מיכאל אייזנברג ז"ל בן 6 ( יליד 1936 ) לא זכה לעלות לכיתה א'

 

Michel Ejzenberg (age 6).

26 באוגוסט 1942 | השילוח ה-23 של יהודים שגורשו מדראנסי שבצרפת הכבושה על ידי גרמניה הגיע לאושוויץ. בין 1,000 אנשים היו 518 ילדים בגילאי 1-14. לאחר הסלקציה נרצחו 908 אנשים בתאי גזים. אחד מהם היה מיכאל אייזנברג (בן 6).

מקור

שם נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי

 

מאת: מלכה בנזימן (וייס)

ארץ לידה: רומניה   Romania

 סבי יאיר נטע וייס נשא לאישה את סבתי גננדל לבית ארנפלד. הם התגוררו בעיירה שימלאו סילווניה שבמחוז טרנסילבניה ברומניה. במשך עשר שנים לא נולדו להם ילדים. הם התייעצו עם האדמור מביקסאד, קיבלו את ברכתו ומאותו רגע נולדו עשרה ילדים. כמעט בכל שנה ילד. אבי חיים היה הילד השישי. שמו הרומני  – אדוארד. אחיו ואחיותיו: יצחק אייזיק, משה, יהושע, ישראל, יהודה, פייגא מלכה, גולדה, הינדא, אלטע אסתר.

המשפחה הייתה מאוד ענייה. היה חסר להם אפילו אוכל, אבל הייתה זו משפחה שמחה ומלוכדת. הם גרו בעיירה ובה היו חיי קהילה תוססים. אבא גדל על ערכים של התחשבות בזולת והסתפקות במועט, והכל מתוך אמונה והכרת הטוב. ההורים שלו היו עסוקים מאוד בהישרדות יום יומית. עד שהנאצים ימ"ש הגיעו. כל יהודי העיירה נלקחו לגטו. לפני שהמשפחה יצאה מן הבית כינס אותם סבי ואמר: "אני לא יודע מה יעלה בגורלנו אבל אם נזכה לשוב, ניפגש כאן בבית".

החיים בגטו היו בלתי נסבלים. מפקד הגטו היה אכזר במיוחד. מן הגטו לקחו אותם ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ. היה זה לאחר חג השבועות תש"ד, 1944. באושוויץ מנגלה ימ"ש מיין אותם לחיים ולמוות. אבי היה אז בן 16. הוא כנראה זייף את גילו ל- 18 וגם בזכות גובהו, היה נראה בעל כושר לעבוד. הוריו של אבי ואחיו ואחיותיו הצעירים נשלחו לתאי הגזים. אבא לא הספיק להיפרד מהם. הוא ועוד שלושה מאחיו הבוגרים נשלחו למחנות באוסטריה, אבנזה ומטהאוזן, במטרה לנצל אותם עד להוצאתם להורג. אלה היו מחנות קשים מנשוא. אבא היה היחיד ממשפחתו ששרד. כששוחרר מן המחנה היה חולה ותשוש, הוא היה מאושפז בבית חולים למשך שלוש שנים. לאחר מכן עשה כמצוות אביו ונסע הביתה לבדוק אם מישהו שרד. לצערו גילה שבבית חיה משפחה מקומית לא יהודיה. הוא שאל אם מישהו ממשפחתו שרד ובא הביתה. סיפרו לו שאף אחד ממשפחתו לא חזר. כל ימיו קיווה אבי למצוא מישהו מהמשפחה. הוא לא מצא, אבל הוא זכה להקים משפחה וכך להמשיך את השושלת המשפחתית שנגדעה. אבא נשא לאישה את אמי רבקה-הרטה לבית לוי, גם היא ילידת רומניה.

חלום העלייה ארצה, מתגשם

בשנת 1961 קיבלנו את האישור לצאת מרומניה. עלינו ארצה באונייה. הגענו בערב יום הכיפורים. לאחר שהאונייה עגנה בחיפה, שאלו את הוריי לאן הם רוצים להגיע כאן בארץ. חודשיים לפני כן עלו סבי וסבתי, הוריה של אמי, והם נשלחו לירושלים. לכן ביקשו הוריי להצטרף אליהם לירושלים. הגענו לאסבסטונים שבקריית היובל. התחלנו כאן חיים חדשים עם חבלי קליטה לא פשוטים. הוריי, שלא ידעו את השפה, נאלצו לעבוד בעבודות פשוטות וקשות. הפרנסה הייתה בדוחק. התגוררנו בדירת עמידר בגודל של כ- 40 מ"ר. מעולם לא היה לי ולאחי חדר משלנו. ישנו על הספה בסלון. הוריי התקשו לעזור לנו בלימודים, בגלל פער השפות. אני הייתי אז בת שלוש, לכן קלטתי די מהר את השפה. אך יחד עם זאת, במשך שנים הרגשתי שונה וחריגה מבחינה חברתית. זו הייתה תחושה מאד לא נעימה.

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת

 

 לסיפור החיים המלא באתר הקשר הרב-דורי: מאגר סיפורי מורשת

שרה סירוטה ז"ל , בת , 12 הישרדות במסע מוות רגלי מפרך בשואה

 

השופטת שרה סירוטה ז"ל , שרדה מסע רגלי של 400 ק"מ, שנמשך כשישה שבועות, כאשר גורשה משפחתה לאזור העיר ברשט שבאוקראינה.

