משה זיו ( זיסוביץ ) . כפתורים במרק

  

כפתורים במרק הוא סיפורו של נער, משה-יענקל זיסוביץ`, ששרד מן השואה. זוהי, ללא ספק, אחת העדויות המרתקות ביותר מאותה תקופה אפלה, בזכות יכולתו של המחבר לתאר את הקורות אותו ולעמוד על תחושותיו אז, במחנות. קשיי קיום קדמו לגירושם של יהודי הונגריה, אבל דבר לא יוכל להיות נורא ממחנות ההשמדה. 

משה היה בן 15 כשהגיע לאושוויץ בירקנאו, ובכל זאת עבר בסלקציה - ושרד. הנאצים שישלחו את שוכני הצריף שלו למוות - והוא חמק מידם. הוא התגלגל לבוכנוולד, עבד עבודת פרך במחצבה - ונותר בחיים. בהצטרפו בדחף רגעי לקבוצה חדשה, הגיע למחנה עבודה במגדבורג, גרמניה, וגם שם הצליח לשרוד.

 2800 אסירים היו עמו במגדבורג: 400 נותרו כשהנאצים פירקו את המחנה והחזירו את יושביו לבוכנוולד; רק 200 סיימו את המסע, וכשבא יום השחרור - נותרו מהם 40, ובהם המספר בן ה-17. 

משה זיו (זיסוביץ) עלה לישראל, הקים משפחה ובנה משק חקלאי במושב בני ציון. הוא לא שכח. לבקשת רעייתו ניקה, ואחר כך לבקשת בנו רונן ובתו ורדית, סיפר קטעים קטעים מהקורות אותו. לעתים כתב דבר מה לטקס יום הזכרון לשואה ולגבורה. ורק בחלוף 50 שנה מאז הימים הרחוקים במישקולץ עירו, שבהם התהלך רעב ברחובות, ניכר בפאותיו הארוכות של ילד חרדי - העלה את הסיפור כולו על הכתב.

 כפתורים במרק הוא סיפור  חיים מרתק , ומחברו ניחן בעין בוחנת. הוא אינו פוסח על דבר, ועם זאת אינו מייגע את הקורא בפרטיה של אותה תקופה איומה, השואה. ניכרת במספר היכולת לראות את האנשים שבהם התחכך, וגם את עצמו, כפי שנראו באמת: ויותר מכל קורנת מכל עמוד הנחישות להוסיף ולחיות.

  מקור : משה זיו ( זיסוביץ' ) , כפתורים במרק , הוצאת מלוא , 1992 ) , 167 עמודים

סולי גנור, בן 16, הישרדות בגטו קובנה ובדכאו

 

נר במחשכים: הישרדות בגטו קובנה ובדכאו מאת סולי גנור (הוצאת יד ושם,  2022 )  הוא ספר זיכרונות מצמרר ויוצא דופן על קורותיו של המחבר כנער יהודי בשואה. הספר מתאר את החיים בגטו קובנה, את מסע ההישרדות במחנה שטוטהוף ובמחנה המשנה דכאו, ומדגיש תושייה ואנושיות בתוך התופת.

הספר, שראה אור במקור באנגלית תחת השם "Light One Candle", מציג עדות היסטורית מרתקת על התקופה הקשה ההיא,

סולי גנור ז"ל יליד 1928, בילדותו בקובנה שבליטא עבר את מלחמת העולם השנייה ואת תלאות השואה . בהיותו נער צעיר נותק סולי ממשפחתו  האוהבת ומחיי משפחה שלווים ומאושרים  והועבר לגטו קובנה ועם חיסול הגטו למחנה עבודה  בדכאו . המשפחה התפרקה , אימו ואחיו נרצחו, ולאחר המלחמה שרדו רק הוא אביו חיים גנקינד ואחותו פאניה.

אחרי השחרור ב1945 בחר סולי  שלא להגר עם אביו לקנדה ובמקום זאת עלה ארצה והתגייס לחטיבה 7 , למלחמת העצמאות , ונלחם בקרבות .

סיכום מתוך הספר :

עם פלישת הגרמנים לליטא ב-1941, החיים השתנו ללא היכר.  סולי גנור מתאר בפירוט מצמרר את האנטישמיות הבוטה של שכניהם הליטאים, שהחלו לפרוע ביהודים עוד לפני שהגרמנים ביססו את שלטונם. יהודי קובנה נדחסו לתוך גטו סלובודקה. סולי גנור מתאר את חיי היום-יום בגטו:

המאבק הבלתי פוסק ברעב ובמחלות.

"האקציות" המרובות שבהן נלקחו עשרות אלפי יהודים אל מותם בפורט התשיעי (מבצר צבאי ליד קובנה ששימש כאתר רצח המוני).

ההתבגרות המוקדמת: סולי נאלץ להפוך מילד למבוגר האחראי המסייע בפרנסת והצלת משפחתו, תוך שהוא עד לזוועות שאי אפשר לתפוס.

המחנות: דכאו וצעדות המוות

עם חיסול גטו קובנה ב-1944, נשלח  הנער סולי יחד עם אביו למחנה הריכוז דכאו בגרמניה (ולתתי-מחנות שלו, כמו קאופרינג). בשלב זה, הספר הופך לתיאור של הישרדות קיצונית בתנאים תת-אנושיים:

עבודת פרך מפרכת, מחסור מוחלט במזון, והתעללות אכזרית של השומרים.

סולי מצליח לשרוד בזכות שילוב של תושייה, מזל עיוור, ועזרה הדדית עם אסירים אחרים.

לקראת סוף המלחמה, עם התקרבות בעלות הברית, הוא מובל בצעדות המוות הידועות לשמצה בשלג, שבהן מתו אלפים מאפיסת כוחות ומקור..

הפרקים על דכאו מדגישים את תנאי המחנה, יחסי הכוחות בין האסירים לבין השומרים, ואת האופן שבו נער צעיר מנסה להסתגל ולהישאר בחיים באמצעות תושייה, גמישות נפשית וקשרים עם אסירים אחרים. בסיום מתוארים ימי הקריסה של הרייך, הפינוי, והמפגש עם השחרור והחזרה לחיים אזרחיים.e-vrit+1

מוטיב הספרים וה"נר במחשכים"

אחד הקווים הבולטים בספר הוא מוטיב הספרים – ספרים שהוא מחביא, מחליף ומשאיל, ולעיתים קורא במחתרת, גם בגטו וגם במחנה. הספרים משמשים לו עוגן נפשי, מקור לבריחה מדומיינת ומרחב של זהות תרבותית, ובמובן סמלי – "נר" קטן בתוך החשיכה סביב.

