ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 במרץ 2023

האחיות התאחדו לאחר 61 שנה

 


בשנת 2005 שתי אחיות התאחדו מחדש לאחר יותר משישה עשורים. נכדתה של אחת מהן חיפשה מידע במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה ומצאה באמצעותו את דודתה.

קלארה בלאייר, בת 81, וחנה כץ, בת 78, נולדו למשפחת וייס בארדנובו, כפר קטן בהרי הקרפטים בצ'כוסלובקיה (כיום סלובקיה). לאחר שפרצה המלחמה שלחו אותן הוריהן, כל אחת בנפרד, לקרובים בהונגריה. השתיים ראו זו את זו בפעם האחרונה ב-1944, לאחר שהנאצים כבשו את הונגריה. שתיהן ניצלו מהמחנות ומצעדות המוות, הגיעו לישראל ב-1948, הקימו משפחות והתגוררו במרחק של 45 קילומטרים בלבד זו מזו. כל אחת מהאחיות האמינה שהיא הניצולה היחידה מהמשפחה.

בינואר 2005 החליטה נכדתה של חנה כץ, מירב זמיר, לבדוק אם דף העד שהגישה בשנת 1999 בשם סבתה על שיינדל וייס, אמה של סבתה, נמצא באתר. להפתעתה היא גילתה כי מלבד דף העד שלה, ב-1993 הגישה קלרה בלאייר דף עד על אמה שיינדל וייס. למיטב זיכרונה של מירב, אחיה ואחיותיה של סבתה לא שרדו מן השואה. היא פנתה מיד ליד ושם, והוא סייע למשפחות ליצור קשר ביניהן. מקץ 61 שנה שבו קלרה בלאייר וחנה כץ והתאחדו. בריאיון לעיתון אמרה מירב: "כשביקרתי באושוויץ, חיי השתנו [...] כל ההשקפה שלי השתנתה. עכשיו חיי השתנו שוב. אני רוצה להגיד לאנשים: לא להיכנע לעולם – המשיכו בחיפוש".

מקור וקרדיט : אתר יד ושם ( קישור)

 

 


ספר הזכרונות של לידיה סוזנה הניג




"
היי צנועה - כדי שלבי יאהבך"

ספר הזכרונות של לידיה סוזנה הניג

"מעבר לנהר "טוקיאוס "
נולד מיקי מאוס
שלח ברכת שלום
שחברות נמשיך להיות"

הקדשה זו כתבה ורה באום בספר זכרונות לחברתה הטובה לידיה סוזנה הניג (לימים ברנרס). ורה ולידיה למדו באותה כיתה בבית הספר היסודי בנובי סאד שביוגוסלביה. לידיה ובני משפחתה ברחו בינואר 1942 לבודפשט ושרדו. ורה נספתה.
בספר הקדשות שכתבו ללידיה בני משפחה וחברותיה לספסל הלימודים בנובי סאד בשנים 1941-1940. רבות מכותבות ההקדשות נספו בשואה.

 

לידיה סוזנה (ז'וז'ה) הניג

לידיה נולדה ב-1932 בנובי סאד, למדה בלט בילדותה והייתה רקדנית מצטיינת. בתצלום מופיעה לידיה בבגדי המופע שלה - ריקוד סטפס בחיקוי של שירלי טמפל - בנובי סאד בשנות ה-30. לידיה שרדה יחד עם הוריה ואחותה.

למטה מימין – שמו של סטודיו הצילום, Vajda ,הסטודיו של סבה של לידיה, אבי האם, דזידר-דוד וידה (במקור - וייס), סטודיו ששכן בנובי סאד. דזידר נפטר ב-1941.

 

את ספר הזכרונות, מסמכים ותצלומים משפחתיים מסרה לידיה ברנרס ליד ושם ב-2015 במסגרת הפרויקט לאסוף את השברים.