"זה היה מסע המתה איטי", תיארה סירוטה את זיכרונותיה הקשים בראיון ל"ידיעות אחרונות". "היה ברור שרוב הצועדים לא יחזיקו מעמד בהליכה הזאת, עם התרמיל והסמרטוטים, ושדינם בעצם נחרץ. ובאמת, מי שלא הצליח ללכת הרגו אותו. הגופות היו מוטלות בצידי הדרכים, הצחנה נוראה, התמונות מזעזעות - ואני הקטנה רואה הכול, שומעת הכול, מריחה הכול. מבינה שמלאך המוות מתקרב גם אלינו". באוקראינה מת אביה, וכעבור זמן קצר הוצאו להורג גם שני אחיה, שלושה חודשים בלבד לפני סיום המלחמה. לאחר המלחמה סירוטה, אז בת 12, שבה לרומניה עם אמה ואחיותיה, ובאוניית מעפילים הן עלו לישראל.

על שרה סירוטה ז"ל בויקיפדיה  (קישור)

ראו גם:

חיי שרה: פרידה מהשופטת שרה סירוטה ז"ל

טמפרמנטית, צבעונית, דוקרנית, שלוחת רסן, "ג'ינג'ית", "אימת העבריינים", "אשת הברזל", "שופטת בדם". שרה סירוטה, מהאייקונים הבולטים של מערכת המשפט, שחוותה על בשרה את זוועות השואה, הובאה  בשנת  2008 למנוחות

 היא הייתה אישה ושופטת מיוחדת במינה. כלפי חוץ נראתה מאוד נוקשה ודומיננטית אבל בפנימיותה היא הייתה אישה מאוד חמה. היא לקחה הכול ללב, הייתה מאוד אנושית בהתייחסותה לכולם, והכול נגע לה. איבדנו חברה טובה ומסורה שידעה להעריך את האנשים מסביבה ולפרגן להם".

עו"ד ששי גז, שהופיע בפניה פעמים רבות, הצטער לשמוע על פטירתה של השופטת הייחודית, שגילתה מומחיות וידענות יוצאי דופן בתחום המשפט הפלילי. "מעט שופטים ידעו את המשפט הפלילי כמו סירוטה. היא הייתה שופטת שיודעת חוק ומשפט ברמה גבוהה, מהירת מחשבה, והבינה את כל הסיפור לפני שהעד או העו"ד התחיל לדבר. מעל הכול היא הייתה בן-אדם. אהבה את המין האנושי ונשארה בן-אדם לאורך כל השנים. שופט בתחום הפלילי, מעבר לזה שהוא משפטן, חייב לאהוב את המין האנושי ולהישאר בן-אדם, הרבה לפני ידיעת החוק והמשפט. לה היה שילוב מנצח של שתי התכונות".

מקור

ד"ר אביגדור שחן , עוד ילד מהשואה שהלך לעולמו לפני כמה ימים

 

אביגדור שחן (נולד ב-16 באוקטובר 1933 בחוטין נפטר ב 21 באוגוסט 2023) הוא היסטוריון צבאי, מחנך, סופר וחוקר שואה ישראלי, יליד בסרביה.

שנותיו המוקדמות

אביגדור שחן נולד ב-1933 בחוטין בבסרביה, אז ברומניה, כבנם של יעקב וטניה שדכן. בפרוץ הכיבוש מחדש של בסרביה מידי ברית המועצות (שפלשה אליה ב-1940), ביולי 1941, גורש יחד עם הוריו ואחותו לגטו סקורני ומשם לטרנסניסטריה; אזור זה הפך בתקופת השואה לגיא ההריגה של יהודי בסרביה ובוקובינה. לימים תיעד את חוויותיו במחקר מקיף שכתב על שואת יהודי טרנסניסטריה, ברוח דברי אימו שציוותה עליו לספר את מה שחוו וראו בגטאות. מחקר זה התפרסם בספרו "בכפור הלוהט". לאחר השואה הגיע עם משפחתו, לרבות אחותו הקטנה מרים, לרומניה, בניסיון לעלות משם לארץ ישראל. ברומניה היה פעיל בתנועת הנוער הציוני. בדצמבר 1947 העפיל לארץ ישראל בספינת המעפילים "קיבוץ גלויות (פאן יורק)" ונכלא על ידי השלטון הבריטי במחנה מעצר בקפריסין. במרץ 1948 שוחרר מהמחנה והגיע ארצה. הוא התחנך בכפר הילדים והנוער הדסים, התגייס לצה"ל, שירת שירות סדיר בגדוד 13 של חטיבת גולני והדריך בבית הספר למ"כים של החטיבה. הוא השתתף כלוחם במלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומבצע שלום הגליל. התקבל ללימודי תואר ראשון במדעי הרוח ובחינוך, במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים וסיים שם גם תואר שני בחוג ליהדות זמננו בהצטיינות (1970), וכן תואר דוקטור לפילוסופיה.

להמשך סיפור החיים בויקיפדיה בעברית ,

אביגדור שחן

 

דמות הילדה במעיל האדום מהסרט "רשימת שינדלר" מבוססת על ילדה אמיתית שנרצחה בשואה

 

