ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 30 ביוני 2024

לזכרה של מרים רז – ילדה אמיצה-שורדת שואה - 1933 –יוני,2024

 

 


מרים זונשיין-רז נולדה ב־1933 למשפחה חסידית אדוקה בוורשצ'ין (Wereszczyn), כפר קטן במזרח פולין. אבי המשפחה, אלתר זונשיין, היה ראש הקהילה היהודית הקטנה במקום. חיי ההורים ושלושת ילדיהם הקטנים זרמו על מי מנוחות בעיירה הנידחת, עד לכיבוש הגרמני, אז נרצחו כל בני המשפחה בגיא הריגה סמוך ורק היא, הקטנה, שרדה במהלך המלחמה במסתור שנחפר באדמה מתחת לתנור מטבח.

וכך כתבה מרים בספרה ציפורים בשחור לבן על היום בו נרצחה משפחתה:

 "עוד מעט ואהיה עם כולם. לפתע אני מקבלת כעין שדר מאימא: "בתי האהובה, אל תתקרבי הנה, כי כאן אורב לך המוות. תברחי מכאן מהר וחפשי לך מחסה. את חייבת להישאר בחיים. מישהו מאתנו מוכרח לשרוד כדי שיוכל לספר שהיינו קיימים. נצר ממשפחת זונשיין חייב להישאר בחיים!".

[...] אולי כפי שאני ברחתי, ברחו גם אחרים? אולי אמצא את אחי הקטן שחמק ממני? הטנקים עם הרוצחים עזבו כבר את הכפר, הם סיימו את משימתם והכול כביכול שב לקדמותו. במקום ללכת לביתי אני הולכת קודם לבור המוות. במקום אנשים חיים אני רואה תל חדש וענק המתנשא שם, קבר אחים ענק. מסביב לקבר פזורות ערמות של בגדים. יש שם גם ערמה גדולה של תעודות, אלה הם אישורי העבודה שאמורים היו להבטיח ליהודים את חייהם.

 על התעודות כתוב שחור על גבי לבן שאין לפגוע בהם בגלל חיוניותם למשטר הגרמני. אני מחפשת את התעודות של בני משפחתי ומוצאת את זו של אבא ושל אימא. את התעודות שעליהן גם צילומים של שני הורַי, אני מוציאה מהערמה ומצמידה לגופי. צחוק הגורל הוא שהדבר היחיד שנותר לי ממשפחתי הן אותן תעודות לאישור העבודה של הורַי, שהושלכו במקום שנרצחו. הן כל מה שנותר לי ממשפחתי, מביתי, ומחיי הקודמים. איני מוצאת אף בגד של בני משפחתי, חוץ מכובעו של אחי יוסף.

 אני נודרת נדר ליד הקבר הענק, שאם אני, הנצר היחיד ששרד ממשפחתנו, אצליח להישאר בחיים בתום המלחמה הנוראה הזאת, אעשה הכול כדי להנציח את בני משפחתי ואת יהודי ורשצ'ין. לא אשאיר את הבור הזה עלום ולא נודע.

 את יתר חודשי המלחמה בילתה רז במרתף של מכרים, עם אבי המשפחה שהיה יהודי.

 בתום המלחמה תלאותיה של מרים לא מסתיימים והיא עוברת ממקום למקום עד שהיא זוכה לקבל את הסרטיפיקט ה-1000, שניתן כמחווה במרץ 1946 , על ידי ממשלת המנדט עבור 1000 ילדים ניצולי שואה . ב 2 למאי 1946 היא מגיעה לקיבוץ גן שמואל שנהפך לביתה ובו הקימה את משפחתה.

מרים מצליחה גם לקיים את נדרה ולהקים מצבה ליהודי ורשצ'ין ובשנת 1989 היא נוסעת לשם עם בנה אלדר שאומר קדיש לזכר בני משפחתו וכל יהודי ורשצ'ין.

 לאחר הקמת המצבה התחילה מרים לספר את סיפורה בפני בני נוער ומבוגרים ולנסוע כעדה לפולין במסעות רבים. היא הייתה אחת מהעדים שהיו קשורים אלינו למורשת וסיפורה "ציפורים בשחור לבן יצא במורשת בשנת 2002, חלקים מסיפורה מופיעים גם באנתולוגיה: השמיעיני את קולך ונסו הצללים שערכה בתיה דביר ויצאה במורשת בשנת 2017.

מרים שחייה היו לא קלים, הקימה משפחה ומילאה את חייה באומנות, יצירה ושירה. וזכתה להגשים את הנדר אותו נדרה בהיותה בת 9.

יהי זכרה ברוך!!

מקור וקרדיט : אתר מורשת




"בזכות אנשים טובים" - סיפורה של שורדת השואה יונה עמית

 


יונה עמית נולדה ב-1938 בפיומה שבצפון איטליה למשפחה אורתודוכסית-מודרנית. עם הכיבוש הגרמני של צפון איטליה, משפחתה של יונה עזבה את פיומה והגיעה לעיירה בניאקאוואלו, שם מצאו מסתור בבית משפחת טמביני. תושבי העיירה הסתירו יהודים נוספים. כשעלה החשד כי מקום מסתורם נחשף, העבירה משפחת טמביני את יונה ובני משפחתה למסתור בבית משפחת דלה ואלה. בהמשך הועברו יונה, אחיה, אחותה ובת דודתם למנזר בעיר לוגו בזהות בדויה. לאחר כשנה במנזר, התאחדו בני המשפחה על מנת לנסות ולעבור את הגבול לשוויץ ונעזרו בלידיה קטנאו, שסיפקה להם מסמכים מזויפים וסידרה את נסיעתם אל הגבול. לאחר מסע מפרך ורווי סכנות בהרי האלפים, הצליחו יונה ומשפחתם להגיע לשוויץ. עם סוף המלחמה שבה המשפחה לאיטליה וב-1950 עלו לישראל. יונה הקימה משפחה עניפה ועד היום היא מחנכת ואשת עדות.

מקור וקרדיט : אתר "יד ושם"

"בזכות אנשים טובים" - סיפורה של שורדת השואה יונה עמית  


יום ראשון, 23 ביוני 2024

האמא של אתגר קרת הייתה ילדה בשואה

 

נולדתי בחודש השישי בניתוח קיסרי ושקלתי פחות מקילו, בגלל זה גם קראו לי אתגר. אמא שלי אומרת שהאתגר שלי היה לשרוד. גם הייתי ילד מאוד חולני. בגלל זה גם לאורך כל שנות הלימודים החסרתי הרבה ימי לימוד, וחוץ מזה גם ההורים שלי שניהם היו ניצולי שואה והם היו ילדי מלחמה. אמא שלי התייתמה מההורים שלה ואיבדה את אחיה, והיא בעצם גדלה בבתי יתומים, אז הייתה להם תפיסה לא כל כך רגילה. אני מנחש שהיא לא דומה למה שיש במשפחה שלכם. מבחינתם, הממסד הרבה פעמים רק רצה להזיק. כשאתה בבית יתומים ויש מנהל בבית היתומים שרק רוצה לגנוב אוכל, שמיכות או לא להוציא כסף על רופא, אתה בתור ילד לומד שאתה צריך לסמוך רק על האינטואיציה שלך, וגם אם המורה אומר לך משהו אתה לא מקשיב לו, אתה עושה את מה שאתה חושב שנכון. זה דבר שהם קצת לימדו אותנו, לכן אם הייתי קם בבוקר ואומר להורים שלי שאני לא רוצה ללכת לבית הספר הם היו אומרים, אוקיי, אז תעשה מה שאתה רוצה. נחשוב על איזה תירוץ. אז בעצם גדלתי בבית שהיה מאוד-מאוד אנרכיסטי, כאילו דומה לבית של מישהו היפי, אבל ההורים שלי היו ניצולי שואה ונראו הכי מהוגנים. אם הייתי עושה משהו שהוא לא לעניין, והם היו מגבים אותי, אז תמיד היו מאמינים להם, כי לא היו חושבים שאנשים שנראים ככה יבואו ויגידו שאם הילד אומר שכאבה לו הבטן, בעצם נסעתי לחיפה לים. 

 אני חושב שבאיזשהו אופן אם אני צריך לחשוב על החוויה הכי משמעותית או מעצבת שהייתה לי בילדות  היא הייתה הרבה יותר המשפחה מבית הספר. אהבתי את בית הספר והיו לי חברים מאוד-מאוד טובים מ"אהל-שם" וחלק גם למדו איתי מכיתה א', זאת אומרת למדנו המון-המון שנים יחד. היו הרבה מורים שאהבתי, ואני חושב שגם באמת לימדו אותי. נניח סתם, כשהייתי באוניברסיטה למדתי מתמטיקה, זאת אומרת תקופת זמן, ובחיים לא הייתי עושה את זה בלי המורה. היה לי מורה בשם בלבן שדרכו למדתי לאהוב את המתמטיקה. אני חושב שתמיד אצלי כוכב הבית היה המשפחה שלי, והיתר היה סוג של לוויין. 

 אחותי גם בוגרת "אהל-שם". אני הכי צעיר, ויש גם את אחי הבכור, ואנחנו משפחה מאוד-מאוד קיצונית, נניח כמו בסדרה של נטפליקס. האח שלי הוא גאון. הוא בעצם סיים את הלימודים ואת הבגרויות כשהיה בן ארבע עשרה וחצי. הוא חזר בתשובה בגיל מאוד צעיר, ואז הוא עזב את הבית ולמד בישיבה. בתקופה ההיא הדעות הפוליטיות שלו היו כמו של מתנחלים, והוא האמין בארץ ישראל השלמה. ואז הוא התגייס והיה בצבא והיה במלחמת לבנון, והדעות שלו נהיו שמאלניות באופן מאוד-מאוד רדיקלי. והוא גם הקים את התנועה ללגליזציה של מריחואנה, שהפכה להיות "עלה ירוק". אני אומר שהוא היה פעיל פוליטי, והוא איש מחשבים ועשה כל מיני דברים. אחותי, שהיא הייתה תלמידה מצטיינת ב"אהל-שם" וגם התחילה לימודי פסיכולוגיה, חזרה בתשובה, והיא עוד לא בת שישים. יש לה היום אחד עשר ילדים ויותר מארבעים נכדים. אז אנחנו ככה משפחה מאוד מגוונת ומאוד מכילה. 

 מקור וקרדיט :

 אהל שם ינו 22 - בוגרים מספרים

אתגר קרת, בוגר מחזור מ"ד 1985, הוא סופר, מחזאי, תסריטאי, קומיקסאי, פזמונאי ושחקן קולנוע ישראלי. חתן פרס ספיר ופרופסור חבר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

אהל שם ינו 22 - בוגרים מספרים

smoove

https://lp.vp4.me › ...


אפרים קרת , האבא של אתגר קרת וחוויותיו כילד בשואה

 



"
אבא שלי שרד את השואה עם ההורים שלו בבור באדמה אחרי שרצחו את אחותו. כששאלתי אותו כילד איך הצליח להעביר שם 600 יום בלי לצאת משוגע? 

הוא אמר, 'היה לי פטנט. הייתי ממציא לעצמי עולם שהוא קצת כמו העולם שאני חי בו, שבו הנאצים רודפים אחרי היהודים – אבל בכל פעם שהם תופסים אותם הם נותנים להם ממתקים. נניח האס-אס מחלק שוקולד, הוורמאכט סוכריות. אני רץ ומתחבא והם תופסים אותי ואומרים 'יהודי מסריח, תאכל', ואני מתחנן ואומר, 'אני לא אוהב עם אגוזים', והם: 'תשתוק ותאכל'. ואחר כך היו מגיעים חיילים עם סברינות. הייתי שואל אותו: מה הטעם, אתה תקוע בבור שבו אתה אפילו לא יכול לעמוד ובכל מקום יש נאצים, מה זה השטויות האלה?"

 מקור וקרדיט :

https://tinyurl.com/mtxutv87

ראו גם :

 אפרים נולד בפסח 1928 בזמן קשה מנשוא, בין שתי מלחמות עולם, בכפר ברנוביץ', שכיום הוא חלק בלתי נפרד מבלארוס העצמאית, אבל בימי ילדותו של אפרים זה היה לגמרי פולניה, הארץ הראשונה שאליה פלשו הנאצים במלחמת העולם השנייה, והקימו את הגטו היהודי בכפר. יהודי מפוחד שקוראים לו יהושע אייזקסון מונה לראש היודנראט והתבקש להסגיר כמה שיותר יהודים. הוא לא סיפק את הסחורה וכעונש נרצחו עוד 2,500 יהודים.


ואז החל הטבח הגדול והשיטתי בברנוביץ', ועוד עשרת אלפים נרצחו. אפרים, נער בן 14, הסתתר עם ההורים שלו בתוך בור עמוק וצר כל כך שאי אפשר היה לשכב או לעמוד בו, רק לשבת ולשתוק. ואחרי שאפרים ישב עם אמא ואבא שלו 600 ימים בבור המחניק הזה, הם לא היו מסוגלים ללכת, השרירים התנוונו, והם עברו שנים רבות של שיקום כדי לחזור לתפקד. והם עשו את זה, ושוב הגבורה ניצחה את השואה.

אחרי שאפרים יצא מהבור, הוא התגייס לאצ"ל והתייצב בסיציליה כדי להבריח לארץ נשק מברוני המאפיה. וכשששאלתי אותו איך הוא לא פחד הוא ענה לי בשרידי קולו החלוש: "אתה חושב שאדם שעבר את מה שאני עברתי מפחד ממשהו..

 

ב־1947 עלה לארץ הזאת, השתתף במלחמת השחרור

 

אפרים המשיך למלחמות אחרות: חיל רגלים במלחמת ההתשה, למרות שעדיין לא נולד האויב שיתיש את אפרים. אחר כך לחם גם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור: "תמיד הייתי בחזית הקרבות", הוא אומר בצניעות, ואחר כך בגאווה: "אבל מעולם לא הרגתי אף אחד!".

 

"לחיות חיים רבים ולא חיים של אחד


אחרי המלחמות אפרים היה בעיקר אבא למופת ובעל המאוהב באשתו הג'ינג'ית היפה והחכמה אורנה עד לרגע האחרון, ונראה שהוא ממש נהנה להחליף מקומות עבודה: מפיץ סיגריות; יצרן בקבוקי פלסטיק; מוביל דלק; חשמלאי; מנהל המזנון בבריכת גורדון,


וכשהוא נשאל על נדודיו בין המקצועות השונים הייתה לו תשובה ברורה - אחרי שהוא שרד את השואה הוא רצה, וזה ציטוט מדויק שלו: "לחיות חיים רבים ולא חיים של אחד!"

מקור וקרדיט יהונתן גפן  2012

בגיל שנה נשלחה בלה חיים לבית יתומים כדי שתוכל לקבל אוכל ולשרוד.



מאת: איריס ליפשיץ-קליגר|

בגיל שנה נשלחה בלה חיים לבית יתומים כדי שתוכל לקבל אוכל ולשרוד. כשהמשפחה חזרה לפולין היא חוותה אנטישמיות קשה, וגם בארץ היא לא רוותה נחת. מאז 7 באוקטובר היא התפללה שנכדה יותם יחזור בשלום, אך הוא נהרג לאחר שברח משבי חמאס: "החלטתי שאני אמשיך לעמוד זקופה ואף אחד לא יפיל אותי"

 

בלה חיים נולדה בפולין ב-1938, שלישית בין שלוש בנות. בעקבות המלחמה המשפחה נאלצה לברוח לשטחי רוסיה, ובגלל תנאי הרעב הילדות נשלחו לבית יתומים כי שם היה יותר מזון. לאחר המלחמה המשפחה חזרה לפולין ולגרמניה, שהתה במחנות עקורים, וב-1951 עלתה לארץ.

מגיל 17 בלה גרה בקיבוץ גבולות. לאחר שאיבדה בת בטרם עת בעקבות מחלה ואת בעלה שנפטר בגיל 60, לאחר 7 באוקטובר חוותה אובדן נוסף – נכדה יותם חיים ז"ל נחטף על ידי חמאס ונהרג בעזה בשוגג מאש חיילי צה"ל.

הבריחה מפולין: "גרנו בעיר שנקראת סטוק — היום יש לה שם אחר. אבא שלי, אברהם רוטשטיין, בא מוורשה והכיר את אמא שלי, שרה, אבל הם נישאו רק אחרי שבע שנים, כי חיכו שאחותו הבכורה תתחתן. אבא היה סנדלר ואמא טיפלה בילדים. ב-1939 פלשו הגרמנים לפולין והגיעו גם לעיירה שלנו. התחילו שמועות שהם תופסים את הגברים והורגים אותם ולנשים ולילדים לא עושים כלום. אבא שלי והגברים האחרים ברחו לביאליסטוק בגבול הרוסי. אמא שלי נשארה עד ששלחו אליה מכרים שאמרו לה לברוח, כי עוד מעט לא תוכל להגיע לשום מקום. אמא הייתה עם שלוש ילדות, כשהקטנה, אני, בת שנה. נדדנו בכל מיני מקומות, אירחו אותנו בין היתר חקלאים, ובהמשך התאחדנו עם אבא, אבל לזמן קצר. הגרמנים כבשו את ביאליסטוק, והמשפחה שלי הצליחה לברוח לרוסיה והגיעה לטג'יקיסטן, שם קלטו פליטים וקיבלנו בית. משם אני כבר זוכרת יותר".

טג'יקיסטן: "הכניסו אותנו, הילדות, לבית יתומים כדי שנוכל לקבל מזון, למרות שהיו לנו הורים. בינתיים גם נולדה לנו עוד אחות. היינו רעבים מאוד, והאחיות שלי אפילו חשבו פעם למכור אותי בתמורה לכיכר לחם. העובדה שנותרנו בחיים זה נס אחד גדול. נשארנו שם עד סוף המלחמה. כשנגמרה המלחמה נתנו אישור לכל הפולנים שהיגרו לרוסיה לחזור למולדת. הדרך חזרה לפולין הייתה קשה מאוד — היה צריך להגיע לאוזבקיסטן, ומשם לנסוע ברכבת שקודם לכן שימשה כנראה לחיסול יהודים. הרבה משפחות נקרעו בדרך ולא כולם החזיקו מעמד מבחינה בריאותית, ביניהם גם הדודה שלי".

פולין: "כשבני המשפחה שלי הגיעו לפולין, האנטישמיות שם הייתה גדולה מאוד, הרבה יותר ממה שהיה לפני שעזבנו. אבא שלי נסע לחפש את המשפחה שלו בוורשה, וכשהוא חזר הוא חשש שלא יראה אותנו יותר, כי פולנים ירו באנשים שנראו יהודים. למרבה המזל התאחדנו. בהמשך נולד לי עוד אח, שהיה לבן הזקונים במשפחה ששרדה למרות כל הסיכונים שהיו לנו בדרך. בפולין היו שליחים מישראל, מתנועות דרור והשומר הצעיר, ששיכנעו את ההורים שלי להכניס את אחיותיי למסגרת של הכשרה בגרמניה, לקראת עלייה לישראל. אני הייתי קטנה מדי ולכן לא רצו לשלב אותי, אבל אני זוכרת שצרחתי בכל הכוח, ואז הכניסו אותי ביחד עם האחיות הגדולות שלי. הגענו לברלין, שם התגוררנו שנה בלי ההורים, ושם גם למדנו עברית. מאוחר יותר גם ההורים הגיעו לגרמניה והתחברנו. עד 1951 עברנו בין מחנות עקורים בגרמניה, ואז עלינו לארץ, כשמלאו לי 12.

שכול: "בשנת 1959 נישאתי ונולדו לנו שלושה ילדים. היום יש לי חמישה נכדים וחמישה נינים. לצערי, נאלצתי לעבור שכול קשה מנשוא – ולקבור את בתי הבכורה טלי ז"ל, שנפטרה מסרטן בטרם עת. אפילו לא הספקנו לחגוג לה 30. גם בעלי נפטר מאירוע מוחי בגיל 60. ההתמודדות עם מותה של טלי הייתה קשה מאוד. מאז בעצמי חליתי בסרטן. מה שהחזיק אותי באובדן הבלתי נתפס הזה הוא הנכדה שלי, גפן, בתה של טלי. מכורח המציאות, הפכתי שוב ל'אמא' בגיל 52 וטיפלתי בגפן. היום היא בת 38. היא גרה איתי בקיבוץ עד אחרי הצבא, ואז עברה צפונה, ואחרי כמה שנים חזרה עם משפחתה לגור בגבולות. למרבה המזל, הם לא היו בגבולות ב-7 באוקטובר. הם נסעו לאילת לחופשת סוכות".

באוקטובר: "ב-6 באוקטובר טיילתי באזור בארי, ואפילו ישבתי לי על הגבול עם עזה, והכל היה בסדר. בשבת בבוקר התעוררתי וחשבתי שיש מבול, בגלל הרעש. ואז השכן התקשר ואמר שיש מלחמה בחוץ. אין לי ממ"ד. מיד התקשרתי לבן שלי, ואז מיד גם לנכד שלי יותם, שהתגורר במגורי הצעירים בכפר עזה. יותם אמר לי: 'סבתוש, אני בסדר, קצת לחוץ, יש כאן מחבלים, תשמרי על עצמך'. גפן, באילת, דאגה מאוד שאני לבד.

"בעשר וחצי יותם שלח הודעה בקבוצה שהמחבלים מחוץ לבית שלו. קראתי את ההודעה שלו וצרחתי. החברים שהיו סביבי החזיקו אותי שלא אקרוס. בשבת בערב התחילו להביא פצועים מחולית. אחרי יומיים פתחו באזור חמ"ל לחיילים, והלכתי לשם לסייע. הבן שלי רביב, אבא של יותם, התבקש לעשות בדיקת דנ"א כי לא ידעו כלום בשלב זה על יותם שלנו. בשלישי בערב רביב ואיריס אשתו, שהתפנו מגבולות, קיבלו בית בנווה אילן וביקשו ממני להצטרף אליהם. ברגע שהצלחתי לצאת מאזור הדרום, הגעתי אליהם. אחרי עשרה ימים הגיעו אלינו נציגים ואמרו שלפי כל מיני נתונים שאספו, נראה שיותם כבר ב-12 וחצי של אותה שבת היה בעזה. אף אחד לא מכין אותך ליום שבו הנכד שלך ייחטף מהבית. קשה לתאר במילים כמה חיכינו לו, בכל יום ויום. שרנו לכבודו, היינו בטוחים שהוא חוזר".


יותם: "ב-15 בדצמבר, יום שישי, לא הייתי עם המשפחה. הייתי במלון באילת עם יתר המפונים מהקיבוץ. הייתי אופטימית. הרגשתי שיותם קרוב אלינו ותכף גם הוא חוזר. הלכתי לאכול ארוחת ערב עם החברים מהקיבוץ, ואני ממש זוכרת שאמרתי להם שאני מאוד אופטימית. שאלתי את אחת החברות: 'נכון שבשורות לא טובות לא מגיעות בטלפון?' ואז הגיעה בת של חברים שלי והזמינה אותי לבוא אחרי הארוחה להיות איתם. כשהגעתי אליהם ראיתי את העובדת הסוציאלית. שאלתי אותה: 'באת להגיד לי שיותם חזר?' היא בכתה. הדלת נפתחה וחברים התחילו להגיע. עדיין לא ידעתי מה בדיוק קרה, אבל באינטואיציה שלי כבר ידעתי שיותם איננו עוד.

לכתבה המלאה באדיבות אתר  YNET 

יום ראשון, 16 ביוני 2024

הנער נוח קליגר מעביר ילדים יהודים דרך צרפת לשוויץ הניטרלית

 


נורברט קליגר נולד בשנת 1926, בעיר שטרסבורג שבצרפת, בנם של ד"ר ברנארד קליגר, עיתונאי וסופר, ותקלה־אסתר לבית אייבשיץ. הוא גדל והתחנך בצרפת, לוקסמבורג ובלגיה. כנער עסק בספורט, בעיקר ריצות קצרות ושחייה למרחקים ארוכים.

 פעילות תחת שלטון הנאצים

תחת הכיבוש הגרמני בבלגיה, היה קליגר פעיל כבלדר במחתרת הבלגית וגם בתא מחתרתי של תנועות הנוער הציוניות שעיקר פעילותן הייתה להעביר ילדים וצעירים דרך צרפת לשווייץ הנייטרלית. בתפקידו זה היה קליגר איש הקשר עם המבריחים המקצועיים בגבול בלגיה-צרפת וצרפת-שווייץ. קליגר צויד במסמכים מזויפים כנער בלגי נוצרי בשם ג'וזף פלס, יליד בריסל. מכיוון שדיבר צרפתית בניב בלגי וגם פלמית, ומכיוון שנהג לנסוע על אופניים, לא עורר מעולם חשד כלשהו בסריקות הרבות שערכו הגרמנים.

כשהיה בן 15 וחצי עסק במסגרת ארגון החלוץ בהברחת יהודים מבלגיה דרך צרפת לשווייץ. בהיותו בעל חזות ארית, היה מתחמק בנקל מעינם הבוחנת של הנאצים, עד שב-1942, בעת ביקורת שגרתית במחסום דרכים, התגלה שהוא נימול. עד אז לא ידע על קיומם של מחנות ההשמדה במזרח אירופה, אך לא חלף זמן רב והוא נאלץ להכיר אותם מקרוב.

למרות ההסוואה, נעצר קליגר באוקטובר 1942 על ידי הגסטפו, נשלח למחנה מעבר מכלן, וב־15 בינואר 1943 הועבר באחד המשלוחים לאושוויץ. במחנה היה בין היתר חלק מנבחרת מתאגרפים שהקים הנאצי היינריך שוורץ, לצד המתאגרף העולמי ויקטור פרץ (ולימים היה לו חלק בסרט שנעשה לזכרו). בלילה שבין ה־17 ל־18 בינואר 1945, יצא עם שרידי מחנות אושוויץ לצעדת המוות, שבסיומה הגיע למחנה דורה-מיטלבאו שליד נורדהאוזן, שם הועסק בייצור טילים מסוג V-1 ו-V-2. ב־4 באפריל 1945, יצא שוב לצעדה שנמשכה עשרה ימים עד למחנה ראוונסבריק, בו שוחרר ב־29 באפריל 1945.

"הרכבת נעה מערבה, אי שם לתוך הרייך השלישי. בקרונות המשא היו דחוסים אסירים חיים ואסירים מתים שמאחוריהם שהות ממושכת באושוויץ וצעידה מפרכת של ימים ולילות, בכפור ובשלג. לאיש לא היה עוד כוח לעמוד. החיים ישבו על גופות המתים. לפתע פנה אליהם אסיר צעיר, לפי מבטאו ביידיש כנראה ממוצא הונגרי, וביקש לאסוף מניין לאמירת קדיש על מות אביו. למתנדבים הציע חצי כיכר לחם. "גוש הלחם השחור והרטוב נראה לנו כחזיון שווא, כחלום שהתגשם לפתע, כהצלה ממוות", כותב העיתונאי נח קליגר בספרו האוטוביוגרפי. "בתום התפילה חילקנו את הלחם והתחלנו טורפים אותו. תוך כדי לעיסה מהירה שאל אחד מאומרי הקדיש: ?מתי נפטר אביך?' ההונגרי הצעיר הביט בו, עיניו מלאו דמעות והשיב: ?לפני זמן קצר. אנחנו יושבים עליו'".

אלה תולדות נח נח קליגר. הוצאת ידיעות ספרים,

 מיד עם שובו לצרפת ובלגיה הוא פגש את הוריו, שנשלחו גם הם לאושוויץ, אך למקומות שונים, והתנדב כפעיל בארגון הבריחה של המוסד לעלייה ב'. קליגר נחשב לאחד היחידים ששרד את אושוויץ עם משפחתו. אחיו הבוגר, הרב יונתן קליגר, נשלח על ידי האב לישיבה באנגליה בשנת 1935 וכך ניצל.

מקור

 

 


אליעזר (האוזר) שמעוני נער בצעדת המוות

 

 


מאת  : איריס ליפשיץ-קליגר

 

אליעזר (האוזר) שמעוני נולד ב-1928 בהונגריה, וכנער במלחמת העולם השנייה נשלח לאושוויץ ואיבד את הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו. הוא שרד בצעדות המוות, הגיע למחנה בוכנוולד ונותר שריד יחיד למשפחתו. ב-1947 עלה ארצה והיה בין מייסדי המושב השיתופי הדתי-לאומי ניר גלים הסמוך לאשדוד, שבו מתגוררים שורדי שואה מהונגריה. ב-1953 נישא לבחירת ליבו חנה, שורדת שואה ממחנה ברגן-בלזן, ונולדו להם שלושה ילדים – חיים, רחל וגיורא. היום יש להם 12 נכדים ו-31 נינים.

