ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 31 במרץ 2024

סיפור החיים של יוקה ורדונר , בת ה6 בתקופת השואה בהולנד

 


כמו רוב הילדים האחרים בני השש, יוקה ורדונר התרגשה לחזור לבית הספר  בהולנד בסתיו 1941. להפתעתה, היא לא הורשה לחזור ולהצטרף לכיתה ב'.

באותה שנה אסרו הגרמנים על ילדים יהודים בהולנד ללמוד בבית הספר עם ילדים לא יהודים. יוקה, שמשפחתה לא הייתה דתית, לא ידעה שהיא יהודייה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא חשה את השפעות האנטישמיות - שנאת היהודים - בחיי היומיום שלה.

הניסיון של יוקה עם אנטישמיות רק הלך והחמיר. שנה לאחר מכן, ב-1942, החלו הגרמנים בגירושים של יהודים מהולנד למחנות השמדה במזרח.

הוריה של יוקה קיבלו את ההחלטה הקשה להכניס את יוקה ואת שני אחיה למחבוא בהולנד . הילדים התפצלו זה מזה.

בעוד יוקה, אחיה ואביהם שרדו כולם את השואה, אמה של יוקה גורשה לאושוויץ. היא לא שרדה.

לאחר המלחמה חזרה יוקה לבית הספר ובסופו של דבר הפכה לפסיכותרפיסטית. היא הקדישה את חייה לעבודה עם ניצולי שואה נוספים וילדיהם.

צילום: USHMM, באדיבות פרנסיסקה ורדונר קאן

מקור וקרדיט : מוזיאון השואה בוושינגטון

 


מרתה וינטר , ילדה יהודייה בתקופת השואה שרצתה להמשיך להיות נוצרייה

  


מרתה וינטר, נולדה בשנת 1935 בצ'ורטקוב, פולין

בהיותה בת שמונה הבריחה האם את מרתה לוורשה בעזרת ניירות אריים ובשם הבדוי כריסטינה (קרישיה גריניביץ,  ) אל ביתו של יוזף שולץ, ידיד המשפחה

 בעת המרד הפולני גורשו בני משפחת שולץ מביתם. מרתה והאומנת בבית משפחת שולץ, הגברת צ'פלינסקה, שולחו למחנה ריכוז ובסופה של המלחמה חזרו אל ורשה ההרוסה.

 סבּה ודודּה של מרתה, ששרדו את המלחמה, שבו לפולין, הצליחו לאתרּה ובאו לקחתּה.

 מרתה, שהפכה במהלך המלחמה לנוצרייה אדוקה, סֵירבה בכל תוקף ללכת עימם ולשוב אל בני משפחתה ששרדו.

 חרף רצונה הוחזרה מרתה אל בית סבּה וכל אותו זמן המשיכה לשמור על זהותה הנוצרית. לבסוף הועברה מרתה לבית ילדים יהודי ועלתה לארץ־ישראל עם כל ילדי הבית.

 מקור וקרדיט : יד ושם

 

 

נלי טול , ילדה בת 8 מציירת במסתור בתקופת השואה

 


כדי להעביר את השעות הארוכות במסתור ציירה נלי איורים לסיפורים שסיפרה לה אימּה. ציוריה של נלי משלבים בין דמויות מסיפורי האם ובין זיכרונותיה של נלי מחייה שלפני המלחמה. הציורים הססגוניים והעליזים מצוירים בצבעי מים והם בעלי אופי דקורטיבי רווי פרטים. נלי יצרה עולם קסום ואידיאלי שבו ילדים משחקים כאוות נפשם, בניגוד לעולמה הכלוא שהיה מצומצם לחדר אחד, ללא יכולת להשמיע קול שמא יתגלה מקום מסתורה. לאחר שחרור לבוב התברר לאם ולבת שהן הניצולות היחידות ממשפחתן

נלי טול

1935,  לבוב, גליציה – 2021, צ'רי היל, ניו ג'רזי, ארצות הברית

נולדה למשפחת מיזס האמידה. באוקטובר 1939, עם הכיבוש הסובייטי, הסתתר אביה כדי להימנע משילוח לסיביר. עם כיבוש לבוב בידי הגרמנים, ב־1941, גורשה נלי עם משפחתה לגטו. אחיה בן החמש נחטף באקציה ונרצח. היא ואמהּ רוזיה הצטרפו לקבוצה שניסתה לעבור את הגבול להונגריה, אך נכשלה. ב־1943, האב דאג למחבוא לנלי בת השמונה ולאמהּ, אצל זוג חברים נוצרים בעיר, והוא תכנן להצטרף אליהן. כדי להעביר את השעות הארוכות בחדרון הסגור עודדה אותה אמהּ לצייר ולכתוב סיפורים ויומן אישי. ב־1944, לאחר שחרור העיר, התברר לאם ולבת שהן הניצולות היחידות ממשפחתן. הן נשארו באירופה עוד שנים אחדות, ובמהלכן למדה נלי אמנות. היא היגרה לארצות-הברית, המשיכה לצייר וכתבה מאמרים וספרים, וכן כיהנה כמרצה לספרות ואמנות.