לסיפור החיים באתר "יד ושם" 

לנינטה פלדמן, ילידת 1938, יש זיכרונות חיים מהסתתרות במבצר עתיק ביוון במהלך מלחמת העולם השנייה.

 

לנינטה פלדמן, ילידת 1938, יש זיכרונות חיים מהסתתרות במבצר עתיק ביוון במהלך מלחמת העולם השנייה.

כשאיטליה הפשיסטית תקפה את יוון ב-1940, נינטה נזכרה  כיצד ברחה מבית דודתה ביואנינה במהלך התקפות אוויר והסתתרה במבצר סמוך, שנבנה כנראה בימי הביניים, כדי להישאר בטוחה מנפילת פצצות.

"אני זוכרת שהייתי במקום החשוך הזה, ואני זוכרת שזה היה משהו מסוכן שהתרחש, אבל היינו בטוחים במקום החשוך הזה", הסבירה נינטה.

זו לא תהיה הפעם האחרונה שנינטה ומשפחתה יצטרכו להתחבא.

בתחילה, נינטה, אחיה והוריהם חיו בטוחים יחסית בעיירה אגריניו באזור הכיבוש האיטלקי של יוון. אבל, בספטמבר 1943, גרמניה הנאצית השתלטה על אזור הכיבוש האיטלקי והחיים הפכו במהרה להרבה יותר מסוכנים. בעזרת חברים ופרטיזנים יוונים, משפחתה של נינטה עברה לכפר פסילוברכוס בהרים בשליטה פרטיזנית.

בנובמבר, כשהפטרולים הגרמניים התקרבו לכפרם, נינטה ומשפחתה נמלטו רחוק יותר אל ההרים. הם בילו שמונה ימים מסתתרים בביתו של כפרי יווני  בלילה ובמערה וביער במשך היום.

"זאת הייתה ממש חוויה," שיקפה נינטה. "נבהלתי בהתחלה, כי היה כה חשוך, במיוחד... לפני שעינינו הסתגלו לחושך... אבי מצא מדף קטן בצד, בערך באמצע המערה. זה היה כמו גומחה, ופרשנו את השמיכות, וארבעתנו הצטופפנו יחד במערה החשוכה הזו".

בקיץ 1944, כוחות גרמנים התקרבו שוב לכפר ומשפחתה של נינטה ושאר תושבי הכפר ברחו רחוק יותר אל ההרים.

"אבא שלי היה בתהליך אפיית לחם. ולא היה זמן ללחם לאפות לגמרי. זה מזכיר לי את יציאת מצרים, עם משה. ו... שוב אנחנו אורזים כמה שיותר דברים שאפשר."

מראש ההר, נינטה התבוננה בגרמנים שורפים את הכפר.

באותו סתיו נסוגו הגרמנים מיוון והמשפחה חזרה הביתה.

למרות שמשפחתה הקרובה של נינטה שרדה, כ-126 מבני משפחתה המורחבת נרצחו  כולם באושוויץ.

צילום: USHMM, באדיבות מייקל מטסאס

מקור

 


"אל תשכחי אותי" : ספר הזכרונות של אסתר גולדשטיין


 "אל תשכחי אותי"

ספר הזכרונות של אסתר גולדשטיין

"אהבי את החיים ואל תפחדי מהמוות
האמיני באלוהים ובעתיד טוב יותר"

הקדשה זו כתבה בספר הזכרונות של אסתר גולדשטיין ב-15 בספטמבר 1942 חברתה לספסל הלימודים בלה לסורה (Lassora) בת ה-16.

אסתר גולדשטיין חיה בברלין עם הוריה, אחותה ואחיה. במשך מספר שנים החזיקה ספר זכרונות בו נהגו בני משפחתה, מוריה וחבריה לכתוב לה הקדשות. תצלומה של בלה והדברים שכתבה הן אחת ההקדשות האחרונות בספר. שבועות מעטים אחר כך, ב-26 באוקטובר 1942, גורשה אסתר לריגה וב-12 בינואר 1943 שולחה בלה לאושוויץ. שתיהן נספו

אחותה של אסתר, מרגוט הרשנבאום (גולדשטיין), הניצולה היחידה מהמשפחה, מסרה ליד ושם את ספר הזכרונות ומסמכים משפחתיים נוספים.

