ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שלישי, 27 בדצמבר 2016

מכתבים מלאוקדיה



לאוקדיה ירומירסקה (בפולנית: Leokadia Jaromirska ; 1907 - 1979), הייתה מתנגדת לנאצים וחסידת אומות העולם מפולין.

פעילותה בתקופת השואה

לאוקדיה ירומירסקה התגוררה בביאלולקה (Bialoleka), פרבר של העיר ורשה. לא היו לה ילדים ובעלה נאסר ב-1940 כאסיר פוליטי.

באחד הבקרים באוקטובר 1942, בדרכה לעבודתה, שמעה בכי, והבחינה בילדה ובתינוקת בת 8 חודשים שננטשו ליד גדר של מנזר. שנים רבות אחר כך סיפרה כיצד היא וחברתה אספו את הילדות. האשה השנייה לקחה את הילדה אל ביתה ולאוקדיה אספה את התינוקת. 

בסיום יום העבודה מיהרה אל ביתה של האישה וגילתה שזו נבהלה ולקחה את הילדה המבוגרת אל תחנת המשטרה.

 לאוקדיה אימצה את התינוקת וקראה לה בשם בוגומיליה (מתנת האל) או בשם החיבה - "בוגושיה". בקושי רב הצליחה למצוא דרך לפרנס את התינוקת ואת עצמה, ואפילו לשלוח חבילות לבעלה שהיה כלוא כל אותה העת באושוויץ.

כאשר הרוסים התקרבו, נאלצה להתפנות מביתה ונדדה עם הילדה ממקום למקום בחיפוש אחר מזון ומקום לינה. למרות התנאים הקשים, טיפלה ירומירסקה בילדה במסירות לאורך כל המלחמה, הגנה עליה והעניקה לה חום ואהבה.

לאחר השואה

בתום המלחמה חזר בולק, בעלה של ירומירסקה, מאושוויץ תשוש וחלש. הזוג חזר לחיות בביאלולקה בבית הרוס וניסה לשוב למסלול של חיים תקינים עם הילדה.

אבי התינוקת, גניוק (גרשון) יוניש, שרד את המלחמה והמחנות. אשתו נרצחה בשואה. הוא חזר לפולין בחיפוש אחר בתו התינוקת אותה השאירו הוא ואשתו ליד מנזר בתקווה שתינצל. יוניש הגיע לביתה של ירומירסקה לקחת את בתו חזרה. הוא זיהה את הילדה בזכות כתם לידה שהיה לה.

למרות תחנוניה של לאוקדיה שישאיר את הילדה אצלה, נאלצה בצער רב להשיבה לאביה.

בוגושיה ששמה האמיתי היה שפרה יוניש עלתה לארץ יחד עם אביה. לימים הפכה לחברה בקיבוץ שער הגולן, נישאה ליורם קוצר, ולבני הזוג נולדו 3 ילדים. 11 שנים לאחר פרידתן בפולין, החלה שפרה לכתוב מכתבים ללאוקידה. מכיוון שמעולם לא למדה קרוא וכתוב בפולנית, נעזרה בחבר קיבוץ שהיה דובר השפה. 

יורם בעלה של שפרה היה זה שעודד את הקשר וכתב ללאוקידה בקשה למלא את המידע החסר בזיכרונות הילדות של אשתו. בזכות התיווך של הבעל סיפרה לאוקדיה את סיפור התקופה שעברו שתיהן ביחד במלחמה.

בנובמבר 1968 הוכרה ירומירסקה על ידי מוסד יד ושם בתור חסידת אומות העולם.

יורם הזמין את ירומירסקה לבקר אותם בישראל, הם לא זכו להיפגש: לפני שהגיעה ירומירסקה לישראל ב-1969 נהרג יורם בעת שירות המילואים. לאוקידה הגיעה לישראל ונשארה במשך שישה שבועות עם שפרה ומשפחתה. השתיים נטעו עץ לכבוד לאוקדיה בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם.



ראו גם :
מכתבים מלאוקדיה סיפורה של שפרה עברי

הוותיקן והילדים ניצולי השואה


שאלת הוותיקן והילדים ניצולי השואה היא אחת הבעיות הראשונות שבאו על פתרונן לאחר מלחמת העולם השנייה. הרקע להתרחשויות נשאר לוט בערפל עוד זמן רב. רק מאמר שפורסם בראשית 2007 מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים.

גורלם של הילדים ניצולי השואה היה בעייתי במיוחד. בתום המלחמה הם נותרו ללא בני משפחה קרובים, ושוטטו בחבורות בערי אירופה. היו נערים ונערות שנמסרו לחסות המנזרים הקתוליים. ילדים קטנים נמסרו, בדרך כלל, על ידי קרובי משפחה לידי משפחות נוצריות, המוכרות למשפחותיהם, בתקווה לאסוף אותם חזרה לביתם, בתום המלחמה.


בשנת 1947, לאחר מאמצים רבים של יהדות העולם, נאמר לרב הראשי לארץ ישראל, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כי הוותיקן ינחה את בני הדת הנוצרית להשיב את הילדים ממוצא יהודי לחיק היהדות. הוותיקן לא נתן הצהרה מפורשת על כך, בין השאר בשל העובדה שהיה ברור לו שהכוונה המוצהרת הייתה לקחת את הילדים לארץ ישראל, תוכנית שהייתה מנוגדת לאינטרסים של הוותיקן באזור. עם זאת, במהלך השנים 1945 ו-1946 נמסרו ילדים יהודים שהיו בידי קתולים לארגונים יהודיים ללא קושי. אריה קובוביצקי, לימים אריה ל. קובובי - יושב ראש יד ושם הגיע למסקנה, שלהנהגה היהודית לא היו חילוקי-דעות עם ההיררכיה הקתולית בשאלת הילדים ניצולי השואה.

