ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 באוגוסט 2017

גינדה טסמן, ילדה בת 13 , עם הפרטיזנים ביערות מינסק




 הינדה טסמן לבית נחמצ'יק נולדה בשנת 1929 במינסק שבבלרוס, האמצעית בשבעה אחים ואחיות. אביה אלי היה בעל קונדיטוריה, בנאי ופועל מתכת. אמה טייבה (טובה) ניהלה את החווה הקטנה של המשפחה שהיו בה מטעי פרי ומשק חי ובימי השוק הייתה מוכרת פֵרות, ביצים וחלב בקר וצאן

ביולי 1941, לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, רוכזו יהודי מינסק בגטו. באוגוסט נרצחו אלפי יהודים באקצייה בגטו. לאחר מכן נכנסו גרמנים לגטו כמעט מדי לילה ורצחו משפחות שלמות בירי. באחד מלילות נובמבר נכנסו גרמנים לביתה של משפחת נחמצ'יק וירו למוות בכל בני המשפחה. רק הינדה ניצלה – אביה נפל עליה והסתיר אותה בגופו.

הינדה הסתתרה זמן מה בבית דודיה ושכניה, בני משפחת רובינצ'יק. היא הייתה מלקטת חפצים מבתי ההרוגים ומבריחה אותם אל מחוץ לגטו. את המזון שקיבלה תמורתם הבריחה לגטו תוך סיכון חייה. היא שובצה לעבודת פרך במפעל לבנים בגטו ובד בבד המשיכה בהברחות. בסוף השנה פרצה בגטו מגפת טיפוס הבטן והפילה מאות חללים. גם הינדה חלתה אך החלימה.

באפריל 1943 ברחה הינדה מהגטו בעקבות בת דודתה יוכי והסתתרה באחד הכפרים הסמוכים למינסק. לאחר כמה שבועות צורפה לקבוצת הפרטיזנים בפיקודו של שלום זורין שפעלה ביערות הסמוכים. הינדה לא נראתה יהודייה, ולכן משימתה הראשונה הייתה לשוב לגטו שברחה ממנו ועם חברתה אידה צוקרמן לחלץ מתוכו אנשים דרך גדר התיל ולהוביל אותם אל תוך היער, עד מחנה הפרטיזנים ששכן כ-30 קילומטר מהגטו.

במחנה הפרטיזנים של זורין נקלטו לא רק גברים צעירים שיכלו להיות לוחמים אלא גם משפחות שלמות של יהודים שברחו מהגטאות. הינדה הייתה מסתננת אל הגטו דרך גדרות התיל או נטמעת בחשאי בין הפועלים השבים לגטו מעבודתם במפעלים שמחוץ לגטו. בכל פעם שיצאה מהגטו, הייתה מבריחה ממנו עשרות יהודים, ובהם רופאים שתרמו למחנה הפרטיזנים תרופות וציוד רפואי וצעירים שהיו ללוחמים ביחידת הפרטיזנים.

עוד הייתה הינדה מבריחה מהגטו תרופות, תחבושות, מזון ודברי ערך, ותמורתם קיבלו הפרטיזנים מזון מאיכרי הסביבה. היא גם הייתה אוספת נשק ותחמושת שמצאו במקומות שהיו בהם יחידות צבא גרמניות ונשק סובייטי שנותר בשטח מנסיגת הצבא האדום בקיץ 1941. מעת לעת שובצה לשמירה על המחנה עם נשק. 

במשך שנתיים שרדה הינדה עם הפרטיזנים ביער בכל ימי נדודיהם, מנוסתם מהגרמנים והלחימה שלהם.

עם תום המלחמה שבה הינדה למינסק, למדה לימודי ערב והחלה לעבוד במפעל תפירה. בחגיגות 9 במאי 1947 הכירה את בוריס טסמן, חייל משוחרר וטכנאי מכונות, וכעבור חודשיים הם נישאו. השניים עברו לפולין וב-1959 עלו לישראל.

להינדה ולבוריס שני בנים, חמישה נכדים וארבעה נינים

מקור וקרדיט :

חדשות – בארץ nrg – …שרדו את התופת: מדליקי המשואות


 

דיטה קראוס, ילדה בת 14 , בבלוק הילדים באושוויץ



 אדית (דיטה) קראוס לבית פולאך נולדה ב-1929 בפראג, בת יחידה לאביה המשפטן ד"ר האנס פולאך ולאמה אליזבת. במרץ 1939, כשפלשו הגרמנים לארצות הצ'כיות ובפועל סיפחו אותן, פוטר אביה מעבודתו. בספטמבר, כשפלשה גרמניה לפולין, שלחו ההורים את דיטה לכפר עד יעבור זעם אך ב-1940 החזירו אותה אליהם לפראג. דיטה החלה ללמוד בחוגים פרטיים שארגנו עבורה הוריה. במגרש ספורט, המקום הציבורי היחיד שבו הותר ליהודים לשהות, פגשה דיטה בפעם הראשונה את פרדי הירש שהיה מורה, איש חינוך ומדריך ספורט כריזמטי

בנובמבר 1942 גורשו דיטה והוריה לגטו טרזין. דיטה הועברה לצריף הנערות. היא עבדה בחקלאות, ובסוף ימי העבודה נהגה ללכת לבניין שגרה בו סבתה קתרינה שגורשה עם הסב לטרזין עוד קודם לכן, בקיץ 1942.

על אף הצפיפות הקשה, המזון הדל ועבודת הכפייה התקיימה בגטו פעילות חינוכית ותרבותית ענפה של שיעורים והרצאות. במדריכים היה פרדי הירש, והוא ארגן פעילויות ואימוני ספורט וחינך לערכים, לאחריות הדדית ולגאווה ביהדות. דיטה השתתפה בפעילויות אלו וגם שרה באופרה ברונדיבר שהועלתה בגטו. היא למדה בשיעורי הציור של פרידל דיקר ברנדייס, אמנית מחוננת שיזמה חוגי ציור בגטו ועודדה את הנערות בגטו לבטא את רגשותיהן באמצעות הציור, עד שגורשה לאושוויץ ונרצחה

בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה לאושוויץ, שם קועקעו מספרים על זרועותיהם. הם הוכנסו למחנה המשפחות הצ'כיות בבירקנאו, ואמה של דיטה חלתה והועברה לבידוד. לאחר שישה שבועות נפטר אביה של דיטה, והיה עליה לבשר זאת לאמה. "הגעתי לקיר של צריף הבידוד, הקיר שמעברו שכבה אימא, וסיפרתי לה בצעקות מעבר לקיר". 

דיטה הייתה הספרנית בספרייה הדלה בבלוק הילדים. פרדי הירש ניהל את בלוק הילדים בבירקנאו והנהיג מדריכים ציוניים שמילאו בתוכן חינוכי ויצירתי את זמנם של הילדים ולימדו גאוגרפיה, היסטוריה, יהדות ועוד. אחד המדריכים היה אוטו קראוס

במרץ 1944 נרצחו כמחצית ילדי בלוק הילדים, ופרדי הירש נספה גם הוא, אך דיטה הושארה בעבודתה בצריף. במאי עברו דיטה ואמה סלקצייה של יוזף מנגלה ונשלחו להמבורג שבגרמניה, שם עבדו בעבודות פרך. משם הועברו השתיים למחנות העבודה נויגרבן וטיפשטוק. במרץ 1945 הועברו למחנה ברגן-בלזן, וכעבור כמה שבועות שחרר הצבא הבריטי את המחנה. דיטה ואמה עברו למחנה העקורים הסמוך שנקרא גם הוא ברגן-בלזן. ב-29 ביוני 1945, כחודשיים לאחר השחרור, נפטרה אמה של דיטה עקב התלאות שעברה במחנות

דיטה נסעה לפראג ופגשה את דודתה, את סבתה ששרדה בטרזין וגם את אוטו קראוס. השניים נישאו והקימו משפחה, ובשנת 1949 עלו לישראל עם בנם הבכור. דיטה ואוטו היו מורים במשך כ-30 שנה בכפר הנוער הדסים
לדיטה ולאוטו שלושה ילדים וארבעה נכדים

מקור וקרדיט:

חדשות - בארץ nrg - ...שרדו את התופת: מדליקי המשואות ביום



מסע ההישרדות של הנער אנטולי יצחק , בן 14 , בשואה



אנטולי יצחק רובין נולד במינסק שבבלרוס בשנת 1928 למשפחה מסורתית, והוא הצעיר מבין ארבעה ילדים. אביו פנחס עבד בארגון סיוע ליתומים. ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, שהה אנטולי במחנה קיץ ליד מינסק. בשובו למינסק גילה שביתו נשרף. הוא הצטרף לנמלטים מזרחה, אך הגרמנים הגיעו לעיירה שהיה בה עם משפחת דודתו ביילה והם שבו למינסק. בבית דודתו רבקה מצא את אמו אתל ואת אחיותיו תמר ובטי. אביו נרצח כשחיפש את משפחתו בדרך למוסקבה.

 בני המשפחה נכלאו בגטו מינסק. תמר, אחותו של אנטולי, עבדה מחוץ לגטו והביאה מזון וידיעות. באקצייה בנובמבר 1941 נלקחו אנטולי, אחיותיו ואמו עם המיועדים למוות. תמר ולאחר מכן אנטולי הצליחו לברוח מבין הטורים שהוצעדו לבורות הירי. תמר הגיעה לפרטיזנים אך הוסגרה לגרמנים, עונתה ונרצחה. אמו אתל ואחותו בטי נרצחו בבורות המוות בטוצ'ינקה. אנטולי שב לגטו, עבד בעבודות כפייה וניזון משיירי אוכל של הגרמנים. במרץ 1942 עם שובו לגטו, נעצר באקצייה וצורף אל הנשלחים למוות אך שוב הצליח להימלט.

חבר גרמני של אביו נתן לו מסמכים של רוסי שמצא. אנטולי הגיע לכפר דברושינה בעזרת שרתת בית ספר אוסטרית, ושם עבד בעבודות משק בזהותו הבדויה. הוא פגש פרטיזנים וביקש להצטרף אליהם כדי לנקום בגרמנים אך נתקל באנטישמיות וכמעט נרצח. ב-1944, כששחרר הצבא האדום את האזור, שב אנטולי למינסק ומצא שמעשרת דודיו ודודותיו שרדו רק דודה אחת וארבעת ילדיה.

 אנטולי נשפט ב-1946 למאסר של חמש שנים בסיביר בשל עלילה אנטישמית. לאחר מאסר של שנה וחצי במחנה סטנציה יאיה שבסיביר שוחרר ושב למינסק. האנטישמיות שידע הגבירה את התעניינותו בישראל ובציונות. הוא נפגש עם משלחת ישראלית שהגיעה למוסקבה ויצר קשר עם אנשי השגרירות הישראלית.

 באמצעות חברים מהמחנות קיבל והפיץ ספרים ותקליטים על ישראל. הוא המשיך בפעילותו הציונית ועלה לישראל ב-1969. הוא לימד חינוך גופני ופעל לעליית מסורבי העלייה מברית המועצות ולפרסום הנושא.

 מקור וקרדיט : ynet שרדו וניצחו: סיפורי מדליקי המשואות ביום השואה  

מסע ההישרדות של חסיה ורדי , ילדה בת 10 , בשואה




חסיה ורדי נולדה בשנת 1932 בסטוצ'ק ונגרובסקי בפולין, בת יחידה ליעקב ורבקה. עם פרוץ המלחמה נשרפו חלק מהבתים בסטוצ'ק וליישוב הגיעו פליטים. חסיה, הוריה ועוד יותר מעשרה קרובים עברו להתגורר בבית סבתה חוה. עם כניסת הגרמנים לעיירה בספטמבר 1939 נאסר על היהודים ללמוד, אך ביוזמת ההורים למדו הילדים בקבוצות עם מורות פליטות שהגיעו מוורשה.

 באפריל 1942 נשלח האב יעקב לעבודה וככל הנראה נרצח מאוחר יותר בטרבלינקה. בספטמבר 1942 גורשו יהודי העיירה לטרבלינקה. בעת האקציה הסתתרה חסיה בבונקר שחפרו בבית קרובות משפחה. לאחר מכן ברחה ליער עם קבוצת נשים וילדים, בהם אמה וסבתה. בימים ביקשה אוכל בכפרים ובלילות לנה ביער. סבתה של חסיה לימדה אותה לסרוג, והיא סרגה אצל הכפריים הפולניים למחייתן. מדי פעם יצאה הסבתא להביא אוכל מכפריים שהכירו אותה.

 בנובמבר 1942 תפסו הגרמנים 11 מחברי הקבוצה, בהם חסיה, אמה ובני דודיה משה ושרוליק. הם נלקחו במשאית, הורדו בצד הדרך, נצטוו לשבת על סף תעלה לצד הדרך במרוזובה-וולה ונורו למוות. חסיה שרדה בדרך נס. לאחר שהסתלקו הגרמנים הגיעה מגואלת בדם לבית משפחת בוזיק שאצלה נהגה לסרוג. כשנתפסה הקבוצה הייתה סבתה באחת מגיחותיה לאיסוף אוכל, והיא מצאה את חסיה ולקחה אותה לגטו קוסוב הסמוך.

 בגטו נפטרה סבתה של חסיה בזרועותיה. בזמן חיסול הגטו הסתתרה חסיה בעליית גג. לאחר הלשנה של פולנים הצליחה לברוח מגרמנים שרדפו אחריה והגיעה לבית רזימינסקי בסטוצ'ק. האם לאוקדיה סייעה לה, אך האב סילק אותה, והיא הצטרפה לקבוצת יהודים ששהתה בבונקר ביער. בנם של בני הזוג רזימינסקי, מיעטק, הזהיר את חברי הקבוצה מפולנים וסייע להם במזון ובמידע עד בוא הצבא האדום. בשנת 1990 הכיר יד ושם במציליה של חסיה, מיעטק ולאוקדיה, חסידי אומות העולם.



מסע ההישרדות בשואה של אליעזר לב-ציון , ילד בן 14



אליעזר לב-ציון נולד בשנת 1927 בגרמניה בשם אוסקר-אליעזר לוינזון. חודש לאחר עליית הנאצים  בחודש השמיני להריונה, ברחה עם אליעזר לצרפת והשניים הגיעו לליון, שם נולד כעבור חודש אחיו של אליעזר, מרסל-גדעון. האם יצאה לעבוד במכבסה, ואליעזר נותר בבית עם מרסל התינוק וגידל אותו.

בחורף 1940-1939 נלקחו אליעזר, אמו ואחיו למחנה מעצר בארדש, שם נספו רבים בשל התנאים. לאחר ארבעה חודשים שוחרר אליעזר ובקיץ הצטרף להכשרה חקלאית דתית של תנועת הצופים היהודיים ונהיה ציוני וחקלאי. 

בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים את דרום צרפת. אליעזר נתפס כשהוא נושא תעודה מזויפת ונאסר, אך שוחרר לאחר שלושה חודשים. הוא הצטרף למחתרת היהודית, והכומר אלכסנדר גלסברג, מנהל ארגון סיוע לפליטים, ולימים חסיד אומות העולם, שלח אותו להציל ילדים ממחנה מעצר צרפתי.

 בפברואר 1944 נפגש אליעזר עם אמו ואחיו באזור גרנובל, אך אנשי גסטפו הגיעו למקום המפגש ועצרו את האם ואת האח. אליעזר הצליח להימלט, אך אמו ואחיו גורשו לאושוויץ ונספו. אליעזר השתתף במערכה לשחרור גרנובל. לאחר השחרור שב לליון וחיפש לשווא אחר קרובים. הוא נסע לפריז, עבר קורס מדריכים מטעם הג'וינט ויצא לאתר יתומים פליטי שואה ולהכשירם לעלייה. ב-1946 עלה אליעזר ארצה באנייה "שמפוליון.".

לאחר השחרור שב לליון וחיפש לשווא אחר קרובים. הוא נסע לפריז, עבר קורס מדריכים מטעם הג'וינט ויצא לאתר יתומים פליטי שואה ולהכשירם לעלייה. ב-1946 עלה אליעזר ארצה באנייה "שמפוליון.".



מסלול הנדודים בשואה של הילד חיימקה רוסק ז"ל שנפל כחייל בצנחנים במלחמת ששת הימים





חיים רוסק (חיימקה) בן אברהם ודבורה נולד בראש השנה תרצ"ח 6.9.1937, בעיר סלוצק כ-100 ק"מ דרומית לעיר הבירה מינסק. בסלוצק, "עיר ואם בישראל", גרו יהודים במשך מאות שנים עד למלחמת עולם השנייה. העיר הייתה מקום תורה בולט, בה שמשו רבנים גדולים בתורה, והחשוב בהם הוא הרידב"ז, מייסד ישיבת הגאונים - "עץ חיים””

ביום 22 ליוני 1941 החלה פלישת הגרמנים מפולין הכבושה לעבר רוסיה הלבנה. פלישה זו כונתה "מבצע ברברוסה". בתחילת מבצע זה נהרג החייל אברהם רוסק, אביו של חיימקה. אימו, האלמנה דבורה, החליטה לעזוב את סלוצק ולעבור עם בנה היתום אל אחותה חנה מרגולין שגרה בעיר בברויסק. אולם, הגרמנים שהתקדמו לכיוון העיר גרמו לתושבי בברויסק לארוז את חפציהם ולברוח מזרחה. נחמיה מרגולין בעלה של חנה ואחיו זוסיה גויסו לצבא ועזבו את הבית. לכן, נשותיהם חנה ונחמה מרגולין (לבית קפלן) ארזו את חפצי הבית וביחד עם ששת ילדיהם הקטנים וכן חיימקה היתום ואמו דבורה התארגנו כקבוצה קטנה כדי לחפש לעצמם עגלה עם סוס ככלי תחבורה במנוסתם.

סוס ועגלה לא מצאו שלושת הנשים ולכן החליטו דבורה רוסק אחותה חנה מרגולין והגיסה נחמה מרגולין-קפלן לצאת בהליכה רגלית לכיוון סטלינגרד. יחד איתם היו 7 ילדים קטנים והסבתא צירל אימם הזקנה של דבורה וחנה. הגרמנים הפציצו את שיירת הבורחים מהעיר בברויסק, רבים נהרגו והנותרים נאלצו להתחבא ביערות ולצעוד בלילות. לאחר ימים רבים הם מצאו סוס ללא עגלה, העמיסו עליו את ציודם הדל ובתחילת סתיו 1941 הגיעו לסטלינגרד. הנשים והילדים קיבלו צריף באחד הקולחוזים בפרברי העיר שם בילו את החורף.

באביב 1942 התקדמו הגרמנים לכיוון סטלינגרד. קבוצת הנשים של דבורה רוסק, חנה ונחמה מרגולין-קפלן ושבעת ילדיהם החליטו לברוח לכיוון אוזבקיסטן, מרחק של כמה מאות קילומטרים. יחד עם עוד אלפי יהודים הם הצליחו לעלות על רכבת משא ובתנאים איומים הגיעו לעיר טשקנט. הסבתא הזקנה צירל נפטרה בתלאות הדרך ולקבוצת הנשים וילדיהם לא נמצא מקום בעיר ונאלצו לנדוד למקום אחר.

קבוצת הנשים והילדים שכרה צריף קטן בחווה לגידול כותנה ליד העיר טשקנט שבה מצאו הנשים אפשרות לעבוד בקטיף כותנה.. מינה, בת ה11 בתה של נחמה מרגולין-קפלן, טיפלה בשבעת הילדים כאשר הנשים יצאו לעבודה. בנוסף לרעב ומחסור באוכל, תנאי המחיה בצריף היו קשים. במעט המזון שמצאו האכילו ראשית את הילדים. בחורף הקשה של שנת 1944 חלו האמהות ונפטרו אחת אחר השנייה. הילדים הועברו לבית יתומים יהודי בטשקנט שבו היה גם תלמוד תורה. בגמר המלחמה הצליח זוסיה מרגולין (בעלה של נחמה) למצוא את הילדים. בתחבולות הוא גם הצליח להוציא 3 ילדים מטשקנט ולהעבירם לגיסתו במוסקבה. חיימקה נשאר לבד בטשקנט.

בשנת 1946 לאחר סיום מלחמת העולם, הוקמה ליד העיר וינה, תחנת מעבר שבה התרכזו ניצולי שואה. חיימקה הגיע בעזרת חסידי חב"ד לוינה, התאכסן אצל משפחה שדאגה לו ומשם המשיך למחנה העקורים הגדול בפוקינג שבדרום גרמניה שם נפגש עם שאר הילדים היתומים. מחנה העקורים בפוקינג הוקם ע"י הג'וינט ושהו בו כ-8000 פליטים. חיימקה שהה בו 3 שנים, למד בתלמוד תורה ובבית ספר עד למועד סגירת המחנה בשנת 1949.

בשנת 1949 מצטרף חיימקה לספינת מעפילים ועולה לארץ ביחד עם שאר הילדים היתומים ובני משפחה. בארץ הועברו כולם למעברת עולים בגבול חדרה פרדס-חנה. במעברה הבנויה ברובה מאוהלים היו חיים קשים. אליהו קפלן אחיה של נחמה מרגולין-קפלן ז"ל ואשתו שרה שהיו חברים במושב אביחיל החליטו לאמץ את חיימקה, ודאגו להעבירו לפנימייה. בני משפחה אחרים עברו מן המעברה להתיישבות בכפר חב"ד.

בשנת 1955 התגייס לצנחנים.

לאחר השחרור מצה"ל חזר חיימקה אל משפחת אליהו ושרה קפלן - משפחתו המאמצת במושב אביחיל ויצא ללמוד בקורס מפעילי טרקטורים ברופין. עבד כטרקטוריסט והתגורר בכפר יחזקאל. משם עבר לעבוד בחברת "מקורות" ואת כל חסכונותיו השקיע ברכישת משק במושב אביחיל. ביולי 1964, הוא נישא לאהובה משכונת עין-התכלת בנתניה והקים את ביתו במושב אביחיל. שתל פרדס של 12 דונם במו ידיו וחלם על גידול תרנגולי הודו. כאשר אהובה הייתה בחודש השישי להריונה, גויס למילואים בצו מיוחד ויצא עם הצנחנים לקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. קרב ממנו לא חזר.

מקור וקרדיט :

הנצחת זכרו ופועלו של חיים רוסק ז'ל - אתר הצנחנים



יום שבת, 26 באוגוסט 2017

כרם ואחיו, יצחק ויינברג, ילדים בשואה במסלול הישרדות




אבנר כרם נכנס לחדר בארכיון העיר קראקוב בפולין בלי הרבה ציפיות. הספרן, בחור גבוה וצנום, מושיט לו ספר ישן עב כרס. בספר מתועדות כל הלידות בשנת הולדתו המשוערת של כרם, 1939. הוא מעלעל בספר, עובר שם אחר שם, חודש אחר חודש, עד שהוא נתקל בשם מוכר. אלתר שייע ויינברג. בדיקה קצרה והצלבת נתונים מניבות ממצאים נוספים. שמות האב והאם, שתמונותיהם מצורפות. תיעוד גם לאחיו הבכור. סבים משני הצדדים, משפחה. "מינד'לה", הוא לוחש בקול חנוק לתמונת אמו, "יש לי כל כך הרבה לספר לך".

"זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי", אומר כרם לאחרונה, כשנה אחרי שצולמה אותה סצינה, המופיעה בסרט התיעודי "פה למדתי לאהוב" ששודר בשנת 2012 בערוץ 2. "זה המשהו שלא ידעתי שאני מחפש. בדיעבד, חיפוש הזהות היה הדבר הכי חשוב בחיים שלי. עברו 70 שנה ורק עכשיו אנחנו מגלים. פתאום לראות את השם שלי, תמונות שלא ראיתי מעולם. הבנתי את הרקע שממנו הגעתי. מזל שהנאצים כל כך מסודרים. כל זה התפוצץ לי בראש והתמוטטתי".

גם בתוך הסבך של סיפורים אנושיים קורעי לב שיצרה מלחמת העולם השנייה, הסיפור של כרם ושל אחיו, יצחק ויינברג, ייחודי. לילה לפני האקציה בגטו בקראקוב, כשהיו האחים פעוטות בני ארבע ושלוש, הם הוברחו למקום מסתור. שנות המלחמה עברו עליהם במנוסה ממחבוא אחד לאחר, ממדינה למדינה, חבים את חייהם זה לזה, לכושר הישרדות מעורר השתאות ולנשים שפגשו לאורך הדרך והיו להם לאמהות לזמן מה.

בהעדר תעודות, תמונות, הוכחות ממשיות ואפילו זיכרונות ילדות, הסצינה שבסרט מתארת את הפעם הראשונה שבה ראה כרם עדות לשנותיו הראשונות. באותו חדר בארכיב העירוני נודעו לו לראשונה בוודאות שייכותו לאחיו, שורשיו ואף שמו. "עד לפני שנה לא הייתי רגוע עם הזהות שלי", הוא מודה, "בכל מקום קראו לי בשם אחר - אלק, אלתר, בנימין. בארכיב מצאנו את השם האמיתי, אלתר ויינברג".

עין חצי צוחקת

"פה למדתי לאהוב", שביים והפיק אבי אנג'ל מנסה לשרטט את מסלול ההישרדות של שני האחים. כעת הם מבוגרים, סבים לנכדים. כרם מתגורר באילת ואילו ויינברג גר בטבעון. כיום נדמה שהם שונים מאוד זה מזה ורק בסרט נרקמים ביניהם מחדש יחסים חמים.

אבל השנים שחלפו מאז עלו לארץ והמרחק שנוצר ביניהם אינם מעמעמים את הסיפור היוצא דופן. המסע האפי של הילדים יצחק ואלתר ויינברג נמתח על פני שש שנות המלחמה ונע בין שש ארצות. הוא כולל גם עלייה באוניית מעפילים, ששוכניה הועברו למחנה עתלית ושוחררו בפריצת הפלמ"ח, ואחרי כן גם התמודדות לא פשוטה כילדים בארץ, אם כי חלק זה של המסע אינו מתואר בסרט.

"עברתי על בשרי את כל מאורעות השואה", אומר ויינברג. "הגעתי ארצה בספטמבר 1945, בן 7 עם ניסיון חיים של בן 17. הייתי אבא של אחי מגיל 3".
ביוני 1942, ערב לפני שליחתם של 5,000 יהודי גטו קראקוב למחנה השמדה, הוברחו האחים למחבוא בתוך הגטו. בסרט הם נראים בגבם לבית בגטו שבו גרו, נזכרים בדרך למחבוא ומנסים לשחזר את הריצה לתוך המסתור באדמה. "אפילו לא היינו מודעים אז למה שקורה לכל מי שהכרנו", אומר ויינברג. "אני כילד שאלתי כל הדרך איפה אבא ואמא, סבא וסבתא. הדודה שלנו, מלכה, שאתה ברחנו, לא ענתה".