נס באושוויץ: "הייתי בן 14 וחצי כשנשלחתי מביתי בהונגריה ביחד עם אמא והאחים שלי ברכבות לאושוויץ. עבדתי עבודת פרך, שרדתי את צעדת המוות ואת מחנה בוכנוולד, ואיבדתי את כל משפחתי בשואה. זיכרונותיי מהנסיעות ברכבות המוות רוויים כאב. את הנסיעה לבוכנוולד ברכבת הפתוחה ללא גג במשך שבוע בשלג ובקור העז לא אשכח לעולם, וגם לא את ערימות הגוויות.

"באושוויץ עמדנו בפני מלאך המוות, מי לחיים ומי למוות. ברגע שעברנו קצת את הגב של ד"ר מנגלה, אמא שלי — לא יודע מה עבר לה באותם רגעים בראש — צעקה לי: תעבור לצד השני, איפה ששני האחים הגדולים שלך. עשיתי מה שהיא אמרה, וככה ניצלו חיי בפעם הראשונה. זה היה הנס הראשון שלי, אבל יום-יום קרו לי ניסים, בזכותם אני חי. 

אליעזר (האוזר) שמעוני נולד ב-1928 בהונגריה, וכנער במלחמת העולם השנייה נשלח לאושוויץ ואיבד את הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו. הוא שרד בצעדות המוות, הגיע למחנה בוכנוולד ונותר שריד יחיד למשפחתו. ב-1947 עלה ארצה והיה בין מייסדי המושב השיתופי הדתי-לאומי ניר גלים הסמוך לאשדוד, שבו מתגוררים שורדי שואה מהונגריה. ב-1953 נישא לבחירת ליבו חנה, שורדת שואה ממחנה ברגן-בלזן, ונולדו להם שלושה ילדים – חיים, רחל וגיורא. היום יש להם 12 נכדים ו-31 נינים.

"הזיכרון הכי נורא שלי מצעדת המוות — היינו דחוסים כמו סרדינים בתוך הקרון. התחילו דחיפות. החלשים שילמו את המחיר. את הגופות לא פינו מהקרונות. אסירים לקחו אותן ו'ריפדו' בהן את דופן הקרון. אני ישבתי על גופות כאילו היו ספסל. עד היום אני לא יכול להאמין שלזה הגענו אז. יש דברים שבמהלך השנים נצרתי בלב כי העדפתי להאמין שהם לא באמת קרו, אבל כשאביך נח קליגר ז"ל פירסם את המאמר שלו על ה'קדיש ברכבת', הבנתי את כל הפלשבקים שבאו שוב ושוב על מה שהיה שם בקרון ולא הניחו לי כל השנים. אני אחד מהנערים בסיפור. כנראה בחרתי להדחיק".

7 באוקטובר: "חשוב לי לומר שמה שקרה ב-7 באוקטובר לא דומה לשואה. אי-אפשר להשוות. אני חושב על המשרפות… שם זה היה חמש שנים. פה זה היה יום. כשצעדתי עם נכדיי במצעד החיים לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ ועמדתי שם שוב מול המשרפות, איפה שרצחו את משפחתי, איפה שסבי ראה לאחרונה את אחיו ואחיותיו, איפה שאני התייתמתי ממשפחתי, איפה שאמא שלי הצילה אותי ברגעיה האחרונים — לא פעם חשבתי על כך שלו אז היו לנו מדינה וצבא כמו היום, כל זה לא היה קורה. עכשיו קרה לנו אסון גדול ב-7 באוקטובר, אבל הצבא שלנו התעשת והחזיר מלחמה שערה. השנה במצעד החיים יציינו גם 80 שנה לשחרור יהודי הונגריה בשואה. לו הייתי יכול מבחינה פיזית הייתי יוצא שוב לצעוד, בפרט בשנה זו, לצד משלחת שורדים מהעוטף".

לכתבה המלאה באדיבות אתר YNET

 


פרופ' נחמה טק, שניצלה מן השואה בהיותה ילדה הלכה לעולמה



 פרופ' נחמה טק, שניצלה מן השואה בהיותה ילדה ונעשתה חוקרת פורצת דרך בחקר השואה ובפרט בחקר ההצלה וההתנגדות בשואה, הלכה לעולמה בגיל 92  באוגוסט 2023.

היא הייתה פרופסור בדימוס לסוציולוגיה באוניברסיטת קונטיקט. היא קיבלה את הדוקטורט מאוניברסיטת קולומביה, שם גם עבדה עם הסוציולוג דניאל בל.

נחמה טק נולדה כנחמה באוניק בלובלין, פולין למשפחה של יהודים פולנים, בתם של רומן ואסתר בווניק ואחות לגיזה. אביה היה בעליו של מפעל כימי, שבו יצרו בין השאר נרות. ימי הילדות נקטעו עם פרוץ המלחמה וכיבושה של פולין בשנת 1939 היא הייתה בת 8.

עוד בימי הכיבוש הראשונים נסע אביה לעיר קובל, בשטח הסובייטי, מתוך כוונה לבדוק את האפשרות של הגירת המשפחה לשם. האם אסתר, נשארה מאחור עם שתי בנותיה וניהלה את המפעל בהיעדר בעלה. באחד הימים כשהגיעה למפעל היא מצאה שלט ובו הודעה בגרמנית על החרמת המפעל לידיהם של הנאצים. בשלט היה כתוב בפירוש שאסור לבעלים היהודים להיכנס לתוך שטח המפעל, למרות האיסור אסתר נכנסה לפתוח מחדש את המפעל, לצרכיהם. כששב האב, רומן, ללובלין הוא הצליח ליצור קשר עם הקומיסר שהיה אחראי על המפעל וזה הציע לו לעבוד בשבילו כדי לנצל את כישוריו. אסתר הצליחה למצוא עבודה כעוזרת בית בביתו של קצין נאצי – כך הצליחה המשפחה לשרוד את השנים הראשונות של המלחמה.

במרץ 1942 נודע לאסתר, דרך מעבידיה, על תחילת הגירוש של יהודי לובלין למחנה בלז'ץ. רומן פנה אל הקומיסר וביקש ממנו עזרה: הקומיסר נעתר לבקשה ועזר לבני המשפחה. הוא אפשר להם להתגורר בתוך תחומי המפעל. המשפחה הצליחה למצוא מחסה והגנה בעוד רוב יהודי לובלין גורשו אל מותם בתאי הגזים של מחנה ההשמדה בלז'ץ. בנובמבר 1942 כשהכריזו הנאצים על העיר לובלין כ"יודנריין" נקייה מיהודים, חש הקומיסר שבנסיבות החדשות אין ביכולתו להגן עוד על המשפחה. הוא פנה אל בן-דודו, בולק, שהיה בעל קשרים עם הגרמנים, וזה הסכים להמשיך ולסייע למשפחה היהודית. בולק השיג בעבורם מסמכים אריים מזויפים ומצא בשבילם מקום מסתור. בהמשך נעצר בולק בגלל הסיוע שהגיש לבני המשפחה. הוא התאבד בתא מעצרו כדי שלא לחשוף את שמות האנשים הנוספים שסיועו במבצע ההצלה.

