכנת החניכות והחניכים, רובם יתומים פולנים, לעלייה לארץ. האוסף כולל תמונות רבות, שירים וכתבים בספר זיכרונות המתארים את החיים באירונדל ואת הזוג סמואל.

במרץ 1948 הגיעה המשפחה לארץ ישראל על ה"סירניה". מרים נישאה לשמואל רוזן ולבנם הבכור קראו עמנואל, על שם אביה.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם


הצילום האחרון בחיים של אישה וילדה נושאות את הטלאי הצהוב בפתח בית בפלונסק

 


ב-6 או ב-13 ביולי 1941 ריכזו הגרמנים את כל היהודים בפלונסק במגרש מאחורי בית הכנסת ובתי המדרש וערכו שם "סלקציה". יהודים שלא היו בידיהם תעודות נצטוו לעמוד מצד אחד והגרמנים נעמדו בשורה. כל יהודי חסר תעודה עבר על פניהם והוכה באלות. באותו יום גורשו מגטו פלונסק למחנה פומייחובק 1,200 יהודים שגרו בגטו ללא אישור, וגם יהודים מהגטו שעבדו ללא אישור אצל איכרים פולנים בסביבה
.

הובילו אותנו במכוניות-משא לפומייחובק, בהגיענו לפומייחובק הכניסונו כל 165 איש לתוך אולם אחד. המחנק והצפיפות היו נוראים וגם אוכל לא קיבלנו במשך שלושה ימים. אנשים נפלו וגוועו ברעב. ביום הרביעי הביאו חבית מים וכל אחד רץ לקבל קצת מים. אז נורו כמה אנשים.

אלמוני, בתוך דפים על פלונסק מארכיון רינגלבלוםספר פלונסק, ע' 508

  

הגטו בפלונסק

 

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

 


ילדות נשכחת

 




קרדיט :  מרב ז'נו באתר יד ושם , עיקרי דברים

בסוגי השיח השונים - פוליטי, אקדמי, תקשורתי ועוד, ילדים  בשואה כמעט שאינם לוקחים חלק, וההתייחסות אליהם היא כאל אובייקט ולא כאל סובייקט. ההגדרה של מושג הילדות היא במהותה הגדרה חברתית, חיצונית למושאיה. הילד מעולם לא זכה לקחת חלק פעיל בשיח שמגדיר אותו כילד. אף שחוויית הילדות משותפת לכל האנושות, היכולת להמשיג אותה ולבחון אותה היא פריבילגיה שהחברה מייחסת לאדם בוגר. הילד נותר אפוא בגדר "אחר", מאחר שמבחינה קוגניטיבית ורגשית הוא נתפס כמפותח פחות, וכך נותרת הילדות חמקמקה ובלתי מפוענחת.

הקושי בהתייחסות לילדים כאל קטגוריה בפני עצמה בא לידי ביטוי גם בחקר הילדות בתקופת השואה. בגלל האופן שבו נתפסת הילדות, ניצולים שהיו ילדים בתקופת השואה נמנעו במשך שנים ארוכות מלמסור עדות או מלספר את סיפורם במסגרת כלשהי. זהבה סולומון, בהקדמה לספר ילדות בצל השואה, מונה שלוש סיבות אפשריות למיעוט העיסוק בנושא:

1.     ילדים ניצולים לא ענו להגדרה המקובלת של "ניצול שואה" מאחר שברובם לא נשלחו למחנות ריכוז.

2.    עד לשנות ה-90 רווחה הדעה שמי שעבר את השואה כילד היה צעיר מדי מכדי לזכור את שאירע לו.

3.    תפנית הדורות – הניצולים הבוגרים, אלו שהיו אסירים במחנות, הזדקנו והלכו לעולמם, ומי שנותר להעיד הם הניצולים הילדים.

 

הסופר אהרון אפלפלד, שעבר אף הוא את אימי המלחמה כילד, מנסה לתאר את ההבדל בין זיכרונו של הניצול הילד לבין זה של הניצול המבוגר באופן הבא:

"מי שהיה אדם מבוגר בזמן המלחמה, קלט וזכר מקומות ואנשים ובתום המלחמה ישב ומנה אותם וסיפר עליהם, כך ודאי יעשה עד סוף ימיו. אצל הילדים לא השמות נטמעו בזיכרון אלא משהו שונה לחלוטין. אצלם הזיכרון הוא מאגר שאינו מתרוקן. הוא מתחדש עם השנים ומתבהר. לא זיכרון כרונולוגי, אלא שופע ומשתנה, אם מותר לומר כך."

הניצול הילד חוזר ומתבונן בעברו, וכך נוצר מבט כפול של הניצול אל עצמו בזמן ובמקום אחר מחד; ודרך עיניו של הילד שהיה אז, מאידך. ייתכן שכך נוצרת אותה גמישות בנדידה המתמדת בין שתי נקודות המבט שעליה מדבר אפלפלד.

למאמר המלא  באתר יד ושם

 


דריו, הנער ניצול השואה מיהדות סלוניקי נפטר השבוע ..סיפור חייו

 




גיבור היום שלנו הוא דריו צבי מיהדות סלוניקי, שבחר בגבורה, בשמחה ובנתינה על אף הקשיים ועל אף האובדן של בני משפחתו
.

דריו צבי (סווי) נולד ללונה וליוסף סווי בשנת 1927 בסלוניקי, יוון, ולו ארבעה אחים. הוא התגורר בשכונה יפה בסלוניקי ליד שפת הים, ובשנותיו הראשונות הלך לגן ילדים יהודי. הוא למד בבית ספר צרפתי, ומשם המשיך לגימנסיה נוצרית עד 1941. המשפחה חיה בתנאים טובים בסביבת היהודים. אביו של דריו היה מוזיקאי והיו לו כלי נגינה רבים.

ב-1941 שמע אביו על המתרחש בפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ועל היחס האיום של הגרמנים כלפי היהודים. לאחר שהגרמנים פלשו לסלוניקי ב 1942, קצין גרמני בכיר התגורר בביתו שנתיים עד שגורשו. לא הורגשה אנטישמיות מאותו קצין והם דיברו באנגלית ובצרפתית. לקצין הגרמני  היו אופניים, שדריו לעיתים עשה בהן שימוש. מאידך, מחוץ לבית, כאשר גרמני היה רואה אדם עם הטלאי הצהוב, הוא היה צועק לעברו 'יודה'.