 

מקרה מיוחד, שהעלה את העניין הציבורי בהשבת הילדים היהודים, התלקח בעיקר בצרפת עם פרשת פינאלי, בראשית שנות החמישים: היהודים הגישו דרישה לכנסייה הקתולית להחזיר שני אחים יתומים, והכנסייה השתמשה בטבילה כטיעון להשארת הילדים בידי קתולים. במקרה זה הכנסייה ויתרה בסופו של דבר והילדים הוחזרו. למעט האחים פינאלי, לא היו בצרפת כמעט, אם בכלל, פרשות שנגעו לחזקה על ילדים יהודים שהוטבלו - עובדה שבגללה הגדיר צייד-הנאצים וההיסטוריון סרז' קלרספלד (Klarsfeld) את עניין הילדים הניצולים כ"סערה בכוס מים".

 

  לסקירה המלאה

 

הוותיקן והילדים ניצולי השואה – ויקיפדיה





משחקים וצעצועים בתקופת השואה



דניאל כהן

בעקבות מלחמת העולם השנייה המשחקים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם של הילדים, הילדים נקשרו אליהם מאוד ולא היו מוכנים לעזבם.

הילדים היו נמצאים במשך כל היום בתוך הגטו בתנאים לא ממש טובים וקשים, חלקם לבד וחלקם עם אחיהם ומשפחותיהם, כדי לעודד את המצב ולנסות לשפר אותו החליטו ההורים להביא לילדיהם משחקים שונים או שהילדים היו מכינים או ממציאים בעצמם משחקים שונים שינעימו את זמנם ויצליחו לשמור עליהם שקטים בתוך הגטו שהנאצים לא ימצאו אותם ואת משפחתם ויהרגו אותם ועוד משפחות שונות בגטו.

המשחקים באותה תקופה היו לצידם של הילדים, הילדים אחזו בהם לכל אורך המלחמה והם אלו שעזרו להם להיאבק והיו מקור לעידוד במהלך השואה.
המשחקים היו מחולקים לכמה סוגים, חלק מהמשחקים היו בנויים מעץ, חלקם מנייר, והשאר היו עשויים מבגדים או צמר שמהם הכינו בובות שונות.

בנוסף היו גם משחקים שלא קשורים לחומר גלם מסוים כמו מחבואים, משחקי כדור, תופסת, תפירה, משחקי שלג (אם היה באותו אזור מושלג)  וכו'..
חלק מהמשחקים היו קשורים לחיי המציאות שלהם בגטו וסיפקו מידע, כלומר הם התקשרו למה שהיה בתקופת המלחמה והיו כאמצעי למידה לילדים שהיו עוסקים ומשחקים בהם וחלקם היו משחקים שהיו חבויים בהם דברים שונים ששימשו להצלה.

משחקים וצעצועים בתקופת השואה-דניאל כהן | כשהעבר והעתיד נפגשים




אלכס קלבר / לֶשֶק פריבק – אימא יש רק שתיים




אלכסנדר ארנון נולד כאלכס קלבר, חודש לפני שהנאצים פלשו לברית המועצות ולכל השטחים תחת שליטתה במבצע ברברוסה.

הוריו נרצחו זמן קצר לאחר מכן והוא נותר בידיה של משפחה נוצרית, אשר גדלה אותו באהבה רבה כבנם, ושמו החדש היה לשק פאריבק.

במשך כל זמן המלחמה ולאחריה עד היותו כבן שש לערך, לא ידע שהוא ילד מאומץ ויהודי. בתקופה שלאחר השואה, שבה החלו לחפש אחר ילדים יהודים שנותרו בידי נוצרים, הגיעו גם אליו.

הוא נלקח מתוך משפחתו החמה והאוהבת ונשלח לבית ילדים בקרקוב.

כעבור עשר שנים עלה לישראל (עליית גומולקה) ונקלט יחד עם קבוצת ילדים בקיבוץ נווה איתן.

ולריה פאריבק, האם המאמצת הנוצרית,  זכתה להימנות בין חסידי אומות העולם!

 מקורות המידע :

אלכס קלבר / לֶשֶק פריבק – אימא יש רק שתיים | בשביל המילים

 

סיפור חייו של אלכס ארנון - בשביל המילים



הלכה לעולמה האישה שהצילה עשרות ילדים בשואה



מריון פריצ'רד, בת 96, סייעה ל-150 יהודים, מרביתם ילדים, עם אוכל, ביגוד ומחסה במלחמת העולם השנייה בהולנד. היא הוכרה כחסידת אומות העולם לפני 35 שנה. "ההורים החדירו בי את המרדף אחר הצדק", סיפרה בעבר

מריון פריצ'רד, שהצליחה להציל עשרות רבים של יהודים בהולנד בתקופה מלחמת העולם השנייה, הלכה לעולמה והיא בת 96. בנה, ארנולד פריצ'רד, הודיע היום (ד') כי אמו נפטרה ב-11 בדצמבר בוושינגטון, לאחר מאבק בטרשת עורקים מוחית. בשנת 1981 הכיר מוזיאון "יד ושם" בפריצ'רד כחסידת אומות העולם.

פריצ'רד, במקור עובדת סוציאלית מהולנד שבזמנו נקראה ון-בינסברגן, סייעה לכ-150 יהודים, בהם ילדים רבים, ובין היתר סיפקה להם אוכל ובגדים. היא הצליחה להביא רבים מהם למקומות מסתור מפני הנאצים, אך תמיד התעקשה כי היא לא הייתה יכולה לעשות זאת מבלי עזרתם של אנשים אחרים ונוספים. היא הייתה בת 19 כאשר הנאצים פלשו להולנד ב-1940.


