ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 29 באוקטובר 2023

זיכרונות ילדותי מבולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה

 

 



מאת
מזל הירש (בקיש)

ארץ לידהבולגריה  Bulgaria

 

מזל הירש מספרת על ילדותה ועל העלייה לישראל מבולגריה

זיכרונות ילדות מתקופת מלחמת העולם השנייה

שמי מזל הירש, נולדתי בבירת בולגריה, בעיר סופיה בשנת 1931 לבית משפחת בקיש.

כאשר החלה המלחמה. הייתי בכיתה ד', רק בת עשר.

בשנת 1941 סגרו לנו את בית הספר היהודי והעבירו אותנו לבית הספר המקומי, שהיתי שם בערך חודש. יום אחד הגיע מנהל בית הספר והצביע על כל יהודי ואמר: "אתה, את ואתה לא יכולים להגיע לבית ספר ממחר ואילך…" , בעקבות אירוע משפיל זה לא למדנו שנתיים שלמות.

החלו מגבלות שאילצו את אבי ללכת למחנה עבודה בקיץ. גרמנים החרימו את ביתנו ונאלצנו לעבור לגור בדירה הצפופה של סבי וסבתי, זאת ועוד, הם לא הסתפקו בהחרמת בית ילדותי, הם לקחו לנו את החווה המשפחתית, שהיה לה ערך עבורנו כי שם בילנו את מרבית ילדותינו. ככל שהזמן עבר ההגבלות רק הלכו והתגברו, הלכו ונעשו חמורות מיום ליום. היו ימים שיכולנו לצאת רק בין השעות 10:00- 12:00, את השעות האלו ניצלנו ובקושי הספקנו בזמן זה ללכת ולקנות מוצרים בסיסיים והכרחיים למחיה ראויה, כמו חלב, לחם וירקות שלא הספיקו לנו אלא ליום אחד בלבד, מכיוון שלא היו מקררים. בתור ילדים המגבלות והאיסורים לא חלפו מעל ראשינו, אך ראינו את הורינו במאבק יום יומי על קיומנו כמשפחה מאוחדת.

גרנו בשכונה קטנה וצפופה. לכל אחד מהבתים הייתה חצר ואלו היו צמודות עם גדרות מרופטות ושבורות, כך שיכולנו לפתוח פתח בין גדר לגדר והתגנבנו בשעות העוצר לבתי השכנים, כדי להעביר שעות ארוכות שנמשכו כימים, יחד עם חברינו שכבר לא זכינו לראות בגלל האיסורים הנוראיים.

למרות שחלק משכננו היו גויים הצלחנו לשמור על יחסי ידידות וכבוד. הם לא גרמו לנו להרגיש שונים כמו שהגרמנים רצו שנרגיש, בכל שבת נהגו לברך אותנו בברכת שבת שלום. שכני היה יצואן. באחד מן הימים החליט הוא הולך לתחנת הרכבת, בטענה שהוא צריך קרונות כדי להעביר ולשלוח חיטה. אחראי תחנת הרכבת סירב לבקשתו בטענה שהקרונות נועדו להוציא את היהודים מבולגריה.

הטמפרטורה בחורף צנחה בצורה משמעותית ורעדנו מקור כשהגיעה למינוס 19- מעלות צלזיוס. בעקבות הקור הקודר וחודר העצמות, בתי הספר נסגרו גם לגויים וכך הרגשנו פחות שונים.

כאשר עליתי לארץ בחודש ינואר, השלג בבולגריה התנשא לגובה של קצת יותר ממטר ועשרה, כשכולם בארץ ישראל התרגשו ממעט השלג שירד בשנת 1950 אותי זה לא ריגש. כולם עלו לגלבוע כדי לראות את השלג, עליתי איתם למרות שלא ממש התלהבתי מהשלג, רציתי להרגיש שייכת.

בעקבות המעבר מבולגריה לארץ חוויתי קשיים קשים מנשוא. בבית העולים לא היה כל-כך נורא, בתור ילדים קטנים, אולי מכיוון שהיינו שם רק שבועיים, ואולי מכיוון שלא הייתי גדולה מספיק בכדי לזכור תנאים קשים כמו שהורי תיארו. בזמן הקצר שגרנו שם חווינו ילדות שמחה ואחרת מבולגריה. רקדנו, שיחקנו, למדנו, שרנו, עבדנו, הלכנו.

בבית העולים אבא שלי פתח חנות ירקות ואימא שלי עבדה בפרדסים, כדי להרוויח כסף במטרה לעבור לגור בשיכון. השנים חלפו, אט לאט התאקלמנו, לאחר כל הקשיים התבגרתי, גדלתי, התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים מקסימים.

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי : מאגר סיפורי מורשת

לסיפור החיים המלא באתר הקשר הרב -דורי : מאגר סיפורי מורשת


המורה הבלגית ז'אן דמן והילדים היהודים

 


 

כששטרי הגסטפו הגיעו לבית הספר שלה וביקשו שלושה ילדים בשמם, המורה הבלגית בת ה-23, ז'אן דמן, הרגישה שאין לה ברירה אלא להיענות. ההחלטה הזאת שינתה אותה ואת חייה. ז'אן דמן הצטרפה למחתרת הבלגית ומאוחר יותר סייעה בחילוץ והצלה של כ-2,000 ילדים יהודים בבלגיה    

מקור

 ז'אן דמן-סקליונה

בלגיה

בשנת 1942 לא הורשו הילדים היהודים ללמוד בבתי ספר עם ילדים לא יהודים והקהילה היהודית נאלצה להקים מוסדות חינוך לילדים יהודים. פלה פרלמן, דמות מובילה במאמצי ההצלה המאורגנים עבור ילדים יהודים, נזקקה לכוח אדם מאומן ומוסמך עבור ילדים יהודים רבים שנותרו ללא בית ספר. בהמלצתו של מר טיץ, מנהל השירותים החינוכיים בבריסל, ביקשה פרלמן מז'ן דמן (Jeanne Daman), מורה צעירה בבריסל, להצטרף לצוות המורים בבית הספר שלה, בית ספר שנקרא "הקטנים שלנו(Nos Petits) ובו למדו כ-325 ילדים.

דמן היתה קתולית ולא הכירה לפני כן יהודים, אך היא גדלה עם חוש צדק חזק. היא החליטה להיענות להזמנה להצטרף לפרלמן ולסייע לילדים יהודים, בייחוד לאחר שהבחינה בכך שהקהילה היהודית הופכת למבודדת יותר ויותר עקב מעשי ההפליה נגדה. היא הפכה לאם הבית של "הקטנים שלנו" ברחוב הגלגל (rue de la Roue), ושם חזתה במעצרים ההמוניים של היהודים, מעצרים שלוו בהפגנות כוח ברוטלי. חוויה זו שינתה את חייה של דמן. היא החלה ליטול חלק פעיל בהצלתם של ילדים יהודים.