מקור וקרדיט : אתר יד ושם ( קישור )

בית הבובות של הילדה לאה בורנשטיין

 


בהיותה ילדה בגטו דברצן בהונגריה 1942, הכינה לאה בורנשטיין בית בובות ובו בובות שיצרה בדמות הוריה כמזכרת לבית שממנו גורשו. כעבור זמן שולחה לאה למחנה הריכוז שטרסהוף באוסטריה, וכאן מצאה עטיפה של ספר והשתמשה בה על מנת לכסות את "ביתה" העשוי קרטון. 

לאה שרדה, ועם עלייתה לארץ ישראל הביאה עמה את "בית ילדותה". סיפורו של בית הבובות הוא חלק מתערוכת Ready2print"  כוכבים ללא שמים: ילדים בשואה".  יד ושם .

 מקור וקרדיט : יד ושם


יום שבת, 30 במרץ 2024

שאלתי את אמא למה הם עשו לנו את זה": ניצולת השואה חנה אברוצקי מתה בגיל 93

 

היא שרדה את אקציית הילדים, ברחה מגטו ורשה דרך תעלות הביוב, ניצלה מירי ומצאה מקלט במנזר, שם הכירה גם את הכומר שהפך לימים לאפיפיור

זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה פשט הגסטאפו על בית משפחת מנדלברגר בוורשה. "פרצו לדירה, שחררו את הכלבים וערכו חיפוש", תיארה חנה מנדלברגר (לימים אברוצקי), שהיתה אז ילדה קטנה"ניסיתי להסתתר, רק שהכלבים לא יראו אותי", סיפרה על המחבוא שמצאה מאחורי האורלוגין. "הרסו ממש את דירתנו. הורידו וילונות והנוצות התעופפו באוויר. שאלתי את אמא למה הם עשו לנו את זה, אך אמא לא הסבירה". את האירוע הטראומטי הזה זכרה עד מותה, השבוע, בגיל 93. וזה היה רק המבוא לשורת אירועים שטלטלו את חייה.

היא נולדה ב–1931 לשרה לבית רוטהולץ ולמאיר מנדלברגר, והיתה אחות גדולה למרים. לאביה היה עסק למסחר וליבוא עורות. לאחר פלישת הנאצים הוחרמה הסחורה של אביה והוא נעצר לחקירה ממנה חזר שבר כלי. לאחר הקמת הגטו חנה נהגה לחמוק אל מחוץ לחומות ולהבריח מזון לתוך הגטו. "יום אחד קרא לי ילד וסיפר שיש להם מידע על פתח בחומת הגטו שאפשר לצאת ממנו לצד הפולני", היא סיפרה. "זה עולם אחר בכלל. יש שם עדיין גנים, פרחים, חנויות מלאות כל טוב. בכל העסק היה גם משהו הרפתקני, שמאתגר ילדה, שפתאום הופכים אותה לגיבורה". את המזון מצאה בפחי אשפה בשוק הסיטונאי. "חומרים שאולי היו פעם סלק, כרוב, תפוחי אדמה", סיפרה

יום אחד, כאשר שבה עם המזון וחיכתה מחוץ לגטו לחברה, נתי, שיאסוף אותו, הבחינה בפטרול של גרמנים, שוטרים פולנים והמשטרה היהודית. "כלב נבח ונשמעה צעקה. זה היה הקול של נתי. נשמע קול ירייה, עוד צעקה חלושה ועוד ירייה. עמדתי המומה. ראיתי את נתי ירוי", היא סיפרה. "רעב זו תחושה גופנית ורגשית. הבטן ריקה, זועקת. מבחינה רגשית זה משהו שגובל בחוסר אונים ותבוסה", הוסיפה.

 

בזמן "אקציית הילדים" הסתתרה בבונקר עם כ–30 ילדים. בהמשך, לפני פרוץ מרד גטו ורשה, נמלטה מהגטו דרך תעלות הביוב. "ירדנו דרך סולם ברזל לתוך הביוב של ורשה. פחדתי שאטבע. מסריח. איום ונורא. הסתובבנו כל היום בתעלות. המים הגיעו לי עד הפנים", סיפרה. כשיצאו מהפתח נפתחה לעברם אש בידי גרמנים. "לא ידעתי אם אני חיה או מתה. אדם צעיר נעמד על הרגליים. מבטינו הצטלבו. הוא שאל, 'ילדה, את חיה'? אמרתי 'לא יודעת'. הוא הושיט לי יד. 'רוצי כל זמן שאת יכולה'. רצתי", סיפרה.

