ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 25 באוקטובר 2020

"צעדת המוות של חלם הייתה ניסוי כלים של הגרמנים"

 

נהר הבוג לאורכו נערכה צעדת המוות 

 לא הרבה יודעים שלפני צעדת המוות של 1945 הייתה צעדת המוות של חלם, בה הוצאו להורג אלפי גברים יהודים בני 16-60 בדרכים אכזריות. בן ציון דרוטין, 88 ונחמה נטלי גונן, 83 שהיו אז ילדים קטנים ושרדו את התופת, משחזרים את רגעי האימה


זה קרה בצוהרי יום שישי ה-1.12.39. הגרמנים ריכזו 2,000 גברים בני 16-60 בכיכר העיר בחלם שבפולין. "יום שישי העקוב מדם", קראו ליום הנורא הזה, שבו יצאו הגברים אל מותם בצעדת המוות הראשונה במלחמה, שלא הרבה יודעים עליה - צעדת המוות של חלם.  הצועדים הובלו לעיר הסמוכה הרוביישוב, שם צורפו אליהם 2,000 איש נוספים. הגרמנים הצעידו את הגברים לכיוון נהר הבוג, שהיה הגבול בין פולין לרוסיה. 


בן ציון דרוטין (88) היה אז ילד בן שמונה. "גרנו בשכונה מעורבת של נוצרים ויהודים", מספר דרוטין על הימים שלפני הצעדה האיומה. "האנטישמיות כבר הראתה את אותותיה. לא פעם התנכלו לי. אני זוכר שתפסו אותי ילדים יותר גדולים ומרחו אותי עם מה שחשבתי שהוא דם של חזיר. חזרתי הביתה בבכי. אני זוכר את כל העיר שחורה, אפופת עשן. הפציצו את תחנת הרכבת, התחילה מנוסת התושבים.

להמשך סיפור החיים

 https://bit.ly/37DvUNl


הילדה נחמה בצעדת המוות שנשכחה

 

נהר הבוג 


בצילום : נהר הבוג 

 העיירה  חלם , חיילי אס.אס הקיפו את  המקום. הצעדה יצאה לדרך ביום שישי בצהריים,  ומי שצפתה בהולכים היתה נחמה נטלי-גונן,  שגם היום, בגיל  ,82 זוכרת כיצד כילדה קטנה  בת 3 נחשפה לזוועות. "גדלתי בבת אחת מגיל  3 לגיל  ,"30 היא משחזרת. "ראיתי כיצד קוברים את הרב הראשי חי בכיכר ומכריחים את היהודים האחרים להסתכל. כשהוא צעק שהוא  צמא, מישהו עזר לו וירו בו. תינוק בכה אז גרמני דרש שישתיקו אותו, חטף אותו ושיפד אותו על גדר. תאר לעצמך מה זה עושה  לילדה. נדבקתי לאמא, חשבתי שאני אהיה  הבאה בתור".

הנאצים הצעידו את היהודים קדימה, ומי  שהשתרך מאחור נורה. בקרחת יער, כ15-   ק"מ מהעיירה, הוציאו את המנהיגים והגברים החזקים, העמידו אותם בשורה וירו בהם למוות.

הנאצים רכבו על סוסים ואילו היהודים הלכו ללא נעליים, מורעבים  וצמאים, בתוך שדות מוצפים. באחד המעברים  בלט החליק ונפל. הוא נורה במקום. מי שהעז לסייע לנופלים נרצח גם הוא באכזריות. היתר המשיכו ללכת עד שהגיעו לגבול בין פולין  הנאצית לבין הרוסים - נהר בוג, שהיה קפוא  למחצה. "הנאצים הכריחו את שורדי הצעדה לקפוץ פנימה וטענו שמי שיצליח לעבור לצד  הרוסי יינצל", מספרת הילה. "הבעיה היתה שהם ירו בהם מצד אחד, ומהצד השני היו הרוסים שחשדו שהיהודים הם מרגלים ופתחו  עליהם אף הם באש".

הקהילה שנמחקה

עשרות אנשים בלבד שרדו את הצעדה הנוראית, רובם עברו לצד השני של הנהר ונותרו בשטח הסובייטי עד סוף המלחמה. רק בודדים חזרו לעיירה חלם, וכך גילו התושבים היהודים מה התרחש ליקיריהם ולחבריהם. אחרים שמעו מהכפריים הפולנים שהתגוררו  בדרך מה קרה. "רק מעטים הגיעו לנהר, ושם הגרמנים העמידו אותם בשורה וצעקו עליהם לרוץ", מספרת נחמה. "הם רצו והנאצים ירו. זה היה מראה מזעזע. במשך שנים רבות רצו לי בראש תמונות של מה שקרה בחלם, מה הם עשו ליהודים. עברתי תרפיה במשך עשור רק  כדי להיפטר מהזוועות שבראשי".