בכל יום בבית הספר התגלה שחלק מהילדים נעדרים, וכפי שהתגלה, משפחותיהם נעצרו. ילדים אחרים הפכו ליתומים בן רגע, כשהוריהם נלקחו בעוד הילדים עצמם בבית הספר. אמהות שחזו את הגרוע מכל פנו לבית הספר בבקשת עזרה.

עד מהרה התברר שכדי להציל את הילדים יש לסגור את בית הספר ולהעביר את הילדים למשפחות בלגיות. נוצר קשר עם "הארגון הלאומי לסיוע לילדים(l'Oeuvre Nationale de l'Enfance - ONE), בעיקר דרך נלי למר, גברת וולון (עוזרתה של איבון נווז'ן, מנהלת רשת בתי נופש לילדים) וז'ן הרינק, ראש עיריית איקל (Uccle), עמו נשמר קשר יומיומי. הודות לשיתוף הפעולה שלהם יכלה דמן להעביר את הילדים למקומות מבטחים.


לאחר שסגרו השלטונות את בית הספר היהודי, ביקשה פרלמן מדמן להמשיך במאמצי ההצלה שלה, אך כעת באופן חשאי. יותר ויותר ילדים הפכו ליתומים בן רגע, ומישהו היה צריך ללוות אותם למקומות המסתור שלהם. דמן ליוותה אותם לעתים קרובות ושמרה עמם על קשר באופן מתמשך. היא נסעה בכל רחבי בלגיה, בין היתר כדי לראות את האב ראוש ביישוב פלן שבדרום פרובינציית נאמור, ליד גבול צרפת. האב ראוש לקח תחת חסותו חמישים ילדים יהודים. העבודה הפכה לחשאית יותר ויותר, ולעתים נאלצה דמן לאסוף ילדים מתחנות של הרכבת החשמלית.

ככל שתכפו המעצרים, ניסו דמן ופרלמן לסייע גם למבוגרים שנזקקו למקלט. הם פיתחו רשת של נשים יהודיות שעבדו בתור עוזרות בית במשקי בית בלגיים. דמן לקחה אותן למעסיקיהם העתידיים וסיפקה להן מסמכי זהות מזויפים וכרטיסי קיצוב, שאותם קיבלה בדרך כלל מבעלה של פרלמן, חיים. שיבוץ היהודיות לא תמיד עלה יפה  ולעתים עלה הצורך להחליף את מקומות התעסוקה שלהן. דמן ניסתה גם להשיג לנשים אלה מידע לגבי ילדיהן, שהיו במקומות מסתור אחרים.

פרלמן (שבמהלך המלחמה נקראה 'דומון') הכירה בין דמן לבין אלבר דום (Albert Domb) מהמחתרת היהודית, והוא ביקש ממנה לסייע בחיסול משתפי פעולה עם הנאצים. ז'ן התבקשה לעקוב אחר אנשים אלה ולנהל רישום של לוחות הזמנים שלהם. ז'ן השיגה זהות חדשה והפכה לעובדת סוציאלית שסייעה למפעל "עזרת החורף(Secours d’Hiver), ארגון רווחה שהקימו הגרמנים. קשריה ומדיה החדשים פתחו בפניה דלתות חדשות.

לקראת סוף המלחמה החלה דמן להיות מעורבת בפעולות הבלתי חוקיות של "התנועה המלכותית הבלגית", (MRB ,Mouvement Royal Belge), שעסקה במבצעים לפני השחרור. במסגרת מבצעים אלה העבירה דמן נשק באופניה. כסוכנת מודיעין היתה דמן פעילה בכוחות בריסל של "צבא הפרטיזנים של בלגיה(Armée Belge des Partisans).

לאחר המלחמה סייעה דמן בהשבת ילדים יהודים יתומים לבני משפחותיהם וסייעה בטיפול באלה מהילדים ששבו מהמחנות. בשנת 1946 עזבה דמן לארצות הברית והחלה בגיוס תרומות למען ישראל במסגרת "המגבית היהודית המאוחדת". ב-12 באוקטובר 1980 קיבלה דמן מדליה מ"הוועדה היהודית הבלגית, 1940-1945", תחת חסותו של מלך בלגיה.

ב-2 בפברואר 1971 הכיר יד ושם בז'ן דמן-סקליונה כחסידת אומות העולם.

 מקור וקרדיט : אתר  " ושם"


1942 : הברחת הילדות היהודיות סיליה ובריט לנורבגיה לשוודיה הניטרלית

  


ב26 באוקטובר 1942 החלו הגרמנים ומשתפי הפעולה הנורבגים שלהם  ( ראו ערך קווזילנג בויקיפדיה ) לאסוף יהודים נורבגים לצורך שילוחם למחנות השמדה . סיליה (מימין) ואחותה בריט (משמאל) היו שתיים מתוך כ-1,000 יהודי נורבגיה שנמלטו לשוודיה הניטרלית..

 מקור

 שואת יהודי נורבגיה

 בשנים 1941–1942, בתקופה בה הייתה נורווגיה כבושה על ידי גרמניה הנאצית, היו כ-2,170 יהודים בנורווגיה. לפחות 775 מהם נעצרו ורובם גורשו. יותר ממחצית הנורווגים שמתו במחנות הריכוז הגרמניים היו יהודים. 739 יהודים מנורווגיה נרצחו במחנות ו-23 יהודים נרצחו או התאבדו בנורווגיה במהלך המלחמה עקב רדיפות הנאצים וממשל קוויזלינג. בסך הכל נספו בשואה לפחות 765 יהודים נורווגים. יותר ממחצית מיהודי נורווגיה ברחו מנורווגיה, כ-900 מהם הוברחו אל מחוץ למדינה על ידי תנועת ההתנגדות הנורווגית, בעיקר לשוודיה אבל גם לבריטניה. בין 28 ל-34 מהמגורשים שרדו את כליאתם במחנות ורובם שבו לנורווגיה אחרי המלחמה

 להמשך הסקירה בויקיפדיה בעברית ( קישור)  

 

In 1942 the Germans and their collaborators began rounding up Norwegian Jews. Celia (right) and her sister Berit (left) were two of the about 1,000 Norwegian Jews to escape to neutral Sweden.

SOURCE


יום ראשון, 22 באוקטובר 2023

שתי אמהות: האמא שילדה אותי והאמא שהחביאה אותי במלחמה

 



 מאתתמר אפלבוים

ארץ לידהליטא Lithuania

 

"התחבאתי מתחת לשולחן האוכל, ואמרתי ״מי זאת האישה הזאת שבאה לקחת אותי״. לאט לאט התחלתי להבין שאני צריכה להיפרד מהבית החם בו גדלתי, וללמוד להכיר את אימי אידה"

האמא שילדה אותי והאמא שהחביאה אותי במלחמה

שמי תמרה אפלבוים אני בת שמונים ושתיים, נולדתי  ב1941 בליטא.