לסיפור החיים באתר "יד ושם" (קישור)


רק אחת מהן שרדה את השואה

 

ארבע בנות דודות  יהודיות ממשפחה יוונית  ( Graciella Raphael,    Graciella Cohen, Eni Cohen, Ninetta Matsas)  מבקרות  את סבא וסבתא שלהםן בדלווין, אלבניה.

רק נינטה שרדה את השואה. הילדות האחרות  גורשו מיוון לאושוויץ, שם נרצחו  מייד בתאי הגזים .

מקור


ספר הזיכרונות של נורברט קורצמן מילדי טהרן

 


"אדם שט באוקיינוס הסוער

יודע מאיזה נמל הוא יוצא
אינו יודע לאן יגיע"

דברים אלה נכתבו בינואר 1943 בספר הזכרונות של נתן קורצמן, לימים נתן רום, מילדי טהרן, על סיפונה של האניה דונרה (Dunera). באלבום הקדשות שכתבו לנתן הילדים שעשו איתו את הדרך מטהרן, דרך קאראצ'י לסואץ ומשם לארץ ישראל. את האלבום מסרו ליד ושם נתן ואחותו זיוה רום.

נורברט קורצמן (נתן רום)

נורברט קורצמן (נתן רום) נולד ב-1929 בקטוביץ שבפולין ועלה ב-1943 לארץ ישראל עם ילדי טהרן.

לסיפור החיים באתר יד ושם ( קישור)


יום רביעי, 22 במרץ 2023

היום, יום הולדתו של הנער היהודי ז'אק קליגמן ז"ל

 


היום, יום הולדתו של הנער היהודי ז'אק קליגמן ז"ל אשר נולד ב22 למרץ 1930  בפריז . הנער בן ה12  נרצח בתאי הגזים בשנת 1942 לאחר שנלכד ע"י המשטרה הצרפתית יחד עם אחיו ג'ורג' . שניהם הובלו  מייד למחנה האיסוף ונשלחו ברכבת לאושוויץ שם הועברו מייד לתאי הגזים.

באותו חודש נלכדו גם ההורים והאח סימון ונשלחו לדרכם האחרונה באושוויץ.

המשפחה  כולה , כולל האב שנלחם במלחמת העולם הראשונה בצבא הצרפתי נמחו מעל פני האדמה . יהי זכרם ברוך!!

מקור





יום ראשון, 19 במרץ 2023

הילדים אריה ומשה דרוקר , "ילדי טהרן"



בלב כבד, ובידיעה גמורה שככל הנראה לא תפגוש את בניה שוב, בחרה קלרה בחירה קשה מנשוא שהצילה את חייהם: היא שלחה אותם, עם פעילי תנועת החלוץ וההסתדרות, מאוקראינה לאיראן ומשם לארץ ישראל.

 

בפברואר 1943 הגיעו לארץ "ילדי טהרן" - פליטים מפולין שנאספו לאיראן ונשלחו לארץ בדרך לא דרך באחד ממבצעי ההצלה המקיפים והמוצלחים שהיו בזמן מלחמת העולם השנייה.

מסמכים ותמונות השמורים בארכיון עין חרוד מספקים לנו הצצה אינטימית לתהליך הקליטה המורכב וחושפים סיפורים אישיים מכמירי לב.

 

אריה ומשה דרוקר, זהו שמם של שני בניה של קלרה. אריה בן חמש עשרה שנים ומשה בן עשר, שניהם "ילדי טהרן".

 

כשקלרה הועלתה עם שני בניה על הרכבת לסיביר, חרב עליה עולמה. היא לא יכלה לדעת שדווקא שם היא תמצא את הפתח להצלת ילדיה.