דמות הילדה במעיל האדום מהסרט "רשימת שינדלר" מבוססת על ילדה אמיתית שנרצחה בשואה

דמות הילדה במעיל האדום מהסרט "רשימת שינדלר" מבוססת על ילדה אמיתית שנרצחה בשואה. שם הילדה הוא גניה-גיטל חיל, בתם של דוד ואווה (לבית שינדל) חיל, שגם הם מצאו את מותם במהלך שואת יהודי אירופה. גניה-גיטל (ילידת 1939) והוריה נולדו וחיו בדומברובה טרנובסקה (Dąbrowa Tarnowska), עיירה בדרום פולין שנמצאת כ-50 ק"מ מזרחית לעיר קרקוב. עם תחילת מלחמת העולם השנייה, הוריה של גניה-גיטל, אווה ודוד חיל, נמלטו מדומברובה והצליחו למצוא מחבוא באזור כפרי אצל משפחת איכרים עמה סוכם שידאגו להסתירם מפני הקלגסים הנאצים. ואולם, ברגע האמת, משפחת האיכרים הפולנית שפחדה פחד מוות מהגרמנים, אמרה שהיא אכן תקיים את הבטחתה, ובלבד שבתם הקטנה של דוד ואווה לא תישאר. נאמר להם שילדה קטנה עלולה "לעשות רעש" ולסכן את המוחבאים כמו גם את המחביאים. בצר להם, ובהיעדר אלטרנטיבות ראויות אחרות, החליטו ההורים כי מוטב שהם יישארו במחבוא הכפרי אך למען בטחונה של בתם גניה-גיטל היא תישאר לגור אצל קרובי משפחתם בגטו קרקוב. גניה-גיטל הייתה צריכה להימצא כל העת במסתור ובמחבוא משום שלא הייתה רשומה בשום מקום. גניה-גיטל הייתה אלופה בהתחמקות מהגרמנים. בכל פעם ששמעה חייל מתקרב, הייתה מזדחלת ומתחבאת במקום כלשהו תוך ניצול מימדי גופה הזעירים ולא היה ניתן לשער שהיא בסביבה. גניה-גיטל נרצחה עם חיסול גטו קרקוב במרץ 1943. יהי זכרה ברוך.

 מקור וקרדיט :

הילדה שנמלטה מהנאצים - והפכה לרופאה שגידלה דורות של ילדים בנוף הגליל

 

ד"ר לידיה גלר ז"ל שהייתה ילדה בשואה נהרגה בתאונת דרכים

ילדי שנות ה-80 וה-90 שגדלו בעיר זוכרים את לידיה גלר כאשת מקצוע סבלנית, אכפתית, שתמיד חייכה ודאגה לשלומם. בסוף היום, כשהמרפאה נסגרה והמשפחות התבקשו לשוב למחרת, המשיכה ד"ר גלר לבדוק את הילדים מתחת לפנס רחוב. בחודש שעבר נהרגה לידיה בתאונת דרכים בגיל 82

אלי אשכנזי

19/08/2023

 הילדה שנמלטה מהנאצים - והפכה לרופאה שגידלה דורות של ילדים בנוף הגליל

 לידיה גלר נולדה בשנת 1941 בעיר סראטוב שעל גדת נהר הוולגה ברוסיה. זמן קצר לפני כן הצליחה משפחתה להימלט מוילנה שבליטא. 57,000 יהודים חיו בוילנה לפני יום פלישת הגרמנים לעיר ב-24 ביוני 1941. רק 3,000 מהם הצליחו לברוח. האב, יעקב, מהנדס חשמל במקצועו, והאמא, זלטה-ז'ניה, עקרת בית, היו על הרכבת האחרונה שיצאה מהעיר אל החופש. מקרב הקהילה היהודית הגדולה שנותרה בוילנה תחת הכיבוש הגרמני נותרו בסוף המלחמה בחיים רק כ-2,000 בני אדם.

בשנת 1979 עלו לישראל עם שני ילדיהם - דני ושמעון, ונשלחו לעפולה, שם החלה לידיה לעבוד במרפאת קופת חולים כרופאת ילדים. כעבור ארבע שנים נאמר לה שהתפנתה עבודה במרפאת קופת חולים בנצרת-עילית ושבה מחפשים רופאה דוברת רוסית והמשפחה עברה לעיר הקטנה באותם ימים. לסניף שנקרא "המרפאה הדרומית" הגיעו מרבית ילדי העיר ולידיה הפכה לרופאה שטיפלה באותן שנים כמעט בכל ילדי הישוב. בהמשך עברה לעבוד ב"מרפאה הצפונית" שנפתחה בעיר.

ילדי שנות השמונים והתשעים שגדלו בנוף הגליל והוריהם מספרים על אשת מקצוע טובה שהתעניינה בשלומו של כל ילד, היתה קשובה, סבלנית ואכפתית ותמיד חייכה. בנה, דני, סיפר כי דלת ביתם היתה פתוחה לכל מי שביקש עזרה ותמיד היו מגיעים שכנים עם ילדיהם. "היא תמיד היתה זמינה ויצאה לביקורי בית. היא לא הרגישה שהיא מקריבה מזמנה, זו עבודה שהיא עשתה באהבה גדולה", אמר. אחרי השנים שבהן עבדה בבית יתומים אמרה שהיא מאושרת שבעבודתה החדשה לפציינטים יש אמהות.

אחרי שש שנים בסראטוב שבו ההורים ושתי בנותיהם לוילנה ולאחר מכן עברו לקובנה, העיר השניה בגודלה בליטא. בתום לימודיה בבית הספר התיכון התקבלה לידיה ללימודים במכון הרפואי שבאוניברסיטה המקומית ולמדה לימודי רפואה.

עם סיום לימודיה ניהלה מחלקה למחלות זיהומיות בבית חולים בישוב קטן ולאחר מכן שבה לקובנה והתקבלה לעבוד כרופאת בית היתומים שניהל הד"ר פיטרס באובליס. בתקופת המלחמה בית היתומים שכן בתוך הגטו היהודי. באובליס העמיד את בית היתומים שניהל כמקלט זמני לילדים יהודים לקראת העברתם למקומות מסתור. במקרים רבים אמהות היו מניחות את התינוקות על מפתן בית היתומים בעת מנוסתן. ילדים רבים הועברו למסתור בבתי משפחות ליטאיות שסייעו ליהודים. ד"ר באובליס ומעט מקרב עובדי המקום היו שותפים למבצע ההצלה החשאי. לימים הוא הוכר כחסיד אומות העולם.