אני חיה באושר בחיק משפחתי האהובה, וכך מתחיל סיפור חיי:

נולדתי בתאריך 25.5.41 בעיר וילנה שבליטא. זו הייתה מלחמת העולם השנייה. חודש לאחר לידתי נכנסו הגרמנים לוילנה. בגיל חודש עברתי לגטו עם אימי ,דודתי ובת דודתי. היו תנאים מאוד קשים. אני ובת דודתי היינו תינוקות וקשה היה לשרוד בתנאים האלו. דודתי התחילה להתעניין בכתובות בעיר, שאפשר יהיה להציל אותי ואת בת דודתי. נמצאה אישה ליטאית מקסימה, שהסכימה להסתיר אותי ואת בת דודתי אירה. אימי ודודתי, הכניסו את שתינו לעגלה רעועה, הורידו את הטלאי הצהוב, ובאישון לילה יצאו מהגטו לאחר ששיחדו את השומר, ישר אל הכתובת שקיבלו. הם דפקו בדלת ואלנה סטפנובנה גריגורייבה פתחה בהתפעלות, כי ראתה שבמקום תינוקת אחת, קיבלה שתיים. היא הכניסה אותנו לביתה, ואימי ודודתי נעלמו, כמובן לא לגטו, אלא לאחד הכפרים בסביבה, שם הן הוסתרו בעליית הגג.

החיים אצל אימי הליטאית

היה לי מאוד מאוד טוב אצל אימא אלנה. הבית היה מאוד מסודר, היה פסנתר בבית. והבת אירנה הייתה בת חמש עשרה והיא מאוד עזרה בטיפול בי ובבת דודתי. פינקו אותנו, אהבו אותנו, והיא נתנה לי את השם תמרה, שזה שם רוסי. אימי הליטאית הייתה אישה מאוד אמיצה, סיכנה את חייה, בזמן שכל הסביבה הייתה מלשינה על יהודים, ולכן היה צריך מאוד להיזהר. גדלתי בבית אימי  במשך כל המלחמה, ואהבתי אותה  מאוד מאוד. דיברתי ברוסית התפללתי כל ערב תפילה נוצרית, כי לא ידעתי שאני יהודיה. הן כל כך אהבו אותנו, והביאו לנו כלבלב קטן בשם מיקוש.

סוף המלחמה

ב1946 בסיום המלחמה, כשהייתי כבר ילדה בת חמש, אימי אידה ודודי קלמן באו לקחת אותי. לא הכרתי את אימי הביולוגית ולא רציתי ללכת. הייתה פרידה מאוד קשה. התחבאתי מתחת לשולחן האוכל, ואמרתי ״מי זאת האישה הזאת שבאה לקחת אותי״. לאט לאט התחלתי להבין שאני צריכה להיפרד מהבית החם בו גדלתי, וללמוד להכיר את אימי אידה.  בת דודתי האהובה נשארה בווילנה עם המון געגועים.

השהות בגרמניה

בשנת 1946 הגעתי עם משפחתי למחנה העקורים באד רייכנהאל בגרמניה, היינו פליטים במחנה. חיינו במחנה שלוש שנים אני למדתי בכיתות א', ב', בבית ספר "תרבות". היו חיים יהודיים עשירים בגרמנייה. היינו מציגים הצגות, לומדים עברית, ומתגעגעים לרגע בו נגיע כעולים למדינה היהודית – ישראל. שם שמענו לראשונה בשנת 1947 על הכרזת המדינה היהודית וכולנו שמחנו כמובן.

 

מקור וקרדיט : הקשר הרב -דורי : מאגר סיפורי מורשת

 

סיפור חייו של מתי שקלאי בן שלוש וחצי בשואה, לימים הפרופסור לרפואה מתי שקלאי




מתי שקלאי נולד ב- 4.8.1938 בבז'ז'ני שבפולין….

כאשר מתי שקלאי היה בן שלוש וחצי, הגרמנים העבירו את כל היהודים לגטו. לפני כן, החלו לאסוף חלק מהיהודים ליערות ולירות בהם אל תוך בורות ההריגה. לסבי ומשפחתו היה מחבוא בגטו, בו התחבאו בכל פעם שהגרמנים באו לקחת יהודים למחנות ההשמדה. המחבוא היה בתוך חדר, בין שני קירות זהים שאותם הסתיר ארון. כך  הילד מתי שקלאי ומשפחתו שהו במשך שנה וחצי בגטו, ובכל פעם שבאו הגרמנים לחפש יהודים ולקחת אותם למחנות ההשמדה, המחבוא הציל אותם. לבסוף, היה חיסול, וכל אדם שיכל ברח. לאחר שהילד מתי שקלאי  ומשפחתו הצליחו לברוח מהגטו והסתובבו ביערות ובשדות, אביו הרופא ד"ר אליעזר שקלאי  נזכר שהיה איכר שהכיר כפציינט שלו והוא אמר לו שאם יצטרך יוכל לבוא עם משפחתו אליו והא יחביא אותם. כך הילד מתי שקלאי ומשפחתו התחבאו אצל איכר זה תקופה מסוימת.   

באחד הימים בהם הילד מתי שקלאי  ומשפחתו התחבאו בשדות, גילו אותם איכרים שעבדו בשדה ותפסו אותם והחלו להכות אותם, האב ד"ר אליעזר  שקלאי תפס את  הילד מתי וגלגל אותו במורד המדרון, מרק (בן דוד סבי) ברח ורץ לבד, והאיכרים תפסו את שאר המשפחה. הם צרחו ולאחר מספר דקות הפולנים שהתגוררו בכפר סמוך שמעו אותם ובאו לאמא ואבא של מרק ולפנינה. הם לקחו מקלות וקילשונים והכו את האיכרים. בעוד שהפולנים מכים את האיכרים אמא ואבא של מרק ופנינה ברחו.

בינתיים האב ד"ר אליעזר  שקלאי והילד מתי הגיעו לנחל שהיה במורד הגבעה ושכבו  והסתתרו שם כאשר רק ראשם מחוץ למים במשך כמה שעות, לאחר שהאיכרים התייאשו מחיפושים והלכו  הילד מתי שקלאי ואביו אליעזר יצאו וכך ניצלו.

לאחר שלושה חודשים שסבי ומשפחתו שהו ביער, ידעו שאם לא ימצאו מחבוא אם מחסה ימותו מקור. וכן איכר שהכירו סיפק להם מחבוא. המחבוא היה בבית של האיכר בבור שחפרו. גודל המחבוא היה מטר וחצי על שניים בגובה מטר ועשרים. היו בו שבעה אנשים (הילד מתי ומשפחתו), אך חוץ מסבי אף אחד מהם לא יכל לעמוד. הם חיו במחבוא במשך שנה וכל יום אכלו תפו"א אחד וכמה כפות בודדות של שעועית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הילד  מתי  שקלאי עלה לארץ ב- 4.10.1947 כשהיה בן תשע, לאחר שהוא והוריו ניצלו בשואה. הם רצו לחיות בקרב יהודים ובמקום בו יש סיכוי שתהיה מדינה יהודית. 