 

משה, בנה, סיפר לנו: "כשפרצה מלחמת העולם השנייה היינו, אמא אריה ואני, בביקור אצל דודה רוזה, באוקראינה הפולנית. ופשוט "נתקענו" שם". בפולין נשארו האב ליאון והאח הבכור הרמן. אחרי כמעט שנתיים של רעב, קור ומחלות, ובהיעדר כל יכולת להאכיל או להלביש את בניה מסרה אותם קלרה, ברגע שנוצרה אפשרות כזו, לבית יתומים.

 

"בערב היינו מתגנבים לישון איתה לפעמים", נזכר משה, "והיינו מביאים איתנו אוכל, מה שהצלחנו לגנוב מהמטבח. אם לא השאריות שלנו היו ימים שהיא לא הייתה אוכלת כלום".

 

איך הגיעו הפליטים היהודים מסיביר לאיראן? מיהי האישה שניצחה על מבצע החילוץ של הילדים היהודיים וקליטתם בארץ ישראל, ברגישות ובאהבה? איך התקבלו הילדים בארץ?

הסיפור מאחורי המבצע המופלא להעלאת "ילדי טהרן" ארצה, ומסמכים נדירים המתעדים את המבצע, נמצאים בקישור למטה .

 

ארכיון עין חרוד זמין דיגיטלית במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) - שיתוף פעולה בין ארכיון עין חרוד מאוחד, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

****

בתמונה: ילדי טהרן ברכבת בדרכם לישראל, 1943. הצילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

 

קישור

 

http://bit.ly/41mdQ3R

 

  מקור וקרדיט : הספרייה הלאומית ( קישור)

 


סיפור החיים של רחל גרא ז"ל , אחת מילדי טהרן

 



לאחרונה הלכה לעולמה רחל גרא, תכשיטנית מוערכת. לגרא היה סיפור חיים יוצא דופן: היא אחת מחמישה ילדי טהרן שתועדו בסרט “ילדי האודיסיאה" של הבמאי והעיתונאי הגרמני סטפן פוגל. הסרט צולם בפולין ובגרמניה
.

בעוד כל ילדי טהרן נולדו באירופה ונמלטו לישראל כדי להינצל מציפורני הנאצים, סיפורה של גרא היה שונה לחלוטין: חצי שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה רחל, אז שטיינברג, ילידת שכונת נווה צדק, הפליגה יחד עם אמה יהודית לפולין כדי לבקר את בני משפחתה, כשהאב אברהם נשאר בת"א. השתיים נסעו לבקר את הסבא והסבתא מצד אביה ואת המשפחה ופתאום פרצה המלחמה.
האם הבינה שצריך למצוא מהר דרך לברוח אחרי שכל הגברים היהודים של המשפחה נלקחו מביתם. היא תפרה את חפצי הערך לתוך המחוך שלה ושמה שם גם כסף, תכשיטים ושעונים. היא ארזה את סכו"ם הכסף במזוודה ויחד עם שישה אנשים נוספים ברחו מפולין לגבול הרוסי, עברו טלטלות ונתפסו. האם שיחדה אותם בעזרת הרכוש שהיה ברשותה. המסע ארך יותר מחמש שנים ובמהלכו האם נשלחה לעבודות כפייה, וגרא, כילדה קטנה, נאלצה להתמודד לבדה עם הפחדים לצד ילדים נוספים ששהו איתה במחנה העבודה.

המפנה חל ב־1941, עת נחתם הסכם שיקורסקי–מאיסקי, בין ממשלת פולין הגולה לממשלת בריה"מ. כשהאם שמעה על איסוף הילדים, היא לא היססה להציל את בתה ושלחה אותה עם פתק על צווארה ועליו כתבה את שמה, שם אביה וכתובתם של הדודים שלה - רחוב דיזנגוף 19 בת"א, פלשתינה. בטהרן צורפה רחל לקבוצת הילדים הקטנים וכעבור ארבעה חודשים, וכנגד כל הסיכויים, גם אמה הגיעה למחנה. השתיים הגיעו לארץ ונפגשו עם האב. בהמשך, כשהייתה בת 17 נולדה אחותה היחידה איקה.