במשך כמה חודשים היא הסתתרה אצל מכר פולני ובהמשך ניסתה לשוב לגטו. בשער שוב ראתה שוטרים. "צעקתי, 'אני רוצה לחזור. אני ילדה יהודייה'", היא סיפרה. "יצא שוטר פולני לקראתי, תפס אותי בצווארון, בעט בי וצעק 'תסתלקי. כאן כולם מתים. את רוצה לחיות?'" בהמשך היא התגלגלה למנזר בזהותה בדויה של פולנייה נוצרייה, ושם העבירה את שארית המלחמה. באותה תקופה הכירה פרח כמורה, קרול ווֹיטילה, לימים האפיפיור יוחנן פאולוס השני. "הייתי מוקסמת מהאיש הזה", היא אמרה. המנזר עבר לזקופנה שם נשארה עד סוף 1946..

ואז, יום אחד הגיע שליח יהודי שלקח אותה לפגוש את אמה, ששרדה את המלחמה. "ראיתי זקנה עם שיער שיבה, כפופת גב, שאיבדה רגל והלכה על רגל אחת. לא רציתי אמא כזאת", סיפרה. אמה קראה לה "חנושו", וחיבקה אותה. בהמשך מצאו גם את אחותה, ששרדה אף היא. אביהן נרצח בטרבלינקה.

ב–1947 עלתה על אוניית המעפילים "אקסודוס" בדרכה לארץ. כשהתקרבו לחוף השתתפה במאבק האלים עם הבריטים, שהשתלטו על האונייה. "לקחתי חלק פעיל מאוד בקרב הזה באמצעות קופסאות שימורים", סיפרה. לבסוף היתה בין המגורשים לגרמניה ובינואר 1948 שבה לארץ. בהמשך היא נישאה לנחום אברוצקיבן משפחת מייסדי כפר סבא (שחלקם שינו את השם לאלמוג), אשר ניהל את המאפייה המשפחתית. חנה עבדה בהנהלת חשבונות. היא גם היתה פעילה בהנצחת השואה והקימה את סניף "בית אנוש" בכפר סבא לסובלים ממוגבלות נפשית. לימים גם סגרה מעגל ונפגשה עם האפיפיור.

מקור וקרדיט : עופר אדרת , עיתון " הארץ"

 

 


יום ראשון, 24 במרץ 2024

ההישרדות של הנער חיים וייס , בן 16 , במחנה אושוויץ

 



 משפחת  וייס התגוררו בעיירה שימלאו סילווניה שבמחוז טרנסילבניה ברומניה. במשך עשר שנים לא נולדו להם ילדים. הם התייעצו עם האדמ"ור מביקסאד, קיבלו את ברכתו ומאותו רגע נולדו עשרה ילדים. כמעט בכל שנה ילד. אבי חיים היה הילד השישי. שמו הרומני  – אדוארד. אחיו ואחיותיו: יצחק אייזיק, משה, יהושע, ישראל, יהודה, פייגא מלכה, גולדה, הינדא, אלטע אסתר.

 המשפחה הייתה מאוד ענייה. היה חסר להם אפילו אוכל, אבל הייתה זו משפחה שמחה ומלוכדת. הם גרו בעיירה ובה היו חיי קהילה תוססים. אבא גדל על ערכים של התחשבות בזולת והסתפקות במועט, והכל מתוך אמונה והכרת הטוב. ההורים שלו היו עסוקים מאוד בהישרדות יום יומית. עד שהנאצים ימ"ש הגיעו. כל יהודי העיירה נלקחו לגטו. לפני שהמשפחה יצאה מן הבית כינס אותם סבי ואמר: "אני לא יודע מה יעלה בגורלנו אבל אם נזכה לשוב, ניפגש כאן בבית".

החיים בגטו היו בלתי נסבלים. מפקד הגטו היה אכזר במיוחד.

 מן הגטו לקחו אותם ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ. היה זה לאחר חג השבועות תש"ד, 1944. באושוויץ מנגלה ימ"ש מיין אותם לחיים ולמוות. אבי היה אז בן 16. הוא כנראה זייף את גילו ל- 18 וגם בזכות גובהו, היה נראה בעל כושר לעבוד.

