ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 בפברואר 2022

אפרים חירם , פיחוטקה , בן 8, הבריחה מגטו ורשה

 


 ב1943 אבא ואמא הבינו שעומדים לחסל את הגטו ולשלוח את כל יושביו למחנה ההשמדה. שאולי בדרך נס ותוך סיכון חיים מיידי ניתן להיחלץ מהגטו , אבל לא ניתן יהיה לצאת מורשה ברכבת כלשהי כאשר יתחילו בגירוש ההמוני שאמנם התרחש. הורי הבינו שמרבית האנשים רצו לברוח צפונה , לכן החליטו לברוח מהגטו דווקא דרומה, להגיע אל עיירה קרובה אוטבוצק , דרומית לוורשה, וממנה לנסוע צפונה ברכבת אל ז'ררדוב. כלומר , בשלב הראשון  לנסוע  בכיוון ההפוך למחוז חפצם, ז'ררדוב , על מנת להצליח לצאת מוורשה.

 

מהגטו יצאו רכבות עמוסות יהודים בזו אחר זו, אל מחנות ההשמדה. ז'ררדוב היה המקום היחיד המוכר להורי , ואולי יימצא בו מישהו שיהיה מוכן להושיט יד, לתת מחסה למשפחה של חמש נפשות. המשאלה הזאת נשמעה להורי מופרכת , אבל לא היה כל מוצא אחר.

 

יצאנו כולם מאוטבוצק ברכבת לילה אל עבר הלא-נודע . או שנחייה או שנמות .

הרכבת  היתה עמוסה יהודים ופולנים . כולם היו במנוסה. אבא שמר בכל כוחו עלינו שנישאר יחד , שלא נאבד זה את זה, כי אז ודאי לא נשרוד. הוא הושיב אותנו , שלושת הילדים  , על הרצפה בפינה , בקצה הקרון, ואז , בגבו אל הקהל ברכבת , נשען בשתי ידיו על הקירות הפינתיים מימין ומשמאל, כשהוא בולם בכל כוחו את המון האנשים שלא ידרוס אותנו. כך נסענו עד ז'ררדוב.

הורי חילצו  אותנו ברגע האחרון , ממש ברגע האחרון , מציפורניו של מלאך המוות.

בז'ררדוב לא חיכה לנו אף אחד . איש לא ידע על בואנו . אבא שכר עגלה ונסענו לעבר אזור המנסרה שבוויסקיטקי. נשארנו בעגלה הרתומה לסוס , אבא הלך אל ביתו של צ'סואב קוחרסקי , שהיה השכן שלנו וחבר של אבא , לבקש שילינו אותנו במקום כלשהו .

 

אמא ואבא , גם אנחנו הילדים, הבינונו היטב את המשמעות הקשה מנשוא עבור משפחת קוחרסקי הפונים ועבורנו , אם נסתתר בביתם ויגלו אותנו .

 

היו אלה נדיבות ותעוזה יוצאי דופן מצדו של קוחרסקי , לקבל אותנו בביתו כשהמשמעות של מעשה החסד הזה ברורה לכולנו .

ההורים חיבקו ונישקו כל אחד מאיתנו. נכנסנו במהירות ובשקט מוחלט  אל צריפון קטן מאחורי הבית. אחותו של קוחרסקי , גניה, מיהרה להביא לנו משהו לשתות וגם שתי כיכרות לחם על מנת  להשיב את נפשנו, דבר שלא ראינו  הרבה זמן. , האשה המלאך , המשיכה להביא לנו אוכל במשך כל 16 הימים שהסתתרנו אצלם.

צ'סואב קוחרסקי  ידע היטב איזה מחיר תשלם משפחתו אם יגלו אותנו בביתו. אף על פי כן הוא החליט לקחת את הסיכון .

את שעות היממה העברנו בעליית הגג של משפחת קוחרסקי. חלק מהזמן היינו בצריפון הקטן שמאחור, שבזמנים רגילים שימש את קוחרסקי לעישון בשר. עליית הגג היתה נמוכה , אולי 90 סנטימטר  גובהה. אפשר היה לזוז רק על ארבע. אולי , לכן לא העלו הגרמנים בדעתם שיש שם למעלה אנשים. העלייה למחבוא בוצעה באמצעות סולם שסולק מיד לאחר השימוש.

 

 "ביום ה16 למסתור שמענו לפתע שמתרחשת מהומה גדולה מחוץ לבית שבו הסתתרנו : צפירות , צעקות , פקודות בשפה הגרמנית. מייד הביננו שאנחנו חשופים גורלנו נחרץ . "

 

עשרות שנים אחר כך בביקור של תא"ל במילואים אפרים חירם בפולין הוא גילה מי היה המלשין הפולני, והתברר לו שזה היה אחד השכנים הפולנים .

הוא הצליח לחשוף את זהותו של הפולני המלשין .

 

"התכווצנו בעליית הגג , אוחזים זה בזה ורועדים. הפחידו אותי בעיקר הצעקות בגרמנית. היהה ברור היטב מה היקרה מיד  אחריהן . האירוע , בהעתק מדוייק חוזר אלי בלילות לאורך עשרות שנים. כל פרט מופיע בחלומותי. "

 

עוד האירוע מתרחש , הרגשתי לפתע צורך להתעטש. אמא הבחינה בעניין  היתה מבוהלת . ידענו שאם אתעטש, המחבוא ייחשף , וכוונו , כולל משפחת קוחרסקי , נוצא להורג בו במקום. , שמתי יד לפי,  באורח פלא התעטשתי שלוש פעמים, אבל בלמתי את הקולות שמשמיע מי שמתעטש. עברנו את הקטע הזה בשלום.