גרא הפכה ברבות השנים לאמנית רב־תחומית שעוסקת בציור, בפיסול, באופנה וביצירת שטיחי קיר. את תכשיטיה ענדו אליזבת טיילור, דני קיי, הנסיכה אדמאו ממונקו ורבים אחרים. ״לא רציתי ללדת ילדים לעולם האלים הזה", היא סיפרה בראיון שהעניקה לרותי קדוש בשנת 2013. בראיון, שחלקים ממנו שימשו להכנת אייטם זה, היא הסבירה מדוע אין לה ילדים. ״במיוחד בשל מה שעבר עליי בילדותי".

 מקור וקרדיט :

מתוך כתבה של ליאורה גולדנברג-שטרן || 18.3.2023 || TMI מעריב


ילדת טהרן, צילה פנטו, בת 85

 


ילדת טהרן, צילה פנטו, בת 85

לימדה מתמטיקה במשך 30 שנה

ב תיכון גבעת ברנר בקיבוץ גבעת ברנר.

בפרוץ המלחמה, צילה, אז צ׳שה קליינר,

ילדה בת שלוש, יצאה עם אמא שלה סוניה, למסע הירואי חוצה מדינות שבסופו הגיעו עם עוד כ 700 ילדים יתומים לארץ ישראל.

פברואר 1943. אמצע המלחמה. אירופה בוערת. שערי הארץ נעולים!

הישוב בארץ נרעש מהגעת הילדים הניצולים, בין היחידים שהגיעו משם.

אמה של צ׳סה ששמה הפך לצילה, ראתה שבאמצעים שיש ברשותה לא תוכל לחנך ולגדל את הילדה כראוי, בחרה בקיבוץ חולדה

שהעניק לה בית חם, ומשפחה נהדרת,

הניה ובנק סים, שהיו עבורה הורים לכל דבר.

 בתמונה משמאל, צילה, שלישית מימין, עם קבוצת ילדי טהרן שהגיעו ל קיבוץ חולדה.

 צ'שה הקטנה, צילה פנטו, חוגגת בימים אלה 85, כשהיא מוקפת במשפחה ענפה, ילדים, נכדים, נינים ואפילו כבר יש דור רביעי.

חיבוק גדול, ילדת טהרן יקרה שלנו!

 מקור וקרדיט ( קישור)

רוני קדם בטח.



 


80 שנה בדיוק אחרי עלייתם ארצה של ילדי טהרן, חוזרים שלושה מהם אל מוראות השואה והמסע לארץ

 

הם היו בסך הכל ילדים, פליטי מלחמה יהודים מפולין, שברחו מזרחה ויצאו למסע מטלטל ורווי אימה בין שטחי פולין הכבושה, ברית המועצות, איראן, הודו ומצרים, בדרכם לארץ ישראל. כ־900 ילדים יהודים, בני שנה עד 17, נמלטו מאימת המוות בזכות עלייה לגאלית נדירה. ילדים קטנים שברגע אחד עולמם חרב עליהם, משפחתם נותרה מאחור והם המשיכו במסע החיים לבד, עדים ראשונים לזוועות המלחמה באירופה. 80

 שנה לאחר הגעתם ההיסטורית של ילדי טהרן לארץ ישראל, אילנה רפאלי, עדינה וייס וחיים ארז, שלושה מאותם ילדים, נזכרים במסע המפרך.

הם היו בסך הכל ילדים, פליטי מלחמה יהודים מפולין, שברחו מזרחה ויצאו למסע מטלטל ורווי אימה בין שטחי פולין הכבושה, ברית המועצות, איראן, הודו ומצרים, בדרכם לארץ ישראל. כ־900 ילדים יהודים, בני שנה עד 17, נמלטו מאימת המוות בזכות עלייה לגאלית נדירה. ילדים קטנים שברגע אחד עולמם חרב עליהם, משפחתם נותרה מאחור והם המשיכו במסע החיים לבד, עדים ראשונים לזוועות המלחמה באירופה. 80 שנה לאחר הגעתם ההיסטורית של ילדי טהרן לארץ ישראל, אילנה רפאלי, עדינה וייס וחיים ארז, שלושה מאותם ילדים, נזכרים במסע המפרך. מלחמת העולם השנייה פרצה עם פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין ב־1 בספטמבר 1939, כשלפי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, נקבע כי פולין תחולק בין שתי המדינות. צדה המערבי נכבש בידי הגרמנים, ואילו ברית המועצות סיפחה את חלק המזרחי. 

אילנה רפאלי, אחותו של האלוף אביגדור (יאנוש) בן־גל ז"ל, זוכרת היטב את החיים שלה ושל אחיה לפני המלחמה, את רגעי הבריחה והמסע הארוך לארץ ישראל: "נולדתי בלודז' ב־1933. אחי ואני באנו מבית מאוד מבוסס. לאבא שלי היה מפעל טקסטיל גדול, הוא העסיק אלפיים פועלים. היה לנו אוטו ונהג, חיינו ברמת חיים גבוהה כמו של היום. כשפרצה המלחמה, ברחנו לוורשה, כי היו לנו קרובים שם. ברחנו בלילה, נעלנו את הבית ויותר לא חזרנו".

לכתבה המלאה של מאיה בואנוס  בעיתון מעריב ( קישור)


שמונים שנה לעלייתם של 'ילדי טהרן' לארץ

 


יזמה רותי מרשנסקי ויחד עם טובה לשם ובית שלום עליכם הפיקו את האירוע המרגש עד דמעות.

הייתה זו קבוצה בת 719 ילדים ניצולי שואה, רובם יתומים, שהגיעו בדרך לא דרך לטהרן לאחר שנמלטו מפולין. שמענו את סיפורי הילדים שהגיעו ארצה בחודש פברואר 1943 והיו העדות הראשונה והמצמררת לגורלם של יהודי אירופה. הם התקבלו בארץ בהתרגשות עצומה ואומצו על ידי משפחות, בעיקר בהתיישבות העובדת, ובמשפחות דתיות. (קבוצה נוספת בת 200 ילדים הגיעה ארצה בחודש אוגוסט 1943).

 

 


בית הילדים באפלדורן, הולנד

 

בספטמבר 1947 יצאה מבוקרשט שברומניה רכבת בחסות הצלב האדום ועליה 421 ילדים שנאספו מכל רחבי רומניה ומבתי יתומים, מלווים ב-37 מדריכים וארבעה מורים. הרכבת הגיעה דרך פראג להולנד. הילדים נקלטו בכפר הילדים "אילניה", באתר ששימש בית חולים יהודי פסיכיאטרי באפלדורן (Apeldoorn) שבהולנד (בינואר 1943 שולחו לאושוויץ כל החולים יחד עם חלק מעובדי בית החולים.)

 

הבאת הילדים ואחזקתם במקום היתה ביוזמת עליית הנוער של הסוכנות היהודית, פרי שיתוף פעולה עם הג'וינט (AJJDC) והגופים הציבוריים של יהודי הולנד, ובאישור ממשלת הולנד. לאחר מספר שבועות הגיעו ל"אילניה" עוד 32 ילדים שהובאו מברלין להולנד ושהו קודם לכן בברנפלד. על האתגר בטיפול בילדים, בני 16-6, סיפר שמואל ראט, מדריך גורדוניה ב"אילניה":

"לא היה נהיר לי האם אנו ברוכים בכישרונות לשאת באחריות החינוכית לילדים שנפרדו ממשפחותיהם או מקרוביהם, יתומים שחוו על בשרם את אימת השואה. היה לי ולחברי המדריכים ניסיון חינוכי בארגון ובהסברה בתנועת הנוער, אבל עתה ציפתה לנו עבודה מסוג אחר – להיות מופקדים על בעיותיהם היומיומיות של הילדים ולשמש להם כתובת יחידה במקום הוריהם או קרוביהם."