ראה גם :
ראה גם :

מריון פריצ'רד – ויקיפדיה



אספתי את הצלבים שלי, ועזבתי את המנזר כמו גנב





מאת : רונית רוקאס

"כ-5,000 ילדים יהודים נותרו בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה, רובם בזהות נוצרית שאולה. "בחסדי זרים", מחקר חדש של הד"ר נחום בוגנר, עוסק בילדים האלה, שנותקו מהוריהם, נאלצו להתכחש לעברם, ולבסוף שבו אל היהדות, לעתים תוך התנגדות גדולה.

אירית ר' קופר היתה בת 12 כשיצאה עם אמה מהגטו בעיר מינסק-מזובייצקי וצעדה אתה אל אחד מכפרי הפולנים באזור. הן ידעו שאם יימצאו מחוץ לגטו, יומתו במקום, אבל הרעב היה קשה, ואחד האיכרים הבטיח שאם הילדה תעבוד היטב, תקבל המשפחה בתמורה שק תפוחי אדמה בכל חודש. "כל הדרך אמא ביקשה ממני שלא אתנצר, שלא אשכח שאני יהודייה", מספרת קופר, שבאה ממשפחה חרדית. בימים הראשונים, כשהיתה יוצאת עם הפרות אל המרעה, היתה לוחשת את הסוד באוזנה של אחת הפרות, מספרת שהיא יהודייה, ששלוש אחיותיה ואמה נותרו בגטו, ובוכה. אחר כך הפסיקה. "למדתי להחביא את יהדותי ואת כל המטען שהבאתי אתי מהבית", היא אומרת.
חודשים אחדים אחר כך, באוגוסט 1942, גילו אנשי הכפר שקופר יהודייה, והיא גורשה משם. בדרך חזרה הביתה שמעה במקרה שהגרמנים חיסלו את הגטו, והיא החלה לנדוד בין כפרי האזור. "בחודשים הראשונים של תקופת הנדודים שלי", אומרת קופר, "פעם אחר פעם זיהו שאני יהודייה. אחד אמר שאני עושה תנועות של יהודים, שני טען שאני לא יודעת להתפלל. במשך הזמן לימדתי את עצמי לא לעשות תנועות של יהודים ולהמעיט בדיבור. אבל באחת הפעמים, אחרי הלילה הראשון בבית האיכר, קמתי בבוקר והוא אמר לי: 'למה אמרת שאת פולנייה, כל הלילה דיברת יידיש'. אז כדי לשרוד ניתקתי את עצמי מהעבר, מהמשפחה שלי, וחשבתי רק מה אעשה מחר".
כמיליון ילדים יהודים עד גיל 14 חיו בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. על פי האומדן, רק כ-28 אלף שרדו, ומתוכם כ-5,000 ילדים בלבד ניצלו על אדמת פולין, רובם בזהות נוצרית שאולה. "בחסדי זרים", מחקר חדש של הד"ר נחום בוגנר, שנעשה במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, עוסק בילדים האלה, שנותקו מהסביבה החברתית שהורגלו בה ומהוריהם שהפקידו אותם בידי זרים. ילדים שהסתתרו בפולין במנזרים ובבתי משפחות נוצריות בערים ובכפרים, שנאלצו להפנים זהות מזויפת ולהתכחש לעברם, ובסוף המלחמה שבו אל החברה היהודית, לעתים תוך התנגדות גדולה.
בוגנר, חבר קיבוץ נתיב הל"ה, פגש בילדים האלה לראשונה כשיצא מיערות פולין שבהם הסתתר בתקופת המלחמה, והוא בן 12. הוא היה הילד היחיד ששרד ממחנה של משפחות יהודיות, שבתחילה מנה כ-130 מבוגרים וילדים, ועם השחרור, ביולי 1944, נותרו בו כ-40 איש בלבד. ילד בודד, ללא הורים, ללא משפחה, שניצל גם הוא בחסדי זרים.
עם השחרור חזר בוגנר אל לבוב, ופנה אל אחד מבתי היתומים שהקימו הרוסים בעיר. שם הוא פגש בילדים שנאספו אל בתי היתומים מהמנזרים, מהכפרים, מבתי המשפחות הנוצריות, ועכשיו תיעבו את יהדותם. "הם לא רצו לחזור אל היהדות", מספר בוגנר, "זה גרם להם כל כך הרבה סבל שהם רצו להתנתק באופן חד ומוחלט. במלחמה הם אימצו בהתלהבות את אורח החיים הנוצרי, ובבית היתומים הם המשיכו להתפלל לישו, והילדות הסתובבו עם שרשראות של צלב".
אספתי את הצלבים שלי, ועזבתי את המנזר כמו גנב - כללי - הארץ


יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

הילדה לאה בלומנקרנץ מציצה מהחלון


לאימא של לאה בלומנקרנץ מהעיר טרנוב הייתה חברה פולניה טובה , ינינה ולנגה. אחרי אחת האקציות ביקשה ממנה האם שתציל לפחות לא לאה הקטנה שהייתה אז בת חמש. ולנגה אספה אליה את לאה והסתירה אותה בבית שבו התגוררה עם הוריה.

ביום , כשהמבוגרים נעדרו מהבית, ישבה לאה סגורה בדירת הגג, ובערבים הייתה מצטרפת לבני המשפחה ומבלה עמם. בית משפחת ולנגה היה בית תרבותי , ובני הבית נהגו בה יפה, אך היא השתעממה כשנשארה לבדה בבית.

באחד מימי "הכלא" שנכפה עליה, היא השתעממה מאד ולכן החליטה להציץ החוצה דרך החלון לראות מה קורא שם. פתאום הבחינה באישה המביטה בה מהבית שממול ומנופפת לעברה באצבע מאיימת. לאה הבינה שעשתה משהו שלא הייתה צריכה לעשות, נבהלה וסיפרה על כך לבעלי הבית. 