הגרמנים נואשו למצוא אותנו ועזבו אחרי חצי שעה של חיפושים. לקהל הרב שחיכה בחוץ נכונה אכזבה.

 

מאותו יום ואילך התעטשתי פעמים אינספור , תמיד בלא להשמיע קול, היום אינני יודע להתעטש אחרת.

כאשר החשיך , נפגש קוחרסקי עם אבא והם החליטו שכולנו חייבים לעזוב  עוד באותו לילה, שמא המלשין יודיע שוב לגרמנים שאנחנו עדיין שם. אבא אמא ויקיר ייסעו ברכבת לעיירה מילנובק  הסמוכה לוורשה. באור ראשון ,  קוחרסקי  ירכיב את חייים אחי ואותי על אופניו וינסה למסור אותנו, את שנינו יחד או כל אחד בנפרד , הכפרי שיסכים לקבל אותנו, לשמש לו כרועי בקר ולעשות כל עבודה אחרת במשק שלו .

קוחרסקי קבע מעין סיפור כיסוי אחיד לשנינו . היינו כביכול יתומים של משפחה מן המחתרת הפולנית A.K  שנלחמה בגרמנים, וכולה נספתה בהפצצה בוורשה.

קוחרסקי נתן לאחי את השם לונק , ולי את השם  גידק. רכבנו כ-20 ק"מ , אבל לא מצאנו אף איכר שיהיה מוכן  לקבל את שנינו .

קוחרסקי החליט שנתפצל , ושננסה למצוא איכרים פולנים שמוכנים לקבל ילד אחד. בסופו של דבר , היה נכון יותר להתפצל כי אלמלא כן , ספק אם שנינו היינו שורדים.

 

אותי קיבלה משפחת פיונק בכפר מיידנביצה , ואת חיים קיבלה בכפר דז'אוויץ , במרחק חמישה-שבעה קילומטרים מהכפר שלי , משפחת קובלסקיץ

רגעי הפרידה של משפחת פיחוטקה היו קשים ונוגעים ללב. "

 

עמדנו חבוקים בתוך הבית, ממררים בבכי , יותר מכול נגע לליבי הבכי של אמא ואבא. תפסתי ברגליים של אבא ולא רציתי לעזוב . אבא הסביר , התחנן שאתן לו ללכת עם אמא ויקיר . אמר שאסור לרוץ אחריהם כשיצאו מהבית. אם יראו אותנו בחוץ, נפרדים יזמינו את הגרמנים, ואז נמות כולנו . זה היה כל כך אכזרי , שאסור היה לנו אפילו ללות אותם בדרכם האחרונה אל העגלה שהמתינה.

 

 הייתי כבר בן שמונה וחצי, הבנתי הכול . הייתה לי תחושה פנימית חזקה שלא אראה אותם יותר . גם לא רציתי להיות לבד בכפר אצל אנשים זרים. הבנתי לחלוטין שאני מסכן את כולם – והם היו יקרים לי מחיי . ביקשתי לפחות לתת עוד מבט אחר בעיניים שלהם, עוד חיבוק אחד , עוד נשיקה, וזהו. הם הלכו . לא ידענו אז לבטח , שהם הלכו אל מותם.

 

מקור וקרדיט :

אפרים חירם , פיחוטקה , הדלקנו את אורות הבוקר , הוצאת ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2021

 

המלצת  המערכת של מיזם ילדים בשואה : ספר מרתק ביותר , מומלץ לקריאה !!

 

  ראו גם :

אפרים חירם (פיחוטקה) מפקד מחלקה בפלוגה ב'.

גדוד הצנחים

"הפעלתי מרגמות כבדות שהוצנחו במיתלה"
סיפור אישי על הצניחה במיתלה
והפעלת מרגמות כבדות לאחר הצניחה.

קישור


סגן אפרים חירם (פיחוטקה) 1957





 

 


אפרים חירם , פיחוטקה, בן 7 , המאבק על הלחם ברחובות גטו ורשה

 




 
בוקר אחד , בעודנו בגטו ורשה , אמא שלחה אותי למאפייה לקבל את קצבת הלחם המגיעה לנו. עמדתי בתור וקיבלתי חצי כיכר לחם. ללחם היה ריח מפתה שאהבתי , זכרתי אותו מהבית שלנו, כשאמא אפתה לחם עבור המשפחה. שמחתי  שאבא אמא סמכו עלי, שלחו  אותי לבד, אולי מפני ששהיתי הרבה ברחוב .

התרחקתי  כמה בניינים  מהמאפיה , כשאני מחזיק חזק את הלחם, ואז הבחנתי בנער כבן 15 שרץ אלי, הפיל אותי אל המדרכה, חטף את הלחם וברח במהירות. רצתי אחריו עד שנעלם מעיני. הבנתי שקרה לי משהו נורא , הייתי  בהלם , רעדתי ובכיתי. הזיכרון הקשה הזה מלווה אותי עד היום . אני זוכר אותו  בבהירות, חש את הכאב והצער שחשתי אז. הסתובבתי ברחוב שעות רבות. פחדתי לחזור  הביתה . פחדתי ובכיתי, לא כי ידעתי שאקבל עונש . הבנתי שבאשמתי המשפחה שלי תשאר רעבה. על כך בכיתי ופחדתי לחזור. מנגד , גם פחדתי להישאר ברחוב  בגטו בלילה .  אינני זוכר אם כבר אז סלחתי לו . זה היה כנראה בלתי-אפשרי לילד בגילי ( בן 7 ) , היום אני סולח לו בפה מלא .