לכתבה המלאה של אלי אשכנזי

מקור וקרדיט : אלי אשכנזי

ילדותה של מרים במנזר בצרפת

  

מאת: מרים זריהן (מוריסט)

ארץ לידה: צרפת   France

 מרים  זריהן  הפעוטה ניצלה בזכות טוב לב של נזירה שהוכרה כחסידה אומות עולם

 סבתא מרים זריהן נולדה בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1944. היא נולדה בכפר קטן ושמו פיירפור. הוריה סבא רבא שמואל וסבתא רבתא פרימה גרו במרסיי ומכיוון שהיו יהודים נלקחה מהם האזרחות הצרפתית והם הפכו לפליטים, וממרסיי הם עברו לפיירפור.

 אביה של סבתא מרים התגייס לפרטיזנים ואמה הייתה בהריון ונשארה בכפר תחת זהות בדויה. שם משפחתם הוחלף מכהן לכומן, וכשהגיעה שעתה ללדת, מחוסר ברירה היא הלכה למנזר הקרוב לבקש עזרה ושם נולדה סבתא מרים. כעבור עשרה ימים הגיע סבא רבא שמואל מן הפרטיזנים למנזר, כי נולדה לו בת. הנזירה הראשית ניגשה אליו וביקשה לקיים טקס הטבלה. הוא אמר לה שזה בלתי אפשרי כי התינוקת יהודייה, מילותיו המדוייקות היו: "נולדה בדתו של ישו בעת לידתו" והנזירה הסכימה שהם יישארו בסתר במנזר עד תום המלחמה.  אותה נזירה מאוחר מכן הוכרזה כחסידת אומות עולם בטקס חגיגי בשגרירות צרפת בפריז בנוכחות כל המשפחה בשנת 1990.

 בתום המלחמה סבתא מרים ומשפחתה חזרו למרסיי וגרו בה עד שמרים הייתה בת חמש. כשחזרו לעיר מרסיי הגיעו המון פליטים מגרמניה. הוריה של סבתא מרים קיבלו למשמורת ילד פליט גרמני כבן חמש, הם תיקשרו איתו בשפת האידיש משום שהייתה דומה לשפה הגרמנית. לילד קראו הנריק.

 העלייה לישראל

סבתא מרים ובני משפחתה עלו לארץ ממרסיי בשנת 1950 באונייה נגבה. ההפלגה ארכה שישה ימים, רוב האנשים חלו במחלת ים, מכיוון ששטו בחורף והאונייה היטלטלה. הם הגיעו לנמל חיפה, שם למרבית הפלא ירד שלג. כעבור כמה שבועות העבירו אותם למחנה מעבר ליד נתניה שם גרו באוהל במשך שלוש שנים.

בקיץ היה נורא חם באוהל ובחורף מהגשמים והרוחות האוהל היה עף, אז היו מפנים את ילדי המעברה למחנות צבאיים, לפעמים גם לבתי  משפחות בכפר שמריהו. את הנערים והנערות העבירו לקיבוצים.

כעבור כמה שנים סבא רבא שמואל וסבתא רבתא פרימה קנו בית, צריף מעץ. סבא רבא שמואל, המשיך לגור בבית זה עד שנפטר בשיבה טובה. 

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי : מאגר סיפורי מורשת

לוח שנה שקיבלה הילדה גרינבאום במחנה אושוויץ-בירקנאו ובו ציטוטים מהמקורות

 

זמן קצר לפני פרוץ המלחמה קיבלה הילדה גרינבאום בת ה-15 מברלין אישור עלייה לארץ ישראל במסגרת תנועת "מכבי הצעיר" אך הגרמנים עצרו את אמה והילדה החליטה להישאר בגרמניה.

בסוף 1940 הצטרפה הילדה לקבוצת ההכשרה של "מכבי הצעיר" בארנסדורף. לאחר כשנה הועברו חברי קבוצת ההכשרה לנוינדורף, שם נשלחו לעבודות כפייה בחקלאות. חברי הקבוצה המשיכו לעסוק באופן מחתרתי בהכנות לעלייה לארץ ישראל, עד שנשלחו למחנה אושוויץ בשנת 1943. הילדה צורפה לתזמורת הנשים של מחנה אושוויץ וזכתה לתנאים משופרים.

בערבי שישי הצליחה הילדה לארגן מפגשי "עונג שבת" לבנות קבוצת ההכשרה, במהלכם הקריאה קטעים מתוך ספרים שהצליחה לקבל במחנה או ציטוטים של פרקי אבות ותפילות שחרית שנכתבו בלוח שנה קטן שקיבלה מחברתה אנליזה בורינסקי. המפגשים חיזקו את מורל חברות הקבוצה ושמרו על התקווה לשרוד ולממש את החלום הציוני בתום המלחמה - לעלות לארץ ישראל.

אוסף החפצים, יד ושם
השאלת הילדה שמחה, קיבוץ נצר סירני

 מקור וקרדיט : באדיבות  אתר יד ושם

פודרייה ומברשת שיער שלקחו עמן אסתר ולילה ברומברג כשברחו מגטו וורשה

 

אסתר ומקס ברומברג, זוג צעיר מוורשה, נשלחו לאחר פרוץ המלחמה עם לילה ילדתם לגטו ורשה. לפני המלחמה היה מקס בלשן שעסק בתרגום, ואסתר – מזכירה. בגטו החלו השניים לעבוד כספרים. עם ההחמרה בתנאי המחייה החליט מקס לנסות להבריח את רעייתו ואת בתו אל מחוץ לגטו. 

ההורים עטפו את לילה בשכבה עבה של שמיכות ובדים, ושיחדו פולני שעמד בצד הארי מחוץ לגטו ותפס את ילדתם שנזרקה דרך החלון. אסתר יצאה מהגטו דרך השער בעזרת תעודות מזויפות, לקחה את בתה וברחה עמה אל הכפרים. בין מעט החפצים שלקחה עמה היו פודרייה שקיבלה ממקס לרגל אירוסיהם ומברשת שיער שנתן מקס ללילה כדי שתוכל לטפח את שיערה.