אחרי  התייעצות ביניהם , החליטו בני משפחת ולנגה שמוכרחים לסלק במהירות את לאה הקטנה מהבית מחשש של הלשנה.

האפוטרופסית שלה , ינינה ולנגה, נטלה אותה אל מכרה שלהם, אישה קשישה שהתגוררה בפשמישל, בתקווה שתסכים להסתיר אותה אצלה.
כשסיפרה לה במי מדובר, סירבה האישה לקבלה וצעקה לעברה, "אינני רוצה שום ז'דובקה ( יהודייה ) אצלי" .

בלית ברירה נאלצה ולנגה למסור אותה למנזר הראשון שהסכים לקבלה.

מקור וקרדיט :
נחום בוגנר , בחסדי זרים ,הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין
יד ושם , 2000


הקשיים והסיכונים של הסתרת ילדים יהודיים במשפחה נוצרית



 גם בימים כתיקונם , בתנאים רגילים , יש מעט משפחות המוכנות לקלוט לתוכן ילד זר. על אחת כמה וכמה בתקופת מלחמה ולנוכח מערכת היחסים העכורה והעוינת ששררה בין הנוצרים ובין היהודים בפולין . הסתרת ילד יהודי במשפחה נוצרית הייתה כרוכה בקשיים ובסיכונים רבים. היה קשה להסתיר ילד זמן ממושך בבדידות במחבוא בעליית גג או במרתף סגור. אף כי היו גם מקרים כאלה. ואילו גידולו בגלוי בתוך המשפחה בתנאי אומנות , כמוה כפצצת זמן. לשם כך היה צריך להסדיר לו לגליזציה מסוימת , "להלביש" לו זהות שאולה מלווה בסיפור כיסוי מתאים.

בתקופת משטר הכיבוש הנאצי היה על  כל אדם לשאת עמו תעודת זהות ולהיות מוכן להזדהות לפני כל איש שלטון. גם הילדים לא הוצאו מכלל זה, והיו חייבים להיות מצוידים בתעודת לידה ובה נרשמה זהותם והשתייכותם הדתית-לאומית. כדי שילד יהודי יוכל להסתובב בסביבה נוצרית בזהות שאולה, היה צריך להסדיר לו תעודת לידה נוצרית מתאימה. תעודה שכזאת היה אפשר להשיג בכנסיות הפרוכיאליות שבהן רשמו את הלידות ואת הפטירות של אנשי הקהילה, או אצל זייפני תעודות מקצועיים שהתמחו בכך ודרשו בעבור תעודה שכזאת תמורה הולמת. בכנסיות הפרוכיאליות רק כמרים מעטים היו מוכנים להסתכן ולהוציא תעודות לידה מזויפות ליהודים. 

ליהודים מעטים היו קשרים ישירים עם כמרים, ולכן נדרשה עזרתו של  מתווך נוצרי שהיה יכול להשיג ביתר קלות ובתואנות שונות עותק של תעודה שכזאת, כביכול, לבן משפחתו. 

היו מקרים שכמרים היו מוכנים להסתכן ולהוציא תעודת לידה נוצרית לילד יהודי שמצא מסתור במשפחה נוצרית, על שם ילד שנפטר. תעודות לידה אלה , אף זכו לכינוי מיוחד " תעודות שלאחר המוות" (  Umarlanki (. אחרים הסכימו להנפיק תעודת לידה שכזאת בתנאי שהילד יוטבל לנצרות.

 אבל לא השגת תעודת הלידה הנוצרית הייתה עיקר הקושי, ולא היא שעמדה למכשול ומנעה את הצלת הילד. ולראיה, הרי לא כל הילדים היהודים שנמסרו להשגחתן של משפחות נוצריות  בזהות שאולה, היו מצוידים בתעודות לידה נוצריות. ובפרט שהתעודה כשהיא לעצמה עדיין לא הייתה ערובה לחסינותו של הילד.

 יתר על כן, מצילים שהתגוררו במקומות נידחים ומרוחקים ממרכזי השלטון, העדיפו לעתים להסתכן, ולא לנסות ולהוציא תעודת לידה נוצרית לילד היהודי שבביתם, ובלבד שאנשים מעטים ככל האפשר יחטטו במוצאו ובעברו, חיטוט שסופו היה עלול להניב הלשנה. 


מקור הסכנה העיקרי היו השכנים הסקרנים שהיו עלולים להלשין עליהם לגרמנים, ולכן היה צריך להכין סיפור כיסוי מתאים שיסביר כיצד הופיע אצלם פתאום הילד הזר, ומדוע הוא  שם.

כדי שילד יהודי יוכל לחיות במשפחה נוצרית בזהות שאולה, בלי לעורר חשד, הוא היה צריך להיות בעל "מראה טוב", כלומר בעל מראה ארי שסימניו הם שער בהיר וחלק, עיניים תכולות ואף סולד, וכאלה מעטים היו בקרב הילדים היהודים. לילד בעל שער כהה ומתולתל , אף שמי ועיניים כהות, היה קשה למצוא משפחה נוצרית שתסכים להסתירו בביתה, כי עלולים לחשוד בו שהוא יהודי ממבט ראשון . הסכנה שהגרמנים יעלו על עקבות ילד יהודי השוהה אצל משפחה נוצרית, רק על-פי מראהו לא הייתה גדולה.  כאמור , עיקר הסכנה נשקפה מהשכנים שהיו עלולים להסגיר את המשפחה האומנת, משום שהיא מסתירה בביתה ילד יהודי.