סולי גנור ז"ל 1928-2020 , יהי זכרו ברוך !!

מקור :

סולי גנור  .  נר במחשכים : הישרדות בגטו קובנה ובדכאו

 הוצאת יד ושם  2022

461 עמודים

 

רקע

מחנה ג'אדו (בערבית: جادو, באיטלקית: Giado) הוקם בלוב תחת שלטון איטליה הפשיסטית כמחנה ריכוז, בבסיס צבאי לשעבר ביישוב בעל אותו שם השוכן כ-180 ק"מ מדרום-מערב לטריפולי. אל המחנה הועברו כ-2,600 מיהודי קירנאיקה, חלקה המזרחי של לוב, ומעל ל-562 מהם מתו ברעב, במחלות ובעינויים ובהוצאות להורג שיטתיות.

סיפור החיים של נילי הנריקטה עצטה (ארביב) מתוך אתר הקשר הרב – דורי

לבחור בחיים: המסע מלוב עד היום

מאת: נילי הנריקטה עצטה (ארביב)

"שלום אני נילי עצטה ואני ונכדי אדיר רוצים לספר את סיפור חיי.

אני נולדתי בלוב, בדרך למחנה הסגר ז'דו. הנאצים האיטלקים עצרו את כולם, ודחפו אותנו למשאיות, במשאית היו מלא אנשים, בלי מים ובלי אוכל. במשך הנסיעה הארוכה אימי התחילה ללדת אותי. אבא שלי צעק וביקש שיתנו לה לרדת מהרכבת ועצרו ליד מנזר שבו נולדתי.

אחרי שבוע שאימא שלי הייתה איתי במנזר, הנזירות אמרו לה ללכת, עטפו אותי בסמרטוטים, ועלו על המשאית הבאה. הגענו למחנה ההסגר בז'אדו, שם חיכו אבא שלי, נורמה אחותי בת הארבע ופינו אחי בן השנתיים. במחנה היה מחלות ולא היה אוכל ושתיה. אימא שלי לא יכלה להניק אותי.

אבא שלי לא רצה לראות את הילדים שלו מתים מרעב ובלילה כשהאור של השומר הסתובב לצד השני, הוא התגנב מתחת לגדר של החיילים. אבי נפצע בכל הגוף כשטיפס על גבעה גדולה כשהחול גרם לו להחליק אחורה. מעבר לגדר אבא שלי ראה כפרים ערבים שמוכרים אוכל. אבי קנה עם הכסף שאסף חלב ממתוק, קופסת טונה ושלושה קילו שעורה. אבי חזר בשלום למחנה.

כשהוא הגיע אימא שלי חיבקה אותו והילדים קפצו עליו מהתרגשות ואז אימא לקחה אבנים מהחצר שמה מהשעורה, טחנה אותה לאט לאט עד שהגיעו לגרגירים קטנים. את הגרגירים ערבבה עם החלב המרוכז וככה הכינה לנו אוכל. כך ניצלתי.

אחרי שמונה חודשים שהיינו במחנה האיטלקים הנאצים הבינו שהם הולכים להפסיד במלחמה והגרמנים אמרו להם שהם צריכים להרוג את כל היהודים, אבל ברגע האחרון שהאיטלקים התכוננו לירות  ביהודים, האיטלקים קיבלו הודעה לברוח כי הבריטים באים לחסל אתכם. וכך ניצלתי עוד פעם.

נשארנו עוד כמה שנים בבנגזי, אבל בשנת 1948 כשקמה מדינת ישראל, התחילו לפרוע ביהודים. חיילים היהודים הגיעו והצילו אותנו, ובמאי 1949 עלינו לישראל באונייה מולדת. אני זוכרת שאבא שלי הרים אותי בזרועות, הצביע על האורות של הר הכרמל ואמר לי: "נילי, תראי, אנחנו בארץ ישראל."

גם בישראל היה לנו קשה, ישנו באוהלים גדולים, כמו מחנה, במיטות ברזל, עם קרש עץ, שישה ילדים ביחד. אכלנו דייסה ואחרי שאכלתי אותה חליתי מאוד. כשהחלמתי לקחו אותי לקיבוץ קרוב לפרדס חנה. שם נתנו לנו עוגת תפוזים ותפוחים, ולימדו אותנו לעשות בובות, וישבנו מתחת לברושים. היה כל כך טוב שם כשאבא בא לקחת אותי הביתה אמרתי לו שאני רוצה להישאר.

אחרי סיום לימודיי בבית הספר התגייסתי לצבא. שירתי בצריפין כפקידה, וגם קיפלתי מצנחים. פעם אחת אפילו עליתי עם צנחנים על מטוס ישן, אבל בגלל רוח חזקה הם לא צנחו ואני חזרתי כמו שעליתי.

אחרי הצבא למדתי גרפיקה, הנהלת חשבונות ובנקאות, עבדתי בבנק שלושים ושלוש שנים. בתל נוף פגשתי את סבא שלכם, שהיה צנחן. הוא קנה לי פלאפל וממש התרגשתי. אחרי זה התחתנו, הקמנו משפחה, וגידלנו את דיקלה, את אימא שלך (נוגה) ואת יהונתן.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת ( קישור )

 

ראול טייטלבאום ז"ל שהיה ילד בתקופת השואה הלך לעולמו : סיפור ההישרדות שלו

ניצול השואה מיוגוסלביה (כיום קוסובו) ראול טייטלבאום ז"ל היה עיתונאי וחוקר השואה. הוא פרסם מאות מאמרים ותחקירים בנושא השואה, ניצוליה והחברה והכלכלה בישראל. הוא ליווה את "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" – ארגון הגג של ניצולי השואה בישראל – מאז הקמתו ב-1987.

