ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום רביעי, 22 בפברואר 2017

שרה , ילדה בת 6, בורחת ממחנה ההסגר בגטו ליהודים




מקור וקרדיט :

שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998

" דרגשים , מסדרים, יריות , כאב הבטן הנורא . עמידה בתור , המון עמידה בתור- למה ? ועוד סיוט , שדווקא הוא נשאר חד וברור : אחד מלובשי המדים הגרמנים תופס בשתי רגליו  של ילד קטן , תינוק , ומטיח את ראשו בעמוד. ראיתי . למה עצמתי את עיני רק אחרי הילד הראשון ? כמה היו אחריו? "

כמה זמן הייתי שם –אינני זוכרת . אני יודעת , שחלק מן הזמן היה חורף , אבל אחר כך , כשבא אלי  ,במחנה ההסגר בגטו ,שוב האיש שהכיר את הורי, כבר היה קיץ. הוא בא עם שתי ילדות , גדולות ממני . לי הן נראו גדולות מאד, ובכל זאת הן היו ילדות. אני לא זוכרת אם ראיתי אותן קודם.

" את תברחי אתן" – אמר, " כבר לא נשארו כאן  ילדים" . אם לא תברחו , הם יהרגו גם אתכן". הוא הסביר לילדות הגדולות את התכנית איך לצאת החוצה, כי אסור להחמיץ את הסיכוי . לי הוא אמר רק להיות תמיד יחד אתן. הן יודעות מה לעשות .

"ואת תעשי כל מה שהן אומרות לך "– התרה בי.

בלילה חמקנו מתחת להריסות הבית , שהתמוטט על הגדר בהפצצה האחרונה. זה היה הסיכוי , שדיבר עליו . לא ראו אותנו , ופתאום- היינו בחוץ . רצנו בחושך בכל כוחותינו . הפחד שמה מישהו יראה ויתפוס אותנו דחק בנו. הילדות הגדולות ידעו מה לעשות –כפי שאמר – הן ידעו שצריך להתרחק מן העיר , לרוץ לכפרים, כי שם קל יותר להסתתר.  פיגרתי אחריהן . לא יכולתי לרוץ מהר כמותן. מדי פעם חיכו לי . כועסות שאני מעכבת אותן. מוכרחים להתרחק מהעיר. מהר . כשהיינו כבר מחוץ לעיר –האטנו. 

כשהאיר הבוקר , היינו קרובות לאחד הכפרים. עברנו דרך שדה שלף. היה שקט מאד ואיש לא נראה בסביבה. לאורכו של השדה עמדו אלומות , כמו שורה של נשים בחצאיות רחבות וארוכות . "זהו מקום טוב להסתתר ולנוח" – אמרה אחת הילדות הגדולות.

כל היום ישבנו בתוך האלומות , כל אחת באלומה לעצמה. ישבתי שם מקופלת כדי לא לתפוס מקום רב, לא להבליט את קיומי. הקש נגע בי מכל עבר, דקר קצת, עטף אותי בלי להשאיר מקום פנוי סביבי, וזה היה טוב. כי  מקום ריק מתמלא בפחד. כמה זמן ישבתי שם כך, בלי לאכול, בלי לשתות , בלי לדבר? תהיתי : האם גם הילדות הגדולות עוד יושבות באלומות שלהן ? לא העזתי לצאת ולבדוק , עד שאחת מהן קראה לי . בחוץ היה שוב ערב.  היא סיפרה לי שמצאה בכפר איכרה טובה , שהסכימה להביא לנו משהו לאכול . ישבנו שלושתנו מתחת לעץ וחיכינו לה. האישה הגיעה  עם קערת עץ  גדולה , מלאה במרק מהביל. היא נתנה ביד כל אחת מאתנו כף מעץ.

האם הכול  רע בזכרונותי ? הו לא. הנה זכרון ילדות נפלא: אנחנו יושבות  תחת עץ גדול, ענפיו משפילים כמעט עד האדמה ויוצרים מעין סככה טבעית, המקיפה אותנו סביב , מסתירה , מגינה. עדיין יש אור קלוש של ערב קיצי , קצת קריר. שלושתנו מצטופפות סביב קערת מרק, שהונחה על האדמה. אוכלות . סוף סוף אוכלות . אוכלות מהר. להספיק יותר. את טעמו ואת ריחו של המרק הזה אני יכולה לחוש אפילו עכשיו בפי, באפי. את טעמה המתקתק משהו של השעועית הלבנה הגדולה, שצפה בתוך המרק הצהוב . מרק כזה לא אכלתי אחרי זה אף פעם.

גם בימים הבאים ישבנו רוב הזמן בתוך האלומות , פעם בשדה זה ופעם באחר. עם הזמן העזנו גם להסתובב בכפר , להתקרב לבתים, לחפש אוכל ומקום מסתור. הילדות הגדולות היו מתכננות לאן ללכת , ואני עשיתי כל מה שהן אמרו לי. לפעמים נהגנו לעלות בלילה בסולם לעליות הגג , שהלכו והתמלאו בקש. כמעט בכל בית כפרי שימש החלל שבין תקרת הבית לבין הגג המשולש שמעליה לאחסון קש.

גרמנים כמעט שלא נראו בכפרים . התחלנו להרגיש יותר בטוחות. לא ידעתי אז , שדווקא הבטחון הזה מכין לי את האכזבה הבאה. הימים ההם זכורים לי דווקא כימים טובים – אולי בזכות התקווה החדשה והאמון בשתי הילדות הגדולות ? אני זוכרת בעיקר את החיפוש המתמיד אחרי אוכל, שלא קל היה להשיגו , ואת ההסתובבות , ההליכה  הממושכת ממקום למקום, שאני  הילדה הקטנה שבין שלושתנו, פיגרתי בה אחרי אחרי שתי הגדולות והייתי חייבת לשמור היטב את צעדיהן. רק שלא ייעלמו לי פתאום. פעם העזה אחת מהן לבקש עבודה אצל איכר . בתמורה קיבלה ארוחה חמה. כך נולד אצלן הרעיון למסד יותר את החיים, לעבוד אצל האיכרים בעבודות מזדמנות ובתמורה לקבל קורת גג ואוכל. אבל לשם כך היינו צריכות להיפרד. הייתי לנטל עליהן. הרי אותי לא יקבל אף איכר לעבודה, כי אני קטנה מדי. כך הן אמרו לי , נימקו בנימוקים הגיוניים את הצורך להיפרד. 