הוריו של אבי ואחיו ואחיותיו הצעירים נשלחו לתאי הגזים. אבא לא הספיק להיפרד מהם. הוא ועוד שלושה מאחיו הבוגרים נשלחו למחנות באוסטריה, אבנזה ומטהאוזן, במטרה לנצל אותם עד להוצאתם להורג. אלה היו מחנות קשים מנשוא. אבא היה היחיד ממשפחתו ששרד. כששוחרר מן המחנה היה חולה ותשוש, הוא היה מאושפז בבית חולים למשך שלוש שנים.

לאחר מכן עשה כמצוות אביו ונסע הביתה לבדוק אם מישהו שרד. לצערו גילה שבבית חיה משפחה מקומית לא יהודייה. הוא שאל אם מישהו ממשפחתו שרד ובא הביתה. סיפרו לו שאף אחד ממשפחתו לא חזר. כל ימיו קיווה אבי למצוא מישהו מהמשפחה. הוא לא מצא, אבל הוא זכה להקים משפחה וכך להמשיך את השושלת המשפחתית שנגדעה. אבא נשא לאישה את אמי רבקה-הרטה לבית לוי, גם היא ילידת רומניה.

מקור וקרדיט :  הקשר הרב דורי

 


ערב פורים 1943 : ילדי טהרן מגיעים

 



בצילום למעלה : במחנה עתלית. עם הצרור על הגב, מוכנים לכל צרה שלא תבוא

פורים 1943 ירדו בתחנת הרכבת בעתלית כ-800 ילדים ניצולי שואה, שנודעו לימים כ"ילדי טהרן". בין הילדים היהודים מפולין , שרבים מהם היו יתומים, בלטה ילדה בת שמונה, צברית, ששמה רחל שטיינברג – לימים רחל גרא.

אודות  האמנית רחל גרא ז"ל

 

קבלת פנים חגיגית נערכה לילדי טהרן  בערב פורים  1943 בתחנת הרכבת עתלית. שם הילדים ירדו והועברו למחנה העולים במקום.

לתחנת הרכבת בעתלית הגיעו תלמידי בתי ספר ובידיהם דגלים וכתובות וגם עגלות מלאות כל טוב, פירות ומגדנות. "כאשר הרכבת התקרבה לרציף, פרץ הקהל בתרועת גיל אדירה ושירת התקווה הרעידה את האוויר". שיירה ובה עשרות אוטובוסים של חברת "החבר" מחיפה העבירה בהתנדבות את הילדים למחנה הקליטה לעולים.

הילדים סיפרו כי החיילים הבריטים דאגו לכל מחסורם בדרך, נתנו להם ארוחת בוקר ואפילו טיפלו בתינוק שנולד ברכבת.

באוגוסט 1943 הגיעה קבוצה שנייה ואחרונה של ילדי טהראן שמנתה כ־200 ילדים ובכך הסתיים מסע נדודים של "ילדי טהרן" שהחל בשבועות הראשונים של מלחמת העולם השנייה ונמשך כשלוש וחצי שנים בהן עברו הילדים למעלה מ-20 אלף קילומטר - מפולין, דרך ברית המועצות, איראן (טהרן), קרצ'י בהודו (היום פקיסטן), נמל עדן בתימן, תעלת סואץ במצרים ומשם ברכבת לרחובות ולחיפה. הקבוצה שהגיעה באוגוסט 1943 עשתה דרכה לארץ ישראל דרך עיראק וירדן.

במלחמת העצמאות

רבים מהבוגרים שבילדי טהראן לחמו במלחמת העצמאות, וכמה מהם נהרגו במלחמה. אחד מילדי טהראן, עמנואל לנדאו, נהרג במלחמת העצמאות בקרב נגד שיירה ערבית באזור הקריות שליד חיפה. נפילתו הייתה תוך גילוי גבורה עילאית והוא היה בין 12 מקבלי אות גיבור ישראל שהוענק ללוחמי מלחמת העצמאות בשנת 1949.

בין הנופלים האחרים מילדי טהראן: שלמה וגנר בקרב רמת יוחנן, זאב הולנד בשדה דב, חיים גרף בחיפה, דב גולומב בכיבוש כפר סבא, הדסה למפל בלטרון, אורי בר בדגניה א', חיה הורן בכפר עציון ויהודית יעקובוביץ ברמות נפתלי.

מאבקם המשפטי והעוול שנעשה להם על ידי מדינת ישראל

בשנת 1997 הוכרו לראשונה ילדי טהראן כניצולי השואה על ידי מדינת ישראל. משמעות ההכרה היא שעד שנת 1997 לא זכו ילדי טהראן לפיצויים מהמדינה בהתאם להסכם השילומים שנחתם עם ממשלת גרמניה.

