האחיות חיה אורלובסקי ורבקה
וישניה לבית שטיינברג מספרות
חיה ורבקה היו ילדות קטנות כשהגיעו הגרמנים. שלוש שנים הן הסתובבו
עם הוריהן, אחותן ודודתן בכפרים וביערות, ונמלטו מאימת הנאצים. השנים שנותרו להן
מילדותן, עברו עליהן כפליטות ברחבי אירופה. שתי אחיותיהן הגדולות נרצחו על ידי הנאצים.
שאר המשפחה ניצלה ועלתה לישראל
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ב-1939, היו חיה ורבקה ילדות קטנות.
חיה נולדה בשנת 1936, ורבקה ב- 1939.
יום חיסול הגטו - אנחנו מצליחים לברוח
"ב-22 באוגוסט 1942 פשטה שמועה שהגרמנים
עומדים לחסל את הגטו. הדודה לקחה את שתינו, והתקדמה במהירות לכיוון הגדר האחורית
של הגטו. בעודנו הולכות, הבחנו במשפחה שחיפשה גם היא פירצה בגדר כדי לברוח דרכה מהגטו.
בני המשפחה הצליחו לחמוק אל מחוץ לגטו, והדודה, כשרבקה נישאת על ידיה,
וחיה מחזיקה בשולי שמלתה, הלכה אחריהם. כשהבחינו בנו בני המשפחה, הם התחילו לצעוק
לעברנו, 'אל תלכו אחרינו כי יהרגו את כולנו', והחלו לרוץ כדי להתרחק מאיתנו, וכדי
שלא נתקרב אליהם.
יצאנו מהגטו, וראינו שסביב הגדר יש פטרולים של ז'נדרמים אוקראינים
על סוסים, אך איכשהו הצלחנו לחמוק מהם. מטרתנו הייתה להגיע מהר ככל האפשר אל היער
הסמוך".
אנחנו הסתתרנו מחוסרי כל ביערות
הסביבה, לא רחוק ממחנה העבודה. בינתיים בלה חזרה לעבוד בביתה של אותה גויה שאצלה
הסתתרה קודם. באותו הלילה בלה שמעה את יריות ההוצאה להורג. זמן קצר לאחר מכן נכנס
חייל גרמני לביתה של הגויה ושאל בשאגות 'יש כאן יהודים? הגויה ענתה בשלילה והוא
הסתלק. מאותו רגע פחדה הגויה להמשיך להסתיר את בלה, וציוותה עליה לעזוב מיד. בלה
פנתה לכיוון היער לחפש אותנו".
בלה מצטרפת אלינו
"אנחנו בינתיים התרחקנו מאוד
מהמקום הקודם. הלכנו קילומטרים רבים, עד שהגענו למקום מרוחק ומבודד, שבו ניתן היה
למצוא מסתור כלשהו. יום אחד הבחנו בדמות מתקרבת ושמענו בכי וקריאות: 'אמא! אבא!'
אבא הציץ מהמסתור וראה שזוהי שהנערה הבוכייה היא בלה. היא חיפשה אותנו במשך מספר ימים
ולאורך עשרות קילומטרים, ובדרך נס מצאה אותנו".
אבא כמציל המשפחה
"עם פרוץ המלחמה אבא חילק את
הרכוש שלנו בין הגויים שהיו אתו עוד קודם בקשרי מסחר. הוא הכיר אותם מקרוב, וזה
היה בשבילנו עוגן הצלה, אשר עזר לנו לשרוד את המשך המלחמה כמשפחה.
אבא הכיר מצוין את כל האזור - את
היערות, השדות והכפרים, ולמעשה במשך כל המלחמה הוא נדד ממקום למקום ומגוי לגוי
וחיפש אחר מקום שבו יסכימו להסתיר אותנו. אבא היה מעביר אותנו ממקום מסתור אחד
לשני, בהתאם להתפתחויות, ודואג לנו למזון. היינו מגיעים לבתי הגויים שקיבלו מאתנו
דברי ערך, ומתחננים שיעזרו לנו במצוקותינו.