היו סיבות שונות להלשנות – אנטישמיות לשמה, קנאה שמא המשפחה המסתירה את הילד , זכתה בשל כך בטובות הנאה, נקמנות בשל סכסוך כלשהו וכיוצא באלה. מעיון בעדויות הרבות של המצילים ושל הניצולים עולה שברוב המקרים עלו הגרמנים על עקבות היהודים שהסתתרו בצד הארי בעקבות הלשנות של אנשי המקום הנוצרים. מסיבות ברורות סיכויי הבנות שאימצו זהות שאולה, להינצל היו טובים משל הבנים, שרובם ככולם היו נימולים.
את רוב היהודים בפולין היה האפשר לזהות בלא קושי. רובם נבדלו מהנוצרים במראם החיצוני , בשמותיהם , במנהגיהם, בשפת הדיבור ובשפת הגוף שלהם. רובם דיברו יידיש ואף ששלטו בשפה הפולנית, הרי המבטא של רבים מהם היה שונה משל הפולנים. רובם גם גרו ברחובות ובשכונות נפרדים. ילד יהודי שנולד בשכונה יהודית היה יכול לגדול בסביבה יהודית עד בגרותו , בלי שהיה לו קשר חברתי של ממש עם בני גילו הפולנים שמעבר לרחוב.  וזאת אף שלמד עמם באותו בית ספר. תנאי הכיבוש הנאצי , כאמור, לא קירבו ביניהם. להפך. העקירה לגטו ותנאי הבידוד הרחיקו את היהודים משכניהם הנוצרים, גם מאלה שבעבר היו להם קשרים עמם. כל זה מסביר מדוע כה מעט ילדים מצאו מקלט בבית משפחות נוצריות. כאמור, סיכויים טובים יותר היו לבעלי "המראה הטוב" שגדלו במשפחות מתבוללות שיכלו לממן את הטיפול בהם.

 גילם של רוב הילדים שהוסתרו במשפחות הנוצריות , נע בדרך כלל מינקות ועד גיל שתים עשרה. ילדים בני שתים עשרה ומעלה נחשבו, על פי מושגי התקופה, לנערים לכל דבר, ולכן בעת סכנה קיומית נאלצו למעשה לדאוג לעצמם כמו המבוגרים.

 העברה יזומה של ילד יהודי מהגטו לצד הארי, אל משפחה נוצרית, הייתה תהליך מורכב ומלא חתחתים שנעשה בדרך כלל בתנאי לחץ. לעתים קרובות נעשה הדבר ממש ברגע האחרון, בזמן האקציה , ממש תחת אפם של הגרמנים. לכן , כל תכנון מראש לא היה אפשרי, וההכנות שנעשו לקראת מסירתו של הילד לא היה בהן די. מכיוון שלא היה אפשר לחזות את מה שעתיד להתרחש כשיוברח הילד מהגטו לצד הארי, ואת המכשולים שיצוצו בדרך.

בהצלה יזומה ומתוכננת של ילד שנמסר להשגחת משפחה נוצרית, על פי רוב קדם למסירתו לידיה משא ומתן ישיר או עקיף ובו סוכמו הסדרי התשלום בעבור החזקתו השוטפת והסיכון הכרך בכך. התשלום על-פי-רוב היה במזומנים- במטבע מקומי או במטבע חוץ- בתכשיטים, בביגוד , בכלי בית , בריהוט, בכלי מיטה וכיוצא באלה. לעתים אף הובטח בהסכם כי לאחר המלחמה, אם יינצל הילד , יועברו נכסי דלא-ניידי של משפחתו לידי המשפחה האומנת.

ביוני 1943 , בעת חיסול גטו בוצ'אץ , ברחו בני הזוג קלוניצקי עם ילדם הרך אל השדות של כפרי הסביבה, מקווים למצוא מסתור בבית אחד האיכרים. הימים היו ימי הכחדת אחרוני יהודי גליציה, והאזור הוכרז " יודנריין" , כלומר נקי מיהודים . כל יהודי שנתפס נחשב לבן מוות ונרצח מיד. ההורים הצעירים שוטטו עם תינוקם בשדות, בעוד איכרים אוקראינים רדפו אותם, סחטו אותם ואיימו להסגירם לידי הגרמנים.

לבסוף הם הגיעו לביתה של אישה ששימשה בעבר עוזרת בית בביתם, וביקשו ממנה שתסתיר בביתה לפחות את בנם הפעוט. האישה הבטיחה לבדוק את העניין והתייעצה עם ה"סולטס" , ראש הכפר, והוא יעץ לה לקחת את הילד כי אחרי המלחמה ישלמו לה בעבורו הרבה דולרים. ההורים מסרו לאישה את כל החפצים שהיו ברשותם, שערכם נאמד אז ב8,000 זלוטי, ועוד 2,000 זלוטי ו-15 דולר במזומן. זה בהחלט לא היה תשלום זעום בתור תשלום ראשון, אבל לאחר ששילמו אותו , הם גם היו מוכנים להתחייב להעביר לרשותה אחרי המלחמה את חלקם בנכסי דלא-ניידי של המשפחה , ובלבד שתציל את ילדם.

מקור וקרדיט :
נחום בוגנר , בחסדי זרים ,הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין
יד ושם , 2000


שחיקת הזיכרון המהירה אצל ילדים עד גיל 4 שהוסתרו בקרב משפחות נוצריות




רות ציפריס , אם לילדה בת שלוש, אישה נמרצת ובעלת קשרים טובים בקרב אנשי האינטליגנציה הפולנית בוורשה, מצאה עבודה בגטו ב"שופ הבטוח" של שולץ. כמו רבים מחבריה, כך גם היא קיוותה שתעודת העבודה שלה תבטיח את חייה ואת חיי בתה הפעוטה מפני הגירוש הצפוי. לא עלה על דעתה להיפרד מילדתה, ולאחר שגורשו יחדיו לטרבלינקה , הן קפצו שתיהן מהרכבת הדוהרת לקראת מותן, וחזרו לוורשה. 

רק בעקבות  התערבותם של ידידיה הפולנים היא הסכימה להיפרד ממנה ולהסתיר אותה במשפחה פולנית.
ידידה פולנייה מסרה תחילה את בתה בת השלוש של ציפריס לקרובי משפחתה בכפר , כדי שישגיחו עליה זמן מה, בתואנה שהיא בת חברתה שילדה אותה מחוץ לנישואין. 

כעבור כמה חודשים הגיעה ציפריס לבקר את הילדה בביתה החד בלי שהזדהתה לפני האפוטרופוסים בתור אם הילדה. היא הופתעה לראות שהילדה השתנתה חיצונית  ונראית כילדת כפר לכל דבר, וגם התנהגה בהתאם. למרות הזמן הקצר למדי שחלף מאז נפרדה ממנה , הילדה לא זיהתה אותה. ציפריס המודאגת הייתה בטוחה שהילדה לקתה  באבדן הזיכרון בגלל פגיעה בראשה בעת שקפצה עמה מהרכבת.

מקרה זה משקף את שחיקת הזיכרון המהירה שחלה אצל הילדים הקטנים בשל השינויים שעברו עליהם כשעברו מתנאי הגטו למשפחות הנוצריות בצד הארי. מחיקת חוויות העבר הצילה את הילדה , שאם לא כן הייתה עלולה לבגוד בעצמה ולספר דברים שהיו עלולים לחשוף את יהדותה.
לא כך היה אצל הילדים הגדולים יותר, שהיו בני חמש שש ומעלה. בגילים אלה כבר ידעו הילדים על זהותם היהודית , זכרו את הוריהם ואת בני משפחתם והתגעגעו אליהם. הניתוק הפתאומי מההורים וההסתגלות למקום החדש ולמשפחה החדשה לא היו קלים להם. בייחוד לאלה שהבינו את המתרחש סביבם.  הגעגועים להורים לא נתנו להם מנוח, והם ציפו כל הזמן לסימני חיים מהם, ומשבוששו לבוא הגיבו במצבי רוח מלווים לעתים בהתפרצויות של בכי.

מקור וקרדיט :
נחום בוגנר , בחסדי זרים , הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין
יד ושם , 2000
עמודים 41-42



יום שלישי, 20 בדצמבר 2016

צעדת המוות של הילדים אברהם כרמי ואלכס וולקובסקי (אלכסנדר תמיר) באפריל 1945 .



" אני הולך אל צריף המרפאה של מחנה דאוטמרגן לאכול את הלחם שלקחתי לי , אך לפתע מגיעים שני אנשי אס-אס ומורים לנו להתסדר בחמישיות ולהתחיל לצעוד.
אף אחד לא אמר דבר , ואף אחד לא שאל . איני יודע מה חשבו האחרים בלבם, איני חושב שחשבו. הן כמוני ודאי אף הם חשבו רק על דבר אחד – על הלחם הרב שקיבלנו במפתיע. וכך התחלנו לצעוד. צעדתי בחמישייה . ילד צעיר מצדי האחד , אסיר מבוגר מצידי האחר.
בבוקר עוד שכבתי על המיטה בצריף במחנה דאוטמרגן, ושעות מועטות אחר כך הלכתי בדרכים. קולות ההפצצות וירי התותחים נחלשו . אך אני לא יראתי מההפצצות , רק יראתי את הגרמנים. יראתי כי ידעתי שלמחנה דאוטמרגן שוב לא נחזור ולא ידעתי להיכן נגיע. יראתי כי ידעתי שכל שינוי בחיי היוםיום אינו צופן טובות.
 הלכנו , אנחנו צועדים ברגלינו , והגרמנים מדוושים על אופניהם לאטם ובמאמץ רב לצדנו.