בשנת 2004 התאגדו 217 מילדי טהראן ותבעו את המדינה במטרה לקבל את הפיצויים שטענו כי חייבים להם משנות ה-50. טענת המדינה הייתה, כי הפיצוי המגיע להם הוא קולקטיבי ואותו הם כבר קיבלו. באוגוסט 2012 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי כל אחד מ-217 התובעים זכאי לפיצוי אישי בסך 50,000 ש"ח. בינואר 2014 קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה, וביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

מקור

ילדי טהראן מפורסמים

חיים ארז - אלוף במילואים

אביגדור בן-גל ("יאנוש") - אלוף במילואים

אלכס גלעדי - איש טלוויזיה וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי

הרב בן ציון רבינוביץ - האדמו"ר מביאלא

אברהם רייף - יו"ר לשכת סוכני הביטוח ונשיא כבוד

הדסה למפל - ציירת ולוחמת פלמ"ח שנהרגה במלחמת העצמאות

בן-ציון תומר - משורר, סופר ומחזאי. מחזהו "ילדי הצל" עוסק בסיפורו של אחד מילדי טהראן.

אריה מינטקביץ - יו"ר לשעבר של הרשות לניירות הערך ויו"ר לשעבר של מועצת המנהלים של בנק דיסקונט

הרב יוסף גליקסברג - רבה הראשי של גבעתיים

רחל גרא, אמנית

 קישור לכל סיפורי החיים של ילדי טהרן שתעדנו  במאגר המידע על " ילדים בשואה ( מאגר מידע יחידי מסוגו בארץ ובעולם על ילדים בתקופת השואה )

https://tinyurl.com/eke7nau9

 

 


יום ראשון, 17 במרץ 2024

הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

 

 


העיר פיאטרה ניאמץ. רומניה

הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה .

המשפחה של צינה הייתה צריכה להתפרנס, ולכן שלחו ילדה בת 12 לתחנת הרכבת למכור סופגניות לגרמנים. לא תמיד החיילים הגרמנים שילמו על הסופגניות, חלקם שילמו. יום אחד,  אחד הגרמנים לקח לה עשר סופגניות ולא שילם לה. צינה התרגזה על המעשה וצעקה על החייל הגרמני. החייל הגרמני רץ אחריה, אך היא הייתה קלת רגליים ורצה יותר מהר ממנו, נכנסה למרתף יינות והתחבאה בתוך חבית ריקה. החייל  הגרמני הקיש בחביות אבל לא מצא אותה , היא לא יצאה מהחבית. היא חיכתה בדממה בחבית במשך שש שעות עד שירד הלילה, ואז חזרה.  מאותו מקרה, אימא שלה לא נתנה לה יותר ללכת למכור סופגניות.

מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי

 


בלומה אורבך , הנערה היהודייה שהסתתרה ביערות

 



מאת
:  דב אורבך

 בלומה אורבך (סבתא רבתא של יואב), התגוררה בעיירה קטנה בפולין, בשם סקרניביץ, בזמן שפרצה מלחמת העולם השנייה. שבועיים אחרי פרוץ המלחמה כבש הצבא הגרמני את העיירה. ההורים של אימא שלי ועוד שתי אחיות שלה, נהרגו מיד עם כניסת הגרמנים לעיירה.

בלומה  ברחה ליערות, שם התחבאה וחיה במסתור שהוחלף מעת לעת.

 כעבור שנה היא נתפסה על ידי הגרמנים ונשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ . בלומה שרדה במחנה האיום והנורא הזה את כל ימי המלחמה.

בינואר  בשנת 1945 הגיע הצבא הרוסי לאושוויץ ושחרר את היהודים שהצליחו לשרוד. רוב האנשים שנשלחו למחנה אושוויץ, כמיליון וחצי, הוצאו להורג במקום המקולל הזה.

אימא שלי  ( בלומה אורבך ) הלכה ברגל בשיירה ארוכה של ניצולים לכיוון גרמניה. לשיירה קראו: "צעדת המוות", מפני שרבים מניצולי אושוויץ, שהיו חלשים, חולים ומורעבים מתו בדרך.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי

 


נפתחה הגישה לארכיון שבו עדויות של ניצולי שואה

 

חלק מהעדויות שתיעדתי לאורך שנים במאגר " ילדים בשואה" התבססו על עיון  ותימצות שלי בסרטוני וידאו של קרן "שואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה ,  ועכשיו הם נפתחו גם לציבור הרחב .

 תימצתי רק עדויות של אלו היו ילדים או נערים/נערות בתקופת השואה .