 במרץ 1943, לאחר שתושבי שכונת הברון הירש נשלחו לאושוויץ, דריו נשלח לבדו בצעדה רגלית של גברים לשכונת הברון הירש. למחרת, יחד עם אחיו, הועלו יחד עם שמונים גברים לרכבות. כעבור יום הורדו ליד העיר טיבס, מרחק שעה נסיעה מאתונה, ואולצו לבנות תחנת רכבת עבור הגרמנים. דריו מספר "היות והייתי קטן יחד עם עוד מספר ילדים, חילקנו מים לעובדים. בשלב זה הייתה לנו אפשרות לברוח, אך דאגנו להורים הזקנים ולאחיות שלנו ונשארנו". לאחר סיום הבניה, הושבו לסלוניקי. בשובם, התחוור להם כי את בני משפחתם כבר לא יראו.

דריו ואחיו הועלו על רכבת לאושוויץ ומשם הועברו לגטו ורשה. דריו עבד בגטו במספר רב של עבודות "קומנדוס", בעיקר בתחום הבניה, והיה מחפש דברי ערך כדי לסחור בהם תמורת מזון. בהמשך יצאו למסע רגלי ארוך, שבו נורו רבים והושלכו לנהר, והגיעו למחנה דכאו. שם עסק בעבודות בניה.

המלחמה התקרבה לכיוונם, ומאותו מקום העמיסו אנשים לרכבות. כעבור יום וחצי דלתות הרכבות נפתחו, ונאמר להם שהם חופשיים. "התחלנו לרוץ מסביב, לא ידענו איפה אנחנו" אומר דריו. הקבוצה רצה לכיוון ההרים ושם רובם נורו על ידי הגרמנים, והיתר שבו לרכבת שהחלה בנסיעה קדימה ואחורה עד שנעצרה. בהמשך התקבלה הוראה להביאם להרי הטירול ולדרדר את הרכבת, על אלו מבין נוסעיה שלא ברחו, לתהום. אחרי השחרור הובאו למחנה "היטלר יונג", לחיילי אס. אס. צעירים.

בהמשך נשלחו למחנה העקורים סנטה סזרייה בדרום איטליה, שם הבריגדה היהודית מינתה את דריו למתורגמן היות וידע איטלקית. בהמשך מינו אותו לחייל בריגדה שהולך לנמלים ומחפש אניות במטרה להעפיל לישראל.

דריו עלה לישראל בעליה בלתי חוקית באניית ברכה פולד שנתפסה בידי הבריטים, והועבר למחנה מעצר בקפריסין, שם שהה חצי שנה. הוא היה היווני היחידי.

דריו השתקע תחילה בחיפה, ומשם עבר לאחר שנים בעקבות עבודתו לת"א.

אחיו של דריו, שעלה בהמשך לישראל אף הוא, חזר לסלוניקי, התחתן שם, נולדה לו בת וכשהייתה בת כשנתיים היגרו לארה״ב

דריו נישא לנינה, שהלכה לעולמה לפני ארבע שנים, ולשניים שני ילדים, ושלושה נכדים. דריו צבי פעל שנים בשירות הביטחון הכללי בתפקידים מיוחדים וחשובים מאוד למדינת ישראל.

"זה היה תענוג ואהבתי לעשות דברים למען מדינת ישראל, זהו הנצחון שלי" - מילותיו של דריו צבי.

דריו הוא דמות מעורר השראה ואמיצה. קדימה. על אף אובדן משפחתו בשואה, הוא הקדיש ומקדיש את חייו לעשיה משמעותית למען בטחון המדינה. מדובר חד משמעית בגיבור!

 מקור וקרדיט

 מקור 2


הצל של חיי: זיכרונותיו של נער מן הגטו וממחנות ההשמדה - ריצ'ארד בוגייר

 




 סקירת ספר על ידי ד"ר גדעון גרייף

 

הצל של חיי – זיכרונותיו של נער מן הגטו וממחנות ההשמדה
ריצ'ארד בוגייר, (הקדמה: שמעון ויזנטל)
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן
תל-אביב, תשס"ד (2004)
159
עמודים

 

לסיפורו של המחבר שני צירים עיקריים: גטו לודז' ומחנה אושוויץ-בירקנאו. אווירת הגטו, על הרעב הכבד השורר בו, התמותה הגדולה, שחיתות המידות של אנשי היודנרט, אישיותו הבעייתית של מרדכי רומקובסקי ומצב הרוח הירוד לאור השילוחים למחנות ההשמדה, זוכה לתיאור רב-שכבתי, צבעוני וריאליסטי, המצליח להנציח את אימי תקופת הגטו, על אורותיהם וצלליהם. החלק המוקדש לחיי היהודים בגטו לודז', אף שאינו מחדש כמעט דבר מבחינה עובדתית, מתעד בנאמנות את סבלם ומאבקם לחיים של המוני היהודים בגטו לודז', מזווית הראייה של נער העובד ברסורט המתפרה כנער שליח. "אני רעב כל הזמן, כל היום", הוא כותב.

"אני לא יכול לישון בלילות. עד כדי כך אני רעב. אני רוצה להגיע למצב, שבו אוכל למלא את בטני שוב, כמו בימים הטובים שמלפני המלחמה. לחמניות או לחם עם חמאה, ביצים, קקאו - בקושי אני יכול להיזכר בטעם".

בקטע אחר הוא מתייחס לרעב בעדשת דמיונו של הילד:

"אחרי המלחמה אשב אל שולחן גדול שימלא את כל החדר. על השולחן יהיו חמש כיכרות לחם וחמאה ודבש ונקניקים וביצים וריבה וסרדינים. תהיה לי סכין גדולה ביד ואני אפרוס לי מן הלחם פרוסות עבות ככל שאחפוץ. עליהן אמרח חמאה ואניח עליהן נקניק – פרוסות עבות כמובן וסרדינים וריבה. ואני אוכל ואוכל עד שלא יישאר כלום".