כשהגענו לדרך עפר שהתפצלה לשני כיוונים , הראו לי את הדרך המובילה לעיר , ואמרו שכדאי לי ללכת לשם ולחפש את מזלי. נפרדנו , נשמעתי להן אפילו בזה . הרי כך אמר האיש בגטו : תעשי כל מה שהן אומרות לך לעשות. עכשיו הייתי שוב לבד , עזובה ונבגדת. הפעם לא ניסיתי לרוץ אחריהן כמו אחרי האוקראינית . ידעתי כבר שזה לא יעזור כשלא רוצים אותי.

שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998

ראו גם :

הילדה שרה , בת 5 , ננטשת ע"י האשה האוקראינית שהחביאה אותה .



מקור וקרדיט :
שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998



הייתי אז בת ארבע או חמש . קודם , לפני שנלקחו לגטו , מסרו אותי ההורים לאשה אוקראינית , שהיתה אמורה להחביא אותי תמורת תשלום שקיבלה, אבל כשהבינה שההורים שלי כבר לא יבואו לדרוש אותי ממנה , כי הגרמנים מחסלים את כולם בגטו , החליטה להיפטר ממני. כן, להיפטר... כלומר לגמרי, שלא אהיה קיימת עוד (האוקראינית ניסתה תחילה לתקוף את שרה בת ה5 ולחנוק אותה).

למה עשתה לי את זה? הרי היא  משאירה אותי כאן. עוזבת  אותי ? ואיפה הדוד , שהבטיח כי יבוא.

כשהביאה אותי האשה האוקראינית לבית ההרוס הזה שרק הגינה שלו נשארה שלמה ? אתה מבינים את התמימות הילדותית האיומה הזאת ? עדיין האמנתי לה, האמנתי בה , והייתי צריכה רק להשיג אותה. רק להזכיר לה את חובתה . שמא שכחה . והיא היתה שם , עמדה בקצה הרחוב .למה חיכתה ? היתה סקרנית לראות אם אצא משם חיה ? רצתי אליה . היא הסתובבה , וכשראתה אותי נבהלה כאילו אני תקפתי אותה ולא להיפך. התחילה לצעוק :

"תלכי מפה! תעזבי אותי!"

לרגע עצרתי , אבל לא ויתרתי לה. היא לא תעזוב אותי פה לבד. אמא אמרה שהיא צריכה לשמור עלי. אז היא צריכה , נכון ? ואיך אמצא את הדוד ? ואיך אמא שלי תמצא אותי אצל האוקראינית אם לא אהיה אצלה? המשכתי ללכת אחריה . כמו כלב שרץ אחרי בעליו. היא שינתה כיוון , פנתה לסמטה צדדית- ואני אחריה. שוב גערה בי , רקעה ברגלה:

"  נו תלכי כבר , תלכי מפה! אני לא מכירה אותך, מה את רוצה ממני?"  ואני אחריה . היא לא הכירה אותי ? איך היא יכולה להגיד את זה ? נפתח לפנינו רחוב ראשי גדול , ושם , לפני פתחו של אחד הבתים, צעד הלוך ושוב לובש מדים גבה קומה ורובה תלוי על כתפו. אולי היה זה שוטר אוקראיני , מאלו ששירתו את הגרמנים, ואולי היה זה גרמני, שהבין את שפת המקום. לא הבדלתי בין לובשי המדים השונים.

פחדתי מכולם. ידעתי, שרובה הורג, וידעתי מאמא , שהם רוצים להרוג אותנו. עכשיו מלחמה – היא אמרה, והרי זו תמצית המלחמה – הם רוצים להרוג אותנו.
בגלל זה אמא חיפשה לי מקום מסתור ועזבו אותי. פחדתי ממנו , מהשוטר ההוא , אבל לא ברחתי. אני יודעת להתעקש . ההתעקשות שלי לא לוותר לאוקראינית היתה חזקה יותר מן הפחד . הלכתי אחריה גם שניגשה לשוטר ואמרה לו :
"הילדה זו נטפלה אלי . אני לא מכירה אותה והיא כל הזמן רצה אחרי. לא יודעת מה היא רוצה ממני !"

רציתי לצעוק : את מכירה אותי , גרתי אצלך עד שהבאת אותי הנה, לבית ההרוס . הרי אמא הביאה אותי אלייך, אבל הפחד לקח את קולי. הגרון כאב וגם פחדתי לפתוח את הפה ולדבר . והשוטר – הוא התכופף מעלי פתאום ותפס בזרועי. הוא היה גבוה כל-כך ועמד שם מעלי, כפוף , רצועת הרובה התלוי על כתפו נשמטה פתאום והרובה התחיל גולש לאורך זרועו, למטה , מכל הגובה הזה שלו , למטה , עד אלי. 

ידעתי שרובה הורג, אז עוד לא הבנתי בדיוק מה זה  "הורג" ואיך זה, אבל ידעתי שזה משהו רע , הכי רע. אמא אמרה לי. כל כך פחדתי . לרגע הרפה את אחיזתו בי. ראיתי איך ידו הפנויה נעה עתה אל רצועת הרובה. הייתי בטוחה שעכשיו יהרוג אותי, והנה הרצועה כבר בידו הפנויה. עיני היו נעוצות בכל ניע קטן של ידו, ואף כי לא החזיק בי עכשיו ויכולתי אולי לברוח, נשארתי נטועה במקומי, קפואה מפחד. כך תמיד היה קורה לי . גם אחר-כך. בגלל הפחד לא יכולתי לברוח. הבריחות שלי התחילו רק כשהפחד נעלם. הוא הרים את הרובה ותלה אותו שוב על כתפו. כשתפס שוב בזרועי ונפנף בידו השנייה לאשה האוקראינית , כאומר : "לכי , לכי , אני כבר אסתדר אתה" .

רעדתי, הוא לא הרפה, המשיך להחזיק בי. עמד כך כפוף מעלי, עד שהתרחקה ולא נראתה עוד. רק אז התיישר , נענע לעברי באצבעו בתנועת נזיפה וגער בי : 

 "שלא תעזי לרוץ עוד אחרי האשה הזאת, שמעת? ועכשיו לכי , לכי לך !"

ואני , ילדה ממושמעת, הלכתי ולא רצתי עוד אחריה.  אחרי כמה צעדים אפילו רצתי. הפחד מהרובה רדף אחרי. רק כשהייתי רחוקה מאד, העזתי להביט לאחור. כבר לא ראיתי את השוטר. האטתי. רק עכשיו הבנתי שאני לבד. פעם ראשונה בחיי, לבד בלילה חשוף, בעולם עוין. לבד על הדרך הרחבה, הריקה מאדם. משני צדי הדרך לא נראו בתים , רק גושים של חושך.

האם הגעתי לתחנת הרכבת של ברודי עוד באותו לילה או שהיה זה בלילה שאחריו? תחנת הרכבת של ברודי שמורה היטב בזכרוני: מדרגות רחבות בכניסה, אולם גדול שרק נוסעים מעטים היו בו בשעת הלילה המאוחרת , ומאחורי קירות האולם הזה שומעים את השריקות , הנשיפות וטרטור הגלגלים של הרכבת.....

ראו גם :

יום שני, 20 בפברואר 2017

סטלה גולד (סטלה גרופט), בת 10 , מוסתרת בארון הבגדים



"בשנת 1942 הגיעו שמועות שיאספו את כל היהודים מהסביבה לווליצ'קה ושייקחו אותם למקום בלתי ידוע.

אמי חששה כמובן לגורלי והחליטה לשלוח אותי עם אישה פולנייה וביתה לאבי לפשמסל.

נפרדתי מאמי בלי לדעת שאני לא אראה אותה יותר.

כשהגענו לפשמסל פגשנו שם את אבי, שחי בגטו ובכל יום היה יוצא לעבודה מחוץ לגטו עם עוד הרבה אנשים. גם בפשמסל הרגישו היהודים שעומד לקרות משהו לא טוב, ואז אבי מצא מקום מסתור בשבילי אצל משפחה אוקראינית שהוא הכיר מקודם. הם הסכימו לקחת אותי והייתי בעצם מוסתרת אצלם עד סוף המלחמה. אסור היה שאנשים יראו אותי ולכן אסור היה לי להתקרב לחלון או לצאת החוצה.

 היו לי כמה מקומות מסתור שהייתי מסתתרת שם, כמו בארון בגדים או בין שני חדרים שמצד אחד היה ארון ומצד שני היה שטיח קיר תלוי.

באו לשם הרבה אנשים בגלל שמדביד (האיש שהציל אותי) היה חייט ואשתו הייתה תופרת פרוות.

בזמן מסוים גרמנים עצרו את אח של אשתו, אחרי שהם מצאו אקדח בכיסו. משפחת מדביד פחדו שהגרמנים יבואו לחפש גם אצלם נשק ולכן שלחו אותי לבית מגורים ליד כנסייה, היכן שהיו מלמדים כמורה.

היה "פופ" (מעין כומר של אוקראינים) שידע על קיומי אצל משפחת מדביד ולכן הוא הסכים להסתיר אותי באחד החדרים במקום שבו למדו כמורה. בחדר הזה הייתה מיטה וחוץ מזה שום דבר לא היה שם.

כמובן שגם היה אסור לי להתקרב לחלון או לצאת החוצה. את השעה, בערך, ידעתי לפי מצב השמש.

כל יום בערב היה בא הפופ של הכנסייה האוקראינית בא ומביא לי אוכל שמדביד היה מביא לו בשבילי.

כמובן שהוא פחד שמישהו יראה אותו ולקח סיכון גדול על עצמו. לא היו לי ספרים לקרוא ככה שחוץ מספר תנ"ך (הברית החדשה) כל הימים האלה לא היה לי מה לעשות.

 לילה אחד שמעתי רשרושים ליד האוכל שלי, ואז מצאתי עכבר אחד שאכל את האוכל שלי, גירשתי אותו משם והוא התחבא מתחת למיטתי. סתמתי את החור בעיתונים שאתם הגישו לי את האוכל, העכבר פחד ממני ואני פחדתי ממנו.
בתקופה זו חייתי בבדידות נוראית. הייתי במקום זה לתקופה של כעשרה ימים, והיה לי משעמם מאוד, ורק בערב הפופ היה מגיע ומביא לי אוכל שמדביד היה מביא אליו.

אחרי זה חזרתי למשפחת מדביד. זאת הייתה תקופה שהצבא הרוסי "הצבא האדום" התקרב לפשמשיל והגרמנים החלו לברוח.

שנה לפני סיום המלחמה, בשנת 1944, שוחררתי על ידי הצבא הרוסי. האנשים עדיין פחדו שהגרמנים יחזרו לפשמשיל, אבל לשמחתי זה לא קרה. היהודים לאט לאט החלו לחזור לבתיהם.

כל מי שניצל חיפש קרובים. היות ואימא ואבא שלי ידעו איפה אני נמצאת, ולא באו לקחת אותי, הבנתי שהם נספו ושהם לא יבואו כבר מעולם.

 אחרי תקופה מה הגיעה למשפחת מדביד, בת דודה שלי צשיה ולקחה אותי לביתה.

לא שמחתי כל כך לבוא איתה מפני שלא ממש הכרתי אותה והיה לי קשה לעזוב את משפחת מדביד. אבל בתור ילדה ממושמעת עשיתי מה שאמרו לי. היא חיה עם אבא שלה שהיה דוד שלי. אחרי זה הגיע עוד דוד אחר שלי וככה נדדתי מדוד אחד לדוד שני, ואחרי זה הגעתי לדודה שלי שחיה בעיר קרקוב עם ביתה.."

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי


 

דניאל כהנמן, ילד בן 7 , עם טלאי צהוב בפריז




דניאל כהנמן היה ילד בן שבע בפריז כאשר פלשו אליה הגרמנים. יהודים נדרשו לענוד טלאי מגן דוד צהוב ונאסר עליהם לעבור ברחוב אחרי שש בערב. 

באחד הימים, כששיחק בביתו של חבר נוצרי, הבין כהנמן שאיחר את שעת העוצר. הוא מספר שהפך ברעדה את הסוודר החום שלו, לבש אותו כשחלקו הפנימי מופנה כלפי חוץ, וצעד במהירות לביתו. 