 הילד מתי שקלאי התגייס בארץ לצנחנים והיה לוחם באחד מגדודי הצנחנים .

פרופסור מתי  שקלאי למד רפואה תחילה בווינה ובהמשך בירושלים. הוא התמחה ברפואה פנימית והמטולוגיה והיה מנהל המכון המטולוגי בבית החולים בלינסון.

מקור

ראו גם: התרמיל ששרד – אליעזר שקלאי (ליפא וגשל)


 

יום ראשון, 15 באוקטובר 2023

האופטימיסטית: סיפורה של שושנה (שוש) טריסטר

 



מאתשושנה טריסטר (קניידל)

ארץ לידהפולין  Poland

סיפורה של שושנה (שוש) טריסטר

גם לאחר ששהתה במשך כשנתיים בבור של מטר על מטר, בהיותה ילדה קטנה, עם הוריה ואחיה הקטן, ולאחר שהותקפה באכזריות על ידי כלב זאב של הנאצים, ראתה מראות קשים שגרמו לה להפסיק לדבר למשך כמעט שנה, שושנה (שוש) טריסטר לא איבדה את האופטימיות שלה. כיום בגיל 88 היא מציירת, יוצרת כותבת, מתנדבת בעמותות לילדים ומבוגרים ומרצה בכל הזדמנות על מה שעבר עליה בשואה.

במשך עשרות שנים שושנה (שוש) טריסטר התכחשה לזה שהיא ניצולת שואה. אפילו פניה של המכון של הבמאי האמריקאי עטור התהילה סטיבן שפילברג, שהחל לתעד את השואה לפני כעשרים שנה, לא גרם לה לחשוף את עצמה כשורדת שואה: "אימא שלי רבקה ז"ל, שאליה הייתי מאוד קשורה, היא הייתה איתי בבור כשנתיים וחיה אצלי בבית בשנותיה האחרונות לאחר שנדרסה, תמיד אמרה לי: 'שוש, אל תביטי לאחור רק קדימה. לא יצא מזה שום דבר'. וכך כיבדתי אותה ואף אחד לא ידע כי ניצלתי מהתופת" אומרת שוש בסלון ביתה בתל אביב, המלא בציורים שלה, רובם בנושא השואה.

אבל לפני כעשור, לאחר שהאם נפטרה, הכל יצא ממנה: בכתיבה, בציור, ביצירה ובהתנדבות להכנת אוכל חם יום יום ומוצרים שונים למבוגרים וילדים נזקקים. שוש מספרת את הסיפור שלה בכל הזדמנות, ואפילו הייתה כמה פעמים במצעד החיים. השיא היה בשנתיים האחרונות, כאשר לפני שנה ליוותה את ראש הממשלה דאז יאיר לפיד באושוויץ-בירקנאו: "צעדנו שלובי זרוע מול משמר של חייל פולנים ובשבילי זאת הייתה סגירת מעגל, ממש ניצחון, והשנה הופעתי ושרתי יחד עם עברי לידר החמוד את 'בואי אימא' בעברית וביידיש במחנות", אומרת שוש בהתרגשות רבה ובאותה נשימה מתחילה לספר את סיפורה הלא יאמן: "הייתה לנו ילדות שמחה ומאושרת בעיירה חודורוב בפולין, בה נולדתי, עד שיום בהיר אחד השמיים קדרו. אבי הגיע הביתה והביא איתו בשורה שהולך לקרות משהו נורא בעיר שלנו. לא הבנו את פשר "הנורא". לא היו כלי תקשורת, לא רדיו, לא טלפון, והמידע שהגיע אלינו היה מחברים ומקרובים שהגיעו בלילה מהסביבה וסיפרו. הם סיפרו שבאזור שלנו כבר החלה הרדיפה – שריפת בתים, חנויות, וגירוש משפחות מבתיהם, כל זה החל בשנת 1939.

 

לא עבר זמן רב וגם אלינו הגיעו השיירות של נאצים. הם הקימו מפקדה ראשית בכיכר העיר, בבית הגדול ביותר. מהר מאוד גייסו יהודים צעירים לצורך עזרה לכל המבצעים שעמדו לבצע והוקם יודנראט. גם דודי נלקח למשימות האלה. לא הייתה אפשרות לסרב לגרמנים, כי כולם ידעו מראש מה יהיה גורלם. תפקיד המועצה היה לרכז את היהדות המקומית. כך למשל, ניתנה הוראה להביא למקום איסוף את כל הפרוות והמגפיים; בהמשך עקירת שיניים ואיסוף כל התכשיטים והזהב שהיו בנמצא אצל היהודים. בפעם אחרת נאספו דברי היודאיקה, המצעים החמים ועוד.

ילדים הופרדו מהוריהם ללא כל הודעה מראש; הגברים נלקחו – נחטפו – למקומות של עבודות כפייה ועבודות בזויות. את אבי יהודה ז"ל, חטפו מהרחוב כשהלך לחפש לנו אוכל. הוא נלקח למחנה אסירים שם קיבל מכות, ספג עינויים וכמובן הורעב. למזלו היו בכיסו מטבעות ספורים, שתמורתם הצליח לשחד שומר ולברוח מהתופת. כאשר הגיע הביתה, היה חבול ומותש. אנחנו עדיין היינו בבית שלנו, למרות שכל הזמן היו אקציות (שילוח יהודים למחנות המוות) ואמי הייתה היחידה שהסתירה אותי ואת אחי במקומות בלתי אפשריים. בזמן אחת האקציות, כשאבי לא היה בסביבה מפני ששוב יצא לשמוע מידע או להביא אוכל, החלו להישמע יריות וצעקות. החלה האקציה הראשונה, שעדיין לא ידענו מה יהיה בסופה. אמי אמרה לאחי ולי לעלות לגג, שם היו מאוחסנים כלים לפסח וריהוט לא שימושי. בכל הכוחות אמי הכניסה לתוך ארגז מלא כלים אותי, ולארגז השני את אחי הקטן, כיסתה אותנו בקש, חסמה את דלת הכניסה עם ארון כבד שהיה בסביבה, וזה מה שהציל אותנו מאותה אקציה".