האם והבת חיו עד סוף המלחמה בזהות בדויה. אסתר שילמה עבור מקומות מסתור שונים בתכשיטים, וכשהתאפשר עבדה כספרית כדי להתפרנס. מקס הצליח לשמור על קשר מכתבים עם רעייתו במשך זמן מה ולספר על המצב המידרדר בגטו. במכתבו האחרון כתב:

"דבר אחד שאני מבקש - תישארו בחיים. אולי נתראה מתישהו. אולי, אך יש לי ספק גדול. אל תבכי קטנטונת שלי, אני מנשק אותך אלף פעמים. אם יש לך קצת זמן במשך היום, תושיבי את לילקה על הברכיים ותספרי לה שאביה אהב אותה יותר מאשר את החיים".

 

מקס נספה. אסתר ולילה שרדו. הפודרייה ומברשת השיער נותרו כמזכרות אחרונות מהאב ומהבעל האוהב שכתב במכתבו האחרון "הלוואי שנראה זה את זו עוד פעם אחת... אחר כך כבר אוכל למות. לא אצטער על החיים", אך לא זכה לכך.

אוסף החפצים , מוזיאון יד ושם
תרומת לילה וין (ברומברג), גבעת שמואל

 מקור וקרדיט : באדיבות אתר יד ושם

 

 

בובה שאיתה שיחקה סופי ליבו כשהייתה במסתור בווילנה בתקופת השואה

 

בובה ונעליים שאיתן שיחקה סופי ליבו כשהייתה במסתור בווילנה בתקופת השואה

 

ראשה של הבובה רוזה, בובתה של סופי ליבו, שהייתה עמה כשחייתה בזהות שאולה בתקופת המלחמה בווילנה

סופי-זופיה ליבו נולדה בווילנה בשם אוולינה-יאדביגה בשנת 1935. עם הכיבוש הגרמני לקחה האומנת הנוצריה יאדביגה-יאדז'ה את סופי למספר מקומות מסתור, אך סופי נחשפה והועברה לגטו. היא הוצאה מהגטו והוסתרה שוב אצל מסתירתה האחרונה, גברת דסאו. הוריה ורה ואלכסנדר ואחותה הגדולה לובה שרדו במסתור במנזר. בתום המלחמה התאחדה סופי עם משפחתה.

בשנת 1958 עלתה סופי לישראל עם בעלה. היא אמנית המתארת את החיים בגטו וילנה באמצעות בובות.

מקור וקרדיט :  באדיבות אתר יד ושם

סיפורו של ילד שנולד בשואה וניצל מהשואה בבלגיה (אלימלך שטמלר)

 

אני (4.5) בידיו של איש בריגדה מארץ ישראל - טוביה אטינגר מהעיר פתח-תקווה (פברואר 1946).

מאת: 

אלימלך שטמלר

 

אבא עוזב את הבית

בספטמבר 1943 מחליטים הגרמנים ליישם את הפתרון הסופי גם על יהודים בעלי אזרחות בלגית. היהודים נקראים להתרכז במשרדי הגסטאפו. אבא אומר לאמא שילך לבדו לנקודת האיסוף. אמא מתחננת בפניו שלא ילך, והוא משיב לה שאם ילך לבדו ייתכן שהיא והילדים יינצלו. עוד אומר אבא לאמא, שאם לא יחזור שתברח עם שלושת הילדים ותחביא אותם במוסדות נוצריים. לפני שיצא למשרדי הגסטפו ביקש אבא מאחיי הגדולים לומר "שמע ישראל" בכל מקום בו ישהו, כדי שיזכרו שהם יהודים.

ביום שישי לאחר הדלקת נרות שבת, הולך אבא לבדו למקום האיסוף בו התרכזו יהודי אנטוורפן. אחי הגדול, שהיה אז כבן שמונה, זוכר שעמד ליד החלון ובוכה. הוא רואה את אבא הולך ומתרחק, וחושב מדוע אבא הולך לבדו ואינו לוקח אותו לבית הכנסת. אבא הלך למשרדי הגסטפו ולא חוזר. זו הייתה ההתפצלות הראשונה של המשפחה.

לאחר שאבא הלך, אמא לוקחת את שלושת הילדים ובורחת לדירת חברה בעיר אנטוורפן. לאחר מספר ימים במסתור, הלשינו שכנים כי בדירת החברה גרים אנשים לא מוכרים. באחד הלילות הגיעו אנשי הגסטפו לבית בו הסתתרנו ודפקו בחוזקה על הדלת. הם ביקשו מאמא לרדת עם הילדים למשאית הממתינה ליד הבית. אמי שדיברה גרמנית, מבקשת מהקצין זמן להעיר ולהלביש את הילדים.

אנשי הגסטפו אומרים לאמא שהם הולכים לקחת אנשים אחרים ויחזרו תוך זמן קצר. אמא מעירה ומלבישה במהירות את שלושת הילדים. לפני שאנשי הגסטאפו חוזרים, אמא לוקחת אותנו ובורחת לשדה פתוח הנמצא בקרבת הבית. מרחוק אמא והילדים רואים את אנשי הגסטפו חוזרים לבית. לאחר מספר דקות הם רואים את אנשי הגסטאפו חוזרים למשאית ללא משפחת שטמלר.

 

המשפחה מתפצלת שוב

לאחר מספר שעות של המתנה בחושך בשדה הפתוח, אמא לוקחת שלושת הילדים לחבר בלגי שעבד עם אבא. החבר מעביר אותנו לארגון המסתיר ילדים יהודים. החבר לוקח אותנו לכומר קתולי שהחביא אותנו זמנית בביתו, עד שיושלמו הסידורים לקראת הפיזור שלנו במקומות נוצריים שונים.

על מנת להסוות את זהותנו, מחליף הכומר את שם משפחתנו משטמלר לפלמינג ומפריד בין הילדים. אני הקטן, כבן שנתיים, מועבר למנזר קתולי בסביבות העיר אנטוורפן. אִמי ושני אחיי מועברים לנאמיר (Namur - עיר במחוז במרכז בלגיה) אל הכומר ג'וסף אַנדרֵיי, שהוכר על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם, הודות לפעילות הרבה שיזם להצלת ילדים יהודים בשואה.

שני אחיי, מרדכי ואליעזר, הועברו לשַטוֹ דֶה אוֹסְטֶמְרֶה - טירה בה שהו ילדים יתומים נוצרים ויהודים. הם זוכרים היטב שהיו משתתפים בתפילות יום ראשון בכנסייה, וכאשר אחי מרדכי היה הולך עם הקטורת לפני כומר הטקס, היה לוחש את תפילת "שמע ישראל". שני האחים שוהים בטירה כשנה וחצי, עד שחרורה של בלגיה מהכיבוש הגרמני בספטמבר 1944.

לאחר המלחמה אני נשאר במנזר שמקומו לא ידוע לאמי

בגיל שנתיים אני מועבר למנזר בעיר מֶכֶלֶן, שוהה במנזר כשנתיים  עם ילדים יתומים יהודים ונוצרים, עד לסיום המלחמה.

אמי חוזרת אל הכומר אליו מסרה את ילדיה. היא מבקשת להחזיר לה את בנה הקטן - אותי.

הכומר מסביר לאמי כי איננו יודע במדויק היכן נמצא בנה הקטן (3+). המצב הכלכלי לאחר המלחמה קשה ביותר. הכומר מציע שטובת הילד להשאירו במנזר. אמי איננה מוותרת וחוזרת מספר פעמים אל הכומר. הכומר מגלה לאמי שהדבר היחיד שידוע לו שהילד הועבר למנזר בעיר מֶכֶלֶן. אמי נוסעת לעיר מֶכֶלֶן ומתחילה לחפש ילד הנמצא באחד המנזרים בעיר. היא עוברת ממנזר למנזר. הנזירות במנזרים מבטיחות לה שמצב הילדים טוב ביחס לקשיים הקיימים בחוץ, אחרי המלחמה. הן מספרות שהילדים מקבלים אוכל, בגדים ומקום שינה וגם כמובן, … הילדים לומדים מנהגי נצרות ומתפללים בכנסיות הנמצאות בעיר.

אמי איננה מוותרת וחוזרת לחפש את בנה. היא בודקת כל קבוצת ילדים היוצאת בימי ראשון מהמנזר בדרכה לתפילות בכנסיה. בתוך קבוצות הילדים קשה לה לזהות את בנה מאחר וכל הילדים בקבוצה לבושים באותם בגדים.

 אחד מימי ראשון היא עוקבת אחר קבוצת ילדים היוצאת ממנזר ומזהה פני ילד המזכירים לה את בנה הקטן. הייתי בגיל 4.5). כל הילדים בקבוצה לבשו בגדים זהים ולכן היא איננה בטוחה שהילד שהיא מזהה הוא אכן בנה. אמי ניגשת לילד הנמצא בתוך שורת הילדים, פותחת את הכפתור העליון בחליפה וצועקת…. זה הילד שלי! זה הילד שלי! זה הילד שלי!

אמי זיהתה אותי לפי כתם לידה שיש לי בצוואר.

לאחר שאמי מצאה את המנזר בו שהיתי היא מבקשת מאנשי הבריגדה ששרתו בבלגיה, שיוציאו את הבן שלה מהמנזר.

 

 לסיפור החיים המלא

ההישרדות של הנער הנער דן כרמל (ויינריך), עם עליית הנאציזם בוינה , אוסטריה

 

דן כרמל (ויינריך), יליד וינה (WIEN) שבאוסטריה, בשנת 1925.

בן למשפחה חילונית, ציונית, במצב כלכלי טוב, מהגרת מפולין לוינה . אביו רוויזיוניסט, ספק דגנים לטחנות, אמו קומוניסטית, פקידה במקצועה. קרוב משפחה רחוק של הרצל. למד בבתי"ס כללי ויהודי והיה חבר בתנועות ציוניות, בנצ"ח ובהכשרה. ב-1938, גורש יחד עם בני משפחתו מדירתם לחדר דל. ב"ליל הבדולח" אסרו את אביו. בסוף 1939 צורף לקבוצה אחרונה, בת 1200 איש, של "המשרד הישראלי" במימון עשירים, וקיבל דרכון מאייכמן. העד התכונן לעלות על אוניה ברומניה, אך משהגיע לגבול יוגוסלביה-רומניה, בציפייה לאוניה של עליה ב', התברר שלא הגיעה. שם נשאר ונתמך ע"י הקהילה היהודית והג'וינט ביוגוסלביה עד לאביב 1940. משם הועבר לשאבאץ עד פברואר 1941, רוב בני קבוצתו לא קיבלו אשרות עליה ונרצחו. העד עלה לארץ ברכבת, שירת בפלמ"ח וחי בקיבוץ.

ש. דיברת על זה שחסרו יותר ויותר ילדים בכיתה, שהצליחו להגר, מה ידעתם, אז, ב- 1938, על מה שקורה?