ישראל-ראול טייטלבאום נולד ב-1931 בפריזרן שבקוסובו, אז יוגוסלביה, בן יחיד לד"ר יוסף ולפאולה טייטלבאום. במלחמת העולם הראשונה שרת האב כקצין רפואה בצבא אוסטרו-הונגריה, שלחם לצד גרמניה הקיסרית, ואף עוטר באותות הצטיינות. על ד"ר טייטלבאום נאסר לעבוד כרופא באזור וינה, עקב יהדותו, ועל כן עבר לפריזרן. האב היה שחקן שח מסור, ולבנו קרא על שם ראול קפבלנקה, אלוף השח-מט העולמי מקובה.

"אני זוכר את הקסם של החיים הרב-תרבותיים. את הסרבים, המונטנגרים, האלבנים, הטורקים והצוענים שחיו זה לצד זה. תערובת אקזוטית של לשונות, ניבים ומנגינות. סלט חושני של צבעים, ריחות וטעמים. האופה היה טורקי. הירקן והכובען היו אלבנים. הסנדלרים, יוצרי כפכפי העור הכפריים, היו סרבים. הצורף – קתולי. עוזרת הבית שלנו – צוענייה. והרופא העירוני – יהודי; אבי." (כן, היה רע לתפארת, ע' 12)

באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה. האב גויס כקצין רפואה אך עם כניעת יוגוסלביה חזר לביתו. קוסובו סופחה לאלבניה והיתה בשליטת איטליה. משפחת טייטלבאום וכל תושבי האזור הפכו לאזרחים אלבניים.

בסתיו סגרו השלטונות את בתי הספר בפני הילדים הסרביים. כולנו גורשנו אז לרחובות. חיי השתנו לחלוטין. מילד מפונק הייתי לילד רחוב. (ע' 31)

ראול וחברו סייעו בפרנסת המשפחה בכך שצילמו עוברים ושבים – חיילים איטלקים ובני המקום – ומכרו להם את התצלומים.

בחורף 1942-1941 נעצר האב על ידי שלטונות הכיבוש האיטלקיים יחד עם מאות משכילים סרבים ומונטנגרים, במסגרת מעצרי מנע. האב הועבר למחנה מעצר באלבניה, שם הופקד על מרפאת המחנה. ראול ביקר את האב במחנה זה.

לאחר החרמת דירתה של המשפחה על ידי הצבא האיטלקי, הושלכו ראול ואמו לרחוב, אך חבריהם הטובים דראגוטין ואנה יאקיץ' פתחו בפניהם את ביתם. ראול בן ה- 11 הצטרף למחתרת היוגוסלבית.

המחתרת היתה אז למרכז חיי והעניקה לי עיסוקים חדשים. הקבוצה שלנו התמקדה בהטרדת איטלקים שעברו באזור ובזינוב בהם. התמחינו בגניבת חלקי נשק שנשמטו בהיסח דעת בבית קפה בכיכר. חיבלנו בכלי הרכב הצבאיים, פינצ'רנו גלגלים, שברנו שמשות והזלפנו גרגרי חול למכלי הדלק האיטלקים. (ע' 39)

בקיץ 1943 עבר ראול עם אמו לאלבניה כדי להתקרב אל האב הכלוא. הם שכרו חדר בטיראנה וראול הצליח לבקר את אביו במחנה הריכוז מדי פעם.

עם כניעתה של איטליה בספטמבר 1943 שחררו פרטיזנים אלבניים את המחנה בו היה האב עצור. המשפחה הצטרפה לשורות הפרטיזנים היוגוסלבים שפעלו באלבניה נגד הגרמנים. לאחר זמן קצר שבה המשפחה לפריזרן עקב תנאי המחיה הקשים בהרים, מצב בריאותו הרעוע של האב והחשש מפני המצוד הגרמני המתמיד.

ראול שב והיה פעיל בשורות המחתרת בעירו, הפיץ כרוזים והשתתף במעשי חבלה נגד הצבא הגרמני. בינואר 1944 חלה האב ובני הזוג יאקיץ' שבו ואירחו את ראול ואמו למרות סכנת המוות שהיתה כרוכה בכך. לימים הוכרו בני הזוג בתואר "חסידי אומות העולם".

במאי 1944 נתפסו בני משפחת טייטלבאום ונשלחו למחנה הריכוז סיימישטה ומשם – לברגן-בלזן.

הרב הצעיר יוסף לוי מפרישטינה, שסיים ערב המלחמה את הסמינר לרבנים, יחד עם המורה חנה לוי מסרייבו, החליטו לכנס אותנו ללימודי עברית. וכך, מתחת לקני הרובים שעקבו אחרינו ממגדלי השמירה, לצד גדרות התיל, עם שלטי האזהרה ושרטוטי הגולגולות השחורות, התחלנו ללמוד אל"ף-בי"ת.

***

עמדנו במשך שעות ברחבת המפקדים. האחראים על הצריפים היו עורכים אותנו בשורות. האנשים כבר היו תשושים ומטושטשים וברור שהתקשו להיכנס לשורה. שומר האס-אס הגרמני […] הרביץ מכות רצח למי שחרג מהקו. היו שצנחו ומתו. אחרים התעלפו בכאב ואנחנו נשכנו את שפתינו, מקווים שהשורה ישרה.

וזה אף פעם לא נגמר. אנחנו הסתדרנו בשורות פעם אחר פעם והם חזרו וספרו אותנו שוב ושוב הגם שמעולם לא הצליחו לקלוע למספר המדויק, שהרי תמיד חסר שם מישהו. לעתים משום שלא הצליח לצאת מהצריף על רגליו. לעתים משום שנפטר וגופתו נותרה עלומה באיזו פינה שכוחת אל.

ואילו אנחנו המשכנו ליישר את השורות במסדרים שנמשכו עד אין קץ. בגשם, בשלג, בבוץ, בכפור ובקרח. שורות ישרות הממתינות שהספירה תאושר ויינתן האות לפיזור. […]

המזון העיקרי שלנו, חלזונות יער ששומרו בחביות עץ, התקלקל. הסירחון היה נורא. הטעם זוועתי. אבל מצאנו לכך פתרון. אותם הימים עוד אפשר היה למצוא מעט סלק בהמות במחנה. דחסנו את החלזונות הסרוחים וסלק הבהמות לעיסה רכה וכהה. "מעדן המחנה" היה מסריח וטעמו נורא, אבל היתה בו מנה נדירה של חלבון, עד שגם אלה אזלו. הרעב גבר, והאוכל היה לנושא המרכזי, האחד, שסביבו נעו חיי המחנה.