אמא פתחה את הדלת , הכניסה אותי , הרעיפה עלי אהבה והודיה. כולם שמחו שחזרתי, אף אחד לא שאל איפה הלחם. הם הבינו שכנראה מישהו חטף אותו ממני, זה היה אירוע כנראה די נפוץ באותם ימים בגטו ורשה. .

הזיכרון הטראומטי הזה לא מש  ממני. הוא חלק ממני  לכל החיים . לחם הוא מרכיב עיקרי  בתזונה שלי, והזיכרון של חצי הכיכר חוזר אלי תמיד כשאני רעב ומזדמן לי לחם שחור , טרי וריחני.  למדתי  שחובה להתייחס אל לחם בכבוד, תמיד .

 

מפריע לי מאוד כשאני רואה אנשים מעמיסים על הצלחות , בעיקר בבתי מלון , אוכלים רק מעט – ואת רוב  האוכל זורקים לפח, אין דבר כזה בחיי, לאורך כל חיי, שהוא מובן מאליו, אפילו לא הדברים הפשוטים לכאורה .

 

אני מאמין שההתנסויות הקשות , בעיקר בגטו ורשה , המפגש עם הילדים הקטנים בני גילי שהיו הכי מסכנים בעולם , עשו לי משהו חשוב שליווה אותי  לאורך כל חיי, נתנו לי להבין מה באמת חשוב , מה פחות חשוב ומה טפל, כמו גם שיש לנהוג בהצנע לכת, שהלב לא יגבה . יש כל כך הרבה מסכנות , גם היום  שמדינה יהודית  היא פלא , נס של ממש.

 

הגעתי לגטו ורשה בגיל שש וברחנו ממנו כשהייתי בן שמונה וחצי . הבנתי הכל , כל מה שקורה, כך גם כל חברי הילדים  בגטו . ילדיםרוצים בכל מצב למצות את הילדות שלהם. עבורנו בגטו , זה היה בלתי אפשרי.

 

מקור וקרדיט :

אפרים חירם , פיחוטקה , הדלקנו את אורות הבוקר , הוצאת ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2021

 

המלצת  המערכת של מיזם ילדים בשואה : ספר מרתק ביותר , מומלץ לקריאה !!

 

  ראו גם :

אפרים חירם (פיחוטקה) מפקד מחלקה בפלוגה ב'.

גדוד הצנחים

"הפעלתי מרגמות כבדות שהוצנחו במיתלה"
סיפור אישי על הצניחה במיתלה
והפעלת מרגמות כבדות לאחר הצניחה.

קישור

סגן אפרים חירם (פיחוטקה) 1957






סיפור ההישרדות של מתילדה גרטל , בת 17 בשואה

 



ניצולי השואה מתילדה וסמואל גרטל ז"ל

מתילדה נולדה ב-Uściług, פולין (כיום אוקראינה), מטילדה (לבית טופול) הייתה רק נערה בת 17  כשפרצה המלחמה. כשהנאצים פלשו, היא רצה מיד הביתה רק כדי לגלות שאביה נרצח בדומה  ליהודים אחרים. מטילדה, יחד עם אמה ושתי אחיותיה, ניסו להימלט מעבר לגבול. אבל האיש האוקראיני ששילמו כדי לקחת אותם מעבר לנהר השליך אותם מעל הסיפון של הסירה והיכה אותם על ראשם במשוטו. מטילדה הייתה היחידה שיצאה בחיים. היא הייתה אז במנוסה לבדה וחיה בפחד מתמיד. ב-18 החודשים האחרונים של המלחמה הוסתרה מטילדה בביתה של הגברת לפינסקאיה, שהוכרה כחסידת אומות העולם ב-1988.

 שמואל (סם)  נולד בהרובישוב, שם היו לו אישה ובן צעיר. בתחילת המלחמה הוא הצליח לחמוק מעבר לגבול לרוסיה, שם תכנן למצוא מקום בטוח למשפחתו. עם זאת, סאם נתפס ונשלח למחנה עבודת כפייה בסיביר. לאחר המלחמה, הוא חיפש נואשות את אהוביו, אך נודע לו שאשתו ובנו הקטן נרצחו ונקברו בקבר אחים.

 מטילדה וסמואל הכירו ב-1945 כשהם חיו עם קבוצת ניצולי שואה עקורים . עד מהרה הם נישאו ולאחר מכן עשו את דרכם למחנה העקורים זיילסהיים בגרמניה לפני שהיגרו לארה"ב בסוף 1948. הם התיישבו בניו יורק, גידלו שתי בנות, ונולדו להם ארבעה נכדים, שהביאו להם כל כך הרבה נחת. בתמונה זו, שצולמה בשמחה משפחתית, מטילדה וסם מחזיקים את משקפיהם ואומרים, "לחיים!"

מקור וקרדיט : יד ושם


זיכרונות בצבע : אביבה בלום-וקס , בת 10 , לעבור ממסתור למסתור בתקופת השואה

 



אביבה בלום-וקס נולדה בוורשה בשנת 1932.

 הוריה אברשה ולובה היו פעילים בבונד. עם הקמת הגטו בעיר נכלאו בו גם משפחת בלום. אמה של אביבה הצליחה להציל את ילדיה בשני הגירושים, של קיץ 1942 וינואר 1943. לאחר הגירוש, החליטו אברשה ולובה להבריח את ילדיהם לצד הארי. אביבה הגיעה אל אורליה בורקובסקה, חסידת אומות העולם, שהסתירה אותה במשך כחודשיים. לאחר שנחשף מקום המסתור שלה הועברה אביבה ממקום למקום במשך כמה חודשים. אחיה אולק נשאר אצל קרובי משפחה של בורקובסקה עד תום המלחמה. בהמשך נמלטו אביבה ואמה למקום מסתור נוסף. לאחר השחרור בינואר 1945 התאחדו אביבה ואמה עם אולק. משם עברו לבית הילדים באוטבוצק שאותו ניהלה אמה של אביבה. אביבה עזבה את בית הילדים ב-1948 ועברה ללמוד בבית ספר בוורשה וב-1950 עלתה ארצה. אביבה אמנית. עבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם וזכו לפרסים.