אחרי שנקרעו מאמם הביולוגית, וכעבור שנתיים של בריחה, עמדו שני האחים להיפרד גם מהדודה. בתחנת רכבת בבודפשט הצליחה הדודה להעלות את האחים כנוסעים סמויים לרכבת ההצלה של קסטנר. בלית ברירה הפרידה ביניהם והעלתה כל אחד מהם לקרון אחר. גם היא שרדה וחיה בארצות הברית.
ויינברג זוכר ש"היא זרקה אותנו לפנות ערב ואני נרדמתי והתעוררתי בבוקר. יש קש על הרצפה ואנשים מדברים שפה לא מוכרת, אנחנו היינו ילדים פולנים וזאת היתה הונגריה. התעוררתי והייתי רעב וצמא ואני רואה גבר מולי ובדרך לא דרך מתקשר אתו והוא מצביע על הדליים, מצקת למים, כיכר לחם ושירותים. רק כעבור יומיים הרכבת עצרה לתדלוק ונפגשנו, אחי ואני, ופתאום יכולנו לדבר. ילד בן חמש וחצי והוא בן ארבע ורבע". באותו הרגע, אומר ויינברג, "אני יודע שעכשיו אני אבא. הוא תלוי בי ואני אחראי עליו".

הרכבת, שאמורה היתה למלט את נוסעיה לספרד ומשם לישראל, נעצרה בדרך ונוסעיה הובלו למחנה ברגן בלזן. גם שם שרדו האחים בדרך נס, אחרי שצעירה ושמה נעמי מאייר אימצה אותם. באופן אירוני, היתה התקופה במחנה הריכוז פרק זמן של תחייה והתאוששות בעבורם.

שם הסרט, "פה למדתי לאהוב", נלקח מדברים שסיפר ויינברג על חייהם במחנה. "נעמי היתה בחורה הונגרייה בת 20", הוא מספר. "בהתחלה בחורה בשם ליצי דויטש טיפלה בנו ואחרי כ-40 יום היא הצליחה להימלט והעבירה אותנו לידיה. היינו שני ילדים ללא שפה, בלי ילדות, שגימגמנו רק מה אנחנו זוכרים, ואלו היו דברים איומים. היא לקחה אותנו, לימדה אותנו שפה ואהבה. כל הזמן חיבוקים ונשיקות. היא הצליחה להחזיר לנו את החיים והילדות והיא ניטרלה אותנו מכל מה שקרה בפולין עד שפגשנו אותה. היא, בלב התופת, על הדרגש, בנתה לנו בועה. ברגן בלזן היה רגע נעים בחיים שלנו. שם שרנו ולמדנו, דיברנו, אהבנו".

כרם מוסיף: "הזיכרון המוחשי הראשון שלי הוא מהמחנה. מלפני זה אני זוכר את המעברים ממקום למקום. היינו משחקים בתוך השקים כשעברנו בין חווה לחווה בעגלות. אבל שם למדנו לכתוב ולקרוא, שמענו סיפורי ילדים. אני הפכתי את זה למין משחק, בעין חצי צוחקת. בעין השנייה עדיין ראינו את מה שלא צריך היה לראות. אבל יכולנו לחיות".

אחי התבייש

שאלת הזיכרון, אפילו האופן שבו אנשים שונים חווים חוויות זהות, גם היא עולה בסרט, ונדמה שזהו עניין בלתי נמנע בכל הקשור לאחים. הם שונים זה מזה בכל. מהמראה החיצוני דרך סגנון ההתבטאות והחיים ועד לאופן ההתמודדות עם העבר.
ויינברג שמר על שמו המקורי וב-2005 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי, "שלוש אמהות לשני אחים", בהוצאת יד ושם

מה עכשיו?

"כנראה הגיע הזמן לדבר. כשזה היה טרי אף אחד לא תיחקר אותנו. גם ‘יד ושם' פיספסו טראומות אדירות שעברו ילדי השואה, כמו שאנחנו קוראים לעצמנו ולילדים כמונו. הילדים האלו פחדו לספר, והיו דברים כל כך איומים שחשבנו שאף אחד לא יאמין לנו. כל מי שגדל אתי בבתי יתומים, כולם עברו טראומות איומות ואפילו בינינו לא שאלנו מה קרה לך, מה עבר עליך".

ויינברג: "אחי ברח מזה, לא רצה לדעת, הוא אפילו התבייש בזה. התחנכתי עם המון ילדים ניצולים ו-95% מהם נהגו ככה. הוא אולי שרד כי הוא לא היה בסיפור הזה והיה תמיד עליז ושמח. בעיני זה ניסיון בריחה. בשואה, מי שהיה בן 12 כבר יצא לעבודה, אבל מי שהיה צעיר יותר סבל את הסבל הטראומטי ביותר".
מקור המידע וקרדיט :

גילי איזיקוביץ,"הסיפור הלא-ייאמן של גיבורי "פה למדתי לאהוב", עיתון "הארץ", 18 לאפריל 2012 .



נוח קליגר , נער בן 15 , בפעילות מחתרתית בבלגיה הכבושה




בתעודה הבלגית השתמשתי רק כאשר הייתי בפעילות מחתרתית . בחיי היום יום נשאתי תמיד טלאי צהוב ותעודת זהות "יהודית". לא יכולתי לדעת מי מהאנשים הרבים שהכירו אותי ילשין אם יראה אותי ללא הטלאי הצהוב. למרבה הצער והחרפה , בבלגיה פעלו אז מלשינים יהודים , שתמורת תשלום והבטחה שלא ייפגעו , הסגירו יהודים. הידוע מכולם כונה ז'אק , הוא הסגיר מאות יהודים ובהם גם את הורי. הוא  אמנם הרוויח כסף מפעילותו זו , אך לא נהנה ממנו לזמן רב. לקראת תום המלחמה, ממש לפני שנמלטו אנשי הגסטפו מבלגיה , כאשר היה ברור שהגיע סופו של הרייך , הם ירו גם בז'אק , משרתם הנאמן.

תפקידי בהברחת היהודים מבלגיה לצרפת היה לשמש איש קשר למבריחים. איתרנו צעירים יהודים שרצו או הסכימו לברוח לשווייץ ( לרוב נאלצו לעזוב את משפחותיהם), סידרנו אותם בקבוצות קטנות של שלושה-ארבעה , ציידנו אותם בתעודות הנחוצות , ואני ליוותי אותם לעיירת הגבול הבלגית מוקרון. שם נפגשו בשני בתי קפה לסירוגין עם המבריח התורן שהעביר אותם לצרפת, אל המבריח הצרפתי שהבריח אותם לשווייץ. נהגנו לשלוח קבוצות כאלה מדי שבוע , בימים ב' וה', וכך הצלחנו להבריח קרוב ל250 צעירים לשווייץ. מתוכם היו שנשלחו לבסוף למחנות , אבל חלקם קיבלו רשות להתגורר במדינה ולעבוד.

בכל אותה תקופה , לא  פעם רק המזל הוציא אותי ממצבים מסוכנים. באחד הימים ישבתי בדירתו של ידידי מואיס יהיש, שהיה ילד מצרים ובעל אזרחות טורקית, עובדה ששמרה עליו מפני התנכלות הגרמנים, שכיבדו את אזרחי טורקיה הניטרלית לכאורה. נהגתי לבקר אצלו מדי פעם ולהאזין לתקליטי האופרה הרבים שהיו בביתו. באותו יום הקשבנו לטנור הגדול אנריקו קארוזו. לפתע שמעתי רעש מכיוון הרחוב , הבטתי דרך החלון וראיתי שתי מכוניות של הגסטפו עוצרות ליד הבית . בבית הוא גרו עוד כמה משפחות יהודיות לא-רשומות, והיה ברור שהן נפלו קורבן להלשנה.

הייתי חייב להסתלק משם מיד, שכן לא בטוח שהתעודות שהיו בידי היו מסייעות לי. היות שהכרתי את המקום היטב, יצאתי מיד מדירתו של מואיס וטיפסתי לגג הבניין, משם עברתי לגג הבניין השכן  שהיה בקרן הרחוב. ירדתי במהירות במדרגות ויצאתי לרחוב הניצב, כשאני נסתר מעיני הגרמנים.

הגרלה לאושוויץ

ארגון החלוץ בבלגיה פעל כשנה, עד שכבר לא נמצאו צעירים שרצו לצאת לשוויץ. כיוון שכך , הגיע תורנו לברוח. החלטנו שהקבוצה הראשונה, שבה יהיו ארבעה מתוך השבעה , ובה שתיים מהבנות, תצא ביום ב', ושלושת הנותרים ייצאו ביום ה'. ערכנו הגרלה ואני נכללתי בקבוצה הראשונה. אחד מחברי , ששמו הוגרל ליום ה' , ביקש שנתחלף כדי שיוכל לברוח עם חברתו באותו יום. כך עשינו. שניהם הודו לי . "נתראה בשוויץ" , אמרו.

 הקבוצה הראשונה עברה את הגבול ללא קשיים , ואז הגיע יום ה' , 15 באוקטובר 1942, בו היו אמורים שלושת הנותרים לברוח. ישבנו שלושתנו בביסטרו במוקרון וחיכינו לבואו של המבריח. בעוד אנו לוגמים בירה, כמו יתר אורחי המקום , נכנסו שלושה אנשי גסטפו, לבושים במעילי עור שחורים, והחלו בודקים את התעודות של כל יושבי הביסטרו. הם בדקו גם את התעודות שלנו ולא מצאו דבר, ובשלב מסוים עמדו לעזוב. אבל ליד הדלת ממש אמר אחד מהם בגרמנית : "לא ייתכן שהם אינם, הרי אמרו לנו בפירוש שזה מקום  המפגש שלהם". הבנתי שנחשפנו.

בטרם הספקתי לתרגם לחברי את דברי האיש , החלו אנשי הגסטפו לבדוק שוב את הנוכחים והגיעו שוב לשולחננו. נראה שהבינו כי אם אמנם יש בביסטרו הזה חשודים, הם חייבים להיות צעירים. שוב נבדקו התעודות שלנו, ושוב הציגו לנו שאלות בצרפתית עילגת, ואז פנה אלי אחד מהם ואמר " בוא איתי לשירותים" "למה לשירותים " שאלתי. "אני רוצה לבדוק אם אתה יהודי," ענה. ידעתי שזה הסוף. אין עוד אפשרות להינצל. "לא צריך לבדוק" , אמרתי לו בגרמנית, "אני אכן יהודי כמו שאתה גרמני מקולל", והוספתי "ממילא לא תנצחו במלחמה וכל גרמניה תיחרב". אנשי הגסטפו הבהירו לי באגרופים ובמגפיהם את עמדתם כלפי הצהרתי זו, והובילו אותנו לתא מעצר במרתף בניין הגסטפו בבריסל ומשם נשלחנו לאושוויץ.


מקור וקרדיט : נח קליגר, אלה תולדות נוח, הוצאת ידיעות ספרים , 2010. 

יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

“עד אז רק קראתי על דברים כאלה בספרים..." סיפורו של אורי אורלב מערך שיעור



אסף טל ולירז לחמנוביץ

מיועד לתלמידי בתי הספר היסודיים

משך הפעילות:  שעה וחצי

מערך שיעור העוסק בסיפורו של אורי אורלב, ניצול שואה, שהפך לימים לסופר ומבוסס על ספרו "משחק החול". דרך הסיפור נחשפים התלמידים להתמודדותו של ילד בתקופת השואה ודמותו מעוררת אמפטיה והבנה של סוגיות חשובות בתקופת השואה כגון: החיים בגטו, מחבוא מפני הגירושים, מות אימו ועוד




אני כבר יודע [...] שלנדודים האלה לא יהיה קץ"" סיפורו של אהוד לב ( פעילות חינוכית)






אני כבר יודע [...] שלנדודים האלה לא יהיה קץ""

סיפורו של אהוד לב

 

לירז לחמנוביץ ואביה סלומון חובב

מיועד לתלמידי החטיבה התחתונה

משך הפעילות: שעתיים

הספר במסתור מציג שלושה סיפורי עדות של ילדים שעברו את שנות המלחמה בצרפת, המופיעים בזה אחר זה. סיפוריהם של אהוד לב, ג'ילבר בלום ויפה בן-ישר, נבחרו כמייצגים את הקשיים והדילמות שעברו על ילדים יהודיים בתקופת השואה בצרפת. ילדים אלו ניצלו הן מידי הגרמנים והן מידי צרפתים משתפי פעולה על ידי פעולות הצלה מורכבות ושיתוף פעולה ייחודי של אנשי ארגונים יהודיים, כגון: האוז"ה, ויצ"ו והמחתרת היהודית, אשר חברו אל ארגונים לא יהודים, וכן נעזרו בתושבי כפרים רבים שהסכימו לסכן את נפשם ולהחביא בביתם ילדים יהודים עד יעבור זעם.



אהוד לב - מערכי שיעור - חינוך והוראה מתוקשבת - יד ושם - Yad Vashem



130 ילדים, ועוד אחד





במסע שארך מעל לשנה, בשיא השמדת העם היהודי, במעבר בין ארבע מדינות ו-7 מחנות מעבר, השמדה וריכוז, שרדו עשרות ילדים יהודים, שבשלב מכריע במהלך מסעם, דבקו אחד בשני, בצעד שככל הנראה הציל אותם באותו הזמן מהשמדה בבירקנאו.



פרידה דיקר-ברנדיס וציורי הילדים בגטו טרזין



פרידה דיקר-ברנדיס נולדה בווינה (אוסטריה) בשנת 1898 ונספתה באושוויץ-בירקנאו ב- 1944. פרידה הייתה אמנית חשובה בתקופתה ובעלת כישורים פדגוגיים שאפשרו לה ללמד ולהעניק מסגרת חינוכית למאות ילדים במצוקה בגטו טרזין.

דרכה האמנותית של פרידה דיקר-ברנדיס החלה עם הכשרתה באקדמיה לאמנות גרפית בווינה, בהמשך למדה גם בגרמניה. היא עבדה כמעצבת פנים ואופנה בברלין ובווינה. בשנת 1934, היגרה לפראג  ואחר כך עברה לעיר בהרונוב.

בדצמבר 1942 גורשה לגטו טרזין, שם עבדה כמורה לציור בבתי הילדים שהוקמו בגטו. באוקטובר 1944 נשלחה מו הגטו למחנה אושוויץ-בירקנאו ושם מצאה את מותה.

ציורי הילדים
פרידה התגוררה במעון לנערות צ'כיות, ביתן L-410, ועברה מביתן לביתן בגטו על מנת לעודד יצירה וביטוי עצמי של הילדים והנערים באמצעות הציור והקולאז'. אלפי ציורי ילדים נוצרו בשיעוריה של פרידה דיקר-ברניס, כשהיא הציבה לעצמה מטרה ואתגר חינוכי: לשקם את תודעתם השברירית של הילדים בגטו ולהקל על מצוקות נפשותיהם. פרידה ידעה להקסים את הילדים ולשבות את תשומת לִבם, במהלך השיעורים סיפרה להם אגדות, סיפורים ומעשיות, הילדים התבקשו לצייר מתוך עולם הסיפורים שיצרה למענם. נושאי השיעורים של פרידה נבחרו כדי לעורר תגובה מצד הילדים: טבע, נופים, תופעות טבע, עונות השנה, רחובות, תחנות רכבת, בתים, דיוקנאות משפחתיים וחגים – פרידה בחרה נושאים שדיברו אל לבם של הילדים והעלו בהם חוויות יפות.

סוף דבר
פרידה דיקר-ברנדיס נשלחה בטרנספורט שיצא מן הגטו באוקטובר 1944 ונספתה במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. היא הותירה אחריה אלפי ציורי ילדים שצוירו על ידי ילדי הגטו – אותם הילדים שהקדישה להם את כל כישוריה האמנותיים והפדגוגיים בתקווה להציל את תמימותם ובניסיון להיאבק נגד כוונתו של הצורר לגזול מן הילדים היהודיים את זכותם לילדות מאושרת.

 מקור וקרדיט:

פרידה דיקר-ברניס ותלמידיה, לנה מקארובה, בתוך: "בשביל הזיכרון, גיליון מספר 24, יוני-יולי 1997, הוצאת יד ושם.


 ראו גם :

דמויות קרות ורקע מקושקש: פענוח ציורי ילדים בגטו



ההישרדות של פרנקה קלצ'בסקה (חדווה גריזים), בת 13 , בגטו לודג'

  בתצלום: פרנקה קלצ'בסקה ובני משפחתה בגטו לודג', 1941 מקור וקרדיט : יד ושם פרנקה קלצ'בסקה (חדווה גריזים) בתם הבכורה של מרדכ...