 היינו כנראה קבוצה מוזרה למראה . גם בימי מלחמה כגון זו, שרגילים בה למיני מראות . כולנו היינו חלשים , צעדינו מהססים וכושלים. המדים הנקיים והתיקים שנשאנו על גבנו , לא הצליחו להסתיר את אומללות מראנו. ראיתי אותה במבטי נשים שיצאו מבתיהן כשצעדנו ברחובות עיר לא גדולה . הן עמדו והביטו בנו, על פניהן לא היה פחד ולא היתה שנאה. אף לא תיעוב. על הפנים החתומות ההן ראיתי כמה מתמיה היה מראנו.
הנער הצעיר שלצדי היה ילד כמעט . צעדיו כשלו, ואני הרמתי יד לחבוק את גבו ולתמוך בו. הכרתי אותו . כמוני היה מגיע לפעמים אל צריף המוזלמנים, עד שפסק מלבוא ואני ידעתי שכנראה אותו קרוב שהיה לו שם אינו בין החיים עוד. כמוני נכנס גם הוא לפעמים לצריפו של הסנדלר , לפעמים היינו צועדים לשם יחד.
 "מה שמך? " שאלתי אותו אגב הליכה , יודע היטב שהדיבור מחליש , אך הדיבור מחזיק בתוכנו את שארית החיים.
"אלכס, " ענה.
איש אס-אס קרב אלינו . הוא לא אמר דבר, רק הושיט לכל שני אסירים מסורית ופחית קטנה עם מברשת, והורה לנו ללכת בצדי הכביש , לנסר את העצים הדלילים ולהפילם ולמרוח על הכביש את הגריז שהיה לנו בפחית.
החמישיות הסדורות התפרקו , והאסירים התפזרו בשולי הדרך . אני ניסרתי ואלכס מרח, אני הייתי בן שש-עשרה וחצי , הוא היה בן שלוש-עשרה בלבד.
כשהעריב היום הורידו אותנו הגרמנים מהכביש והובילו אותנו אל עבר שדה שבקצהו מתבן גדול. הם הורו לנו להיכנס אל המתבן.
כל אותן שמועות שחלפו מעלי בשנות המלחמה , השמועות ששמעתי נלחשות בבית הקברות בוורשה ונלחשות בגטו ונלחשות במחנות , אותן שמועות שנותרו מחוצה לי כי טרוד הייתי בדברים אחרים, אותן שמועות היו כעת , כשברי לי שהמלחמה עומדת להסתיים , לממשות , אך אני רציתי לחיות.
לא שרפו אותנו בלילה ההוא . ואני ראיתי איך אסירים רבים אינם ממתינים עוד למוות שיגיע. כשהניחו לנו אנשי האס-אס לצאת מהמתבן החוצה כדי לעשות את צרכינו, ראיתי שאסירים רבים יצאו, אך מעטים חזרו. גם בשלושת הימים שצעדנו על הכביש, לא מסודרים עוד בחמישיות אלא איש לנפשו, עסוקים בניסור העצים ובמריחת הגריז, ראיתי אסירים שהעמיקו לרדת אל שולי הדרכים ורצו הרחק מהקבוצה. זכרתי את דבריו של הדוד שהפציר בי עוד כשהיינו בבודז'ין לנסות ולברוח, אך מחשבותי היו איטיות, ורגלי כבדות. רק כשהוציאו אותנו בבוקר מהמתבן , והורו לנו לרדת מהדרך אל תוככי אחד היערות , לבשו המחשבות תכיפות.
אפלולית עמדה בין העצים , ותנועת האופניים של הגרמנים היתה איטית. אחזתי בידו של אלכס , ורצתי. סביבנו קול הלמות רגליים רצות , וקול קריאות . לא רצנו הרבה, רק מטרים ספורים, וכשראינו שעל אחד העצים חקוקים שלבים לטיפוס , דחפתי את אלכס , ושנינו טיפסנו מעלה והתיישבנו על פלטת קרשים שבנו ציידים על העץ.
מתחתינו דממה , לאן נעלמו כולם ?
ישבנו צמודים זה אל זה, רועדים. ראית פעם איך צדים הציידים את צידם ביערות? את כלביהם הם משחררים, והם עצמם עולים על העצים, שוכבים על המשטחים האלו , רובים דרוכים בידיהם, והם עוקבים אחרי הנעשה. הכלבים מבריחים לעומתם ארנבות, והם מלמעלה צולפים בהן . לא הרגשנו כמו ציידים למעלה על העץ. הרגשנו כמו ארנבות. פרוותן סמורה, והן תרות בעיניהן אחר הכלבים הרודפים, ולא שומעות את נביחותיהם ולא רואות דבר.
"אני רעב" , אמר אלכס, ידיו מונחות על צורת כיכר הלחם שבלטה מתוך התרמיל.
פתחתי את התרמיל שלי , ותלשתי חתיכה קטנה מאחת משלוש הכיכרות שהיו לי. היססתי לרגע, ותלשתי חתיכונת קטנטנה נוספת. סגרתי את התיק בקפידה .
אלכס הוציא מהתיק שלו כיכר לחם שלמה והחל נוגס בה.
"אלכס," הזדעקתי לעומתו , "אל תאכל הכול !"
" למה לא ", מלמל אלכס כשפיו מלא בלחם.
"תאכל מעט, " משכתי ממנו את הכיכר ותלשתי לו חתיכה .
"אני רוצה לאכול " הושיט אלכס את ידו אל הכיכר שהרחקתי ממנו וניסה לחטוף אותה ממני.
"תאכל מעט," גערתי בו " אנחנו צריכים לשמור לנו את הלחם, אנחנו לא יודעים מתי נמצא עוד משהו לאכול" .
ישבנו על העץ עד שירד הלילה והתחיל להיות קר. במרחק ראינו גגות בתים לבנים, כאילו שלג מכסה אותם. "אין שלג באפריל" , אמר אלכס.
"בוא נלך לשם," אמרתי אני , ושנינו ירדנו מהעץ והתקדמנו לאט , כופפים עצמנו מחשש לבאות.
 הלילה היה מלא קולות. יריות נשמעו ממרחקים , ציפורי לילה קראו זו לזו בקריאות רמות, אדמת היער חרקה תחת כפות רגלינו ותחת כפות רגליהם של בעלי חיים שונים שלא ראינו אותם , רק בשמענו את רחש השיחים כשעברו בתוכם. מכיוון הגגות הלבנים עלו קולות דיבור של אנשים, להבות אדומות העלו עשן אל השמים , רחשי גצי אש מפצפצים.
 צעדנו שנינו , צמודים זה לזה , מצרפים את קולותינו ומדברים כדי לסלק את הפחד.
לא היה שלג על גגות הבתים , אלא סדינים לבנים, ומדורה הודלקה סמוך , וסביבה ישבו כמה אנשים ושרו שירים.
דמות קמה מהמדורה וקרבה אלינו. עמדנו ללא תזוזה. אור המדורה זרח מלפנינו ולא יכולנו לראות את תווי פניה של הדמות. "ששש, אל תדברו יידיש,"  עלה קולה הנמוך מתוך החשיכה, "תגידו שאתם פולנים, אנחנו כולנו שבויים צרפתיים" .
 הנהנו , והמשכנו להתקרב אל המדורה, צועקים בצרפתית " "פולונז! פולונז! אנחנו פולנים!" .
הצרפתים הריעו לעברנו , ופינו לנו מקום לשבת ביניהם. אני התיישבתי , אלכס נותר עומד. הוא קרב אל אחד הבחורים שישב ואקורדיון על רגליו. בתנועות ידיים ביקש ממנו לנגן. הבחור שחרר את כתפיות האקורדיון מכתפיו , וסימן לאלכס לשבת לידו.
האקורדיון היה גדול , ואלכס כמעט שלא נראה תחתיו, אך הצלילים שהפיק נשמעו היטב. ידיו נעו במיומנות על הקלידים, תחילה לאט , ואחר כך במהירות גוברת, עולים עם להט המדורה , מהדהדים בחשיכה העמוקה. אלכס ניגן , הצרפתים שוחחו ביניהם, ואני שתקתי . צלילי האקורדיון היו נפלאים.
המדורה דעכה , והצרפתים פנו אל בתי האיכרים שאצלם עבדו לשנת לילה. פנינו גם אלכס ואני אל אחד הבתים. איכרה גרמנייה זקנה פתחה את דלת הבית כדי סדק צר, והורתה לנו להיכנס אל המתבן שליד ביתה.
רעשי הלילה נמוגו עם בוקר שעלה . ירי התותחים נדם, קולות השירה הצרודים לא נשמעו, חיות הלילה נמו את שנתן . הכפר היה דומם , כאילו אין בו נפש חיה. הסתובבנו מעט בשבילי העפר, ולבסוף חזרנו אל בית האיכרה.
מקור וקרדיט :  אפרת חבה, חלקי בארץ החיים : סיפורו של אברהם כרמי, מכון שם עולם , ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013.