עד היום הוא זוכר את לבו ההולם בעוצמה בהליכה הקצרה ההיא. "במורד הרחוב הריק ראיתי לפתע חייל גרמני מתקרב. הוא לבש את המדים השחורים שנאמר לי לפחד מהם במיוחד. האצתי את קצב הליכתי, אבל הוא סימן לי לגשת אליו. הייתי אחוז אימה שמא יבחין בטלאי הצהוב שבתוך הסוודר".

אבל החייל הרים אותו בזרועותיו וחיבק אותו. "הוא דיבר אליי ברגש עז, בגרמנית. כאשר הוריד אותי הוא פתח את הארנק שלו, הראה לי תמונה של ילד ונתן לי כסף. הלכתי הביתה כשאני בטוח יותר מתמיד שמה שאמא שלי אמרה לי כל השנים היה מדויק: בני האדם מורכבים ומעניינים לאין־קץ".

אביו נפטר ממחלה כעבור שלוש שנים. כשפלשו בעלות הברית לצרפת, אמו לקחה אותו ואת אחותו לישראל. אבל ייתכן שהרצון לפענח את עולמם הפנימי של מבוגרים ניטע בו באותו יום ממש.

כהנמן סיים את התואר שלו בפסיכולוגיה, באוניברסיטה העברית, בטרם התגייס לצה"ל. אחרי השחרור נסע לעשות דוקטורט בברקלי, וחזר מאוחר יותר ללמד ולחקור באוניברסיטה בירושלים. שם גם פגש את עמוס טברסקי. הקליק נוצר כמעט מיד, והתקופה הפורייה ביותר בחיי השניים החלה. בתוך זמן קצר המציאו תחום חדש בפסיכולוגיה: איתור, זיהוי ופיצוח הכשלים הנפוצים של האינטואיציה האנושית. את הכשלים הללו, הם מצאו כ־20 מהם, כינו "הטיות" - טעויות שחוזרות על עצמן, משום שהמוח מחווט לטעות בהם.

זו היתה רעידת אדמה בכלכלה המסורתית. המסקנות סייעו להסביר תופעות רבות שהכלכלה הקלאסית לא הצליחה להבין - מהסיבות שבגללן אנחנו מתקשים לחסוך לפנסיה ועד מדוע רובנו משקיעים גרועים בבורסה. על מחקריו פורצי הדרך זכה כהנמן בפרס נובל לכלכלה לשנת 2002. טברסקי לא זכה להגיע לשם. הוא נפטר ב־1996 ממחלה ממארת.

מאז המשיך כהנמן בפעילות מחקרית ובכתיבה באוניברסיטת פרינסטון. הוא נחשב לאחד ממייסדי הכלכלה ההתנהגותית ואחד החוקרים המצוטטים ביותר בעולם ב־20 השנים האחרונות



יום חמישי, 16 בפברואר 2017

נרדפים בזהות בדויה : הילד אריה דורסט ותלאותיו בשואה



סיפור חייו של הפרופסור לרפואה אריה דורסט כילד בשואה

"הגרמנים החלו בביצוע תכניתם של השמדת היהודים. הם הקימו מחנה מעבר והשמדה בשם: 'מחנה ינובסקה'. הם החלו לערוך חיפושים ומעצרים בקרב יהודים, בעיקר בין אלה ללא תעודות העסקה. הפעולות של הנאצים נקראו: "אקציה", ובהן הגרמנים עברו מבית לבית ובדקו את התושבים היהודים, ומי שלא היה להם אישור עבודה נלקחו למחנה. ה"אקציות" האלה היו נמשכות מספר ימים עם הפוגה והתחדשו שוב.

 אמי הבינה שאם היא תיתפס ללא אישור עבודה הם עלולים לקחת אותנו למחנה ריכוז. היא יצרה קשר עם עובדת אוקראינית שהייתה מועסקת בביתנו, אשר לקחה את אמי, אחי ואותי לביתה. היא הכניסה אותנו לתא במרתף, שבו התושבים בעלי התאים היו מאחסנים פחם ותפוחי אדמה בתקופת החורף. היינו בתא זה כל פעם מספר ימים עד שה"אקציה" נגמרה. אחי הקטן היה אתה בבית ולשכנים היא סיפרה שזה בן משפחתה שהגיע לביקור. 

בינתיים הנאצים הצרו את צעדיהם של יהודי לבוב והחליטו להקים גטו. כאשר החלה ה"אקציה" השלישית לחיפוש יהודים. שוב עברנו למרתף של האוקראינית בתשלום. אחרי האקציה השלישית נודע לנו שאחי, יחד עם משפחת דודי, נלקחו על ידי הנאצים למחנה ומאז נעלמו עקבותיהם.

היה ברור שהסיכון להישאר בלבוב כיהודים גבוה מאוד ולכן אמי החליטה לרכוש מסמכים עם שמות בדויים וזהות נוצרית ולעבור לוורשה עיר הבירה, שם האנשים לא הכירו אותנו".

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי

ראה גם :


אריה דורסט – ויקיפדיה

פנינה קרנר , נערה בת , 16 הוברחה ממחנה הריכוז ע"י קצין גרמני



"כשהחלה המלחמה, אימא הייתה בת 15. היא ומשפחתה גורשו מהבית והעבירו אותם ממחנה למחנה ברגל. זה היה מאוד קשה. היה קר מאוד והיה צריך ללכת בתוך השלג. תוך כדי ההליכה נכנס מסמר חלוד לרגלו של אביה, הרגל הזדהמה וזה הקשה עליו עוד יותר את ההליכה ברגל. הזיהום ברגל היה קשה ובסופו של דבר הוא חלה מזה ולאחר תקופה קצרה נפטר."

"אמה של אמי ושלושת אחיה נרצחו בשואה והיא נותרה לבדה עם ארבעה אחים… (צבייה עוצרת לשנייה וחושבת בקול) "אני לא יודעת איך הם מתו…מעניין". אימא מיעטה לדבר על השואה. היה לה מאוד קשה לדבר על מה שעברה. האנשים שעברו את השואה לא כל כך רצו לדבר עליה. זה היה מאוד קשה. כל כך כאב להם ובגלל זה הם שתקו ולא דיברו. הרבה פעמים רציתי לשאול את אימא על מה שקרה שם, אבל גם אני פחדתי ולא ממש העזתי לשאול הרבה. ידעתי שזה קשה לה, רק מידי פעם הייתי מעזה לשאול אותה, אבל ברוב הפעמים היא סירבה לספר והייתה אומרת לי: "לא היה, לא היה כלום. הכול בסדר". אך היו פעמים שבכל זאת, הצלחתי להוציא ממנה קצת.