כאן חוותה שוש את הטראומה הגדולה הראשונה שלה שלאחריה, כילדה בת 4 היא לא דיברה ולא אכלה כמעט שנה. "בתוך אותו הארגז ישבתי מכווצת, רועדת וללא הגה, לא שואלת איפה אימא ומחכה. סביבי שמעתי יללות ויריות. פתאום הגרמנים עלו לעליית הגג שהיינו בה, צעקו ועם כידוני הרובים דחפו ודקרו את הארון שחסם את הכניסה. לאחר כמה דקות הם הפסיקו ולא הזיזו את הארון. נהיה שקט. התרוממתי מתוך הארגז ורק ראשי היה מעל; ראיתי מתוך הרווחים של קיר העץ, שממול הבית שלנו דרך החלון, עומדים שני נאצים, מחזיקים תינוק קטן ומנערים אותו ברגליים שלו ומעיפים אותו לחצר המרוצפת באבנים. ראיתי המון דם ניתז על האבנים. את השמחה והצהלה שיצאה מפיהם לא ניתן היה לשכוח לעולם. כעבור מספר רגעים כשהשתרר השקט בסביבה אמי הגיעה על מנת להוציא אותנו מהארגזים, כשהיא עצמה הסתתרה בתוך ארגז אחר מלא בכלי פסח. ברגע שאימא התקרבה אלי בשום אופן לא יכולתי לענות לה, ואף מילה לא יצאה מפי. חודשים לא דיברתי ולא אכלתי, הייתי ילדה בת ארבע. אמי ישבה ובכתה לידי ולא ידעה מה לעשות. כל זה היה בגטו כשלא יכולנו לצאת לחפש עזרה. אמי מצאה רוקח שיעץ לאמי לא לדבר אלי הרבה, רק ללטף אותי עד כמה שאפשר. זה לקח חודשים עד ששוב נאלצנו לעלות למעלה לעליית הגג; לא רציתי, התנגדתי, בכיתי, ואז אמי הבינה ששם  מקור הטראומה שלי. הראיתי לה את המקום, אבל לא סיפרתי על התינוק שהוטל לרצפה. סיפרתי לה זאת רק כעבור שנתיים".

ואם זאת הייתה "רק" טראומה נפשית, כעבור זמן קצר הגיעה גם טראומה פיזית שהשאירה לשוש צלקת בפניה עד היום: "באחת האקציות בגטו יצאתי לחצר עם אחי הקטן והיו עוד ילדים בחצר. אבי לא היה בבית שכן נחטף לעבודות כפייה. אמי הייתה בבית, ראתה אותי מהחלון. באופן פתאומי נשמעו נגיחות וצעקות, יריות באוויר, התפרצו לחצר כמה נאצים עם כלביהם הרעבים על מנת לטרוף את מי שרק יוכלו. אותי תפס כלב טורף, את השיניים שלו תקע בפנים שלי ולא הניח לי. שטופת דם וצורחת שכבתי על הרצפה. הזוועה הזאת נמשכה זמן רב. כמה ילדים נחטפו ונגררו אחרי הכלבים הטורפים. יהודי שנקלע למקום גירש את הכלב בעזרת מקל גדול תוך שהגרמנים מביטים בנעשה. שכבתי מעולפת. כשאמי התקרבה אליי גם היא התעלפה, והיו צריכים גם לטפל בה. אותי העלו לדירת שכנים ובאמצעים הכי פשוטים שהיו הרתיחו סדינים וטיפלו בי. כל זה אבי לא ראה כי הוא לא היה בסביבה; השכנים המעטים שהיו לא נתנו לי סיכוי לחיות. קדחתי מחום גבוה, עקב זיהום קשה. המכרים סיפרו אחד לשני על המקרה ושלחו אלינו איש, שהרתיח חוטי ברזל ובכך תפר לי את הלחי הקרועה. כעבור שבועות התחלתי להתאושש. את הצלקת הזאת בפנים יש לי עד היום".

לאחר שהבינו שנאצים מתכננים להשמיד את כל העיירה בה שהו, הם ברחו ליערות: "נודע לאבי שיש בונקר ביער שיהודים הצליחו להכין מתחת לעצים. למזלי, גם אבי היה איתנו באותו הערב. הלבישו אותנו הילדים בלבוש חם ויצאנו בלילה מבלי לדעת את כיוון הבונקר המוסתר. בעזרת יהודים בודדים שפגשנו בדרך, כיוונו אותנו בתוך היער ואמרו שלא ניתן ללכת לשם עם ילדים קטנים. מאחר ולא הייתה כל ברירה להוריי, המשכנו בקור ובחושך, הגענו למקום שלא נראה כמסתור. בחוץ עמדו שני יהודים ואישה אחת שחסמו לנו את הדרך; הם אמרו שעם ילדים אין אפשרות להתקרב לשם. אמי החלה לבכות ולבקש מהם שיכניסו אותנו. האישה פנתה לאמי ואמרה שנוכל להיכנס רק בתנאי אחד, ולאחר מכן נתנה לאמי משהו בתוך פיסת נייר. אמי הסכימה ונכנסנו. שאלתי את אמי: " מה זה, סוכריות?" אמי לא רצתה לענות לי והחלה לבכות. נכנסנו לבור. היה חשוך, רטוב וקר מאוד. היה חושך מוחלט. ישבנו על אדמה רטובה, קיבלנו פקודה לא לדבר ולא להשמיע קול. היינו צריכים לשבת בשקט וכך ישבנו שעות. פתאום שמעתי תינוק בוכה וכולם התחילו לרשרש ולזוז. ידעו את פשר הדבר שאני לא ידעתי. אחרי מספר רגעים נהיה שקט התינוק לא השמיע עוד קול.

רק כעבור שנים, בתום המלחמה, אמי סיפרה לי מדוע לא נתנה לי את הסוכריה שקיבלה. היא חיבקה אותי, בכתה ואמרה: "רוז'ה, ביום כשניצלנו מהשואה, אספר לך מה זה היה; היו אלה כדורי מוות, שאימא הייתה צריכה לתת לילד ברגע שישמיע קול, בשביל שלא יסגיר את כל היהודים שהסתתרו."

בהיותה בת 8 החלה ההשמדה הכללית של היהודים בעיירה והמשפחה ברחה והסתתרה מתחת לאסם בתוך דיר חזירים של גויה פולניה. חודשים רבים של פחד שרק בנס לא נגמרו באסון: "באנו אליה בלילה בחושך, בקור, אמי הביאה אתנו גם את אחותה, שתי בנותיה ואת סבתי. מובן שהיינו צריכים לשחד אותה בעוד כסף שתסכים שנכנס לאסם ליד דיר חזירים. כך נשארנו חודשים רבים, עד שיום אחד נפתח השער של האורווה ובפתח עמד שוטר מקומי עם הגויה שלנו, שסיפרה לו כמה תרנגולות וחזירים יש לה במשק. אותנו השוטר ראה אך לא אמר מילה, סגר מיד את השער והלך מהמקום. הגויה התעלפה כי ידעה מה יהיה גורלה. התלבשנו וחיכינו שיבואו להוציא אותנו להורג, כי כבר חודשים לא היה יהודי בסביבה. עד למחרת הוא לא הגיע, ואף נאצי אחר או שוטר מקומי. לא הבנו מה קרה פה.

כעבור שנתיים נגמרה המלחמה, כשהרוסים שחררו את המקום. אבי ואמי חשבו על הסיבה שהשוטר המקומי שתק ולא מסר אותנו. כשאבי הבריא בתום המלחמה הוא שאל על אותו השוטר, הלך אליו ופנה בבקשה, שרק יאמר את האמת, מדוע שתק ולא מסר אותנו. אבי אמר לו שבזמן הקרוב אנחנו עוזבים לפלשתינה. אותו שוטר נשבע בילדים שלו ובמריה הקדושה שהוא לא ראה אותנו, אך שמע שלקחו אותנו ברכבת לאושוויץ, והוסיף, שאילו היה רואה אותנו, היה מוסר אותנו לגסטפו. זה עוד אחד הניסים שקרו לנו".

