ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 29 באפריל 2018

אומצה ע"י פולנים - וגילתה כעבור 70 שנה שהיא יהודייה

מריה הייתה בת 8 חודשים כשהושארה בצד הדרך ע"י משפחתה היהודיה, בתקווה שעוברי אורח יאמצו אותה וכך יינצלו חייה. אחרי המלחמה יצאה לחיפוש שורשיה..
אורה נולדה כאן בישראל לאמה שעלתה לפני פרוץ המלחמה, אבל השואה מלווה את חייה מיומה הראשון. מילדותה סיפרו לה הוריה איך הצטופפו יהודי העיירה הפולנית בגטו, כיצד גורשו למחנה ההשמדה וכיצד נספו כולם - כל המשפחה. איש לא נותר. "אחרי המלחמה ידענו שנספו סבא וסבתא ושלוש אחיות - אסתר, בת שבע ורבקה", סיפרה אורה ויטנברג.
 זיכרון המשפחה שהייתה נשמר בעיקר בסיפורים שסיפרו לילדה אורה. עד היום שבעים שנה אחרי, אורה לא העלתה על דעתה שתצליח לגלות פרטים נוספים על הסיפור המשפחתי שלה. "הם היו בגטו, את הגטו פינו והיהודים עלו למנזר שהיה על איזושהי גבעה. הם היו שם יומיים ואחר כך כולם במורד הגבעה לקרונות ומשם למחנה ההשמדה בלזץ", סיפרה אורה.

התינוקת היהודיה שאומצה על ידי הזוג זוהי מריה בעצמה, היום בת 76, שגדלה רוב חייה באומסק שבסיביר, רק בת שמונה חודשים הייתה כשהוריה ואחיה נשלחו להשמדה, ההורים השאירו אותה בצד הדרך וכך היא ניצלה. "כשהמלחמה הסתיימה, ההורים המאמצים שלי עזבו לאוקראינה. אני ידעתי שהם לא ההורים הביולוגיים שלי. הנפש שלי, הנשמה שלי דרשה לדעת מי היו ההורים שלי", סיפרה מריה ויסטינצקי.
 כל חייה חיפשה מריה אחר עברה ומשפחתה, בלי שמץ של מושג היכן בכלל להתחיל לחפש. היא החליטה לבצע בדיקת DNA כדי למצוא את שורשיה המשפחתיים. תוצאות הבדיקה שביצע ארגון JRI הביאו עמן את הקשר הישיר למשפחת פרוינד, ומפה הדרך לבעלי שם משפחה זהה בישראל ובעולם לא הייתה ארוכה. אורה הגיעה להבנה גם היא, שרק בדיקת DNA תוכל לשים סוף לסימני השאלה והיא הוסיפה את הדגימה שלה למאגר, אבל שום דבר לא הכין אותה לתוצאות הבדיקה. "חייתי 74 שנים בלי לדעת שיש לי עוד בת דודה, שהיו לה חיים קשים מאוד".

 מריה תמיד חשדה שהיא יהודייה. כולם הסתירו ממנה, איש לא דיבר אבל משהו ביחס של הסביבה, ובתחושותיה שלה, רמזו לה על כך. עכשיו היא כאן, ביד ושם, בת של חסידי אומות עולם שגם הולכת להירשם כניצולת שואה. "ככל הנראה הגורל שלי הוא שאחיה עד עצם היום הזה. האם הם ידעו שהם הלכו אל מותם? מי יודע. הם עשו את הבחירה הנכונה שהשאירו אותי באיזשהו מקום ואנשים מצאו אותי", אמרה מריה.


נחמה טק , ילדה בת 12, רוכלת בשוק השחור הלא חוקי בקיילצה בשנים 1943-1944

כספם של הורי נחמה טק , שהסתתרו במסתור אצל משפחה פולנית , אזלו ולא היה באפשרותם להמשיך לשלם למשפחה הפולנית כדי שיסתירו אותם.

הפתרון שמצאו היה לשלוח את בתם נחמה טק , בת 12 לסחור בעסקי השוק השחור בעיר קיילצה שם הסתתרו . 

הנאצים  התייחסו לסוחרי השוק השחור בצורה שרירותית . מבחינתם מכירה של מזון בשוק השחור נחשבה כפשע חמור ומדי פעם נערכו פשיטות על סוחרי השוק השחור בפולין.

הורי החליטו לאפות לחמניות ולמכרן בשוק השחור. אמי, שהיתה אופה מעולה, נהגה לאפות בלילות , ואני מכרתי את דברי המאפה למחרת היום. סטפה ואני קנינו את המצרכים הדרושים לעסק הלא חוקי.

 אפיית לחמניות , עוגיות ולחם , ומכירתם היו מהעסקים המבוססים בשוק השחור . כל דבר העשוי קמח לבן היה מעדן בלתי חוקי , ולמרות שמרכיבי מוצרי המאפה היו יקרים , הם נמצאו בשפע. כל האופים הבלתי חוקיים עבדו בבית.
 ידענו שנעמוד בתחרות קשה , ולא טיפחנו אשליות בדבר רווחים גבוהים. כדי למנוע אכזבה אמר אבי , " רווח קטן עדיף על שום רווח, עלינו להסתפק במועט" .
הורי חשבו שאני צריכה לקחת על עצמי את המכירה בשוק השחור בגלל המראה הפולני שלי .

הייתי מגיעה השכם בבוקר , בקור עז , לשוק של קיילצה. הייתי קטנה , רזה ומפוחדת. לא ידעתי כיצד למשוך לקוחות,  הרוכלים הפולנים האחרים התייחסו אלי בחשדנות  ואחר כך ברחמים. אבל הייתי תלמידה נלהבת .