ת. תראי, זו שאלה קצת תמימה, מה ידענו? אי אפשר היה להתעלם ממה שקורה. השלטון הנאצי באוסטריה, בווינה בייחוד, היה הרבה יותר אכזרי ואנטישמי, מאשר בגרמניה הקודמת. האנשים נלקחו לרחוץ את הכבישים, עליהם כתובות הסיסמאות שראש הממשלה שושניק (Schuschnigg), של המשטר הקתולי, רצה לערוך משאל עם, אם להתאחד עם גרמניה - וזה כמובן, זה מה שהרגיז את היטלר, ולכן הוא פלש ישר לאוסטריה, כדי למנוע את משאל העם. היהודים, ביניהם גם אחותי, נלקחו עם מברשת שיניים, לנקות את הסיסמאות של 'אוסטריה עצמאית' וכולי. כפי שציינתי קודם, לאמי הייתה הערכה גדולה בסביבה שלה, בשכונה שלנו, ממנה נחסכו הדברים האלה. אבל כך, לי, למשל, קרה דבר טראומתי, שרדף אותי הרבה שנים אחרי זה. יום אחד, חזרתי מבית הספר, ונער בגילי ובגובה שלי עצר אותי במדי היטלר-יונד, עצר אותי ואמר לי: "תרד מהמדרכה, יהודי מזוהם!" (בגרמנית: Saujud), "יהודי חזיר", בעצם. ... אני, בתור נער גאה מתנועת נוער וספורטאי, לא הכרתי את זה קודם, הייתי פעיל במועדון הספורט ‘הכוח’, בתור כדורגלן, והוקי-דשא. לא יכולתי לסבול את העלבון הזה, הכנסתי לו אגרוף, הוא נפל ונשאר עם פה פתוח מרוב תימהון על התגובה שלי.

למחרת, כשחזרתי באותה הדרך הביתה, הוא חיכה לי עם שלושה בריונים, שהורידו את החגורות, והתחילו להרביץ לי על החטא, שהעזתי להרים יד על גרמני במדים. העניין היה בטח נגמר רע מאוד, אילו לא הייתי מצליח איכשהו לברוח, ברחתי דרך גינות וחצרות בתים, עד שהגעתי לדירה מאחור. ומאחור, דרך החצר האחורית, שלושה ימים נשארתי בבית, והסתתרתי את עצמי, על מנת שלא יוכלו לגלות אותי. העניין הזה עורר בי טראומה ששנים, עשרות שנים מאוחר יותר, חלמתי כל לילה על זה שרודפים אחרי, ואני מתעורר מזה בצעקות. בעצם, השתחררתי מהטראומה הזאת רק הרבה שנים אחרי זה, כאשר ביקרתי באושוויץ, וסגרתי כאילו מעגל של התפייסות עם הורי. כאשר נגמרה שנת הלימודים, זה היה בשנת 1937, 1938...

ש. באיזו כיתה היית?

ת. הייתי בכיתה ז'. התחילו סידורים חדשים - הנאצים גירשו את התלמידים היהודיים מכל הגימנסיות בווינה, סך הכול חמשת-אלפים תלמידים. נשארה רק גימנסיה על שם חיות פתוחה, והיא נאלצה לקלוט את התלמידים היהודיים. מאחר והיה רק מקום לחמש-מאות, אז נבחרו רק אלה, חמש-מאות, עם הציונים הכי טובים, ואחרים הפסיקו ללמוד. אני, למזלי, הייתי בין חמש מאות האלה, וכך המשכתי עוד שנה בלימודים בבית הספר, עד סוף שנת הלימודים 1939-1938. אם קודם היו לי קשיים בלימודי העברית והתנ"ך, מאחר ואצלי בבית לא היה רקע לזה, ובזמן שהרבה תלמידים אחרים למדו שעורי בית, תלמוד ותנ"ך בבית ולבר-מצווה שלהם, למדו הפטרה, דברים כאלה, דבר שאצלנו בבית לא קרה, אז הייתי תלמיד טוב, חוץ ממקצוע עברית ותנ"ך, הייתי די נכשל. עכשיו, כאשר באו כל התלמידים מבתי ספר אחרים, שלא היה להם מושג באות עברית, אז הפכתי פתאום, למלך שבמלכות של העיוורים, שעם עין אחת הוא מלך. הפכתי פתאום לתלמיד הכי טוב בעברית ובתנ"ך. אבל זה דרך אגב, כמובן שבשנה הזאת, היו כבר הגבלות גדולות מאוד, טיולים אי אפשר היה לעשות. התנועה אמנם פעלה, אבל במחתרת, כבר אי אפשר היה ללכת במדים של התנועה, הייתה חולצה לבנה ומכנסיים כחולים, כבר אי אפשר היה ללכת במדים, אסור היה ללכת בקבוצות של יותר משניים, שלושה. אם אפשר היה להסתובב ברחוב בתור חבורה. וכמובן, היו הגבלות על מזון, היו הגבלות, יהודים הרי קיבלו רק חצי מכמות האוכל שקיבלו כל האחרים. כפי שכבר ציינתי קודם, גורשנו מהדירה, ומצאנו איכשהו... אבל אפשר היה עוד לסבול, עד לתשיעי בנובמבר 1938, כאשר קרה אירוע, שבגרמנית נקרא בעדינות Kristallnacht, זאת אומרת 'ליל הבדולח', למעשה, זה היה פוגרום שהמדינה ארגנה, שנהרגו בו מאות אנשים, יותר נכון היה לקרוא לזה 'די בליקט נאכט', ולא קריסל נאכט'. מאות נהרגו, אלפים נאסרו, ביניהם אבי. אם עד אז התייחסנו - אבי קיבל מכות רציניות בבית הסוהר, שוחרר עם הפקודה לעזוב את גרמניה תוך 48 שעות, הוא החליט אז לחזור לעיר מולדתו כשאנוב, בפולניה. ולילה אחד, הוא ביקש וקיבל ממני את ציוד הסקי שלי ואת נעלי הסקי, ועבר בצורה בלתי לגאלית את הגבול לצ'כיה, הוא הגיע לגליציה, לעיר כשאנוב. ושם הוא נשאר

ש. עד 'ליל הבדולח', האם אביך היה יכול, פחות או יותר, להתפרנס?