קרן "שואה" של אוניברסיטת דרום קליפורניה , USC Shoah Foundation,  שנוסדה על ידי הבמאי סטיבן ספילברג, הודיעה על שיתוף פעולה חדש וייחודי עם הספרייה הלאומית בישראל, שמטרתו לאפשר לכל תושבי ישראל גישה בלתי מוגבלת למסמכי ארכיון ייחודיים, שהיו נגישים עד כה רק לחוקרים נבחרים בעולם.

בארכיון מתועדות למעלה מ-52 אלף עדויות מצולמות של ניצולי שואה שצולמו לאורך השנים, שהיו נגישות עד כה בלעדית לכ-180 מוסדות מחקר ומוזיאונים ברחבי העולם. כעת, לראשונה, יהיו עדויות אלה נגישות לקהל הרחב בישראל, באמצעות אתר הספרייה הלאומית.

·        לארכיון המיוחד

הכל מתחיל במקום הכי לא צפוי. טקס פרסי האוסקר של שנת 1993.

כולם צחקו על סטיבן שלנו (בעברית אגב קוראים לו שמואל) כאשר בטקס המכובד הוא דיבר על שואת יהודי אירופה. אבל תסמכו על סטיבן שייקח את פרס הבמאי שבו זכה על סרטו “רשימת שינדלר” בשיא הרצינות. כרגיל הוא לא התייחס לביקורת והחליט לענות למלעיזים במעשים ולא בדיבורים.

תוך שנה מקבלת הפרס שפילברג הקים את “הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של השואה” – מה שכולם מכירים בתור פרויקט שפילברג. המטרה הייתה לתעד עדויות של עדים וניצולים באמצעות איסוף ראיונות וידאו ואודיו, אבל מבחינתו מדובר בפרויקט חיים.

אמנם רוב העדויות מתייחסות לשואה, אבל גם לאירועים אחרים של רצח עם במאה ה-20. האוסף כולל כיום יותר מ-50,000 הקלטות (אורך כל הקלטה הוא בממוצע שעתיים), שהן כ-100,000 שעות ב-41 שפות, כאשר כל עדות עברה מיפתוח ע”י אדם שדובר את שפת המרואיין ותורגמה לאנגלית.

רוב הפרויקט הוא כמובן עדויות של ניצולים יהודיים אבל לא רק. הפרויקט מתעד גם מצילים, מספקי סיוע, אסירים פוליטיים, אנשים ששחררו את המחנות, עובדי כפייה, ניצולים של ניסויים רפואיים וניצולים של קבוצות נרדפות אחרות כמו הומוסקסואלים, עדי יהווה, צוענים ועוד.

המשמעות היא שמדובר באחד האוספים הדיגיטליים הגדולים בעולם וניתן לחפש בו באמצעות כ-65,000 מילות מפתח, ביטויים, כ2 מיליון שמות וכ-700,000 תמונות.

אמנם העדויות מגיעות לקהלים ברחבי העולם באמצעות ערוץ יוטיוב ייעודי ואתר אינטרנט ב-12 שפות, אבל כיום רק כ-1200 עדויות זמינות לציבור הרחב. הבעיה היא שרוב החומר שנאסף בפרויקט זמין למוסדות מחקר שרכשו מנוי אליו, בעיקר מוזיאונים ואוניברסיטאות.

התוצאה היא שפרויקט שפילברג אמנם בא להזכיר את שהיה למען הדורות הבאים, אבל הוא מציב אתגרים רבים בפני בני המשפחה הצעירים. למשל, נכדים שרוצים לשמוע את העדות של סבא וסבתא.

מלבד העובדה שהפרויקט ברובו סגור בפני הציבור ומתורגם רק לאנגלית (למרות שבני המשפחה לרוב מקבלים עותקים), הוא מציב בפנינו בעיות שונות. למשל בתחומי האיכות והשפה.

למרות שמדובר בהקלטות מודרניות הן לא חסינות מפגעי הזמן והקידמה. הוכחה לכך היא שפרויקט הדיגיטציה של העדויות נמשך כ-5 שנים והעלה שבכ-5% מההקלטות יש בעיות טכניות (בווידאו או בפס הקול) עד רמה שאינה מאפשרת כלל שמיעה או צפייה של העדות.

בנוסף, למרות  שהפרויקט נעשה בכלים המתקדמים ביותר הוא נחשב לעיתים כמיושן. חשוב לזכור שהפרויקט התחיל לפני כ-30 שנה ומאז השתנתה הטכנולוגיה.