הילד אלכסנדר תמיר עבד בצחצוח מגפיהם של חיילי ורמאכט שהיו במחנה



אלכסנדר תמיר (וולקוביסקי) נולד ב-1931 בווילנה שבפולין (כיום בליטא), בן יחיד לפניה קובארסקי ולד"ר נח (לאון) וולקוביסקי, רופא. תמיר למד בבית ספר יהודי בשפה הפולנית, ואת השירים הראשונים שמע בפולנית. הוא למד לנגן בפסנתר מגיל חמש, וניגן והלחין עוד בתור ילד.
לאחר כיבוש מזרח פולין על ידי ברית המועצות בספטמבר 1939 וסיפוח וילנה לליטא בעקבות כך, ברחו בני המשפחה לבלארוס. המשפחה חיה תקופה קצרה במינסק ומשם עברה לעיר קטנה בסמוך. שם למד תמיר נגינה ואף נשלח למוסקווה להשתתף בפסטיבל כשרונות. הוא למד רוסית והשתייך לתנועת הנוער הקומוניסטית.
ביוני 1940 סיפחה ברית המועצות את וילנה מליטא, ותמיר והוריו שבו אל וילנה. עם פלישת הגרמנים וכיבוש וילנה נכלאה המשפחה בגטו. האב היה חבר במועדון תרבותי בגטו עם אבא קובנר ואברהם סוצקבר, וקיים אתם שיחות רבות בדירה בה חייתה המשפחה בגטו. האב כתב בפולנית שיר על פונאר, שמרק'ה קצ'רגינסקי תרגם ליידיש והוסיף בתים, ואלכסנדר תמיר בן ה-11 הלחין את השיר. באפריל 1943 זכה תמיר בתחרות הלחנה שהתקיימה בגטו וילנה, על הלחנת "פונאר". בגטו וילנה למד צרפתית, מה שסייע לו לאחר השחרור, כשהיה בצרפת.

בחורף 1943-1944, מספר חודשים לאחר התחרות, בוצעה סלקציה בגטו וילנה. תמיר הוכנס למשלוח שהועבר בקרונות למחנה עבודה בקיוויולי (Kiviõli) שבאסטוניה, שם היה אביו רופא המחנה. עם התקרבות הסובייטים חוסל המחנה ובעת זו בוצעה סלקציה באסירים. תמיר היה בסלקציה בה הופרד מאביו. "רק אחר כך הבנו שבעצם הוציאו אותם להורג", סיפר תמיר.

תמיר הועבר במעבורת למחנה שטוטהוף, שם היו גם דודו וכמה ממכריו מהגטו. גם שם ניצל ממספר סלקציות. הוא היה נבחר בסלקציות להעברה לצריף הילדים, אך היה בורח מצריף זה וחוזר לצריף המבוגרים שהגיעו מווילנה. הוא עבד בצחצוח מגפיהם של חיילי ורמאכט שהיו במחנה וניזון משאריות אוכל, מהן הצליח להביא לצריף לאחר העבודה, לשם סיוע ליתר הכלואים. דודו נספה בשטוטהוף. משטוטהוף הועבר תמיר למחנה עבודה בדאוטמרגן (Dautmergen-Schoemberg).

באפריל 1945 שוחרר תמיר באזור שטוטגרט על ידי צבא צרפת והועבר לפריס. לאחר חודשים מעטים עלה לארץ ישראל, נקלט על ידי קרובי משפחה ונפגש עם אמו ששרדה בשואה. במלחמת העצמאות גויס כיליד 1931,  אך שוחרר עקב גילו הצעיר, כרוב בני גילו.

אלכסנדר תמיר - בחרנו בחיים – ניצולי השואה ומדינת ישראל - Yad ...

 ראה גם :
"בשישה במארס 1943 זכה ילד בן 11, אלק וולקוביסקי, בפרס גטו וילנה על הלחנת שיר השואה המפורסם "פונאר". היו צריכות לעבור 57 שנים כדי לשכנע את המוסיקאי אלכסנדר תמיר להודות במה שניסה לשכוח ולהשכיח כל השנים - הילד הזה הוא אני"
 ראה גם :

אלכסנדר תמיר – ויקיפדיה

 

מנגינה וזיכרון

 



ההישרדות של פרנקה קלצ'בסקה (חדווה גריזים), בת 13 , בגטו לודג'

  בתצלום: פרנקה קלצ'בסקה ובני משפחתה בגטו לודג', 1941 מקור וקרדיט : יד ושם פרנקה קלצ'בסקה (חדווה גריזים) בתם הבכורה של מרדכ...