ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 28 באוגוסט 2022

ההישרדות של חנה ויסמן , בת ,12 בשואה

 


חנה ויסמן נולדה בשנת 1929 למשפחה בת שני ילדים בקובנה שבליטא. ביוני 1941 החלו כוחות גרמניים להפציץ את קובנה. משפחתה של חנה ברחה לכיוון גשר וילנה, גילתה שהגשר הופצץ ובלית ברירה חזרה לקובנה. בדרכם נתפסו חנה ואביה והובלו לפורט השביעי, מצודה סמוכה לקובנה. חנה הופרדה מאביה ופגשה את אמה. לאחר כמה ימים ראתה קבוצה של גברים, ביניהם אביה, מובלת לכיוון הבורות, וחנה הבינה שאביה נרצח. לאחר יומיים הועברו חנה ואמה לפורט התשיעי, מצודה נוספת ליד קובנה, ומקץ יומיים נוספים שוחררו הנשים והילדים. באוגוסט 1941 הועברה המשפחה לגטו בשכונת סלובודקה. באותה עת החלו האקציות, ובנובמבר 1943 נשלחה המשפחה למחנה באסטוניה, שם סבלה מקור מקפיא, מרעב ומתנאי תברואה ירודים.

לאחר חצי שנה הועברה המשפחה למחנה העבודה קיריולי ובאחת האקציות נלקחו מספר יהודים ליער, בהם אמה של חנה, ונרצחו בירי. לאחר מספר חודשים נשלחו חנה ואחיה למחנה שטוטהוף בגרמניה ושם נפרדו דרכיהם. בשטוטהוף הצליחה חנה להינצל משתי אקציות של ילדים: מאחת הצליחה להימלט ומאחרת ניצלה עקב חוסר מקום במשרפות. לאחר מכן הועברה חנה למחנות אחרים, שהאחרון בהם היה ברגן בלזן, בו שהתה עד השחרור במאי 1945. לאחר המלחמה נודע לה שגם אחיה הועבר לברגן בלזן, אך נספה סמוך לשחרור המחנה.

בשנת 1947 עלתה חנה לארץ ישראל ונישאה. לחנה שני ילדים ושלושה נכדים.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

לסרט הוידאו ביוטיוב ( קישור)

ראו גם :

 

"אבא נהג לומר לי: 'אל תעז לקנא, כי קנאה תמיד נהפכת לשנאה'"

דודי ויסמן, בעלים ויו"ר סונול ישראל: "אמא לא דיברה על השואה, וכשבסוף סיפרה, הסיפור שלה היה מזעזע יותר ממה שהעליתי בדעתי"

קישור לכתבה

 

 


גבריאל ויסמן , ילד ניצול שואה , לוחם פלמ"ח, וקצין בריאות הנפש הראשי של צה"ל בשנים 1962-1978

 


 

גבי ויסמן שרד את השואה כילד בגטו ורשה, נתפס, שהה במחנה המוות מאטהאוזן ועלה ארצה ב1946

 

גבריאל נולד בשנת 1930 בפולין. ניצול שואה ששרד את התופת באירופה. עלה ארצה ונקלט בקיבוץ דן במסגרת עליית הנוער במשך כשנה. התגייס במאי 1948 ועבר הכשרה בעפולה, שירת כרובאי בפלוגה של לוסיג בגדוד השישי. מדבריו: "...נקלטנו בקושי בגדוד אשר דימם ולא היו לו הכלים לקלוט אותנו שדממנו מפצעי השואה שטרם הגלידו. היו לנו שני קורבנות אשר נפלו בכפר בילו ולא היו לנו הכלים להתאבל עליהם. תחושת היתמות הייתה קשה וכן של בדידות עמוקה...".

 

פעילות בצה"ל: שימש כקצין בריאות הנפש הראשי בצה"ל בין השנים 1962-1978.

 

פעילות אזרחית: בעל תואר דוקטור בפסיכותרפיה, מרצה באוניברסיטאות ופעילויות נוספות. הוציא ארבעה ספרים.

 

ד"ר גבריאל ויסמן מתגורר ברמת גן.

 

מקור

 

ראו גם :

 

הספרים שכתב ד"ר גבי ויסמן ( קישור)


יום השחרור של הילדה מרסל חודאק

 



כאשר חיילי בעלות הברית שחררו את פריז לאחר יותר מארבע שנים של כיבוש גרמני באוגוסט בשנת 1944, החגיגות פרצו. פריזאים זרמו לרחובות כדי לקבל את פני חיילי בעלות הברית, הריעו והניפו דגלים.

עבור ניצול השואה מרסל חודאק ומשפחתו, השחרור היה מיוחד מסיבות רבות. לאחר שבילו את רוב המלחמה במסתור בדרום צרפת, בני משפחת חודאק היו סוף סוף בטוחים ויכלו לחזור לביתם הפריזאי.

זה היה במקרה גם יום הולדתו השביעי של  הילדה מרסל. מרסל נזכרה שהגיעה  לפריז ביום השחרור וחשבה שחגיגות העיר היו לכבודה. "איך הם ידעו שאני מגיעה?" היא  שאלה את משפחתה.

לאחר יום השחרור, כוחות  בנות הברית צעדו במורד השאנז אליזה, אחת השדרות הגדולות של פריז. מרסל התבונננה אז מכתפי אביה. "אז ראיתי את המצעד הכי גדול בחיי", היא נזכרה.

בעוד שהשחרור היה אירוע משמח עבור משפחת חודאק ושאר פריזאים, עבור רבים זה הגיע מאוחר מדי. לפחות 38,000 יהודים נעצרו בעיר פריז  וגורשו, רובם לאושוויץ.

מקור


יום רביעי, 24 באוגוסט 2022

הסוף המר של הפעוט היהודי ארי סיימון שוטלנד

 


24 באוגוסט 1941 | ילד יהודי, הארי סיימון שוטלנד, נולד בהארסטד שבנורווגיה. הוא גורש מאוסלו לאושוויץ ב-24 בפברואר 1943 עם אמו אווה. הם הגיעו למחנה ב-3 במרץ 1943 ונרצחו בתא גזים לאחר הסלקציה.

מקור


יום ראשון, 21 באוגוסט 2022

הנערה רבקה זלוטניק ודבורהל'ה הפעוטה בשואה

 

 


אמא, רבקה זלוטניק ז"ל, שורדת שואה גיבורה היתה נערה כשהגיע הכיבוש הנאצי לאזורה. במהלכו נרצחה כל משפחתה הגדולה ואמא נשארה לבד בעולם. כששוחררה ויצאה מהמחבוא בבור, זכרה אמא את דבורהל'ה הפעוטה, בת אחיה שנמסרה למשמורת אצל אשה נוצריה, שהבטיחה להחזירה למי מהמשפחה שישרוד. אמא איתרה את דבורהלה ובאה לבקש אותה, אך האישה סירבה לבקשתה. אמא ניסתה לקבל משמורת באמצעים משפטיים. במשפט השני פסק הדין היה לטובתה, אך האישה חטפה את דבורה הפעוטה מאולם המשפט וברחה אתה בעגלה רתומה לסוסים אל הכפר. אמא גייסה גדוד של פרטיזנים ובאיומי אקדח חטפה את דבורה'לה הפעוטה והבריחה אותה ארצה. דבורה קראה לה "אמא" דבורה הגיעה ארצה עם עליית הנוער וגדלה בקיבוץ יגור, אצל דודיה מצד אמה ושמרה על קשר הדוק עם אמא כל השנים. להלן הדף מיומן השואה ההיסטורי שכתבה אמא לפני עוד מעט 80 שנה במחנה המעצר בקפריסין (היא העפילה בעקבות דבורה במטרה להיפגש בארץ אבל אונייתה, "כתריאל יפה" נתפסה על ידי הבריטים)

אישה יפה מינקות עד לגבורה, גיבורה, חכמה, יצירתית ורבת תושיה, מרעיפה אהבה על אוהביה ואהוביה, דבקה במטרה

תכונות אלו ליוו את רבקה מגיל ינקות ועד שנאלצנו בכאב רב להיפרד ממנה.

נולדה בשנת 1925 בקוזין שבפולין למשפחה יהודית מבוססת ועניפה חוותה ילדות ונעורים מאושרים עד השואה הארורה שקרעה מעליה את כל בני משפחתה עד שנותרה לבד בעולם.

לאחר תום המלחמה והיא לבדה הצילה את בת אחיה הפעוטה והעלתה אותה ארצה.
רבקה העפילה בדרך לא דרך בספינת מעפילים "כתריאל יפה", נתפסה, שהתה במחנה העקורים בעתלית ובמחנה 55 בקפריסין עד סמוך לקום המדינה.
לאחר השחרור התעקשה לשרת בצבא במקביל לעבודה, עד שנישאה למרדכי לוסטיגמן, בעלה ואבינו היקר.
אזו, דינה, עדית וטל זכינו להיות הבנות של הזוג הזה, מלח הארץ באמת, דור הנפילים.

מקור וקרדיט

קישור לספר שנכתב עליה

https://user-1723486.cld.bz/holocaust-story-09

ליומן המלא כספר דיגיטלי באינטרנט , באדיבות הבת טלי  לוסטיגמן ( קישור )

 


סיפור הנער המורד שנאבק עם החיילים הבריטים על סיפונה של “כתריאל יפה”

 


 

  מי היה הנער בן השבע־עשרה שנאבק עם החיילים הבריטים על סיפונה של “כתריאל יפה”, בטפסו אל ראש התורן כדי להניף עליו את הדגל העברי?

 

סיפור המורד

שמואל ש. נולד בלוצק, בירת פלך ווהלין – עיר שכמחצית תושביה היו יהודים; קהילה תוססת ובה בתי־כנסת ובתי־מדרש וחצרות חסידים, ובתי־ספר עבריים ומועדוני מפלגות ציוניות ומפלגות פועלים. אביו היה בעל בית־חרושת למשקאות קלים, ובמשפחה היו “מיוצגות” כל המפלגות הציוניות – מן “השומר־הצעיר” ועד בית"ר.

כשנכנסו הרוסים לעיר, נידון אביו לגירוש לסיביר, בתור “קפיטליסט”, אך לאחר ששיחד אחד מראשי הנקוו“ד – הותר לו להישאר בעיר עם משפחתו. שמואל ואחיו הצטרפו – בכורח הנסיבות– ל”פיונרים".

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לוצק. שמונה־מאות יהודים – ביניהם אביו של שמואל – נאסרו על־ידי נאסרו על־ידי הגסטאפו ביום השלישי לכיבוש ונצטוו לפנות את הריסות הבתים שנחרבו בהפצצות־ האויר. לאחר שסיימו את עבודתם, נכלאו במבצר העיר והוצאו כולם להורג.

ואולי מוטב כך, אולי מוטב שנהרג אבי מיד בראשית הכיבוש” – אמר שמואל בזוכרו את הימים ההם – " הוא היה איש תקיף, בעל סמכות, בעל בטחון עצמי, וטוב שלא ראיתי אותו מושפל, חסר־אונים, כורע ברך, מאבד את גאוָתו. כך – יישאר תמיד בזכרוני אב גדול, חזק וגאה."