הילדה נחמה הצליחה להינצל בסוף כי החביאו אותה בבונקר .

נחמה שהתה לאחר המלחמה בארבעה מחנות עקורים ולבסוף קיבלה את האפשרות לעלות לארה"ב או  לארץ ישראל. היא בחרה ללא היסוס: "הגענו לארץ באונייה 'גלילה' שנחתה בעתלית יומיים בדיוק אחרי שבן-גוריון הודיע  על הקמת המדינה". היא שירתה בצבא ועברה אחרי כמה שנים לארה"ב, שם היא גרה עד היום, מדריכה במוזיאון השואה בניו יורק ומנחילה את הזיכרונות לכל מי שרק רוצה לשמוע. דרוטין מציין כי הוא אזרח חדש יחסית בארץ - "רק" מ-.1947

לכתבה המלאה

 

צעדת המוות שנשכחה - Israel Hayom, 5/1/2019

 

 


ההישרדות של הנער אשר נגל ז"ל בשואה

 


בן ארבע-עשרה היה  הנער אשר נגל כאשר פרצה מלחמת-העולם השנייה ואז בא הסוף ללימודיו. אחרי שהגרמנים השמידו את משפחתו נמלט אשר על נפשו, הסתתר ביערות וחי חיים של אימת-מוות ובלהות. לאחר זמן-מה רכש את לב אחד האיכרים האוקראינים, שהכניס אותו לביתו והעסיקו כרועה. הוא עבד בחריצות ובמסירות גם במרעה וגם בחטיבת-עצים ובשאר עבודות וכך מצא את מחייתו - ואת מחסהו בפני הרוצחים הגרמניים. בכך סייעו לו גם קומתו הזקופה, עיניו הכחולות, שערותיו הבהירות שהיו סימנים להיותו לא-יהודי. אף-על-פי-כן לא ידע הנער חיי-שלווה. פחדו של האיכר האוקראיני היה גדול שמא ילשינו שכניו בפני הגרמנים על היהודי אשר בחצרו, ובאשר חש בסכנת ההסגרה לידי הגרמנים ובהסתכנותם של מיטיביו שוב נמלט אשר על נפשו - והפעם הצטרף אל קומץ קטן של צעירים יהודים, פרטיזנים הלוחמים ביערות


אחרי נדודים ואימה, רעב ומצוקה, מתוך מאמץ עליון להישאר בחיים מצד אשר, הגיעה המלחמה לקיצה. הוא בא לעיירה רוקיטנו הקרובה לסחוב, וכאן הוכה בתדהמה על אבדן כל בני-משפחתו. שארית-הפליטה התרכזה בעיר ביטום ואשר הצטרף אל השרידים ונמנה עם החברים שהשתייכו לקיבוץ "דרור". ידיעותיו בשפה העברית עזרו לו לשמש לחבריו מורה לשפה ומדריך


אחרי כמה חדשי- נדודים על-פני אירופה היתה פגישה עם שליחה של ארץ-ישראל. קיבוץ- ההכשרה עבר לצרפת ומשם ירד הקיבוץ בספינת מעפילים קטנה בשם "תל חי" כדי לעלות לחוף הנכסף. אחרי שלושה-עשר יום בהם טולטלה הספינה הרעועה בלב ים נתגלתה לעיני האנגלים - והיא קרובה לחוף. גם כשהובלו תחת משמר הצבא הבריטי למחנה-המעפילים היה אשרם גדול כי הרגישו שרגלם דורכת על חוף-מבטחים - והנה סוף סוף הם זוכים לדרוך על אדמת-הארץ


ימים מספר שהו במחנה עתלית, ולאחר- מכן נסעו אשר וחבריו (חברי "דרור") לקיבוץ בית-הערבה שבצפון ים- המלח, אשר ממנו בא אותו שליח אשר בו פגשו באירופה. חום לוהט ועבודה קשה במפעלי האשלג חיכו להם בבית-הערבה, אך התנאים הקשים האלה לא רק שלא החלישו את עמידתם האיתנה של העולים אלא שהם חישלו אותם והם נעשו שותפים לחברי המקום בבניין הנקודה כולה. עד מהרה נעשה אשר לחלק מן המפעל שבמקום. הוא היה בין העובדים הקבועים במספוא ואהב לשוטט בנוף השומם.


באחד מטיוליו צלח את הירדן לגדה המזרחית ויחד עם שלושה מחברי בית-הערבה נאסר על-ידי חיל הספר הירדני - וארבעתם הושלכו לכלא ברבת-עמון


בליל פיצוץ- הגשרים, בימי המאבק על הקמת המדינה, נעצר גם הוא עם כל חברי בית-הערבה והובא למחנה מעצר בלטרון. לאחר לבטים קשים נענה לרצונה של חברתו-לחיים ועבר עם קבוצתו מבית-הערבה לקיבוץ אלונים אשר בעמק יזרעאל.


בקיבוץ זה, שהיה ביתו-תחנתו האחרונה, נולדו וגדלו ילדיו והוא עצמו נעשה שותף פעיל בכל חיי הקיבוץ. שלם היה עם עצמו, הזדהה עם ביתו הקיבוצי ושלם היה עם שליחותו האחרונה אשר אליה יצא מלא תקווה ובטחון, שאחרי תבוסת-האויב יבוא הנצחון והוא ישוב הביתה


בפרוץ מלחמת ששת הימים נקרא לדגל, כפי שהיה נקרא מדי פעם מאז גיוסו לראשונה בספטמבר 1950 - וביום השני לקרבותיה, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), נפל בשעת מילוי תפקידו בשעה שהתפוצץ מטוסו של האויב במחנה עמוס.

 
הניח אשה ושלושה ילדים. הובא למנוחת- עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. בחוברת-הזכרון "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. קיבוץ אלונים הוציא לאור חוברת לזכרו הנושאת את שמו.

 

מקור

 


יום ראשון, 18 באוקטובר 2020

הנער ישראל קולקר הסתתר בתוך תנור בגטו

 


 "האנטישמיות תמיד הייתה בפולין ותמיד תהיה", כך אומר ישראל קולקר בן ה־89, שנולד בפולטוסק, בפולין, ונאלץ לעבור עם משפחתו לעיירה לחוביץ בשל כיבוש הגרמנים.

 "כשאנחנו עזבנו הפולנים צעקו לנו 'יהודים לפלשתינה'. השכנים והמכרים שלנו, אלה שחיינו איתם, פשוט שמחו בעזיבה שלנו. גם לפני המלחמה כשהלכנו לבית־הספר היו כל היהודים ממשיכים ללימודים בחדר, והפולנים היו עומדים וזורקים עלינו אבנים — וגם מקללים ויורקים", משחזר קולקר.

 ב־1941 נכבשה גם העיירה לחוביץ בידי הגרמנים והתקיימה האקציה הראשונה שבה נשלחו אלפי יהודים אל מותם ובהם גם בני משפחתו של ישראל. הוא עצמו הסתתר בתוך תנור בגטו וכך ניצל. "כשיצאתי מהמחבוא שלי ראיתי את הפולנים נכנסים לבתים של היהודים ולוקחים את כל הדברים שלהם, מצלחות ועד ריהוט כבד. היה שם ילד שהיה חבר טוב שלי, אביו היה שוטר פולני והוא נכנס לבתים שלנו עם החברים שלו ולקח דברים. כשראה שאני מסתכל עליו הוא לא חשב פעמיים ואמר לי 'במקום להסתכל על הציפורים תבוא לעזור לי'. ככה היו הפולנים".

 קולקר מסכם בפסקנות: "נשארתי בחיים כדי שאוכל לספר את הדברים — והיום אני מרגיש את זה יותר מתמיד. את ההיסטוריה אי־אפשר ולא ניתן לשנות".

 


מקור

"אי־אפשר לשנות את ההיסטוריה" - ידיעות אחרונות

 

ראו גם :

ישראל קולקר תיעוד  YouTube  

 

 


הנער בנימין שניצר: "פעמיים הייתי בידי המרצחים, והצלחתי להינצל"

 




לבנימין שניצר היו ארבעה אחים, הורים ומשפחה גדולה כשהגיעו הגרמנים לרוז'ישץ'. הנער בן ה-12 ברח ליערות ובמשך שלוש שנים הסתובב לבדו, רעב ומפוחד, אך הצליח להינצל ולשרוד. כל משפחתו נספתה. כשנגמרה המלחמה עלה לארץ ישראל ונלחם לצד חבריו על זכותו לחיות כאדם חופשי בארצו


עם עלותו ארצה התגייס לפלמ"ח ואחר כך לחטיבת השיריון של יצחק שדה במלחמת העצמאות

 לסיפור החיים המלא

 

בנימין שניצר: "פעמיים הייתי בידי המרצחים, והצלחתי להינצל" - רוז'ישץ'

 


יום שני, 12 באוקטובר 2020

סיפור ההישרדות הבלתי יאומן של הילדות חיה אורלובסקי ורבקה וישניה בשואה

 



האחיות חיה אורלובסקי ורבקה וישניה לבית שטיינברג מספרות

 

חיה ורבקה היו ילדות קטנות כשהגיעו הגרמנים. שלוש שנים הן הסתובבו עם הוריהן, אחותן ודודתן בכפרים וביערות, ונמלטו מאימת הנאצים. השנים שנותרו להן מילדותן, עברו עליהן כפליטות ברחבי אירופה. שתי אחיותיהן הגדולות נרצחו על ידי הנאצים. שאר המשפחה ניצלה ועלתה לישראל

 

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ב-1939, היו חיה ורבקה ילדות קטנות. חיה נולדה בשנת 1936, ורבקה ב- 1939.

 

יום חיסול הגטו - אנחנו מצליחים לברוח

"ב-22 באוגוסט 1942 פשטה שמועה שהגרמנים עומדים לחסל את הגטו. הדודה לקחה את שתינו, והתקדמה במהירות לכיוון הגדר האחורית של הגטו. בעודנו הולכות, הבחנו במשפחה שחיפשה גם היא פירצה בגדר כדי לברוח דרכה מהגטו.

 

בני המשפחה הצליחו לחמוק אל מחוץ לגטו, והדודה, כשרבקה נישאת על ידיה, וחיה מחזיקה בשולי שמלתה, הלכה אחריהם. כשהבחינו בנו בני המשפחה, הם התחילו לצעוק לעברנו, 'אל תלכו אחרינו כי יהרגו את כולנו', והחלו לרוץ כדי להתרחק מאיתנו, וכדי שלא נתקרב אליהם.

 

יצאנו מהגטו, וראינו שסביב הגדר יש פטרולים של ז'נדרמים אוקראינים על סוסים, אך איכשהו הצלחנו לחמוק מהם. מטרתנו הייתה להגיע מהר ככל האפשר אל היער הסמוך".

 

אנחנו הסתתרנו מחוסרי כל ביערות הסביבה, לא רחוק ממחנה העבודה. בינתיים בלה חזרה לעבוד בביתה של אותה גויה שאצלה הסתתרה קודם. באותו הלילה בלה שמעה את יריות ההוצאה להורג. זמן קצר לאחר מכן נכנס חייל גרמני לביתה של הגויה ושאל בשאגות 'יש כאן יהודים? הגויה ענתה בשלילה והוא הסתלק. מאותו רגע פחדה הגויה להמשיך להסתיר את בלה, וציוותה עליה לעזוב מיד. בלה פנתה לכיוון היער לחפש אותנו".

 

בלה מצטרפת אלינו

"אנחנו בינתיים התרחקנו מאוד מהמקום הקודם. הלכנו קילומטרים רבים, עד שהגענו למקום מרוחק ומבודד, שבו ניתן היה למצוא מסתור כלשהו. יום אחד הבחנו בדמות מתקרבת ושמענו בכי וקריאות: 'אמא! אבא!' אבא הציץ מהמסתור וראה שזוהי שהנערה הבוכייה היא בלה. היא חיפשה אותנו במשך מספר ימים ולאורך עשרות קילומטרים, ובדרך נס מצאה אותנו".

 

אבא כמציל המשפחה

"עם פרוץ המלחמה אבא חילק את הרכוש שלנו בין הגויים שהיו אתו עוד קודם בקשרי מסחר. הוא הכיר אותם מקרוב, וזה היה בשבילנו עוגן הצלה, אשר עזר לנו לשרוד את המשך המלחמה כמשפחה.

 

אבא הכיר מצוין את כל האזור - את היערות, השדות והכפרים, ולמעשה במשך כל המלחמה הוא נדד ממקום למקום ומגוי לגוי וחיפש אחר מקום שבו יסכימו להסתיר אותנו. אבא היה מעביר אותנו ממקום מסתור אחד לשני, בהתאם להתפתחויות, ודואג לנו למזון. היינו מגיעים לבתי הגויים שקיבלו מאתנו דברי ערך, ומתחננים שיעזרו לנו במצוקותינו.

 

חלק מהגויים היו עוזרים לנו ונותנים לנו מקום מחבוא, אחרים סירבו. היו כאלה שקיבלו מאיתנו דברי ערך, וכשחיפשנו אצלם מחסה הם פשוט גירשו אותנו ואף איימו להסגירנו לגרמנים. בדרך כלל היינו מתחלקים לקבוצות קטנות: אמא, רבקה וחיה היו במקום אחד, ובלה והדודה במקום אחר – מכיוון שקשה היה להסתיר מספר נפשות גדול במקום אחד,  ועל מנת שלא כל המשפחה תיתפס, ושלפחות חלק מאיתנו יישארו בחיים. אבא הסתתר במסתור אחר. בלילות נהג לצאת ממחבואו, הסתובב בינינו, ולפעמים הצליח להביא מזון כלשהו כדי שנשרוד".

 

רבקה: "מדי פעם נתנו לנו הגויים להיכנס לבתים שלהם. אני מאוד אהבתי להיות מעל הקמין, בגומחה. אבל בלילות היינו ישנים באורווה. באחד הלילות שכבתי על הקש ופתאום שמעתי אופניים ואמרתי 'ששש...'. הייתי רק בת שלוש, אבל הבנתי שצריך להיות בשקט, שרעש מסכן אותנו".

 

חיה: "רבקה הייתה מוצצת אצבע, כך היא הייתה נרגעת ושותקת. אם היה צורך להיות בשקט, היו מכניסים לה את האצבע לפה, אני זוכרת שבמשך הזמן האצבע שלה נעשתה כל כך דקה, עד שהפכה לעצם עם עור".

 

בבית הסובוטניק - ניצלים בנס מחיפוש של הגרמנים

"שוטטנו רעבים ומיואשים ממקום למקום וחיפשנו אחר מקום מסתור. בקיץ היינו ישנים ימים ושבועות בתוך יערות, שדות תבואה ובין אלומות קש. בחורף הסתתרנו בתוך רפתות, אורוות ודירי חזירים. באחד הימים הגענו לביתו של סובוטניק (גוי שומר שבת) שאבא הכיר לפני המלחמה ונתן לו חפצים בעלי ערך מהחנות שלנו, בתקווה לקבלת מחסה בימים הקשים שיבואו. הסובוטניק הכין לנו מחבוא בתוך אסם קש, שהיה ממוקם מעל לוחות עץ, את פתח המחבוא ניתן היה לפתוח על ידי הוצאת אלומת קש אחת.

 יום אחד אמר לנו הסובוטניק שלמחרת בבוקר יבואו הגרמנים כדי לקחת חלק מהבקר שלו. החשש הגדול שלנו היה שרבקה, שהייתה תינוקת בת שלוש, תבכה, ופחדנו מכל רעש שיכול היה לגלות אותנו. הגרמנים הגיעו לרפת, ופתאום אחד מהם התחיל לדקור את הקש עם הכידון, ושאל את הגוי אם מסתתרים אצלו יהודים. היינו בטוחים שכאן הכול נגמר. אך למזלנו רבקה הבינה את הסכנה ושמרה על שקט, והגרמנים לא גילו אותנו. ניצלנו הפעם".

 

רבקה: "רק בלילות אבא יכל להעביר אותנו ממקום מסתור אחד למקום מסתור אחר. אבא היה סוחב אותי בתוך שק על הגב וזה הכביד עליו מאוד. על מנת להציל את חיי, אבא רצה להשאיר אותי ליד ביתו של גוי, אך אמא לא הסכימה לכך בשום אופן. חרות בזיכרוני הפחד שאבא עלול להשאיר אותי לבד. על מנת להרגיע אותי אמא הייתה צריכה כל הזמן להחזיק את קצה השק שאבא נשא אותי בתוכו, וזאת כדי שארגיש את ידה של אמא ואדע שהיא לא תיתן לאבא לנטוש אותי".

 

חורף ביערות - הרגליים של בלה קופאות

"בקיץ הסתובבנו והסתתרנו ביערות ובשדות. בחורף היה קר מאוד ולא תמיד היה איפה להסתתר. לא היה לנו לבוש חם כלשהו, ולא היו לנו נעליים. בצר לנו היינו קולעים מגומא מעין סוליה (פוסטלס בפי המקומיים), ואז היינו עוטפים בסמרטוטים את הרגליים וקושרים את ה'סוליה' עם חבלים לרגליים.

 הסמרטוטים לא הספיקו כדי לחמם את הרגליים ורגליה של בלה קפאו. בלה לא יכלה ללכת, ואבא ואמא היו אובדי עצות. לבסוף הגענו לגוי שאבא הכיר וזה הסכים לאפשר לזמן מה, רק לבלה ולדודה, להתחבא אצלו".

 מקום מחבוא זה היה מחסן כלים חקלאיים בשדה מרוחק מכל בית ויישוב, והן נשארו בו מספר חודשים מבלי שאיש הרגיש בהן. פעם בשבוע אבא היה מגיע אליהן בלילות ומביא להן קצת אוכל.

 הגוי הציע לאבא שבלה תניח על רגליה קומפרסים שתכין מהשתן של עצמה – והטיפול הצליח.".

 

דמידחה - "המלאך הגואל"    

"אבא נדד כל הזמן בין מחבוא אחד למשנהו, ודאג שלכולנו יהיו קצת אוכל ומקום להסתתר בו. אך מקומות המסתור הלכו והצטמצמו וכשכלו כל הקצים ולא נמצא עוד איש שיסכים לתת לנו מקום מחבוא, ידע אבא שיש עוד מקום אחד בלבד, וזו משפחת דמידחה האוקראינית שאליה אפשר היה לפנות תמיד כמפלט אחרון להצלת חיי המשפחה.

 בכל פעם שכלו כל הקצים, ולא היה לנו לאן ולמי לפנות, היינו באים ומדפקים על דלתה של דמידחה, והיא הייתה מקבלת אותנו מבלי לשאול ומבלי לדרוש דבר. היינו מסתתרים אצלה באסם וברפת.

 בתקופה מסוימת השהייה ברפת של דמידחה הפכה מסוכנת. באות זמן פשטה שמועה שכל מי שיביא ראש יהודי - חי או מת - יקבל ½ ק"ג מלח. מכיוון שלא רצינו לסכן את האישה היקרה הזו, כי ידענו שכל אדם שנתפס מסתיר יהודים, שורפים את ביתו ומוציאים להורג אותו ואת כל משפחתו - ברחנו והסתתרנו בתוך היערות ובשיחים במשך שבועות. שהינו ביערות בקרבת ביתה של דמידחה (במרחק של כ-2-3 ק"מ), והאישה הנאמנה הזאת הייתה יוצאת מדי פעם מביתה עם דלי - כאילו כדי לאסוף פטריות ביער - אך למעשה בדלי היה מזון עבורנו, וזה היה מקור האספקה היחידי שלנו".

 

הפחד והרעב היו הקשים ביותר

"במשך כל התקופה שבה נדדנו והסתתרנו, הקושי הגדול ביותר היו הרעב המתמיד והפחד פן נתגלה. היה קשה מאוד להשיג אוכל, והפחד היה ממש משתק. פחדנו מכל איוושה ורעש. היינו ילדות קטנות - חיה הייתה בת חמש או שש, ורבקה כבת שלוש - אך אף פעם לא התלוננו ולא דרשנו מאומה. המלחמה גרמה לנו להתבגר מהר מאוד מעבר לגילנו".

 

אחיו של אבא וכל בני משפחתו נרצחים לפני כניסת הרוסים

"אחיו של אבא, אשתו ושתי בנותיו הסתתרו אצל גוי ליד רוז'ישץ'. שבועיים לפני בוא הרוסים הם נתפסו על ידי בנדרוביצ'ים (לאומנים אוקראינים) ונרצחו. הבנדרוביצ'ים רצחו גם את כל בני משפחה של הגוי שהסתיר אותם, וזרקו את גוויותיהם לבאר שבחצר".

 

הגרמנים מודיעים על הקמת "מחנה עבודה" לשארית השורדים

"הסתתנו ביערות, בשדות, ובבתי הגויים. לאחר זמן מה, אחרי שכבר לא היה לנו למי לפנות, הלך הייאוש והעמיק. בנוסף פחדנו מאוד מהבנדרוביצ'ים, שהיו מלשינים לגרמנים בכל פעם שנודע להם על יהודי מסתתר. לעתים היו הם הורגים את היהודים בעצמם.

 באחד הימים הגענו לגוי שאבא הכיר והסכים להסתיר אותנו. בזמן שהיינו אצלו, עברה שמועה שהגרמנים פתחו מחנה עבודה לכל היהודים שהצליחו להישאר עדיין בחיים. זו הייתה הטעיה. אבא החליט מתוך ייאוש שהוא הולך להסגיר את עצמו למחנה זה. אבל הגוי טוב הלב, שכבר הכיר היטב את מעשי הגרמנים, אמר לאבא, 'אם נשארת בחיים עד עכשיו עם משפחתך, חכה עוד קצת, כי הצבא הרוסי מתקדם לאזור. אל תלך, כי הגרמנים יהרגו את כולכם'".

 הרוסים באים, ואנחנו מגיעים לרוז'ישץ'

"לאחר שנתיים וחצי של השפלות, תלאות נוראות, מלוות ברעב, במחלות, בקור עז ובאפיסת כוחות כבר הגענו לתהומות הייאוש. אבל אז החלו פתאום להגיע שמועות כי הגרמנים נסוגים, וכי הצבא האדום נמצא כבר ברוז'ישץ'.  

 באותו זמן היינו במחבוא. הגוי שאצלו הסתתרנו אמר לנו שהרוסים נמצאים במרחק של כ- 50 ק"מ מאתנו, ואם נצליח להגיע עד אליהם - נינצל. הוא הציע לעזור ולהעביר אותנו מעבר לקווים, לצד שבו שלט הצבא האדום. הגוי לקח את אמא ואת שתינו בעגלה רתומה לסוסים, החביא אותנו בתוך ערימת קש והניח עליה כלי עבודה. אמא התחזתה לאשתו וישבה לידו. אבא, בלה והדודה הלכו ברגל דרך השדות, כי אבא הכיר היטב את הסביבה מנדודיו הרבים.

 הסכנה הייתה גדולה וארבה בכל פינה. בדרך עצרו את העגלה מספר פעמים, שאלו ליעד הנסיעה, אך למזלנו לא חיפשו בעגלה. אחרי שעות נסיעה רבות בעגלה הגענו לרוז'ישץ', שהייתה למעשה קו חזית קדמי, ומצאנו עצמנו בין חיילי הצבא אדום שניהלו קרבות עם הגרמנים".

 

הגרמנים כובשים מחדש את רוז'ישץ'

"הגענו לרוז'ישץ' רעבים, עייפים וכחושים. הימים היו ימי חורף קשים, הכפור היה מקפיא והשלג הגיע עד לגובה הברכיים. התאספנו בביתו של אנשל גון, בן דודה של אמא. בבית זה הייתה קבוצה קטנה של יהודים שהצליחו להינצל ולהגיע לעיר. חצר הבית, שהייתה גדולה, שימשה כמטבח של הצבא הרוסי. סברנו שסוף סוף הסיוט נגמר. קיבלנו קצת אוכל מהמטבח שבחצר והייתה הרגשה שכאילו ניצלנו מהגיהינום והחיים לאט חוזרים למסלולם, אולם, אחרי ימים מספר שוב תקפו הגרמנים את רוז'ישץ'. הם הפציצו והפגיזו בעוצמה רבה את העיר, והרוסים החלו לסגת, נוצרה מהומה רבה, ואנו מצאנו עצמנו בחזית יחד עם הכוחות הרוסיים הנסוגים.

 אחרי שלוש שנים של נדודים, ואחרי שהצלחנו לשרוד את התופת, אסור היה לנו ליפול שוב לידי הרוצחים הגרמנים והאוקראינים. אלה חיפשו אותנו בכל מקום כדי להשמידנו, כדי שלא נוכל לספר על פשעיהם הרבים.

 המהומה הייתה כה גדולה, עד שאחד לא ידע על מקום הימצאו של השני - אמא, בלה, הדודה וחיה היו עם כוח נסוג אחד ואילו אבא ורבקה היו עם כוח אחר.

 אבא ביקש מאנשי הצבא לאפשר לו לשים את בתו הקטנה, רבקה, על עגלה שהובילה אספקה של הצבא והוא עצמו הלך אחרי העגלה כדי לא לאבד אותה. הצבא הרוסי נסוג מזרחה לעבר הגשר שעל נהר סטיר. החיילים האיצו בנו לעבור מהר את הגשר כדי שיוכלו לפוצץ אותו לפני בוא הגרמנים. ראינו חיילים רבים, פצועים והרוגים שוכבים בצדי הדרך"

 

 להמשך סיפור החיים המלא :

האחיות חיה אורלובסקי ורבקה וישניה לבית שטיינברג מספרות - רוז'ישץ'

 

 


מילד ניצול שואה -למפקד חיל התותחנים

 



 מקור :כתבה של אל"מ (מיל') מוטי הוד בכתב העת תמיד תותחן , גליון מס' 69 , ספטמבר 2020

 

תא"ל (מיל') אברהם בר דוד חי את כל חייו בצל ילדותו בתקופת השואה. הוא נולד בשנת 1938  וגדל במשפחה בורגנית בעיר פשקאן הנמצאת בחבל מולדובה בצפון מזרח רומניה, בסביבה של קהילה יהודית גדולה ומפואר , נוף פסטרולי , כרמים , רחובות קטנים ומרוצפים ובתים בני קומה אחת. בבית מטפחים גלנטריה המנוהלת על ידי אימא רוקחת הבשמים, נהנים מפרנסה טובה ומחזיקים עוזרת בית קבועה. לילד אברהם היו חיים טובים עד ש... 1941 , אברהם בן 3 . רוחות המלחמה מנשבות בעוצמה גוברת . הגרמנים נכנסים לרומניה, מתקדמים צפונה ומזרחה ומתקרבים  גם לעיר פשקאן. משפחתו  של אברהם אורזת פקלאות מעטות ומתחילה במסע דילוגים מכפר לכפר. מסע בריחה מהנאצים המתקדמים בתוככי רומניה.

 

הם מגיעים לידידים גויים של הסב יעקב, שהכיר רבים מהכפריים מתוקף תפקידו כנפח, ושם הם ישנים במתבן המשמש לאחסון מזון לחזירים: אברהם והוריו ישנים בקומה שנייה של המתבן  , ואילו החזירים בקומה הראשונה.

 

בכפרים הרבים אליהם הם נסים ובהם מתחבאים, מוצא הילד אברהם את התרנגולים כחברים ומשחק עימם, ובין מעבר מכפר לכפר לומד הזאטוט בן השלוש קרוא וכתוב מאמו.

 

אבל למרות הכל, כשאברהם בר דוד חושב על התקופה הזו הוא רק אומר  "איזה מזל היה לי " . ואכן , הוא חש שגורלו שפר עליו , לעומת  גורלם של יהודים אחרים , כולל חברים ומכרים, שהופרדו ממשפחותיהם והובלו ברכבות הארורות למחנות ההשמדה.

 

 שנת 1945 , תום המלחמה . המשפחה חוזרת לעירה , פשקאן , ומגלה שביתה נתפס ע"י חיילים רוסים ששתו לשוכרה. יוצא אליהם הקצין הרוסי , ומתרה בהם לעזוב את המקום  ולוותר  על ביתם – ולא יירו בהם החיילים השיכורים .

 

לאחר כמה שנים קשות תחת המשטר  הסובייטי מקבל אב המשפחה מרקו , ביחד עם האימא רבקה , החלטה לעלות לארץ ישראל. הם שוכרים מורה שילמד אותם עברית ונוסעים לסבא יעקב הנפח כדי להיפרד ממנו. הסב שוכב במיטתו חולה ותשוב , קורא לנכדו אברהם ולוחש לו : "אני כבר  זקן וחולה לא אזכה לעלות לארץ ישראל, אבל אתה שזוכה לנסוע לשם- ממך אני מבקש שתהייה קולונל בצבא של היהודים, ושתשמור על ארץ ישראל ( קולונל הייתה הדרגה היחידה שהכיר הסב מקצין מקומי איתו עבד ) .

 

ב1951 הם עולים לישראל .

 

בצה"ל

 

עלה לישראל ב-1951 ונקלט בשער העלייה, גדל ולמד בבאר שבע. ב-1956 התגייס לצה"ל, הוצב בחיל התותחנים, במלחמת סיני שימש מעמיס תחמושת. עבר קורס משנה טכני ושירת בגדוד תותחי נגרר 155 מ"מ. ב-1957 סיים בהצטיינות קורס קציני חת"ם ושימש כמדריך בבית הספר לתותחנות שדה (ביסל"ת). שירת כמפקד סוללה בגדוד 404 ועבר קורס מפקדי פלוגות שריון. השתתף במבצע סנונית, מונה לסגן מפקד גדוד 334, גדוד מרגמות כבדות בחטיבת גולני והוביל את הגדוד במלחמת ששת הימים.

 

בשנים 1967 עד 1969 פיקד על קורס קציני תותחנים, במינוי חירום פיקד על גדוד 332 גדוד תותחנים מוצנח, ועסק במטה החיל בתוכניות להטמעת נשק השלל במערך צה"ל. בדצמבר 1969 מונה למפקד גדוד 334, גדוד מרגמות 160 מ"מ הראשון בצה"ל, ופיקד עליו בתקופת מלחמת ההתשה.

 

ב-1971 מונה לסגן מפקד אגד ארטילרי סדיר בפיקוד הדרום. יצא להשתלמות בבית הספר לתותחנות שדה בפורט סיל שבארצות הברית,

בספטמבר 1973 מונה למפקד התותחנים הפיקודי בפיקוד הצפון, תפקיד בו שירת במלחמת יום הכיפורים.

 

לאחר המלחמה שימש ראש ענף מחקר בחיל. ב-1974 מונה למפקד ביסל"ת וב-1976 לקצין תותחנים ראשי בדרגת תת-אלוף, תפקיד בו כיהן עד 1980.

 

היה חבר בצוות ההקמה של מפקדת חיילות השדה ושימש ראש המטה. שימש סגן ראש חטיבת תורה והדרכה והשתחרר ב-1982. בשירות המילואים שירת כעוזר שר הביטחון לענייני חירום.

 

לאחר שחרורו הקים חברה בשם "תמוז מערכות שליטה". השתלב בפרויקטים בתחום פיתוח הארטילריה, שימש מנכ"ל חברת סולתם, מנכ"ל ונשיא ניר אור תעשיות צבאיות,

 

 

 

 


לאה פלדבלום: הניצולה היחידה מבית הילדים איזיו בצרפת

  בתמונת הפתיחה :  עדות במשפט  קלאוס ברבי  בדרכן לבית המשפט. לאה פלדבלום הראשונה מימין בשורה הקדמית  ( הצילום באדיבות ויקיפדיה) לאה פלדבלו...