המכה באה מבפנים“: צבי בכרך , ילד בן 10 בפוגרום ליל הבדולח

“זהו לב הבעיה של יהדות גרמניה: היא הייתה מעורה מאוד בתוך החברה הגרמנית, כך שהמכה הנאצית באה אליה מבפנים. ההורים שלי עד 1938 לא חשבו רגע אחד לעזוב את גרמניה“. כך תיאר בעדותו פרופ‘ צבי בכרך ז“ל, היסטוריון וניצול שואה, את שחווה כילד בן עשר במהלך פוגרום ליל הבדולח בעיר הנאו, גרמניה..

בפוגרום נרצחו 91 יהודים, למעלה מ1,400- בתי כנסת נפגעו והוצתו ברחבי גרמניה ואוסטריה, וחנויות ובתי עסק יהודיים נשדדו ונהרסו. זאת ועוד, היהודים נדרשו לשלם “פיצויים“ על נזקי הפוגרום, וכ30,000- יהודים נאסרו במחנות ריכוז. בתערוכה מובא הסיפור האנושי של אותו לילה - סיפור שהמספרים היבשים אינם מביאים במלואו

ימים ספורים לאחר אותו לילה כתב אהרון-ארנולד רוזנפלד מווינה לבנו חיים רוברט שגר בחיפה: “הבית המבורך (בית הכנסת) הותקף, כל החלונות נופצו, הספסלים נשברו, הפרוכת נקרעה לחתיכות וספר תורה הושלך החוצה. כל תכולת בית הכנסת נהרסה, ספרי התורה הושלכו על האדמה ונקרעו, ושלושה ספרים הוצאו עם ארון הקודש. לוחות הזיכרון השחורים על הקירות נשברו“. אהרון נרצח כעבור זמן בטרזין. את שכתב רוזנפלד ניתן לראות באלבום השמור בארכיון יד ושם. באלבום יש תצלומים המתעדים את ההרס שזרעו הפורעים באותו לילה בווינה. בתצלומים האלה נראים בתי כנסת עולים באש ומחוללים, וכן מתועד בהם ההרס באולם הטקסים בבית העלמין היהודי.

מקור וקרדיט : באדיבות " אתר יד ושם"

הפשיטה הגרמנית של גטו רומא 1943 ודרכם האחרונה של הילדים היהודים משם

 

בבוקר 16 באוקטובר 1943, 365 אנשי כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים (המשטרה האיטלקית נחשבה ללא אמינה ) סגרו את הגטו  ברומא , שהכיל אז חלק גדול מהקהילה היהודית, והפכו אותו לכלא וירטואלי. תיאודור דנקר, שמונה באותה תקופה לראש היודנרפראט באיטליה ועליו הוטל ליישם את הפתרון הסופי, רצח העם של היהודים באיטליה, הורה לפנות את הגטו. כמה יהודים בגטו הצליחו להימלט מעל הגגות.

בפשיטה נעצרו 1,259 בני אדם, מהם 363 גברים, 689 נשים ו-207 ילדים . לאחר מכן שוחררו האסירים הלא יהודים ו-1,023 יהודים נלקחו ל- מכללה הצבאית בפאלאצו סלוויאטי בטרסטוורה. יומיים לאחר מכן, לפחות 1,035 אסירים הועלו על רכבות השואה בתחנת טיבורטינה וגורשו לאושוויץ. רק 16 שרדו.  כל הילדים היהודים מגטו רומא הגיעו לדרכם האחרונה והעצובה באושוויץ.  

גטו רומא הוקם ב-1555. בזמן הפשיטה הגרמנית , הוא היה בן כמעט 400 שנה והיה מורכב מארבעה בלוקים צפופים מסביב לפורטיקו ד'אוטביה, דחוסים בין תיאטרון מרסלוס, פונטנה דלה טרטארוגה, פאלאצו צ'נסי ונהר הטיבר.

שאלת שתיקת האפיפיור

תפקידו של האפיפיור פיוס ה-12 באירועים היה נושא למחלוקת ניכרת, בשל קרבתם של הוותיקן והגטו הרומי. לדברי מייקל פייר, "שאלת שתיקת האפיפיור הפכה למוקד של ויכוח וניתוח היסטורי אינטנסיבי" מכיוון שהגירושים התרחשו "מתחת לחלונות שלו". המונח "מתחת לחלונות שלו" שימש ככותרת של ספר בנושא מאת ההיסטוריונית האמריקאית סוזן זוקוטי. הביטוי מבוסס על ציטוט מהדו"ח של ארנסט פון ויזסקר, שגריר גרמניה בוותיקן, שדיווח לברלין שהפשיטה המשטרתית התרחשה "מתחת לחלונות האפיפיור . ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו כתב כי "מחאה חזקה וחד משמעית של האפיפיור הייתה עשויה להרתיע את הכובשים הגרמנים ולמנוע את גירוש היהודים שהם יכלו לשים עליהם את ידם. הגרמנים ציפו למחאה כזו. זה מעולם לא הגיע."

מקור וקרדיט : ויקיפדיה בעברית , אוחזר בתאריך 31 לדצמבר 2023

 מקור 2 : עיתון ניו יורק טיימס , אוחזר בתאריך 31 לדצמבר 2023  

  מקור 3 , אתר הקהילה היהודית ברומא , אוחזר בתאריך 31 לאוקטובר 2023 

המבט האחרון של ילדה יהודיה מקהילת הילדסהיים , גרמניה

 

הילדסהיים, גרמניה,

אישה וילדה, בזמן גירוש היהודים מהעיר, 1941-1942.

כנראה היא תולה כרטיס זיהוי על הילדה .

 מקור, כי אנו העדים הבאים

 רקע

יהודי הילדסהיים

בעיר התקיימה לאורך השנים קהילה יהודית גדולה. בין רבניה נמנו רבנים ידועי שם ובהם: רבי צבי הירש אופנהיים; רבי אליקום גץ (נפטר 1705); רבי מנחם מנדל שטיינהארט (1768–1825) ורבי יהודה ליב בודנהיימר (1799–1868).

ראו גם :

יהודים | היסטוריה | גרמניה הילדסהיים | הספרייה הלאומית

 

"אדוני מפקד המחנה חוס על חיי , יש לי ילד קטן" ,

 

 

שוטר הס.ס פאול תומאנק, היה מגדולי הרוצחים הגרמנים בעיירה בוצ'אץ וסביבותיה .

 

תומאנק נעצר בסופו של דבר  על ידי המשטרה הגרמנית בשנת 1957

 

מאחר שהיה אחראי למחנות קטנים  יחסית , תומאנק גם הכיר אישית לעיתים קרובות את האנשים שרצח.

 

במאי 1943 , לדוגמה ,  הוא רצח את היהודיה  סופיה וולף מאחר שדיברה מעבר לגדר מחנה העבודה בצ'ורטקוב עם המטפלת הפולנייה של בנה . היא רק הספיקה לומר " "אדוני מפקד המחנה חוס על חיי , יש לי ילד קטן" , לפני שהוא ירה בתת-מקלע שלו בפניה.

 

חודש  לאחר מכן,  בזמן פירוק המחנה , ספרו האישי , היהודי " פאפוש"  ביקש ממנו  לחוס על חייו לפני שהנאצי תומאנק  שיסע אותו לגזרים בצרור של כדורי תת-מקלע.

 

הוא הגיב באותו אופן כאשר נערה יהודיה בת 17 התחננה על חייה , ואז הצטרף ליורים באתר ההוצאה להורג.

 

 בחודש אפריל 1943 צעירה אוקראינית הלשינה לו כי משפחתו של  מעסיקה  היהודי לשעבר בבית המרזח לאו פולקנפוק עדיין מסתתרת שם עם עוד כמה יהודים, ובכלל זה ילדים רכים ואישה הרה. בהוראתו של איש הסס. תומאנק  נאלצו היהודים המסתתרים למסור  לשוטרי הס.ס  את חפצי הערך שלהם ונורו  אחר מכן זה אחר זה.

 

פאול תומאנק הורשע בשנת 1958 על ידי בית משפט גרמני ונדון למאסר עולם .

 

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020 , עמוד 185

 

אלפי ציורי ילדים ממחנה הריכוז טרזינשטט

הילדים ששהו בטרזינשטט במהלך שנות השואה ציירו אלפי ציורים בהדרכתה של פרידל דיקר־ברנדייס, ציירת מבית הספר לבאוהאוס.

בין השנים תש"א – תש"ד הובאו לגטו טרזינשטט כ- 15,000 ילדים מצ'כיה, מדנמרק ומהולנד שנלקחו משם ישירות לאושוויץ. רק כ-150 ילדים מתוכם הצליחו לשרוד.

במוזיאון היהודי בפראג הוצגו כ-4,500 ציורים של ילדים ששהו בגטו בתקופה זו. ילדים אלו, ציירו אלפי ציורים בהדרכתה של פרידל דיקר־ברנדייס, ציירת מבית הספר לבאוהאוס.

הם השתמשו בדפי משרד משומשים, וציירו באמצעות עפרונות פשוטים או צבעים אקריליים שהצליחו להבריח לגטו בכדי לאפשר להם יצירה חופשית לשם הבעת עולמם הפנימי.

הציורים של ילדי הגטו נחלקים לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה, נמצאו ציורי תיעוד מציאות הכוללים בעיקר רישומים של בני נוער המתארים את אופן החיים בגטו, לצד תיעוד מראות זוועה.

בקבוצה השניה הכוללת ילדים בגילאים שונים, נמצאו תיעודי המציאות 'הנורמאלית' שהיתה בעבר למשל: פנים הבית המוכר ותיאור המציאות המשפחתית שאיננה עוד. כשהציורים הפכו עבור הילדים למציאות חלופית בה ניתן להיאחז. כתוצאה מכך, הבית מופיע רבות בציורים ומסמל אולי סוג של עוגן בתוך האנדרלמוסיה שמסביב.

מקור

רינה וייס – הילדה שעברה את השואה ונבחרה להיות מלכת יופי

ב-1956 השתתפה בתחרות מלכת היופי צעירה שעברה את השואה. רינה וייס היתה אז בת 19. שבע שנים בארץ. היא הגיעה ארצה בגיל 12, וגדלה בחברת נוער בקיבוץ.  אמנם היא היתה הכי יפה מבין כל המועמדות, כתב גם נתן דונביץ' בעיתון הארץ כשהקדיש חלק נכבד מטורו לתחרות היופי, אך לכו דעו מה הלך מאחורי הקלעים. רינה וייס באמת היתה הכי יפה, אך לא בת הארץ ולכן לא זכתה במקום הראשון אלא במקום השני והוכתרה בתור סגנית מלכת היופי של ישראל. 

              מלכת היופי לשנת 1956, ניצולת השואה רינה וייס 

כנהוג יצאה לייצג את המדינה בתחרות בינלאומית: היתה זו תחרות מיס עולם שהתקיימה אז בלונדון. הימים היו בין סתיו לחורף 1956, ימי מבצע סיני. העיתונאים הבריטיים התעניינו בצעירה מישראל שהיה לה סיפור עיתונאי טוב. כתב של הדיילי מירור הפגיש אותה עם אחד ממשחררי ברגן בלזן, מחנה בו נמצאה יחד עם אמא שלה. הפגישה כמובן היתה מרגשת והצטלמה יפה, וההמשך אפילו יותר: גם בתחרות זו זכתה ניצולת השואה מישראל במקום השני. במקום הראשון זכתה מיס גרמניה (המערבית) או בלשונו של דוד בן-גוריון "גרמניה האחרת". בשביל רינה וייס זה לא היה משנה.

מערכת "לאשה" דיווחה בהרחבה על התחרות: כך היא עושה גם היום. גם הדיווחים על מסעה של רינה וייס ללונדון היו נרחבים, בכל זאת היה כאן סיפור עיתונאי טוב. הסיפור של רינה וייס היה מעניין עוד כשהיתה מועמדת, וכשזכתה בתארים, גם ראיון אישי וליווי צמוד לתחרות בלונדון. ”

 מקור וקרדיט :

הבלוג של ד"ר שרון גבע

ילדים במסתור בהולנד – ממצאי מחקר ומאפיינים

אחד המאפיינים של הסתרת ילדים בהולנד היה הפיצול של משפחות הניצולים היהודיות בין מקומות מסתור שונים , מלכתחילה או לאחר פרק זמן קצר.

הסיבה לשכיחות התופעה של התפצלות משפחות המוסתרים בהולנד היא , שבחלק הארי של המקרים ניתן היה להציע מקומות מסתור שונים בו-זמנית, ובכך להקטין את הסכנה של תפיסת המשפחה כולה. 

ההפרדה בין ילדים להוריהם יצרה ניתוק רגשי, אך בטווח הארוך עזרה להסתגלות הילדים למשפחה הקולטת. אין להמעיט בערך האמון שרכשו המוסתרים לפעילי ההסתרה ההולנדים. אמון זה אפשר בהרבה מקרים לשמור על הקשר בין חלקי המשפחה באמצעות ארגוני סטודנטים מחתרתיים, או באמצעות הקשרים החברתיים שהיו בין משפחות מסתירי יהודים.

ב9 מקרים שבדקה פרופסור נעימה ברזל, ההורים נתפסו במקום המסתור שלהם והילדים נותרו במקום המסתור האחר. על פי פרופסור נעימה ברזל , ב12 מקרים מסופר על הצלה של ילדים בגילאי העשרה לאחר שהוריהם נשלחו אל מותם.

ארגוני המחתרת ההולנדים העדיפו לעסוק בהצלת ילדים, שהיה בה פחות סיכון מאשר בהסתרת מבוגרים. ילדים מתחת לגיל 15 לא נדרשו להציג תעודת זהות , והדבר הקל על העברתם ממקום למקום. בעדויות רבות מופיע תיאור על ילדים יהודים שהועברו בין בתי מסתור שונים, עד שנמצאה המשפחה שקלטה אותם בביתה לתקופה ממושכת יותר. ממחקר על מקומות מחבוא של ילדים יהודים בהולנד עולה , שבאופן ממוצע שהה הילד היהודי ב4.5 מקומות מסתור. המספר המרבי שנסקר  הוא 37 מקומות מסתור שונים לילד אחד.

רק לעתים רחוקות הייתה הקליטה בתוך המשפחה ההולנדית מידית . קליטה שלמה אופיינית יותר לסיטואציה של קליטת פעוטים, במיוחד אם הקולטים היו זוג חשוך ילדים, שאותר לשם כך על ידי המחתרת. במשפחות אלו התרחש למעשה, כבר מהתחלה ,תהליך של אימוץ. אלא  שהתופעה של אימוץ הילד המוסתר  כביטוי ליחס המגונן כלפיו הייתה אופיינית לא רק למשפחות חשוכות ילדים . 

בעדויות שבדקה פרופסור נעימה ברזל  היא מצאה שהזיכרונות של הילדים מחייהם בקרב המשפחות ההולנדיות המאמצות בתקופת המלחמה הם ברוב המכריע של המקרים זיכרונות של חיים משותפים נעימים, הוקרנו בהם חום וקבלה. נתוני המחקר הקיים בנושא קובעים , כי עבור יותר מ80 אחוז מהילדים היהודים היה המסתור בית חם. כ15 אחוז מהם קיבלו יחס בלתי הולם, ורק 5 אחוזים היו קורבנות ליחס רע או רע מאד.

מקור וקרדיט :

נעימה ברזל. על הבחירה בטוב, מעשה ההצלה בפולין ובהולנד במלחמת העולם השנייה,  הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004

יחסי אמהות ובנות באושוויץ-בירקנאו 1942 – 1945

ד"ר נעמה שיק בוחנת במאמר זה את אחד מביטויי ההישרדות של הסולידריות המשפחתית במחנה אושוויץ–בירקנאו מבעד ליחסי אמהות ובנות שנכלאו במחנה. דפוסי יחסים אלו היו לעתים המפתח להישרדותן של הבנות והאימהות הנידונות במאמר, אך הם גם גבו מחיר נפשי כבד שמשמעותו התבררה בהדרגה לאחר המלחמה.

המאמר הוא פרק בעבודת הדוקטור שלה שעניינה נשים יהודיות במחנה אושוויץ–בירקנאו. כפי שהמאמר מתאר, האמהות והבנות — רובן ככולן בנות עשרה — חיו במחנה בעולם שהיה נשי כמעט לחלוטין וניהלו תא הישרדות משותף שבמסגרתו בא לידי ביטוי חלק מהמורכבות שהביאה עמה השואה ליחסים בתוך המשפחה. 

סוגיה מרכזית במאמר היא ההבחנה בין המתבגרות הצעירות לבין הנערות הבוגרות יותר. ניתוח העדויות שמביאה שי"ק מראה שהבנות הצעירות יותר התמודדו בעיקר עם הפחד להיפרד מאמותיהן ונצמדו אליהן כמעט בכל מחיר, ואילו הבוגרות יותר חוו את התפרקותה של הסמכות ההורית בתנאי המחנה ונקלעו לעתים למצב של היפוך תפקידים שבו הן קיבלו עליהן את האחריות למאבק ההישרדות המשותף. דפוסי יחסים אלו היו לעתים המפתח להישרדותן של הבנות והאמהות הנידונות במאמר, אך הם גם גבו מחיר נפשי כבד שמשמעותו התבררה בהדרגה לאחר המלחמה.....

 להמשך קריאה

קישור למאמר המלא באתר "יד ושם"

"ילדי המלחמה 1948-1944 – ילדים מספרים על השואה"

 " הספר הזה מציג לנו 55 עדויות שונות של ילדים שונים, מכלל ילדי החברה שסבלו אז – בעלי רקע שונה, בעלי עדה ומוצא שונים ובעלי חוויות שונות ויחודיות לכל אחד מהילדים שבסופו של דבר מתנקזים לכדי עדות אחת קשה וקורעת לב. העדויות הללו נאספו לתוך הספר הבודד הזה מתוך 429 עדויות של ילדים ומתוך סך של 7300 עדויות בסך הכל.

העדויות נגבו על ידי 3 ניצולי שואה בעצמם שראו בהתנדבותם באיסוף העדויות חובה מוסרית בתיעוד המעשים הנוראיים של הנאצים הפושעים.

העדויות נגבו בעזרת חוברת ובה הסבר פסיכולוגי מנחה וכן שאלון לאכוונת גביית העדות – כך שקבלת העדות מהילד לא תהיה יותר טראומטית ולא תגרום נזק נוסף למוסר העדות – שכן יש לזכור, כי הזכרונות עודם בשלים וטריים ואך זה עתה נחוו ויש צורך רב בהתחשבות בנפשם העדינה של הילדים שאותם מתשאלים. על כן הניצולים שהיו אחראיים על תשאול הילדים עברו בדיקות ואף היו מחוייבים להצהיר כי הם אכן מסוגלים להתחשב במצב הילד ולגבות את העדות בדרך הכי מוסרית ומותאמת שיכולה להיות".

לסקירת הספר באתר רגעים היסטוריים

"ילדי המלחמה  1948-1944 – ילדים מספרים על השואה" 

עדות מתוך "ילדי המלחמה 1944-1948"