לצפייה בסרט לחצו כאן.





יום שלישי, 22 בפברואר 2022

שנתיים בגטו ורשה , אפרים חירם ( פיחוטקה) בן 7 , לימים מג"ד הצנחנים הנועז בצה"ל ומפקד אוגדה 91

 

בגטו ורשה היינו שנתיים וחצי , מנובמבר 1940 עד מרס  1943.

ככל שעבר הזמן , החיים בגטו וורשה הלכו ונהיו בלתי אפשריים. את התמונות ברחוב היהודים, שרואים היום בעיקר בסרטים דוקומנטרים שצולמו על ידי גרמנים, ראיתי בעיני הצעירות  כל יום . הטראומה לא מרפה .

 

התגוררנו , כאמור, כל המשפחה בחדר אחד. היה כמובן , צפוף מאוד, כמעט ללא פרטיות. למרות הצפיפות , אינני זוכר כמעט שרבנו ביניינו הילדים.

שעות רבות הסתובבתי ברחוב. שם ראיתי לראשונה בחיי דברים שזעזעו אותי , הייתי מהופנט ולא יכולתי להסיר את מבטי. ראיתי הכול . שמעתי את התחנונים של הילדים היהודים שהושיטו את ידיהם הקטנות והרזות, מעוררות הרחמים, וביקשו , התחננו לפרוסת לחם, למטבע , לבגד חם עוד. הילדים היו לבושים בלויי סחבות , עמדו יחפים על המדרכה, נראו עור ועצמות, מראות מפחידים.

הילדים שמצאו עצמם זרוקים ברחוב  בגטו היו , רובם ככולם, ללא משפחה  או אפילו חלקי משפחה, ללא עזרה מינימלית .כולם , ללא יוצא מן הכלל , היו זקוקים ליד תומכת, הישרדות של בודדים כאלה ברחוב היתה בלתי אפשרית.

במשפחה , גם במצבים הכי קשים, עוזרים האחד לשני. האח הקטן שלנו, הפעוט יקיר, היה הכי מסכן. אני זוכר שאמא ואבא הסבירו לנו שחייבים לשמור על יקיר , שיחזיק מעמד, שימשיך לחיות, שכל אחד מאתנו חייב לוותר למענו על פרוסת לחם. זה היה מאוד לא פשוט . היו רגעים שבהם ילדים איבדו את שפיותם מרוב סבל אל-אנושי , ולמרות הכול, רק משפחה, אם בכלל, יכלה לשרוד. מי שנשאר לבד  ונזרק לרחוב, דינו נגזר.

ידעתי ממאבק החיים האכזר הזה , שכולנו הבינונו אותו , מתנהל ברחוב , הרחוב בגטו היה הזירה, בעיקר בקרב הילדים , של המאבק על החיים . ואף על פי כן , היום אני מבין שהורי אף פעם לא איבדו תקווה, לא הרימו ידיים, המשיכו לנהל מאבק רצוף שנים, לאמיתו של דבר , גם הצליחו , אהבתם גברה, חיזקה אותם ואותנו . הם היו אנשים , בני אדם , הכי טובים שאני מכיר .

 

הרבה אנשים מכירים סיפורים על הגטו , זוכרים תמונות שצולמו לרוב על ידי הגרמנים. בניגוד מוחלט לאלה , לי זה היה הגטו שלי , אני והגטו , הכאב והצערהם אישיים . את חלקי בגטו איש מלבדי לא ראה, לא ידע ולא יידע אף פעם.  לי זה היה עולם קטן , כל העולם . לא התרחש בו כמעט דבר , לבד ממראות ומקולות המוות.

קשה לקום מזה ולהיות שוב אדם.

 לנו , הילדים , הרחוב בגטו היה בית,  הדיירים בו התחלפו . הם לא עברו דירה, אלא נמוגו . אנחנו , כולנו , גם הילדים הקטנים ביותר , ידענו את האמת . המשכנו כאילו לחיות , גם רצינו להספיק להיות עוד קצת ילדים

 

לכן ,הרגשתי מחויבות לילדים המסכנים האלו, הם היו דמים לי , רציתי להיות איתם כמה שיותר . הם תמכו בי ואני בהם בעצם ההימצאות יחד , לבד מהמשחקים ששיחקנו יחד , אני זוכר את פניהם, את בלויי הסחבות שעטפו את גופם. זה כל כך מצער אותי , גם היום. קשה לי לשמוע ולקרוא את הניתוחים המלומדים של החיים בגטו . איש איננו יכול באמת להבין , אם לא התנסה בכך , אפילו יום אחד.