בהמשך למדתי את השיטות של הרוכלים האחרים והתחלתי להרוויח כסף . הפחדים שלי נעלמו. ככל שהשתפרו מיומנויות המכירה שלי , כך גם הצליחו העסקים . גם  מיומנות האפייה של אמי השתפרה. הלחמניות שאפתה היו יפות ומכירתן הייתה קלה יותר. עם הזמן רכשנו לנו לקוחות קבועים שחזרו על מנת לקנות במיוחד את הלחמניות שלנו.
בזמן הפשיטות של הגרמנים  על השוק השחור לימדו אותי הרוכלים האחרים כיצד לברוח במהירות ולהסתתר.  בריצות הבריחה המהירות איבדתי  מדי פעם את הלחמניות , אך ניצלתי מהגרמנים. בזכותי עסקי הלחמניות בשוק השחור הצליחה משפחתי להמשיך לשרוד במסתור אצל המשפחה הפולנית.

מקור וקרדיט :
  נחמה טק , דמעות כבושות , סיפור של ילדות אבודה , יד ושם  , תש"ס , 2000

  

נחמה טק , ילדה בת 12 , מסתירה את הוריה במחבוא כאשר מגיעים הגרמנים



 בבית המשפחה הפולניה הנוצרית הסתתרו נחמה טק ואחותה שהתהלכו כפולניות לכל דבר , אך הוריה , לא יכלו להתהלך בגלוי בבית ומחוצה לו והיו בסכנה כל הזמן .

כותבת נחמה טק בספר הזיכרונות המרתק שלה :

" יום אחדה הגיעה זיוטקה הפולניה לדירת המסתור החדשה , מוטרדת ומתנשמת . היא שמעה חדשות מטרידות מפי טרזה. נראה כי מספר רב של פולנים , פעילי המחתרת, הסתתרו בקיילצה , שם תכננו לחבל במתקנים רבים ולהוציא להורג פקידים נאצים חשובים. פקיד נאצי אחד אכן נורה ערב לפני כן בדרכו הביתה. כאמצעי נגד , וכדי לתפוס את אלה האחראים ולחקור מעשי טרור נוספים , תכננו הנאצים חיפוש בקנה מידה גדול.

עוד זיוטקה מזהירה אותנו , הגיעו לאוזנינו קולות נביחה אדירים וכמעט מיד מלאה החצר הפנימית בגרמנים . רצתי לחדר הסמוך יחד עם הורי , שחמקו למקום המסתור שלהם מתחת לרצפה ללא מילה. החזרתי את המזוודה הישנה מעל לרצפה על מנת להסוות את מקום המחבוא . רגעים ספורים אחר כך פרצה קבוצת חיילים גרמנים לדירה , כשהם צועקים "פרטיזנר , בנדיטן , פרטיזנר , בנדיטן !" בזמן שהם התפרסו והתחילו בחיפושים , הצטרפה אלי סטפה בחדר השני. פחדנו להביט זו בזו , מתוך מחשבה שאם נעשה כך הפחד שלנו יתגלה. החיילים התעלמו מאתנו . הם חיפשו בתוך הארון , מתחת למיטות, בתוך המיטות . ואז ניגש אחד מהם לפינה שמתחתיה הסזתתרו הורי , הניח רגל בכל אחד מצדי המזוודה , ובחן את החלל שבין הארון לקיר .

לפתע שמענו את שיעולו  הכבוש של אבי שהסתתר במחבוא. הגרמני קפץ לאחור, ובלי שנגע עדיין במזוודה, הוא קימט את מצחו , הביט סביבו בחשדנות, ואחר כך הניד ראשו כלא מאמין. קימוט המצח החשדני התחלף בחיוך – חיוך קליל , משועשע , ותרני.

קפאתי על מקומי, מאמצת את מלוא השליטה העצמית שלא לשנות את מבע פני, ולא להיאנח בהקלה. הייתי מזועזעת מדי לחשוב בצורה הגיונית, ואני בטוחה שגם סטפה הרגישה כמוני. לא העזנו לתקשר בינינו , גם לא בעיניים. לאחר שעזבו הנאצים את בית המסתור , נכנסנו שתינו למטבח , עדיין מוכות הלם. גם אני וגם היא לא הזכרנו את השיעול.

 הגרמנים עלולים היו לחזור, לעתים קרובות הם חזרו במפתיע, ולכן היה בטוח יותר להמתין . רק כעבור שעה שחררנו את הורינו ממקום מסתורם . ובמשך שעה זו לא השתעל אבי ולו פעם אחת ."

מקור וקרדיט :
  נחמה טק , דמעות כבושות , סיפור של ילדות אבודה , יד ושם  , תש"ס , 2000

גיזה , נערה יהודיה בת 16 , עובדת בקנטינה של קצינים גרמנים



"בעוד אני עוסקת בעבודות משק הבית בבית המסתור השני שלי בעיר  קיילצה , המשיכה אחותי גיזה , בת 16 , לעבוד במועדון הקצינים הגרמנים , שהיה ממוקם בחלק הטוב ביותר של העיר . שם הם יכלו לאכול , לשתות ולהתרועע עם ידידים .
להוציא את מנהל המועדון, כל העובדים היו פולנים. אחותי הייתה הצעירה שבחבורה , והאחרים גוננו עליה. לא העלו כלל בדעתם שהיא יהודיה בזהות שאולה של נוצריה . 

