ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שני, 30 בנובמבר 2015

ילדים במחנות העקורים אחרי המלחמה


בחודשים הראשונים לאחר תום המלחמה היו במחנות העקורים ילדים מעטים מאד מתחת גיל חמש. רק 3% משורדי השואה היו ילדים ונערים בין הגילים 6-17.

מחנכים במחנות העקורים מצאו עצמם בפני בעיות חמורות, כגון אי ידיעת קרוא וכתוב בקרב תלמידיהם, חוסר ריכוז והיעדרה של שפה אחידה לשם לימוד. בנוסף היה עליהם להטמיע בילדים אמון ובטחון בעולם המבוגרים, תחושות שאותן איבדו הילדים בתקופת המלחמה. ילדים שורדי שואה איבדו בתקופה זו לא רק את תחושת הבטחון אלא את כל ילדותם. אימי השואה הפכו אותם למבוגרים בן-לילה.

השורדים הגיעו ממדינות אירופאיות שונות מאד זו מזו. חלקם לא זכו מעולם ללמוד לפני כן וחלקם איבדו בשנות המלחמה את הידע ומיומנויות הלמידה שרכשו לפני כן.

במחנות העקורים שרר מחסור בכיתות לימוד, ספרי לימוד, מחברות וציוד למידה נוסף. ברוב מחנות העקורים לא היו בתחילה מורים מקצועיים ומיומנים, אך בהדרגה הגיעו מורים בעלי הכשרה מארץ ישראל, ארצות הברית ובריטניה. לצד מקצועות לימוד בסיסיים כגון קריאה, כתיבה וחשבון, הוכנסו לתכנית הלימודים גם לימודי עברית, היסטוריה יהודית וגיאוגרפיה של ארץ ישראל. הקהילה האורתודוכסית דאגה להקמתן של ישיבות.

בנוסף ללימוד הילדים אורגנו לימודים לבני נוער, במטרה להכשירם לעתיד בחיי העבודה. בין המקצועות שלמדו בני הנוער היו תפירה וחייטות, שיעורי עברית והכשרה חקלאית.

אייכמן והילדים היהודים במחנות הריכוז



קטע מתוך ראיון עם השופט גבריאל בך שהיה בשנת 1961 היועץ המשפטי של לשכה 06 במשפט אייכמן :
"בימים הראשונים לעבודתי שם ישבתי במשרדי בבית הכלא וקראתי את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ. קראתי את הפרק שתיאר בו שהם היו רוצחים אלף ילדים יהודים ביום אחד, ושהיו ילדים שכרעו ברך והתחננו על חייהם. הוא כתב שכשהוא וחבריו דחפו את הילדים לתאי הגזים, הוא קיבל לעתים פיק ברכיים. עוד הוא כתב שהוא התבייש בחולשתו זו, ודיבר על כך עם אייכמן, ואייכמן אמר לו שצריך להרוג במיוחד את הילדים היהודים, משום שהם דור של נוקמים לעתיד והם יוכלו להקים מחדש את הגזע היהודי

"
עשר דקות לאחר שקראתי את חילופי הדברים האלה, הגיע איש משטרה ואמר לי: 'אדולף אייכמן רוצה לראות אותך'. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. הוא ישב מולי במרחק נגיעה, ולא הצלחתי לשמור על פנים חתומים. לצורך חקירתו של אייכמן מיניתי איש משטרה שכל ערב היה מדבר איתו ומדווח לי את שאמר, והייתי מדריך אותו כיצד לדלות עוד חומר למשפט. יום אחד הגיעה אליי עדות של אדם שנכנס לתא הגז: הוא היה אז ילד, והוא ועוד 200 ילדים נדחפו לתאי הגזים באושוויץ. נעלו אותם בחושך מוחלט, בתחילה הם שרו כדי לאזור אומץ, וכשלא קרה דבר הם החלו לצעוק ולבכות. פתאום נפתחה הדלת

"
מתברר שהגיעה למחנה רכבת ועליה תפוחי אדמה, ומכיוון שהיו חסרים אנשי אס.אס לפריקת המשא, המפקד חשב שאין סיבה לא לקחת חלק מהילדים לעזור בפריקתו, לפני שהורגים אותם. הם פתחו את הדלת והוציאו את 20 הילדים הקרובים ביותר, והוא היה אחד מהם. את 180 הילדים האחרים הרגו מיד. הילדים פרקו את תפוחי האדמה, ולאחר מכן הרגו גם אותם. אך לו המפקד אמר שהוא התרשל ועשה נזק לאחת הרכבות, ולכן לפני שיומת הוא יוכה בשוט. לקחו אותו למחנה, ואיש האס.אס פיתח אהדה כלפיו ולקח אותו לצחצח את נעליו, וכך הוא ניצל

"היה במשפט עוד עד שהיה בין הילדים האלה. הוא תיאר שילדים שיכלו לעבוד נוצלו עוד כמה ימים, עד שהיו תשושים ונשלחו למות. הגרמנים, שלא רצו לבדוק כל ילד וילד, הציבו מוט גובה ופקדו על הילדים להגיע אליו. מי מהם שלא הצליח, נשלח ישר לתאי הגזים. הוא היה קטן ורזה, אבל היה לו אח מבוגר יותר, ומכיוון שהם הבינו שהוא לא יצליח להגיע, אחיו הרים אותו.

"
איש האס.אס ראה את מעשיהם והרג את אחיו מיד. העדויות במשפט אייכמן היו כולן אכזריות, אבל העדות הזאת הייתה קשה במיוחד, והשופטים היו המומים וביקשו הפסקה. לאחר שנשמעה העדות, התיישבתי המום, ולבסוף חזרתי למשרד. פתאום נפתחה הדלת, והסנגור הצעיר של אייכמן נכנס ופרץ בבכי. לא רציתי שיראו אותו כך בחוץ

יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

מילים לילדה שהייתי בשואה






רק תמונות בודדות נשארו. ילדונת מסיעה דובי בעגלה. פעוט ושלוש אחיותיו בשמש. ילדה בבגדי בלט חולמת על עתיד של בלרינה. שני אחים ואביהם המביט בהם באהבה. תשעה ניצולי שואה נכנסו אל תוך תמונות ילדותם, לרגע אחד קיים ולא קיים, כדי לומר לילדים שהם היו אז: תראו, אחרי הכול אנחנו עדיין כאן. פרויקט צילומים מיוחד, מתוך מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".
"
איריס ליפשיץ־קליגר / צילומים: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונותפורסם:  28.04.14

אסתר סמואל-כהן , להסתתר במשאיות בין שקי תפוחי אדמה בנורבגיה


פרופסור סמואל-כהן נולדה ב-1933 באוסלו. הוריה, יצחק-יוליוס והנרייטה סמואל, עברו לשם מגרמניה שלוש שנים לפני כן, כשאביה התמנה לרב הראשי של נורבגיה. ב-1940 נכנסו הנאצים בשערי נורבגיה ושנתיים לאחר מכן החלו רדיפות היהודים. "אבי הוזהר על ידי איש גסטפו כי יש צו לעצרו למחרת היום, אך הוא לא הסכים להימלט, מחשש שהדבר יגרור פעולות נקם בכל היהודים", סיפרה. "לאחר שהיה עצור בנורבגיה כחודשיים, נשלח לאושוויץ, ושם נספה", הוסיפה.

בהמשך גם אמה קיבלה אזהרה דומה, מחברת המחתרת הנורבגית, אינגביורג סלטן פוסטוודט, שהיתה ידידת המשפחה. "הלילה יהיה קר מאוד, הלבישי את הילדים בבגדים חמים", אמרה לה בטלפון. אמה הבינה את הרמז, והזהירה גם את גיסתה. בחסות המחתרת עברו שתי המשפחות, שמנו שני מבוגרים וחמישה ילדים, דרך שני מקומות מסתור, בסיוע חברת מחתרת נוספת - סיגריד הליסן לונד - עד שבדצמבר 1942 יצאו לדרך המסוכנת לשבדיה יחד עם עשרות יהודים נוספים.