 נחמה ואחותה גיזה קיבלו עתה שמות חדשים: קריסיה ודנוטה בלוך. תחילה הסתתרו שתי האחיות לבדן בעיר אוטבוצק ואחר כך הצטרפו למקום מחבוא ההורים בעיר קיילצה שם הסתתרה המשפחה בביתם של טדק וזיוטקה הומר. בעוד האחיות יכלו לנוע בחופשיות בזכות התעודות המזויפות, נאלצו ההורים להישאר בתוך מקום המסתור. תחילה התגוררה המשפחה בתוך דירתם של הזוג הומר ואחר כך עברו להתגורר בצריף סמוך שהיה בבעלות הזוג הומר. האב רומן, בנה מקום מסתור מיוחד מתחת לרצפה לעתות חירום וקנה כלב שיוכל בבוא הצורך להזהיר את המשפחה מפני סכנה אורבת.

 עם שחרור העיר קילצה ביקשו בני הזוג הומר מבני המשפחה לעזוב במהירות את המקום. הם חששו מתגובת שכניהם שעלולים עתה לגלות שהם הסתירו משפחה יהודית במשך שנות הכיבוש. נחמה ובני משפחתה חזרו אל עירם – לובלין. אבל שם גילו שדירתם נהרסה בעת ההפצצות. לאחר שאוימו על ידי קבוצת פולנים קיצונית, נמלטו גיזה ונחמה לעיר לודז' ומשם לגרמניה, למחנה עקורים.

 ב-1949 עלתה נחמה לישראל. בשנת 1950 היא נישאה ללאון טק, פסיכיאטר ילדים, והם הגרו יחד לארצות הברית ב-1952 שם נולדו להם שני ילדים, ליאורה ורולנד. היא למדה לתואר ראשון, שני ודוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה. בעלה, ד"ר ליאון טק, היה פסיכיאטר ילדים נודע ומחבר הספרים "פחד מהצלחה" ושל האוטוביוגרפיה "הרפתקאות וגורל". בנה, הוא הבמאי רונלד טק, ובתה, היא ליאורה טק, עורכת דין שפעלה ביחידה ללכידת נאצים של משרד המשפטים (הידוע גם כמשרד לחקירות מיוחדות).

 מקור

 


חיים נוי בן 15 , בצעדת המוות מאושוויץ

 

חלק א': נושא דבר הניצולים: חיים נוי | יום השואה 2024

 

לפעמים כשאני עצוב ובעיקר מתגעגע לאמי ואבי, אני מאזין לשירים בשפת ילדותי - יידיש.

אני יכול לעצום עיניים ולהיזכר בשירת החזן בעת תפילת "כל נדרי" בבית הכנסת, בריח חלת השבת שאמי אפתה, בטעמה של לחמנייה מרוחה בשומן אווז, שכה אהבתי, בחברי לחדר, בו למדנו "קָמַץ אלף  אָה". הייתי חלק ממשפחה, מקהילה יהודית שחיה בנחת, לצד שכניה הצ'כים. הקהילה הושיטה יד ועזרה לכל נזקק, חינכה את ילדיה לשמירת תורה ומצוות והאמינה שהגאולה תבוא רק עם ביאת המשיח.

תמימותי התנפצה בשנת 1941, בשעה שהמלחמה התדפקה באכזריות על דלתנו. הורי, כל בני משפחתי, ובני הקהילה, נלקחו ביום שבת מר לבור הריגה – שם נרצחו כולם,  ואני, שהצלחתי לברוח, לא הספקתי להיפרד  מהם, לא במבט, לא בחיבוק, לא בנשיקה. מאותו רגע החל מסע ההישרדות שלי. בתלאות ובייסורים עברתי – בבירקנאו, בצעדות המוות, במַטְהַאוּזֶן, אליו הגעתי באפיסת כוחות, ובגוּנְסְקִירְכֶן, ממנו שוחררתי, כפסע לפני המוות.

לאורך הדרך פגשתי אנשים טובים, אסירים יהודים כמוני, ומתוך בדידותנו הפכנו לקבוצה, למעין קהילה. החזקנו וחיזקנו זה את זה. יחד החלטנו כי לאחר השואה ישנו רק בית אחד לעם היהודי, ארץ ישראל.

בתום מסע נדודים והברחת גבולות, הצלחתי לעלות על אֹניית המעפילים "המעפיל האלמוני", שנתפסה על ידי הבריטים ומעפיליה נשלחו לקפריסין. בשנת 1947 עליתי ארצה, הצטרפתי, עם חברי, לקבוצת אלומות, שם זכיתי לראשונה להרגיש בית בארץ ישראל ולאחוז בנשק. שוב לא הייתי יהודי חסר אונים. עם הקמת צה"ל, התגייסתי לגולני, והפכתי לאחד מראשוני הלוחמים בגדוד 103. למספר שקועקע בבשרי באושוויץ נוסף עתה מספר חדש וגאה, מספר של לוחם בצה"ל. נלחמתי במלחמת העצמאות, נלחמתי במלחמת ששת הימים, נלחמתי במלחמת יום כיפור. זכיתי להקים משפחה במדינת ישראל.  גם פה אנשים טובים, בהם פגשתי לאורך הדרך, הושיטו לי יד, כמנהג קהילות ישראל מאז ומתמיד.

אשתי, זיכרונה לברכה וילדי, כולם שרתו בצה"ל, נכדי התגייסו לשירות בגאווה, לצנחנים, לשריון, לגולני, לחיל הים, לחיל האוויר, למודיעין, ולוקחים חלק במלחמה.

אני עומד כאן לפניכם היום, כנציג הניצולים, שוֹרדי השואה, שרִידי קהילות ישראל המפוארות, שהתכנסנו מכל קצוות תבל, שתרמנו להקמת הארץ ולבניינה וקורא לכם, דורות העתיד – לזכור כי אין לנו ארץ אחרת, עלינו להישאר מאוחדים.

כי כוחנו באחדותנו!

חלק ב' :  סיפור חייו של חיים נוי

חיים נוי נולד ב-1929 בעיירה אויבֶּר בּיסטרה בצ'כוסלובקיה (היום באוקראינה) למשפחה אורתודוקסית ובה שבעה ילדים. אביו אברהם נוימן, שבא מפולין, היה חקלאי בעל אורווה, רפת וגידולים חקלאיים. האם רחל חלבה את הפרות ומכרה את החלב. חיים למד בבית ספר ממלכתי בצ'כית ואחר הצהריים למד בחדר ביידיש.

ערב מלחמת העולם השנייה סופחה העיירה להונגריה. ביוני 1941 ריכזו ההונגרים את היהודים בבית הכנסת. חיים ברח וחצה את הנהר יחף, ולעורו רק כותונת לילה. הוא רץ כעשרה קילומטרים עד הכפר הסמוך, אל בית דודו ודודתו, יוסף ופייגה אייזנר, והסתתר בחצרם.

באוגוסט 1941 נלקחו לקמנץ־פודולסקי הוריו וכל אחיו של חיים – מלבד נחום, אחיו הגדול של חיים, שלמד בחוּסט – ונרצחו שם עם עוד כ־23,000 יהודים.

יוסף נלקח לעבודות כפייה ב"שירות העבודה" ההונגרי. ב־1944 עברו חיים, דודתו פייגה וילדיה לחוּסט, ובאפריל נכלאו בגטו חוּסט. ביוני 1944 גורשו בני המשפחה לאושוויץ. חיים נשלח עם דודתו לכיוון תאי הגזים אך רצה להישאר עם אחיו נחום. הוא התגנב מתחת לרכבת, חזר לתור וממש לפני הסלקציה רץ אל נחום. חיים עבד בפינוי צואה וחפצי הקורבנות. הוא ניצל משלוש סלקציות. באחת מהן התחבא בצריף של שבויים סובייטים ופולנים, בין כלי העבודה, ובאחרת הסתתר בבור של צואה שהגיעה עד ברכיו. נחום נרצח בסלקציה אחרת.

בינואר 1945 הוצא חיים מאושוויץ בצעדת מוות. כעבור כשבועיים הגיע למחנה מאוטהאוזן. משם הוצעד למחנה גוּנסקירכן, ובו ישן על הקרקע הקפואה בלי שבא דבר מאכל אל פיו.

ב־4 במאי שחרר צבא ארצות־הברית את חיים. הוא אושפז בבית חולים בלינץ והוא חולה טיפוס. לאחר החלמתו נודע לו שדודו יוסף שרד בחוּסט, ועלה בידו להגיע אל יוסף. חיים הצטרף לקבוצת גורדוניה, עבר במחנות עקורים והגיע לנמל סֶט שבצרפת בדרכו לארץ־ישראל. בפברואר 1947 עלה על סיפונה של אוניית המעפילים "המעפיל האלמוני". הבריטים לכדו את האונייה וכלאו את חיים עם שאר המעפילים במחנה מעצר בקפריסין.

ב־1947 הועבר חיים לארץ־ישראל ונכלא במחנה עתלית. עם שחרורו הגיע לקבוצת אלומות בגליל, הוכשר בלחימה ושמר על נתיבי תחבורה, בהם הגשר ליד דגניה. במלחמת העצמאות שירת בגדוד 103 של חטיבת גולני. גם במילואים שירת במלחמות ישראל, ובכלל זה במלחמת יום הכיפורים, ולאחר סיום שירות המילואים התנדב לשרת חמש שנים נוספות.

חיים מילא תפקידים ניהוליים בחברת אגד במשך 34 שנים ולאחר מכן פעל בתור מורה דרך. במשך שנים ליווה משלחות לפולין של תלמידי תיכון, של חיילי צה"ל ושל אנשי כוחות הביטחון ושימש להם איש עדוּת.

לחיים ולחיה ז"ל, ניצולת שואה מפולין, שלושה ילדים, תשעה נכדים ונינה.

 מקור וקרדיט : אתר יד ושם


יום ראשון, 9 ביוני 2024

הדאגה לילדים בגטו ורשה

 



בגטו ורשה שררו תנאים קשים להישרדות ומטבע הדברים הראשונים שנפגעו מתנאים אלו היו הילדים בגטו. דאגה רבה לשלומם הובעה בגטו
.
פרץ אופוצ'ינסקי נולד  בעיירה  לוטומיירסק (Lutomiersk) הסמוכה לעיר לודז',  בשנת 1892. סופר, משורר ומתרגם יידי, פעיל במפלגת פועלי ציון. בתקופת השואה נכלא בגטו ורשה ופעל בארכיון רינגלבלום. נספה בגטו ורשה בתאריך לא ידוע

"[סבלו של הילד היהודי] היה צריך לטלטל את נפשנו, לעקור אותנו הפסיביות המשתקת ומהעיוורון שאחז בנו, ולדחוף את כולנו להגן על ילדינו. אבל עד עתה זה לא קרה. כאשר אני כותב את השורות  האלה [נובמבר 1941], אנו מתנסים בזמנים הגורליים ביותר בגטו: גירושים חדשים, רחובות נוספים נלקחים מאתנו, המקום נעשה צר יותר, והלולאה מתהדקת עוד יותר על צווארינו. חומות, חומות חדשות. אין מקום לזוז. חורף, רטיבות, קור, עוני ומוות – האם יעלה בידינו להציל את הילד היהודי?"

·        מאת פרץ אופוצ'ינסקי, בתוך: מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו, מבט חדש על עונג שבת – הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה. מאת שמואל ד' קאסוב, הוצאת יד ושם ודביר, 2014. ע' 205.


מאיר הורן היה בן 6 כשהגרמנים פלשו ומשפחתו גורשה מזרחה לחבל טרנסניסטריה

 

"המשפט 'לעולם לא עוד' מקבל משמעות אחרת"

מאת:
איריס ליפשיץ-קליגר

מאיר הורן היה בן 6 כשהגרמנים פלשו. משפחתו גורשה ועברה מסע ארוך וקשה בין כפרים נידחים עד לשחרור על ידי הצבא האדום. 7 באוקטובר החזיר את הזיכרונות מהשואה: "מה שהיטלר לא הצליח לעשות, אסור שאף אחד ינסה". שישה מנכדיו משתתפים במלחמה: "יש את הצבא הכי חזק בעולם וננצח, אין אופציה אחרת"

 מאיר הורן נולד ברומניה ב-1934. ב-1941, כשהיה בן שש, פלשו הגרמנים לעיר שבה גרו ומשפחתו גורשה מזרחה לחבל טרנסניסטריה, במסע ארוך וקשה בין כפרים נידחים שבהם חיו בתנאי רעב ובאימת מוות. ב-1944, לאחר הכיבוש הרוסי, חזרו לעיירת הולדתם. משפחתו הגרעינית שרדה כולה, אך דודו נרצח עם אשתו ובתם התינוקת.

ב-1950 עלה מאיר לישראל, שירת בצבא, השתתף במלחמות סיני וששת הימים, נישא לשרה, ניצולת שואה גם היא, היה יהלומן שנים רבות, והיום הם גרים בחולון ויש להם שלושה ילדים, 13 נכדים ו-22 נינים. שישה מנכדיהם משרתים או שירתו בחודשים האחרונים בצה"ל ולוחמים בחרבות ברזל. כמה מהם, וכן אשת אחד מהנכדים ונכד נוסף שעומד להתגייס בשנה הבאה, נוכחים ומשתתפים בשיחה שלנו עם מאיר בביתו שבחולון.

מלחמת העולם השנייה: "נולדתי בצ'רנוביץ, רומניה. לאבי, מנחם-מנדל, ולשני אחיו, שמואל ואריה (לייבו), היה מפעל מצליח למוצרי נייר עם עשרה פועלים. כשהמלחמה הגיעה אלינו, ב-1940, אבא ואחיו הציעו את המפעל לרוסים על מנת להציל בכך את המשפחה מפני אפשרות גירוש, כפי שקרה לשכנים, שביום אחד נעלמו ולא היה ידוע גורלם. הרוסים הסכימו ואיפשרו למשפחה להמשיך לעבוד במפעל, שכעת היה בבעלותם.

"ב-1941 הגרמנים פלשו לעיר והרוסים יצאו ללא מלחמה. הגרמנים ריכזו את היהודים בגטו, כמה משפחות בדירה, והיהודים המשיכו לנהל את חייהם בגטו. לדוד שלי שמואל נולדה באותה עת ילדה. יום אחד הוא ירד לרחוב להשיג חלב, והגרמנים ירו בו למוות. מאוחר יותר גם אשתו והתינוקת נרצחו על ידי הגרמנים.

"באוקטובר 1943 גורשנו לטרנסניסטריה, למחנה מעבר. הלכנו דרך שדות מלאים בבוץ שהקשה מאוד על ההליכה. התחנה הראשונה הייתה אטאקי על הנהר הדניסטר, ומשם העבירו אותנו למוגילב דרך הנהר על גבי רפסודה. את הפליטים היהודים הושיבו בקצה הרפסודה, ומדי פעם בעטו באחד מהם והוא נפל לנהר. אחר כך שיכנו אותנו בדיר חזירים, שם כבר ראינו מראות קשים שאני לא מסוגל לפרט, וגם הרבה אנשים שהתאבדו.

עם אחי אריה נותק הקשר, ורק לקראת סוף המלחמה הסתבר לנו שהוא חי, לאחר שעבר עינויים קשים, הסתיר את יהדותו, שינה את שמו ושרד בבית יתומים. המפגש עימו היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. ממוגילב הרומנים הובילו אותנו בין כפרים נידחים דרך שדות בוץ טובעני, כשאנחנו עדיין עם התרמילים, המעילים והשמיכות שהבאנו מהבית. אוכל השגנו מחיפוש בשדות ובסביבה, אכלנו כל מה שמצאנו".

הכל כדי לשרוד: "בשלב מסוים אמי, טובה, התמוטטה ולא יכלה להמשיך ללכת. חייל שראה זאת כיוון את הרובה שלו כלפיה. באינסטינקט של רגע, קפצתי עליו והסטתי את הרובה הצידה. זה כנראה הפתיע אותו והותיר עליו רושם, והוא לא ירה. התחלתי לתת לו דברים מהתיק של אמי והוא הניח לנו. נשארנו בלילה לבד עד שהגיעה קבוצה אחרת של יהודים על עגלות. ראיתי עגלה רתומה לשני סוסים ועליה משפחה. הייתי חייב לעצור אותה. עמדתי מול הסוסים ולא נתתי להם לעבור. אב המשפחה ירד אליי ושאל מה אני רוצה. הסברתי לו את הסיפור עם אמא. 'אני חייב להעלות אותה. אם לא, היא תמות', אני זוכר שזה מה שאמרתי לו. הוא ריחם עליי וחיכה שאעלה את אמא ואני הלכתי לצד העגלה. חברנו ליתר המשפחה וכך נסענו בין כמה כפרים באוקראינה, כשבכל מקום נתנו למקומיים בגדים ותמורתם קיבלנו אוכל, עד שהגענו לכפר חרינובקה, שבו נשארנו יותר זמן.

"גרנו במבנה מחוץ לכפר ששימש כמחלבה, ובו כמה חדרים. בחדר אחד השתכנו כחמש-שש משפחות. הגברים יצאו לעבוד עבור האיכרים תמורת אוכל, אבל לא תמיד עבדו ולא תמיד היה לחם. לפעמים היו מוצאים מתחת לקרח סלק סוכר ומביאים הביתה קפוא, ומזה אמא הכינה אוכל. אני זוכר שבכל יום המון אנשים חלו ומתו. המחלה הכי שכיחה הייתה טיפוס, וגם כינמת. בכל בוקר עברה עגלה לאסוף את המתים. היה זוג עם ילדה ששיחקתי איתה, ויום אחד ראיתי שכל המשפחה מתה.

קשה להבין מה אנחנו, הילדים, עשינו כדי לשרוד. בין היתר הלכנו בשדות לחפש עצים וזרדים להסקה. יום אחד הגיע חייל ואמר שעל כל הגברים להתרכז למחרת כדי לנסוע לבצע עבודות לבניית גשר על הנהר. אבא שלי ואחיו נשלחו לכרות עצים לבניית מסילות רכבות. לא היה מי שידאג לפרנסת המשפחה כי אמא עדיין לא חזרה לקו הבריאות, ולכן אני ואחותי חנה יצאנו לעבוד. היינו רועי אווזים, חזירים ופרות. העבודה הייתה קשה בשדות בוץ טובעני, וכשאחד האווזים החליט להתעופף, או כשהפרות והחזירים התחילו לרוץ, היינו צריכים לרוץ אחריהם והעור שבכפות הרגליים היה מתבקע. אלה היו כאבים נוראים".

עוני ורעב: "יום אחד אבא שלי הופיע לאחר ששבר את יד ושלחו אותו הביתה. לאחר ימים שמענו הפצצות ולא ידענו של מי הן. לאחר עוד זמן מה ראינו שהגרמנים והרומנים עזבו והרוסים נכנסו לכפר. זה היה מחזה בלתי רגיל ושמחה לכולם. הרוסים גייסו את אבא שלי לצבא. המשפחה הגרעינית של אבא שרדה, אבל לא המשפחה של הדוד שמואל.

"ב-1944 חזרנו הביתה לצ'רנוביץ, שוב במסע רגלי. הרוסים חיפשו כוח עבודה למכרות פחם בדונבאס. היות שהגברים היו בחזית, הם אספו נשים שנשלחו ברכבות למכרות. כל אישה שיצאה לרחוב נתפסה ונשלחה. בנוסף הרוסים חיפשו נשים לבתי הבושת שלהם. חיפשנו את אחותי חנה לאשה זקנה, ואת אמא שלי ואחותי כלאתי במחסן עצים ליד הצריף שבו גרנו. הן התחבאו תקופה ארוכה ואני הייתי מביא להן אוכל. העוני בעיר היה רב, אפשר היה להגיד שלא אכלנו יותר ממה שאכלנו בעת המלחמה. הייתי הולך לתחנות הרכבת, קונה נפט שפועלי נפט הבריחו וסיגריות מהרוסים, ומוכר אותם בעיר בכמה גרושים יותר. בבניינים שנפגעו מההפצצות פירקתי מרזבים וברזלים ומכרתי בשוק. כך בגיל 11 נהפכתי לסוחר הנלחם על קיום משפחתו. ב-1946 אבא חזר מהצבא, קטוע רגל, אחרי שנלחם נגד הגרמנים. ב-1950 עלינו לארץ".

מלחמות ישראל: "בארץ השתתפתי במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים כחייל הנדסה. הזכות להיות חלק מהצבא של מדינת היהודים ולדעת שלעולם לא יהיו עוד אסונות וטבח ליהודים כמו במלחמת העולם השנייה חיזקה אותי ועזרה לי להתגבר על העבר הקשה שחווינו".

 לכתבה המלאה באתר  YNET

 


אוטו אונגר (1901–1945), דיוקן ילד עם כובע צמר, גטו טרזין, 1942

  אוטו אונגר  (1901–1945) נולד בבֶּרְנוֹ, מורביה ולמד ציור באקדמיה לאמנויות יפות בפראג. בינואר 1932 התחתן עם אלפרידה לבית צוויקר וב־1933 ...