למשל כיום לא עושים יותר שימוש בקלטות וידאו/שמע, כך שעדויות שהוקלטו באמצעים אלו אינן נגישות יותר מסיבה פשוטה – לא נעשה היום שימוש בקומפקט דיסקים, מכשירי וידאו וכו’.

גם השפה היא בעייתית כי כל מרואיין בפרויקט העיד בשפת אימו, מה שמצריך הבנה עם דיאלקטים וניבים מקומיים של שפות אירופאיות שונות (אידיש, הונגרית, רוסית וכו’) והכרות עם מקומות, מונחים וביטויים (למשל סלנג) שהשתנו עם השנים.

לעיתים המרואיין מדבר גם בשפות אחרות, מה שהופך את העדות למורכבת יותר. למשל:

  • בעדויות רבות הניצולים משתמשים בשפה הגרמנית כדי לתאר את חייהם במחנות הריכוז/השמדה הנאצים. דוגמא נפוצה לכך היא השימוש במילה לאגר” הגרמנית במקום המילה “מחנה”.
  • בעדויות אחרות הניצולים עושים שימוש בכמה שפות, זאת כי הם גורשו או נאלצו לברוח למדינות אחרות שבהם דיברו שפה שונה.

ולמרות כל הקשיים - אני קוראת לכולם להצטרף לפרויקט למען הדורות הבאים. לדעתי זהו הנשק הטוב ביותר נגד הכחשת השואה,

מקור וקרדיט : נעה מרקוביץ



 


יום ראשון, 10 במרץ 2024

אסתר ניצלה בזכות נעל אדומה קטנה, כי ידעה למי היא שייכת

 

אסתר באום נולדה בשנת 1930 בעיירה קטנה בגבול הונגריה, אחות קטנה לשישה אחים ואחיות, אחריה עוד אחד קטן אחד. בצעירותה עברה אסתר לגור אצל סבה וסבתה בעקבות חוסר מקום בבית. שם, בזכות היותה הילדה היחידה, זכתה לתשומת לב מרובה ולפינוקים רבים. אסתר מספרת שהיא הייתה מבקרת הרבה בבית שלה ובזמנים בהם הייתה מבקרת, היא עבדה בסופר המשפחתי כמו שאר האחים. עוד אסתר מתארת ילדות מלאה בחופש, טיולים, הסתובבות במרחבי הטבע שסבבו את העייריה, מוקפים בהמון משפחה.

בשנת 1943 הגרמנים כבשו גם את הונגריה. אסתר ומשפחתה הוצאו לרחוב ללא שום רכוש, במהירות לקחו את אביה עם ארבעת האחים הגדולים לעבודה בתפקידים שונים אצל הגרמנים והם נשארו אסתר, אמה, אחיה הקטן ועוד שתי האחיות.

הם הובלו לתחנת הרכבת, שם הם עברו את הסלקציה הראשונית באושוויץ . אסתר, שהייתה אז רק בת 13, הייתה ילדה רזה וקטנה מאוד בגודל הפיזי, נשלחה עם אמה ואחיה הקטן, שהיה בידיה של אמה, שמאלה. מרוב צפיפות שהייתה שם על רציף הרכבת, הנעל האדומה שהייתה לאחיה הקטן על הרגל נפלה על הרצפה. אסתר שמה לב אליה ומיהרה להתכופף  על מנת להביא לו אותה. כשהיא התרוממה, היא לא ראתה אותם יותר, אך הצליחה לקלוט את מלכה אחותה הגדולה בצד השני של הרציף. אסתר רצה אליה כדי לא להיות לבד, ובכך אסתר ניצלה בפעם הראשונה בתקופת השואה, כשנשלחה אל מחנה העבודה בירקנאו במקום ישירות אל המוות.

אסתר מספרת שאת כל תקופת השואה היא שרדה בזכות מלכה אחותה: "את כל החיים שלי אני חייבת לאחותי הגדולה. אחות גדולה זו זכייה". 

אסתר ומלכה שרדו את השואה יחד תוך פעולותיה של מלכה להסתיר את אסתר הקטנה בהזדמנויות שונות, כדי שהנאצים לא ישלחו אותה למות.

מכל משפחת באום שרדו רק שלושה אחים: אסתר, מלכה וליפוט.

מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי


דיטה קראוס, הנערה בת ה14 , הספרנית באושוויץ

 

אדית (דיטה) קראוס (נולדה אדית פולאך) נולדה בשנת 1929 בפראג. אביה ד"ר האנס פולאך היה משפטן ולאמה קראו אליזבת. במרץ 1939, פלשו הנאצים לצ'כוסלובקיה וסיפחו אותה. אביה פוטר מעבודתו בשל היותו יהודי. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, שלחו ההורים את דיטה לכפר עד שהסכנה תחלוף. ב-1940 חזרה אדית הביתה. דיטה למדה בבית. המקום היחידי בו ניתן היה ליהודים לשהות היה מגרש הספורט. שם פגשה דיטה לראשונה את איש החינוך פרדי הירש.

בנובמבר 1942 גורשה המשפחה לגטו טרזיינשטט. סבה וסבתה קתרינה גורשו לטרזיינשטאט בקיץ אותה שנה. דיטה נשלחה ללון בצריף המיועד לבנות. בזמן הכליאה בגטו עבדה דיטה בחקלאות.

בגטו התקיימו פעילויות חינוכיות ותרבותיות רבות. בין המורים היה פרדי הירש שארגן פעילות ספורט לצד לימודים. בגטו דיטה השתתפה בהעלאת המחזה ברונדיבר. האופרה נכתבה בשנת 1938 על ידי שני יוצרים יהודיים: הנס קראסה (1899–1944), מלחין יהודי יליד פראג, אשר גורש לגטו טרזיינשטט באוגוסט 1942 ונרצח בתאי הגזים בבירקנאו ב-16 באוקטובר 1944; ואדולף הופמייסטר, שכתב את הטקסט לאופרה, משורר שברח מצ'כיה ב-1939 וחזר לפראג לאחר מלחמת העולם השנייה. בנוסף למדה דיטה בגטו ציור, בשיעורים שהעבירה האמנית פרידל דיקר ברנדייס. דיקר ברנדייס גורשה לאושוויץ ונרצחה. ציוריה של קראוס מהמחנה נשמרו והם מוצגים בתערוכת קבע של ציורי הילדים במוזיאון היהודי בפראג. בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה לאושוויץ. היא הכריזה שהיא ציירת וכך ניצלו חייה בהתחלה. באושוויץ הוכנסה המשפחה למחנה המשפחות הצ'כיות בבירקנאו. היא הופרדה מאמה שנשלחה לבידוד. האב נפטר לאחר שישה חודשים במחנה.

ספרנית באושוויץ

דיטה מונתה להיות ספרנית בספרייה הקטנה שהוקמה בבלוק 31. פרדי הירש היה אחראי על בלוק הילדים. בבלוק למדו הילדים ככל שהיה ניתן בתנאים הקשים במחנה.

דיטה החביאה ושמרה על הספרים המעטים שהיו ברשותם. חלק מהספרים אף תפרה והצמידה לבגדיה. יוזף מנגלה רדף אחריה, אך היא לא ויתרה על מה שהחזיק אותם בתנאים הקשים שבמחנה, הקריאה בספרים. במרץ 1944 נשלחו מחצית מהילדים לתאי הגזים. פרדי הירש מצא את מותו גם הוא. דיטה נשארה בצריף. במאי 1944 עברו דיטה ואמה סלקציה על ידי יוזף מנגלה. דיטה ואמה נשלחו להמבורג שבגרמניה לעבודות כפייה. מהמבורג עברו האם ובתה למחנות העבודה נויגראבן וטיפשטוק. במרץ 1945 נשלחו אדית ואמה למחנה ברגן-בלזן. לאחר שבועות מספר שוחררו על ידי הצבא הבריטי ששחרר את המחנה. דיטה ואמה עברו למחנה העקורים ברגן-בלזן. ב-29 ביוני 1945, נפטרה אמה של דיטה.

 דיטה נסעה לפראג שם פגשה את דודתה, את סבתה ששרדה את טרזינשטאט ואת מי שיהיה לבעלה, אוטו קראוס. לדיטה ובעלה נולד בן בפראג, ובשנת 1949 עלתה המשפחה לארץ. 

בני הזוג קראוס היו מורים במשך כ-30 שנה בכפר הילדים והנוער ויצו קנדה הדסים.

משפחתה

לדיטה ולאוטו נולדו שלושה ילדים וארבעה נכדים.

מקור : ויקיפדיה בעברית

בשנת 2021 יצא לאור הספר הספרנית מאוושוויץ(ספ') שנכתב אודותיה על ידי אנטוניו איטורבה (אנ').

מקור 2 :  אנטוניו איטורבההספרנית מאושוויץ, תל אביבכתר,

2021

 

ראו גם :

 

קישור לפוסט באנגלית בפייסבוק

 

דיטה והוריה הנס ואליזבת בפראג בשנת 1931



 

 


פסח וולודינגר, הנער מהשואה , לוחם הפלמ"ח שנהרג במלחמת העצמאות

  סיפור חייו פסח, בנם של רחל-רוזה וצבי-הירש, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ...