ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שבת, 29 בפברואר 2020

ילדותו של הצייר אביגדור אריכא בשואה





הציור למעלה הוא של אביגדור אריכא משנת 1950

אביגדור אריכא נולד ב-1929 במשפחה יהודית דוברת גרמנית בעיר רדאוץ בדרום-בוקובינה, ברומניה. גדל בהמשך בעיר הבירה של החבל, צ'רנוביץ, הנמצאת כיום באוקראינה. אביו, חיים קרול דלוגאץ', רואה חשבון עובד מדינה, היה איש שוחר תרבות, שעמד על הכישרון שגילה בנו בן השש בתחום האמנות. משום כך נהג לקחת אותו כבר בגיל רך למוזיאונים ולגלריות לאמנות בבוקרשט, בירת רומניה.

בערך בגיל 9 התחיל הילד לצייר דיוקנאות של הסובבים אותו, בעיקר של בני המשפחה. אחרי כיבוש בוקובינה הצפונית על ידי הצבא הסובייטי בשנת 1940 חלה בשנית ומשום כך, לדבריו, כשלו התוכניות של אביו לשולחו למוסקבה ללימודי אמנות.

שנות השואה בטרנסניסטריה  1941-1944

אחרי שביולי 1941 חזרה צ'רנוביץ לידי צבאות רומניה וגרמניה, גורש באוקטובר 1941 הצייר לעתיד, אז בן 12, עם הוריו ואחותו לחבל טרנסניסטריה ששלטון אנטונסקו ייעד לחיסול האוכלוסייה היהודית של אזורי הספר ממזרח רומניה, בעיקר מבסרביה ובוקובינה הצפונית, שאוחדו מחדש עם רומניה. בחורף 1942 נפטר האב אחרי מכות קשות שקיבל מז'נדרמים רומנים בסמוך ליישוב לוצ'ינץ. דבריו האחרונים אל בנו היו:"שאף לחופש", מסר שאריכא, לפי עדותו, השתדל להפנים גם בחייו האישיים וגם בדרכו האמנותית. . אחרי ניסיון בני המשפחה לברוח, נתפסו בעיר מוגילאו, (מוהיליב-פודילסקי), על גדות הדנייסטר, והנער נלקח לעבודות פרך בבית יציקה. על מחברת שקיבל מחייל, צייר שורה של תמונות שבהן תיעד את חיי האימה שחווה באותה תקופה: הוצאות להורג, גופות מושלכות לבור משותף, קאפו מתעלל באנשים בעת חלוקת המים וכו'.

בדצמבר 1943 ניצל על ידי משלחת הוועדה לסיוע ליהודים, שפעלה במסווה "מרכז היהודים ברומניה" והורשתה לבוא למקום כדי לפנות, בסיוע הצלב האדום, 1400 ילדים יהודים. אריכא פונה עם תעודות של ילד אחר, שכבר נפטר, מפני ששמו לא הופיע ברשימה. ב-6 במרץ 1944 קיבל בעזרת עליית הנוער אישור להגר, תחת זהות בדויה, לארץ ישראל. ציוריו מהמחנה הגיעו גם הם בדרכים עקלקלות לרשות עליית הנוער, שפירסמה אותם בהמשך בספר. אריכא זכה לראות את המקור מחדש רק בשנת 1960.

בישראל

אמו ואחותו, שאף הן שרדו, עלו גם הן לארץ ישראל. הנער נקלט בקיבוץ מעלה החמישה ועבד שם במשך חמש שנים (1944-1949) במשק ובעבודות עפר. בקיבוץ גילה קשיי הסתגלות, הרגיש מנוכר ומדוכדך, בגלל הבדלים במנטליות ובשאיפות לעומת הסובבים. הרגשתו השתפרה כעבור שנתיים כשהתקבל ללימודים בבית הספר לאמנויות בצלאל בירושלים.

בין השנים 1946- 1948 למד אריכא בבצלאל ציור באופן מסודר והיה תלמידם של מרדכי ארדון ושל יצחק איזידור אשהיים (1891-1968), בוגרי אסכולות אמנותיות מגרמניה. בתחילת דרכו הסדורה כצייר, הרבה אריכא לעסוק ברישום, בהדפסי אבן ובאיור ספרים. אריכא נחשב לצייר מקורי - מאות רישומיו מעידים על חיפוש עיצוב במסגרת ערכים צורניים, ועבודותיו המוקדמות נטו למופשט ובזיקה אל קבוצת אופקים חדשים.

אריכא היה בין הציירים הראשונים בארץ שפיתחו יצירה, אשר צמחה מתוך עולם צורות מופשט. ציורו מהורהר והדבר מתבטא על ידי התאמה מעמיקה של שימוש הצבעים להבעת הנושא. בציוריו יש לצבעוניות תפקיד כפול: מחד גיסא להמחיש את הגשמי ומאידך גיסא את המסתורי.

לפי המלצת אחד ממוריו עיברת את שם המשפחה: למעשה בחר בשם ארמי "אריכא" הקרוב במשמעותו לשם המשפחה הפולני "דלוגאץ'" שמובנו "ארוך".

יום שני, 24 בפברואר 2020

פצצת האטום" של הילד אורי אורלב





 אורי אורלב חוגג היום יום הולדת 89 שנים. הוא סופר ומתרגם ישראלי שכותב בעיקר ספרות ילדים ונוער. הידועים שבספריו עוסקים בילדותו בשואה או בשנותיו הראשונות בארץ ישראל.

מתוך ראיון עם אורי אורלב  באתר YNET: 

"לפני ההשמדה, ברחוב הצפוף של הגטו, עומד הילד יורק ( אורי אורלב) ובמביט בפליאה באיש שגנב לו את הסנדוויץ' ובלע את כולו, יחד עם העיתון והחבל שעטפו אותו. "הייתי בדרך למורה הפרטית שלי", הוא מספר, "התחלתי ללמוד אצלה אחרי שהמחנך שלי בבית הספר פנה אליי בקול רציני מאוד: 'יורק,' הוא אמר, 'לא תוכל לבוא יותר לבית הספר. אתה ילד יהודי.' לא יכולתי להאמין למשמע אוזני. הייתי כל כך מאושר....."".

"לפני כמה זמן פגשתי ילדים בברלין. הם שאלו אותי איך אני מרגיש כשאני בא לגרמניה. סיפרתי להם איך הייתי מסתובב בגטו ורשה הנטוש, אחרי שרוב תושביו נשלחו להשמדה בטרבלינקה, ומחפש בדירות העזובות ספרים, בולים ואוכל. לפעמים הצטרפתי למחפשים מבוגרים ממני. פעם אחת פתח אחד הבחורים שהתלוויתי אליהם דלת בתוך דירה ואנחנו נעצרנו בפתח נדהמים. זה היה חדר אוכל גדול. השולחן היה ערוך בכלים יפים ומסביב ישבה משפחה שלמה, נשים, גברים וילדים. כמו בליל הסדר. כולם היו מתים. אחד הצעירים הסביר לי בלחש: 'הם התאבדו, הרעילו את עצמם, לא ידעו את מי להציל'. והצעיר השני אמר לי: 'יורק, אתה ילד, ואולי תינצל מהמלחמה הזאת. תזכור, אחרי המלחמה עליך לנקום בגרמנים... ".

""ובאמת, כשהייתי כבר בארץ ישראל, בפנימייה בקיבוץ, שמרתי לי פצצת אטום מתחת למיטה. אחרי כיבוי האורות הייתי מהרהר לפעמים בפצצה שלי וחושב: לזרוק אותה על ברלין, עיר הרשע, או לא לזרוק. סיפרתי לילדים הגרמנים על פצצת האטום שהייתה לי מתחת למיטה ועל המחשבות שחשבתי לפני שנרדמתי: לזרוק אותה על ברלין או לא לזרוק. 'זרקת?' שאלה ילדה אחת קטנה. 'לא', אמרתי, 'מפני שחשבתי שגם בברלין חיים ילדים כמוני וכמו אחי, ואימהות כמו אמא שלנו'. היה שקט. ואז הילדה אמרה 'תודה... "


לסיפור חייו של אורי אורלב שהיה ילד בשואה



פרוסת לחם לאם





"אחד העיסוקים שלנו במחנה אושוויץ היה חיפוש אחר קרובים, מכרים, ידידים. ואלי קיננה בנו התקווה למצוא אם, אחות, אח, אולי בכל זאת מישהו נותר בחיים?

החיפוש שלנו במחנה הענקי של אושוויץ  נערך ב"טיילת" שמשני עברי הגדר. בשעות היום נהגנו להסתובב ברחבה שחצצה בין שני המחנות. אני רואה לפי רחבה ארוכה ארוכה שמשניה עבריה בלוקים, שורה ארוכה של בלוקים. ובין מחנה למחנה חוצצת גדר מחושמלת. ועל המגדלים זקיפים המשגיחים על המתרחש מעבר לגדרות ואינם מהססים לירות במישהו המפר את חוקי המחנה, חוקים בלתי כתובים, כגון העברת חפץ כלשהו או שיחה עם אדם מעבר לגדר. אנו מודעים לכך ונשמרים על נפשותינו.

הן עמדו זו מול זו, האם והבת. האם במחנה B והבת במחנה C . הן ניצבו זו מול זו, קרוב מאוד ורחוק מאוד, כי גדר תייל מחושמלת הפרידה ביניהן. האם בשנות החמישים והבת בגיל העשרה הופרדו במחנה אושוויץ וניפגשו והגדר חוצצת ביניהן הן כאן שתיהן , האם והבת , והן לחוד.

עליהן להתכחש לעובדת היותן אם ובת. עליהן להישמר על נפשן.
עליהן לנצור את הגעגועים . את הכמיהה להיות יחד. האם קמולת פנים , מורעבת , כחושה . הבת מחזיקה בידה פרוסת לחם ומצפה לרגע, בו הזקיף לא ישים לב ותשחיל לאמה דרך הגדר את הפרוסה . פרוסת לחם לאם מורעבת.

היא עמדה מול האם וסימנה לה בעיניה על פרוסת הלחם ועל המקום, בו תשחיל אותה למענה. בעוד האם מושיטה את ידה לאחוז בפרוסה המושטת לה, הידהדה היריה. הזקיף קלע. הבת קרסה תחתיה. המוות היה מיידי . הקליעה היתה מדוייקת.

האם הביטה על גופת בתה בעיני טירוף והחלה לצחוק , צחוק של טירוף הדעת.

בת הרוגה ואם שדעתה נטרפה.

והכל בעבור פרוסת לחם . "

מקור וקרדיט :
רחל קרמר , ילדה שאת שמה אינני זוכרת ( רשימות של נערה בשואה), הוצאת מורשת  1992

  

רחל קרמר

רחל נולדה בשנת 1926 בחוסט שבצ'כסלובקיה. במלחמת העולם השניה עברה לבודפשט שבהונגריה, הצטרפה לתנועת "הנוער הציוני" ועזרה בהנפקת ניירות מזוייפים. היא נתפסה, נשלחה לאשוויץ ושרדה את צעדת המוות לברגן-בלזן. ב-1946 עלתה ארצה, הגיעה לדגניה ב', נישאה ליצחק ויחד הקימו בית בכפר אתא. רחל, שלמדה עבודה סוציאלית וקיבלה תואר מוסמך באנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, עבדה ב"ארגון אמהות עובדות", בלשכת הסעד ובמכון להכשרת עובדים סוציאלים. ב- 1982 זכתה בתואר "יקירת ההסתדרות" 


נערות יהודיות במצעד המוות מברלין למחנה ברגן בלזן






שערי מחנה גובן ננעלו מאחורינו . אכן צדק מר לאובה. הרוסים קרבים לברלין ולכן מפנים אותנו ממחנה העבודה. יחד עם האסירות ממחנה גרוס-רוזן  שפונו היינוכמה מאות בנות.

לאן הולכים , לאן אנו מובלות שוב ? איש אינו יודע. הקור בעיצומו . החורף קשה. יצאנו בשעות הבוקר המוקדמות וצעדנו רגלי עד לשעות הערב המאוחרות. אנו מלוות משגיחות , נשות ס.ס. וחיילי ס.ס . כפי שהקפדנו באושוויץ לעמוד צמודות זו לזו , כך גם עכשיו. אנו שומרות אחת על השניה.

הצידה לדרך היא קילו וחצי לחם. הוזהרנו שלחם זה צריך להספיק לנו לשבועיים ימים . משמע הדרך ארוכה לפנינו.

בלילה הראשון ישנו באורווה . היה קר מאוד על רצפת האורווה.

כל בוקר היתה השכמה מוקדמת . צלאפל ויציאה לדרך. מדי יום צעדנו כ20 ק"מ. חלפנו על פני שדות , כפרים, ערים, יערות. הרעב והקור הציקו מאוד. בנות רבות נפלו בדרך, פשוט נשרו מהשורה.

 כל יריה בישרה על בת נוספת  שכשלה וירו בה. אחותי חוה התקשתה מאוד בהליכה . פעמים רבות סחבנו ועודדנו אותה שנגיע לאיזה מקום למנוחת לילה. יחסם של האיכרים שאצלם בילינו את הלילה , היה שונה. היו איכרים שריחמו עלינו ונתנו לנו תפוחי אדמה חמים. לעתים קיבלנו סלק או צנון ענק מידות שנועד לבהמות. אנו אכלנו כל מה שקיבלנו, רק להשקיט את הרעב. מדי לילה לינה במקום אחר, אצל איכר אחר. היו מקרים שקיבלנו רק שתיה דלוחה וכך שכבנו לישון. במשך היום לא קיבלנו אוכל, לכן אכלנו מהלחם שקיבלנו כצידה לדרך במנות מזעריות.

הנעליים הלכו ובלו מההליכה הממושכת . הקור  חדר לעצמות . את פתיתי השלג אכלנו , כדי להשביע במקצת את הרעבו את הצמא.

באחד הכפרים השליכו לנו אסירם רוסים לחם. הימים היו ארוכים, ארוכים עד אימה. שבוע שני של הצעדה. שלג ושם יורדים לסירוגין. השלג טוב יותר. הרטיבות מקשה. את פתיתי השלג אפשר לסעוד, זה מקל על הרעב ומקהה את הצמאון. הדהוד היריות באוויר כבר הופך לשגרה, כל יריה ממיתה עוד בת שכשל כוחה לצעוד. והיריות מהדהדות הרבה. כולנו רזינו ובכוחות אחרונים המשכנו לצעוד..

היריות של נשות הס.ס נמשכות . יום יום השארנו בנות בשלג. יום יום האדים השלג מדמן של בנות שנורו .

נעלי בלו ואני צועדת עטופת סמרטוטים . כך גם אחותי חוה.

בחודש פברואר הקור בגרמניה בעיצומו. השלג יורד ללא הפוגה. פתיתי שלג נדבקים בפנים , בשיער , בשמיכה  העוטפת את הגוף הקר.

תחנת רכבת נגלת לפנינו . אני קוראת את השלט "יוטרבורג" . אנו בעיר . שורות שורות של קרונות  לאן ?  דוחסים אותנו לקרונות ואחרי לילה דחוס ברכבת שוב הליכה בשלג .

אנו מגיעות למחנה ברגן בלזן ומסביבנו רק ערימות גופות.





למה מת עלי אלוהים דווקא ביערות המושלגים?

בתו של הרב לקחה עמה במותה את אלוהים, היא לקחה סמני את אלוהי.
היא היתה בתו של רב מעיירה אי־שם בהונגריה. היא כונתה בפינו בתו של הרב. כר קראו לה חברותיה מולדתה, מאותה עיירה הונגרית שהיתה לה למולדת עד לאותו רגע, בו הושלכה עם הוריה לקרון רכבת והובאה למחנה. וכאן בצריף המחנה, על דרגש עץ קשה בילתה את ימיה בתפילות. היא היתה אדמונית, בתו של הרב, ופניה מנומשים.

היו לה פנים כעורים וקרן מהם יופי מיוחד. היו לה עיני שקד עצובות, מלטפות ונבונות ומפניה קרנה רוחניות המיוחדת לה. היו לה פנים שקופות, פנים שמימיות אשר לא התאימו לנוף המחנה. המעיטה לדבר והרבתה להתפלל, שפתיה לחשו ״קריאת שמע״ לפני השינה ובנוגסה בפת הלחם החרבה, לחם העוני שקיבלה במשורה, בירכה על הפת בדבקות. היא המשיכה להודות לאלוהים שלה שהפקיר אותה.

היא היתה בתו של הרב.
וכאשר נדדה ימים על ימים ביערות המושלגים, בקור העז הלך כוחה ואזל. הליכתה היתה כושלת, אך היא רצתה להמשיך, היא רצתה להישרד, היא האמינה בחיים והאמינה באלוהים שלה.

חברותיה יצרו סביבה חומת מגן. הן צעדו משני צידיה לקנן עליה מפני החיילים הגרמנים אשר ליוו את שיירת הבנות. הן סוככו עליה בהרבה אהבה, הן זכרו שהיא בתו של הרב. הן ניסו לתמוך בה, לעודד אותה לבל תתמוטט. עוד מעט, עוד צעד ונגיע, תראי שנגיע.

אולי זכרו את ברכתו של הרב, אולי ציפו שבעזרת מעשיהן הרב יגמול להן. יש והעמיסו אותה על גבן, וקידמוה עוד מטרים ספורים. היא ביקשה להניחה לנפשה, לא רצתה להיות לטורח, הלא היתה בתו של רב. בלילות על הגורן של איכר או באורווה ריקה, השקוה ועודדו אותה. היה זה ביער מושלג של אחת הערים בגרמניה. בתו של הרב כשלה ולא יכלה לצעוד עוד.

חברותיה הביטו עליה בפחד וחרדה, לכסנו מבטיהן לצדדים, לראות איך יגיבו החיילים הגרמנים.

בתו של הרב היתה מוטלת בשלג, ללא יכולת לזוז.

וכאשר חברותיה עצרו לרגע - אולי הרהרו בנפשן, האם מותר להשאירה כך מוטלת בשלג - ביקשה היא מהן שתמשכנה ללכת ואמרה שרק תפוש קמעה ואחר תמשיך לצעוד.
הירייה, הדהדה לפתע.
היא הדהדה באוויר וכתם אדום הלך וגדל, הלך והתרחב בשלג.
שערותיה האדמוניות של בת הרב התמזגו עם הכתם האדום.

ומי שהיתה בתו של הרב, אותה בת אדמונית בעלת עיני שקד, פנים שרוחניות שמימית קרנה מהם, בתו של הרב אשר בשכבה על הדרגש הקשה מלמלה ״קריאת שמע״ ובירכה על פת חרבה, הפכה לכתם אדום ביערות גרמניה.

ככל שהרחקנו לכת, הלך וקטן הכתם האדום, ומבע של ניצחון הלך וגדל על פניו של החייל הגרמני שירה בבתו של הרב.

ואיפה היית אתה, אלוהים?


רחל קרמר , ילדה שאת שמה אינני זוכרת ( רשימות של נערה בשואה), הוצאת מורשת  1992



יום ראשון, 23 בפברואר 2020

התושיה וההישרדות של חוה , נערה בת 15 בסלקציות באושוויץ





פחד הסלקציה שכן בנו . סלקציה פירושה שמתוך כ850 בנות בבלוק שמונה נשארו רק כ350 , היתר נשלחו להשמדה. ד"ר מנגלה ערך סלקציות . המושג סלקציה הטיל אימה . חוה אחותי היתה מועמדת פוטנציאלית לסלקציה , להשמדה .

מצב בריאותה היה בכי רע. רזונה וחיוורונה בלטו במיוחד. גון פניה הכהה קיבל צבע דמוי קלף צהוב מקומט. עיניה השחורות שקעו עמוק לתוך ארובותיהן ואיבדו את חיותן. קומתה היתה כפופה, רגליה דמו למקלות דקים.

 פלה  הבלוקאלטסטה  (רופאה יהודיה שהתמנתה ע"י הגרמנים לאחראית הבלוק באושוויץ )  עשתה מאמצים להצילה.  מצאה מקומות מיסתור שונים -מתחת לערימת שמיכות, במחסנים שונים  מתחת ערימת מזרנים, על הדרגשים הגבוהים. בכל מיני מקומות הוסתרה עד יעבור זעם, עד לסיום הסלקציה .

בין סלקציה לסלקציה היתה התקווה של החלמה, של שיפור המצב הבריאותי. בין סלקציה לסלקציה באושוויץ היה סיכוי להרוויח עוד זמן, לדחות את הקץ. ודילול הנשמות הולך וגובר . הוא מנת חלקן של כל שוכנות הבלוקים באושוויץ . פשוט נעלמים, לאט לאט .

באחת הפעמים הוצאה אחותי  למחנה התשושים. כולנו ידענו מהו מחנה התשושים. ידענו שזה מקום טוב, מקום כל-כך טוב שמשם אין חוזרים. מפעילים קצת גז והכל נגמר...

יום אחד לקחו אותה, לקחו את אחותי חוה. האם היה זה הגורל שרצה אחרת, או היתה זו תושייתה של אחותי, שהפכה לאלופת הבריחות באושוויץ?

בעוד אני מנסה לנחם את בלה אחותי האומרת כי איבדנו את אחותנו, נפתחה הדלת ואחותי חוה , חיוורת פנים, ברכה שותת דם, נכנסה בבהילות לבלוק, תשושה, אחוזת חרדה, קרסה תחתיה מעולפת. היינו  המומות ודוממות מרוב הפתעה. "ידעתי שאחזור, הרגשתי שאבא מתפלל למעני. הייתי בין חיים ומוות והחלטתי לברוח. העדפתי למות מכדור ולא מגז. כאשר הזקיף הביט הצידה, נמלטתי. היריה הידהדה אך לא פגעה בי. ואני שוב כאן ואנו נשאר ביחד. אלוהים עמנו. אין כוח בעולם שיפריד בינינו. "  דברי אחותי חוה.

היציאה מאושוויץ

יום היציאה הגיע . פלה הבלוקאלטסטה , הכריזה כי דרושות 400 נערות למחנה-עבודה. בלה אחותי שהיתה לנו אם ואחות החליטה עבורנו . "נלך" – אמרה והוסיפה- "נלך ובזכותו של אבא נצא לבלתי ידוע" .

הבנות שנשארו בבלוק ריחמו עלינו ושמענו לחשושים: מסכנות , מובילים אותן לטבח. אבל אנו בטחנו בפלה, ידענו שפלה יודעת הכל. היא שמעה סודות מהגרמנים. היא יודעת והיא רוצה בטובתנו .

פלה אמרה שהיעד הוא מחנה עבודה ועלינו לצאת מכאן . 
"אתן תצאנה ברגל ימין ואתן חייבות להישאר בחיים  שלוש אחיות שנפגשו כאן, אסור להן להיפרד עוד "  זו היתה ברכת הדרך של פלה.

היום אני חושבת עליך פלה  הרופאה , באהבה והערצה רבה ואני רואה בך גיבורה. איך יכולת לחשוב עלינו . איך יכולת לרצות להציל אותנו? מניין שאבת כוח לעודד, להציל ? ומה היה בסופך את , פלה? האם את חיה אי-שם , האם בנית לך חיים חדשים ? ואולי אף נישאת וילדת ילדים והקמת משפחה?

אנו עומדות בצלאפל שלפני היציאה. ד"ר מנגלה בודק כל אחת מאתנו . שואל מה גילנו. הוא מתקרב אל חוה ואשר יגורנו בא .הוא מוציא את חוה מהשורה. היא אינה מתאימה ליציאה לעבודה. ואחותי חוה יצאה למראית עין מהשורה  ובזריזות שלא תאומן , בזריזות שאין לה פשר, היא חוזרת  ועומדת שוב על ידינו. חיוורת , שותקת היא על ידינו. מאוחר יותר סיפרה לנו, כיצד עלה בידה  לחמוק מעיני החיילים ולשוב אלינו. היא ניצלה מהומה שהשתררה וברחה בחזרה אלינו. החיילים ירו לעברה. היא כשלה ונפלה, כשלה ונפלה, אך יריות החיילים החטיאו. בברכיים פצועות חזרה לשורותינו ויחד חצינו את שער המחנה אל הלא נודע .
  
סלקציה נוספת בבית המרחץ

אם חשבנו שאחותי ניצלה , חיכתה לנו הפתעה . בבית המרחץ לשם הובלנו לפני היציאה , נערכה סלקציה נוספת  ושוב מוציאים את אחותי חוה מהשורה. אילו היה הדבר תלוי בנו היינו הולכות אתה, אך הדבר אינו אפשרי. אנו בעולם של בית המרחץ . אין יוצא ואין בא .
בלה  ואני המומות צער . מביטות זו אל זו ושותקות . שתיקתנו רועמת ואומרת הכל. פתאום נפתחת הדלת ואחותי חוה מתיישבת לידנו כדבר מובן מאליו. "רצו להכניס אותי לחדר אחר, אבל אני הצטרפתי במהירות לאלה שעמדו בשורה  לפני המיון וידעתי שהפעם אצליח. וכאשר ד"ר מנגלה הסיח לרגע את דעתו מאתנו, פשוט נכנסתי לחדר הזה, כי ידעתי שאתן כאן. ראיתי שהכניסו אתכן לכאן . אתן רואות שאלוהים עימנו " .

 אנו מסודרות בשורות . בכל שורה שש בנות . לילה ואנו עוד עומדות. בנות אחרות צנחו על הריצפה הקרה ונרדמו. אני מחזיקה מעמד בעמידה.

לפנות בוקר הובלנו אל קרונות הרכבת שהסיעה אותנו עשרים וארבע שעות ברציפות . היה לילה גשום. בגשם שוטף צעדנו כשעה עד לשערי המחנה. מרחוק ראינו את גדר התייל . האם חזרנו לאושוויץ? הכל תרמית , תרמית אחת גדולה ?  או האם זה מחנה דומה לאושוויץ ?