היא הפכה במיוחד לחביבתו של הטבח הפולני , שנתן לה שאריות מזון כדי לקחת הביתה.  השיירים היו טובים הרבה יותר ממזוננו הרגיל, והיוו מעדן מיוחד. אחותי היתה יפה ואינטלגנטית וביצעה בשקדנות את כל תפקידיה, ועד מהרה קודמה בעבודה לתפקיד של ממונה על מלאי המזון. התפקיד  העניק לה גישה קלה לכל המזון במועדון הקצינים הגרמנים,  והיא התחילה  להביא הביתה, למקום המסתור שלנו ,  מצרכי מותרות כמו סוכר , בשר וביצים.

בשנות המלחמה הערצנו כל מי שהתאפשר לו לגנוב מהנאצים . לקיחה כלשהי מהנאצים הייתה מעשה פטריוטיות . פעולה נגד הנוגש. בה בעת המעשה היה מסוכן ואני פחדתי כל הזמן שיתפסו אותה.  למרות הסיכונים המשיכה אחותי לעבוד במועדון הקצינים והמשיכה בגנבות הקטנות.

יום העבודה שלה הסתיים רק בשבע בערב , ומשהגיע הסתיו והימים הפכו קצרים יותר , פחדה אחותי מהליכת חצי השעה הביתה, לבדה בחושך. העוצר נכנס לתוקפו בשעה שמונה, אך עד השעה שבע התרוקנו כבר הרחובות , בעיקר ברובע שלנו , ואי אפשר היה לדעת מי מסתובב בחשכה. שמחתי שביקשה ממני לפגוש אותה בסוף היום ולהתלוות אליה בדרכה הביתה. 

נהגתי לצאת לדרכי למועדון הקצינים הגרמנים בשעה מוקדמת , כשהעיר עדיין הומה אנשים . כשהגעתי לתחנת הרכבת ולשדרה המרכזית , בה היה מקום עבודתה.

התהלכתי שעה באזור המרכזי הסואן . כשהתעייפתי נכנסתי למועדון הקצינים הגרמנים והמתנתי עד שאחותי תהיה מוכנה לצאת. "

בטיולים אלו חלקנו סודות , חלומות ותקוות.

מקור וקרדיט :

  נחמה טק , דמעות כבושות , סיפור של ילדות אבודה , יד ושם  , תש"ס , 2000

נחמה טק , ילדה בת 12 , רעבה במסתור אצל משפחה פולנית

בעיירה אוווצק הוסתרנו שוב אצל משפחה פולנית נוצריה. לאחר שאחותי עזבה הפך האוכל לבעייה גדולה יותר בעבורי.  מרתה , האישה הפולניה, אשתו של טוסייק שדאג להסתיר אותנו , לא דאגה לנו לאוכל . לפעמים הייתי מצליחה לקנות בעיר לחם ובחשאי הייתי לועסת אותו . 

הייתי רעבה כל הזמן בבית המסתור אצל הפולנים  ובאחד הימים , כשהייתי רעבה במיוחד , נכנעתי ולקחתי לעצמי פרוסת לחם מתוך המטבח שלהם. היא גילתה זאת וצעקה עלי .

המשכתי לסבול רעב , ומדי פעם הייתי שוב הולכת לעיר וקונה לחם ולועסת הפרוסות לאט לאט בכנסייה שם מצאתי מפלט זמני.

 בבדידותי ובמצוקתי גיליתי את הספרייה הציבורית באוטוווצק . היא הפכה לידידתי , ועד מהרה הפכתי לקוראת נלהבת. לעתים קראתי ספר ביום.

מרתה , הפולניה, חזרה יום אחד מעבודתה והתחילה לצעוק עלי ברגע שעברה את מפתן הדלת . לדבריה , שאל אותה מישהו " את מרעיבה את בת אחותך למוות , עד כדי שהמסכנה צריכה לקנות לעצמה לחם? "  כשהיא מניפה בפני את אגרופה , צווחה , " מה יש לך?  את רוצה לבייש אותי , את רוצה לקלקל את שמי הטוב? "

במשך זמן מה לאחר פרשה זו  התרחקתי מכל החנויות . לבסוף חזרתי שוב לקנות לחם, אך הייתי זהירה הרבה יותר , ודאגתי לערוך את כל קניותי רחוק ככל האפשר מהרובע שלנו. רובד נוסף של סודיות, משולב בפחד מגילוי , הפך לחלק מהוייתי. כל חיי סבבו סביב הסתרה : הסתרת מחשבות , הסתרת רגשות , הסתרת מעשים , הסתרת מידע. לעתים הרגשתי עצמי כרובוט של פחד , תמיד במצב הכן, תמיד פוחדת שמשהו גורלי עלול להתגלות.

העברתי את הימים בדרכים שונות , אך בערבים הקשבתי תמיד לשריקות הרכבת . קולות אלה הוסיפו ממד חיובי לחיי . השריקות הביאו אתם הבטחה וסימלו את האפשרות שמישהו יגיע על מנת לקחת אותי מפה. שריקות הרכבת בחשכה עוררו בי ציפיות חזקות ליום שיבואו לחלץ אותו מהמסתור בבית המשפחה הפולנית.

מקור וקרדיט :
  נחמה טק , דמעות כבושות , סיפור של ילדות אבודה , יד ושם  , תש"ס , 2000


נחמה טק , בת 11, המצוד בתחנת הרכבת

בולק , בן דוד של המשפחה מצליח להשיג להם תעודות זהות חדשות של פולנים.

"במשפחתנו אבי ואני היינו דומים ביותר לגויים, אחותי  מעט פחות, , אך אמי ללא ספק , הייתה נראית יהודייה.

אחותי הייתה בת חמש עשרה ואני בת אחת עשרה והוחלט להעביר אותנו למסתור במשפחה פולניה.

נסעתי עם אמי ברכבת מלובלין לורשה , מתחזים לפולנים. הגענו בבוקר חשוך . הנוסעים המשיכו לרדת מהרכבת ואז הבחנתי באנשי הגסטפו המפוזרים לאורך הרציף , ורעד בלתי-רצוני הציף אותי ואחריו הרגשתי לחץ נוסף של ידה של אמי. בירכתי על קירבתה , עתה היא נטעה בי אומץ.

כשהמשיכו הנוסעים למלא את הרציף , התחילו הנאצים , בזריזות ובנחישות , להסתובב ביניהם . פה ושם נתלווה צעיר פולני לגרמני , ואז שמעתי את המילים המוכרות , "יודה" , "יודה" . הם האירו את פני הנוסעים בפנסים. אלו שנבחרו נדחפו בגסות לכיון בניין סמוך.  הצעיר הפולני סייע לגסטפו לזהות יהודים בזהות שאולה.


 ככל שהוסיפו הנוסעים להגיע לרציף , התחילו הנאצים ועוזריהם לנוע ביתר מהירות , כאילו קיימים דחיפות וחיפזון נוראיים. הארת פני הנוסעים בפנסים , הלכה וגברה . ליהודים היו עיניים עצובות. ידענו שניתן לזהות יהודים על פי עיניים עצובות אלה . דבר ידוע ומוכר לכל .  כבר בלובלין  אמרו לי הורי , חזרו ואמר , "העמידי פנים שאת שמחה. תחשבי על דברים שמחים. את חייבת להשתדל שעינייך יהיו שמחות ! בלי עיניים עצובות" .

באדישות מעושה  התבוננתי בדיסקרטיות בתנועות אחוזות התזזית של אנשי הגסטפו והקשבתי למילים  "יודה " , "יודה" .

תהיתי מדוע הדבר קורה כאן. הלא ורשה הייתה אמורה להיות מקום בטוח. איך ידעו הנאצים שיהודים רבים כל כך מגיעים לכאן ?

התקדמנו באיטיות לכיוון השער יחד עם ההמון הזורם. אבי הלך במרחק קצר מאחורינו. העמדתי פנים שאינני רואה את אנשי הגסטפו החגים מסביב. כשאמי הושיטה את התעודות שלנו, הנאצי בשער כמעט שלא הביט בהם. הוא חייך אלי וליטף את שערי הבלונדיני.  בזווית עיני ראיתי שאבי עבר את הבדיקה, בנועזות ובנחישות קרא לכרכרה , ועד מהרה היינו בדרכנו לביתו של בולק.

הסכנה הייתה עדיין קיימת ברחובות בחלק הארי של ורשה.  במאמציהם לתפוס יהודים בזהות שאולה , נעזרו הנאצים במשתפי פעולה פולנים. בדרך כלל היו אלה טיפוסים שחיו בשולי החברה, בעיקר סחטנים. הם איימו בחשיפה, ובאופן עצמאי הצליחו לסחוט כסף מידי היהודים עד שלא נותר כבר מה לסחוט, ואז , לעתים קרובות , הסגירו את קורבנותיהם לידי הגסטפו. הפולנים היו מסוגלים לזהות יהודים ביתר קלות מהגרמנים, ולכן אלה מבינינו שחיו בחלק הארי של העיר ורשה, פחדו מהם יותר משפחדו מפני הגרמנים. לא הייתה לנו כל דרך לדעת אם פולני מסוים הוא ידיד או אויב. באותם הימים היהודים נראו מפוחדים . הם התהלכו בזהירות , נעדרי ביטחון עצמי, רובם התאמצו נואשות להפוך לבלתי נראים . למרבה האירוניה, דווקא מאמצים אלה הם שגרמו להם לבלוט בשטח עוד יותר."

מקור וקרדיט :
  נחמה טק , דמעות כבושות , סיפור של ילדות אבודה , יד ושם  , תש"ס , 2000


יום שני, 23 באפריל 2018

מינה זילברברג, בת 11 , לבדה בגטו לודז' ובמחנה העבודה שטוטהוף




עדות משנת 1946 : מינה זילברברג , בת 15 ( בת 9 עם פרוץ המלחמה)

עד שנת 1940 גרתי עם הורי בגטו ורשה . 

אז הצלחנו לצאת לבז'אזיני לבית דודתי. הדרך מורשה הייתה מלאת ייסורים. שבועות של נדודים בהם סבלתי רעב . לאושרי היה קיץ וקל היה להשיג מקום לינה . קשה יותר הייתה שאלת המזון. 

על פי רוב הייתה האוכלוסייה אנטישמית ולכן נאלצנו בהמשך לישון תחת כיפת הרקיע וכיסויי היחידי היה מעילו של אבא .

סוף סוף הצלחתי להגיע עם אימא לבז'אזיני ואבא עמד לחזור לורשה.  בז'אזיני הייתה מסופחת למחוז הרייך . שם עבדה אמא תחת שבט הנוגש הגרמני. לא הצליחה לשלוח אותי לביה"ס ובלילות ישבנו יחד עם ספרים כדי להשלים לי השכלה. לא עברו ימים וגטו בז'אזיני חוסל ואני עם אחותי הקטנה הגענו לגטו לודז'.

הייתי אז בת 10 וחשתי בדידות איומה. הייתה לי הרגשה , שנתונה אני במדבר ללא נפש חיה. עוד השליתי את עצמי זמן-מה , שאפגוש את הורי. לימים הסכנתי לכול, נעשיתי אדישה והבנתי שנשארתי לבדי, בלי הורי שאהבתי אותם כל-כך.  כך החלו חי העצמאיים תחת השלטון הכפול , הגרמני והיהודי.

השלטון היהודי היה בידי חיים רומקובסקי , יו"ר היודנראט , משרת הגרמנים. חובת העבודה חלה על כל תושבי הגטו. עבדו אפילו ילדים בני 7. אני עבדתי במחלקת הקש 10 שעות ביום . העבודה הייתה אינטנסיבית  ומנת המזון קטנה מאוד ולעתים רק סלק. בחורף קפאנו בקור אך לעבודה הוכרחנו ללכת. מי שלא בא לעבודה הפסיד את כרטיס המזון.

 עם שחר אצתי לבית החרושת וקודם כל הייתי צריכה להשיג חבילה גדולה של קש ואותה קלעתי כל היום. רע ביותר היה היום השביעי של הלחם. בני לודז' ידעו היטב את הדבר הזה . את ככר הלחם היו מחלקים מראש לשבעה ימים, אך שאר האנשים היו אוכלים את הכיכר עד-תום עוד ביום הרביעי או החמישי לחלוקה , וביום השביעי סחבו את רגליהם בקושי ונגררו לעבודה. ואיך אפשר היה לעבוד ? רבים אזלו כוחותיהם והתעלפו ליד המכונות. לא פעם היו מקרי גסיסה במקומות העבודה.

וכך אצתי עם שחר לעבודה . השגתי את הקש. וסבלתי מנחת זרועו של סגן המנהל מר ויאטראק. אדם בעל אופי נבזה, אשר היה לא פעם נוטל מאתנו את הקש. אז הוכרחנו לקלוע מקש קצר , שהוצא ממזרונים, וידנו לא השיגה למלא את המכסה ולא קיבלנו את מנת המרק היומית של המחלקה. 

ויאטראק האכזר היה מרעיל את חיינו באופנים שונים. ימים רבים עבדתי על קיבה ריקה והעבודה הייתה למעלה מכוחותיי. נוסף על כך חנק האבק.

יללת הצופר הכריזה על שעה 4. המוני פועלים יהודים מהרו למשפחותיהם  ובתיהם . אף אני נחפזתי הביתה. אל מי? הייתי חוזרת אל קירות דולפים. חלונות קפואים. לרעב , בדידות וגעגועים אל ההורים האהובים. על סף ביתי נזכרתי כי אזלה מנת המזון ואצתי להתייצב בתור שבו הייתי עומדת כמה שעות . כזה היה יומי במשך שלוש שנים.

עם חיסול הגטו הובלתי לאושוויץ. בבלוק רב-מידות גרו 1500 איש. החזקים והבריאים נשלחו לעבודה. חולים , זקנים וילדים נדונו לאבדון. 

אחרי חודשיים הובאתי למחנה שטוטהוף , גרתי שם בבלוק של הזקנים , החולים והילדים. אחר מפקד הערב היו המון אנשים קפואים , יחפים ורעבים נדחקים לבלוק . המשגיחות הפולניות , ברבה וסטפה,  היו חובטות על ראשינו  ושופכות עלינו מים קרים.  הרוח מהים הבאלטי הקפיאה אותנו .

ברברה , המשגיחה הנרגזת , נתקלה בי יום אחד ליד חדר הרחצה ופתאום שפכה על גופי העלוב , המצומק,  שני דליים מים. פתאום זע בא משהו והיא נתנה לי שמיכה שבה התעטפתי, אך חומי עלה מרגע לרגע .

ולמחרת בשעת המפקד , כשקדחתי כולי בחום , הגיע האוברשארפירר שבחר קורבנות לתאי-הגזים, ואני מוטלת ליד השירותים בתוך שק קש ומכוסה אשפה. כך, הודות לחברותי , ניצלתי לא פעם מכיליון.

שלוש פעמים הייתי בתוך בלוק מס' 30 שממנו יצאו מדי יום ביומו משלוחים למשרפות . ולחברותי בלבד שהיו מחביאות אותי , חבה אני תודה שניצלתי מידי הנאצים.

בשטוטהוף החזקתי מעמד 11 חודש. לקראת סוף החורף חליתי בטיפוס וקשה לתאר את התנאים שבהם  הייתי נתונה. בינתיים העבירו הגרמנים את מחננו לעומקה של גרמניה . מדי יום יצאו טרנספורטים  למערב, אך אני לא יכולתי להצטרף. לבסוף עם הטרנספורט האחרון , יצאתי לדרך הזרה . בדרך זו נורתה חברתי הטובה , שנתלוותה אלי בגטו ובמחנות . אני קדחתי והייתי במצב גרוע , אך לא ארכו הימים והשיג אותנו הצבא האדום , שהביא לנו את חרותנו .

מקור וקרדיט :

בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.


חיה אברמוביץ , בת 14 , בצעדת המוות של הגרמנים



 עדות משנת 1946 :חיה אברמוביץ , בת 14( בת 7 עם פרוץ  המלחמה)

נולדתי  בחודש מאי 1932 בעיירה הולשאן , 70 ק"מ מוילנה. היינו שלושה ילדים , אח קטן , אחות ואני. תחילה למדתי בבית ספר עברי , אחר כך ,  עם כניסת הרוסים , בביה"ס רוסי , כיתה ג' .

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים. מיד הכניסו אותנו , היהודים לתוך גטו. בינתיים נפטר אבא. בגטו היינו שנה ואז הועברנו לגטו גדול יותר , לעיירה אושמיאנה.  כשהגענו לשם החלה האקציה ואמי נתפסה .  האקציה נערכה בידי המשטרה היהודית הוילנאית . אני ואחי נשארנו יתומים . אמא הובלה בין המון גברים ונשים 7 ק"מ מהגטו. שם הוחזקו יומיים בתוך גורן ולבסוף נורו על ידי הגרמנים.
הייתי יוצאת מחוץ לגטו להשיג מזון בשביל אחי הקטן ובשבילי. מכרתי חפצים שנשארו לנו . כך חיינו 6 בדלות חודשים. ואז חיסלו את הגטו . חלק הועברו לגטו קובנה ווילנה ורבים הובאו לפונאר ושם נרצחו.

אני ואחי ברחנו אל אחותנו במחנה ז'אזמיר. שם עבדנו בכביש. כעבור שלושה חודשים הועברנו לגטו קובנה. הוכנסתי עם אחי לבית יתומים ואחותי הלכה לעבוד במתפרות. רעבנו ללחם .

פעם קמנו בבוקר – מהומה , צעקות . הגטו  מוקף רוצים לרוץ ולא יודעים לאן. התחילה האקציה נגד ילדים . הגרמנים גרשו לתוך מכוניות. חטפו ילדים מחיק אימהותיהם. שיסו את הכלבים. אותי ואת אחי הקטן השליכו לתוך מכונית. אשנבי המכונית צובעו שחור ולא ראינו כלום. המכונית טרם נתמלאה ונסעה לבית נוסף על מנת לקחת את הילדים החסרים למכסה . באו המפקד הגרמני של הגטו רינג ועוזרו גאקה. ביקשתי שיניחו לי ולאחי לצאת. שאל אותי הגרמני , בת כמה אני . עניתי : "בת 16 , מוכשרת לעבודה ועובדת בבית ספר מקצועי" . הניחו לי לצאת , אך את אחי , שהיה קטן , סגרו במכונית. לא רציתי ללכת בלי אחי , אבל הגרמני הרביץ לי עד שאבדה הכרתי . התחבאתי.

האקציה נמשכה יומיים . הילדים נסחבו כפגרים-מתים. הגטו התרוקן  מילדים. אני באתי לאחותי. כעבור שלושה חודשים חוסל הגטו. אלה שסירבו ללכת ואלה שהתחבאו נשרפו חיים. בסך הכול הייתי עם אחותי שנה וחצי בגטו קובנה . אחר כך הובאנו למחנה הסגר בשטוטהוף , 30 ק"מ מדאנציג. שם חיינו חודש ימים . רצו כבר לקחת אותי לקרימטוריון , אך התחמקתי והלכתי עם אחותי לחפור חפירות-מגן. העבודה הייתה קשה ומפרכת מאד , בפרט שהיינו רעבים תמיד. וכך סבלנו קשות במשך שנה. שמרו עלינו אנשי ס.ס.

האנשים נפלו מסביב כזבובים, בקור וברעב , כי לא היה להם לבוש חם ולעבודה הוכרחו לצאת מדי יום ביומו.

הרוסים הלכו והתקרבו, ואני והשבויים גלינו מהמחנה ויצאנו לדרך ארוכה של צעדת מוות.  20 נשים מתו ו300 היו חולות ו500 בריאות-למחצה. אני ואחותי היינו בין האחרונות בטור הצועדות בצעדת המוות . היה זה חודש ינואר , חודש הקור . הלכנו יחפות עם מעילים בלויים . במשך יומיים עברנו 80 ק"מ וביום השלישי החלטנו : לא נמשיך ללכת! הרגליים קפאו ושום אוכל לא קיבלנו. הגרמנים הכניסו אותנו לגורן מלא קש ורצו לשרוף אותנו חיים , אך לא הספיקו כי הרוסים הגיעו קרוב והגרמנים התפזרו בבהלה. למחרת שוחררנו . היה זה ב21 בינואר 1945 .

חזרנו הביתה ובאתי להסתכל בקברה של אמא. אחר כך נסענו לפולין  ונכנסנו לקיבוץ ההכשרה "דרור". אחותי לקיבוץ בוגר יותר ועתה נמצאת אני בדרך לארץ-ישראל , שם נבנה לנו בית משלנו.

מקור וקרדיט :
בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.


רחל שטוק , בת 11 , רועת פרות בזהות נוצרית



  עדות משנת 1947 : רחל שטוק בת 13 ( בת 6 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בוילנה בשנת 1933 . למדתי בביה"ס יהודי . אבי היה נפח , אמי תופרת. כשהייתי בת שש נפטר אבי ממחלת השחפת . זמן קצר אחרי כן נכנסו הגרמנים ואחרי כמה חודשים גרשו אותנו לגטו.

אמי עבדה אצל הגרמנים. פעם אחד אמר לה גרמני אחד : "שמעתי שעומדת להיערך אקציה ואת אינך דומה ליהודייה. קחי את ילדיך והימלטי" ! שמעה אימא והובילה אותנו לכפר , אך כעבור כמה חודשים באה הדודה וסיפרה לאימא, שבגטו שורר שקט .

חזרנו לגטו . שם חיינו 20 איש בחדר צר. בשעת האקציות היינו מסתתרות. עד שהתחילו לדבר כי שעת החיסול קרובה ואימא החליטה להעביר אותי ואת אחותי הקטנה לכפר.  בבוקר מוקדם קמנו ב-5 ואת האחות הקטנה השארנו כשעודה ישנה. אמרנו לדודה שתשגיח עליה.  כשבאנו לכפר הורדנו את הטלאי הצהוב.. באנו אל אישה אחת אבל היא פחדה לקחת אותנו לביתה .  נכנסנו לתוך הקמה הגבוהה ואימא הלכה להביא את האחות הקטנה.  כאשר הגיעה האם התברר שהגטו מוקף בחיילים מכל הצדדים והתחילה האקציה הגדולה.