מעניינת ומקורית היא התייחסותו של הנער לראש היודנראט בגטו, מרדכי חיים רומקובסקי. ההתייחסות היא אמנם של נער, אך זהו נער בוגר ומבחין. המחבר מתייחס אליו בבוז גלוי, כיחסם של חלק מניצולי הגטו, לו ולשאר שותפיו להנהגת היהודים בגטו. את הרוצחים הגרמנים, העוסקים במצוד אחרי ילדים וקשישים יהודים כדי למוסרם למולך:

"כמו סופת הוריקן השתוללו חיות הטרף ההן בכל רחבי הגטו, ערכו חיפוש יסודי בכל בית, בכל פינה, בכל מרתף ובכל ארון. הם חיפשו אחר תינוקות מוסתרים, ילדים קטנים, זקנים או סתם אנשים שפניהם לא מצאו חן בעיניהם. וכשהתחשק להם, פשוט ירו לתוך הקהל. כמה שאני בז להם, כמה שאני שונא אותם, את הדחלילים השחצנים".

עוד מתאר המחבר את קשריו החברתיים עם נערים ונערות בני גילו, את העבודה ברסורטים, את פעולות המשטרה היהודית והיודנרט.

החלק השני של הסיפור האישי מתחיל ב-24 באוגוסט 1944, כאשר המחבר מגיע בקרון הבהמות לשערי מחנה אושוויץ-בירקנאו. בוגייר מצייר ביד אמן סצינות מחרידות מהווי המחנה, ובולטות בהן תמונות של התעללות וענישה דרקונית.

 משם הוא מועבר יחד עם אביו למחנות מאוטהאוזן ואבנזה. במחנה זה מת אביו, בחודש מארס 1945. כך הוא נפרד מאביו: "אבי שוכב על האדמה ולפתע שוקע לתרדמת. אני שוכב לצדו ומנסה לחמם אותו בגופי. אני מנשק את פניו. אני מלטף את שערו הלבן. בשעותיו האחרונות אני רוצה להיות מאוד קרוב אליו. אני רוצה להישאר אתו עד נשימתו האחרונה. כשאני חש שאין בו עוד רוח חיים ולבו חדל לפעום, אני מרים אותו בזהירות ונושא אותו אל המשרפה. שם אני פונה אל אחד האסירים, אשר שורף את המתים: "זה אבי. אני רוצה להישאר אתו כשהלהבות מכלות את גופו". ספר מרגש ומצמרר.

לסקירת הספר באתר יד ושם

 

 


ילד ושני מבוגרים בעת הגירוש מגטו לודז' בספטמבר 1942

 


 

ב-5 בספטמבר 1942 החל הגירוש ההמוני מגטו לודז', גירוש הידוע בשם ה"שפרה" ("Sperre"). יותר מ-15,000 יהודים - ילדים, קשישים וחולים – גורשו בתוך שבוע מהגטו למחנה ההשמדה חלמנו.

 ב-1 בספטמבר 1942 הוציאו הגרמנים חולים ממיטותיהם בבתי החולים בגטו לודז' ושלחו אותם למחנה ההשמדה חלמנו. ב-5 בספטמבר החלה האקציה שכונתה בפי הניצולים "שְׁפֵּרֶה" (מהמילה הגרמנית "Gehsperre" – עוצר). הגרמנים עברו מבית לבית בגטו והוציאו בכוח זקנים, חולים וילדים בני פחות מעשר. יותר מ-15,000 יהודים גורשו לחלמנו. כמעט כל משפחה בגטו נפגעה.

האקציה זעזעה את יהודי הגטו. בגירושים של תחילת 1942 הייתה אשליה שהמגורשים נשלחים למחנות עבודה, אך האקציה הברוטלית של ספטמבר הבהירה לרבים שגירוש פירושו מוות. הפנמת המידע הייתה קשה במיוחד, ויהודים רבים בגטו לא היו מוכנים או מסוגלים להאמין בכך. במהלך 1942 גורשו מגטו לודז' לחלמנו ונרצחו יותר מ-70,000 מבין יהודי הגטו, וכן הצוענים שהיו בגטו.

עד ספטמבר 1942 הייתה ליהודי הגטו מידה מסוימת של אוטונומיה. לאחר מכן השתנה הגטו; בתי חולים, בתי ספר, מוסדות הרבנות ומוסדות אחרים נסגרו, והגטו הפך למחנה עבודה ענק.

גטו לודז' חוסל בקיץ 1944, עת נשלחה שארית יושביו למחנות ההשמדה חלמנו ואושוויץ. מבין מעל 200,000 היהודים שחיו בגטו לודז' עם הקמתו, שרדו במחנות 10,000-7,000 בלבד. מאות יהודים הושארו בשטח הגטו על ידי הגרמנים לשם מיון חפצי הנרצחים והכנתם למשלוח לגרמניה. רובם שרדו ושוחררו עם בוא הצבא האדום, בינואר 1945.

 מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 


יום ראשון, 21 בנובמבר 2021

אחרי עשרות שנים ניצול השואה גילה מי הוא באמת

 




  21 נובמבר 2021, הבלוג של אתר יד ושם

עשרות שנים תהה ברנרד (בולק) קרוץ מי הוא באמת. כילד יהודי יליד פולין, שהה בבית משפחה נוצרית בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן הועבר לבית ילדים. שלוש שנים לאחר מכן אומץ על ידי משפחה יהודית ששרדה את השואה ועזב עימה לארה"ב ב-1968. הוא לא ידע מי הם בני משפחתו או מאין הגיע. הרמז היחיד שהיה לקרוץ אודות  ....

... להמשך קריאה

  

לתיעוד ולסיפור החיים באתר יד ושם

אחרי עשרות שנים ניצול השואה גילה מי הוא באמת

 

 


הבובה זושיה , חברתה היחידה של הילדה יעל בגטו ורשה

 

זופיה רוזנר, או יעל – השם העברי שאימצה לאחר המלחמה – הייתה ילדה קטנה במהלך השואה. הנאצים לקחו את אביה בימים הראשונים לכיבוש והיא ואמה נכלאו בגטו ורשה. אמה של יעל הייתה קשורה למחתרת והחלה לפעול בהברחות. לעתים נעלמה האם למשך ימים שלמים ברציפות והשאירה את הילדה הקטנה לבדה.

 האם מצאה ראש של בובה ויצרה בובה לילדתה. היא תפרה שמלה מבד ונתנה את הבובה לילדה הקטנה. "את תשמרי על ילדתך במשך היום", אמרה לה האם. הבובה זושיה הפכה לחברתה היחידה של יעל, ויעל פיתחה קשר מיוחד עמה. זושיה הייתה חברתה, אשת סודה ומשפחתה במהלך התקופה בה התחבאה, בודדה ומפוחדת, במרתף בגטו.

 יום אחד לא שבה אמה של יעל, אך במקומה שלחה לגטו נער פולני על מנת להוציא את יעל אל מחוץ לגטו. הנער הכניס את יעל לשק עם פחם וביקש להבריחה אל מחוץ לגטו. בדרך החלה הילדה לצעוק: "שכחתי את הבובה שלי". הנער זעם, כמובן, ונזף בילדה, אך היא התעקשה: "אמהות לא משאירות את בנותיהן בגטו". הנער החליט לשוב לגטו ולהשיג את הבובה. יעל שרדה, אך סיפורה הסתיים בכי רע. אביה נרצח, ואמה, למרות ששרדה במלחמה, נפטרה זמן קצר לאחר מכן. הילדה הקטנה הגיעה לישראל והבובה הפכה לחלק מחייה, חלק מהזכרונות ששרדו מבני משפחתה, חלק מעברה בגטו.

 מקור וקרדיט : אתר יד ושם


האמנתי שאשאר בחיים: מאבקו של נער לשרוד בגטו בוריסלב ובצבא האדום

 



האמנתי שאשאר בחיים: מאבקו של נער לשרוד בגטו בוריסלב ובצבא האדום

בצלאל (סאלק) לינהרד
סדרת עדות,  יד ושם
ירושלים, תשס"ה, 2005
 241
עמודים

 

סקירת ספר על ידי ד"ר גדעון גרייף

 גרמניה שבין שתי מלחמות העולם שימשה קרקע פורייה לצמיחתו של הנציונל-סוציאליזם ולערעור הדמוקרטיה. האתגר סיפוריהם של ניצולי השואה, הניגשים לכתיבת זיכרונותיהם בחלוף עשרות שנים מזמן האירועים האותנטיים, מפתיעים בכל פעם מחדש ברעננות הזיכרון וביכולת הכותב לשחזר פרטי פרטים מאירועים שהתרחשו לפני שישים ושבעים שנה. סיפורו של בצלאל לינהרד אף הוא כזה: מפורט, ריאליסטי, צבעוני ותלת-ממדי, רב-עוצמה ומשכנע בכנותו.

חלקו הראשון של הספר מתמקד בתיאור חיסולה ההדרגתי של הקהילה היהודית בבוריסלב, לאחר כיבושה בשנית בידי הגרמנים ביולי 1941. המונח "אקציה", המוכר כמעט מכל הגטאות במזרח-אירופה, מקבל אצל לינהרד ביטוי מוחשי מאוד עד כי פחדם של היהודים המסתתרים ומנסים בכל כוחם לשרוד ולהיאחז בחיים עובר אל הקורא מבין דפי הספר:

"היינו בין היהודים הראשונים שנתפסו והוכנסו אל אולם הקולנוע. אחרינו התחילו להביא עוד ועוד יהודים, נשים וילדים, זקנים וחולים. כל אלה היו מיועדים לחיסול. ידענו זאת: בפרוורי העיר כבר הכינו בורות כדי לקבור אותנו. כולם שכבו על הרצפה. השירותים של הקולנוע, שהיו סמוכים לבמה, התחילו להתמלא. הריח התפשט בכל האולם ושתן נזל אפילו מהבמה אל מושב התזמורת. בפנים היו מהומה, צעקות ובכי. השוטרים האוקראינים ניצלו את המצב, והיו מוציאים צעירה יהודיה ומתעללים בה, אונסים אותה ומחזירים אותה פנימה. שמענו את הבכי החרישי" (עמוד 62).

הנער בצלאל בן ה-13 עד ראייה לרצח ברוטאלי של מאות יהודים בגטו בוריסלב, חלקם קרובי משפחתו, ורגשות עזים מציפים את נפשו. הוא משתוקק לנקום, להציל, אך גם להימלט מגיא ההריגה ולהציל את חייו הצעירים. בתוך כל התופת האופפת אותו הוא נשאר נער רגיש המסוגל להתאהב אהבת נעורים ולטוות חלומות בתוך עולם ההולך ונכחד. הוא וחבריו לא נואשים למרות הסבל והאובדן המתמיד של בני משפחותיהם, והם מתארגנים ומתקינים מקומות מחבוא ביערות הסביבה ובדרך זו מביאים להצלתם של כ-300 מיהודי העיר והסביבה.

קטעים רבים בספר מקדיש המחבר לשנאה היוקדת שהוא חש מצד שכניו ומכריו הפולנים.

להמשך סקירת הספר באתר יד ושם


ההישרדות הבלתי אפשרית של הנער משה בארט בשואה

 


משה בארט נולד בשנת 1926 ברימנוב שבפולין, הצעיר מארבעה בניהם של אברהם-יצחק ואסתר לבית וייטמן. אסתר היתה מהאחראיות על בית הכנסת האורחים של העיירה, ואברהם היה פחח. הוא עשה סירים, מחבתות, תנורים, קופסאות למזון ודליים, ומכר את תוצרתו בכיכר העיירה לאיכרים. סדנתו שכנה באחד מחדרי הבית ובחורפים עבד בחדר השינה. הוא בנה את גג ביתה של המשפחה ואף היה שותף בבניית גג בית הספר של העיירה.

משה למד את דרכי העבודה של אביו ומגיל שמונה עשה עבודות מתכת. הוא הכין לעצמו מחליקי שלג ובחורפים נהג לגלוש עמם. הוא עזר לאביו בפרנסת המשפחה ולעתים היה נוסע עמו להתקין גגות. מדי פעם היו השניים רוכבים בעגלה לעיירה אחרת, במסגרת עבודתו של האב. בלילות היו ישנים בחציר שבעגלה. חלק משכרו חסך משה לקניית תפילין בגיל בר המצווה.

בית המגורים של המשפחה היה עשוי עץ, כרוב הבתים בעיירה. הוא שכן ליד תלמוד התורה של העיירה וליד כיכר העיירה. בגדיו של משה היו דלים ובקיץ היה הולך יחף. כדי להצטלם בחנות הצילום של העיירה שאל משה חליפה מחברו משה אפשטיין.

בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את רימנוב. מאות מיהודי רימנוב גורשו אל הצד הסובייטי של הנהר סאן, אך משפחתו של משה הצליחה להישאר בעיירה. עם הזמן חצו רוב המגורשים את הנהר סאן ושבו לרימנוב. אביו של משה נדרש להתגייס לעבודות כפייה אך המשיך בעבודתו כפחח ומשה הצטרף במקומו לעבודות הכפייה. משה סלל דרכים, פילס דרכים בשלג שהצטבר בסופות שלגים כבדות וטיפל בסוסים באורוות הגרמנים. לאחר העבודה היה משה אוכל לעתים משאריות האוכל של הגרמנים, אך אביו, שומר הכשרות, לא נגע במזון זה. משה גויס לפריקת מטעני תפוחי אדמה שהביאו הגרמנים ברכבת. לעתים היה לוקח מעט תפוחי אדמה בסתר, למרות החשש מעונש, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בחורף היה משה כורת עצים ביער כדי לספק עצים להסקה.

לאחר פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות ביוני 1941 הובאו לאזור רימנוב שבויי מלחמה סובייטים. משה היה הולך למכלאה בה נכלאו וזורק ירקות אל מעבר לגדר. אחיו היו תלמידי ישיבה בפינסק והוא חשש שמא גויסו לצבא הסובייטי ונפלו בשבי הגרמני. לאחר הקמתו של גטו רימנוב ב-1941 רוכזו בעיירה יהודים מעיירות שכנות. משפחתו של משה נאלצה לשכן בביתה משפחה של מכרים יהודים.

ב-13 באוגוסט 1942 כינסו אנשי אס-אס את יהודי העיירה בכיכר העיירה וביצעו את האקציה של חיסול הגטו.

כשהתעוררנו היתה העיירה מוקפת. מוקדם מאד הסתובבו הגרמנים והאוקראינים בעיירה וצעקו שבתוך שעה על כולם להתאסף בכיכר העיירה (הרינק). לא היו לנו מזוודות, אז לקחנו סדין מהמיטה וקשרנו את חפצינו בתוכו.

משה הוצב שוב בעבודת כפייה בסלילת דרכים. הוריו, אחותו, דודתו ודודו נלקחו לתחנת הרכבת, גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונרצחו.

בסוף 1942 הועבר משה לגטו ז'שוב. רוב יהודי הגטו כבר נרצחו עד אז. משה עבד בפירוק בתי הגטו הריקים ובהכנת חומרי הבניין מהבתים לשימוש חוזר. כשיצא מהגטו לשם חיפוש מזון, נורה על ידי שוטר גרמני ונפצע אך הצליח להתחמק ושב אל הגטו. הוא חלה בטיפוס אך החלים.

להמשך סיפור החיים המרתק באתר " יד ושם"

  משה בארט , יד ושם

 


השבוע חל יום הולדתו של הארי אולמר ואחרי מה שעבר כנער בשואה מגיע לו ברכות

 



הארי נולד בשם חיים אולמר בשנת 1927 בסוסנוביץ, פולין, רביעי מתוך שישה ילדים. בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939, התמודדו יהודי סוסנוביץ' עם רדיפות ואלימות מתגברים, אז באביב 1940 נמלטה משפחתו של הארי לכפר סבתו מיכוב-צ'רשניצה בתקווה שהתנאים שם יהיו טובים יותר. אולם, זו התבררה כתקוות שווא ויהודי הכפר הועברו לעבודות כפייה כולל ניקיון רחובות, תיקון כבישים ועבודה בבתים גרמנים
.

בשנת 1942 גורשו יהודי מיכוב-צ'רשניצה והכפרים הסמוכים מבתיהם ורוכזו  בשדה בו הוחזקו מספר ימים לפני שהגרמנים ביצעו סלקציה. חלק מהגברים ואלה שאינם מסוגלים לעבוד נורו מיד והנשים והילדים נשלחו ברכבת למחנה ההשמדה Bełżec, שם נרצחו עם הגעתם. היהודים הנותרים, כולל  הנער הארי, אחיו ואביו, נשלחו למחנה העבודה פלשוב בקרקוב, שם עבד הארי על קו רכבת. לאחר שנה בפלשוב, נשלח  הנער אולמר הארי למחנה עבודת כפייה ידוע לשמצה אחר, Skarżysko-Kamienna, שם היה אחד מעשרות אלפי יהודים פולנים שנאלצו לעבוד במפעלים כימיים בבעלות חברת HASAG הגרמנית בתנאים הנוראיים ביותר. עבודתו - מילוי פגזים ומוקשים בחומצה - הייתה מסוכנת להפליא ואלפי אסירים מתו מהרעלה, מגיפות, רעב ותשישות. ה-SS גם ביצע סלקציות תקופתיות שבהן נורו אסירים מוחלשים.

סלקציה  סופית התקיימה ביולי 1944, רגע לפני שהגרמנים החלו בנסיגתם, והארי היה אחד מ-6,000 האסירים היחידים ששרדו כדי להישלח למחנה הריכוז בוכנוולד בגרמניה. זו הייתה עצירה זמנית לפני שהם הועברו לשליבן, תת-מחנה של בוכנוולד המחובר למפעל אחר של HASAG, שם הארי נאלץ שוב לעבוד בתנאים מתישים ומסוכנים. לבסוף, עם התקרבות הצבא האדום הסובייטי באפריל 1945, האסירים שנותרו בחיים נשלחו לגטו טרזין בצ'כוסלובקיה, שם שוחררו לבסוף על ידי הצבא האדום ב-8 במאי 1945.

לאחר תקופת החלמה, הארי הגיע לבריטניה עם קבוצת ילדים ניצולים המכונה "הבנים", עבר לגלזגו שם התגורר באכסניה. למרות שלא ידע אנגלית כשהגיע ב-1945, הארי השלים את הבחינות הבריטיות (בחינות בגרות)  שלו ב-1947 והמשיך בלימודיו  הגבוהים להיות רופא שיניים. בשנת 1950 הארי הפך לאזרח בריטי ולאחר מכן שירת בצבא כרופא שיניים. הארי התחתן ויש לו ארבעה ילדים ושמונה נכדים.

מקור וקרדיט


יום שבת, 20 בנובמבר 2021

ילד יהודי הולנדי, רוברט יוליוס דה פריס, נולד 1941

 




15 בנובמבר 1941 | ילד יהודי הולנדי, רוברט יוליוס דה פריס, נולד בהארלם הולנד . 

במרץ 1944 גורש לאושוויץ עם אמו לאה. 

ב-5 במרץ  1944 הם נרצחו יחד בתא גזים לאחר הסלקציה באושויץ .

 מקור : מוזיאון אושוויץ

 


יום ראשון, 14 בנובמבר 2021

כיצד מבריחים ילדים יהודים בוכיים מגטו ורשה , מבלי להיתפס על ידי הגרמנים ?

 



 במכתב שכתבה אירנה סנדלר בשנת 2000 היא כתבה כיצד הייתה מבריחה ילדים יהודים מגטו ורשה :

 

"היינו  מוציאות את הילדים הפעוטים  מן הגטו, אני והקשריות שלי , בארבע דרכים . הדרך הראשונה :

 

משאית פולנית הייתה נכנסת לגטו עם חומרי ניקוי שונים . הנהג היה מר אנטוני דומברובסקי, שגם הוא עבד איתי במחתרת. במקום שקבענו מראש היה לוקח ילד וגם אותי או את אחת הקשריות שלי . את הילד היה צריך להסתיר היטב במשאית, באיזה ארגז גדול של חומרי ניקוי או -למרבה הצער בשק.

 פעם פנה אלי הנהג  דומברובסקי  ואמר " יולנטה ( שמה המחתרתי של אירנה סנדלר), אני לא אמשיך אתכם במבצע המסוכן הזה , כי השומרים עלולים לשמוע את הבכי והצעקות של הילדים היהודים  והגרמנים יירו בכולנו" . ביקשתי ממנו מאוד שימציא איזו דרך ושלא יפסיק את פעילותו איתנו. כעבור ימים ספורים, בשביעות רצון גדולה הוא אמר לי : " מצאתי שיטה טובה, אני אקח איתי למשאית כלב רע מאוד. בכניסה לשער הגטו אדרוך לו חזק על הרגל ואז יללות הכלב יחרישו את צעקות הילד"

 אירנה סנדלר הבריחה ילדים יהודים גם דרך מרתפים, דרך קבוצות העבודה שיצאו מהגט וגם דרך המנהרה של בית המשפט הישן .

 

מקור וקרדיט :

אנה ביקונט . גברת סנדלר , הוצאת כרמל, 2020

 

 


להרוג מלאך!!!!

 


לא נשכח מעולם את נעמי פלטנר, ילדה יהודייה מקסימה ממישקולץ', הונגריה. נעמי נולדה ב-13 ביוני 1937, ילדה עליזה ומקסימה שתמיד היה לה חיוך על פניה.

במהלך מלחמת העולם השנייה היא נעצרה וגורשה לאושוויץ בפולין הכבושה בידי הנאצים. עם הגעתה ב-13 ביוני 1944, נעמי נרצחה מיד בתא גזים.

 חייה של המלאך הקטן הזה הסתיימו ביום הולדתה ה-7.

 נוחי על משכבך בשלום נעמי ותהיי בטוחה שלעולם לא נשכח אותך.

מקור

 


סיפורה של הנרייטה: האות V,

 


תינוקת קטנה בשם הנרייטה נולדה לזוג הורים יהודים מהעיר חרונינגן בהולנד. התקופה היא ימי גירוש יהודי הולנד למחנות בפולין. בגיל שישה שבועות החליטו ההורים, בסיוע אנשי מחתרת הולנדים, להעבירה למסתור. סיפר אביה, ד"ר איזידור ואן דר האל: "הכינונו עריסה עם השמיכות היפות ביותר שהיו לנו וכמה בקבוקי חלב. במעטפה הכנסנו את כל הכסף שחסכנו".

לפני שמסרו את התינוקת למצילים, האב, שהיה רופא, חתך בסכין כירורגית על בטנה הקטנטנה את האות V, כדי שניתן יהיה לזהותה לאחר המלחמה. את הנרייטה הקטנה הסתירו יאן וחזינה קרוחר בין דצמבר 1942 למאי 1945. לשכניהם החשדניים, ששאלו מהיכן הגיעה התינוקת, סיפרו שהנרייטה נולדה לבתם הבכורה חרטרוד מחוץ לנישואין.

לאחר שלש שנים קשות מנשוא במחנות ריכוז פולין חזרו ההורים לחפש את בתם. על רגע הפגישה כתב בכאב גדול האב בזיכרונותיו: "למחרת בואי לחרונינגן הגיעה בתי באופניים עם האישה שהסתירה אותה. היא הייתה כבר כמעט בת שלוש. היא סירבה להושיט לי יד!!! לא יכולתי גם לתת לה כלום, כי לא היה לי כלום".

לאחר שאביה הביולוגי סיפר למסתירים על סימן הזיהוי, האות V שחרט על בטנה של בתו לפני מסירתה לאנשי המחתרת, העבירו המסתירים את הילדה שכה אהבו להוריה הביולוגים בתהליך אטי ומבוקר, כדי שלא תיוותר פגיעה נפשית לילדה בת השלוש. עד יום מותם נשאר קשר עמוק בין הנרייטה להוריה המאמצים שהסתירוה. שני המסתירים ובתם חרטרוד, שסיפקה את סיפור הכיסוי להסתרה, הוכרו כחסידי אומות העולם.