זהבה הלמן (גולדי קופמן) מקבוצת הילדים של אגודת ישראל הייתה בת שלוש-עשרה כשהגיעה ל"אילניה". סיפרה זהבה:

"אחרי הגיהינום של המחנות באוקראינה והמוסדות ברומניה, הולנד היתה בשבילי גן עדן... הרגשתי שם כמו שמרגישים פה התינוקות בטיפת חלב. שקלו אותנו, בדקו אותנו וטיפלו בנו. ... לא היינו ילדים רגילים, אלא ילדים פליטי שואה, מלאים פחדים וסיוטים. בלילה היו ילדים בוכים וצועקים מתוך שינה. אפילו מרטיבים. עוברים ממיטה למיטה בשל הפחד לישון לבד, פחד מהחושך ופחד ממה לא? וכמה טוב היה לדעת שבקצה המסדרון ישנה אחות לילה. מיד כששמעה בכי או צעקות - כמו מלאך היתה מופיעה ומרגיעה, אפילו שלא ידעה לדבר בשפתנו. ... התפתחתי שם ואני חושבת שגם העצב ירד.

)אילניה-אפלדורן, עמ' 57; שמעון שכטר, כפר הילדים אילניה - סיפורי עלייה, עמ' 41)

 מקור וקרדיט : אתר "יד ושם"

בית הילדים באפלדורן, הולנד | www.yadvashem.org

 



יום ראשון, 12 במרץ 2023

בית הילדים בזאקופנה, פולין (הילדים של לנה קיכלר)

 

בית הילדים בזאקופנה, פולין
הילדים של לנה קיכלר

הבתים בזאקופנה ובראבקה היו כמעט מוכנים. ... כשאספנו את הרישומים של מאה ושבעים ילדי דלוגה, הבנו שאלה, בעצם, כמעט כל הילדים היהודים ששרדו ממאות אלפי היהודים באזור. מאה ילדים מתוך אוצר אדיר זה הופקדו בידי.
 לנה קיכלר-זילברמן

לנה קיכלר נולדה ב-1910 בווייליצ'קה (Wieliczka) שבפולין. היא למדה פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטת קרקוב, היתה מורה בבית ספר יהודי בביילסקו ולימדה בסמינר למורים. בפרוץ המלחמה ברח בעלה אלפרד ללבוב ולנה חזרה לעיירת הולדתה לשהות עם אביה שלא היה בכוחו לברוח. לאחר זמן מה חברה לבעלה בלבוב ונולדה להם תינוקת, מירה, שמתה זמן קצר לאחר הלידה. קיכלר חזרה לווייליצ'קה. באוגוסט 1942, בעת שילוח אלפי יהודים לבלז'ץ, ברחה קיכלר והגיעה לוורשה, שם שהתה בזהות בדויה. היא פעלה במחתרת. בין היתר, הבריחה תינוק מהגטו והעבירה אותו למנזר. באחד הימים נחשפה זהותה היהודית, אבל היא הצליחה לברוח והגיעה לכפר ינובק (Janówek) שבמזרח פולין. בכפר היתה אומנת לשתי ילדות. היא שהתה במקום עד השחרור.

באביב 1945 הגיעה קיכלר לבית הוועד היהודי ברחוב דלוגה 38 בקרקוב כדי לחפש מידע על קרוביה. באחד החדרים ראתה עשרות ילדים יהודים, חלקם קטנים מאוד, במצב גופני ונפשי ירוד, והחליטה לפעול למענם. היא חברה לוועד היהודי בקרקוב בארגון והקמת בתי ילדים בראבקה (Rabka) ובזאקופנה (Zakopane) לכ-120 ילדים, מרביתם יתומים. בעזרת צוות שארגנה ואותו ניהלה, טופלו הילדים והתאוששו.

נחום בוגנר (לימים ד"ר בוגנר, חוקר השואה) היה בן 11 עם השחרור. הוריו נרצחו בשואה, והוא נותר לבדו ושרד ביערות. ב-1946 כתב נחום בן ה-13:

עם שחרור לבוב נסעתי ללבוב, ואז הוקם בעיר "בית הילד". מיד הצטרפתי אליו ועם הזמן הצטרפו אליו עוד ועוד ילדים, ובהם יהודים. נקשרנו אלה לאלה. עם הזמן הגענו למסקנה שכאן אין לנו עתיד. הודות למאמצי הוועד היהודי של לבוב נסענו לפולין. בפולין הצטרפנו לבית הילדים של לנה קיכלר בזאקופנה, וממנו הצטרפנו לקיבוץ ילדים של תנועת "דרור" על מנת להשיג את מטרתנו הקדושה: לעלות לארץ ישראל ולעבוד למענה.

 

על המפגש הראשוני עם הילדים ברחוב דלוגה, סיפרה קיכלר:

 נשארתי לבדי עם כל הילדים. הם היו כחמישים, ואולי יותר מזה. וכי אפשר היה לספור אותם? הם התרוצצו על פני החדר כמטורפים. נתקלו זה בזה. הרביצו זה בזה וסחבו בשערות, ולאחר שפגעו, ברחו אל הפינות להתחבא. ... בפינה אחת היו מוטלות על הרצפה כמה שמיכות מלוכלכות, ובשמיכות אלה התחפרו הילדים והתחבאו, כמו בערמות הסמרטוטים לפני הסלקציה במחנה. ... עכשיו הקיפו אותי הילדים בידיים שלוחות ובעיניים רעבות וצעקו: "לאכול! תני מרק!" ילדה קטנה שרטה אותי מתחת לשמלה, בברכי, שרטה ומשכה את שמלתי וצעקה: "לי תני מרק!" ... פניתי אל הילדים ואמרתי: "בואו אלי, ילדים! נעשה מעגל, נשחק". אבל שום ילד לא שלח לי יד. ... לא היתה שום תועלת בזה שאנסה לשחק עם הילדים האלה. הם היו רעבים.
(לנה קיכלר-זילברמן, מאה ילדים שלי, 1961, עמ' 147-146(

הילדים הועברו לראבקה וזאקופנה. באוגוסט 1945 הותקף הבית בראבקה ממניעים אנטישמיים. בית הילדים במקום נסגר והילדים הוברחו לבית אותו ניהלה קיכלר בזאקופנה. גם ממנו נאלצו בסופו של דבר להימלט.

יוסף פרבר, חייל יהודי שלחם בשורות הצבא האדום ושוחרר, היה מפקד ההגנה העצמית היהודית בבית הילדים בזאקופנה. הוא סיפר על הנסיבות שאילצו אותם לעזוב את המקום:

עמדנו יום ולילה ושמרנו על חייהם של היתומים היהודים. הסכנה גברה מיום ליום. הפולנים זרקו עלינו עלונים בהם איימו שיהרגו אותנו כמו שהרגו יהודים לא רחוק מזאקופנה בנובי טארג (Nowy Targ). ...  זה יהיה גם גורלכם, כתבו. היינו חייבים לברוח משם.

  להמשך התיעוד באתר "יד ושם (ילדותי האבודה : בתים לילדים ניצולי השואה )

 



ציפה רובין , שהייתה ילדה בשואה , חזרה לקיבוץ ניר עוז אחרי שניצלה שוב

  מאת: ניר חסון ציפה רובין, ניצולת השואה השנייה בקיבוץ ניר עוז , נולדה בליטא תוך כדי המלחמה ב–1944. היא והוריה ניצלו תודות לחסידת אומות ...