גויה אחת נסעה אתי למכר שלה בכפר קולניה וילנסקה. בביתו נכנסתי לעבודה כרועת-פרות. היו לו לבעל הבית 4 בהמות והוא שילם לי בתפוחי אדמה וחיטה.
לא ידעו כי אני יהודייה . חקרו אותי על אודות הורי סיפרתי כי אני ממשפחה פולנית ואמי מתה. אבי ואחי הלכו לחזית ואין לי כל ידיעה מהם. הייתי בבית יתומים פולני ומשם הביאה אותי דודתי לכאן.

רעיתי את הפרות כל יום.

אחרי זמן  שאלו אותי אם הייתי כבר בטקס הקומונה הקדושה( כמו טקס הבת מצוה עם ביטויים נוצריים) . עניתי שאינני זוכרת , מפני שהורי לא היו דתיים. דברו בעלי הבית עם הכומר והוא העביר אותי את טקס הקומניה. הייתי עם ילדי הנוצרים ואחרי כן הלכתי מדי שבוע עם הנוצרים לוידוי.

פעם אחת ישבנו ואכלנו ארוחת ערב . לפתע ראינו מבעד לחלון שני קצינים סובייטים. נדמה היה לי שאני חולמת. האיכר נבהל וקם והם שאלוהו האם מצויים גרמנים בסביבה. לאחר כמה ימים נכנסו הרוסים, ואני טרם סיפרתי שאני יהודייה.

כאשר השתחררה אימא ממחנה הריכוז יצאה מיד לחפש אותי . כאשר הגיעה לכפר בלילה סיפרה שהיא דודתי . קמתי ויצאתי והנה רואה אני את אמי . נפלתי על צווארה בנשיקות ובקריאה "אמא".

עמד האיכר ומשך בכתפיו. כך נודע להם שאני יהודייה.  נשארתי שם עוד זמן-מה . בעלת-הבית הגויה כעסה עלי וקראה לי  "יהודייה מצורעת" . אמרתי לה : אחרי השחרור אינני רוצה לסבול ממך – ועזבתי את ביתה.

מקור וקרדיט :
בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

  עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"  וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .

מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.

היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.

כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.

בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאב  מאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בבכי. בסוף הגעתי לוילנה והסתובבתי בעיר כנוצרי. אילו תפסו אותי , מר היה קצי . התהלכתי וידעתי שקרוב יום מותי.  כדי להתקיים הלכתי בתור יהודי  לגרמנים . עבדתי עבודות כפייה אצל הגרמנים.

בגטו נערכו כל הזמן אקציות, שמעתי את זעקות הנשים והילדים שנתפסו והובלו לפונאר.

פעם , כחום היום, ניצבתי בתור ללחם ופתאום הקיפו ליטאים וגרמנים את הגטו וערכו אקציה . קמה מהומה , ריצה וזעקה. נמלטתי לעליית גג ומשם שמעתי צעקותיהם של האימהות והילדים והמשכתי להסתתר בגג . מצאתי ארובה בגג שם הסתתרתי עד שנגמרה האקציה.

אז יצאתי לרחובות הגטו שם היו מוטלים ילדים שנרצחו ע"י הגרמנים וגם אנשים מבוגרים.  הפסקתי ללכת לעבודות-כפייה אצל גרמנים ומצאתי לי במרתף אחד "מלינה" ( מקום מחבוא) שאפשר לעבור בה לעיר. משם הייתי יוצא לכפר ופושט יד . כך סיכנתי את עצמי מדי פעם.

פעם הוצאתי את ראשי מה"מלינה"  וראיתי ליטאי אחד שהתהלך עם ארוסתו. הוא גילה אותי והוביל אותי למשטרה. במשך חודש ימים הרביצו לי השוטרים הליטאים ואחר כך הועברתי לבית החולים היהודי בגטו.

אלה תולדות חיי בתוך הגטו: בשעת כל אקציה הייתי מסתתר בארובות ומסכן את חיי. הגטו כבר היה כמעט ריק מתושביו היהודים. אחר כך הביאו הגרמנים עוד יהודים מהעיירות הסמוכות  והושיבום בגטו. תושבי הגטו היהודים הובלו כל פעם לפונאר, לגיא ההריגה .

הבנתי שמוכרח אני לברוח מהגטו. עכשיו לא היו לי "מלינות" ונאלצתי לרדת בחבל מבית-קומתיים לתוך סמטה שקטה מהצד השני של רחוב לידסקה. כך נמלטתי מהגטו מבלי לדעת לאן .

סובבתי בכפרים וביקשתי עבודה של רועה פרות. סיפרתי שאבי יצא למלחמה ואמי מתה ואני שמי סטינסלב סאנקביץ. הייתי אצל איכר אחד שנה וחצי . רעיתי פרות , הלכתי עם הנוצרים לכנסייה ואף התפללתי- הכל הוכרחתי לעשות. הייתי מתפלל בפולנית , אך בלבי ידעתי בין כך וכך שאני יהודי . עבדתי קשה ושתקתי . ידעתי שאני בזהות שאלה, אך הבלגתי . בשנת 1944 שיחרר אותנו הצבא האדום , אך את האכר לא עזבתי כי לא היה לי לאן ללכת. חשבתי שלא נשאר יהודי בחיים, אך לאחר כמה חודשים אמרתי לאיכר שאני רוצה ללכת. הוא סייע לי והלביש אותי יפה. הגעתי לוילנה שם סידרו לי עבודה. הגיעו חיילים יהודיים וסיפרו כי מפולין אפשר להגיע לארץ ישראל . כמה פעמים נסעתי מסתתר בקרון בהמות והסתתרתי שם  כאשר הרכבת חצתה הגבול,  בסוף הגעתי ללודז' ושוב הייתי אדם בין אנשים.