הם עשו זאת תוך שהם מסתתרים במשאיות בין שקי תפוחי אדמה. לילדים ניתנו גלולות שינה. את הגבול לשבדיה הם חצו ברגל, בחשכה, במינוס עשרים מעלות. לימים, חברות המחתרת שהצילו את אסתר ומשפחתה קיבלו אות "חסידי אומות עולם" מ"יד ושם". אמה אף העידה על שואת יהודי נורבגיה במשפט אייכמן.
ב-1946 כשהיתה בת 13, עלתה אסתר לארץ ישראל עם אמה ושני אחיה באוניית משא. "עוד אחרי שעלינו ארצה הייתי הולכת ברחוב ומסתכלת בפנים של כל מיני אנשים, שקצת דמו לו, שמא זה אבי. אני הייתי מאד מאוד קשורה לאבי, ופשוט סירבתי להאמין שהוא באמת איננו", סיפרה בעדות ל"יד ושם".
ב-1994 קיבלה את פרס ישראל בחקר הסטטיסטיקה. לקראת הטקס היא התבקשה למסור תמונות מאלבומה הפרטי, ובין השאר שלחה תמונה ישנה, בה היא מלמדת במעברה. חלק מהתלמידים זכרו אותה גם ממרחק של 40 שנה, ויצרו עמה קשר. "אחד סיים את 'בצלאל' והיה גרפיקאי ידוע. אחר סיים דוקטורט באוניברסיטת חיפה והיה מורה", סיפרה.
ב-2008 הדליקה משואה טקס יום השואה ב"יד ושם". "רציתי להזכיר את אבי זכרונו לברכה וכן להודות לחברי המחתרת הנורווגית שסיכנו את חייהם, וחלקם שילמו בחייהם, למען הצלת יהודים", אמרה.
לאורך השנים חזרה כמה פעמים למולדתה נורבגיה. הפעם הראשונה היתה ב-1962. "הלכתי ברחוב ובכיתי. שמחתי שאין איש עמי אשר לו אני צריכה להסביר את התנהגותי", סיפרה. בהמשך ביקרה במולדתה כשנבחרה לאקדמיה הנורבגית למדעים וכשיצאה להפגין נגד מתן פרס נובל לשלום לערפאת.
לסקירה המלאה בעיתון "הארץ"

יום שני, 23 בנובמבר 2015

לנווט לבד בלילה בגיל 4 : סיפורו של סא"ל שאול זיו ז"ל




 שאול זיו נולד בכפר בגליציה סמוך לעיר לבוב. בהיותו בן ארבע פלשו הנאצים לכפר הולדתו והוא איבד את אביו. זיו, אמו וסבתו הסתתרו בעליית גג אצל אחד מעובדיו של אביו, אך הוסגרו לגרמנים ונשלחו במשאית למחנה ריכוז. אמו של זיו הצליחה לשחד את אחד השומרים בתכשיט זהב, והשליכה את בנה מהמשאית כשהיא מנחה אותו לחזור למקום המסתור. לאחר מספר ימים חברה אליו האם שהצליחה אף היא להימלט, ויחד החלו במסע נדודים במזרח אירופה כשהם מתחזים לאוקראינים. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה הגיעו למחנה פליטים בלובלין, שם חלתה אמו. השניים נלקחו תחת חסותו של קצין יהודי מהצבא האדום, רפאל ז'ורק, שאיבד את משפחתו בשואה. ז'ורק ערק מהצבא ולקח את השניים עמו לצרפת. באפריל 1947  עלו על אוניית המעפילים "תיאודור הרצל", אך האונייה נתפסה על ידי הבריטים והנוסעים בה נשלחו למחנות המעצר בקפריסין. מקפריסין עלה זיו לארץ ישראל בעליית הנוער ונשלח לקיבוץ הזורע ואחר כך לבית אלפא.
 ראה גם :
 "שאול, אמו וסבתו התחבאו בעליית גג וניזונו מתפוחי אדמה. אחרי שנתיים הלשינו עליהם אוקראינים לגרמנים, והם נשלחו במשאית למחנה השמדה. בדרך למחנה שיחדה האם את השומר הגרמני ודחפה את שאול מהמשאית החוצה תוך שהיא אומרת לו "לחזור לבית בו גרנו". שאול בן הארבע ניווט את דרכו בהצלחה ושנים לאחר מכן אמר: "זה היה ניווט יחידי ואינני מבין כיצד הגעתי בול לבית הזה"."
לסקירה באתר וויקפדיה בעברית

יום שבת, 21 בנובמבר 2015

האב פאוקסטיס והצלת תינוקות יהודיים בליטא



לאחר כיבוש ליטא על ידי הגרמנים, החל האב פאוקסטיס להציל יהודים. הוא סירב ללכת בדרכם של הארכיבישוף וינסנטאס בריזגיז (Vincentas Brizgyz), ראש הכנסיה הקתולית בליטא, אשר התעלם מקריאתם של יהודי ליטא לעזרה בטענה שהדבר עלול לסכן את מעמדה של הכנסיה, או בדרכו של האב איגנטביסיוס (Ignatavicius) אשר ערך מיסה עבור אחת מיחידות המשטרה הליטאיות שהיתה מעורבת ישירות ברצח יהודים.פאוקסטיס עשה כל אשר ביכולתו לסייע ליהודים: הוא השיג מסמכים מזויפים עבור המחתרת היהודית בגטו קובנה, סייע ליהודים לברוח מן הגטו, הסתיר אותם במשרדיו ומצא מקומות מסתור נוספים בעבורם.
רחל  לוין היתה אשת קשר לכומר הזה.. היא היתה יוצאת בסיכון רב מחוץ לגטו ומביאה לו תעודות לידה של תינוקות, והכומר היה מזייף אותן לתעודות של ילדים נוצרים. אחר כך היו מוברחים התינוקות האלה דרך גדר הגטו ומובאים, בגלוי, לבתיהן של משפחות נוצריות . ככה הציל הכומר עשרות ילדים, בנוסף לבוגרים הרבים שהציל למידע נוסף





יום רביעי, 18 בנובמבר 2015

הסב שהציל את נכדו בשואה



 

 סיפור ההתמודדות  הבלתי רגיל של ילד יהודי ומשפחתו בשואה. כיצד הצליח הסב להציל את נכדו ולהעבירו בדרך לא דרך לטיפול רפואי אצל מכר רופא. כאן לא הסתיימו הסכנות והתלאות , אח"כ נתקלו הסב ונכדו בחיילים נאציים בדרכם חזרה. באלתור מופלא של הישרדות, הצליח  הסב  להציל שוב את נכדו, כותב המאמר, אורי אדלמן.  
אורי אדלמן | הצדעה לחיים

"חמש ילדות מדברות": ספר זכרונות מהשואה


 


בעריכת דורית זילברמן

איך נראית השואה בעיניהן של מי שהיו בנות ארבע או חמש או שש שנים באותם ימים נוראים? "חמש ילדות מדברות" הוא ספר חדש שיצא לאור בשנת 2009, ובו סיפור זכרונות ילדותן של חמש ילדות במקומות שונים באירופה, בעיצומה של מלחמת העולם ה-2


חמש ילדות ניצולות שואה מספרות את סיפוריהן כעבור שישים שנה: ערה מיכאילובנה- ארז, חנה יחימוביץ-פטמן, עליזה ויטיס-שומרון, עליזה רוזנסוור, אינה קורניצר.
מאז שוחררה מברגן-בלזן, חיה עליזה ויטיס-שומרון מקיבוץ גבעת-עוז חיים מקבילים. אלה של המציאות והשגרה, ואלה של השואה והגבורה. ואת שבועתה להמשיך ולספר - היא לא מפסיקה למלא.
הספורים של עליזה רוזנווסר וחברותיה השותפות לספר מבטאים עולם פנימי מורכב של ילדה בשואה
"והם נכתבו מתוך נסיון לתאר את חוויות הילדות ממבטו של ילד, ללא שיפוט, ללא סינון,- עובדות בלבד כפי שילד קולט.
עליזה רוזנווסר שרדה את השואה הודות לבני זוג כפריים שהחביאו אותה ונכללו לימים בין חסידי אומות העולם.ולט אותן כי הרי זו הילדות היחידה שהיתה לנו". 
משפחתה של עליזה שרדה את הסלקציה הגדולה בגטו באוגוסט 1942, במהלכה נלקחו 150 אלף איש לבירקנאו. המצב, גם עבור מי שקיבל אישור שאפשר לו הגנה מסוימת בגין משלח ידו, הפך קשה ומאיים. "לאחר שהתבקשתי על-ידי הנהגת השומר-הצעיר לעזוב את הגטו, בתעודה מזויפת, משום היותי צעירה מדי להשתתפות אקטיבית במרד - בכיתי נורא. ידעתי שכבר לא אראה רבים מחבריי. רציתי להשתתף במערכה.

"אימא שלי, היפה והאמיצה עם המראה הפולני, סידרה לנו מקום להתגורר בו אצל עוזרת פולנייה שעבדה אצלנו לפני המלחמה. אחותי נמסרה לאישה אחרת. אבא, בגלל חזותו היהודית, נשאר להסתתר בגטו. הפרידה שלי ממנו היתה קשה, הוא נישק וחיבק אותי שוב ושוב, ולימים התברר לי שזו היתה הפעם האחרונה. הוא נלקח למחנה ההשמדה ולא הצליח לקפוץ מהרכבת".
 בדיעבד התברר כי המסתור בבית הפולני היה זמני בלבד, ומסוכן מכפי ששיערו. שוערת הבית הלשינה על הנערה ליזה מלמד, והסגירה אותה לידי פולני שעסק בהסגרת יהודים לגרמנים תמורת כסף. היא דיברה על לבו שישחרר אותה, ורק לאחר שנתנה לו סכום כסף שהוסתר במכפלת שמלתה, לקח אותה לבית אחותו. למחרת הביא אותה לרכבת.
 "יחד אתי הוצאו מהגטו עוד חמש ילדות, צעירות ממני. הן הועברו למנזר סמוך לוורשה. ידעתי שאם אקלע לצרה אוכל להגיע למנזר ולמצוא שם מסתור, אבל בהגיעי לשם, בישרה לי אחת הילדות כי המצב נעשה מסוכן גם עבורן ולא אוכל להצטרף אליהן. כל אותן ילדות לא נותרו בחיים, והן נלקחו מברגן-בלזן לאושוויץ. אני הלכתי מהמקום, טרף קל לנאצים. במשך שבוע הסתובבתי בכפרים, ביערות, ובייאושי הרב החלטתי לקפוץ לנהר הוויסלה, ולהתאבד. העיקר לא ליפול בידי הפולנים. אבל מיד לאחר מכן החלטתי לחזור לוורשה, לחפש את אמי ואחותי. במשך מספר שעות הלכתי ברחובות עד שמצאתי את הבית. הגעתי אל אימא, נפוחה וכואבת, על מנת שלא להיפרד עוד".

בת כזאת רצינו – סיפורה של מרטה גורן



 הספר מפגיש את הילדים עם סיפורה של ילדה צעירה, מרטה, וקורותיה בטרם השואה, בתקופת השואה ובתהליך ההצלה והחזרה לחיים.

הספר מזמן דיון בעקבות נושאים המהווים את מרכזו של הדיון החינוכי על אודות השואה, באופן מעמיק יותר מאלו שנלמדו בשנים הקודמות. הוא מביא בפני התלמידים הכרות עם נושאי יסוד כגון: העולם היהודי שבטרם שואה על גווניו, קשיי הגטו ודרכי התמודדות שונים, אובדן, מאמצי הצלה והדילמות הנלוות להם, המאמצים בתהליך החזרה לחיים והשיקום. כל אלה משולבים עם נושאים ערכיים: זהות יהודית, יחס לאחר, התמודדות בעת משבר, משפחה, חינוך, חברות, עזרה הדדית ועוד.
הספר, המאפשר לתלמידים ליצור אמפתיה כלפי הילדה שניצלה, נכתב תוך התחשבות רבה ביכולות הקוגנטיביות והרגשיות של התלמידים בגילאי ה-ו. הוא מעמיק את ההתבוננות בנושאים שהתלמידים נפגשו עמם בשנים קודמות כגון הצלה, חסידי אומות העולם, התמודדות הילדים והוריהם ועוד. בנוסף על כך הוא מציע בסיס ראשוני לנושאים עליהם יורחב העיסוק בהמשך.

 

בת כזאת רצינו – סיפורה של מרטה גורן - בשבילי הזיכרון

בת כזאת רצינו. סיפורה של מרטה - חנות יד ושם



שובר שתיקה: מסע הישרדות




כיצד מתמודד ילד יהודי יחיד החי בסביבה כפרית, פולנית-נוצרית ואנטישמית עם המצוקה, הנידוי, הלעג והתנכלותם של חלק מהמורים ושל חלק מ"חבריו" לספסל הלימודים? מה הניע קצין גרמני למסור לידיו אישור יציאה מהגטו ולהציל בכך את חייו? איך הציל שלושה ילדים יהודים בעת שהתחבא ביער? ואיך קם מתוך בור שנקבר בו ביער לאחר שנחשב למת? 

סיפורו של פסח סקוזה הוא סיפור של אלו ששרדו את השואה כילדים, דור של בעלי עדות שהולך ונעלם



לא תמיד החיים האירו פניהם לפסח, ניצול שואה שכבר בגיל ארבע איבד את ילדותו. ילדות במובן של תחושת בטחון, יציבות ומוגנות. בגיל הזה, צעד הילדון על גשר הגירוש מפולין לבילרוסיה ביחד עם שאר יהודי העיירה.
ילד בן ארבע... הולך ברגל קילומטרים.. בקור... מה הבנת?
"שאני רוצה לחיות. ידעתי שרוצים להרוג אותנו כי אנחנו יהודים". פסח נזכר ש"כבר בדרך כשהלכנו ברגל בשיירה, ירד מעלינו מטוס גרמני שירה בנו צרורות מתוך מקלע ושפך זפת רותחת. דודתי זרקה אותי לתעלה לצד הדרך ונשכבה מעליי וכך ניצלתי". המשפחה הגיעה בסופו של דבר מפולין לעיירה בשטח רוסיה בשם דראצ'ין."אבי היה עגלון שסחר בשוק השחור, עבירה חמורה בתקופת הקומוניזם. הוא נתפס ונשלח לכלא ואמי עבדה כתופרת ואיכשהו שרדנו. אז למדתי מהו רעב. היהודים התפלגו ולא היתה עזרה הדדית". מאז, טוען פסח שאין דבר גרוע יותר עבורנו היהודים מאשר הפילוג. אובדן קשרי העזרה ההדית והתמיכה. "הדבר הגרוע הנוסף", אומר פסח, "הוא שכשאתה נרדף אתה מקבל את המציאות הזו כטבעית. לכן היהודים הלכו ולא התקוממו. כשאני נזכר, היו מצבים ששוטר עם רובה הוליך עשרות גברים יהודים. הם יכלו להתגבר עליו בקלות, אלא שרוחנו נשברה וכשהרוח שבורה - העניין הפיזי הוא מה בכך. כילד חשבתי שזה מגיע לנו. רק אחרי שנים רבות הבנתי שלא".

באחד הימים בעוד שאביו שהה בבית הכלא, נכנסו הגרמנים לעיר טראצ'ין, אספו את היהודים וריכזו אותם לשכונת מגורים אחת: הגטו. אותה הקיפו בגדר תייל. כל היהודים אולצו ללכת עם טלאי צהוב כדי שיוכלו להבדיל בין מי שהוא יהודי לבין האחרים- בעלי הזכויות. שני אחיו הגדולים נהגו להתגנב מתחת לחוטי התיל ועבדו בתחנת הקמח שהיתה בבעלות משפחה רוסית אמידה ולה ילדים באותם גילאים. ילדי המשפחה הרוסית התחברו עם הילדים היהודים. "אחיי סחבו שקים ועזרו לאכרים לטחון את הגרעינים ובתמורה קיבלו מעט קמח. מזה התקיימנו", מתאר פסח. יום אחד ספרו ילדי המשפחה הרוסייה כי הגרמנים מתכוונים לחסל את הגטו. "הקצינים ערכו משתה בבית המשפחה ופטפטו, והילדים ששמעו את הדברים הזהירו אותנו". ילדי משפחת סקוזה ניסו להזהיר את תושבי הגטו. "היהודים הלשינו ליודנראט שהיו היהודים ששתפו פעולה עם הגסטפו והגסטפו עצר את אחיי. רק אחרי בכי ותחנונים של אמי הסכימו לשחרר אותם". יצחק, האח הבכור, שהיה כבן 11, לא התמהמה. "איציק חפר בור באדמה, מתחת למחסן שבחצר, והסווה את הכניסה על ידי ארגז זבל", מתאר פסח את תושייתו של אחיו הנערץ עליו". יום אחד נכנסו המון שוטרים לגטו וקפצנו לתוך הבור". שני לילות ושלושה ימים שמעו פסח ומשפחתו כיצד נרצחים היהודים בגטו. "לקחו את הגברים ליער כדי שיחפרו בור ענק. כל הלילה הם חפרו. בבוקר באו ולקחו את המשפחות וירו בהן לתוך הבור, ואז חזרו ולקחו עוד ועוד משפחות. כך שמענו במו אוזנינו כיצד רוצחים את כולם. אחרי שלושה ימים נעשה שקט מוחלט". בינתיים, בתוך הבור היה צפוף. פסח מציין שמלבד סבו, אמו ושני אחיו, קפצו לתוך הבור גם שכנה ושתי בנותיה. "עמדנו ורעדנו מפחד. אחרי שלושה ימים איציק יצא לראות מה קורה. הוא הסתתר בשדות התבואה וראה שיש שוטרים ונאצים במצוד אחרי מי ששרד. הוא חזר אלינו לבור והזהיר אותנו שלא נצא".
אחרי יומיים, אחיו איציק בעל חושי ההישרדות המחודדים, זירז את המשפחה לצאת מהבור שכבר אינו בטוח. "יצאנו מהגטו. עברנו נחל שלידו עמד בית ובו איכר פולני שצעק לעברנו אזהרה: "אל תרוצו יהודונים". הבנו שמי שרץ מיד יורים בו". בני המשפחה מצאו מסתור בתוך שדה חיטה. "אחי מצא עץ תפוחים ואכלנו. למחרת הגרמנים התחילו לירות לתוך התבואה ואמי חפרה בידיה בור קטן ותחבה את ראשי לתוכו כדי שלא אפגע מהירי. ואני כילד, לא יודע מה קורה וכל כמה רגעים מיששתי את גופי בידיי לראות אם אני עדיין חי".