 

ראיתי יותר מאדם אחד , שממת לנגד עיני . ילדה בערך בגילי ( בת 7 ) ואחיה הגדול ממנה בשנתיים עמדו צמודים האחד לשני , תמכו זה בזה לבל ייפלו. לא יכולתי  להסיר את עיני . הילדה  לא יכלה לעמוד יותר ,  גם לא היה לה כוח להושיט שוב את ידה הקטנה ולבקש נדבה.. היא התיישבה על המדרכה, והאח תמך ברגליו בגבהץ המשכתי לעקוב אחריהם נבמבט , גם הישיבה  היתה קשה עליה .. היא נשכבה על המדרכה , האח ירד על ברכיו , ניסה להעיר את אחותו. נתן לה נשיקה ועוד נשיקה.. הוא הבין היטב מה קורה לה. עצב גדול היה נסוך על פניו,  הוא נשאר ליד אחותו דקות ארוכות ולבסוף כיסה אותה בנייר, הניח עליו משהו לבל יעוף ולאט-לאט התרחק מהמקום, הלך כשגבו לאחור, פניו אל עבר אחותו , ונוא ממרר בבכי , שאלתי אותו , מי הילדה? ענה לי " אחותי" . גם אמר את שמה , שאינני זוכר , גם אני בכיתי.

 

נשארתי עוד זמן ליד גופתה , בוהה ועצוב , חשבתי שאסור להשאיר אותה לבד,הרגשתי הזדהות עמוקה עם הילדה המסכנה הזו .

היא לא נשארה ברחוב הרבה זמ.  מדי פעם עברה העגלה עם שלושה-ארבעה גברים שאספו את המתים.. אחד החזיק ברגליו של המת , אחד בידיו, ושניהם זרקו את הגופה לעגלה, העולה על גדותיה.. רציתי לדעת לאן הם דוחפים אותה, אבל לא העזתי לשאול.

הייתי כבר ילד בן שבע , הבנתי מה מתרחש יום -יום בגטוץ העסיקו אותי דברים שילד קטן לא צריך להידרש להם .. למרות כל הלחץ רציתי  ,בכל זאת  להיות ילד , לפגוש  חברים בגילי , לשחק איתם. היתה הבנה עמוקה מאוד בינננו בלי דיבורים.. חיפשתי קשר לילדים , הקשבתי לדיבורים ביניהם. למדתי מהם שירים שנהגו לשיר . הם שרו ביידיש , שלא ידעתי לדבר , אבל שמעתי את השפה הזאת בבית והבנתי הכול.. כך , למשל , הם שרו , בעיקר הקבצנים הקטנים , שיר על הבונה.. הבונה היה מעין נרטיס , שעל פיו קיבלו את המנה הקטנה של האוכל , מי שמת , לקחו לו את הבונה.

 

העניין הזה של כרטיס הבונה הפך למעין סמל. הילדים בגטו ורשה  היו שרים , בייידש כמובן, " אוי די בונה, אינני רוצה להחזיר את הבונה, אני רוצה לחיות עוד טיפה, את הבונה לא להחזיר" .  

אני מניח שהשיר הזה נוצר ברחוב.                                               

נהגתי להצטרף לילדים בגטו כששמעתי אותם שרים.

היה שיר אחר בו הילדים נתנו ביטוי למצבם . הם מכרו סיגריות , התחננו לעוברים ברחוב בגטו : " אוי תקנו , תקנו כבר , פאפירוסן.. ראעבץ  א יושם פין דעם טויט " ( הצילו יתום ממוות ).

הילדים בגטו לימדו אותי לשחק קלאס . המשחק  הזה היה פחות  אהוב, ושיחקו בו בעיקר  הילדים היותר גדולים. אני אהבתי כל דבר שיאפשר לי להיות יותר זמן בחברת הילדים בגטו . שיחקנו גם מחבואים, והיו מבין הילדים שאמרו כי כדאי לשחק הרבה במשחק  הזה על מנת ללמוד איך להסתתר מפני הגרמנים.

 אלו היו הבזקים פשוטים וקצרים של חיים כאילו נורמליים , בזמן המשחק  בגטו  . בכל זאת , לא שמעתי שם התפרצות כלשהי של שמחה בקרב הילדים. אפילו כאשר הם "ניצחו" במשחק כלשהו. היו ילדים שאהבתי במיוחד להיות במחיצתם. הקושי היה שמדי פעם,  ילד זה או אחר לא הופיע יותר למפגשים ברחובות הגטו.  הילדים התבגרו בטרם עת, לא דיברו על דברים עצובים, לא שאלו שאלות. שיחקנו , אבל כולנו תמיד היינו רעבים ועצובים .

הילדים המקסימים  , התמימים והטובים האלה, תאבי החיים , שהיו חברי הטובים בגטו ורשה, רובם ככולם  נרצחו ואינם . עבורי, " אתם נשארתם ילדים, תמיד תהיו כאלה. חשוב לי שתדעו , אני זוכר את כולכם, כל אחד אישית , אתם קיימים בלבי, הזיכרון שלכם ליווה אותי גם בשדות הקרבשל ישראל, הייתי שם בזכותכם , בשבליכם , אהובי" .

מדהים אותי איך ילדים קטנים כל כך ידעו והבינו הכול, מה בדיוק קורה בגיהינום הזה. כל אחד נשאר עם כאבו , לא סיפר , לא שאל את האחרים, הדיבור גם כך היה כבד מנשוא.  כך אני חש  גם היום.

 

"ממש לאחרונה , בשלהי 2020 אמר לי האלוף במילואים מתן וילנאי " אני כועס עליך שלא כינסת את המ"פים (בגדוד הצנחים אשר פיחוטרקה היה המג"ד שלו ) וסיפרת להם, ידעתי בגדול שעברת את השואה , אבל לא בפירוט כמו שכתבת" . מתן הוא אחד המעטים שלהם אני חייב .

אז למה אני כותב  ומספר עליהם ? אין לי תשובה טובה , אולי , אני מרגיש , כי בערוב ימי אני חש צורך וחובה לספר למעטים שעדיין נותרו ורוצים להבין , הם אנשים טובים , טובים מאוד . רובם אנשים שליוו אותי לאורך זמן , עברו איתי בדרכים קשות , להם  אני חייב הסבר , הם בוודאי ירצו לדעת"

 

מקור וקרדיט :

אפרים חירם , פיחוטקה , הדלקנו את אורות הבוקר , הוצאת ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2021

 

עמודים 83-86

המלצת  המערכת של מיזם ילדים בשואה : ספר מרתק ביותר , מומלץ לקריאה !!

 



  ראו גם :

אפרים חירם (פיחוטקה) מפקד מחלקה בפלוגה ב'.

גדוד הצנחים

"הפעלתי מרגמות כבדות שהוצנחו במיתלה"
סיפור אישי על הצניחה במיתלה
והפעלת מרגמות כבדות לאחר הצניחה.

קישור

סגן אפרים חירם (פיחוטקה) 1957



 


בדרך לגטו ורשה , אפרים חירם ( פיחוטקה) בן 6 , לימים מג"ד הצנחנים הנועז בצה"ל ומפקד אוגדה 91

 



בגטו ורשה היינו שנתיים וחצי , מנובמבר 1940 עד מרס  1943.

בנובמבר 1940 ריכזו הגרמנים בשדה פתוח את כל היהודים של ז'רררדוב והסביבה , אלפי אנשים . שם נשארנו , ללא אוכל , ללא מים , במשך יומיים או שלושה.

חודש נובמבר בפולין הוא חודש קר . לא היו לנו בגדים  מתאימים כי רובם נעזבו בדרך אל השדה הפתוח . אנחנו , הילדים , סבלנו יותר מכולם. נשמעו צעקות ובכי ללא הרף. פולנים רבים באו לראות את המחזה ורוו נחת.

הגענו לשדה הפתוח מבוהלים , מותשים ומבולבלים. סביבנו היו גרמנים, שהצליפו בשוטים, צעקו , הרביצו באלות , שילחו בנו כלבים. וכך קרה שפתאום, כהרף עין , מצאנו את עצמנו בגיהינום . כעבור יומיים , אולי קצת יותר, הריצו אותנו אל תחנת הרכבת של ז'ררדוב . היינו מוכי הלם , בפרט הילדים הרבים , כמוני שהלכו , חלקם רצו. לאורך כל הדרך עמדו פולנים שנראו שבעי רצון, קיללו , צחקו ובעטו. הייתי אז בן שש.

בתוך שעות בודדות  הפעילו הגרמנים לחץ  אדיר , מלווה באלימות ובהשפלה שלא נראתה כמותה. כך השיגו את מטרתם , שברו את רוחם של ההמונים היהודים שנאספו בשדה הפתוח. רק במבט לאחור אפשר להבין , שלרשות היהודים שם לא עמדה שום אופציה מעשית , זולת לקבל את התכתיבים של הגרמנים, שנתמכו על ידי מרבית האוכלוסייה שסבבה אותנו . איש מהיהודים לא יכול היה לברוח. אם לא הגרמנים , כי אז פולנים היו עושים בו שפטים.

 אחרי הרבה תלאות ובתחושת עלבון הגענו לרכבת, קרונות משא חיכו על הרציף. מהומה , צעקות של הגרמנים, שוטרים פולנים, הבכי של הילדים . זה היה נורא. נדחסנו פנימה, אמא החזיקה את יקיר הפעוט על הידיים ואבא שמר עלינו מפני הדוחק שהיה שם, שמר בעיקר שנשאר יחד, שאם נופרד , ספק גדול אם שוב נמצא זה את זה . דבר לא בא לפינו שלושה ימים .

אינני יודע כמ זמן בדיוק נמשכה הנסיעה לוורשה , לי זה נראה כמו נצח.

הגענו לתחנה בוורשה , ומשם הצעידו אותנו ברגל אל הגטו. בדרך שמענו גם יריות. ההורים לא גילו לנו אבל הבינונו שהגרמנים יורים במי שמתקשה בהליכה. לאמא ואבא היה קשה לשמור על שלושה ילדים קטנים. זה היה מעשה גבורה של ממש, שלא כולם עמדו בו, והיום אני מבין אילו מסירות והקרבה נדרשו מהם,משהו על-אנושי.

על אף התנאים בשטח , היו בקרב היהודים כאלה שבכל זאת ניסו לשמור על צלם אדם , להתחשב בילדים הקטנים ולעזור להם. זה היה מאבק מהותי , אמיתי , על החיים עצמם , כשהגענו לגטו , כל משפחה ניסתה להיכנס לדירה מתאימה לה ככל האפשר . אנחנו , כיוון שהיינו משפחה עם שלושה ילדים קטנים , לא הספקנו להגיע  לחדרים. כך שעות רבות נשארנו בחדר המדרגות. .

מישהו בא לבניין שהיינו בו , כנראה מהוועד היהודי , וניסה לעשות  סדר וצדק. היה מאבק על כל פיסת שטח . אינני זוכר מה בדיוק קיבלנו , אבל נראה לי שהיה לנו חדר אחד ובו גרנו יחד תקופה ארוכה.

 מקור וקרדיט 

אפרים חירם , פיחוטקה , הדלקנו את אורות הבוקר , הוצאת ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2021

 עמוד 80 -82

  ראו גם :

אפרים חירם (פיחוטקה) מפקד מחלקה בפלוגה ב'.

גדוד הצנחים

"הפעלתי מרגמות כבדות שהוצנחו במיתלה"
סיפור אישי על הצניחה במיתלה
והפעלת מרגמות כבדות לאחר הצניחה.

קישור

סגן אפרים חירם (פיחוטקה) 1957




יום ראשון, 13 בפברואר 2022

המלחמה השלישית בה השתתפו "ילדי סלבינו״

 



חברת כפר־רופין התנדבה להתגייס להגנה האזורית. יִשובי עמק בית־שאן נמצאו תחת אש צבאו של קאוקג’י, ולאחר שהותקפה טירת־צבי, דרשה מפקדת ה״הגנה" מכפר־רופין להוציא מתוכו עשרה אנשים להגנה האזורית. החברה הציעה שעשרה אלה ייצאו מתוכה, אך מזכירות המשק התנגדה לכך בטענה שהנוער העולה חייב להמשיך בלימודיו ובהתגבשותו כגרעין. אַבּק, כנציג החברה, טען לעומת זאת כי מוטב שיתגייסו הם, כי הם יתומים מאב ומאם, ואם חלילה יפול מהם מישהו – הורים לא יבכו אותו

לאחר ויכוח הסכימה מזכירות המשק כי שלושה מתוך העשרה יגויסו מן החברה. שלושה אלה היו: זאב מורשצ’יק, שלמה קרמפף, ושמעון. זאב נפל בקרב עם הצבא המצרי, במשלט 89 על־יד נירים; שלמה נפצע קשה בהתקפה על ג׳נין, ולאחר־מכן, בהיותו בצאלים, התאבד. שמעון נפצע גם הוא באותה התקפה, אך החלים מפצעיו והצטרף לגרעין שהתישב בצאלים.

היתה זו המלחמה השלישית בה השתתפו "ילדי סלבינו״ – עתה בני שבע־עשרה, שמונה־עשדה, תשע־עשרה: הראשונה, הנוראה ביותר– בגיטאות, במחנות־העבודה ובמחנות־ההשמדה תחת הכיבוש הנאצי, ביע­רות ובבריחות מכפר לכפר, מארץ לארץ; השניָה – נגד החיילים והמלחים הבריטים על אוניות־המעפילים ואוניות־הגירוש; למלחמה השלישית – הם יצאו מרצונם, מתוך החלטה עצמית ובגאוָה, מאומנים ונכונים. חמישה מהם נפלו בקרבות. רבים נפצעו, ובהחלימם חזרו לשורות הלוחמים. לא היה אחד מהם שברח מן המערכה או השתמט ממנה.

בינואר 1949– כשהסתיימה המלחמה – עלו להתישבות שני גרעינים של חניכי סלבינו: האחד לפאתי צפון, השני לפאתי נגב.


התיַשבות בצאלים – היתה בעיני חניכי סלבינו אתגר שראוי להתמודד עמו. היִשוב עמד בלב השממה, מבודד ומנותק מכל ישוב עברי אחר. כל־כולו היה כמה צריפים ואוהלים, מוקפים עמדות ותעלות־קשר. המים שהגיעו אליו מצפון הספיקו לשתיָה בלבד. רק רתמים, עצי אשל אחדים וחלקת ירקות קטנה ליד צריף־האוכל, נימרו בירוק את מראהו הצחיח. בימי החום ־ היה חשוף לשמש הלוהטת ולסופות החול. בימי הגשמים – נמלא הואדי מים, ובאין כביש – נותקה הדרך היחידה צפונה. העפר הקמחי הפך לבוץ סמיך.

הגיעה שעתם של ״ילדי סלבינו״ להגשים את חלומם מאז: הקמת קיבוץ בכוחות עצמם בלבד; בניית חברה שיתופית בהתאם לעקרונותיהם, ולנסיון שצברו בדרך המסות הארוכה והנפתלת שעברו בה עד הנה.

״בהתלהבות הסכמנו להתיַשב בנגב״ – כתבה אילנה – “כשהגענו למקום, חיכו לנו שלושה חברים אשר העבירו לרשותנו את המִשלט, שכלל מספר צריפים ועמדות. בלילה יצאנו לשמירה, בנים ובנות, ללא כל פחד. לא עלה בדעתנו שאפשר לגדל ילדים במִשלט.”

בהתלהבות, במרץ, באוירה אופטימית, ניגשו חניכי סלבינו להקים את קיבוצם. בחרו מזכירות, ועדות, כמתכונת כל קיבוץ ותיק. תכניות נרקמו – לפתח ענפי פלחה, מטעים, רפת, לול, מוסך, מסגריה, נגריה. בערבים – בהתאם ל״מסורת סלבינו״ – התכנסו כולם לשיחות, שירה וריקודים.

אך ככל שארכו הימים – כן נערמו יותר ויותר קשיים על דרכם. המים היו בצמצום. שטחי העיבוד לפלחה שנמסרו לקיבוץ, היו רחוקים, ליד באר־טוביה. בתי־המלאכה הקטנים שהוקמו – היו בטלים מעבודה. שרר מחסור במזון ובכל מִצרך חיוני. מחלקת ההתיַשבות של הסוכנות, שלא תלתה תקווֹת גדולות בעתידו של היִשוב הזה, מנעה ממנו עזרה כספית. אנשי הפדאין היו מסתננים בלילות מרצועת עזה לשטחי הקיבוץ, מניחים בהם מוקשים, או תוקפים ביריות את עמדותיו.

ואסונות פקדו את היִשוב הקטן. לילקה נודלמן, בת השבע־עשרה, נפצעה קשה מרימון שהושלך אליה בעומדה בשמירה, וכיוָן שלא היה במשק כלי־רכב להסיעה לבאר־שבע בדחיפות – נפחה את נשמתה. שלמה קרמפף, אחד הכשרונות המזהירים בין נערי סלבינו, עילוי במתימטיקה, שנפצע בראשו במלחמת־השחרור ובבואו לצאלים היה משותק־למחצה – התאבד ביריָה. נסיון התאבדות אחר אירע. מצב־רוח קודר נשתרר בחברה.

שנה לאחר העליָה למקום, נכתב בעלון המשק, ״בצל הצאלים": “זרענו בעונת האביב על שטח של עשרה דונמים בקירוב. מחמת חוסר מים – מחציתו של השטח לא עלתה יפה. גן הירק בסתיו כלל: ששה דונם כרוב, שנים וחצי דונם עגבניות, דונם גזר, דונם סלק, דונם תפוחי־אדמה. ברפת נמצאות כעת שש־עשרה פרות. זרענו תלתן בשטח של עשרה וחצי דונם, ומחצית השטח נאכלה על ־ידי הציפורים.”

רבים לא האמינו בעתיד היִשוב. נואשו ממנו ועזבו.

רק כעבור שנתיִם, כשהגיעה אליו תגבורת של שלוש קבוצות – מאבוקה שנעזבה, מבן־שמן ומנחלת־יהודה – ושל חברת־נוער מיוצאי מרוקו – ניתנה תנופה להתקדמותו, עד היותו, במרוצת השנים, לאחד היִשובים המשגשגים ביותר בנגב, קולט וממזג עליות, ממזרח וממערב.


הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

 

 


סיפור על הפרדת בני משפחה במהלך תקופת השואה והפתעה מרגשת לאחר המלחמה

 

 בני משפחה במהלך תקופת השואה והפתעה מרגשת לאחר המלחמה

שמי הניה הלפרין, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי ליהי, זהו סיפורי:

דודתי חיה בגרמניה בתקופה שלפני השואה ובמהלכה, ומאחר שנודעה כבשלנית מעולה, לקחו אותה הגרמנים כדי לבשל עבורם. היא ניצלה את מעמדה החדש ואת האמון שנתנו בה הגרמנים, על מנת להבריח מזון (שאריות מזון) לבעלה ולבנה. למשל, כאשר קילפה תפוחי אדמה, הקפידה שהקליפה תהיה מספיק עבה כדי שאפשר יהיה לבשל מהקליפות פְּלּוס, מזון לבני ביתה.

זמן קצר לאחר מכן, הופרדו הילדים מאימותיהם, חלקם נורו, וחלקם הועלו על רכבת מבלי לדעת לאן היא מובילה. בן דודתי שמואל היה אז רק בן 9, בן יחיד להוריו. דודתי, שהייתה בטוחה כי איבדה את בנה יחידה לא חדלה לבכות. זמן קצר לאחר מכן גם בעלה נלקח ונורה, ודודתי נותרה אבלה וערירית.

כחמש שנים לאחר תום המלחמה, הכירה את בעלה השני, פולני במוצאו, ועברה להתגורר עמו בפולין. שם הקימו משפחה ונולד להם בן. מה שהיא לא ידעה הוא שהבן האובד הצליח, בתושייה רבה, לקפוץ מהרכבת. בימים התחבא ביערות ובלילות חָבַר לילדים נוספים והיו לפרטיזנים. שליחים מן הארץ, שידעו על קיומם של הילדים אשר שרדו ביערות, הביאו אותם ארצה בסיוע הסוכנות היהודית, ושיכנו אותם בקיבוצים. בן דודתי הופנה לקיבוץ יחיעם בצפון הארץ. בקיבוץ שאלו אותו אם יש לו משפחה בפלשתינה והוא ענה שאכן יש לו דודה, אך בטעות אמר ששם משפחתה ספוז'ניקוב כשם אמו. הדודה (שהיא אמי), תחת שם זה, לא אותרה כמובן. לאחר שחלפו מספר שנים (הבחור התבגר) נזכר בשם הנכון: יסובסקי, הוריי נישאו בעודם בחו"ל, והוא נזכר ששמה של אמו לאחר נישואיה, שונה לשם משפחתו של בעלה. ואכן המשפחה נמצאה, בתל אביב רבתי, בשם הנדיר – יסובסקי.

לאחר שהוריי עברו תחקיר מקיף, הובא הנער אל ביתם והשמחה הייתה גדולה. אבי מיהר לכתוב לגיסתו, (מברקים או טלפונים לא היו באותה תקופה), והאיץ בה לעלות לארץ. הוא לא כתב לה על הבן ששרד, כי האמין שטוב יהיה אם יבשר לה על כך פנים אל פנים ולא במכתב. עברו שנים רבות מאז התראו, לרבות המלחמה הארורה, התלאות והאסונות שפקדו אותה, והוא לא ידע מה מצב בריאותה וכיצד תשפיע עליה הידיעה.

הבעל הפולני סירב לעזוב את פולין, ונדרשה תכתובת ארוכה של הפצרות ושל הבטחות לדאוג לכל מחסורם, ואף הוסיף שמחכה לה פה הפתעה, עד שהחליטה בחיוב. כשהחליטה הייתה נחרצת והודיעה לבעלה הסרבן: "איתך או בלעדיך, אני ובננו עולים לפלשתינה." בסופו של דבר הבעל נעתר וכל השלושה עלו לארץ: דודתי, בעלה ובנה השני. בהגיעה לארץ התבשרה על כך שבנה חי וקיים. הפגישה הייתה כצפוי נרגשת מאוד, דודתי ובנה לא ידעו את נפשם מרוב אושר, ומשפחותינו התאחדו למשפחה אחת גדולה, מורחבת ומאושרת.

מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי


הנערה דינה דסברג מוסתרת ע"י רופא הולנדי בביתו

  ד"ר נאוטה סיים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת ליידן בשנת 1942 ובשנת 1945 סיים את לימודיו באוניברסיטת אוטרכט באנטומיה ופיזיולוגיה. ה...