מרחוק נגלו צריפי העץ. ופתאום שמענו קול הבא אלינו למרחקים : "האם אתם הונגרים ? אל תפחדו , כאן היחס טוב ."  נשמנו לרווחה . אנו שוב ביחד , אנו שלוש  האחיות הגענו למחנה גובן , 30 ק"מ מברלין  . התברר שהיה זה בית חרושת גרמני לייצור חלקי נשק . האוכל סביר אבל העבודה עבודת פרך . משמרות לילה .

 חוה אחותי , בת ה15 , הוצבה למשמרת לילה הקשה ביותר משעה שש בערב עד לשעה שמונה בבוקר. מצבה הבריאותי ירוד מאוד והיא מחזיקה מעמד בשארית כוחותיה.

בלה אחותי עובדת במחנה בתפקיד "לאגרפרסונל" , כלומר, עבודת שירות , עבודה של צוות עובדי המחנה.

הצבתה של בלה לעבודת שירות במחנה היתה לנו לעזר . . היא ידעה לדאוג לנו, לקבל בשבילנו אוכל טוב יותר  ובמיוחד  לחוה .

החורף קשה , הקור עז. 30 מעלות מתחת לאפס. אין לי גרביים ורגלי קפאו. כאשר הבינו הגרמנים כי הם הולכים להפסיד , החל מנהל העבודה הגרמני לשפר את יחסו אלי ומינה אותי לאחראית על קבוצת בנות ומעביר חלי מדי פעם כריך. גם העובדות הגרמניות  ציידו אותי בבגדים חמים .

בגלל ההפצצות אנו יורדות לעתים קרובות למיקלט. בת אחת הצליחה לברוח. נערה אמיצה.

מקור וקרדיט :

רחל קרמר , ילדה שאת שמה אינני זוכרת ( רשימות של נערה בשואה), הוצאת מורשת  1992



יום ראשון, 16 בפברואר 2020

ילדה שאת שמה אינני זוכרת




 "תחילתו של הסיפור רכבת שנסעה מאחת הערים שבגבול רומניה לכיוון מחנה המעצר ליהודים בהונגריה. הרכבת היתה גדושה יהודים שנתפסו המקומות מסתור או הועמסו על הרכבת מבתי סוהר.

הצפיפות היתה ללא-נשוא. האימה ניבטה מעיני כולם, במיוחד מעיניהם המבוהלות של האמהות והטף.

בתחנת ביניים אחת הועלו יהודים אחדים לרכבת  והיא נערה כבת 15 , קטנה , צנומה , פנים מלאות נמשים , היתה ביניהם. ילדה רזה ומורעבת , עיניים מבוהלות, אך עירניות. כל כך קטנה ועלובה . שיער נוטה לאדום . לבושה שמלה כפרית קמוטה, בגדים שלא כובסו עידן ועידנים וריח זעה נדף מהם , וחזותה עלובה מאוד.

היא הית בחברת אחות מבוגרת יותר . אחותה ישבה באולם על מקומה וסימני ההלם היו טבועים עדיין בפניה. הנערה הקטנה חיפשה את חברתי ועשתה מאמץ להתיידד אתי. היא התעלמה לחלוטין מנוכחות אחותה ונצמדה אלי. הפכנו לידידות וידידות זו נמשכה כל זמן היותנו במחנה המעצר. היא סיפרה לי שכל משפחתה הסתתרה בבונקר ולאחר הלשנה הועמסה המשפחה על רכבת ונשלחה להשמדה. אינני יודעת איך הופרדה היא ואחותה מהוריה, בכל אופן הן היו רק שתיהן ברכבת ואחרי זה במחנה המעצר אתי. סיפורים רבים סיפרה לי ילדה -נערה זו . עיניה יקדו , כל ישותה אמרה : אני רוצה לחיות , עיזרי לי לחיות .

 ישנו זו ליד זו על לוח עץ ששימש לנו מיטה. היא תיכננה תכניות בריחה בהרבה בגרות והגיון. שפתה ההונגרית היתה דלה ביתר , היא דיברה רומנית ויידיש. היה לה ברור , שהיא תצליח להימלט מגירוש , היא תעשה הכל כדי לא להישלח להשמדה. היא ניסתה להשפיע עלי להימלט יחד עמה. היא ניסתה להתוות את עתידי בחוכמה של אדם בוגר למוד נסיון.

לא היה בי כוח להצטרף לתכניתה הנועזת. לא האמנתי שאצליח , אך רציתי לעזור לה לממש את תכניתה ובכך הצלחתי. ציידתי אותה בכסף , לימדתי אותה בעל-פה את מסלול הנסיעה מתחנת הרכבת בבודפשט עד לכתובת מגוריה של חברתי הטובה , שהתגוררה  אצל זוג האיכרים. ידעתי שחברתי תמצא לה מקלט. היא , הילדה הקטנה, למדה הכל בעל-פה . שיננה ושיננה כדי לזכור.

הכל תוכנן בפרטי פרטים באולם השינה בו שהינו. רצפת החדר היתה עשויה מעץ. היא בחרה שטח מרובע שלוחותיו היו רעועים וניתן היה להרימם, להשתחל פנימה, לשכב פרקדן ולהסתתר שם. חסכה לחם מפיה . הצטיידה בבקבוק מים ובכסף שנתתי לה.

מוח חריף היה לה וכוח הישרדות בלתי מצוי לגילה. את תכנית הבריחה ידעתי רק אני . אחותה לא שותפה בה . היא לא האמינה בכוחה של אחותה ולא שיתפה אותה בתכנון. אמרה שזה מסוכן מדי והיא עלולה להילכד בגלל אחותה . היא ידעה שהמחנה יתרוקן משומריו לאחר שכולם יישלחו  למחנה השמדה. היא תישאר במחבואה יום או יומיים , מוגנת מתחת  ללוחות . בחשיכה תצא לכיוון הרכבת  הסמוכה מאוד למחנה המעצר.

את הלילה תבלה ליד תחנת הרכבת, מוסתרת מתחת לעצים. עם שחר תעלה לרכבת הראשונה לכיוון בודפשט. היא תושיט לכרטיסן כסף ותאמר " בודפשט". 

וכך היה. ביום  שפינו את כולנו מהמחנה ועלינו על רכבת משא לאושוויץ , השתחלה הילדה שאת שמה אינני זוכרת , מתחת ללוחות הרצפה, מצויידת בקצת לחם, מים וכסף ועם מוחה המבריק שלמד כל הנחוץ בעל-פה. רבות העסיקה אותי  המחשבה, מה עלה בגורלה של הנערה האמיצה ?

במצבים בהם הייתי נתונה , זכרתי נערה זו, דמותה עמדה לנגד עיני . עם חידוש הקשר ביני לבין חברתי לאחר השחרור, נודע לי שתכניתה של הנערה צלחה היא הגיעה לבודפשט  ובעזרתה של חברתי מצאה מיקלט .

 "אינני יודעת , היכן היא היום, את שמה שכחתי ואת פניה לא אכיר ואם חיה היא אי-שם בינינו או בכל מקום אחר, מעיד אני כי ראיתיה בגבורתה. "


מקור וקרדיט :
רחל קרמר , ילדה שאת שמה אינני זוכרת ( רשימות של נערה בשואה), הוצאת מורשת  1992


רחל קרמר

רחל נולדה בשנת 1926 בחוסט שבצ'כסלובקיה. במלחמת העולם השניה עברה לבודפשט שבהונגריה, הצטרפה לתנועת "הנוער הציוני" ועזרה בהנפקת ניירות מזוייפים. היא נתפסה, נשלחה לאשוויץ ושרדה את צעדת המוות לברגן-בלזן. ב-1946 עלתה ארצה, הגיעה לדגניה ב', נישאה ליצחק ויחד הקימו בית בכפר אתא. רחל, שלמדה עבודה סוציאלית וקיבלה תואר מוסמך באנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, עבדה ב"ארגון אמהות עובדות", בלשכת הסעד ובמכון להכשרת עובדים סוציאלים. ב- 1982 זכתה בתואר "יקירת ההסתדרות".


קץ הילדות של רחל קרמר , בת 14





"שנת 1941 היא קץ ילדותי . הגברים היהודים מגוייסים למחנות כפייה, ואבי בן 42 ביניהם, ופתאום תוך מספר ימים לא היה לי אבא. במקום אבא הביאו ארון קבורה והיתה הלוויה ענקית. כל יהודי חוסט שנותרו בעיר ליוו את אבי לדרכו האחרונה.  אמרו שהרב שמואל דוד גלב , אבי, הוא הקורבן הראשון של האנטישמיות באזור  קארפאטרוס, ואמרו  שעינו את אבא עד מוות, תלשו את שערות זקנו, היכו אותו קשות עוד אובדן ההכרה, ובבית החולים אמרו אמרו לאמא "בעלך נפטר מדלקת קרום המוח" .

"ואמא שתקה וידעה שזה שקר ושבבית מחכים לה שבעה יתומים מאב, שאינם יודעים עדיין את האמת והיא תצטרך לומר להם שאין להם אבא, הרגו להם את אבא שלהם."

"והיא , אמי צעדה לבדה מתחנת הרכבת עד בית , לבדה באבלה הכבד והפתאומי, אני רואה דמות הולכת בצבע שחור והאשה הזו אמי האלמנה."

"אמא אמא".. אני זועקת בקול.

השכנים הכניסו את אמי הביתה. היא לא בכתה . לא היו לה כבר דמעות לבכות. בפנים החיוורים, במבט מפוחד הביטה עלינו . "הבאתי לכם אבא מת" , אבא נרצח" . אמא קרסה מעולפת על הרצפה."
עם מות אבי אבד לי אלוהים. שכול כפול ומכופל היה זה עבורי.
בחוש של נערה בת 14 חיפשתי צדק ולא מצאתיו. ואז המשכתי ביתר שאת בכתיבת היומן.

שיגרתי מכתב לעיתון הנוער שבעירנו "האביב ההונגרי" . תשובת המערכת הייתה מעודדת להמשיך לכתוב. ואני הרביתי לכתוב וללמוד. זכרתי את מילותיו של אבא : " מה שאדם יודע , איש לא יוכל לקחת ממנו" .

בשנת 1942 עזבתי את הבית והמשפחה מיוזמתי והגעתי לבודפשט. הייתה זו פרידה לעולמים מהרי הקארפטים שעיטרו את עירנו.

אני עוזרת בית קטנה

"למה עוזרת בית קטנה? כי כך כינתה אותי המשפחה בה שימשתי עוזרת-בית. מצבי הכלכלי היה בכי רע. לא מצאתי עבודה והיה עלי להתפרנס. בעזרתה של דודתי נמסרה לי כתובתה של משפחה יהודית אמידה מאוד, אשר חיפשה עוזרת בית.

אני שגדלתי בעצמי עם עוזרות בית נוצריות במשפחתי , מצאתי עצמי בתפקיד עוזרת בית עניה בבודפשט.

 הגרמנים כובשים את בודפשט  וחובה לענוד טלאי צהוב. אני עונדת את הטלאי ככל היהודים . לעתים אני שומעת הערות והשתאות מההונגרים, כי מראי "ארי" .

"אני אוגרת כל פיסת מידע על המתרחש בקארפאטרוס. אין קשר מכתבים עם אמא . יש ידיעות על גירושים לפולין ולגרמניה . ידיעות על רכבות משא בהן מובלים יהודים למחנות. "

 "ברכבות  המשא נשארו רק אמהות עם ילדים כי האבות גורשו כבר לפני שנה למחנות כפייה . ילדים יהודים מבוהלים מביטים על שוטרים הונגרים שהיו פעם דודים נחמדים ומגינים והיום הפכו למכים, למענים. נשמעת גם השפה הגרמנית – פרפלוכטה יודה ( יהודי ארור) . "

 "האריזציה " שלי

הדרכים להשגת תעודות אריות היו שונות ומגוונות . הדרך הטובה ביותר היתה השגת תעודות אותנטיות , להתחזות למישהו שקיים במציאות.
  רחל קרמר מצליחה להשיג את זהותה של  נערה הונגריה נוצריה שנולדה ליד בודפשט.

 "שמי החדש היה צימבלמוש מרגיט. מצויידת  בזהותי החדשה החילותי בחיפוש אחר מקום מגורים. לא יכולתי  להישאר בבית בו התגוררתי , כי שומר הבית ידע את זהותי האמיתית ."

לאחר שהיתה בידי תעודת לידה , השגתי את יתר התעודות הדרושות , כגון אישור ממקום עבודה, כלומר פנקס עבודה וכך הייתה בידי למעשה תעודת זהות מושלמת, אותה הצגתי ללא היסוס בביקורת שערכה המשטרה ההונגרית בדרכים.  מעולם לא עוררתי חשד .

היעד השני היה למצוא מקום מגורים . הרגשתי שהקרקע בוערת תחת רגלי ואני חייבת למצוא דיור הולם וזול.  באחד הסיורים שערכתי לחיפוש חדר נתקלתי במודעה על חלון של בית נמוך ורעוע בבודה , על חדר להשכרה. כתב היד העיד על בורות והיתה לי הרגשה , שזהו כתב יד של אנשים זקנים .

זוג איכרים זקנים קידמו את פני , כאשר דפקתי על דלת ביתם. סיפרתי להםשאני נערה יתומה מאב ובאתי מכפר סמוך בחיפוש עבודה, כי אמי מתקשה לפרנסני. הם שמחו מאוד לקבל אותי כדיירת . הביטו עלי ועל הצלב שהתנוסס על צווארי- הם לא ידעו עד כמה צלב זה מעיק עלי – ואמרו שיקבלו אותי ברצון, מאחר שאני נראית להם נערה הגונה. החדר אותו שכרתי היה למעשה פרוזדור צר, שהיה בו מקום למיטה צרה ושולחן קטן.

"הטיול " לרומניה

בעקבות התארגנות של קבוצת "הנוער הציוני " בהונגריה רחל מצטרפת לניסיון להמילט לרומניה. היא עוזבת בשקט את החדר השכור ומקום עבודתה ההונגרי  ויוצאת לדרך עם חבורת נערים המנסים להימלט  בחשאי לרומניה . כאשר הם מגיעים לעיר הגבול נאג'ואראד ב1944 הם נתפסים בעקבות הלשנה של הונגרי שזיהה אותם כיהודים. התעודות המזוייפות לא עוזרות להם וכולם מועברים לבית הסוהר שם הם נחקרים באכזריות. היא עוברת עינויים על ידי ההונגרים וזהותה היהודית מתגלה. היא מועברת לבית המעצר המרכזי בבודפשט ומשם לשארוואר , מחנה המעבר ליהודים .
 משם היא מועברת  לרכבת שיעדה אושוויץ.

מקור וקרדיט :
רחל קרמר , ילדה שאת שמה אינני זוכרת( רשימות של נערה בשואה), הוצאת מורשת  1992

רחל קרמר

רחל נולדה בשנת 1926 בחוסט שבצ'כסלובקיה. במלחמת העולם השניה עברה לבודפשט שבהונגריה, הצטרפה לתנועת "הנוער הציוני" ועזרה בהנפקת ניירות מזוייפים. היא נתפסה, נשלחה לאשוויץ ושרדה את צעדת המוות לברגן-בלזן. ב-1946 עלתה ארצה, הגיעה לדגניה ב', נישאה ליצחק ויחד הקימו בית בכפר אתא. רחל, שלמדה עבודה סוציאלית וקיבלה תואר מוסמך באנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, עבדה ב"ארגון אמהות עובדות", בלשכת הסעד ובמכון להכשרת עובדים סוציאלים. ב- 1982 זכתה בתואר "יקירת ההסתדרות".



שירה תורן על אמה לנה קיכלר ז"ל

  שירה תורן, בתם של לנה קיכלר ומרדכי זילברמן זכרם לברכה, היא אמנית המתגוררת בניו־יורק. יש לה שני ילדים, נטלי ואדם. "אמא הספיקה להכיר ...