סיפורו של שלמה צוויפלר


שלמה צוויפלר  נולד בשנת 1931 בעיר בוצ´אצ´ אז מזרח פולין. תקופת ילדותו היתה רגילה ואפילו טובה, כפי שזכור לו. בשנת 1937 בהיותו בן שש התחיל צוויפלר את לימודיו בבית הספר העירוני שם התחבר לראשונה עם ילדים גויים, עד אז הוא למד ב"חדר" עם עוד מספר ילדים יהודים. בשנת 1939 השתנה הכל. באותה שנה כבשו הרוסים את אזור העיר בוצ´אצ´.
צוויפלר: "כילד אני זוכר את החיילים הרוסים עם המדים ועם כלי הנשק עליהם מסתובבים ברחובות בוצ´אצ´. הם נשארו בעיר בערך כשנתיים. בשנת 1941 התנהלה בעיר מלחמה קשה בין הרוסים לגרמנים. זכורים לי קולות הירי והפצצות. הרוסים לא יכלו לגרמנים והעיר נכבשה בפעם השנייה הפעם על ידי הגרמנים. עזיבתם של הרוסים את בוצ´אצ´ היתה נקודת המפנה בחיי היהודים שם ואני ובני משפחתי בתוכם. יחסי הידידות בין הפולנים ליהודים נעלמו ובמקומם פשטה אנטישמיות נוראית ואיומה כלפי היהודים, הפולנים הגויים, שעד יום קודם היו ביחסים טובים מאוד איתנו שינו את עורם, ושנאתם ליהודים פרצה אני לא יודע מהיכן. אם היה פולני שהביע יחס חם וניסה לעזור ליהודים, חטף על הראש ואולץ לשתף פעולה עם הגרמנים". כשהתברר לגרמנים שבעיר שכבשו ובסביבתה ישנן מספר קהילות יהודיות גדולות, הם פנו לטפל בהן. הם נכנסו לעיריית בוצ´אצ´ ודרשו לקבל את כל רשימת התושבים היהודים וכתובתם. 
"זמן קצר אחרי שהחרימו הגרמנים את הרכוש של היהודים ואחרי שסילקו את אבא שלי מהעירייה, נכנסו הגרמנים לבתים של היהודים והורו לכל הגברים בגילאים 18 עד 50, בתוכם אבא שלי, לצאת ולהתרכז בכיכר העירייה. הגרמנים אמרו שלוקחים אותם לעבודה. בפועל התברר כי כל 5000 הגברים שנאספו באותו יום נלקחו בשעות הלילה ליער ´פדור´ שמחוץ לעיר, שם הורו להם הגרמנים לחפור בור גדול ששימש למעשה קבר אחים עבורם. כשסיימו הגברים את החפירה ירו הגרמנים בכל 5000 הגברים היהודים שהיום שם והשליכו את גופותיהם לבור. למחרת בבוקר הודיעו הגרמנים שלקחו את 5000 הגברים למחנה עבודה חשוב, ובקשו מהמשפחות להכין חבילות בגדים, מזון וכסף, כדי שיעבירו אותם לאותם 5000 גברים. כשאמא שלי רות, שמעה את בקשת הגרמנים היא קראה לאחי נחמן, הגדול ממני בשלוש שנים וביקשה ממנו לומר קדיש על אבא, אני זוכר שהיא אמרה לנו שחשה בגופה שאבא כבר איננו בין החיים".
כמה ימים מאוחר יותר הפיצו השכנים הפולנים את הידיעה על רציחתם של כל הגברים היהודים תושבי העיר בוצ´אצ´ ביער שמחוץ לעיר ועל השלכתם לבור הגדול שאולצו לחפור.
"כשהבינו הגרמנים שסודם נתגלה, הם חששו שהיהודים שנותרו יימלטו. הם נכנסו מבית לבית הוציאו את כל היהודים שנותרו, ילדים, נשים וזקנים וריכזו אותם ברחוב. היו שם כ-  3000 ילדים,נשים וקשישים, בתוכם אמא שלי רות, אחותי חנה ואחי נחמן. הם הובלו לבור גדול שהוכן מראש סמוך לבית הקברות היהודי והושלכו לתוכו לאחר שנורו בראשם. למעשה אני היחידי שנותרתי בחיים מכל בני משפחתי. הייתי ילד קטן, עברתי מראות וזוועות שלצערי אני לא מסוגל לספר. זה קשה, לבי עדיין מדמם, הפצעים מסרבים להגליד ואני מעדיף שלא לפרט".
לאחר שביצעו הגרמנים את גל הרצח השני בעיר בוצ´אצ´, הם ערכו חיפוש נוסף בעיר במהלכו אספו את שארית הקהילה היהודית בתוכם היה גם שלמה צוויפלר בן ה-  12.
צוויפלר: ניסיתי להסתתר מהגרמנים בתוך בורות ותעלות, אבל הם הצליחו לתפוס אותי והעמידו אותי ביחד עם קבוצה של יהודים ששרדו את מקרי הרצח הקודמים. נלקחנו למחנה ריכוז בשם ´קיפישניץ´ בפולין, ששימש למעשה כמכלאה משם הובלו יהודים ברכבות למחנה ההשמדה. באחד הלילות מצאתי את עצמי מסייע לכמה בחורים צעירים בחפירת תעלה מתחת לקטע גדר מרוחק. יומיים מאוחר יותר הודיעו לי ששמי מופיע ברשימת הקבוצה שאמורה לעלות באותו יום לרכבת, מטרת הנסיעה על פי הגרמנים העברה למקום עבודה. ידעתי שהגרמנים משקרים וכי כל מי שעולה על הרכבת מובל אל מותו. לפני העלייה לרכבת הצלחתי לברוח עם עוד כמה צעירים דרך התעלה שחפרנו מתחת לגדר לכיוון היער הסמוך למחנה הריכוז. מחוץ לגדר התפזרו כולם לכל עבר ונותרתי לבדי ביער. הייתי אז בן כ-  13 ולא ידעתי מה לעשות. במשך שנה וחצי נדדתי בין הכפרים רק כדי למצוא אוכל כדי לשרוד. אכלתי מכל הבא ליד. כעבור שנה וחצי החלטתי לחזור לעיר בוצ´אצ´ בתקווה שאוכל לחזור לבית שלקחו לנו הגרמנים".
תקוותיו של צוויפלר הילד נמוגו ברגע שהגיע לבית אביו. על הבית השתלטו גויים כמו שהשתלטו על כל הרכוש היהודי שנותר ללא בעליהם שנרצחו באכזריות. צוויפלר החליט להיכנס לביתה של אחת משכנותיו, פולנייה גויה שהיתה חברה טובה של אמו רות. 
"כשראתה אותי השכנה, היא אספה אותי לביתה והזהירה אותי לבל אצא לרחוב כי אם אני אתפס יהרגו אותי ואת בני משפחתה על כך ששיכנה אותי בביתה. השכנה לימדה אותי את התפילות של הנוצרים ואת המנהגים, הלבישה אותי בבגדים של נער אוקראיני ובדרך זו ניצלתי".

סיפורו של הילד היהודי שהיה לקמע של הנאצים


כמעט כל חייו שמר אלכס קורזם על סודוהוא נולד בקויידנוב שבפלך מינסק שבבלרוס בשנת 1935, והיגר לאוסטרליה כשהיה בן 15, נישא והקים משפחה במלבורן.

בניו גדלו מוקסמים וקשובים לסיפורי המלחמה השנונים, אם כי חביבים, של אביהם: איך שהוא, רועה קטן בן 5, הופרד ממשפחתו הכפרית ונאלץ לדאוג לעצמו במשך מספר חודשים ביער, לפני שמשפחה ליטאית טובה מצאה אותו ואספה אותו אליהם.
זה היה קצת יותר מאגדת ילדים: למעשה, האמת על חייו המוקדמים של מר קורזם, הייתה אפילו מוזרה יותר, והרבה יותר מזעזעת, שהוא ממש לא הצליח למחות אותה מזיכרונו.
המציאות הייתה שכבן חמש הוא ראה במו עיניו כיצד טובחים את אחיו היהודים בני כפרו, ובתוכם אמו, ואחיו ואחותו התינוקות. קורזם נמלט ליער סמוך, שם הוא שרד בחיפוש אחר מזון, ובעזרת בגדים שגנב מגופות מתים, עד שנמצא והועבר למשטרה הליטאית, ש"אימצה" אותו בתור קמע.
כשהגדוד שינה את זהותו ליחידת SS נאצית, הם דאגו למדים מיניאטוריים עבור קורזם -מדים מושלמים עם עיטורי SS ומעיל עור שחור ארוך ואקדח. הוא הוצג ביומני החדשות ובעיתונים בתור "הנאצי הצעיר ביותר של הרייך", ונלקח עם יחידתו לחזית הרוסית.

השבת השחורה של יהודי רומא , 16 באוקטובר 1943

  סיימתי לקרוא את הספר   16 באוקטובר 1943 / ג'אקומו דבנדטי (מאגנס), ודליתי מתוכו כמה קטעים על אימהות איטלקיות יהודיות שניצודו עם ילדיה...