לאחר אותו מקרה החלו לחפור בור של מטר על מטר מתחת לדיר החזירים, שם הסתתרה כל המשפחה כשנתיים: "היינו  בקור, ברטיבות, בלי אוכל, מפני שהגויה כבר לא רצתה להביא לנו מרוב הפחד שיתגלה שהיא מסתירה יהודים. אבי ודודי זחלו בחושך לשדות בסביבה וחיפשו ירקות מתחת לשלג או נכנסו לדירים בסביבה ומצאו את האוכל של החזירים והעזים. כך שרדנו 23 חודשים ברעב. הכוחות הלכו ואזלו. בהתחלה הציקו לנו מאוד הכינים, אך בהמשך היינו כל כך מלוכלכים שלא הרגשנו דבר.

סבלתי מאוד ממחלת עור קשה עקב המחסור בתזונה ראויה ומחוסר היגיינה. נשר לי העור וגם הבשר מהידיים, ובהמשך גם כאבי בטן. אבי העסיק אותנו בסיפורים אישיים מעברו וגם סיפר לנו הרבה על התורה והתלמוד. הוא מצא זרדים וקש והרכיב לי משחקים וצעצועים. לא פעם הייתי רואה עכבר מטייל מעלינו, ועשיתי לו סימנים שיתקרב אליי. לא פחדתי, זה היה משחק שנמשך שבועות. גם פעם הופיעה יונה וגם לה סימנתי להתקרב. היא לא ברחה וחזרה פעמים רבות" משחזרת שוש וממשיכה: "יום אחד אנחנו שומעים מטוסים מעלינו, ומתחילה הפצצה. לא ידענו של מי המטוסים ורק בהמשך אבי הבין שאולי זה סוף המלחמה והרוסים משחררים אותנו. אבי החליט באין ברירה לצאת מהבור ולבדוק את הסביבה. הוא התקרב למפקדה שהרוסים הקימו במקום. כשהתקרב אליהם הם רצו לירות בו כי חשבו שהוא מרגל. אבי התחיל להגיד להם שהוא יהודי ששרד את המלחמה וגם יש לו משפחה בסביבה. הוא הציע כי יתלוו אליו וביחד הגיעו לבור. המראה שראו זעזע אותם והם לא האמינו כי היה אפשר לשרוד בתנאים אלה. מובן שהוציאו אותנו מהבור, שיקמו אותנו וכך נגמרה עבורנו תקופת הזוועות והסבל".

רק חמש שנים מתום המלחמה, ב-1950 מגיעה משפחת קניידל לארץ וכאן היא נתקלה במציאות לא פשוטה: "היה בארץ צנע והיה מחסור במצרכים. כל זה לא השפיע עלינו במאומה, העיקר שאנחנו היינו חופשיים ומאד מרוצים בארץ שלנו. הבעיה הייתה שבבית הספר הצברים לא קיבלו אותנו יפה וזאת הייתה בהחלט תקופה לא קלה, אבל הצלחתי לסיים את התיכון וכך גם אחי הצעיר ממני בשנה ורבע אלי, שנפטר לפני כשבע שנים מלוקמיה.

התנדבנו לשרת בצבא; שירתי בחיל הרפואה בג'וליס, בדרום, והייתי מאוד מרוצה. קצת לפני תום השירות תפסתי מרגל. על כך קיבלתי תעודת הוקרה, והמעשה הוסבר בכל בסיסי הדרום. הייתי מאוד גאה. אחי התנדב לנחל המוצנח, סיים שירות בהצטיינות, יצא ללימודים לארצות הברית, שם למד ארכיאולוגיה, את כל התארים עשה בהצטיינות בארה"ב. לא התקבלנו ללימודים בארץ כי היה לנו ממוצע בבגרות רק 7. בתום  עשר שנים של לימודים בארצות הברית ועם כל התארים שהצטיין בהם, חזר ארצה ולימד באוניברסיטאות ירושלים ותל אביב. אחי זכר את הקושי של להתקבל ללימודים בשל ציונים נמוכים ומכאן והלאה עזר לצעירים רבים להתקבל אחרי הצבא ללימודים אקדמיים.

בתום השירות התחתנתי עם שלמה ז"ל, שנפטר לפני שלוש שנים וחצי, וכעבור שנה הייתי כבר אימא. הבאנו לעולם שלושה בנים נהדרים ויש לנו גם נכדים ונינים. השלמתי לימודים ב"אוניברסיטה הפתוחה" וגם לימודי אומנות ב"סמינר הקיבוצים" וב"אוניברסיטה העממית". תוך כדי, עבדתי במשרה מלאה בבנק הפועלים 30 שנה (אף אחד שם לא ידע שאני ניצולת שואה) וכיום אני בפנסיה. אני בעיקר מציירת, זה כח החיים שלי: כותבת, מתנדבת, מציירת ומרצה.

רק לפני ארבע שנים התחלתי לכתוב את זיכרונותיי מתקופת השואה ובעקבות הכתיבה התחלתי גם לצייר על השואה. בהמשך הוזמנתי להרצות בפני תלמידי תיכון, וגם בטקסים של ערבי שואה. כמו כן השתתפתי בפרויקט תיאטרון "עדות" בבית הספר 'אליאנס' בהנחייתם של עזרא ואירית דגן. הפרויקט עזר לי להיפתח ולספר בקלות רבה יותר את הזיכרונות שלי מהשואה.

 מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת: אתר הקשר הרב-דורי

 

 


סיפורו העצוב של סנטוריום הילדים היהודים מֶדֶם ליד וארשה

 




ד״ר טולה מינץ, מנהלת סנטריום הילדים ליד וארשה שבחרה ללוות את ילדי המוסד עם צוותה אל מותם ובכלל זה כללה גם את בנה בן ה9.

סנטוריום מֶדֶם היה בית הבראה לילדים אך גם מוסד חינוכי. היה זה מקום מפלט לילדים יהודים מכל שכבות האוכלוסייה (אם כי מרבית הילדים באו ממשפחות נזקקות) שאִפשר לילדים להתרפא ולשקם את גופם ואת נפשם בסביבה כפרית. הסנטוריום קלט ילדים בגילים 16-6 שנאלצו, עקב בריאותם הרופפת, לשהות כמה חודשים באוויר נקי וצח. הילדים שהו במקום בין 2 ל-5 חודשים, ובמקרים מסוימים עד 10-9 חודשים. בשנת 1932 דיווחה הנהלת הסנטוריום על מספר הילדים שבאפשרותה לקלוט: 115 מקומות בחורף ו-160 מקומות בקיץ. עד 1939 עברו בסנטוריום יותר מעשרת אלפים ילדים

ב-5 בספטמבר 1939, חמישה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, לאחר שמטוס גרמני הפיל פצצה על בית יתומים באוטווצק, הנהלת הסנטוריום החליטה לשלוח את הילדים לבתיהם ולמשפחותיהם ולסגור את המוסד. בחודש דצמבר 1939, בתקופת הכיבוש הגרמני, חודשה פעילותו של המקום. במסגרת זו קלט הסנטוריום כ-200 יהודים שהוצאו מגטו ורשה והיה עבורם מקלט ומגן מתנאי הקיום המחרידים שבגטו.