 באחד הפעמים, אימא סיפרה לי שהיה קצין גרמני שהיא מצאה חן בעיניו ובשל אהבתו אליה, הוא הציע להבריח אותה מהמחנה. אימא סירבה בתוקף להצעתו, למרות שידעה כי זה יכול להיות הסיכוי היחיד שלה להינצל… היא העדיפה למות ולא להפקיר את אחיה לבד, במחנה הריכוז. למזלם הטוב, הקצין חזר אליה שוב, אבל הפעם הציע לשחרר אותה יחד עם אחיה. הוא שחרר אותם והם ברחו ליערות, שם התחבאו ואכלו שאריות אוכל שמצאו. כך בעצם הם שרדו וניצלו

לאחר שהסתיימה המלחמה, אמי ואחיה חזרו למקום הולדתם ולבית שלהם, כדי לבדוק מי שרד ולחפש קרובים וחברים. אך הם לא מצאו שם אף אחד"




יום שני, 13 בפברואר 2017

הבריחה של שרה וייס ( שוורץ) , ילדה בת שש, מבודפשט לארץ





"נולדתי בבודפשט, בהונגריה.
 בשנת 1943 בגיל 6 אני והוריי קטי ואימרה שוורץ ברחנו בלילה עם קבוצה של יהודים ברגל השארנו מאחורינו הכל. 
אני לא זוכרת , רק פרטים קטנים מהדרך, אני זוכרת שלקחו אותי על הכתפיים בתורות כי הייתי הכי קטנה בקבוצה,  באמצע הדרך עצרו אותנו חיילים הונגרים, הכניסו אותנו לחדר ורצו לחקור אותנו לאן בורחים? אמא שלי אמרה לי באוזן תבכי!!!! חזק בקול רם אז יתנו לנו ללכת, לא יכולתי לבכות אז היא אמרה שוב תבכי והיא נתנה לי מכה והתחלתי באמת לבכות אז קראו לנו ואמרו קחו את הילדה ותלכו ככה ניצלנו.
הגענו לארץ באונייה מאוסטריה לנמל חיפה בשנת 1949, משם העבירו אותנו עם עוד עולים חדשים לבית עולים ושיכנו אותנו באוהלים, על יד חדרה. לאחר מכן הודיעו לנו שמקימים מושב חדש בשם אומזרה (היום מושב מזור)."

כמו חיה נרדפת, דוד בן-שלום , ילד בן 8 , שורד בשואה



כתבה מרתקת משנת 2004 , נחמן גלבוע, "הדף הירוק", 15.4.2004
דוד בן שלום היה בן 5 כשפרצה המלחמה. יחד עם אחיו יעקב (8) ואחותו נורית (6.5) הם התחבאו בכפרים ובדרך נס שרדו את הלילה שהעביר עם אחיו יעקב על רצפת הרפת של אחד האיכרים הפולנים, זוכר דוד בן שלום, 70, מקיבוץ עמיר, כאחת החוויות היותר טראומטיות מהתקופה ההיא. זה היה בחורף 43' שבו הוא נעלסירוגין עם אחיו ואחותו נורית, בין שלושה כפרים בקרבת העיר שבה נולד. "באותו יום הייתי מאד חולה", הוא מספר. "הלכתי עם אחי והגענו לאחד הכפרים מבוססים בשלג עמוק. השלג היה גבוה מאתנו, והכלבים נבחו בלי הפסק. בעקבות הנביחות יצא החוצה אחד הכפריים שריחם עלינו, והחליט להכניס אותנו לישון ברפת שלו. הוא הכניס אותנו למקום שבו היו קשורות הפרות, ואנחנו היינו מאושרים לישון על הזבל החם והנעים. בחוץ היה כפור של מינוס 15 מעלות. באמצע הלילה הפרות השתחררו מהקשירה שלהן, ואנחנו שכבנו בחושך מבוהלים ומפוחדים מהפרות. באיזה שהוא רגע אחת הפרות נגחה אותי ואחר כך הרימה אותי בחגורת המכנסיים, והעיפה אותי לצד השני של הרפת. אני בוכה וצועק לאחי: 'יעקב בוא', 'יעקב תעזור לי', אבל הוא לא יכול למצוא אותי בחושך. בבוקר נכנס הכפרי גם הוא מבוהל, ורואה אותנו שוכבים בשתי פינות ברפת.
כמובן שהלכנו משם ויצאנו לחפש בית אחר ללילה הבא. גם כשעברת אירוע טראומטי זה לא נתן לך שום זכות ללינה נוספת באותו מקום."
הם היו שלושה אחים שעברו יחד את המלחמה, והגיעו ב-48' במסגרת חברת נוער לעמיר. יעקב ז"ל שנפטר לפני מספר שנים ממחלת לב, שהחלה בתקופת המלחמה היה הבכור, נורית שחיה היום בחולון היא האמצעית, ודוד האח הצעיר. הפרש הגילאים ביניהם 3 שנים. דוד, יליד אפריל 34', היה בן 5 כשפרצה המלחמה, אחותו בת 6.5, ואחיו בן 8. בשנים הראשונות בקיבוץ הם השתדלו להיות ישראלים. אף אחד לא שאל אותם מה היה שם, והם לא סיפרו.
 דוד, שראה כיתת לימוד לראשונה בחייו רק בגיל 11, השלים את השכלתו, היה מחנך בקיבוץ, רכז ההנהגה הראשית של השוה"צ, שליח הסוכנות באוסטרליה ובארצות הברית ומילא תפקידים נוספים בעמיר. לאחר שנים החל לספר בקיבוץ על מה שקרה לו בתקופת השואה, ועכשיו מדישנה הוא עושה את זה בכמה בתי ספר באזור.
זוכר את התורים למזון
כשפרצה המלחמה הם היו ילדים מאושרים להורים צעירים, שלום ולאה, שהיו בשנות העשרים לחייהם. הם גרו בבית דו קומתי עם גן גדול בעיר הנופש, אוטפוץ, לא רחוק מוארשה. כ-20 אלף מתושבי העיר, מחציתם היו יהודים. שם המשפחה שלהם היה מלוטק שמשמעותו בפולנית הוא פטיש. רק בארץ הם קראו לעצמם בן שלום על שם האב שנספה בשואה. האב היה חוכר חלקות עצי פרי מהכפריים בסביבה, ומוכר את תוצרתם בערים. בעקבות עיסוקו הכיר היטב את הכפריים. כחצי שנה לאחר שפרצה המלחמה סגרו את היהודים בגטו, והם נשארנו לגור בבית שלהם שהיה בתחום הגטו. עם הזמן נכנסו אנשים נוספים לגור אתם.
בן שלום: "התמונה שאני זוכר כילד היא העמידה בתורים למזון. היו מחלקים תלושים בכל פעם למצרך אחר, והיו עומדים שעות ארוכות כדי לקבל את המזון. בשעות האלו היינו עומדים עם אימא, או מתחלפים כדי לשמור על התור. אבי היה איש צעיר במיטב כוחו ששירת לפני זה בצבא הפולני, והמשטרה היהודית כל הזמן ניסתה לגייס אותו לשורותיה. הוא לא רצה את זה ופעם אפילו קפץ מהקומה השנייה בבית כדי לברוח מהם. התחושה שלנו הייתה שצריך להישאר יחד. לפעמים היו אקציות בגטו, ואז כולם היו מתפזרים ושוב נפגשים. מעבר לעיסוק המתמיד בחיפוש אוכל, היו לנו גם כמה משחקים בגטו. אני זוכר את עצמי הולך עם חישוק של גלגל אופניים ומגלגל אותו עם חוט ברזל בקרבת הבית.
תמונה אחרת שאני זוכר במיוחד זה הסימונים על הבתים, שבהם מתו אנשים ממחלות. על הבית היו שמים סימן של צלב ועליו הכתובת בגרמנית פרבוטן (הכניסה אסורה), והבית היה מדיף ריח נוראי של ליזול. הפחד הגדול ביותר היה ממגפות, ולכן כולם חששו להתקרב לאנשיםחולים. מצד שני, כל אחד ידע שאם הוא חולה ומפנים אותו, זה בעצם כרטיס לכיוון אחד.
אחד העיסוקים של אבי בגטו היה להשיג מנות אוכל משפחה המורחבת, משום שממה שהוקצב אי אפשר היה להתקיים. הוא היה יוצא מדי פעם בגניבה מהגטו אל הצד הארי, לוקח מהמשפחות הקרובות לנו מוצרים שימושיים ומחליף אותם אצל האיכרים באוכל. הוא היה מביא בשר, עוף, שמנת, בכל גיחה כזאת. עם כל המצוקה והרעב של הגטו, אני עוד זוכר את התנאים כסבירים מבחינתי."
פחד אימים
הם היו בגטו מינואר 40' עד יולי 42', וכל הזמן התנאים הלכו והורעו. כשהתחילו להגיע שמועות ממקומות שונים על חיסול גטאות, החליט האב להכין מחבוא בעליית הגג של הבית שלהם לחלק מהמשפחה המורחבת, ולשלוח חלק למחבוא נוסף שהיה מרתף עמוק במרחק של 600 מטר מהבית שלהם. דוד ואחותו הלכו עם האימא למרתף המרוחק, ואביו ואחיו הסתתרו עם בני משפחה נוספים בחלל שבין שתי המרפסות של הבית לגג. חיסול הגטו נמשך 4 ימים. "היום כשאני חושב על המחבוא שלנו במרתף", הוא אומר, "אני מבין שזה היה חסר כל משמעות.
התרכזו שם 40-50 איש במקום שלא קשה לגלות אותו. כל היום הראשון שמענו צעקות ויריות ולאחר מכן השתרר שקט, ושוב פעם חזרו הקריאות לאנשים לצאת ושוב רעש ויריות. זה נמשך שעות וזה נראה לי ארוך כאורך הגלות. אחרי יום פתאום הגיע מישהו מהגטו והתדפק על הדלת כדי שיתנו לו להיכנס. האנשים במרתף הבינו שבחוץ יודעים שבמקום הזה מתחבאים אנשים, ותוך כמה שעות כל האנשים החליטו להסתלק משם. אני זוכר את הצעידה הנוראה הזאת כשהאקציה היתה בעיצומה, ואנחנו מתקדמים בין הבתים בחזרה לבית שלנו. זה היה פחד אימים כמו של חיה נרדפת, שיודעת שיש צייד בשטח שמחכה לה. רצנו ממקום למקום עד שסוף סוף הגענו אל הבית. התחלנו לדפוק על הדלתות, ולקרוא לאבי ולאחי לפתוח לנו. אף אחד לא ענה. דפקנו שוב ושוב על הדלתות הנעולות, ואין קול ואין עונה. אני לא בטוח שאפילו אמי ידעה, שהמחבוא נמצא למעלה בחלל הגג. הצלחנו להיכנס לבית ולעלות לקומה השנייה, ועדיין אף אחד לא ענה לדפיקות ולקריאות שלנו. לא יכולנו להאמין שהם השאירו אותנו לבד. רק אחרי כחצי שעה פתאום נפתח פתח בעליית הגג, והשתלשל סולם שבעזרתו עלינו למעלה."
במשך 4 ימים הסתתרו כ-15 בני המשפחה המורחבת בכוך בגובה 60 ס"מ, וראו דרך החרכים את חיסולו של הגטו. ביום הרביעי הגיעו לביתם בני עירם הפולנים שפשטו על בתי הגטו, ובזזו כל דבר בעל ערך שנשאר בהם כולל הרהיטים החלונות והדלתות. בשלב הזה החליט האב לברוח מהגטו. הם הלכו בלילה לכיוון האזור הכפרי, כשהפולנים שעוד לא סיימו לבזוז את הבתים רודפים אחריהם. הם התקדמו לאורך נהר הוויסלה במשך כל הלילה, עד שנעצרו בשדות שבין שלושה כפרים סמוכים לעירם. המקום היחיד שמצאו להתחבא בו אחרי החורף, היה מאחורי ערימות החציר שנאספו בשדה ונקשרו לעמודים. במשך כמה ימים שהו בני המשפחה המורחבת בשדה, כשאביו של דוד מביא מהכפריים מצרכי מזון.
בן שלום: "באותם ימים שבהם היינו בשדה, כנראה שהתקיימו שיחות קשות בין המבוגרים. הם לא האמינו שהם יוכלו לשרוד בקבוצה גדולה. אני לא יודע אם אבי אמר להם שהוא יכול לסדר לילדים מקומות מחבוא ולאחרים לא, אבל התוצאה הייתה שכל בני המשפחה כולל אמי הלכו משם למקום אחר שבו היו עוד יהודים ורק אבי ואנחנו שלושת הילדים נשארנו באזור הכפרי. מאז בעצם לא ראינו יותר את אמי ולא נודע לנו עליה שום דבר, אבל ברור שהיא חוסלה עם כל היהודים שהיו בסביבה.
להציל את הילדים
באותו לילה אחרון עם אימא, אני אפילו לא זוכר שהיא נפרדה מאתנו באופן מיוחד. אולי היא כן נפרדה ואני לא זוכר. אני מתאר לעצמי את הסיטואציה הנוראה שהיא והאחרים היו בה. יכול להיות שהם גם היו מותשים פיזית ונפשית, ולא האמינו בכוחם להסתתר עוד.
אנחנו היינו ילדים די חסונים, אנרגטיים מאוד, כולנו בלונדיניים בעלי מראה ארי, וכנראה שההכרעה שנפלה באותו לילה הייתה לעשות הכול כדי לפחות להציל אותנו."
מאותו יום מתחיל סיפור ההישרדות של שלושת האחים, שאביהם נמצא ברקע ומשתדל לסדר להם בכל יום מקום לינה אצל כפרי אחר. את הסיפור הזה מספר כיום דוד בן שלום, אז ילד בן 8, עם הבזקים של חוויות שנחרטו במיוחד בזיכרונו.
בן שלום: "בהתחלה אבי חשש ועד שהוא מצא סידור לאחי, הוא החביא אותו סגור במחבוא צר במשך מספר שבועות. כשהוא בא להוציא אותו משם אחי ממש לא היה יכול לעמוד על הרגליים.
אני לא יודע איפה הוא עצמו התחבא כל הזמן, ואיך הוא הצליח לשכנע את האיכרים להחביא אותנו. כנראה שהוא ניצל את הקשרים שלו ועדיין היו לו אמצעים לתת להם בתמורה. אני ואחותי עברנו בהתחלה בין הבתים השונים בכפרים. ההסתגלות שלנו לסביבה הייתה מהירה.
למדנו לדבר את הפולנית של הכפריים, ולמדנו להכיר את התפילות והמנהגים שלהם. בכל פעם היינו צריכים ללמוד שמות חדשים שנתנו לנו. לאחר מספר חודשים כבר לא היו אנשים שהיו מוכנים לשכן אותנו אצלם, ומסוף קיץ 42' ועד סוף המלחמה היינו במסע מתמיד לחיפוש מקומות מחסה.
"פעם התחבאתי עם אחותי באחד מבתי הכפר, ונתנו לנו שמות של קרובי משפחה מכפר אחר.
פתאום מרחוק אנחנו רואים שמגיעים שוטרים פולנים אל הבית, ובעלי הבית אמרו לנו לברוח מהר. לא הספקנו לברוח והשוטרים לבושים בשינלים ארוכים, הגיעו ושאלו את בעלי הבית אם יש בבית יהודים. כנראה שהלשינו עליהם שהם מחביאים יהודים. בעלי הבית אמרו שאין יהודים, אבל השוטרים לא התייאשו. הם סרקו מסביב לבית עם פנס, ואחר כך פתחו את הבית והאירו פנימה. בפינת החדר הם גילו אותי ואת אחותי מנסים להסתתר. שאלו אותנו מי אנחנו, ומיד אמרנו את השמות הפולנים שנתנו לנו. אחד השוטרים השכיב אותי והתחיל להכות אותי עם ענף שהיה לו ביד, ואני בכל פעם חוזר ואומר לו את השם הפולני של הבן דוד של הכפריים. לבסוף הוא אמר לי להוריד את המכנסיים, וככה הוא זיהה אותי כיהודי.
הוא אמר לי לעמוד בצד כששוטר אחר שומר עלי עם אקדח. אחרי זה הוא התחיל להכות את אחותי נורית, וגם היא לא הודתה שהיא יהודייה. למזלנו הם רצו גם לקחת רכוש של
הכפריים, וכשהם היו עסוקים בחיפוש אחר המצרכים ניצלתי את ההזדמנות וברחתי. אחרי זה גם אחותי הצליחה לברוח מהם מבלי שידעתי את זה. שנינו ברחנו לשדה מחוץ לכפר והיינובו כל הלילה. עם בוקר קמנו מבוהלים והרמנו את הראשים מעל לחיטה, ופתאום היינו מאושרים לגלות אחד את השני."
המון כלבים נובחים
מאותה תקופה נורית הסתתרה בנפרד, משום שכבת היה לה קל יותר למצוא מחסה. דוד היה צמוד כל הזמן לאחיו יעקב, ומדי פעם הם היו פוגשים את נורית. "הסתובבתי מחוץ לבתים,ולא היה לנו מה לאכול", הוא מספר. "במצב הזה אתה מפתח שיטות מיוחדות להיכנס ולבקש אוכל. ידענו שהכפריים אוכלים את הארוחה העיקרית לפנות ערב והיינו מסתכלים על העשן שמתחיל לעלות מהארובה, כדי לדעת להיכנס בזמן המתאים ולקוות שיתנו לנו משהו. בערך בבית אחד מתוך שלושה נתנו לנו משהו, והיינו צריכים להספיק לעבור שלושה בתים בכל ערב. לפעמים היינו הולכים לישון בלי לקבל אפילו פרוסת לחם יבשה. היו ימים שהיינו ברי מזל והצלחנו לתפוס כמה תפוחי אדמה חמים שהכפריים היו מוציאים לחזירים. היו ימים שבהם קיבלנו מהם משהו מארוחת ערב, ובמקרה הטוב ביותר הם גם הציעו לנו להישאר אצלם לישון מעל התנור החם. עם בוקר היינו מסתלקים ושוב ממשיכים במסלול שבין הכפרים. הדבר המסובך ביותר היה הלינה. כל זמן שהיה קיץ וסתיו עוד היינו מסתדרים, בזכות שיטות שפיתחנו להתגנב לתוך האסמים ולישון בהם. השכם בבוקר היינו בורחים כדי שלא יתפסו אותנו. כשהגיע החורף זה כבר לא היה פשוט כל כך. בעצם במשך שנתיים וחצי עברנו בשלושה כפרים קבועים, כשאנחנו משתדלים לא להישאר יותר מדי זמן בכל מקום, וחוזרים מדי פעם למקומות שבפעם הקודמת לא גירשו אותנו מהם. הם בוודאי ידעו שאנחנו ילדים יהודיים.
היינו ילדים נמוכים, מוזנחים, עם בגדים עלובים, ולא היה קשה לנחש את זה בעיקר בסביבה הכפרית. עד היום אני לא יודע איך בכלל היו לנו בגדים בכל השנים האלה."
את אביהם הם היו פוגשים מדי פעם, והוא היה מכוון אותנו לאיפה ללכת. מאוחר יותר הם ידעו שהוא הסתובב בסביבה עם חבר חייט, והם הסתדרו איכשהו כשהחבר תופר בגדים לכפריים. "בינתיים אחי ואני המשכנו לצעוד מכפר לכפר", הוא ממשיך לספר. "המרחק בין הכפרים היה בערך 3 ק"מ, ואנחנו בני 8 ו-11 היינו עושים את המסלול ביום ובלילה. אל
הכפר תמיד הגענו מהשדות מאחור, כי בחלק הקדמי עבר הכביש וזה היה מסוכן. בחלק האחורי היו גדרות והמון כלבים נובחים, ואנחנו בתור ילדים התאמצנו לעבור בלי להיפגע ולקוות שמישהו ייצא בעקבות הנביחות ואולי יכניס אותנו אליו. אני זוכר שפעם ננשכתי על ידי כלב, ומקום הנשיכה ברגל היה מזוהם ממוגלה. שמו לי סמרטוטים סביב הפצע, וככה הסתובבתי עם המוגלה ואפילו עם תולעים. איך הדבר הזה נרפא אני לא יודע. בלילות החורף היינו ישנים במתבנים ומורידים את הנעליים הרטובות לייבוש. פעם לא יכולנו לנעול למחרת את הנעליים כי הן קפאו במשך הלילה, והיינו צריכים ללכת יחפים כמה שעות עד שהנעליים הפשירו."
בתוך כל השגרה הזו, הוא זוכר כמה חוויות כמעט משעשעות לצד חוויות קשות יותר. "יום אחד הלכתי עם אחי בשביל בין הכפרים כשלפתע שמענו ירייה. אחר כך ראינו אדם רץ לכיווננו, ואחריו שוטרים שיורים בו. כדי לא לעורר חשד המשכנו ללכת לכיוון השוטרים.
כשהם הגיעו אלינו הם הורידו את השינלים שהפריעו להם, ושאלו אותנו מי אנחנו ובאיזה כפר אנחנו גרים. אמרנו את השמות שהיו לנו באותו זמן ושם של כפר, ואז הם נתנו לנו את השינלים ואמרו לנו להביא אותם לראש הכפר ושהם יבואו אחר כך לקחת אותם. זו הייתה סיטואציה מביכה. יצאנו מזה על ידי זה שנתנו את המעילים לאחד הכפריים שייקח אותם לראש הכפר, והסתתרנו במשך כמה ימים בחורשה סמוכה. כמובן שראש הכפר אמר להם שהוא לא מכיר אותנו, אבל למזלנו הם לא יצאו למרדף אחרינו. פעם היינו באיזה שהוא מקום ובאותו זמן התנהל מרדף בכפר. התחבאנו בתוך חבילות שיבולים שהיו בגורן לפני דיש, ופתאום הכפריים הגיעו לעבודה וראינו את הקלשון מתקרב אלינו. למזלנו יצאנו מזה בשלום."
לקראת 44' התחילו הכפריים להעסיק את שני האחים בעבודות המשק. דוד היה רועה את הפרות, ואחיו עסק בעבודות קשות יותר. "באותה תקופה הוציאו את אבי להורג", הוא מספר.
"אחי היה אתו כשהוא נתפס על ידי קבוצת פולנים אנטישמים. הם הפרידו ביניהם ולקחו רק את אבי, וירו בו עשרות מטרים מהכפר. אחי בא וסיפר לי שלקחו את אבי, ואחר כך הבנו שהרגו אותו."
סוף המלחמה "תפס" את דוד ואחי עובדים בכפרים, כשאחותם נמצאת במקום אחר בסביבה.
"הצבא האדום הגיע ממש לידינו ואז החזית נעצרה לארבעה חודשים, כשאנחנו מצד אחד של הוויסלה והם בצדו השני. במשך כל החודשים האלה הם ניהלו חילופי הפגזות עם הגרמנים, כשאנחנו נמצאים בין שני הצדדים. אני כבר הייתי אדיש לפגזים, והמשכתי כרגיל לצאת עם הפרות למרעה. כשהרוסים עברו את הוויסלה הם שלחו חיילים יהודים לברר אם יש יהודים, אבל מבחינתנו עוד לא השתנה שום דבר.
רק אחר כך הגיעה אלינו אחותי שהשתחררה מוקדם יותר, ודיווחה עלינו להתארגנות היהודית שהתחילה לקבץ את הילדים מהסביבה. היא הוציאה אותנו מהכפרים ולקחה אותנו ברגל לעיר שלנו, אוטפוץ, שבה נפתח בית יתומים לילדים יהודים. בבית הילדים הזה נשארנו במשך שנה וחצי, ושם בפעם הראשונה בגיל 11 התחלתי ללמוד. אחר כך הצטרפנו לשומר הצעיר במערב פולין, ומשם עברנו לצרפת למשך חצי שנה. מצרפת הגענו לישראל ב-48' למחנה עולים ברעננה....

נעמי שדמי , ילדה רועת אווזים בכפר הונגרי

  סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של נעמי שדמי   (נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009 ) ודליתי מתוכו 2 קטעים ...