בתצלומים:

מימין: הוריה של הנרייטה, איזידור וסיסי ואן דר האל. צולם ב-24.10.1942, דקות ספורות לפני פרדת ההורים מבתם הנרייטה.

משמאל: חסידת אומות העולם חרטרוד קרוחר עם הילדה הנרייטה

מקור  וקרדיט : 

Ghetto Fighters' House בית לוחמי הגטאות


אירקה ווידובסקי , בת 8 , מבריחת מזון בגטו וורשה

 



" אחרי סגירת הגטו החל רעב נורא" , "אירקה הייתה בת שמונה והיא הייתה יוצאת דרך חורים בחומות או חומקת מן המשמרות מסביב לגטו . אירקה הילדה בת ה8  האכילה את כל המשפחה .

 " לעתים קרובות הייתי יוצאת לצד השני. לבשתי סוודרים שנסרגו בגטו, שווליהם מקופלים, מעל הכול מעיל. הייתי מביאה אותם לחנות הבדים של הגברת מלונובסקה ובחזרה הייתי מבריחה שומן חזיר ולחם" .

 

"  ילדים מבריחים כאלה כמו אירקה היו רבים"  ותיאר אותם בספרו מייטק פכטר , שבעצמו היה מבריח בגטו בגיל 10 :

 " הילדים האלה צחקו למוות בעיניים , לא היה בשבילם פחד, סיכון , גשם , חורף , כפור, שום דבר לא הרתיע אותם , הם ידעו מה הם עושים. ילד כזה  הרי היה מציל משפחה שלמה ממות ברעב. הם ארבו באיזו פינה , וברגע מתאים הגיחו במהירות וגנבו מזון . את הסחורה הם העמיסו והסתירו  לתוך המקטורנים  שלהם , ממלאים את הנפח שבין הבטנה לבד. הם נראו  כמו בעלי כנפיים . כן , היו אלה מלאכים של ממש – הם חלפו על על פני השומרים בגטו , תומכים בידיהם הרזות בסחורות המזון , כדי שהבטנה לא תיקרע חלילה ושהסחורה לא תתפזר .  

 

כמה פעמים נעצרו הילדים המסכנים האלה על ידי שוטרים בפקודתו של גרמני , היו מכניסים אותם אז לביתן שמירה , לוקחים להם את הכול ועוד מכים אותם" .

 

לבסוף הבריחה אירנה סנדלר את אירקה לצד הארי והשיגה עבורה מסתור אצל משפחה נוצרית.

 לאחר מכן העבירה אירנה סנדלר את אירקה לכפר , אצל בעלי בוסתן שלא ידעו שהיא יהודייה.

 

מקור וקרדיט :

אנה ביקונט . גברת סנדלר , הוצאת כרמל, 2020

 


הולנד - תינוק יהודי שנולד בבור

 


מאביו המאמץ ששילם בחייו על התנגדותו לנאצים ועד למלשינים ומשתפי פעולה, סיפורו של אהרון הוּק ובני משפחתו משקף את התגובות המגוונות של ההולנדים לכובשים הגרמנים. 71 שנה לאחר מכן, שאלה אחת שהוריו לא יכלו לענות עליה לא נותנת לו מנוח
.

"הרופא אמר שצריך ללדת עד שש".

 

"השואה היא רק תחילת החיים שלי, למעשה, חייתי רק את התוצאות שלה", פותח אהרון הוּק את סיפורו, בעברית טובה, בביתו הנעים בהאג. אך תחילת החיים הזו לא תאומן. ב-29 בינואר 1944 נולד אהרון בבור נסתר ביער במזרח הולנד, שם התחבאו בני משפחתו. תינוק שני שבא לעולם לחיי מחבוא וחוסר ודאות, נתון לחסדם של זרים שסיכנו את חייהם למען אחרים.

 

"אמי סיפרה לי שנולדתי בעשרה לשש בבוקר, הרופא אמר לה שעליה ללדת לפני שש כי בשש הוא חייב להיות מחוץ ליער", מספר אהרון. הוא היה בנם השני של קורי (קרולינה) ודריס (אנדריס) הוּק שנישאו בתחילת המלחמה והתגוררו בבית הורי האב בעיר חוֹר. אחיו הבכור, יחזקאל יעקב, נולד בנובמבר 1942 והועבר למנזר אחיות קתולי, שם הוסתר כל המלחמה תחת השם הנס.

עזרה מתוך אהבת האדם באשר הוא

 

הרון ואמו האומנת וילי הופטן דה ויט. "המוטיבציה של מציליי הייתה מעוגנת באהבת האדם באשר הוא"

 

המשפחה ירדה למסתור ביער ליד מרקלו במאי 1943, כשנשים יהודיות נקראו להתייצב במחנה פיכט (Vught), אחד מחמישה מחנות ריכוז שפעלו בהולנד ושמהם נשלחו יהודים להשמדה. הבור, שגודלו היה 2 על 3 מטרים והוסתר בשוחה, איכלס שישה בני משפחה – הוריו של אהרון, סבו וסבתו מצד אביו, ואחיו ואחותו של האב. במשך חצי שנה התחבאו בבור השורץ חרקים, ואז עברו לבור אחר באזור למשך חצי שנה נוספת. אדמות היער היו שייכות לאציל מקומי אך המשגיח על הקרקעות העלים עין מפעולות ההצלה של תנועת ההתנגדות ההולנדית במקום.

 

עוד באותו ערב, כ- 12 שעות לאחר היוולדו, נלקח אהרון התינוק על ידי מספר נשים לבית חולים בהנגלו (Hengelo). שם ניתן לו פנקס חיסונים שנשא את שמו של תינוק אחר, לא יהודי, שנולד באותו יום – אדריאן. עד היום זהו שמו ההולנדי. כעבור כמה שבועות אספה אותו משם וילי הופטן דה ויט (Willy Höften-de Wit) האישה שהייתה לאמו האומנת. היא ובעלה הנק הופטן (Henk Höften), פקיד ממשלתי הולנדי , היו פעילים בתנועת ההתנגדות.