חלק מהגויים היו עוזרים לנו
ונותנים לנו מקום מחבוא, אחרים סירבו. היו כאלה שקיבלו מאיתנו דברי ערך, וכשחיפשנו
אצלם מחסה הם פשוט גירשו אותנו ואף איימו להסגירנו לגרמנים. בדרך כלל היינו
מתחלקים לקבוצות קטנות: אמא, רבקה וחיה היו במקום אחד, ובלה והדודה במקום אחר –
מכיוון שקשה היה להסתיר מספר נפשות גדול במקום אחד, ועל מנת שלא כל
המשפחה תיתפס, ושלפחות חלק מאיתנו יישארו בחיים. אבא הסתתר במסתור אחר. בלילות נהג
לצאת ממחבואו, הסתובב בינינו, ולפעמים הצליח להביא מזון כלשהו כדי שנשרוד".
רבקה: "מדי
פעם נתנו לנו הגויים להיכנס לבתים שלהם. אני מאוד אהבתי להיות מעל הקמין, בגומחה.
אבל בלילות היינו ישנים באורווה. באחד הלילות שכבתי על הקש ופתאום שמעתי אופניים
ואמרתי 'ששש...'. הייתי רק בת שלוש, אבל הבנתי שצריך להיות בשקט, שרעש מסכן
אותנו".
חיה: "רבקה
הייתה מוצצת אצבע, כך היא הייתה נרגעת ושותקת. אם היה צורך להיות בשקט, היו
מכניסים לה את האצבע לפה, אני זוכרת שבמשך הזמן האצבע שלה נעשתה כל כך דקה, עד
שהפכה לעצם עם עור".
בבית הסובוטניק - ניצלים בנס
מחיפוש של הגרמנים
"שוטטנו רעבים ומיואשים
ממקום למקום וחיפשנו אחר מקום מסתור. בקיץ היינו ישנים ימים ושבועות בתוך יערות,
שדות תבואה ובין אלומות קש. בחורף הסתתרנו בתוך רפתות, אורוות ודירי חזירים.
באחד הימים הגענו לביתו של סובוטניק (גוי שומר שבת) שאבא הכיר לפני המלחמה ונתן לו
חפצים בעלי ערך מהחנות שלנו, בתקווה לקבלת מחסה בימים הקשים שיבואו. הסובוטניק
הכין לנו מחבוא בתוך אסם קש, שהיה ממוקם מעל לוחות עץ, את פתח המחבוא ניתן היה
לפתוח על ידי הוצאת אלומת קש אחת.
יום אחד אמר לנו הסובוטניק שלמחרת
בבוקר יבואו הגרמנים כדי לקחת חלק מהבקר שלו. החשש הגדול שלנו היה שרבקה, שהייתה
תינוקת בת שלוש, תבכה, ופחדנו מכל רעש שיכול היה לגלות אותנו. הגרמנים הגיעו לרפת,
ופתאום אחד מהם התחיל לדקור את הקש עם הכידון, ושאל את הגוי אם מסתתרים אצלו
יהודים. היינו בטוחים שכאן הכול נגמר. אך למזלנו רבקה הבינה את הסכנה ושמרה על
שקט, והגרמנים לא גילו אותנו. ניצלנו הפעם".
רבקה: "רק
בלילות אבא יכל להעביר אותנו ממקום מסתור אחד למקום מסתור אחר. אבא היה סוחב אותי
בתוך שק על הגב וזה הכביד עליו מאוד. על מנת להציל את חיי, אבא רצה להשאיר אותי
ליד ביתו של גוי, אך אמא לא הסכימה לכך בשום אופן. חרות בזיכרוני הפחד שאבא עלול
להשאיר אותי לבד. על מנת להרגיע אותי אמא הייתה צריכה כל הזמן להחזיק את קצה השק
שאבא נשא אותי בתוכו, וזאת כדי שארגיש את ידה של אמא ואדע שהיא לא תיתן לאבא לנטוש
אותי".
חורף ביערות - הרגליים של בלה
קופאות
"בקיץ הסתובבנו והסתתרנו
ביערות ובשדות. בחורף היה קר מאוד ולא תמיד היה איפה להסתתר. לא היה לנו לבוש חם
כלשהו, ולא היו לנו נעליים. בצר לנו היינו קולעים מגומא מעין סוליה (פוסטלס בפי
המקומיים), ואז היינו עוטפים בסמרטוטים את הרגליים וקושרים את ה'סוליה' עם חבלים
לרגליים.
הסמרטוטים לא הספיקו כדי לחמם את
הרגליים ורגליה של בלה קפאו. בלה לא יכלה ללכת, ואבא ואמא היו אובדי עצות. לבסוף
הגענו לגוי שאבא הכיר וזה הסכים לאפשר לזמן מה, רק לבלה ולדודה, להתחבא
אצלו".
מקום מחבוא זה היה מחסן כלים
חקלאיים בשדה מרוחק מכל בית ויישוב, והן נשארו בו מספר חודשים מבלי שאיש הרגיש
בהן. פעם בשבוע אבא היה מגיע אליהן בלילות ומביא להן קצת אוכל.
הגוי הציע לאבא שבלה תניח על
רגליה קומפרסים שתכין מהשתן של עצמה – והטיפול הצליח.".
דמידחה - "המלאך
הגואל"
"אבא נדד כל הזמן בין מחבוא
אחד למשנהו, ודאג שלכולנו יהיו קצת אוכל ומקום להסתתר בו. אך מקומות המסתור הלכו
והצטמצמו וכשכלו כל הקצים ולא נמצא עוד איש שיסכים לתת לנו מקום מחבוא, ידע אבא
שיש עוד מקום אחד בלבד, וזו משפחת דמידחה האוקראינית שאליה אפשר היה לפנות תמיד
כמפלט אחרון להצלת חיי המשפחה.
בכל פעם שכלו כל הקצים, ולא היה
לנו לאן ולמי לפנות, היינו באים ומדפקים על דלתה של דמידחה, והיא הייתה מקבלת
אותנו מבלי לשאול ומבלי לדרוש דבר. היינו מסתתרים אצלה באסם וברפת.
בתקופה מסוימת השהייה ברפת של
דמידחה הפכה מסוכנת. באות זמן פשטה שמועה שכל מי שיביא ראש יהודי - חי או מת -
יקבל ½ ק"ג מלח. מכיוון שלא רצינו לסכן את האישה היקרה הזו, כי ידענו שכל אדם
שנתפס מסתיר יהודים, שורפים את ביתו ומוציאים להורג אותו ואת כל משפחתו - ברחנו
והסתתרנו בתוך היערות ובשיחים במשך שבועות. שהינו ביערות בקרבת ביתה של דמידחה (במרחק
של כ-2-3 ק"מ), והאישה הנאמנה הזאת הייתה יוצאת מדי פעם מביתה עם דלי - כאילו
כדי לאסוף פטריות ביער - אך למעשה בדלי היה מזון עבורנו, וזה היה מקור האספקה
היחידי שלנו".
הפחד והרעב היו הקשים ביותר
"במשך כל התקופה שבה נדדנו
והסתתרנו, הקושי הגדול ביותר היו הרעב המתמיד והפחד פן נתגלה. היה קשה מאוד להשיג
אוכל, והפחד היה ממש משתק. פחדנו מכל איוושה ורעש. היינו ילדות קטנות - חיה הייתה
בת חמש או שש, ורבקה כבת שלוש - אך אף פעם לא התלוננו ולא דרשנו מאומה. המלחמה
גרמה לנו להתבגר מהר מאוד מעבר לגילנו".
אחיו של אבא וכל בני משפחתו
נרצחים לפני כניסת הרוסים
"אחיו של אבא, אשתו ושתי
בנותיו הסתתרו אצל גוי ליד רוז'ישץ'. שבועיים לפני בוא הרוסים הם נתפסו על ידי
בנדרוביצ'ים (לאומנים אוקראינים) ונרצחו. הבנדרוביצ'ים רצחו גם את כל בני משפחה של
הגוי שהסתיר אותם, וזרקו את גוויותיהם לבאר שבחצר".
הגרמנים מודיעים על הקמת "מחנה
עבודה" לשארית השורדים
"הסתתנו ביערות, בשדות,
ובבתי הגויים. לאחר זמן מה, אחרי שכבר לא היה לנו למי לפנות, הלך הייאוש והעמיק.
בנוסף פחדנו מאוד מהבנדרוביצ'ים, שהיו מלשינים לגרמנים בכל פעם שנודע להם על יהודי
מסתתר. לעתים היו הם הורגים את היהודים בעצמם.
באחד הימים הגענו לגוי שאבא הכיר
והסכים להסתיר אותנו. בזמן שהיינו אצלו, עברה שמועה שהגרמנים פתחו מחנה עבודה לכל
היהודים שהצליחו להישאר עדיין בחיים. זו הייתה הטעיה. אבא החליט מתוך ייאוש שהוא
הולך להסגיר את עצמו למחנה זה. אבל הגוי טוב הלב, שכבר הכיר היטב את מעשי הגרמנים,
אמר לאבא, 'אם נשארת בחיים עד עכשיו עם משפחתך, חכה עוד קצת, כי הצבא הרוסי מתקדם
לאזור. אל תלך, כי הגרמנים יהרגו את כולכם'".
הרוסים באים, ואנחנו מגיעים
לרוז'ישץ'
"לאחר שנתיים וחצי של
השפלות, תלאות נוראות, מלוות ברעב, במחלות, בקור עז ובאפיסת כוחות כבר הגענו
לתהומות הייאוש. אבל אז החלו פתאום להגיע שמועות כי הגרמנים נסוגים, וכי הצבא
האדום נמצא כבר ברוז'ישץ'.
באותו זמן היינו במחבוא. הגוי
שאצלו הסתתרנו אמר לנו שהרוסים נמצאים במרחק של כ- 50 ק"מ מאתנו,
ואם נצליח להגיע עד אליהם - נינצל. הוא הציע לעזור ולהעביר אותנו מעבר לקווים, לצד
שבו שלט הצבא האדום. הגוי לקח את אמא ואת שתינו בעגלה רתומה לסוסים, החביא אותנו
בתוך ערימת קש והניח עליה כלי עבודה. אמא התחזתה לאשתו וישבה לידו. אבא, בלה
והדודה הלכו ברגל דרך השדות, כי אבא הכיר היטב את הסביבה מנדודיו הרבים.
הסכנה הייתה גדולה וארבה בכל
פינה. בדרך עצרו את העגלה מספר פעמים, שאלו ליעד הנסיעה, אך למזלנו לא חיפשו
בעגלה. אחרי שעות נסיעה רבות בעגלה הגענו לרוז'ישץ', שהייתה למעשה קו חזית קדמי,
ומצאנו עצמנו בין חיילי הצבא אדום שניהלו קרבות עם הגרמנים".
הגרמנים כובשים מחדש את רוז'ישץ'
"הגענו לרוז'ישץ' רעבים, עייפים
וכחושים. הימים היו ימי חורף קשים, הכפור היה מקפיא והשלג הגיע עד לגובה הברכיים.
התאספנו בביתו של אנשל גון, בן דודה של אמא. בבית זה הייתה קבוצה קטנה של יהודים
שהצליחו להינצל ולהגיע לעיר. חצר הבית, שהייתה גדולה, שימשה כמטבח של הצבא הרוסי.
סברנו שסוף סוף הסיוט נגמר. קיבלנו קצת אוכל מהמטבח שבחצר והייתה הרגשה שכאילו
ניצלנו מהגיהינום והחיים לאט חוזרים למסלולם, אולם, אחרי ימים מספר שוב תקפו
הגרמנים את רוז'ישץ'. הם הפציצו והפגיזו בעוצמה רבה את העיר, והרוסים החלו לסגת,
נוצרה מהומה רבה, ואנו מצאנו עצמנו בחזית יחד עם הכוחות הרוסיים הנסוגים.
אחרי שלוש שנים של נדודים, ואחרי
שהצלחנו לשרוד את התופת, אסור היה לנו ליפול שוב לידי הרוצחים הגרמנים
והאוקראינים. אלה חיפשו אותנו בכל מקום כדי להשמידנו, כדי שלא נוכל לספר על פשעיהם
הרבים.
המהומה הייתה כה גדולה, עד שאחד
לא ידע על מקום הימצאו של השני - אמא, בלה, הדודה וחיה היו עם כוח נסוג אחד ואילו
אבא ורבקה היו עם כוח אחר.
אבא ביקש מאנשי הצבא לאפשר לו
לשים את בתו הקטנה, רבקה, על עגלה שהובילה אספקה של הצבא והוא עצמו הלך אחרי העגלה
כדי לא לאבד אותה. הצבא הרוסי נסוג מזרחה לעבר הגשר שעל נהר סטיר. החיילים האיצו
בנו לעבור מהר את הגשר כדי שיוכלו לפוצץ אותו לפני בוא הגרמנים. ראינו חיילים
רבים, פצועים והרוגים שוכבים בצדי הדרך"
להמשך סיפור
החיים המלא :