ת. לא. להיפך, תיכף עם תפיסת הנאצים את השלטון, יש הרבה חוקרים שחושבים שזה לא היה שלטון, אלא הייתה כנופיית שודדים שתפסה את השלטון במדינה, מין מאפיה כזאת שתפסה מדינה. דבר ראשון, הם סגרו את כל החשבונות היהודיים בבנקים, החשבונות הכספיים בבנקים.

ש. מתי?

ת. אני חושב תיכף, אם הם באו לאוסטריה במרץ, הם עשו את זה באפריל, או במאי.

ש. 1938.

ת. כן, 1938. זאת אומרת שכל החשבונות וכל הפיקדונות בבנקים נסגרו, כאילו שהולאמו. מצד שני, החובות שהיו ליהודים, היה צריך כמובן לשלם. מאחר שאבי היה סוכן של קמח, היו לו גם הרבה הכנסות וגם היו לו חובות. זאת אומרת היו לו חובות כלפי ספקי הקמח, הטחנות, וחובות שהיו חייבים לו האופים, להם מסר את הקמח. האופים הפסיקו לשלם לו, אבל הטחנות דרשו את הכסף. כך שכל הכספים וכל החסכונות וכל הרכוש הלך לאבדון. גם בבית, שהיה שלנו, הדיירים הפסיקו לשלם שכר דירה, מפני שהם ידעו שאי אפשר לפנות לבית משפט - יהודי לא יכול לפנות לבית משפט. הרי יהודי היה חסר זכויות, ואסור היה לו לפנות לבית משפט, ואילו היה פונה, אז הוא היה מקבל את הקנס, ולא להיפך. לכן, כל מקורות ההכנסה נסגרו.

 ההורים שלי המשיכו לחיות ולהתפרנס, ממה? אני באמת לא יודע, לא שאלתי ולכן גם לא קיבלתי תשובה. אני לא יודע. בכל אופן, אנחנו חיינו. בעשירי בנובמבר, או בשניים עשר בנובמבר בעצם, כאשר אבי שוחרר מבית הסוהר, הוא לא היה ממש בבית סוהר, היה באיזו תחנת משטרה, מאז יותר לא ראיתי אותו - הוא עבר לצ'כיה, ומאז לא ראיתי אותו. כמה ימים אחרי זה, כפי שסיפרתי קודם, באו הנאצים וגירשו אותנו מהדירה, ואנחנו תפסנו - קיבלנו חדר קטן אצל אמו של חבר שלי, גם כן במחוז השני, ושם חייתי בעצם, עד שעזבתי את וינה, בדצמבר 1939. שם חיינו בחדר, שהייתה רק מיטה וארונית, ויותר בעצם, אי אפשר היה להכניס לשם. זה היה המקום שלנו. בגרמניה, אז, הונהגו כבר כרטיסי מזון, היהודים קיבלו פחות ופחות. אחרי התשיעי בנובמבר, בכלל נשאר רק יום אחד בשבוע, שמותר היה ליהודים לבקר בחנויות שהיו פתוחות ליהודים. כמובן שביום זה, כשבאת לחנות, אז היא הייתה ריקה. ולכן, אני התחלתי לעבוד, מטעם התנועה, עשו לנו, אחרי שעות בית הספר, עשו לנו הכשרה, קיבלנו הכשרה - עבדתי בגינה...

מקור וקרדיט : הספרייה וירטואלית  של מט"ח בשיתוף אתר יד ושם

 

מיכאל קראוס, בן 12 , מבטיח לנקום

 

"ב-11 ביולי לא ישנתי. הלילה היה בהיר, השמים אדומים. ... ב-11 ביולי הרגו את אבי. הידקתי את אגרופי; בכיתי והבטחתי לנקום ".

מיכאל קראוס, יליד צ'כוסלובקיה, היה רק בן 12 כאשר הוא ומשפחתו נכלאו בגטו טרזינשטט בשנת 1942. בשנה שלאחר מכן הם גורשו לאושוויץ-בירקנאו.

אלפי יהודים צ'כיים שגורשו מטרזינשטט לאושוויץ, כולל משפחת קראוס, שוכנו במחנה מיוחד המכונה Bllb, או "מחנה המשפחות הצ'כית". אף על פי שניתנו לאסירים הרשאות מסוימות, כמו היכולת ללבוש בגדים אזרחיים, הם סבלו מרעב וסבלו מהעדר מחסה ותנאי תברואה מתאימים.

בקיץ 1944 החל ה-SS בפירוק מחנה המשפחות. ב-10–12 ביולי התקיים החיסול הסופי של מחנה המשפחות. כ-7,000 בני אדם נרצחו במהלך חיסול המחנה - כולל אביו של מיכאל, קארל.

"זה היה היום הכי הרסני", נזכר מייקל.

מיכאל ניצל, שכן הוא נבחר כ"נער בירקנאו", עובד כפייה ילד, על ידי ד"ר מנגלה הידוע לשמצה.

בתחילת 1945, מיכאל פונה מאושוויץ בצעדת מוות ולאחר מכן הועבר למחנה הריכוז מאוטהאוזן. הוא שוחרר בגונסקירכן, תת-מחנה של מאוטהאוזן, במאי 1945.

מיכאל היה היחיד ממשפחתו הקרובה ששרד את השואה.

צילום: USHMM, באדיבות מיכאל קראוס

 

מקור וקרדיט : United States Holocaust Memorial Museum