הקיבה היתה ריקה והראש עסק רק בדבר אחד: אוכל. כל השאר פרח, נעלם ואיננו. הרעב כבש את האישיות כולה. לא נותר דבר אחר בחיינו. זר לא יבין זאת. ערפילי הרעב היו תוכן ימינו. החלוקה היומית של כיכרות לחם כהה, שהובאו לצריפים, היתה ללב סדר היום. ומדובר, שימו לב, בכיכרות לחם שהיה בהן מעט קמח והרבה נסורת של עץ. […]

לכל אחד מאתנו לא יותר מחצי מטר. ישנו לחוצים זה אל זה, בלי יכולת להסתובב. כולנו נחלשנו. אנשים החלו לעשות צרכיהם על הדרגשים. לא היה כוח לרדת מהם ולא אפשרות לצאת החוצה ואז לחזור לטפס. והכל זלג ודלף מהקומה העליונה לדרגשים שמתחת ולא פעם גם על גופתו של מי שמת בלי ששמנו לב לכך. וזה יכול היה להיות אח או אחות או אבא או אמא. […]

בסוף 1944 הגיע הרעב המוחלט ועמו השלשולים ומגפת הטיפוס. גיהינום של ממש. הינו שלדי אדם עם בטן נפוחה. הפנים שקועות. עצמות הלחיים בולטות. הבגדים מפוררים והעור מרושת במורסות מצחינות. היינו מוזלמנים. החיים התערבבו במתים. היה קשה להפריד ביניהם-בינינו. מאות אנשים גוועו לצדנו מדי יום. אי אפשר היה לנוע בלי לדרוך על גוויה או לשקוע ברפש שזרם מהשירותים שחדלו לתפקד. והכל היה מלא כינים זוחלות. (ע' 58-52)

ב-9 באפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, הוצאו מברגן-בלזן ראול, אמו ואביו, עם קבוצת אסירים ברכבת שלימים כונתה "הרכבת האבודה". ראול חלה בטיפוס, קדח ודמדם. ב-24 באפריל שוחררו האסירים על ידי חיילי הצבא האדום. המשוחררים היו חולים וחלקם מתו. שלושה ימים לאחר השחרור נפטר האב, יוסף, בבית חולים של הצבא האדום. סבתו של ראול, אתל, נספתה בגטו טרזין.

לאחר כחודש של שיקום בבית החולים החלו ראול ואמו במסעם חזרה לפריזרן. משם עברו לבלגרד, שם סיים ראול את לימודיו התיכוניים.

ב-1949 עלה ראול עם אמו לישראל. הוא התגייס לצה"ל, עבר קורס קצינים ושירת כקצין בחיל התותחנים. את שירותו הצבאי סיים כסמג"ד, בדרגת רב-סרן. הוא למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית ובו בזמן היה מבוניה של האוניברסיטה בגבעת רם.

טייטלבאום פרסם מאות מאמרים ותחקירים בנושאי השואה, ניצוליה וכן החברה והכלכלה בישראל. טוריו התפרסמו והושמעו ב"ידיעות אחרונות", "קול ישראל" ו"גלובס", והוא היה אחד מעורכי העיתון "קול העם". טייטלבאום היה שופט בבית הדין להגבלים עסקיים ויו"ר ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. כנציג "ידיעות אחרונות" בגרמניה עשה ראיונות היסטוריים עם בנו של אדולף אייכמן ועם מזכירתו האישית של היטלר.

מקור וקרדיט , אתר "יד ושם" ( קישור) 

סיפור ההישרדות של האחיות אנדראה וטטיאנה בוצ'י, בת 4 ובת 6 באושוויץ

 

אפריל 1944: האחיות אנדראה, בת 4, וטטיאנה, בת 6, מגיעות לאושוויץ. הן נחשבו בטעות לתאומות, אך שרדו. כיום, הן בין הניצולים הצעירים ביותר עם זיכרונות מהמחנה.

השלג ירד. הכוכבים נותרו דוממים. 4 באפריל 1944. רמפת בירקנאו. אושוויץ . שתי אחיות קטנות עמדו שם – אנדראה, בת ארבע, וטטיאנה, בת שש. הן לבשו מעילים אפורים תואמים המסומנים בכוכבים צהובים. הן החזיקו ידיים. הן לא בכו. הן לא הבינו איפה הן. הן לא ידעו למה.

אנדראה וטטיאנה בוצ'י נולדו בפיומה, עיירה בצפון איטליה שכיום היא חלק מקרואטיה. אביהן, ג'ובאני, היה קתולי , טבח בספינה. אימם, מירה, הייתה יהודייה.

במשך שנים, המשפחה חיה כרגיל. אחר כך הגיעו חוקי הגזע. אחר כך הגיעו המעצרים.

ב-28 במרץ 1944, דפיקות אלימות על הדלת ניפצו את עולמן. כל המשפחה נלקחה – אנדרה, טטיאנה, אימם מירה, סבתם רוזה, הדודה סוניה והבן שלה בן השש סרג'יו.

הן נשלחו לריסירה די סן סאבה, מחנה מעבר ליד טריאסטה. לאחר מכן, ב-4 באפריל, הם הועלו על קרון בקר בדרכו לאושוויץ-בירקנאו.

כשהגיעו, החלה הסלקציה.

ד"ר יוזף מנגלה עמד על הרמפה, מצביע שמאלה או ימינה. חיים או מוות. רוב הילדים הלכו מיד לתאי הגזים.

אבל משהו הציל את אנדראה וטטיאנה באותו יום: הן נראו כמו תאומות .

מנגלה היה אובססיבי לתאומים. הוא השתמש בהם לניסויים רפואיים אכזריים. האחיות בוצ'י לא היו למעשה תאומות – היו ביניהן הפרש של שנתיים – אבל הן היו  לבושות במעילים אפורים תואמים, הן נראו ככאלה. הטעות הזו הצילה את חייהן. סבתם רוזה ודודתן סוניה נשלחו מייד לתאי הגזים. מתוך 132 האנשים במשלוח שלהם, רק 82 נבחרו לעבודה. השאר נרצחו תוך שעות. הילדה אנדראה הפכה לאסירה 76483. טטיאנה הפכה ל-76484. אימם, מירה, הייתה 76482.

הבנות נלקחו לקינדרבלוק – צריף הילדים. זה היה מקום שבו הילדות מתה. קירות בטון. קור מקפיא. באוויר טעם של אפר. לא היו צעצועים. לא משחקים. רק הישרדות.

אימם מירה סירבה לתת להן לשכוח מי הן. מירה עבדה במחנה, אבל בלילות היא סיכנה הכל כדי לבקר בקינדרבלוק. היא נעה בין צללים. היא סיכנה את עצמה . היא לא הביאה אוכל. היא לא הביאה שמיכות. היא הביאה מילים. "לעולם אל תשכחו את שמותיכם," לחשה אל תוך החושך. אתן  אנדראה בוצ'י. טטיאנה בוצ'י. לעולם אל תשכחו." היא אמרה זאת שוב ושוב.

הבנות צפו בילדים אחרים במחנה הילדים באושוויץ (קינדרבלוק) נעלמים. גברים בחלוקים לבנים – רופאים שעורכים ניסויים – היו מגיעים לקינדרבלוק ולוקחים ילדים. הם מעולם לא חזרו. האחיות אנדראה וטטיאנה למדו להיות בלתי נראות. הן למדו לשתוק. הן למדו להיות דוממות.

ואז הגיע נובמבר 1944.

יום אחד, בלוקובה – אסירה שפיקחה על הצריפים ("זקנת הבלוק" )  משכה את הבנות הצידה עם אזהרה דחופה. עד מהרה, אמרה, מישהו יבוא וישאל אילו ילדים רוצים לראות את אמותיהם. "אסור לכן לזוז," התעקשה. "אל תתקדמו. לא משנה מה."  הבנות הקשיבו. הן אמרו לבן דודן סרחיו את אותה אזהרה. אבל כשהגיע הרגע ונשאלה השאלה – "מי רוצה לראות את אימו?" – סרחיו, בן יחיד שהתגעגע נואשות לאימו, צעד קדימה. האחיות אנדראה וטטיאנה עמדו קפואות וצפו בו עוזב. סרחיו נשלח להמבורג עם 19 ילדים נוספים. שם, הם עברו ניסויים פסבדו-מדעיים. לאחר מכן הם נרצחו – נתלו על ווים של קצבים כמו חיות.

הבנות לא ראו אותו שוב.

האחיות אנדראה וטטיאנה שרדו כי צייתו. כי הן  נשארו דוממות  כי הפכו לצללים. ואז, ב-27 בינואר 1945, הכול השתנה. השומרים הנאצים  נעלמו. הכלבים הפסיקו לנבוח. חייל הופיע לבוש במדים שונים – כוכב אדום על כובעו. הוא חייך. הוא הציע להן פרוסת סלמי. זה היה חייל סובייטי. שחרור הגיע. אבל שחרור לא פירושו בית. זה לא פירושו ביטחון. פירושו יתמות ובלבול.

זמן מה לאחר השחרור – הבנות לא זוכרות בדיוק איך – הן מצאו את עצמן בפראג, בבית יתומים לפליטים. היה קודר וקר. המבוגרים לא גילו חיבה. שום אהדה.

בתחילת 1946, נשאלו ילדי בית היתומים בפראג  שאלה: "מי מכם יהודי?" אנדראה וטטיאנה הרימו את ידיהן.

בעקבות כך הן הועלו על מטוס לאנגליה. יעדם היה בית לינגפילד בסארי – בית קבוצתי לילדים ניצולי שואה בניהולה של אליס גולדברגר, פליטה יהודייה-גרמנייה שעברה הכשרה אצל אנה פרויד.

בית לינגפילד באנגליה  היה אגדה. אחוזה כפרית יפהפייה. אוכל. צעצועים. מבוגרים אכפתיים. אחות בשם מאנה שאהבה אותם כמו את שלה. בפעם הראשונה מאז אושוויץ, אנדרה וטטיאנה הרגישו בטוחות. יום אחד, אליס גולדברגר קראה להן למשרדה. היא הראתה להם תמונה ושאלה אם הם מזהים את האנשים בה. זו הייתה תמונת החתונה של הוריהם – זו שהאם מירה הכריחה אותם לנשק כל לילה לפני שאביהם יצא לים.

"אמא ואביך בחיים," אמרה אליס. "הם חיפשו אתכן ."

האם מירה שרדה. לאחר שהאחיות אנדראה וטטיאנה הפסיקו לראות אותה בקינדרבלוק, היא הועברה לגרמניה לעבוד במפעל תחמושת. לאחר השחרור, היא חזרה לאיטליה והתאחדה עם ג'ובאני, שהוחזק כשבוי מלחמה בדרום אפריקה בין השנים 1940 ל-1945.

יחד, בעזרת הצלב האדום, הן חיפשו את בנותיהן.

ב-4 בדצמבר 1946, אנדראה וטטיאנה עלו על רכבת לאיטליה.

כשהגיעו לרומא, האם מירה חיכתה להן. היא רצה אליהן. היא חיבקה אותן. היא נישקה אותן.

הבנות פרצו בבכי. לא דמעות של שמחה. דמעות של פחד ובלבול. הן שכחו את פניה של אמן. הן דיברו גרמנית, צ'כית ואנגלית, אבל לא זכרו איטלקית.

מירה לא ידעה מה לעשות. היא חיבקה אותן חזק יותר.

זה לקח זמן. לאט לאט, הן הפכו שוב למשפחה. הן התיישבו בעיר טרייסט . הן למדו איטלקית. הן הלכו לבית הספר. היה להן את מה שהאם מירה רצתה עבורם: ילדות נורמלית.

אבל נורמלי זה יחסי כששרדת את אושוויץ.

האם מירה מעולם לא שאלה מה קרה להן במחנה. היא מעולם לא דיברה על חוויותיה שלה. היא האמינה ששתיקה תגן עליהן. היא רצתה שהן יסתכלו קדימה, לא אחורה.

במשך 50 שנה, האחיות אנדראה וטטיאנה שמרו על סיפורן בסוד. הן חיו חיים מלאים. הם נישאו. נולדו להם ילדים.

ואז, בשנת 1994, ההיסטוריון האיטלקי  מרצ'לו פזטי שמע עליהן במקרה. הוא שאל אם הן יסכימו לבקר במחנה אושוויץ .

הן הסכימו.

בשנת 1996, הן חזרו לאושוויץ בפעם הראשונה מאז השחרור.

"כשאני רואה את המחנה מרחוק", אמרה טטיאנה שנים לאחר מכן, "הלב שלי רוטט. התחושה נשארת שעות אחרי שעזבתי".

מאז, הן חזרו עשרות פעמים – וליוו תלמידים, מורים, כל מי שמוכן להקשיב.

הן כעת בשנות ה-80 לחייהם. בין הניצולים הצעירים ביותר של אושוויץ שיש להם זיכרונות מהמחנה.

כתובות הקעקוע נותרו על זרועותיהן: 76483. 76484.

עדויות אפלות לילדות שנגנבה. אבל גם הוכחה למשהו שהנאצים לא יכלו להשמיד: שמותיהן.

אנדראה בוצ'י. טטיאנה בוצ'י.

הפקודה הלוחשת של האם מירה הצילה אותם. "לעולם אל תשכחו את שמותיכן."

מקור 1: 

History Timelines

קישור : 

https://tinyurl.com/4a5cnmed

מקור 2 :

Andra and Tatiana Bucci

 

הילדים היהודים שניצודו במצוד ול ד'איב בפריז , יולי 1942

 

מצוד ול ד'איב ( Rafle du Vélodrome d'Hiver) היה מעצר המוני של למעלה מ-13,000 יהודים בפריז, צרפת, ביולי 1942 על ידי המשטרה הצרפתית בשיתוף פעולה עם הנאצים. העצורים, ביניהם אלפי ילדים ונשים, נכלאו בתנאים קשים באצטדיון "ולודרום דה ויבר" לפני גירושם למחנות ריכוז, כולל בון-לה-רולנד, שם רבים הופרדו ונשלחו למותם. 

נקודות מרכזיות:

• האירוע: התרחש ב-16 וב-17 ביולי 1942, הידוע גם כ"מצוד יום הדין".
• הקורבנות: מעל 13,000 יהודים, מהם כ-4,000 ילדים, נעצרו בפריז.
• הכליאה: העצורים הוחזקו באצטדיון ("ול ד'איב") בתנאים אנושיים מחפירים במשך מספר ימים ללא מזון ומים מספקים.
• הגירוש: לאחר האצטדיון, הועברו למחנות מעבר כמו דראנסי, בון-לה-רולנד ופיתוויה, ומשם נשלחו לאושוויץ.
• ההיקף: זהו אחד המבצעים הגדולים ביותר לגירוש יהודים בצרפת במהלך השואה, שבוצע כמעט כולו על ידי כוחות שיטור צרפתיים (ולא גרמנים). 

כיום, אתר המצוד הוא סמל מרכזי לזיכרון השואה בצרפת, עם מונומנטים שהוקמו להנצחת המשפחות שגורשו. 

מקור  וקרדיט

 

כמעט כל הילדים שהגיעו לאושוויץ נשלחו ישירות לתאי הגזים. לשלושה היה גורל שונה

 

חלק א' : הקדמה (אורי דרומי)

חלק ב' : סיפורם של הילדים מביתן ( בלוק)  10 (יואל יערי)

חלק ג' : בלוק 10 באושוויץ (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

 

חלק א' : הקדמה

צבי (קרול) נולד בלבוב שבגליציה (אז פולין, היום אוקראינה) לאביו הכימאי הד"ר ברנרד אומשויף ולאמו הרוקחת נטליה. בספטמבר 1939 נתפסה העיר בידי הסובייטים, וביוני 1941 היא נכבשה בידי הגרמנים, שיחד עם מיליציות אוקראיניות החלו מיד לרצוח יהודים.

בנובמבר הוכנסו היהודים לגטו ושם עבד ברנרד יחד עם הבקטריולוג והפילוסוף המדעי הפרופ' לודביג פלק בפיתוח חיסון נגד טיפוס. משום החשיבות העליונה שייחסו הנאצים לעניין, שרדה משפחתו בתקופה האיומה (מקור: אורי דרומי , ספטמבר 2005 )

 

חלק ב' :  סיפורם של הילדים מביתן ( בלוק)  10 (יואל יערי)

 

תקציר מתוך הכתבה המרתקת של פרופסור יואל יערי , שפורסמה במוסף עיתון " הארץ" ,  6 לפברואר 2026

  יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח באוניברסיטה העברית וחוקר שואה

"הילדים היהודים  ברוניסלב וקרול שהו כמה חודשים עם הוריהם  בביתן 10 במחנה אושוויץ .

ב–18 בינואר 1945 — יום פינוי אושוויץ —הוצאו הילדים היהודים ברוניסלב  וקרול , יחד עם כ–56,000 אסירי מחנות אושוויץ, לצעדות מוות בכיוון גרמניה. הצועדים בוססו בשלג עמוק בטמפרטורה של 20 מעלות מתחת לאפס ללא מזון ומים. מי שלא היה יכול להמשיך לצעוד בדרך נורה למוות על ידי השומרים החמושים שליוו את האסירים. לאחר שלוש יממות של צעידה מפרכת הגיעו שורדי הצעדה לתחנת הרכבת של העיירה הפולנית וודז'יסלאב־שלוסקי. הגברים והנשים נשלחו בקרונות פתוחים של רכבות פחם למחנות ריכוז נפרדים בגרמניה. הילדים ברוניסלב וקרול נותרו בחיים, צמודים לאמותיהם.

אנה ויעקב סימן ובנם ברוניסלב שרדו במחנות עד שחרורם על ידי הצבא האדום באפריל 1945, והצליחו להתאחד בקראקוב שבפולין.

למרבה הצער , הוריו של הילד קרול אומשויף לא שרדו — ברנרד נספה בסביבת בוכנוואלד, ונטליה מתה מטיפוס במחנה הנשים מלכוב זמן קצר לאחר שחרורו על ידי הצבא האדום.

הילד היהודי קרול אומשויף היתום ניצל בזכות חברה של אמו, ד"ר אֶנָה וייס, יהודייה סלובקית, שכיהנה בתפקיד הרופאה הראשית של בית החולים במחנה הנשים בבירקנאו ושימשה בתפקיד דומה במלכוב. היא לקחה אותו תחת חסותה וחזרה עמו לצ'כוסלובקיה.

"במשך כשנתיים התגוררו הילדים מאחר שכל בני משפחתה נרצחו במלחמה, החליטה ד"ר אנה וייס להגר מסלובקיה לאוסטרליה יחד עם  הילד היהודי היתום קרול אומשויף.

לא מעט נשים יהודיות מסלובקיה, שכיהנו בעמדות מפתח במחנה הנשים באושוויץ, העדיפו לפתוח דף חדש בחייהן ביבשת הרחוקה. אולם דודו של קרול, שגר בפלשתינה, גילה שאחיינו שרד וביקש לאמץ אותו. ד"ר אֶנה וייס  הפקידה את קרול בידי אם מנזר קתולי בפאתי העיר הצ'כית ברנו. במשך כשנה שהה קרול במנזר בתור ילד קתולי עד שדודו הצליח לארגן את עלייתו ארצה.

בפסח 1947 הגיע קרול לנמל חיפה בספינה "פרובידנס", לאחר שאנשי "המוסד לעלייה" רשמו אותו כבן של אישה שקיבלה סרטיפיקט רשמי לעלייה לפלשתינה. הוא גדל והתחנך בקיבוץ עין המפרץ והיה ספורטאי מחונן — חבר נבחרת ישראל בכדורעף ואלוף ישראל בקפיצה לרוחק ובקרב חמש.

לאחר שבגר שינה קרול את שמו לצבי. הוא התגייס לצה"ל, סיים בהצלחה קורס טייסי קרב של חיל האוויר והשתתף בטיסות מבצעיות רבות, ובכללן גיחות וקרבות אוויר במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

לאחר שחרורו מצה"ל התקבל כטייס לאל־על והיה לימים קברניט מטוסי "ג'מבו". צבי אומשויף נפטר ב–26 באוגוסט 2005, בגיל 67

למאמר המלא והמרתק של פרופסור יואל יערי במוסף עיתון " הארץ" ,

6לפברואר 2026

חלק ג' :

 אודות ביתן ( בלוק)  10 באושוויץ ( ארכיוןבית הלוחמי הגטאות)

 

 

חייה של אנג'לה אורוס ריכט הם היסטוריה חיה

 

מאת : Nourit Braun  , שלהבת עד- 🔥 Passinghonor    

ב-21 בדצמבר 1944, בתוך אושוויץ II-בירקנאו, נולדה תינוקת יהודייה הונגרית במקום שנועד אך ורק למוות. שמה אנג'לה אורוס ריכט

אמה גורשה מהונגריה בחודש השלישי להריונה - מצב שמשמעותו הוצאה להורג ודאית אם יתגלה. נשים בהריון נשלחו ישירות לתאי הגזים.

אז אמה עשתה את הבלתי נתפס.

היא הסתירה את הריונה, הרעיבה את עצמה כדי לשמור על גופה קטן, תוך סיכון במכות, סלקציות ומוות בכל יום - כי גילוי התוצאה היה ששניהם יירצחו.

כנגד כל הסיכויים, אנג'לה נולדה בחיים בתוך המחנה.

חמישה שבועות בלבד לאחר מכן, ב-27 בינואר 1945, שוחררה אושוויץ על ידי הכוחות הסובייטיים.

אנג'לה שרדה, עדה חיה

כיום, אנג'לה אורוס ריכט חיה בקנדה.

היא אחת האנשים הבודדים שנולדו אי פעם באושוויץ ושרדו.

השבוע היא בת 81.

חייה עומדים כהוכחה חיה ל:

• אומץ לב של אם

• הישרדות כנגד כוונה להשמיד

• זיכרון שמביס מחיקה

אנג'לה בילתה את חייה בדיבור פומבי על לידתה, אומץ ליבה של אמה והמציאות של אושוויץ - כך שההכחשה לעולם לא תנצח

השואה אינה היסטוריה עתיקה.

זוהי זיכרון חי.

ככל שמספר הניצולים הולך ופוחת מדי שנה, כל עדות חיה הופכת לקדושה.

קיומה של אנג'לה לבדו סותר את מנגנון רצח העם שניסה - ונכשל - למחוק אותה עוד לפני שנשמה את נשימתה הראשונה.

מקור וקרדיט :

שלהבת עד 🔥   Passinghonor   

קישור לפוסט המקורי של  Nourit Braun

 

 

חוויותיו של הנער ליאון לייזון , בן 14 במחנה פלאשוב , 1943

 

מקור :

ליאון לייזון , הנער על ארגז העץ

עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

הוצאת מודן בשנת 2014

" זה היה נורא להיות בלי הוריי , בלי לדעת  היכן נמצאים האחים שלי צליג והרצל , או אפילו אם הם חיים. בלילה במיוחד הייתי מנסה להיזכר בפניהם. בעבודתי במחנה פלאשוב הייתי נדרש לחבוט בסלעים כדי להפוך אותם לחצץ או חפרתי מצבות בבית-הקברות כדי שהנאצים יוכלו לרצף בהם את השבילים. זו הייתה עבודה מתישה ומסוכנת, וכל טעות הייתה עלולה לגרום למותי ."

" יום אחד , בזמן שנשאתי סלע גדול , החלקתי על  מצבת קבר שבורה ופצעתי את רגלי בצורה קשה. היה עלי ללכת למרפאת מחנה פלאשוב כדי שייחבשו את החתך. מאוחר יותר  נודע לי שמפקד מחנה פלאשוב אמון גת  נכנס למרפאה זמן קצר אחרי שאני יצאתי ממנה וירה בכל החולים, פשוט ירה בכל אחד ואחד מהם, בלי סיבה של ממש. פרט לכך שהתחשק לו לעשות כן . אילו נשארתי שם כמה דקות נוספות, הייתי מוצא להורג עם האחרים . כששמעתי מה קרה הבטחתי לעצמי שלא משנה מה, לעולם לא אלך שוב למרפאה במחנה פלאשוב.

אך ההימנעות מהמרפאה במחנה פלאשוב לא הבטיחה שאוכל לחמוק  מרשת האכזריות שפרש הקצין הנאצי אמון גת על מחנה פלאשוב.

זעמו של אמון גת  גבר עם תחילת חורף 1943. הורו לי לפנות שלג  עם קבוצה של גברים אחרים. לא היו לי בגדי חורף והייתי  כה קפוא , עד שהתקשיתי לאחוז באת חפירה. הקצין הנאצי אמון גת , מפקד המחנה , הופיע לפתע, ודרש , בלי כל סיבה, שהשומרים, יצליפו  בשוטי העור שלהם עשרים וחמש פעמים בכל אחד מאיתנו. איש מאיתנו לא הבין  מה היה חטאנו, אך לא הייתה לכך חשיבות, אמון גת היה מפקד מחנה פלאשוב והיה יכול לעשות ככל העולה על רוחו, עם או בלי סיבה . הוא נראה פורח כשגרם סבל לחסרי ישע. הוא הביט זמן -מה ואז החליט שההצלפה איטית מדי , ולכן הורה לשומרים להציב שולחנות ארוכים ולהעמיד אותנו בשורות של ארבעה. ניגשתי לקבל את עונשי עם שלושה גברים שגילם וקומתם היו פי שניים משלי. לשוטי ההצלפה היו כדורים קטנים בקצותיהם שהעצימו את הכאב ואת הפגיעה. הורו לנו לספור בקול את ההצלפות בזמן שהלקו אותנו. אם הכאב גבר עלינו ופספסנו את הספירה, השומרים הנאצים התחילו מההתחלה.

רכנתי על השולחן  וחיכיתי להצלפה הראשונה. כשהיא באה , הרגשתי כאילו מישהו  חותך את בשרי בסכין . " אחת" , צעקתי בגרמנית שהשוט היכה בי בשריקה. תגובתי הראשונית הייתה לכסות  את אחוריי לפני שהמכה הבאה תנחת עליהם , והשוט  היכה כעת בידיי . " שתיים" הצלחתי לקרוא שוב בגרמנית . " שלוש, ארבע" הייתי משותק מקור , אך הכאב  הציף אותי בכל פעם , כאילו צרבו את בשרי .

"שתיים -עשרה, שלוש -עשרה, ארבע-עשרה " , האם העינוי הזה יסתיים אי-פעם ? ידעתי שאני חייב  להחזיק מעמד, אחרת הכול יתחיל מהתחלה. ידעתי  שלא אוכל  לשרוד סיבוב נוסף כזה.  אחרי  עשרים וחמש הצלפות מעדתי לדרכי , מטושטש מכאב. איכשהו הצלחתי לצלוע עם האחרים בחזרה אל העבודה. רגליי ואחוריי פעמו מכאב. הם נותרו שחורים וכחולים במשך חודשים , והישיבה הפכה לעינוי.

 הימים המחרידים במחנה פלאשוב הפכו לשגרה, היינו מתעוררים  המומים לפני עלות השחר לקול דלתות נפרצות ופקודות צעקניות. התכנסנו בקבוצות  לפי מספרי הצריפים שלנו, ואז ספרו  אותנו שוב ושוב בזמן ששומרים  נאצים מהירי חמה  ואכזריים  התעללו בנו. אחר כך חילקו  אותנו לקבוצות למלאכות היום,  לפעמים יצאנו מהמחנה כדי לחצוב קרח, לפנות שלג או לסלול כבישים. אף פעם לא קיבלנו  אוכל לפני סופו של יום העבודה.  אז היו מוציאים  סיר גדול, ואנו רצנו  לצריפים להביא את הכפות והקערות יקרות הערך שלנו.

הארוחה היחידה הזאת הייתה תמיד זהה: מים חמים עם מעט מלח או פלפל, ואם שיחק לנו  המזל , קצת קליפות תפוחי אדמה ופתיתי ירקות אחרים . הגברים שחילקו את המרק היו גם הם אסירים ולפעמים אחד מהם היה חס עלי ושם בצלחתי  חתיכה אמיתית של תפוח אדמה. זה הפך את היום כולו למיוחד. אחרי הארוחה חזרנו לדרגשים בצריפים של מחנה פלאשוב וניסינו לאגור כוח לקראת היום הבא.

החודשים התארכו ואני נואשתי . מדי פעם במשך היום הייתי רואה  מרחוק את אחי או אבי  במרחק, עושים את דרכם ממטלה אחת לאחרת , והצצה החטופה הזאת הייתה  מעניקה לי מעט תקווה .

אוסר שינדלר לא שכר אותי לעבודה , אך למרות זאת  היה לי מעט מזל. בית החרושת למברשות שבו עבדתי  בגטו קראקוב הועבר לפלאשוב, והציבו אותי  למשמרת הלילה , שארכה 12 שעות. הייתה זו הקלה לזכות בעבודה קבועה במקום  רשמי שאליו יכולתי ללכת לעבוד.

העבודה בבית החרושת אפשרה לי גם לשהות בפנים. במקום חם יותר , במקום לשבור קרח או לגרוף שלג בחוץ . אבל גם בבית החרושת במחנה פלאשוב היו זוועות . באחד הלילות פרץ אמון גת אל בית-החרושת עם שני כלביו  ראלף ורולף. הוא היה משועמם  וככל הנראה שיכור: הוא שלף את אקדחו וירה במנהל העבודה שלנו- פשוט ירה מטווח אפס, בלי כל סיבה. מנהל העבודה קרס  לרצפה  ודם  נקווה מתחת לראשו ."

בסוף שנת 1943 הצליח אוסקר שינדלר להעביר את הנער ליאון לייזון ואביו לעבודה במפעל  שלו ,  במחנה משני של  מחנה פלאשוב .  במחנה  משני זה עבדו כמה מאות מ"יהודי שינדלר" וזכו לחסותו.

 מקור :

ליאון לייזון , הנער על ארגז העץ

עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

הוצאת מודן בשנת 2014