 

"המוטיבציה של מציליי הייתה מעוגנת, על פי דעתי האישית, באהבת האדם באשר הוא", כתב אהרון ברבות הימים בבקשתו להכיר בבני הזוג כחסידי אומות העולם.

 

בני הזוג הצעיר, שרק שנתיים קודם לכן נישאו, לקחו את התינוק לביתם באלמלו (Almelo) וגידלו אותו כבן מאומץ. בספטמבר 1944 נודע לבני המשפחה על פשיטה גרמנית קרבה ברחוב שלהם. הם נמלטו מבעוד מועד לבית אחר אך שם כנראה נפל האב קורבן להלשנה. לאחר ניסיון בריחה כושל הוא נתפס ונלקח לחקירה במטה השלטון הגרמני. הוא הוצא להורג ב-30 בספטמבר בגין פעילותו במחתרת.

 

המסתתרים בבור, היחידים ששרדו

אביו של אהרון, דריס (אנדריס) הוּק. "הייתי רוצה לדעת איך חיים עם הפחד הבלתי פוסק"

באותו חודש נאלצו בני משפחתו של אהרון לעזוב את המחבוא ביער. הם הופרדו ועברו בין בתי מסתור שונים באנסחדה עד סוף המלחמה. בסופה הוחזר אהרון אל הוריו אבל בשל מצוקת הדיור וההססתרות של משפחתו הוא הושב לבית אמו האומנת.

 

ב-1947, לאחר קרב משפטי שבסופו הצליחו הניצולים לחזור ולהתגורר בבית האם בעיר לוחם, חזר אהרון הפעוט לחיק משפחתו. באותה שנה נולדה אחותו רבקה.

 

ההורים, הסבים והדודים שהתחבאו בבור היו בין היחידים מבני המשפחה ששרדו את השואה. סבתו של אהרון מצד אמו נרצחה באושוויץ, סבו מת ממחלה בשנת 1943, וקברו הוא אחד מכמה קברי יהודים שבשל הסכנה לא הוצבה עליהם מצבה. ארבעת אחיה של אמו נרצחו במחנות. אחותה נשלחה לאושוויץ ושרדה. מתוך 11 אחים ואחיות של סבו מצד אביו רק שניים שרדו. אחותו של אביו, שהסתתרה עם המשפחה בבור, מתה ממחלה בתום המלחמה.

הולנד : מקרי סיוע רבים מול מספר נרצחים גבוה.

 אהרון שמר על קשר עם אמו האומנת עד למותה בשנת 1980. בשנת 2000 הוכרו וילי הופטן דה ויט והנק הופטן כחסידי אומות העולם על ידי "יד ושם" בזכות הצלתו של אהרון. הם שניים מתוך 5,415 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,532)..

 

לצד המספר המרשים הזה ניצבת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה שלא ידעה אנטישמיות קשה במיוחד היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?

 

היסטוריונים סיפקו הסברים שונים לסתירה כביכול. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה נמלטו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אנטישמים אוסטרים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות "ידידותיים" על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים

סיפורם של אהרון ובני משפחתו משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסייה ההולנדית: מהלשנה ושיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים, וחלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה ניכרת על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה, על אף שתגובת השלטונות לפעולות מעין אלה הייתה קשה הרבה יותר מאשר בצרפת ובבלגיה למשל.

הבור הפך לאתר הנצחה ועליו הוצבה אנדרטה

 

סיפורים על רגעי ההימלטות מסכנות

כיצד היית מתאר את היחס של החברה בהולנד לשואה כיום?

"זה יחס משתנה. לפעמים הוא מאופיין ברגש ולפעמים בהתרחקות, אפילו הזנחה – רצון להרחיק את עצמנו, לא לדעת על זה. היחס נע בין שני הקטבים האלה".

 

לאחר המלחמה ביקשו הוריו של אהרון לשקם את חייהם. תוכניותיו של האב לעלות ארצה לא יצאו לפועל מסיבות שאינן ברורות לאהרון, והוא שב לעסוק בסחר בטקסטיל, המקצוע שבו עסקה משפחתו לפני המלחמה.

 

 אהרון עלה ארצה בשנת 1965 והתחתן, אך כעבור שש שנים שב הזוג להולנד.

 

לאחר גירושיו נישא בשנית, לפרנשיה פולק, עמה הוא חי עד היום. לאהרון שני ילדים מאשתו הראשונה, ילד משותף עם אשתו השנייה, שלה שישה ילדים.

 

כמה סיפרו לך הוריך על אותה התקופה? כמה ידעת על מה שקרה להם ולך?

 

אהרון בביקור בבור. "המסתתרים נאלצו לעבור לבור אחר בגלל השרצים"

 

"על פי רוב הם סיפרו על רגעי ההימלטות מסכנות, למשל על הפעם שהתחבאו בשיחים והגרמנים חשבו שזו ארנבת. או על הפעם שבה, עוד לפני ההתחבאות, אבא שלי התייצב להסגיר את עצמו על פי הוראת היודסראט בחוֹר, אבל הרכבת שעליה היה אמור לעלות כבר יצאה לדרך ואז אחד החיילים הגרמנים אמר 'היה לו מזל'. אחר כך הוא ברח משם. זה סוג הסיפורים ששמעתי מהוריי, על איך שהצליחו לחמוק מהידיים שלהם".

 

"הם לא כל כך ידעו לספר על האמוציות שלהם – איך הרגשת? איך רעד לך הלב כשעמדת לפני גרמני או לפני שוטר הולנדי? הייתי רוצה לדעת איך האדם יכול לחיות עם הפחד הבלתי פוסק, כשהוא יודע שבגלל טעות אחת, שיגעון של חייל או שוטר או מישהו שמזהה אותם… איך חיים תחת הלחץ הזה? או על הכאב של אמי, שנאלצה להיפטר מילד אחרי ילד, מה זה עושה לך – על שאלות כאלה לא קיבלתי אף פעם תשובה".

 

מקור

 


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....