סיפורה של ילדה ניצולה מהשואה: אביבה גולדשמידט

  

אביבה גולדשמידט זוכרת כל יום את הפחד של ילדה קטנה שלמדה שכל צליל יכול להביא לגילויה ולמותה. "אסור לך לבכות, אסור לך לצחוק, אסור לך לדבר, עלייך להיות שקטה לגמרי." ההזהרות התכופות של אמה עדיין מהדהדות בליבה של אביבה. הן שהצילו את חייה.

אביבה ואמה שרדו את השואה במקומות מחבוא רבים בבוריסלב שבפולין (היום אוקראינה). צליל, מילה או בכי חנוק יכלו לגרום לגילוין ולהביא למותן. גערותיה של אמה השפיעו על אביבה הקטנה כל כך שאפילו אחרי השואה, היא יכלה לדבר רק בלחש. .

למשפחה הייתה הכנסה נוחה. אבל ילדותה המוגנת של אביבה הסתיימה עם פלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941. אביה של  אביבה מנדל טוך גורש לעבודות כפיה ומשפחתו לא ראתה אותו שוב. אחר כך נודע להם שהוא נורה. סילה ברחה מזרחה לתוך ברית המועצות. 

אביבה, יוסף ואימם הובאו למחנה העבודה בבוריסלב ממנו הצליחו לברוח. עד ליום השחרור הם הצליחו לחיות במסתור במקומות רבים בתוך וסביב בוריסלב ולאביבה נשארו זיכרונות ההוראות להיות בשקט כל הזמן. בימים האחרונים לכיבוש, אחיה של אביבה, יוסף בן ה 20, נורה למוות על ידי חייל גרמני.

מקור וקרדיט (קישור)

 

לוסי רווה , יכולתי לא לחזור

 

לוסי רווה (ראובפוגל) לבית גרוס נולדה בשנת 1926 בעיירה פשמישל שבקרבת לבוב שבפולניה, שם למדה והתחנכה עד גיל 15.

בעת מלחמת העולם השנייה הייתה בעיירה פשמישל קהילה יהודית גדולה, ולאחר מכן נבנה בה גטו גדול, ובו יותר מ-20,000 יהודים, שמרביתם נרצחו  בשואה.

 בזמן הכיבוש הגרמני בגיל 16 הועברה עם משפחתה לגטו , אך באמצעות תעודות מזויפות ברחה לגרמניה, שם עבדה כעובדת כפייה נוצרייה במפעל מזון גרמני עד השחרור.

 לוסי רווה, שנולדה ב־1926 בעיירה פשמישל שבפולין, מספרת בזיכרונותיה :

"לבסוף הגיע הרגע הקשה של הפרידה מיקירי ]...[ אין בכוחי לתאר את הפרידה הקשה והאכזרית ממשפחתי ומן הגטו.  אחותי הביטה בי בעיניים מלאות כעס וקנאה. מעיניו של אחי הקטן נשקף עצב עמוק וכאילו ייאוש. חשתי שחלק מלבי נקרע ונשאר עמם, ובעיקר עם סבתי ]...[ אמא יצאה כדי ללוות אותי אל מחוץ לגטו. שלג כבד ירד ואני רעדתי בכל גופי מקור ומכאב הפרידה. המילים האחרונות ששמעתי מפי אמי חרוטות בזיכרוני וילוו אותי כל ימי חיי: "זכרי, ילדתי", אמרה, "אם תשרדי, אל תשובי לחיות כיהודייה ]...[". עקרתי את עצמי מזרועותיה שחיבקו אותי באהבה, ובפנים שטופות בדמעותיה ובדמעותיי - יצאתי לדרכי."

כאשר חזרה לוסי (לושיה גרוס) ב1945 לעיירה פשמישל התברר לה כי אימה ואחיה הקטן (כמו מרבית יהודי הגטו) נרצחו בגטו ע"י הנאצים .

מקור: 
 לוסי רווה, יכולתי לא לחזור, משרד הבטחון , ההוצאה לאור , 1992, עמ' 40

 

מסע ההישרדות של דוד סיבור , ילד בן 7 בסלובקיה בתקופת השואה

 

מאת : נועם כהן , מגזין N12

 דוד סיבור בן ה-91, שהיה בן 7 כשהחלו הגירוש והרצח ההמוניים של היהודים בארצו סלובקיה, שהייתה אז מדינת חסות של גרמניה הנאצית.  דוד נולד בבירה ברטיסלבה ב-1934, ועד היום הוא זוכר את ימיו תחת הכיבוש הנאצי. 

"יום אחד שוטר נאצי תפס אותי ולקח אותי למשטרה", הוא נזכר. "ראיתי במשטרה 30 יהודים עם הטלאי הצהוב, אני לא הסכמתי לשאת אותו. וראיתי שם את יוז'י, הדוד שלי. ואז הביאו שני קומנדקרים, העמיסו אותנו, ולקחו אותנו לרכבות. ידענו שזה למחנות ריכוז, אושוויץ, בירקנאו. נסענו ברכבת ויוז'י לחש לי, 'קפוץ, קפוץ'. קפצתי, נחתּי על השלג. הסתובבתי והלכתי בין השיחים. זה שקפצתי מהמכונית הציל אותי".

"יצר ההישרדות הניע אותי"

במשך יממה התחבא דוד בין השיחים – וכך החל מסע ההישרדות שלו,  מסע שנמשך שלוש שנים. "הייתי לבד", הוא אומר, "רציתי לחיות – זה הציל אותי". באותו זמן חלק מבני משפחתו התחבאו, ואחרים נשלחו למחנה הריכוז טרזיינשטט, ואילו הוא עבר מבית לבית, נאלץ לשמור על זהותו היהודית  בסוד וניצל בזכות אנשים טובים שפגש.

לאחר השחרור הוא פגש את אימו, סבתו ודודו יוז'י, ששוחררו בידי הצבא הרוסי. דוד עלה ארצה בגיל 14, בשנת 1949. אשתו, שעלתה אתו כילדה בעליית הנוער, נפטרה ב-2008. יש לו שני בנים, עומרי ועידו. לאחר שאשתו נפטרה עבר להתגורר בתל אביב.

 לכתבה המלאה של נועם כהן )קישור)
 

 

 

המכתב האחרון של יעקב מילר ז"ל , בן 10

 

“יעקב מילר היה רק בן 10 כששלח מכתב נרגש לאחותו ז'ניה, שכבר עלתה לארץ ישראל. היו לו שתי אהבות גדולות: השפה העברית ואוסף הבולים שלו.

בכתב יד ילדי ומוקפד, הוא תיאר בגאווה איך האוסף שלו גדל ל-682 בולים מ-121 ארצות. "אל תחשבי שאנחנו, ילדי הגולה, לא עובדים למען ארצנו הקדושה", כתב לאחותו, בעודו חולם על היום שבו יצטרף אליה.

החלום הזה מעולם לא התגשם. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיר לידה. שמואל יעקב, שהיה אז בן 14 בלבד, נרצח יחד עם אביו דוד בשבועות הראשונים לכיבוש. אימו, הדסה, נרצחה בטבח הגדול בגטו במאי 1942.

ז'ניה, שנותרה לבדה בארץ, מילאה בשנת 1955 דפי עד לזכרם. אך המילים היבשות בטפסים לא יכלו לספר את סיפורו של הילד שאהב בולים וחלם בעברית. רק שנים מאוחר יותר, במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים", נמסרו ליד ושם המכתבים, התצלומים והגלויות שנשמרו בקפידה והפיחו חיים בזכרם."

מקור וקרדיט: " יד ושם " ( קישור)

https://tinyurl.com/37f4t3ym

 

סיפורו של סטשאק הקטן מכיכר שלושת הצלבים

 

" שם בכיכר פגשנו עוד ילד יהודי. הוא היה כבן 9 . גופו כחוש ובגדיו מרופטים. שערו בלונדיני ועיניו כחולות. הוא עמד צמוד לבית בכיכר, משתדל שלא לעורר תשומת לב העוברים-ושבים . מתחת לבית שחיו החזיק כמה חפיסות סיגריות . סטשאק הקטן – כך כינוהו חבריו לא עסק ישירות במכירת הסיגריות, הוא רק עזר לאחרים והחזיק את מלאי הסיגריות .

הוריו היהודים בוורשה היו עשירים , כדי להציל את הילד מסרו אותו למכרים פולנים. ההורים נרצחו בגטו והילד נדד מפולני לפולני, מבלי שיכול להחזיק  מעמד יותר מדי זמן במקום אחד.  הוא נותר לבדו ברחובות וורשה ולבסוף הגיע במקרה לכיכר שלושת הצלבים וחבורת הנערים מוכרי הסיגריות היהודים לקחו אותו תחת חסותם ודאגו לו כל העת. "

מקור וקרדיט :

יוסף ז'מיאן , מוכרי הסיגריות מכיכר הצלבים ,  הוצאת מורשת – בית עדות  ע"ש מרדכי אנילביץ  וספריית הפועלים , 1980

רקע

חבורה של ילדים יהודים, ששרדו את השואה לבדם, ללא מבוגרים, כחבורת רחוב בוורשה. הם סחרו בסיגריות ובשיא ה"חוצפה" עשו את זה ממש מתחת לאפם של הנאצים, בכיכר בה שכנה המפקדה הגרמנית. רוב לקוחותיהם היו אנשי אס אס.

בשיאה מנתה החבורה 18 ילדים, בהם 3 בנות. הבוגרים ביניהם בני 16, והקטן ביותר-רק בן 6. הם הסתירו את השמות היהודיים וקראו זה לזה בכינויים: ""שור", "קרנף", "בעל שן", "קציצה", "בולוש", "יורק", "זנק" ועוד. הם חיו כמו משפחה קטנה שבראו לעצמם. ושרדו הודות לעזרה הדדית והגנה על הצעיר.

לאחר המלחמה עלו רוב בני החבורה ארצה. במשך עשרות שנים הם שמרו על קשר, והקפידו להיפגש אחת לכמה שנים גם עם החברים שהיגרו לחו"ל.

בני החבורה עברו את מסלול החיים הישראלי, שירתו בצבא במלחמת העצמאות, והתגוררו בעיר ובקיבוץ. "יורק" דוד פלונסקי, שכל את בנו בקרב על החרמון.

מחבר הספר יוסף ז'מיאן, אף הוא שורד שואה, היה חבר תנועת העזרה היהודית אי"ל, דרכו הצטלבה בזו של החבורה, והוא תיעד את סיפורם ותמונותיהם (הם הצטלמו בכיכר בעיצומה של המלחמה, אצל צלם שעיקר פרנסתו הייתה על חיילים גרמנים שרצו לשלוח תמונת מזכרת לנערתם). הספר "מוכרי הסיגריות" התפרסם בשנת 1961, באותה שנה בה התנהל משפטו של אייכמן.

 

לאה דויטש ז"ל בת 16 כוכבת הילדים מזאגרב שהעולם לא הגן עליה

 

מאת: Nourit Braun ,מנהלת דף הפייסבוק שלהבת עד 🔥 Passinghonor

הפוסט פורסם  במקור ב26 לינואר 2026 ע" Nourit Braun

להלן הפוסט :

"היא גרמה לאנשים לחייך.

העולם ענה בכך ששבר את ליבה ורצח אותה .

לאה דויטש

Lea Dragica Deutsch  (18 במרץ 1927 – מאי 1943)

לאה הייתה כוכבת ילדים בזאגרב, שנקראה ״שירלי טמפל הקרואטית".

דויטש החלה לשחק בתיאטרון הלאומי של קרואטיה בזאגרב (Croatian National Theatre, Zagreb) בגיל חמש, בתפקידים קטנים בהפקות מקצועיות של מוליירושייקספיר. המדריכה ומורה לריקוד שלה הייתה רוד ריפלר (Rod Riffler) מורה למחול מודרני וכוריאוגרפית מזאגרב. אנשים היו מוקסמים ממנה, והיא נחשבה לבעלת כישרון יוצא דופן, אפילו מהחברה הפריזאית המפורסמת Pathé שמעו עליה, הגיעו לזאגרב לעשות סרט תיעודי קצר עליה. היא הפכה במהירות לילדה פלא ושחקנית פופולרית.

בשנת 1941 פלשו מדינות הציר מובלים על ידי גרמניה הנאצית ליוגוסלביה, והקימו את המדינה העצמאית של קרואטיה (NDH) . הם החלו שם ביישום חוקי הגזע, אשר מנעו מדויטש לשחק .לאחר מכן נאסר עליה להיכנס לתיאטרון מסיבה אחת בלבד: היא הייתה יהודייה.

במאי 1943, בגיל 16 בלבד, היא נאלצה להיכנס לקרון בקר המוביל לאושוויץ.

היא מעולם לא הגיעה. היא מתה ברכבת, מרוסקת מייאוש ואכזריות .

מאור הזרקורים לדממה.

ממחיאות כפיים לקרון בקר.

לזכרה של לאה דויטש. כוכבת שהעולם לא הגן עליה. יהא זכרה מקודש. הי״ד

מקור וקרדיט : Nourit Braun , דף שלהבת עד 🔥 Passinghonor   

קישור לפוסט של Nourit Braun

ראו גם :

לערך אודות לאה דויטש בויקיפדיה בעברית

 

צעקה איומה של אישה ויריה

 

 מתוך הספר :

לא נפרדתי מהם

חווקה פולמן רבן

"המשכנו בנסיעה והתקרבנו לתחנת הרכבת בהרוביישוב. מבעד לחלון נראתה תנועה בלתי רגילה. המוני אדם היו מרוכזים על הרציף. לא חשדנו בכלום וירדנו מהרכבת. שתינו היינו הנוסעים היחידים שירדו בתחנה זו. השתדלנו להיוודע מי הם אלפי האנשים המכונסים כאן. לאחר רגע הוברר לנו הכול – אלו היו יהודים. גברים, נשים, זקנים וטף – דחוקים וכבושים בין חבילות, צרורות, כסתות; את האוויר פולחות זעקות שבר וקולות בכי ממלאים את התחנה. ומעל לכל – צריחותיהם של הגרמנים.

ארבעה גרמנים מגושמים, פרצופיהם אדומים, שרוולי חולצותיהם מופשלים ובידיהם שוטים דוהרים על סוסים הלוך ושוב על הרציף, דורסים כל מי שנקלע תחת פרסות סוסיהם. הבחנתי איך הם פוגעים, כמו בכוונה, באמהות המחזיקות בזרועותיהן תינוקות.

והיה זה יום בהיר, השמש זרחה.

הצצתי בפניה של פרומקה, הן היו חיוורות מאוד. בלי אומר ודברים קלטנו במה מדובר. בו ברגע החלטנו שעלינו להישאר פה, אולי בכל זאת נצליח לקשור איזשהו קשר עם חברינו. פנינו ונכנסנו לחדר ההמתנה. מלבדנו לא היו בו נוסעים. הפולנים תושבי העיר נמנעו באותו היום לצאת מבתיהם. ביקשתי מפרומקה שתשב כדי שלא תוכל לראות את הנעשה מעבר לבית. היא התיישבה. ישבה בלי לנוע ומבטה ננעץ בחלל, ואילו אני נעמדתי ליד החלון ולא יכולתי שלא לראות. גרמני ענק בעל פרצוף של רוצח, מוביל ארבעה בחורים לובשי קפוטות. אני רואה את עיניהם, את מבטיהם התוהים, הם אינם מבינים מה רוצים מהם. דוחפים לידיהם אתים ומעמידים אותם במרחק מטרים ספורים מהחלון ומצווים עליהם להתחיל לחפור. הגרמנים דוחקים בהם למהר, למהר! חובטים בהם בשוטים, בועטים. לאחר זמן־מה, פילחו אותם ביריות. הרוצח גורר יהודים אחרים ומצווה עליהם לכסות את הגוויות. ושוב מצליף השוט. הרוצח פונה אל תוך ההמון. לפתע נשמעו צעקה איומה של אישה ויריה. ראיתי אישה נופלת ותינוק מושלך מידיה. הוא עודנו חי. האישה, מסתבר, רצתה להשליכו מעבר לגדר, רצתה להצילו. בין רגע דרסו פרסות סוסיהם של הגרמנים את התינוק. לרגע משתררת דממה, באחת האלפים נאלמו דום. ראשי הסתחרר, עיני התערפלו, נאחזתי באדן החלון. יותר מכל פחדתי שפרומקה תיגש לחלון ותראה… לחדר ההמתנה ניכנס מישהו, העליתי על שפתי חיוך ופניתי לפרומקה: “עלינו להסתלק מכאן”.

מקור המידע

לא נפרדתי מהם

חווקה פולמן רבן

קישור

קבוצת ילדים מחופשים לחג פורים היהודי, בבית יתומים בבריסל, בלגיה, 1946.

 

מבין ששת מיליון היהודים שנרצחו במהלך השואה, מיליון וחצי היו ילדים, רובם מתחת לגיל 15. לאחר המלחמה, מאות אלפי ניצולים, כולל אלפי ילדים יתומים, יצאו מהריסות אירופה וחיפשו דרך לבנות את חייהם מחדש. בעלות הברית הקימו מחנות לעקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. דאגה לרווחת הילדים באה לידי ביטוי בהקמת בתי יתומים, מערכת חיפוש בני משפחה ורשת חינוך. רבים מהילדים שהתייתמו הובאו בסופו של דבר לארץ ישראל ......

 מקור וקרדיט : "יד ושם"

 

 

מבן שמן למחנה הריכוז ובחזרה: סיפורה של תמונה משפחתית

 

תמונה אחת. זה מה שהשאירה שרה כגאן לבית לינקובסקי כ"עזבון" במחנה הריכוז קלוגה. אבל לפעמים תמונה אחת היא כל מה שנדרש כדי לסגור מעגל משפחתי כואב.

מרים זקהיים

 איך הגיעה תמונה מכפר הנוער הציוני למחנה הריכוז המרוחק? מי היו אברהם ודליה לינקובסקי ומה הקשר שלהם למצולמים?

כדי לראות את התמונה המלאה צריך ללכת קצת אחורה.

בשנות העשרים של המאה הקודמת פקדה טרגדיה נוראית את ילדי משפחת לינקובסקי שחיה בקובנה: הם איבדו את שני הוריהם. תעודת הפטירה של האב נמצאת היום ביד ושם, אבל ככל הנראה גם האם לא הייתה בין החיים עוד לפני פרוץ המלחמה.

האחים הגדולים יצאו כל אחד למסע חייו הפרטי והעצמאי, גם אם זה היה מוקדם מהצפוי. אבל שני האחים הקטנים – אברהם ופשה – נשלחו לבית היתומים היהודי שבעיר. עובדה זו, הגם שנראתה כטרגית ביותר בזמנו, הצילה את חייהם.

את בית היתומים היהודי של קובנה, או כפי שהוא נקרא אז: ה"קינדרהאוז", הקים וניהל איש החינוך היהודי-גרמני זיגפריד להמן. להמן הגיע לקובנה על פי בקשת מקס סולובייצ'יק – השר לענייני יהודים בממשלת ליטא. להמן היה איש חינוך מלא השראה שחלם על חינוך שיתופי ושוויוני. גם אם לא היה כזה בתחילת דרכו, הוא הפך עם השנים לציוני נלהב ובשנת 1926 הוא עלה לארץ כדי להקים את מה שגדל להיות כפר הנוער בן שמן – מוסד חינוך שיהיה בית לילדים שגדלו בו.

הוא לא עלה לבד, יחד איתו הגיע המחזור הראשון של התלמידים – ילדי הקינדרהאוז מקובנה. בהמשך, הגיעו עוד שתי קבוצות נוספות של ילדים מקובנה והם התערו עם תלמידים נוספים, "צברים" יליד הארץ וילדי עליית הנוער שהגיעו מאוחר יותר מארצות אחרות באירופה.

 באחת מהקבוצות הראשונות האלו הגיעו גם היתומים אברהם ופשה לינקובסקי. אברהם היה בן שש עשרה, פשה בת ארבע עשרה. בתמונות השמורות בארכיון בן שמן הם נראים ביחד עם חבריהם ומוריהם שהיו להם למשפחה. אבל הם לא התנתקו לחלוטין מבני משפחתם שנשארו בליטא, ושמרו על קשר מכתבים.

עם סיום הלימודים, אברהם נשא לאישה את שרה (לבית וורפול) ושניהם נשארו לעבוד בכפר הנוער. בת נולדה להם, והיא קיבלה את השם דליה.

באביב 1939 נסעה המשפחה הקטנה והצעירה לבקר את קרוביהם שבליטא. אברהם ושרה לקחו את דליה להכיר את הדודים שבקובנה הרחוקה, דודים אותם היא תראה פעם אחת בלבד בחייה, כשהיא קטנה מכדי לזכור.

למזכרת, לפני שאברהם ושרה חוזרים לארץ ישראל, הם הצטלמו כולם יחד. גדר עוברת מאחוריהם, ומאחוריה נהר או שדות. נוף אירופאי. מה הם חשבו כשנעמדו לצילום הזה? האם עלה בדעתם שזו פגישתם האחרונה?

המצלמה הייתה ככל הנראה של אברהם, וחזרה איתו לארץ. שם הוא פיתח את התמונה ושלח אותה כמתנה לאחיו. מזכרת. האם שמר גם עותק לעצמו? לא נוכל לדעת.

בינתיים פרצה המלחמה. אברהם לא שמע יותר מאחיו ואחיותיו. הם אבדו בשואה האיומה שפקדה את כל יהדות אירופה, ובמשך שנים רבות לא ידעה המשפחה שנשארה בארץ פרטים מדויקים אודות המקום והזמן שבו הם מצאו את מותם.

אבל התמונה, התמונה ההיא שנשלחה מארץ ישראל לאירופה לפני שעלתה בלהבות, נשארה. והיא מספרת לנו את סיפורם של בני המשפחה שאבדו.

בשנת 1944 שחררו הרוסים את אסטוניה מידי הגרמנים. בין השאר, הם הגיעו לשרידיו של מחנה הריכוז קלוגה. מחנה קלוגה הוקם רק בשנת 1943 כאחד מכמה מחנות עבודה שמטרתם הייתה ניצול משאבי הטבע של האזור. אל המחנה נשלחו בעיקר יהודים מגטאות וילנה וקובנה.

אבל כשהרוסים הגיעו סוף סוף "לשחרר" את המחנה, לא נותר כבר את מי לשחרר. ימים ספורים לפני הגעת הצבא האדום, כשהם שומעים את הדי קולות התותחים הרוסיים מתקרבים, הבינו מנהלי המחנה הגרמנים שזה הסוף מבחינתם. יחד עם משתפי פעולה מקומיים, הם רצחו את כל אסירי המחנה, כשהם קושרים אותם לגזעי עצים במטרה לשרוף את הגופות לחלוטין ולהעלים כל זכר לזוועות שהתנהלו במקום. אבל אולי בגלל החיפזון, ואולי בגלל מזג האוויר – האש שהודלקה לא הספיקה כדי לשרוף את כל הגופות ורובן נשארו כמעט שלמות.

הרוסים מצאו ערימות של גופות חמות עדיין, ריח עז של בשר חרוך וערימות של מסמכים ותצלומים. בתוך התופת והזועה שכוסתה באפר, נשארו דפים וחלקי דפים שיספרו, בלי קול, את סיפורם של אלה שאבדו שם.

ביניהם, נמצאה התמונה הזו, עם הכיתוב מאחוריה שטווה חוט ברור של קשר למישהו, לבני משפחה שחיכו בארץ ושמעו על הנורא מכל רק מרחוק. מלבד התמונה נמצאו שם גם רמזים נוספים: תעודת הפטירה של אליהו לינקובסקי (המתוארכת לשנים רבות לפני המלחמה, עדות ליתמותם המוקדמת של האחים), והייתה שם גם תעודת הנישואין של שרה לינקובסקי ויהודה כגאן. שמה של שרה כגאן נמצא ברשימות אסירי המחנה. אסירה מספר 856.

הקשר בין האחים נותק ככל הנראה ב 1941, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות. ומנקודה זו ואילך אפשר רק לנחש, על סמך סיפורי שורדים אחרים מאותו אזור, את מה שעבר על שרה. ההתכנסות בגטו. הרעב. המוות. הפחד. האריזה המהירה על פי הנחיות הגרמנים. איך בוחרים מה לקחת מהבית, בידיעה כמעט ברורה שלא תשובי אליו? הנסיעה המסוייטת למחנה הריכוז, הגזילה של כל מה שהבאת למשרדי הגרמנים. התעודות. והתמונות.

הן הגיעו איתה, בכיסים או מתחת לבגדים תחתונים, אבל לא נשארו איתה.

הן נשארו אחריה, לספר לאחרים עוד קצת על מה שהיה ואבד.

אברהם, שזכה להקים משפחה לתפארת בארץ, לא זכה לראות את התמונה שוב, או לשמוע את הסיפור הזה. הרוסים העבירו את החומר הארכיוני של מה שמכונה היום ביד ושם "אוסף קלוגה" רק לאחר פטירתו.

בין אלפי המסמכים והתצלומים, התמונה הזו כנראה הייתה נשארת בצל, חלק אנונימי בתצוגת קלוגה ביד ושם. אבל חוקרת אחת, אורית אדוריאן, לא נחה עד שהצליחה, יחד עם ותיקי בן שמן המנהלים את ארכיון כפר הנוער, לסגור עבור הנפטרים את המעגל הזה.

 מקור המידע , בלוג הספרייה הלאומית ( קישור)

היום בהיסטוריה 1942: אוטו ואדית פרנק יחד עם שני ילדיהם עוברים למחבוא ומי הייתה המלשינה ?

 

ב-6 ביולי 1942, אוטו ואדית פרנק עברו יחד עם שתי בנותיהם, מרגוט ואנה, למחבוא שהוכן מראש בחלק האחורי של בניין משרדים ברחוב פרינססחראכט 263 באמסטרדם. הם הסתתרו שם יחד עם עוד ארבעה יהודים נוספים: הרמן, אוגוסטה ופטר ואן-פלס, ופרידריך פפר. המחבוא היה חלק מחברה בבעלות אוטו פרנק, ושימש להם מקלט מהרדיפות הנאציות. 

 ספר שיצא  לאור בהולנד, גילה לאחרונה  את זהותה של האישה שהסגירה את אנה פרנק ומשפחתה לידי הנאצים. הספר, שנכתב על ידי ג'ופ ואן ויק, בנה של גיבורת המחתרת ההולנדית אליזבת' ווסקויל, מספר כי דודתו של המחבר, נלי ווסקוויל, הייתה ככל הנראה המלשינה שהסגירה את משפחת פרנק לגסטפו.

ואן ויק מספר בספרו כי אימו אליזבת' הייתה כתבנית במקצועה, ועבדה עבור אוטו פרנק, אביה של אנה. היא ובעלה ג'והן בנו את ארון הספרים המפורסמים שהסתיר את הכניסה למקום המחבוא של המשפחה, מעל בית חרושת באמסטרדם, והיו בין הבודדים שידעו על מקום המסתור של המשפחה היהודית.

ההשערה  כי המלשינה היא נלי ווסקיל, אחותה של אליזבת, העובדת הנאמנה שסייעה למשפחת פרנק להסתתר, מבוססת על העובדה הידועה כי נלי ווסקויל הייתה מודיעה נאצית מגיל 19 עד 23, ועל כך שהייתה ידועה גם בהתבטאויות אנטישמיות. קרובי משפחה נוספים של ווסקוויל אישרו את ההשערה כשפנה אליהם ג'ופ ואן ויק בזמן כתיב הספר, כדי לבקש את עדותם.

כאמור, מכל משפחת פרנק שנשלחה למחנות ההשמדה, שרד רק אוטו פרנק. אדית פרנק מתה באושוויץ בגיל 44, בעוד מרגוט בת ה-19 ואנה בת ה-15 מתו בברגן בלזן באותה שנה.

מקור המידע

 

I Came Alone - הגעתי לבדי

  

אתר זה הוא חלק ממיזם חינוכי ייחודי שבו תרגמו תלמידי מרכז חינוך ליאו באק את סיפוריהם של ילדי הקינדר-טרנספורט מתוך הספר I Came Alone. 

כאן תוכלו למצוא מידע אודות המיזם, את הסיפורים המקוריים בשפה האנגלית ולצידם את התרגום לעברית.

קישור לאתר

תודה לד"ר רות אש על המידע ועל הפרויקט החינוכי החשוב של תלמידי ליאו בק בחיפה

הקדמה מאת ברטה לוורטון העורכת והמוציאה לאור של הספר: 

חברים וקוראים יקרים, 

ספר זה הינו פרי מאמץ משותף של הילדים שהגיעו לאנגליה לפני חמישים שנה, בין ה-2 לדצמבר 1938 ל-1 בספטמבר 1939 ללא לווי הוריהם על מנת למצוא מקלט מהרדיפה הנאצית. היותנו יהודים הייתה פשענו היחיד, לעתים אף חצי או רבע יהודים. 

בעקבות ליל הבדולח, הידוע לשמצה, ב-9 בנובמבר ,1938 הלילה שבו בתי תפילה יהודיים בגרמניה ובאוסטריה הוצתו, רכוש יהודי נופץ ויהודים רבים נאסרו ונרצחו, אז החל העולם לעמוד על הזוועה העתידה להתרחש. 

בריטניה הציעה אשרות כניסה לעשרת אלפים ילדים, החל מגיל שלושה חודשים עד גיל שבע-עשרה. היה זה צעד רחום שאין שווה לו בשום מקום אחר בעולם. היה זה ניסיון חלקי לפצות על סירובם לפתוח את שערי פלשתינה, פעולה שיכולה הייתה להציל מספר רב של יהודים מאירופה. 

הטיפול בילדים אלה דרש עבודה רבה מאד מאנשים רבים ומזרמים שונים. הוקמו ועדות להקמת אכסניות ולמציאת בתים. כסף רב נאסף מאחר ונדרשו חמישים פאונד לילד, על מנת שלא להיות לעול על המדינה, וכמובן היה גם צורך לטפל בילדים עם הגעתם. כמחצית מהילדים שוכנו באכסניות והמחצית השניה בבתים פרטיים, יהודיים ולא יהודיים. ספר זה צר מלהכיל ולהזכיר את כל האנשים והארגונים השונים שלקחו חלק בהצלתנו. 

הרשו לי להצהיר שאינני היסטוריונית ולא היה באפשרותי למנות את כל מי שעשו עבודה נפלאה למעננו, אך בחלק מהסיפורים תמצאו אזכור של אלו שעזרו. כל מי שתרמו לנו סיפורים הסכימו לציין שמות ופרטים על מנת לשוות נופך אותנטי לסיפוריהם. רוב הילדים איבדו את הוריהם בשואה והפכו לחלק מההיסטוריה.

קישור  

 

1942 : מי השוטרים שצייתו לפקודה לעצור תינוקת בת שנתיים, אצל המינקת שלה, ולכלוא אותה?

 

יומן
הלן בר
תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי
הוצאת מודן
287 עמודים 

הלן החלה לכתוב את יומנה באפריל 1942 

ב-7 ביולי 1942, כחודש לאחר שנעצר אביה במסגרת אחד המעצרים של יהודי פריז, היא מתייצבת יחד עם אחותה דניז וגיסתה של אחותה, ניקול, במשרדי האוז'יף שברחוב טהרן. הפקיד שפגשו, מר כץ, אמר להן: "אין לכן מה לחפש פה! יש לי עצה אחת לתת לכן: סעו מכאן"3, אך כשהלן הצהירה בפניו שאין בכוונתן לעשות זאת, הוא נתן להן תעודה לפיה הן מועסקות על  ידי האוז'יף בטיפול בילדים, תעודה שהעניקה הגנה כביכול מפני הרדיפות. על אחת מחוויותיה במסגרת עבודתה באוז'יף היא מספרת ב-9 בנובמבר 1943:

"הבוקר לקחתי לבית החולים לילדים קטנטונת בת שנתיים וחצי, [...]. בבית החולים היא כל הזמן בכתה וקראה "אמא" באופן לא רצוני, אוטומטי. אמא, הזעקה שעולה מאליה על שפתינו כשכואב לנו או כשעצוב לנו, כשהבחנתי בצמד ההברות האלה מבעד ליפחותיה, נרעדתי. אמה ואביה גורשו, היא הופקדה בידי מינקת, ובאו לעצור אותה! היא היתה במשך חודש במחנה פוּאַטייֶה........מי השוטרים שצייתו לפקודה לעצור תינוקת בת שנתיים, אצל המינקת שלה, ולכלוא אותה? זו הרי ההוכחה הקורעת-לב ביותר לרמת השפלות והטמטום שאליהם התדרדרנו. זה מה שמייאש."

מקור המידע  וקרדיט

מיכל סטרנין, אתר יד ושם

רשימות הקינדרטרנספורט: המחקר העדכני

 

רשימות הקינדרטרנספורט: המחקר העדכני

חנה קיי

 ראיינתי את ד"ר איימי ויליאמס, שלאחרונה השלימה תקופת עמיתוּת פוסט-דוקטורט כאן, ביד ושם. רשימות הקינדרטרנספורט שגילתה במחקרה ביד ושם זכו להתעניינות בינלאומית ולכתבות בניו יורק טיימס וב-BBC, בין השאר; היא מקווה לפרסם את ממצאיה בספר שתכתוב עם פרופ' ביל ניבן.

 מפעל הקינדרטרנספורט פסק בפתאומיות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. למרבה הפלא, הרשימות והדיווחים הנלווים מגלים שהיו אלה הבריטים, לא הגרמנים או ההולנדים, שעצרו את המפעל. גרמניה היתה מוכנה להמשיך לשלוח ילדים אל מעבר לגבול, ועשתה זאת גם אחרי פרוץ המלחמה. הבריטים לא היו מוכנים לקבל את הילדים, וההולנדים שלחו אותם בחזרה.

ניתוח של הרשימות והדיונים סביבן נותן גם תחושה של מידת הסכנה שחשו הנוגעים בדבר כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה. בוועידת אוויאן התחננו קהילות יהודיות במקומות כגון הונגריה ורומניה לעזרה. לפי דו"ח של ועדת פליטים ביולי 1939, לא היו מספיק מממנים או מקומות לאכסן את הילדים. הם הוצפו בבקשות מהורים שהתחננו בפניהם באופן נואש לקבל את ילדיהם; על מכתב אחד, שמוען לנסיכה אליזבת, היתה חותמת, "התקבל ונענה".

לעתים אחים הצטרפו לקינדרטרנספורט יחד, והתא המשפחתי בסופו של דבר נשמר, אך לעתים קרובות רק ילד אחד במשפחה יכול היה להינצל. במקרים רבים, ההורים קיוו שאם ילד אחד יגיע לבריטניה, עצם שהותו שם תאפשר להם להביא לשם בני משפחה אחרים. ביסודו של דבר, על הילדים הוטל העול של הניסיון להציל את משפחתם; הם הצליחו במספר מקרים בלבד.

כשכבר היו בבריטניה, חוויותיהם של הילדים בתקופת המלחמה התמזגו עם חוויותיהם של הילדים הבריטים. לעתים קרובות נעקרו שוב כשהפכו לפליטים בתוך בריטניה – היו ילדים שנשלחו לחמישה בתי אומנה בזה אחר זה. וההצלה, לא בכל המקרים היה פירושה ביטחון: ילד אחד נהרג עם משפחתו המאמצת כשפצצה נפלה על ביתם במהלך ה"בליץ". מספר ילדים נכללו בתכנית רחבת-היקף של שליחת ילדים בריטים לארצות הברית.

מקור וקרדיט : יד ושם

סיפור ההישרדות של רחל פוקס, ילדה ניצולת שואה מאוקראינה

 

מאת: ורדה בן יקיר (פוקס)

רחל פוקס (סובול) נולדה בוויזרודיק אוקראיינה לסבתא רוזה (שאני נקראתי על שמה) ולסבא יעקב (שאחי נקרא על שמו). לאמי היו שלושה אחים ואחות קטנה. ההורים היו איכרים. בשנת 1941 כשבחוץ סופת שלגים עזה דפקו הגרמנים בדלת ביתם והודיעו שכל אחד יכול לקחת צרור של 20 קילו ולצאת לכיכר העיר ומשם  הם נלקחו לגטו וישנביץ. בגטו בכל בית הצטופפו עשר משפחות ולהם חדר שירותים אחד בכל הבית. כל יום היו יוצאים הילדים לעבודה בניקוי השלגים ובתיקון שקים בלים ומעופשים ובסיום יום עבודה, ליד השער היו עורכים חיפוש לבדוק שלא הבריחו אוכל לגטו. הילדים היו מסתובבים בסתר בחוץ להביא מעט לחם או כל סוג אוכל שמצאו.

בשנת 1943 עברה שמועה בגטו שעומדים לקחת אותם להשמדה. בבית בו גרו היה מרתף גדול שחציו היה מלא במים. כל המשפחות ירדו למרתף בתקווה להינצל מהנאצים, אך הבכי של התינוקות גילה את מחבואם. אימי החליטה לצלול לתוך המים וכל משפחתה של אימי יצאה החוצה ושם הגרמנים ירו בכל מי שיצא. מידי פעם נשמעו יריות בחוץ ובמשך שלושה ימים הייתה אמי במרתף עד שנרגעו הרוחות. ביום השלישי החליטה אמי לצאת ממקום מסתורה, עלתה על גג הבית הסמוך והצליחה לקפוץ לשדה של תירסים, אך כמה שוטרים נאצים ירו לעברה, אבל היא הצליחה לברוח עד שהגיעה למשפחה של איכרים. הם לקחו אותה תחת חסותם והחביאו אותה, למרות שידעו שהם מסכנים את עצמם. בזכותם היא נשארה בחיים.

את המשך התלאות שעברו עליה לא הייתה מסוגלת לשתף. שהגיעה ארצה קיבלה אותה אסתר, המטפלת שטיפלה בה בילדותה ודאגה לכל חסרונה. כילדה אני זוכרת כמה סבלה, כאבה והתגעגעה למשפחתה ועד יומה האחרון קיוותה שאולי בכל זאת מישהו ממשפחתה שרד. לא נשארה שום מזכרת שנוכל להתרשם מהמשפחה שלא שרדה, אבל כן נשארה תמונה של אמי ואחיה הגדול שאותה ציירה מזיכרונה.

 מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי 

שוש צוקר ז"ל : הילדה שנמלטה בשואה להרי אורל הלכה לעולמה

 

שוש צוקר נפטרה בשריד

כנראה בעת שמשפחתה נסה מהנאצים במסע מפרך מאדמת פולין הכבושה לעבר הרי אורל, כנראה בשנת 1945, כנראה בחורף, תעלומות עוטפות את עיתוי ומקום לידתה של פיניה רוזה כאילו ענן של מסתורין רבץ אז על הרי אורל, מערפל את סיפורה האישי ואת סיפור משפחתה כולו.

ב- 1948, כשפיניה רוזה בת שלוש, עוגנת ספינה בנמל חיפה וממנה יורדים זוג הורים, מלכה ודוד למפרט עם שלושת ילדיהם, שרגא הגדול, ציפי האמצעית והיא, פיניה רוזה, הקטנה שבחבורה.

האם היו עוד שני אחים בוגרים שנספו? האם היו עוד זוג תאומות פעוטות שנולדו מאוחר יותר ולא שרדו? התשובות לכך נשארו שם, הרחק מאחור, מעבר להרי החושך, מעבר למה שאפשר לזכור אם רוצים להמשיך לשרוד.

מהנמל מגיעה המשפחה לשער עליה, משם עוברת למעברת סלמה וכשרוזה בת 8 הם עוברים לכפר סבא, שם יקבעו את ביתם.

פיניה רוזה הקטנה מתמודדת עם שם חדש כשהרוזה מעוברתת לשושנה, עם תאריך חדש שנקבע כיום לידתה וגם עם היעדרותו המתמשכת מהבית של אבא דוד הסובל משחפת קשה.

בשבע שנות החלמתו של דוד נושאת מלכה לבדה בעול הפרנסה וגידול הילדים. היא עובדת עבודה פיזית, מחזיקה במספר עבודות, מציאות קשוחה. שרגא הבוגר יותר חובר לשומר הצעיר ויוצא להדריך, ציפי עוברת להתחנך בבית זרע ושוש עוברת במסגרת עליית הנוער לקבוץ מענית.

שם, בביתם של שרה ולונקה הוריה המאמצים המגוננים עליה ומרעיפים עליה מטוב ליבם, יכולה שוש בת הארבע עשרה סופסוף לנשום קצת. עבור שוש ימי מענית הם ימים להתגעגע אליהם. עם תום לימודיה היא מתגייסת לנח"ל, עושה טירונות במחנה 80 ועם הגרעין שלה מגיעה לנירים. עם חזרתה למענית היא נשלחת לסמינר חוזרי צבא.

בקרב משתתפי הסמינר בני העשרים וקצת מכונה הסמינר "סמינר ההזדמנות האחרונה", כאילו מי שלא ימצא שם בן/בת זוג כבר לא ימצא לעולם. למזלה, מוצאת שם שוש את יוסי ולמזלו יוסי מוצא אותה. במשך שנה הם חברים ואז מתחתנים. קודם לבקשת הוריה של שוש בטקס צנוע ברבנות בעפולה ואז בחתונה משולשת עם עוד שני זוגות בשריד.

נ' האקונומית המוערכת עד אז בוחרת לחתונה תפריט הכולל פרוסת נקניק ומלפפון חמוץ. התוצאות של התפריט הן ששוש מחליפה את נ' באקונומיה ושתפריט חתונה שכזה לא הוגש יותר בשריד.

כשעוברים החודשים ושוש ויוסי לא מראים סימני היתרבות מתחילות להישמע תהיות ושליחות נושאות מסרים נשלחות לחדרם.

עד היום, לא ברור אם היו אלו המסרים או שמא זה הזוג שהחליט, או שמא שוש החליטה לבדה אבל בסופו של עניין שוש ויוסי הביאו חמישה ילדים לעולם ולפי המורשת שלמדה משרה ולונקה מאמציה במענית אימצו עוד רבים לביתם

בקבוץ עבדה שוש במספר רב של מקומות כמו האקונומיה, חברת הילדים, המוסד החינוכי, הכלבו ומפעל גמל וישבה במספר כל כך גדול של וועדות עד שעלתה סברה שמקימים וועדות בעיקר כדי לשמוע את דעתה של שוש והיו טענות שאפילו בישיבות בהן שוש לא הוציאה הגה דעתה התקבלה לבסוף.

למרות ששוש לא הייתה מלומדת ולא החזיקה בשום תואר אקדמי שהוא, חוכמת החיים שרכשה בחייה והידע העצום שאספה לבדה הפכו אותה למוקד עליה לרגל עבור רבות ורבים שביקשו את עצתה. שלושה תפקידים רשמיים בלבד מילאה שוש בחייה ככל הנראה: אקונומית, סדרנית עבודה וסדרנית רכב ולמרות זאת ניתן לומר שבמשך שנים רבות ניהלה שוש את שריד בפועל וחברי שריד התחלקו לשניים: כאלו שפחדו משוש וכאלו שכנראה לא גרו כאן.

אנו משתתפים מעומק הלב בצערם של יוסי, עמית, נמרוד, זוהר, חגית, שגיא ומקס ובני משפחותיהם היקרים, בצערם של ציפי אהובתנו ובני משפחתה, בצערו של שרגא ומשפחתו ובצערו של קבוץ שריד כולו שהלכה ממנו אישה כל כך מיוחדת, מוערכת ואהובה עד מאד.

  מקור וקרדיט , יבל ברקאי