מקור וקרדיט :
בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.


יום ראשון, 22 באפריל 2018

מסע ההישרדות של דוד ברגמן ז"ל , בן 11 בצרפת בתקופת השואה

דוד ברגמן נולד ב-1931 בפריז כבן למשפחה מתבוללת מפולין. עם פלישת הנאצים לצרפת, ב-1940, בעודו ילד בן תשע, צפה מקרוב בכניסתם של החיילים הגרמנים לעירו. "המראה היה זוועה", סיפר בסרט התיעודי "כמו מלכת אנגליה", שביים מיכה שגריר.



ברגמן חי עם אמו בקומה החמישית של בית דירות. אביו עזב את הבית עם פרוץ המלחמה. באחד מימי חודש יולי 1942 אמו קראה לו לשיחה. "מחפשים אותי. יכול להיות שנצטרף להיפרד", אמרה לו. "ואז היא הכינה אותי לחיים", סיפר. "מה שלא יקרה - תברח. ותמיד תעשה ככה שיאהבו אותך", אמרה לו.
למחרת מילא אחר הוראותיה, כשאנשי הגסטאפו, מלווים בשוטרים צרפתים, פרצו לדירתם, בעקבות הלשנת השוערת. "כששמעתי את נקישות מגפי הגרמנים במדרגות פרצתי בבכי היסטרי", סיפר.

נאמן להוראות שקיבל מאמו, הוא פתח בריצה "מטורפת", כדבריו, לעליית הגג, יחד עם שכנתו, אף היא נערה יהודיה. כששוטר צרפתי מצא אותו שם, הוא אמר לו "תתכופף", והציל את חייו.

בהמשך, כששב לביתו, ראה צלב קרס על הדלת וגילה כי השוערת גנבה את השמלה של אמו וכן את מיטתו. כשתהה על כך, בעלה בעט בו החוצה מהבניין, כשהוא צועק לעברו: "תסתלק מפה, יהודון".

אמו גורשה למחנה הריכוז דרנסי. יומיים לאחר מכן הצליחה, בדרך לא דרך, להבריח גלויה לבנה. "היא כתבה לי שהיא כל כך רעבה, עד שהיא אוכלת קליפות של תפוחי אדמה", סיפר ברגמן. שבועיים לאחר מכן נרצחה באושוויץ. "אני מדמיין מה עבר עליה כשהיא חושבת על כך שהשאירה אותי לבד בפריז. מה אמא יכולה להרגיש. איזה סבל זה", אמר.

בהמשך שוטט ברחובות פריז עם חבורת נערים צרפתים, שנהגו לשדוד תכשיטים, לגנוב אוכל ולנפץ חלונות ראווה. את הטלאי הצהוב החביא עמוק בכיסו. "החיילים הגרמנים נורא אהבו אותי והיו מפנקים אותי עם סוכריות ושוקולד", סיפר. באחד הימים הוא הונצח בזרועותיו של חייל גרמני, בצילום שהפך לכרזת תעמולה, שבה הנאצים ביקשו להראות כי הם דואגים לילדים הצרפתים.

לאחר מכן הסתתר בזהות של נוצרי אצל איכרים בחווה מרוחקת. ב-1943 הצליח לעבור בחשאי את הגבול לשוויץ, שם חגג בר מצוה. בדרשה שנשא בבית הכנסת בז'נבה אמר כי תקומת העם היהודי תהיה בישראל. במאי 1945 עלה לארץ.

התחנה הראשונה שלו היתה כפר הנוער בן שמן. "למדתי עברית במהירות אדירה. רציתי להיות צבר ומלח הארץ והתכחשתי באופן טוטאלי לצרפתית שלי", סיפר. על רקע זה פרחה, בהמשך חייו, גם אהבתו לאשתו רינה, צברית ילידת ירושלים. "חיפשתי שורשים, משהו אמיתי. הרגשתי שעם רינה אני, הפליט, מתחבר לפה", אמר.

מלחמת העצמאות שוב הפך חסר בית, לאחר שבן שמן פונה מיושביו. כעת הסתובב ברחובות תל אביב, גנב אופניים ומכר אותם לסוחרים. בלילות מצא מחסה בקן השומר הצעיר, משם התגלגל לתנועה הקיבוצית. כך מצא עצמו, אחרי המלחמה, בגרעין המייסד של קיבוץ נחשון, שם היה לרועה צאן.
כעבור שנה יצא לקורס במאים שפתחה ההסתדרות, משם המשיך לתפקיד במאי להקת הנח"ל, במסגרתו זכה לעבוד עם כשרונות כמו יוסי בנאי ונחמה הנדל.

בהמשך למד בימוי ותיאטרון באירופה, ביים הצגות בתיאטרונים שונים ולימד במשך 40 שנה ב"בית צבי", אותו גם ניהל בין 1972 ל-1981. לצד זאת עסק גם ביצירה קולנועית וביים את הסרט התיעודי"המכה ה-81לצד חיים גורי, שהיה מועמד לאוסקר.

אשתו רינה, אם שלושת בניו, מתה ב-1985 בטרם עת. בעשורים הבאים ועד מותו בחודש מרץ האחרון, היה בן זוגה של הזמרת אורה זיטנר. לצדה, הוא הותיר את ילדיו ונכדיו וכן את ילדיה ונכדיה.


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....