שלושה חודשים לאחר הכיבוש נצטוו כל יהודי העיר לעזוב את בתיהם ולעבור – תוך שלוש שעות – לגיטו. שמואל, שהיה אז בן שתים־עשרה – חבר בית“ר לפני המלחמה, נער בעל נטיות ספרותיות, שכתב שירים – התכנס עם כמה מחבריו, בני גילו, ויחד החליטו להקים “לגיון של ילדים” שיתכונן להתקוממות נגד הכובשים. ה”לגיון" הוציא עלון ביידיש, שהופיעו בו רשימות ושירים בעלי תוכן מרדני, וחותמת מגן־דוד – שגולפה מפקק של בקבוק – טבועה על דפיו.

באוגוסט 1942 החל חיסול הגיטו. היהודים חשבו שיישלחו למחנות־עבודה. לשמועות על הריגות המוניות התיַחסו כאל בדיות: הן לא ייתכן שהעולם ידע וישתוק! אך כשהוכרז על “אקציה” שתבוצע למחרת היום, והגיטו הוקף על־ידי אנשי האס.אס. – ברח שמואל עם אחד מחבריו אל מחוץ לעיר. הם שוטטו בשדות, אך כיוָן שלא מצאו מִקלט – חזרו אל ביתם בגיטו. ברחוב התהלכו כבר משמרות של שוטרים אוקראינים, שהיו ידועים באכזריותם, ושמואל, שצפה מראש את החיסול, הציע לאחיו, בַּר’לה, שיעלו את הבית באש, ובמהומה שתקום יברחו כולם. משנודע ליושבי הבית מה זוממים האחים לעשות, ביקשו לקורעים לגזרים. לא עברו שעות מעטות והיהודים נצטוו לצאת מן הבתים – על נשיהם וטפם – ולאחר שיצאו, נערכו בטור ארוך ונצטוו לצעוד. שמואל שאל את אחיו מדוע לא מתקוממים על השוטרים במקלות וגרזנים, אך אחיו שתק. הכול צעדו בשתיקה. אנשים שהסתתרו בעליות־הגג ונתפסו – ניסו להתאבד. אשה אחת חתכה את ורידיה ודמה שתת, צעקה מן הזוזטרה: " סוף העולם, יהודים! אין אלוהים“.– ואמו של שמואל, שצעדה לידו, כיסתה על עיניו בכף ידה, לבל יראה. תכנית ה”לגיון", לשרוף את הגיטו ביום שבו ייגזר גירוש על יושביו – היתה לאל. אפתיה ירדה על הכול.

היהודים כונסו לבנין גדול בטרם ישולחו אל מחוץ לעיר. בלילה אסף שמואל כמה שעונים מחבריו ואמר לשחד בהם את השוטרים האוקראינים, כדי שיניחו להם להימלט. השוטרים נטלו את השעונים, אך את הבטחתם לא קיימו. לשמואל נודע על מרתף בבית סמוך, שאפשר להסתתר בו. הוא, אמו, אחיו ואחותו, הצליחו להימלט אליו בסתר. נמצאו בו כבר עוד כמניָן אנשים – ביניהם תינוקת אחת – שהתחבאו בין ערמות עצי ההסקה, מאחורי חיִץ שהקימו. שמעו איך למעלה מהם מוציאים את האנשים מן הבית ומעלים אותם על משאיות. שמעו את צעדי השוטרים העורכים חיפוש בחדרי הקומות העליונות. בשיום השני או השלישי – פרצו השוטרים למרתף, בדקו אותו בפניסיהם – כשאלומות־האור משוטטות מבעד לסדרי החיִץ כלהט חרב מתהפכת – אך לא גילו את המסתתרים. התינוקת – שבכיָה היה עלול להסגיר את כולם – לא הוציאה הגה.


לאחר שבוע – כשאזלו הלחם והמים שהביאו האנשים אִתם – החלו יוצאים, אחד־ אחד, בחשאי, לחפש מזון. קונים דבר־מאכל כלשהו בכסף או בחפצים, וחוזרים. הרעב, הכינים והפחד – הטילו יאוש. היו שאמרו שיש לחנוק את התינוקת, פן יגלה בכיָה את המחבוא, אך אמהּ אמרה: בזכותה נינצל כולנו. אחותו של שמואל יצאה החוצה ביום א' בבוקר, כדי להתערב בין ההולכים לכנסיָה, אך בהיותה ברחוב עצרהּ שוטר אוקראיני. בר’לה, שראה זאת מנקודת־התצפית בה עמד, מיהר גם הוא לצאת, שיחד את השוטר והלה הניח להם לעבור.

כעבור שלושה שבועות נודע למסתתרים שהגרמנים השאירו בגיטו ארבע־מאות בעלי־מלאכה, המסוגרים ב“גיטו קטן”, והם מועסקים בעבודות שונות. האנשים חמקו מן המרתף והסתננו אל הגיטו. היו בו בתים פנויים, ושמואל ואמו מצאו בהם מִקלט. בר/לה יצא את העיר והלך למחנה־עבודה, בקוותו כי שם יינצל. לילה אחד שמע שמואל רעש מנועים ברחוב וראה פנסים מאירים אותו. חשש פן מכינים שוב “אקציה”, ועמד לברוח, אך אמו הרגיעה אותו: בחלומה הופיע לעיניה אמה והבטיחה לה כי לא יאונה להם רע. בבוקר השכם נשמעו דפיקות על הדלת ושוטר אוקריאיני נכנס. השוטר –שלא כבני־מינו – נהג בנימוס, התנצל שעליו למלא פקודה לא־נעימה, ואמר שעליהם לצאת לרחוב. המתין להם עד שיתלבשו. ברחוב כבר עמדו היהודים בטור ארוך, בכותנות־לילה לעורם. הצעידום אל מחוץ לגיטו. שמואל אמר בלבו שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את אור השמש. שוב חשב לברוח, אך אמו והצועדים אִתו, הניאוהו מעשות זאת. דמותו של יוסף בן־שלמה, הרוג־המלכות בארץ־ישראל, שהיה בן לוצק, עלתה לעיניו. והוא צעד ושר “התקוָה”, כפי שעשה גיבורו בעלותו לגרדום.

היהודים הובלו אל בנין ששימש בית־ספר לכמרים והוכנסו לתוכו. שמואל חיפש דרך להימלט ממנו. בעלותו לקומה השניָה, ראה בה מרפסת שמחילה עברה תחת רצפתה. הוא השתחל למחילה והסתתר בה. ארבעה ימים ולילות שכב בתוכה. שמע את צגעקות האוקראינים, את צעדיהם בכניסתם וביציאתם, והשלים עם כך ששם ימצא את מותו.

בלילה החמישי, כשדממה שררה בבנין, יצא ממחבאו, פתח את חלון המרפסת וקפץ למטה, רץ ויצא את תחומי העיר עד שהגיע אל חצרו של איכר פולני, שאביו חילצוֹ ממצוקה לפני המלחמה. נכנס לרפת והטיל עצמו על החציר שבעליָה. בבוקר, כשבאה האשה לחלוב את הפרות, גילתה אותו. כשנכנס האיכר ושמע את בקשתו, להסתתר בחצרו, אמר שלא יוכל למלאה, פן יהרגוהו. נתן לו כיכר־ לחם ושילחוֹ מעליו.

הוא שוטט בשדות מבלי דעת לאן לפנות. חבורת נערים פולנים נקרתה בדרכו על־פי בגדיו הכירו בו שהוא עירוני, זר לא־קרוא. הקיפוהו, ובאיומים דרשו ממנו שיפשוט את מעילו ואת נעליו ויתנם להם. במעיל היו מוצפנים שעונים ומטבעות־זהב. בהתקף של החימה הניף את מעילו על סביבותיו צעק והניסם מעליו. נמלט על עוד רוח בו והסתתר בתוך סוּף הבצה.

כשירדה החשכה יצא מתוך הסוּף, הלך בשדה, והגיע אל בקתה עלובה. דפק על דלתה ומצא בה זוג פולנים קשישים, והאיש זגג עני. האיש אמר לו שביערות הסמוכים מסתובבים פרטיזנים והציע לו להצטרף אליהם. נתן לו בגדי כפר וצידה לדרך ובירכוּ לשלום.

שבועיִם שוטט שמואל ביערות כשהוא מחפש פרטיזנים, בקוותו כי ימצא יהודים ביניהם – היה שורק את נעימת "התקוָה "ושירים יהודיים אחרים. משלא מצא איש, החליט לחזור ללוצק כדי לראות אם נותר שם מי מבני משפחתו. בהגיעו העירה, נכנס לביתו של פולני שהיה לפנים המכונאי בבית־החרושת של אביו. האשה האכילה אותו ואמרה לו שיחכה בביתה עד הערב. אולי עד אז תביא לו דרישת שלום מאחיו. עם רדת החשכה הוליכה אותו אל המחסן שבחצר, שם נפל לזרועות אחיו, שהוסתר על־ידה.

למחרת לקחוֹ בר’לה אִתו אל מחנה־העבודה. כמה משוכני המחנה החליטו לארגן קבוצת התנגדות. להשיג נשק ולהתקומם. באחד הלילות הוקף המחנה על־ידי אנשי אס.אס. ושוטרים אוקראינים, וכל הנמצאים בו הוכנסו אל בניָן הנגריָה.. בבוקר פרצה ההתקוממות. הכלואים בבניָן השליכו על שומריו, מבעד לחלונות, גרזנים, סכינים, חלקי מכונות, בולי־ עץ, ושפכו עליהם סודה קאוסטית. השומרים השיבו ביריות מרובים ומקלעים. שעות אחדות, עד לפנות ערב, נמשך קרב זה, בין הכלואים בנגריה ובין השוטרים והחיילים. משראו המתקוממים – שהחליטו לא להיכנע – כי אין עוד תקוָה למאבקם, הציתו אש בבניָן, שרו את ה“אינטרנציונל”, והתפרצו לברוח. כמעט אולם נקצרו במכונות־ היריָה.

שמואל ועוד כמה אנשים הצליחו לנוס אל בית סמוך ולהסתתר תחת הכבול שהיה מאוחסן בו. בערב – יצאו ממחבואם וברחו לבית־הקברות. לאחר שוטטות ממושכת, הגיע שמואל בשנית לבקתתו של הזגג העני. האיש ואשתו הסכימו לתת לו מחסה בביתם.

כל החורף שהה שמואל בבית הזגג, ובהגיע האביב – נשלח לבית אחיה של האשה, איכר צ’כי אמיד, בעל חוָה. נצחונן של בעלות־הברית כבר נראה באופק, והאיכר, שרצה לזקוף לזכותו הצלת יהודים, קיבלוֹ לעבודה אצלו. בבואו לשם, מצא עוד נער יהודי בשם ישקה, שניתן לו מִקלט בחוָה. שניהם עזרו בשעות היום בעבודות המשק, ובלילות הסתתרו בעליית הרפת

בסוף הקיץ, משהתקרבה החזית לאזור, והאיכר הצ’כי חשש מפני הגרמנים הנסוגים – שילח את שני הנערים אל היער. שם נפגש שמואל – בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה – עם האנשים שכה נכסף להיות בשורותיהם: הפרטיזנים הרוסים. היה מאושר. התגשמות חלומו: להילחם בנשק נגד הגרמנים. השניִם הובאו אל בונקר המִפקדה. כשהזדהו לפני המפקד כנערים יהודים שברחו מגיטו לוצק – כיון אליהם הלה את אקדחו ופקד עליהם לצאת. שמואל – זו הפעם היחידה מאז ה“אקציה” בגיטו – פרץ בבכי. המפקד יצא אחריהם לחורשה וציוָה עליהם לכרוע ברך. ישקה נמלט והסתתר בין העצים. ברגע שכיון המפקד את אקדחו אל מִצחו של שמואל, הכורע לפניו– הבריקה מחשבת־הצלה במוחו. הוא פלט: "יש לי זהב אצל האיכר הצכי. אם לא תירה – אביא לך אותו. הרוסי הִרפּה ממנו. קרא לישקה לצאת ממחבואו והכניס את שניהם לחדר־המפקדה. בהיותם בפנים – השקה אותם בווֹדקה, השתכר בעצמו, ושכח את כל עניָן הזהב. אמר להם שפלוגת פרטיזנים יהודים פועלתת בסביבה הציע להם לחפשה ולהצטרף אליה.

השניִם מצאו את הפלוגה ועשו אתה ביער חודשים אחרים, כשומרי הסוסים, עד ששוחרר האזור על־ידי הצבא האדום, בחורף 1944.

שמואל חזר שוב ללוצק, כדי לחפש בה בני משפחה. העיר היתה ריקה מיהודים.

בפעם הראשונה חשבתי על התאבדות” – זכר שמואל את השיבה הזאת לעיר הולדתו – “לא ידעתי לשם מה נשארתי בחיים. בהתהלכי בעיר, הייתי עובר את גשר הנהר במרוצה, כדי להתגבר על הפיתוי לקפוץ המיימה.”

אך לאחר ימים אחדים נודע לו שאחותו נותרה בחיים. אומצה על־ידי משפחה פולנית והתנצרה. הוא מצא את בית מגוריה, ובהיפגשם, ראה את הצלב על צוארה. כשהושארו לבדם בחדר, שלפה מחזייתה דף של סידור ־תפילה עברי, ואמרה לו: “דע לך שנשארתי יהודיה כפי שהייתי. הדבר האחד שעלינו לעשות עכשיו הוא להשתדל להגיע לארץ־ישראל.”

בחודשי היותו עם הפרטיזנים, כמעט השתכחה ארץ־ ישראל מלבו. כמוהם, נתפס גם הוא להערצת סטאלין, “שמש העמים”. עתה, לאחר הפגישה עם אחותו, מצא טעם לחייו. מטרה שכדאי להקדיש את כל כוחו לחתור אליה.

המלחמה טרם הגיע לקצה. הוא החליט להתגייס לצבא האדום, לצעוד אִתו מערבה ולהיות עם המביסים את הנאצים. המפקד בעיר היה יהודי. בהתיַצבו לפניו, הציע לו הלה לצאת לרובנו, שהיתה עדיין בעורף הגרמנים, ולהצטרף לשורות הפרטיזנים היהודים שהתרכזו שם.

ברובנו מצא את הפרטיזנים שבפיקודו של אבא קובנר. שם שררה רוח אחרת: של גאוָה יהודית ושל שאיפה להגיע לארץ־ישראל. אִתם עשה עד סוף המלחמה.

אחותו ברחה מבית מאמציה ובאה אליו לרובנו. עם אבא קובנר ואנשיו נדד מערבה: דרך פולין, צ’כוסלובקיה והונגריה – לאוסטריה. באוסטריה הופיעו לעיניהם חיילי הבריגדה. "רצנו אחריהם ודמעות זולגות מעינינו – סיפר.

שליחי “הבריחה” העבירו אותם את הגבול לאיטליה.

במחנה־הפליטים במודנה הוכרז שנערים בני למטה משמונה־עשרה יועברו לסלבינו. מכונית של הבריגדה הסיעה אותו, עם נערים אחרים, אל־הבית שבמעלה ההר.

סלבינו, בחורף. 1945, היתה מקום קודר. היו בבית ששה־עשר ילדים, כולם קטנים ממנו. בימים הראשונים חשב לברוח משם. מה לו – שנתנסה בסיכונים כה רבים, בנדודים ממושכים, בקרבות עם גרמנים ואוקראינים, בחיי פרטיזן ביערות – ולהם?

אך סלבינו השיבה לו את ילדותו. החזירה לו כל אותם דברים שהמלחמה עשקה ממנו, ושבטוח היה כי כבר "זקן: הוא מליהנות מהם: הצחוק, המשחק, הלימודים. לאחר ימים של תהִיה וספקנות החל משחק בכדור, לומד עברית וחשבון, משתתף בחוג הדרמתי, רוקד הורה בערבים.

על סיפונה של “כתריאל יפה”, ואחר־כך על סיפון המשחתת הבריטית – הוא חזר להיות לוחם. לוחם הבטוח בנצחונו.

 הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

 


מוריס רוזנוב , בן 14 , פרטיזן

 

 

 

מוריס רוזנוב (ז"ל), נולד ב-7 בינואר 1927, גדל בעיירה היהודית ברובה,  ז'טל, פולין. מוריס ומשפחתו נמלטו ממעשי הטבח בז'טל על ידי הסתתרות במרתף ביתם.

 

לברוח ליער

 בסופו של דבר, מוריס, הוריו ואחיותיו, שרה ומירה, עשו כולם את דרכם לקבוצת הפרטיזנים ביילסקי. מוריס ואחיותיו הפכו כל אחד לפרטיזנים ותרמו לקבוצה בדרכים משלהם. הנער מוריס סייע כשומר חמוש להגן על המחנה והיה פעיל גם בבניית זמליאנקות (בונקרים תת-קרקעיים).

 

מוריס ואחיותיו היגרו לאזור מפרץ סן פרנסיסקו, שם הפך מוריס לרוקח והיה פעיל בקהילה היהודית ובזיכרון השואה. מוריס ואשתו ג'ינה היו נשואים יותר מ-50 שנה. הוא נפטר בשנת 2015. יהי זכרו ברוך.

קרא עוד על חייו המדהימים כאן  

 

בתמונה למטה: מוריס (מימין בשתי התמונות) עם אחיותיו שרה, מירה והגיס, נורמן.

 

מקור


 


הנאצים כבשו את הכפר שלנו כשהייתי רק בת 12. ידענו שימינו ספורים

 

 


הנאצים כבשו את הכפר שלנו כשהייתי רק בת 12. בהתחלה הם לא הבינו שאנחנו יהודים. נראינו כמו השכנים שלנו. אבל אז מישהו דיווח עלינו. אז הבית שלנו היה רשום כבית יהודי. ידענו שימינו ספורים. הזמן היה כפצצה מתקתקת. בשעת לילה מאוחרת הופיע בביתנו חבר לא יהודי שלנו. 'תקשיבו לי,' הוא אמר לנו בדחיפות רבה 'תחפרו בור מתחת לגדר שלכם ותיזחלו החוצה שניים בכל פעם. מישהו יפגוש אתכם בקצה השני ויוביל אתכם למקום מבטחים. מחר יוצאו להורג כל היהודים בעיר'.

שמו היה קאזי ביטדייב (Kazi Bitdayev). הוא לקח את כולנו בחשאי לכפר השכן. הוא החביא אותנו שם במשך 8 חודשים, בכל שבוע הוא חזר אלינו והעביר אותנו למרתף או עליית גג חדשה. הוא הגן עלינו. הוא האכיל אותנו. הוא היה המלאך שלנו. אחרי המלחמה חיפשנו אחריו עשרות שנים, נואשים להודות לו על שהציל את חיינו. אבל זה לא הועיל. לא הצלחנו למצוא אותו. בשנה שעברה איתרנו סוף סוף את הנכדים של קאזי. רצינו להודות להם. רגע שחיכיתי לו כל חיי. ה' באמת בירך אותי".

 זינאידה סגל (בתמונה אוחזת בתצלום של המציל שלה קזי) נפטרה בשבוע שעבר ברוסטוב, רוסיה. היא מצולמת עם בתה מנוחה שמחה והנכדה חיה.

יהי זכרה ברוך.

מקור Chaim Danzinger  


אני אקח אותו

 


בסוף 1941, בגטו ביאליסטוק (פולין), היה תינוק  יהודי יפהפה בשם מיכאל רוזנשיין במצב קשה מאוד. אביו היה אי שם בפולין בצבא האדום , נלחם למען החופש, ואמו, גניה, נרצחה על ידי הנאצים. דודתו של מיכאל ידעה שהוא לא ישרוד עוד הרבה זמן בגטו, אז היא יצרה קשר עם ג'נוופה מג'כר, צעירה פולניה שהכירה את ג'ניה. ג'נוופה הסכימה מיד לקחת את התינוק. לאחר מכן היא נכנסה לגטו והצליחה להבריח אותו החוצה. יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, ג'נוופה העניק למייקל את כל הטיפול, האהבה והתשומת לב שהוא היה צריך. באותה תקופה היא לא הייתה נשואה וחיה עם אמה שחשבה שהיא לוקחת יותר מדי סיכונים. כולם ידעו מה קרה לאנשים שעזרו או הסתירו יהודי, אבל ג'נוופה הייתה מוכנה למות כדי להציל את הילד הקטן הזה. כדי להימנע מלעורר חשד, היא הטבילה אותו בפומבי ונתנה לו שם נוצרי. מייקל אהב את ג'נופה כמו שהיא אהבה אותו, ויחד, הם שרדו את הכיבוש הגרמני.

 בשנת 1944, אביו של מייקל, שעדיין היה בחיים, עזב לזמן קצר את חבריו כדי למצוא את בנו. כשעשה זאת, הוא לקח את בנו הקטן בזרועותיו ופרץ בבכי. משראה שבנו בידיים טובות מאוד, חזר לשירות קרבי, וחזר עם סיום המלחמה. מייקל וג'נוופה נשארו בקשר, ומעולם לא שכחו זה את זה. בשנת 2003 הכיר יד ושם בגנוופה מג'כר כחסידת אומות העולם. באותה שנה, אישה יוצאת דופן זו נפטרה.

(התמונה של מייקל וג'נוופה צולמה ב-1947).

מקור

 


יום ראשון, 14 באוגוסט 2022

מכתבה האחרון של יוהנה רוזנבאום ז"ל אל בתה הפעוטה

 



26 במרס 1943

נדה, הולנד

"אני מקווה שתוכלי להישאר עם הוריך המאמצים עד שנחזור. עבורנו זו מחשבה מנחמת, לדעת שאת בטוחה".

מכתבה האחרון של יוהנה רוזנבאום אל בתה הפעוטה

 כך כתבה יוהנה רוזנבאום במכתבה האחרון ממקום מאסרה בנדה (Nedde) שבהולנד אל בתה הפעוטה בטי ששהתה במסתור באיברחן (Eibergen). בטי שרדה. הוריה יוהנה ואפרים ואחיה התינוק מקסצ'ה נרצחו בשואה.

אפרים יצחק לוי (איל) רוזנבאום ויוהנה פרדריקה סוזנה ציון נישאו ב-1940 וחיו באמסטרדם. אפרים היה רוקח ויוהנה - עקרת בית. באוגוסט 1941 נולדה בתם בטי ובינואר 1943 נולד בנם איזק מיכאל מקס (מקסצ'ה). ליוהנה היו חמישה אחים ואחיות: יוליוס, סלומון, צדוק, וילהלמינה ופרידה.

לאחר לידתו של מקסצ'ה הצליחה יוהנה לעזוב עם ילדיה את אמסטרדם ולהגיע לעיר הולדתה איברחן. בעזרת אנשי המחתרת ההולנדית נמצא מקום מסתור לבטי אצל אלברטה ויאן וילם החמן, הורים לשני ילדים. החמן היה פקיד במועצה ופעיל מחתרת שהשיג מסמכים מזויפים ותלושי מזון ליהודים, לאנשי מחתרת ולאחרים שהיו צריכים להסתתר. בטי הוצגה כקרובת משפחה רחוקה בשם אליזבט קורנליה אנדריסן שאביה נשלח למחנה בגרמניה ואמה אינה יכולה לטפל בה. אפרים התבקש על ידי היודסה-ראד (יודנראט) להישאר בבית המרקחת שלו כעובד חיוני.

יוהנה ומקסצ'ה נשלחו למסתור בנדה, לא רחוק מאיברחן. יחד איתם שהו אחיה של יוהנה, יוליוס, וארוסה של וילהלמינה, אישטוון בלינט. לאחר שמשפחתו נעלמה נאסר אפרים ונכלא במחנה ווכט, ומשם נשלח למעצר בצריף העונשין בווסטרבורק.

בעקבות הלשנה נאסרו יוהנה, מקסצ'ה ואישטוון ונשלחו לווסטרבורק. ב-30 במרס 1943 גורשו יוהנה ותינוקה בן עשרת השבועות לסוביבור ונרצחו. שבועות מעטים אחר כך, ב-23 באפריל, נשלח אפרים אל מותו בסוביבור. יחד אתו היתה בקרון הגירוש חמותו, בטשה ציון. אישטוון נרצח בסוביבור. אחיה ואחיותיה של יוהנה שרדו.

מצילה של בטי, יאן החמן, נאסר באפריל 1944 בעקבות הלשנה, נחקר והוצא להורג על ידי הגרמנים. רעייתו אלברטה החמן נשארה לבד עם שני ילדיה ודאגה לבטי עד השחרור.

לאחר המלחמה הגיע דודה של בטי, יוליוס ציון, אל אלברטה החמן ואסף את בטי אליו. בשנת 1964 עלתה בטי לישראל.

ב-1999 מסרה בטי קאזין-רוזנבאום ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, יוהנה ואפריםאחיה התינוק מקסצ'ה, וסבהאיזק  וברטה רוזנבאום. ב-2014 מסרה בטי ליד ושם במסגרת הפרויקט המתמשך "לאסוף את השברים", מכתבים ותעודות וביניהם מכתב הפרידה של אמה יוהנה.

 

לתיעוד המלא באתר יד ושם


"אף־על־פי שאת נשארת בינתיים בלי הוריך, אל תשכחי שעליך לשרוד ולא לשכוח להיות יהודייה וגם בן אדם". מכתבו האחרון של אהרון ליוורנט

 



 מאת: פרוייקט "לאסוף את השברים" , יד ושם

קרון גירוש, צרפת

"אף־על־פי שאת נשארת בינתיים בלי הוריך, אל תשכחי שעליך לשרוד ולא לשכוח להיות יהודייה וגם בן אדם".