אולם לאחר כשלוש שנים של הישרדות תחת הכיבוש הנאצי הפרק המרשים הזה בתולדות יהדות פולין בא אל סיומו. ב-22 באוגוסט 1942 200 מילדי המוסד ועוד חלק מחבריהם וסגל הסנטוריום נשלחו אל מותם בטרבלינקה. על פי עדותה של רחל מינץ על ד"ר טולה מינץ, רופאת ילדים שעבדה בסנטוריום והתגוררה במקום עם בנה בפברואר 1943, חיילי ס"ס הקיפו את הסנטוריום "... איש הגסטאפו אמר [לה] כפי שאמרו לד"ר קורצ'אק: 'גב' ד"ר, באנו לקחת רק את הילדים. את והסגל שלך יכולים להישאר כאן' ". על פי העדויות המאוחרות של נשות הסגל הנוצריות, "כל הסגל היהודי החליט ללכת עם הילדים אל המוות"

נראה שקשה להימנע מהשוואת תולדותיו של סנטוריום מדם לסיפור קורותיו של בית היתומים של יאנוש קורצ'אק בגטו ורשה. המקום, שהתנהל על פי תפיסות פדגוגיות ייחודיות ששמו דגש על שיקומם הגופני והנפשי של הילדים בחיק הטבע ועל מנהל עצמי של הילדים במסגרת דמוקרטית, נשא דמיון רב למפעלו הנודע של יאנוש קורצ'אק. לדאבון הלב, גם קִצו היה דומה.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

 


יום ראשון, 8 באוקטובר 2023

הילד אלי בכנר ששרד את השואה והציל את אביו

 



מאתאלי בכנר

ארץ לידהצ'כיה - Czech Republic

מנחהרעות אסקיו

שמי רעות אסקיו, השנה בחרתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית ובחרתי להביא את סיפורו של אלי בכנר ז"ל. צללתי אל העולם של אלי לפני המלחמה ובמהלכה, ולמדתי לאט לאט את הסיפור שלו. הייתה לי זכות לתעד את סיפרו.

אלי נולד בשנת 1931 בעיירה אוסטרבה שנמצאת על הגבול של צ'כיה ופולין. משפחתו הייתה אמידה מאוד בגלל שסבו הקים את הכולבו (קניון) הראשון בצ'כיה. אביו עסק בייצוא של בשרים. המשפחה לא הייתה קרובה לדת למרות שאמו הייתה בתו של רב. אלי ואחיו לא למדו בבתי ספר יהודים. אלי אמר שאם לא הייתה פורצת מלחמה, תוך דור או שניים המשפחה כבר הייתה מתבוללת לגמרי. בסביבתו של אלי היהדות לא הייתה מורגשת והוא מעולם לא חווה גילויי אנטישמיות לפני המלחמה. המבוגרים לא חששו מהפופולריות של היטלר.

ב-15 במרץ 1939 הנאצים פולשים לצ'כיה. בעקבות הפלישה אביו של אלי מחליט להעביר את המשפחה לפולין. הם אוספים את חפציהם והולכים בלילה שמונה קילומטרים דרך מכרה פחם כדי לחצות את הגבול לפולין. בפולין הם גרים לתקופה קצרה בכפר הררי, אך נאלצים לעזוב אחרי כמה חודשים בגלל שבספטמבר הנאצים פולשים גם לפולין.

הוריו של אלי הבינו שבפולין מסוכן יותר מאשר בצ'כיה, לכן החליטו לחזור למדינתם. האבא הצליח להוכיח שהם אזרחי צ'כיה וכך אלי ומשפחתו חזרו לצ'כיה וגרו בפראג. בפראג חייו של אלי כפי שהכיר אותם השתנו לחלוטין. בפעם הראשונה בחייו אלי חווה מחסור ועוני. אביו עבד בבית תמחוי ואימו לא עבדה כלל. בנוסף, זו הייתה הפעם הראשונה בה אלי חווה גילויי אנטישמיות. הוא נאלץ ללבוש טלאי צהוב, הילדים ברחוב לא הסכימו לשחק איתו והוא לא היה יכול ללכת לקולנוע או למשחקי כדורגל. בזמן שהתגוררו בפראג אלי ואחיו – קורט הצטרפו לתנועת החלוץ שהייתה בעירם, שם למדו על ציונות בפעם הראשונה ועל הרצל וגורדון.

גטו טרזינשטט

לאחר שנתיים בפראג, אלי ומשפחתו מגורשים בשנת 1942 לגטו טרזינשטט. הם מגורשים לחלק של הגטו שהיה גטו "יחסי ציבור" של הנאצים, לשם הנאצים הביאו משלחות של הצלב האדום כדי להראות שהיהודים חיים בתנאים טובים. הילדים בגטו למדו בבית ספר משעות הבוקר עד שעות אחר הצהריים, ולאחר סיום הלימודים היו משחקים הרבה בהדרכתו של פרדי הירש. בגטו עלו גם הצגות ואופרות, ואלי השתתף בהן עם שאר הילדים.

למרות שהיו עסוקים במהלך רוב שעות היום, הילדים עדיין נחשפו לזוועות הגטו. הם ציירו או כתבו בחשאי ציורים ושירים שמתארים את העולם המעוות שנכפה עליהם, והחביאו אותם בחריצי הקירות כדי שהחיילים הנאצים לא יגלו אותם. גם אלי כתב מספר שירים ביחד עם חבריו, שהיום מופיעים בספר "אין פרפרים כאן", לקט שירים וציורים של ילדי גטו טרזינשטט.

אושוויץ

כעבור שנתיים בגטו טרזינשטט, אלי מופרד ממשפחתו ומגורש לאושוויץ. בסלקציה הוא עומד ביחד עם חבריו מטרזינשטט. אלי ראה שחברו נשלח ימינה על ידי מנגלה, והוא נשלח שמאלה. הוא לא ידע מה שמאל או ימין אומר, אלא רק ידע שהוא רוצה ללכת עם חבר שלו. אז אלי חזר אל מנגלה ואמר לו בגרמנית צחה: "אני רוצה ללכת עם חבר שלי". מנגלה הסתכל עליו במבט ארוך, ואז צחק ונתן לו ללכת ימינה. לאחר הסלקציה אלי והילדים הבוגרים מצריף הילדים מובלים בתור, והילדים ששהו באושוויץ יותר זמן מבינים שהם מובלים אל כיוון הקרימטוריום, המשרפות. בהלה מתחילה להתפשט ואלי מתחיל להבין מה קורה במחנה שכזה, אך פתאום החייל פונה פנייה אחת לפני תאי הגזים ואלי מוצא את עצמו עובד בלשרוף גופות בגיל 13.