מכתבו האחרון של אהרון ליוורנט

כך כתב אהרון ליוורנט במכתבו האחרון מקרון גירוש בצרפת אל בתו ברט. אהרון נרצח במיידנק. ברט שרדה.
אהרון ליוורנט (
Liwerant ) ושרה רדלר, ילידי ורשה, נישאו ב-1926 בפריס. נולדו להם שלושה ילדים:  ברט (1927), סימון (1928) וז'ק (1940). אהרון עבד בתפירת מוצרי עור ושרה עבדה בתפירה בבית. המשפחה התגוררה ברובע ה-20 בפריס.
לאחר כיבוש צרפת פחדה שרה שאהרון ייעצר על ידי הגרמנים ו"גרשה" אותו מהבית שמא ייתפס. לאחר חודשיים בהם נדד במקומות שונים חזר הביתה.
ב-14 במאי 1941 הוזמן אהרון ליוורנט יחד עם כל הגברים היהודים מהבניין בו גרה המשפחה לתחנת המשטרה כדי להירשם. גיסו מקס מנדלסון, בעלה של אחותו פאולה, הזהיר אותו לבל יתייצב במשטרה. אהרון ענה לו – "הצרפתים קיבלו אותי יפה ואני אדם הגון, ולכן אתייצב". מתחנת המשטרה הועבר אהרון למחנה פיתיווייה ומשם לבון-לה-רולאן. לאחר כשלושה חודשים הצליח לצאת מהמחנה ולהסתתר בבית בפריס עד נובמבר 1941. בנובמבר עבר לדרום צרפת, ל"אזור החופשי" (אזור בשליטת משטר וישי). שרה והילדים נשארו בפריס.
בבוקר ה-16 ביולי 1942, היום בו החל 
 המצוד של איצטדיון החורף, במהלכו נאסרו כ-13,000 מיהודי פריס וסביבותיה, הסתתרה שרה עם בנה הפעוט ז'ק בחדר בעליית גג בבניין מגוריה, לאחר שקיבלה אזהרה שעומדים לעצור יהודים באזור. ברט יצאה לעבודה. סימון יצא מהבית כדי לקנות חלב, ובדיוק אז הגיעו השוטרים הצרפתים לבניין.  סימון טען בפני השוטרים שאין איש בבית אבל הם הצליחו למצוא את שרה וז'ק בעליית הגג. שרה שכנעה את השוטר הצרפתי שלא הם אלו שמופיעים ברשימה שיש בידו (בני משפחת ליוורנט הצטיידו כבר קודם לכן במסמכים בהם שינו את שמם מ-Liwerant  בעל הצליל הזר ל-Liverant בעל הצליל הצרפתי). השוטר נענה לשרה, אבל הזהיר אותה: "הפעם אני נחמד", אמר, "אבל יכול להיות שבפעם הבאה נהיה פחות נחמדים".
שרה החליטה לברוח מפריס יחד עם ז'ק בן השנתיים. את ברט וסימון השאירה בפריס בהאמינה שכיוון שהם בעלי אזרחות צרפתית, הם מוגנים. שרה וז'ק הגיעו לשאלון-סור-סון (
Chalon-sur-Saône 
) בבורגונדי, עיר ב"גבול" שבין "האזור החופשי" וצרפת הכבושה. היעד שלה היה ליון, שם היו להם קרובי משפחה. שרה חלתה ונלקחה יחד עם ז'ק לבית החולים במקום. באמצעות הצלב האדום הועבר ז'ק לקרובי המשפחה בליון ושרה נותרה לבדה בבית החולים.

במכתב שכתבה לברט וסימון ביידיש, ביקשה מהם להגיע לשאלון. בעת מעבר ה"גבול" נעצרה המשאית בה היו ברט, סימון ויהודים נוספים בידי הגסטאפו. המכתב ביידיש שנמצא אצל סימון הסגיר את יהדותה. ברט וסימון נעצרו ולאחר כיומיים שוחררו ופגשו את אמם בבית החולים. בעזרת אנשי מחתרת הצליחו ברט וסימון להגיע לליון ולפגוש את ז'ק. לאחר כמה שבועות הועברו סימון וז'ק לחווה בסביבות לה-שמבון-סור-ליניון וברט נשארה בליון.

ב-31 באוגוסט שולחה שרה ליוורנט לאושוויץ. אהרון עוד הספיק לפגוש את ילדיו לפני שנתפס בדרום צרפת ואמר לילדיו: "אני אסע לגרמניה ואחפש שם את אמא." שמונה חודשים אחרי שילוחה של שרה שולח גם אהרון אל מותו. ב-2 במרס 1943 יצא ממחנה גירס שילוח ובו מאות יהודים שנתפסו בדרום צרפת. ב-4 במרס הגיעה הרכבת לדרנסי. יומיים אחר-כך, ב-6 במרס, הובלו האנשים בקרונות בקר למיידנק ואהרון ליוורנט ביניהם. את מכתבו האחרון כתב בקרון הגירוש. לפני שעזבו הקרונות את דרנסי, מבעד לחרכי צוהר קרון הבהמות, מסר אהרון את המכתב לעובד הרכבת אשר שלח אותו בדואר לברט שהיתה בליון.

החל מקיץ 1943 שהה סימון בזהות בדויה יחד עם עוד עשרה נערים יהודים בפנימייה אותה ניהל נואל גוזי, לימים חסיד אומות העולם, בפיגאה (Figeac ). ז'ק שהיה חולה ונזקק לטיפול רפואי נמסר לאדואר ושרלוט גיבר (Gibert בלה-שמבון-סור-ליניון שטיפלו בו במסירות. כל זמן שהותו של ז'ק בלה-שמבון הגיעו ברט וסימון לבקרו. 

ב-12 במאי 1944 הגיעו ללא התרעה לפיגאה אנשי אס-אס וריכזו את כל תושבי הכפר. הם אסרו כ-800 מבני המקום ושלחו אותם למחנות ריכוז וביניהם תשעה מהנערים היהודים. סימון ליוורנט ונער יהודי נוסף הצליחו להסתתר בזמן האירוע ולאחר זמן הוברחו בחסות האוז"ה (OSE ) לשוויץ. רק אחד מתשעת הנערים היהודים שנלקחו מפיגאה באותו יום, שרד.

ז'ק שהה אצל משפחת גיבר עד 1951 והתאחד עם אחותו ברט, אחיו סימון ודודיו, פאולה ומקס מנדלסון בפריס.

ב-1997 מסרה ברט סולים-ליוורנט ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, שרה ואהרון. ב-2000 מסר סימון ליוורנט ליד ושם את המכתב האחרון של אביו שחלקים ממנו מוצגים בתערוכה זו, למשמרת עולם.

 

מקור וקרדיט : יד ושם , פרוייקט " לאסוף את השברים"

 


 


הנערה דינה דסברג מוסתרת ע"י רופא הולנדי בביתו

  ד"ר נאוטה סיים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת ליידן בשנת 1942 ובשנת 1945 סיים את לימודיו באוניברסיטת אוטרכט באנטומיה ופיזיולוגיה. ה...