אלי לא עובד זמן רב במשרפות ומעבירים אותו לחווה מחוץ למחנה, שם מגדלים את כל האוכל והמזון לחיילים שבמחנה. המצב שם טוב יותר ואלי מתחזק. לקצין אס אס האחראי על החווה היה מנהג לשתות כל בוקר דלי של מים שנשאבו ישר מן הבאר, ואלי היה אחראי לספק לו אותם. באחד הימים בחורף, הבאר קפאה ולא היה ניתן להוציא ממנה מים. אלי הלך אל הקצין ואמר לו שהבאר קפאה והיום הוא יצטרך לא לשתות מים מן הבאר. הקצין מאוד כעס ואמר לאלי שזה או המים, או שהוא יהיה בתוך הבאר. אלי הבין שאין לו ברירה והלך אל הבאר. הוא ניסה כל מיני שיטות, ובסוף מצא חתיכת ברזל מעוקמת שאיתה ניסה לשבור את הקרח. אחרי הרבה ניסיונות הוא הצליח למלא את הדלי במים צוננים. כשהביא את הדלי אל הקצין, הקצין אמר: "רואה, מה שלא הצלחת בפעם הראשונה, תצליח בפעם השנייה". משפט זה ליווה את אלי כל חייו.

כשהצבא האדום התקרב למחנה הנאצים התחילו בפינויו. הם העלו את כל השורדים על רכבות משא, אך באמצע הדרך המסילות נגמרו וכל האסירים הורדו מן הרכבות. הם צעדו 80 ק"מ בשלג הפולני עד שהגיעו אל מחנה בוכנוולד. המסע היה מאוד קשה לאלי והוא נתמך על ידי שני חבריו כל הדרך. בצעדה, חבריו של אלי אמרו לו לשקר ולהגיד שהוא צועני. כאשר אלי הגיע אל הקצין בשער ואמר לו שהוא צועני, הקצין אמר: "תוכיח", ובדיוק ברגע זה מטוסים אמריקאיים התקיפו את המחנה ואלי התחמק ורץ לתוך ההמולה ששררה במחנה.

במחנה בוכנוולד אלי היה בחלקה של הצוענים, מה שאומר שמצבו היה טוב במקצת משל שאר חבריו היהודים. קצין האס אס שהיה אחראי על הצריף של אלי אהב אותו ואת חבריו מאוד והביא להם עוד שמיכות ואוכל, ואפילו הביא להם שולחן פינג פונג כשביקשו! "לא יאומן – בלב מחנה בוכנוולד שכולו מוות, שיחק קצין אס אס פינג פונג עם ילד יהודי."

כל יום אלי היה מתגנב אל האיזור היהודי ושואל אם הגיעו אנשים חדשים. יום אחד אמרו לו שהגיע מספר אחד מעליו (A-1984), מספר שאלי ידע ששייך לאביו. אלי הזדרז להגיע אל האיזור היהודי אבל כשהגיע אמרו לו שהמספר הזה כבר בערימת גופות. אלי חיפש את אביו בערימה, וכשמצא נדהם לגלות שאביו עדיין נושם. לאחר כמה רגעים שראה שאביו ממשיך לנשום, אלי הבין שהוא גוסס, שאביו כנראה  חלש וסיכוייו לשרוד היו קלושים. למרות זאת, החליט להעביר את אביו, הוא גרר את אביו בחשאי למרפאה דנית, כל זה תחת סכנת מוות וודאית אם ייתפס. אלי היה צריך לגרור את אביו עד למרפאה מבלי להיתפס, להבריח אותו אל תוך המרפאה תחת זהות דנית ולבקר אותו בחוליו פעם בכמה שבועות. בכל אחת מן הפעולות הללו, אם היה נתפס היה נורה ונהרג במקום.וכשמצבו השתפר היו מדברים ומספרים אחד לשני על מה שהם יודעים שקרה לשאר בני המשפחה.אלי סיפר שמבחינתו, לא הייתה לו באמת ברירה אם להציל אותו או לא. הוא ידע שאם לא ינסה להציל אותו הוא יתחרט על כך כל חייו. בזכות סיכון חייו, אביו של אלי שרד.

צבא בעלות הברית התקרב למחנה בסוף 1945, והנאצים החליטו לפנות גם את מחנה בוכנוולד. הפעם אלי החליט שלא יסכים ללכת איתם. הוא ועוד כמה חברים התגנבו בלילה שלפני הפינוי אל הגדר ועם קאטר קטן (חותך מתכת) יצרו חור שדרכו עברו, ובאישון לילה הם חמקו אל תוך היער, והחופש. הם רצו ביערות שעות, עד שנתקלו בצבא ארצות הברית שסיפק להם אוכל ושמיכות. במחנה צבא ארצות הברית היה קצין יהודי שמאוד אהב את אלי והחיבור בינהם היה בלתי ניתן להפרדה. בסיום המלחמה אלי והקצין נסעו ביחד לפראג לחפש את שאר בני משפחתו של אלי, אך הם לא מצאו. הקצין הציע לאלי שהוא יאמץ אותו ושיחזרו ביחד לאמריקה, לבית שלו. אלי סירב, כי רצה לדעת מה עלה בגורלם של אימו, אביו, ואחיו הגדול קורט. הם חזרו לאוסטרבה כמוצא אחרון ושם לשמחתם פגשו את אביו של אלי. הם גילו שאמו של אלי לא שרדה, ואחיו הגדול קורט נורה ונרצח יום לפני ששחררו את המחנה שלו. זה היה מאוד קשה לאלי לשמוע על מות אחיו, שהיה תמיד החזק מבניהם ושימש לו כדמות מופת. לאחר מכן הקצין חזר לאמריקה, ואלי גר עם אביו, שהתחתן בנתיים מחדש והוליד ילד נוסף, אח לאלי.

לאחר שלוש שנים בפראג, אלי עולה לארץ. כאן הוא פוגש את עפרה, מתיישב במושב מולדת שנמצא בגלבוע, ונולדים להם 13 נכדים ו-14 נינים. אלי נפטר בגיל 91,  אלי עבד בתפקיד ניהולי במושב.

הגעתי אל אלי דרך דוד שלי, שאחותו נשואה לבן של אלי. הם סיפקו לי את החומרים וזכיתי לראיין את הנכד והנכדה של אלי, שלקחו על עצמם להמשיך לספר את הסיפור של סבם.

 מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת: הקשר הרב-דורי

 


פסח וולודינגר, הנער מהשואה , לוחם הפלמ"ח שנהרג במלחמת העצמאות

  סיפור חייו פסח, בנם של רחל-רוזה וצבי-הירש, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ...