רקע

מחנה ג'אדו (בערבית: جادو, באיטלקית: Giado) הוקם בלוב תחת שלטון איטליה הפשיסטית כמחנה ריכוז, בבסיס צבאי לשעבר ביישוב בעל אותו שם השוכן כ-180 ק"מ מדרום-מערב לטריפולי. אל המחנה הועברו כ-2,600 מיהודי קירנאיקה, חלקה המזרחי של לוב, ומעל ל-562 מהם מתו ברעב, במחלות ובעינויים ובהוצאות להורג שיטתיות.

סיפור החיים של נילי הנריקטה עצטה (ארביב) מתוך אתר הקשר הרב – דורי

לבחור בחיים: המסע מלוב עד היום

מאת: נילי הנריקטה עצטה (ארביב)

"שלום אני נילי עצטה ואני ונכדי אדיר רוצים לספר את סיפור חיי.

אני נולדתי בלוב, בדרך למחנה הסגר ז'דו. הנאצים האיטלקים עצרו את כולם, ודחפו אותנו למשאיות, במשאית היו מלא אנשים, בלי מים ובלי אוכל. במשך הנסיעה הארוכה אימי התחילה ללדת אותי. אבא שלי צעק וביקש שיתנו לה לרדת מהרכבת ועצרו ליד מנזר שבו נולדתי.

אחרי שבוע שאימא שלי הייתה איתי במנזר, הנזירות אמרו לה ללכת, עטפו אותי בסמרטוטים, ועלו על המשאית הבאה. הגענו למחנה ההסגר בז'אדו, שם חיכו אבא שלי, נורמה אחותי בת הארבע ופינו אחי בן השנתיים. במחנה היה מחלות ולא היה אוכל ושתיה. אימא שלי לא יכלה להניק אותי.

אבא שלי לא רצה לראות את הילדים שלו מתים מרעב ובלילה כשהאור של השומר הסתובב לצד השני, הוא התגנב מתחת לגדר של החיילים. אבי נפצע בכל הגוף כשטיפס על גבעה גדולה כשהחול גרם לו להחליק אחורה. מעבר לגדר אבא שלי ראה כפרים ערבים שמוכרים אוכל. אבי קנה עם הכסף שאסף חלב ממתוק, קופסת טונה ושלושה קילו שעורה. אבי חזר בשלום למחנה.

כשהוא הגיע אימא שלי חיבקה אותו והילדים קפצו עליו מהתרגשות ואז אימא לקחה אבנים מהחצר שמה מהשעורה, טחנה אותה לאט לאט עד שהגיעו לגרגירים קטנים. את הגרגירים ערבבה עם החלב המרוכז וככה הכינה לנו אוכל. כך ניצלתי.

אחרי שמונה חודשים שהיינו במחנה האיטלקים הנאצים הבינו שהם הולכים להפסיד במלחמה והגרמנים אמרו להם שהם צריכים להרוג את כל היהודים, אבל ברגע האחרון שהאיטלקים התכוננו לירות  ביהודים, האיטלקים קיבלו הודעה לברוח כי הבריטים באים לחסל אתכם. וכך ניצלתי עוד פעם.

נשארנו עוד כמה שנים בבנגזי, אבל בשנת 1948 כשקמה מדינת ישראל, התחילו לפרוע ביהודים. חיילים היהודים הגיעו והצילו אותנו, ובמאי 1949 עלינו לישראל באונייה מולדת. אני זוכרת שאבא שלי הרים אותי בזרועות, הצביע על האורות של הר הכרמל ואמר לי: "נילי, תראי, אנחנו בארץ ישראל."

גם בישראל היה לנו קשה, ישנו באוהלים גדולים, כמו מחנה, במיטות ברזל, עם קרש עץ, שישה ילדים ביחד. אכלנו דייסה ואחרי שאכלתי אותה חליתי מאוד. כשהחלמתי לקחו אותי לקיבוץ קרוב לפרדס חנה. שם נתנו לנו עוגת תפוזים ותפוחים, ולימדו אותנו לעשות בובות, וישבנו מתחת לברושים. היה כל כך טוב שם כשאבא בא לקחת אותי הביתה אמרתי לו שאני רוצה להישאר.

אחרי סיום לימודיי בבית הספר התגייסתי לצבא. שירתי בצריפין כפקידה, וגם קיפלתי מצנחים. פעם אחת אפילו עליתי עם צנחנים על מטוס ישן, אבל בגלל רוח חזקה הם לא צנחו ואני חזרתי כמו שעליתי.

אחרי הצבא למדתי גרפיקה, הנהלת חשבונות ובנקאות, עבדתי בבנק שלושים ושלוש שנים. בתל נוף פגשתי את סבא שלכם, שהיה צנחן. הוא קנה לי פלאפל וממש התרגשתי. אחרי זה התחתנו, הקמנו משפחה, וגידלנו את דיקלה, את אימא שלך (נוגה) ואת יהונתן.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת ( קישור )

 

ההישרדות של עדינה קפלן (ארנפלד ) בת 5 בתקופת השואה

“אני יותם ובמסגרת תכנית הקשר הרב דורי בחרתי לתעד את הסיפור של סבתא עדינה.

סבתי, עדינה קפלן נולדה במשפחת ארנפלד. היא נולדה במיכלובצה בסלובקיה בשנת 1939. סבתא עדנה גדלה עם אחותה חביבה בברטיסלבה שבצ'כוסלובקיה. אביה דוד, נולד במיכלובצה, היה עורך-דין במקצועו והיה פעיל בקהילה היהודית. אמה רות, ילידת פרנקפורט שבגרמניה, היתה עקרת בית וגידלה את שתי הבנות הקטנות. עם פרוץ המלחמה ב1939, צ'כוסלובקיה אמנם נכבשה על ידי הגרמנים אבל נהנתה מעצמאות יחסית. הגרמנים סגרו את בתי הספר של היהודים, וכתוצאה מכך ילדים נאלצו ללמוד בבית. סבתי מספרת שנאסר עליהם ללכת לגנים ציבוריים וגם לא היו לה בובות לשחק איתן.

בשנת 1944 הצבא הצ'כוסלובקי החליט להתקומם נגד הגרמנים וכתוצאה מכך הצבא הגרמני פלש למדינה וכבש אותה. באותו יום, סבתא שלי ומשפחתה נאלצו לעזוב במהירות את דירתם בברטיסלבה ונמלטו לכפר קטן סמוך לעיר. הדוור שלהם, תושב אותו הכפר, הכין עבורם שם חדר שאותו הם שכרו. לקראת הבריחה, אביה הכין תעודות זהות מזויפות עם שמות גויים. שם המשפחה החדש שלהם היה דָנְקוֹ.

שמו של אביה שוּנה מדוד לאדוארד, של אמה, מרות לרוּזֶ'נָה, ושל אחותה, מחביבה, לאריקה. שמה של סבתי עדינה לא שונה מכיוון שהייתה בצ'כוסלובקיה שחקנית גוייה ידועה בשם זהה. רוב תושבי המקום השתייכו למשפחה אחת, משפחת קְרישְטוֹף. הבית שהתגוררו בו שכן בקצה הכפר, קרוב מאוד ליער למקרה וייאלצו לברוח. בניגוד לחיים בעיר, בכפר, סבתי בת החמש הרגישה שהיא ואחותה יכולות להיות יותר חופשיות, למשל לצאת לשדות, ובימי חורף מושלגים להתגלגל בשלג. ואף שהיו ילדות צעירות, לא שכחו את זהותן היהודית. כשהגיע חג המולד, משפחתה העמידה פנים ו"חגגה" את מנהגי החג והשירים.

יום אחד, הגיע לכפר בן משפחה רחוק, גם הוא יליד מיכלובצה. ברגע שנודע לו שישנו בכפר עוד אורח מעיירה זו הוא ביקש לפגוש אותו. בלית ברירה אביה הלך לפגוש אותו. כשאותו בן משפחה ראה את אביה הוא זיהה אותו ואמר: "אני מכיר את האיש הזה. לא קוראים לו בכלל דָנְקוֹ. זה ד"ר דוד אֶרֶנְפֶלְד ממיכלובצה, הוא יהודי, אבא שלו היה מנהל בנק וסבא שלו היה רב." זהותם היהודית נחשפה. האיש נסע לדרכו. אחד מבני הכפר, חבר טוב של אביה, אמר שיצא לחפש להם מקום מחבוא. אבל בשובו בערב, הוא בישר להם כי לא מצא מקום. הוא שכנע אותם להישאר בכפר והבטיח להם שלא יחשפו אותם בפני הגרמנים. כספם הלך ואזל, אמה נסעה לברטיסלבה, למכור יהלומים שהיו ברשותם.

הגרמנים שהסתובבו ברחובות לא חשדו בה בגלל תווי פניה הגרמניים ויכולתה לדבר גרמנית שוטפת. היא נגשה לחנות של אישה גויה שעזרה ליהודים וביקשה ממנה למסור את היהלומים לחבר ותיק כדי שימכור אותם. כמו כן ביקשה שאותו חבר יקנה זוג נעליים עבור סבתי. כעבור שבועיים הגיעו הנעליים לכפר אך ללא הכסף תמורת מכירת היהלומים. הוריה היו בטוחים שהחבר שלח כסף אבל לא מצאו אותו. כשסבתי נעלה את נעליה, היא לא הצליחה להכניס את הרגל לאחת הנעליים ואז התברר שהכסף היה מקופל בקצה הנעל.

אביה התיידד עם צעירי הכפר, יחד הם בנו בונקרים ביער הסמוך. באותו הזמן, הגרמנים נסוגו מהחזית הרוסית ועשו את דרכם חזרה לגרמניה, מובסים. בתוך הכפר, סבתי ומשפחתה שמעו את הטנקים הנסוגים ומחשש לפלישת החיילים הם התחבאו ביער בבונקר שאביה בנה. זמן קצר לאחר מכן, הגיע הצבא הרוסי ובראשם גדודי הקוזקים הפראים והשיכורים.

המלחמה הסתיימה ב8 במאי 1945. ימים אחדים לאחר השחרור, המשפחה יצאה מהכפר וחזרה לברטיסלבה, עם שתי המזוודות שאִתן באו לכפר. האחת הכילה בגדים לארבעתם, והשנייה סירים וכלי אוכל. סבתי ואחותה מעולם לא נהנו מחברת הסבים והסבתות שלהן, כולם נספו.

בשנת 1948 סבתי ומשפחתה עלו לארץ ערב מלחמת השחרור. סבתא שלי, לא ידעה עברית ולכן נאלצה ללמוד את השפה ולהשתלב בחיים החדשים שלה בארץ ישראל. 

בשנת 2009, רשות "יד ושם" העניקה למשפחת קרישטוף את אות חסידי אומות העולם בטקס חגיגי בפרלמנט בברטיסלבה.”

מקור וקרדיט :  הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת ( קישור)

https://tinyurl.com/y9t7ednb

בנימין אנוליק , רוץ אל השער בני , קורותיו של נער בגטו וילנה

 

בנימין אנוליק , רוץ אל השער בני , קורותיו של נער בגטו וילנה  ובמחנות באסטוניה  1941-1944

הוצאת בית לוחמי הגטאות  2022.

 בנימין (ביניה) בן משה וסוניה אנוליק נולד בשנת 1926 בוילנה, אח לניסיה (ניסן) (1921). אביו היה מנהל חשבונות. אימו (מיילדת) ואחיו (מנהל חשבונות). ביניה למד בבית ספר עברי מסורתי "תושיה" שהיה ליד ביתם ברחוב שופנה 3.

עם התקרבות הצבא הגרמני אל וילנה ביוני 1941, עזב הצבא האדום את העיר וזמן קצר לאחר מכן, בנימין ומשפחתו הוכנסו לגטו וילנה . אחיו ניסיה שעבד בבית החולים היהודי, סידר להם חדר בדירת עובדי בית החולים. ב-3.9.1943 החלה האקציה בגטו וילנה . הנער בנימין (ביניה) היה לבד בבית, רץ לבית החולים היהודי בוילנה ושם הוסתר על ידי אחיו במחסן בגדי החולים.

בחוץ נשמעו צעדים. אימו הגיעה אליו הניחה תרמיל על גבו וצעקה: "רוץ אל השער בני", אל המשאית שבה היה אחיו ויהודים מהגטו, שהוצעדו לרכבת שהובילה אותם למחנה לעבודות כפיה בקלוגה שבאסטוניה. בסוף ספטמבר 1944 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

ב-2002 תחת השם "רוץ אל השער בני" (הוצאת בית לוחמי הגטאות), הביא בנימין אנוליק  ז"ל  בעדות ישירה ובגוף ראשון את סיפורו האישי של נער יהודי מווילנה, שעבר את ימי הכיבוש הנאצי בגטו ובמחנות הריכוז באסטוניה,

מתוך הספר  המרתק של בנימין אנוליק ז"ל :

"נולדתי במאי 1926 בווילנה בפולין, הצעיר מבין שני אחים. אבי היה מנהל חשבונות ראשי ומורה בבית הספר למנהלי חשבונות. אמי הייתה אחות מיילדת. למדתי בבית הספר העברי ' תושייה'  עד כיתה ח' . שפת הלימוד בבית הספר הייתה עברית, בהפסקות דיברנו בינינו פולנית. בבית דיברו הוריי רוסית. כל הדיירים ברחוב שלנו היו יהודים.

ביוני 1941 נכבשה וילנה על ידי הגרמנים. החלו הגזירות כנגד היהודים. נאלצנו לענוד טלאי צהוב, יהודים רבים נתפסו ברחוב ובבתיהם והועברו לבתי סוהר, חלקם הועברו ליערות ונורו. שלושה חודשים לאחר מכן גורשו כל יהודי וילנה לגטו.

בגטו וילנה הוקצה לנו חדרון בתוך דירה בה התגוררו יחד עשרים וחמישה איש. בחדרון היה לנו שולחן, הורינו ישנו עליו ואחי ואני מתחתיו. אמי עבדה בגטו כאחות תינוקות בבית היתומים שהיה בחצר בית החולים היהודי. אבי עבד אצל הגרמנים מחוץ לגטו ואחי עבד במנהלת בית החולים היהודי ..

במשך שנתיים התקיימו אקציות רבות אשר כללו חטיפת יהודים מרחובות ומדירות מסתור והובלתם לפונאר עד ספטמבר 1943, אז החל חיסול גטו וילנה שנמשך כשבועיים. אחי ואני הועברנו למחנות באסטוניה, אבי הועבר בנפרד לארץ זו ואמי נספתה בימי חיסול הגטו.

באסטוניה עברנו שישה מחנות שונים, הקשה מכולם היה מחנה קלוגה (Klooga) שם פגשנו את אבי ודודי."

אודות מחבר הספר :

בנימין אנוליק, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות וחבר הקיבוץ, ומי שכיהן בעבר גם כמנכ"ל בית לוחמי הגטאות שנים ארוכות.

בנימין אנוליק היה ממקימי התנועה להנצחת שמו ולשימור מורשתו של יאנוש קורצ'אק, ושימש כמנכ"ל האגודה בישראל וחבר הנשיאות של האגודה הבינלאומית על שם קורצ'אק.

בנוסף היה אנוליק חבר מועצת יד ושם, וחבר הוועדה להנצחת חסידי אומות העולם.

נפטר בשנת 2018 . יהי זכרו ברוך !

 ראו גם:

שעון שקיבלו בנימין וניסן אנוליק מדודם ולדימיר פוטשטר לפני שנרצח (קישור לאתר "יד ושם" )

 

הבריחה של הנער חיים הירשמן בן 13 מגטו לודז'

 

מאת: רוברט פילפוט  

"זה היה הרגע שהציל את חייו של חיים הירשמן. בפברואר 1940, הנער בן ה-13 דקר למוות שומר נאצי בגטו לודז', שעמד לירות באחיו הצעיר. הירשמן ברח מהגטו והותיר מאחוריו את משפחתו. מכאן יצא למסע שנמשך שלוש שנים ברחבי אירופה הכבושה, מסע שבסופו של דבר הוביל אותו לחוף מבטחים בבריטניה”.

“במהלך הבריחה הירשמן אימץ שלל זהויות, הסתתר ברכבת שהובילה כוחות של צבא גרמניה ואחרי שהוסתר בלב הרייך השלישי על ידי חברים בוורמאכט, הוא שוטט ברחובות ברלין במדי הנוער ההיטלראי.

הבריחה של הירשמן מהנאצים נחשפת בספר  Escape From the Ghetto  (הבריחה מהגטו) שפורסם לאחרונה על ידי בנו, ג'ון קאר. "זה סיפור יוצא דופן", כותב קאר. "סיפור על נחישות עיקשת, מתוחכמת, חריפה, על רצון לחיות כנגד סיכויים בלתי אפשריים, לעיתים בדרכים חדשניות. אבל ככה הוא כל סיפור של יהודי פולני שהצליח לשרוד את השואה – זה גובל בנס".

הירשמן מת ב-1995, אבל הספר "מבוסס במלואו על הזיכרונות של אבא שלי לגבי מה שקרה לו", אומר קאר. "לאורך השנים הוא סיפר לי ולאשתי את אותו הסיפור פחות או יותר, בעקביות".

מאז יצא קאר למסע משלו בעקבות נתיב הבריחה של אביו מפולין לגרמניה ולצרפת, שם הצטרף הירשמן לקבוצה קטנה שחצתה את הפירנאים תוך סיכון חייהם לתוך ספרד הניטרלית.

בשנים של מחקר וחפירות, קאר הצליח לאתר מסמכים שמאשרים את התאריכים שבו הצליח אביו להגיע מספרד לגיברלטר, שנשלטה על ידי הבריטים, בעזרתו של דיפלומט אנגלי לו סיפר על המתרחש בגטו.

ג'ון קאר הסתמך על רישומי הצבא הבריטי, עיתונים מאותה תקופה וצילום של אביו מ-1942 עם פליטים בצרפת של וישי כדי לאשר את כל פרטי הסיפור.

חיים של זיקית

אחד הרגעים המשמעותיים עבור קאר היה כשפגש את בן דודו של הירשמן, חניק, בלודז', שתיאר בפניו מה אירע ביום ההוא בגטו. "הוא סיפר לי את סיפור הבריחה והוא היה די זהה לדברים שסיפר לי אבי, אז זאת הייתה עדות עצמאית נוספת מהשטח".

חניק סיפר שהיה עד לכך שהירשמן ואחיו, שרוליק, ניסו לצאת מהגטו לכמה שעות כדי לגנוב מזון למשפחתם. אבל שרוליק הסתבך בגדר התיל, וצרחותיו כשניסה להשתחרר גרמו לשומר חמוש להגיע אליו בריצה עם רובה שלוף. חניק ראה את הירשמן, שכבר חצה את גדר התיל, רץ בחזרה, הוציא סכין מתרמילו ודקר את השומר.

העובדה שהצליח להגיע קרוב מספיק אל השומר כדי לתקוע לו סכין בבטן נבעה כנראה מעיניו הכחולות הבוהקות של הירשמן ומשיערו הבהיר – חבריו קראו לו בלונדי – כמו גם היכולת שלו לדבר גרמנית. אלה בלבלו כנראה את השומר, שחשב שהנער פשוט רצה לראות את מותו של היהודי מקרוב.

מראהו של הירשמן, הכישרון לשפות והיכולת להסתוות כזיקית ולהחליף דמויות – כל אלה ימלאו תפקיד חיוני בהישרדותו שוב ושוב בשלוש השנים הבאות. כך גם האומץ והחשיבה המהירה שהפגין כדי להציל את אחיו ממוות כמעט בטוח.”

להמשך הכתבה של רוברט פילפוט

מוכר הסיגריות בן ה-6 שברח מהגטו‎

 

 

הוא היה הקטן בחבורת הילדים שברחו מגטו ורשה במטרה להינצל. הם הצליחו לשרוד בזכות הרבה מאוד תושייה ולא מעט מזל ובחרו לחיות דווקא בחלק הגרמני של העיר: "לא היו חושדים בנו".

מאת: יגאל מוסקו ,    02.05.19

הם היו ילדים יתומים שברחו מגטו ורשה ובעזרת הרבה תושייה, פיקחות וגם לא מעט מזל הם הצליחו לשרוד את השואה. הצעיר שבחבורה היה בן ציון הדר, או בכינוי הפולני שלו - "בולוש". היום, כשהוא כבר בן 83 אבל עם אותו חיוך ממזרי, הוא מספר על התקופה ההיא: "זה היה נראה לי כמו הרפתקה, מלחמת קיום יום יומית".

את סיפורם של חבורת הילדים היהודים כתב יוסף ז'מיאן בספרו "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". הסיפור חוזר פעם אחר פעם ל"בולוש", הכינוי הפולני של בן ציון הדר. סיפורו הלא ייאמן מתחיל בגטו ורשה של תחילת המלחמה.

משפחתו  אז הייתה עדיין בחיים, אך רעבה מאוד. בגלל שהיה קטן, אחותו של בולוש הייתה מבריחה אותו דרך פתחי הניקוז של הגטו במטרה להביא לחם הביתה. "הייתי שר מתחת לחלונות של משפחות פולניות והם היו זורקים לי לחם", סיפר בן ציון. "הם הרי לא ידעו שאני יהודי".

מהגטו הוא ברח בגיל 6, בלי משפחה ובלי הרבה תקווה והתגורר בביתה של פולניה זקנה שהכיר מפעם. "הבנתי את הכל באותו זמן, יותר טוב מהמבוגרים", הוא משחזר. "הם השלו את עצמם שהם יכולים להינצל ואני ידעתי שרק מוות יש שם".

להמשך סיפור החיים באתר N12

רקע

חבורה של ילדים יהודים, ששרדו את השואה לבדם, ללא מבוגרים, כחבורת רחוב בוורשה. הם סחרו בסיגריות ובשיא ה"חוצפה" עשו את זה ממש מתחת לאפם של הנאצים, בכיכר בה שכנה המפקדה הגרמנית. רוב לקוחותיהם היו אנשי אס אס.

בשיאה מנתה החבורה 18 ילדים, בהם 3 בנות. הבוגרים ביניהם בני 16, והקטן ביותר-רק בן 6. הם הסתירו את השמות היהודיים וקראו זה לזה בכינויים: ""שור", "קרנף", "בעל שן", "קציצה", "בולוש", "יורק", "זנק" ועוד. הם חיו כמו משפחה קטנה שבראו לעצמם. ושרדו הודות לעזרה הדדית והגנה על הצעיר.

לאחר המלחמה עלו רוב בני החבורה ארצה. במשך עשרות שנים הם שמרו על קשר, והקפידו להיפגש אחת לכמה שנים גם עם החברים שהיגרו לחו"ל.

בני החבורה עברו את מסלול החיים הישראלי, שירתו בצבא במלחמת העצמאות, והתגוררו בעיר ובקיבוץ. "יורק" דוד פלונסקי, שכל את בנו בקרב על החרמון.

מחבר הספר יוסף ז'מיאן, אף הוא שורד שואה, היה חבר תנועת העזרה היהודית אי"ל, דרכו הצטלבה בזו של החבורה, והוא תיעד את סיפורם ותמונותיהם (הם הצטלמו בכיכר בעיצומה של המלחמה, אצל צלם שעיקר פרנסתו הייתה על חיילים גרמנים שרצו לשלוח תמונת מזכרת לנערתם). הספר "מוכרי הסיגריות" התפרסם בשנת 1961, באותה שנה בה התנהל משפטו של אייכמן.

ראו גם : 

הלך לעולמו "בולוש", מוכר הסיגריות הקטן מגטו ורשה 

 

זיכרונות הנערה היהודייה אינגה דויטשקרון ז"ל על פעילות הגסטאפו של וינה בברלין 1942-1943

"ב1942 החל הגסטאפו של וינה לפעול בברלין . וינה הייתה כבר " יודנריין" , נקייה מיהודים , ואילו ברלין  פיגרה לעומתה . הגסטאפו של ברלין  לא היה זריז דיון. הגסטאפו של וינה היה אמור לטפל מעתה בפינוי יהודי ברלין . השאלונים בוטלו , הגסטאפו של וינה פיתח  שיטה אחרת. הוא הפעיל משאיות ענק  להעברת רהיטים, שבהן  הגיעו אנשי הגסטאפו  הווינאים  אל בתי היהודים שעדיין נותר לחיות בברלין . " עתה התנהל הכול במהירות . האנשים היהודים  נדחפו , בכל מצב שהיו  לתוך המשאיות , ואם זעקו  לילדיהם  או נשיהם, נאמר להם  רק " עוד תפגשו אותם" . אחרי זה נדמו כולם .

קתה רוזנטל , אימו היהודייה של האנס רוזנטל נתפסה כך . " אבל בני ... " ביקשה להסביר . " בנך לא מעניין אותנו " נענתה בגסות והובלה למשאית הרהיטים שהופעלה ע"י הגסטאפו של וינה בעיר ברלין .

משאיות הרהיטים שהפעיל הגסטאפו של וינה בעיר ברלין היו לסיוט  של יהוד ברלין . יום אחד הופיעו גם לפני בית-המלאכה  לעיוורים של ויידט . הם נטלו עמם את העיוורים  היהודים והחירשים -אילמים היהודים , הם אחזו איש בידי רעהו וירדו  במדרגות בשקט אל עבר משאיות הרהיטים שהופעלו ע"י הגסטפו של וינה בעיר ברלין על מנת לאסוף את אחרוני היהודים למחנות האיסוף ומשם למחנות ההשמדה .

מקור

 אינגה דויטשקרון  .  את יהודייה!: סיפור תלאותיי כנערה יהודייה במסתור בברלין הנאצית בתקופת המלחמה. ספריית  מעריב  בשיתוף  יד ושם , 1987 , עמודים 95-96.

רקע ביוגרפי אודות אינגה דויטשקרון

אינגה דויטשקרון נולדה ב-1922 בפינסטרוואלדה שבברנדנבורג, בת למורה בבית ספר תיכון יהודי. ב-1927 עברה המשפחה לברלין. ב-1933, עם עליית היטלר לשלטון, פוטר אביה מעבודתו ונמלט לבריטניה, עוד טרם החלה המלחמה. במהלך המלחמה עבדה אינגה בחנות המכחולים של אוטו ויידט, שתמך בעיקרבעובדים עיוורים וחירשים - חלק ניכר מהם היו יהודים. בעזרתו הצליחה דויטשקרון להתחמק מן הגירוש. מינואר 1943 התגוררה דויטשקרון בברלין עם אמה באופן בלתי-חוקי, והשתיים הסתתרו בעיר כדי לשרוד.

לאחר המלחמה עברה דויטשקורן תחילה ללונדון וב-1972לתל אביב. בשנת 1958 החלה לעבוד בעיתון "מעריב" ופעלה כמשקיפה מטעם העיתון במשפט אושוויץ השני. בשנת 1966 התאזרחה בישראל. בהמשך היא התמנתה לעורכת פוליטיקה בינלאומית והמזרח התיכון ב"מעריב", תפקיד שבו שימשה עד 1988.

מקור

  מחקרים 

Elisabeth Boeckl-Klamper , Thomas Mang, and Wolfgang Neugebauer, The Vienna Gestapo 1938-1945: Crimes, Perpetrators, Victims. (Berghahn, New York and Oxford, 2022).  

סיפור הישרדותה של שרה ויינשטיין , כילדה ביער בתקופת השואה

 

"שמי שרה ויינשטיין, ואני בת 91 .  שרדתי את הגטו, את הכדור שהרג את אמי, את היער ושלוש שנים בלי נעליים "

כשהייתי בת 4 החלה מלחמת העולם השנייה. ילדה קטנה שרק רצתה לחיות, לשחק ולאהוב. נולדתי למשפחה מסורתית וגדולה, חיינו בבית קטן עטופים באהבה. אבא חייט, אמא עקרת בית. היו לי שלושה אחים ושתי אחיות ואני בת הזקונים.

גרנו ליד הנהר. בחורף גלשנו על הנהר הקפוא במזחלות. אמא הייתה מכבסת בנהר, ואני ישבתי על ידה כשרגליי בתוך המים. לא ידעתי שאלה הימים האחרונים עם אמא.

ב־1941 הוצאנו מהבתים וצעדנו לעבר הגטו. שנה ורבע הייתי בגטו ברז'נה ובגטו סטפן. בתום תקופה זו הבינו הוריי שהגרמנים מתכוונים להשמיד את הגטו ואת כל תושביו.

הצלחנו לברוח בעזרת בני משפחה אוקראינית שהיו חברים של הוריי. הם הגיעו בלילה עם עגלה מלאה בקש והבריחו אותנו לביתם. פופל, אב המשפחה, ידע שמי שעוזר ליהודים סופו מוות. הוא סיכן את חייו והחביא אותנו בחדר צדדי.

הכדור שהרג את אמא חדר אלי

בני הכפר שמו לב שפופל קונה כמויות אוכל גדולות מהרגיל. הם עקבו אחריו והבינו שהוא מסתיר יהודים. הם הגיעו לבית, פרצו את הדלת ואמרו לכולנו לשכב על הרצפה. אמא נשכבה עלי כדי לגונן על ילדתה הקטנה. פופל ואשתו נורו ראשונים, ואז ירו על כולנו.

אמא נהרגה. הכדור שהרג אותה חדר אלי. נפצעתי מאוד קשה - הכדור נכנס דרך הכתף שלי ופילח את גבי. גיסתי ושתי התינוקות נרצחו. תושבי הכפר עמדו מחוץ לבית, צהלו ושמחו שהצליחו להרוג עוד יהודים. הם הציתו את הבית ולאחר זמן מה הלכו.

אבא הבין שאם לא נצא, האש תשרוף גם אותנו. הוא צעק: "ילדים, מי שחי - קומו ונברח!". אף אחד לא קם מההלם. הוא עבר מאחד לשני ומשך אותנו - אותי, את אחיי ואת שתי אחיותיי. לקחנו את גופתה של אמי מהבית הבוער, גררנו אותה לקבורה ביער וברחנו לתוכו.

הייתי פצועה, סובלת מייסורים ומכאבים, שכבתי על האדמה רעבה, צמאה, מלוכלכת, חלשה וקודחת מחום, במינוס 20 מעלות, מכוסה בעלים וענפים. היער הוא עצום ומפחיד, אין מים, אין אוכל, גם לא נעליים, ואין מחסה.

שלוש שנים באותה שמלה

ביער היינו שלוש שנים. חיינו כמו חיות. אני הייתי עם אותה שמלה שלבשתי כשברחנו מהבית הבוער, בלי נעליים לרגליי. יצאתי מהיער בת 9 וחצי ושקלתי 15 ק"ג.

ביום שבו המלחמה הסתיימה נרצח גם אבי על ידי תושבי הכפר הסמוך. נשארנו אני ושתי אחיותיי לבד בעולם, מחכות על המדרכה לחזרתו של אבא.

נדדתי בין עשרות בתי יתומים, עד שהגעתי לישראל, לקיבוץ שקלט אותי והיה לי לבית. הקמתי משפחה כשנישאתי לאברהם, זכרו לברכה, גם הוא שורד שואה. נולדו לנו שלוש בנות, שישה נכדים, שלוש נינות והרביעי בדרך.

בני משפחתי, שנמצאים בגן עדן, מסתכלים עלי מלמעלה ונמצאים איתי בליבי כאן, ורואים את הילדה המלוכלכת, הרעבה, שלא החליפה שמלה שלוש שנים, עומדת כאן זקופה ומדברת בפני העצרת הכללית של האו"ם."

לסיפור החיים המלא שפרסמה שרה ויינשטיין ב27 לינואר באתר " ישראל היום"

קישור

המחברת במגירה של אמא: סיפור ההישרדות הבלתי יאמן

מאת: יפית פרץ , Mako

יומן שכתבה רבקה זלוטניק בגיל 21 מתעד את סיפור חייה המדהים:

 הישרדותה של נערה בת 16 שראתה את משפחתה נרצחת בשואה, חייתה שנתיים בשדות על גרעיני תבואה, ומעבר ממקום למקום. בתה הפכה את היומן לספר: "היא הלכה בשלג, ללא נעליים. בקיץ היא הכינה לעצמה מחסה בשדות. ככה יום אחרי יום".

השוטר שלחש לה "ברחי", והמחברת שחיכתה ליד המיטה.

במשך שנים המחברת הזו שכבה במגירה ליד המיטה של אמא שלי, רבקה זלוטניק. בכתב יד עגול ומוקפד, בעברית יפהפייה שלמדה עוד בפולין, היא כתבה שם את מה שהלב לא תמיד היה מסוגל להגיד בקול.

היא כתבה על הנערה בת ה-16 שנותרה לבד בעולם. היא כתבה על השנתיים שבהן הבית שלה היה שדות חיטה פתוחים ובורות מסתור. היא כתבה על נס ההצלה המטורף שלה -בזכות "שליף" במתמטיקה שהכינה לנער נוצרי בבית הספר. אותו נער הפך לשוטר, וברגע האמת הוא זה שלחש לה לברוח והציל את חייה.

פורסם 27.01.26, באתר   MAKO

קישור לכתבה של יפית פרץ

 

 

סיפור הצלתה של ורה – ציפורה פרידמן ז"ל שהייתה ילדה בשואה בבודפשט

 

מאת: בית העדות להנחלת זיכרון השואה

ביום רביעי, ג' בשבט (21.1.26), הלכה לעולמה ורה-ציפורה פרידמן. אישה שסיפור חייה הוא עדות חיה לכוחה של הרוח, ודמותה תמשיך להאיר בלב המבקרים בבית העדות.

מסעה של ציפורה החל כפליטה מווינה בגיל חמש, מייד לאחר ליל הבדולח. כשהייתה בת 11, בשיא התופת בבודפשט, הגיעה ההצלה מכיוון בלתי צפוי: פנחס (טיבור) רוזנבאום נכנס לביתה במדים נאציים. הפחד המשתק הפך לתקווה רק כשהוא החל לדבר ביידיש והוביל אותה ואת אמה אל מקום המבטחים - בית הזכוכית.

כיום, סיפור ההצלה הנועז של אותו מבנה מונצח במיצג בית_הזכוכית בבית העדות בניר גלים. ציפורה הייתה חלק בלתי נפרד מהמיצג הזה; היא העניקה קול ופנים למציאות הבלתי נתפסת של החיים "תחת השולחן" - אותם שולחנות עבודה ענקיים שהפכו למקלט עבור משפחות שלמות. היא תיארה כיצד מזוודה אחת קטנה הפכה לעולם ומלואו עבור אדם: היא הייתה הארון שלו, והקיר היחיד שסיפק שבריר של פרטיות בתוך הצפיפות המשתקת.

תחת אותו גג בבודפשט שהה גם מאיר פרידמן ז"ל, שהיה לשותפה לחיים. יחד הם עלו לארץ, הקימו משפחה ענפה והיו ממקימי בית העדות, מתוך שליחות להנצחת גבורת יהודי הונגריה.

עבור ציפורה ומאיר, בית העדות לא היה רק מפעל הנצחה אלא שליחות משפחתית. כיום בנם, עמיהוד, ממשיך את פועלם כחבר בהנהלת המוסד, ונושא בגאווה את לפיד הזיכרון שהותירו אחריהם.

ציפורה זכתה לראות את סיפורה האישי הופך למפעל הנצחה חי ונושם. היא לא רק שרדה את ההיסטוריה - היא עזרה לעצב את הזיכרון שלה עבור הדורות הבאים.

אנו משתתפים בצער המשפחה.

יהי זכרה ברוך.

קישור לפוסט של דף "בית העדות"

https://tinyurl.com/ms2ehc4j

 

סיפור ההישרדות של לאה בלומנקרנץ-פריד , ילדה בת 5 בתקופת השואה

 

 חלק א' :  סקירת הספר ע"י ד"ר דינה לוין

הספר "ריקוד השמחה והעצב" מאת לאה בלומנקרנץ-פריד יצא לאור בהוצאת בית לוחמי הגטאות בשנת 2005 

"לאה נמסרה על ידי הוריה בגיל חמש לידידת אמה ינינה בניסיון להצילה ממות כמעט בטוח בגיטו טרנוב. כבר בגיל חמש מתגלה פן דומיננטי באישיותה הסקרנות. אלא שהסקרנות לטבע, "לראות את השמים, להריח ולהתבשם" (עמ' 16) לפתוח את החלונות לנשום את האוויר ולצעוק בהתפעלות בקריאה אה! כמעט עלו לה בחייה. השכנה גלתה שבבית זה מוסתרת ילדה יהודייה ואז ינינה הגויה חברתה של האם נאלצת לקחתה למנזר שם חיה שלוש שנים.

כבר בגיל חמש לאה היא בעלת מודעות עצמית גבוהה. היא חשה רגשי אשמה על מעשי הקונדס שעשתה, ולכן מסכימה בדומיה לתוכנית ההצלה החדשה. לאה ילדה נבונה לומדת במהרה את סיפור הכיסוי:

"מעתה שמך ינינה ולא לילה. אני דודתך, אחות אימך. אימך נהרגה בהפצצות בוורשה ואביך נהרג כשלחם בשורות הצבא הפולני. מאחר שאין לך איש מלבדי, החלטתי לגדל אותך פה במנזר. הנזירות אינן יודעות שאת יהודייה. רק אני יודעת ואת שותקת ולא מגלה לאיש שום דבר". (עמ' 18)

שם במנזר הוטלו עליה מטלות חקלאיות. היא עבדה בלול , אספה ביצים חלבה את הפרה הגי'נג'ית ובשובבות ילדותית זחלה מתחת לבטנה לשתות ממנה חלב מקציף וטעים להפליא. לאה הילדה אינה מוותרת על מנעמי החיים המועטים שנקרים בחייה ומנצלת אותם עד תום. וכשסיימה עבודות אלו נאלצה להבריש את רצפת העץ ולאחר מכן להאכיל את החזירים.

"הממונה" במנזר מבינה שלפניה ילדה אחראית והיא מקבלת תפקיד חדש להביא אוכל ליהודים המוסתרים מעל לרפת. שובבות של ילדה הצמאה לחופש ולהנאות פשוטות של החיים עלו לה בהצלפות ובכליאה בדיר החזירים, שם שרצו העכברושים. מכות מצד ה"ממונה", זריקתה לפרוזדור הקר לשנת לילה כשעל גופה שכבה של זוהמה כינים ופצעים כל אלה רק הגבירו בה את הצימאון לאהבה לרוך ולהתרפקות. אין פלא שחלתה בדלקת ריאות כשבנשמתה עצבות גדולה.

מפלט לתחושות קשות אלו היא מוצאת בכנסיה בה יכלה להתחבר לדבריה, "למה שלמעלה מאתנו". (עמ' 28)

כדי להבין כיצד יכלה ילדה כה קטנה לשרוד את תקופת השואה בתנאי פתיחה כל כך קשים, בתנאי קור פיזיים ואנושיים כאחד, ללא אהבת אם ואב עלינו לבחון את אישיותה המיוחדת שנתגלתה כבר בגיל צעיר. סקרנות טבעית, כוח התמדה, אהבת הטבע וכל מה שמצוי בו, הסתכלות אופטימית בליווי נפש פיוטית בעלת אינטליגנציה גבוהה שמצליחה להתאים עצמה לסובב אותה כל אלה סייעו לה להסתגל לחיים במנזר.

על כוחות הנפש הגדולים שהייתה צריכה לגייס יעידו דבריה:

"הדחקתי תחושות של קור והדחקתי תחושות של פחד. כל חיי נשארתי ילדה בת חמש, שאין לה יד כדי לתפוס בה, שאין לה גוף להישען עליו, שאין לה עיניים לפגוש ולהביט בהם. כמו בובת העץ של סבא ג'פטו ניסיתי לייצב את רגליי ולעמוד". (עמ' 34).

עם השחרור הגיעה סבתא, אם אמה והוציאה אותה מן המנזר ( הוריה נספו בשואה ( . לכאורה לאה שנצלה מהתעמרותה של אם המנזר אמורה הייתה להגיע למנוחה ולנחלה, אלא שדווקא השחרור הפיזי העצים את הבעיות התיאולוגיות, שהרי היא נוצרייה והסכימה לעזוב את המנזר רק בתנאי שסבתא היא נוצרייה. כשגלתה את האמת שוב חשה שמשקרים לה. אלא הסבתא הייתה " אישה חכמה וידעה לרפא אותי ממשוגותי בשקט ובתבונה". ( עמ' 32). המודעות העצמית וכושר ההחלטה שאפינוה עד עתה באים לידי ביטוי בנחישות דעתה לעלות לארץ. כשהיתה בת תשע וילדים ברחוב צעקו "ז'ידים לכו לפלסטינה". (עמ' 37). היא באה לסבתה ואמרה לה: "אני רוצה לנסוע לפלשתינה ומה שיותר מהר יותר טוב" (עמ' 37).
חלקו השני של הספר הוא תיאור עלייתה לארץ כשהיא מובאת לבית סבה וסבתה מצד אביה .

להמשך סקירת הספר שכתבה ד"ר דינה לוין ( פורסם באתר "דעת" , 2006 )

 חלק ב' : ד"ר שרון גבע ,על הספר "ריקוד השמחה והעצב" של לאה בלומנקרנץ-פריד ( קישור) .

 

 

 

כיצד ניצלה מאיה כץ , ילדה בת 6 , ממסע ההרג של הנאצים בנהר הדנובה בבודפשט ?

 

"כשהגענו לבודפשט אבא הכניס את ילדי המשפחה לבית יתומים, הוא ואימא וסבתא מצאו מקלט בבית הרוס שאיתר בעיר ".

חמישים בתי ילדים הוקמו בבודפשט , רובם, לאחר עליית " צלב החץ" לשלטון בהונגריה. בבתי ילדים אלה מצאו מקלט ילדים יהודים עזובים, יתומים  מאב, מאם או משניהם. תנועות הנוער הציוניות  קיבלו  עליהן  את  תפקידי הניהול, ההדרכה והספקת המזון והציוד.

כותבת מאיה כץ בספר זיכרונותיה המרתק : "את הילדים מבית היתומים שבו שהינו אספו הגרמנים והובילו לדנובה. היה קור אימים  , הם האיצו בנו להמשיך ללכת לכיוון הנהר, אך רגע לפני מותנו הוודאי התחולל הנס : מטר פצצות שהתרסקו מכל עבר פיזר את אנשי השיירה, כולל השומרים, שברחו כדי לחפש מחסה. "

"הייתה זו עבורנו הילדים הזדמנות לברוח ולהינצל ככל האפשר. "

"אני וילדי משפחתי האחרים רצנו לכיוונים שונים בבודפשט . . "

"הייתי לבד. לראשונה בחיי ללא אבא שידריך אותי מה עלי לעשות . רצתי לעבר הבניינים ההרוסים בבודפשט שהיו בקרבת מקום. מקצתם היו שרופים לחלוטין, אבל ההריסות היו מקום מסתור. הפעם החלטתי על גורלי בעצמי , ילדה בעיר מופגזת עולה בלהבות. הסתתרתי בין הריסות הבניינים בעיר בודפשט ."

לאחר כמה שעות של הסתתרות במבנה נטוש בבודפשט עברה, במקרה, במקום אישה הונגריה זרה ואספה את מאיה בת ה6 לביתה ודאגה לה למזון ולינה.

כותבת מאיה כץ בספר זיכרונותיה המרתק : " למשפחה של האישה שהצילה אותי היה מפעל  טקסטיל גדול. רק לימים הבנתי שהיא הייתה יהודייה ולא רצתה לחשוף את זהותה פן תיתפס ."  

"אינני יודעת מי היא והיכן היא כיום, רציתי להודות לה על שהצילה  את חיי, אני  חבה לה תודה כמו לאם שנייה" .

"מפעם לפעם הייתי משקיפה על הדנובה. לא ידעתי  אז היכן יצחק , אחי  שהיה גם  בבית  היתומים בבודפשט. העיר הייתה אפופה עשן והדנובה , שהייתה יפה כל כך בימים שלפני המלחמה הייתה צבועה בדם יהודים".

"אחרי המלחמה, כשנדמו קולות התותחים ורק האימה וההריסות היו בכל מקום אבא מצא את אותה אישה טובת הלב. "

הילדה מאיה כץ שבה להיות עם הוריה שהסתתרו אז גם בעיר בודפשט .

מקור וקרדיט :

חנן עזרן, מאיה כץ, אני מוק – אף לא הגה : סיפורה של מאיה כץ – ילדה בשואה , הוצאה עצמית, 2013 ( עמודים 83-86 ) .

 

 

 

 

מוניקה ברזל, ילדה בת 5 ,סיפור ההישרדות בעיר ברלין

 

מוניקה ברזל הדליקה אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה  (2025) 

מוניקה ברזל נולדה בשנת 1937 בברלין. אביה אויגן היה רופא ואמה עדית הייתה אחות חדר ניתוח. אויגן ברח לאנגליה ועדית נאלצה לעבוד שעות רבות בבית החולים היהודי בברלין כדי לפרנס את המשפחה, על כן מוניקה גדלה לצד סבתה גרטרוד. השלוש גרו בחדר אחד בבניין דירות בברלין. בשל המחסור, רוב זיכרונותיה של מוניקה נוגעים למזון.

בספטמבר 1942 גורשה גרטרוד בשילוח לגטו טרזין, שם נרצחה. מוניקה נאלצה לעבור לגור עם אמה בבית החולים. עד השחרור התהלכה מוניקה בבית החולים ללא מסגרת, והרופאים, האחיות והמטופלים היו חבריה היחידים.

בסוף פברואר 1943 בוצעה אקציית בתי החרושת בברלין: פועלי כפייה יהודים רוכזו ושולחו לאושוויץ כדי שברלין תתרוקן מיהודים. במאי ציווה הגסטפו על ולטר לוסטיג, מנהל בית החולים היהודי, לצמצם את סגל העובדים. הוא נאלץ לבחור 300 בני אדם שישולחו לאושוויץ. מוניקה ישבה ברכבת השילוח וחיכתה, אך לאחר זמן מה הורו לה לרדת מהרכבת.

מקור וקרדיט :  להמשך סיפור החיים באתר "יד ושם " ( קישור )

בצילום : בית החולים היהודי בברלין , 1940

סיפור החיים של אניטה שפירא כפעוטה בתקופת השואה

 

אניטה שפירא, שנולדה ב–1940 בוורשה, הושארה כפעוטה במנזר פולני במלחמת העולם השנייה, הוריה נספו בשואה והיא נאספה על ידי משפחה אחרת שעלתה עמה לישראל. 

מתוך הספר המרתק:   אניטה שפירא , "ככה  זה היה ": סיפור חיים  , הוצאת עם עובד , 2022 .

 "מה מסוגלת לזכור ילדה בת שנתיים וחצי ? היא לא זכרה הרבה דברים .

נותרו תמונות מעטות שנחרטו בזיכרונה . הזיכרון הראשון שלה היה של סבתא שרוחצת אותה באמבט קטן עשוי מעץ שניצב על שולחן, ומעליו נורת חשמל חשופה . האם זו הייתה סבתא באמת או אולי שכנה ? אין את מי לשאול .

הזיכרון השני היה חציית החומה של הגטו : לילה . היא בזרועות אימא פליציה . חומה של לבנים אדומות ומעליהן שברי זכוכית ופס תיל דוקרני .

מעברה השני של החומה מסתובב מישהו מפחיד ופנס בידו . היא אמרה משהו, ואז אמרה לה אימא : "ששש ! " והיא נרדמה . כשהתעוררה כבר היה בוקר, והיא נמצאה במקום שנראה כמו כיתה, בביתן מעץ, ואימא, שאת פניה איננה זוכרת והיא כמו צללית, דוחפת ומעודדת אותה להתקרב לאישה ולילדות שהיו שם . האִם נפרדה ממנה בנשיקה ? בחיבוק ? לא זוכרת . כשנעשתה בעצמה אם לילדה, הייתה עוקבת אחריה וחושבת : כך אני נראיתי כשאימא נפרדה ממני . האם אני הייתי מסוגלת להיפרד מילדתי ? אילו עוצמת ייאוש וודאות של כיליון, אילו כוחות נפש נדרשו למעשה הזה ? ! הזיכרון הזה עבר גם לדור השלישי : בִּתה גם היא עקבה אחרי בִּתה הפעוטה וחשבה, מה עובר בראשה של ילדה כזאת שמיום למחרתו מנותקת מאימה ? היא לא זכרה .
אין בסיפור המעשה פרטים יוצאי דופן, לא סיפורי זוועות ולא סיפורי
גבורה : סיפור נדוש שכמותו היו אלפים בזמן ההוא . ילדה יהודייה שגדלה  בגטו ושבגיל שנתיים ומשהו השאירה אותה אימא במנזר . היא לא זכרה סבל מיוחד . אולי היה רעב – היא זכרה לטובה שפעם אחת קיבלה תפוח אדמה שבושל בקליפתו והיה רך .

 זה היה מעדן . אבל כולם רעבו . אולי לא היו בגדים להחלפה . גם זה ייתכן – בשיחה עם ילדה שאיתה התיידדה היא הבטיחה לעשות לה שמלה מפרחים . אך לא היה זה מחנה הסגר והיא לא חוותה סבל גופני או השפלה . הייתה הפרֵדה מאימא והייתה תמונת עתיד שכנראה אימא פליציה עמלה להחדיר לה לזיכרון : אבא ( שהתגייס לצבא הפולני ונסוג עימו לרוסיה ) עתיד לחזור אחרי המלחמה ולקחת אותה .

כתם לידה על כתפה הימנית קיבל משמעות חשובה : זה כדי שאבא יוכל לזהות אותה . האם אבא ידע שהיא נולדה ושיש לה כתם לידה ? לא יודעת .

כשהייתה בת 18 נודע לה שהוריה נישאו בשנות השלושים ולא נולדו
להם ילדים אחרים . אביה, בולק לאכר, היה עורך דין, וככל האקדמאים קיבל דרגת קצונה בצבא הפולני ונסוג יחד עימו מזרחה עם התקדמות הגרמנים .
בדרכם מזרחה הם עברו בווהלין, בעיירות שמהן באו גם ההורים המאמצים  רוזה ובנו . פליציה הייתה אמורה לבוא בעקבותיו . הגבול על נהר הבוג, שחצץ בין שטח הכיבוש הגרמני לזה הרוסי, עדיין היה עביר . אך אז התברר שפליציה בהיריון, והיה זה היריון יקר מכדי לסכן אותו בנדודים . אביה של אניטה בולק ניסה לשוב לוורשה, נתפס בגבול בידי הצבא האדום ונשלח לעבודת כפייה במכרות, ולא שב ממנה . או אולי נתפס בידי הגרמנים ? לא יודעת . אך האם  פליציה לא ידעה על כך . אולי היא כתבה לו שנולדה להם בת ויש לה כתם על הכתף ? עדיין לא הייתה מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה .

מה עלה בגורלה של אמא של אניטה,   פליציה ? לפי אחת הגרסאות, בדרכה חזרה מן המנזר באוטווצק לוורשה היא זוהתה כיהודייה בתחנת הרכבת ונורתה במקום . היה קל לזהות אותה : היא הייתה כהה ובעלת יופי יהודי ספרדי, אולי הוכחה לכך שיהודים מספרד הגיעו גם לפולין . מוטב למות כך מאשר בטרבלינקה.

מימיה במנזר אניטה  זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי לחם הקודש שהיו קשים לבליעה . היא לא זכרה חום או איבה . זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים . זמן ששורדים בו.
היא זכרה נדודים של חניכות המנזר ממקום למקום בשל ההפצצות . אולי היו אלה בסך הכול מעברים בין שני מנזרים ? ילד אינו יודע להעריך מרחקים .

ויום אחד באו אנשים ולקחו אותה מהמנזר . איש לא אמר לה מה ומי המציאות הייתה נוזלית מאוד, והיא הייתה המושא של סיפור המעשה, לא יוצרת שלו . היא לא זכרה את האנשים אך התרשמה מאוד מהעצים שברחוב שולי הדרך, ככל שהמכונית התקדמה בנסיעה . אלה היו חיילים יהודים בצבא הפולני, שאספו ילדים יהודים והביאו אותם לבית יתומים של הג'וינט או של ארגון יהודי אחר . ושוב חזר המחזה של שינה והתעוררות למציאות חדשה . היא נרדמה במכונית והתעוררה בבית היתומים . כשהתעוררה, אחד המדריכים חייך אליה ואמר לה דבר-מה שהשתמע ממנו שהיא יהודייה, והיא מיהרה להכחיש בתוקף את הקביעה הזאת : "לא לא, אני לא ! " ואז הוא אמר לה במאור פנים : "אל תדאגי, כאן כולנו יהודים . לא צריך לפחד יותר" . אך הייתה חרדה באוויר : אנשים התלחשו שילדים יהודים מבית היתומים הוכו בידי נערים פולנים . והייתה תחושה שזה עוד לא נגמר .

יום אחד באה למקום אישה צעירה ולקחה אותה מבית היתומים . מי היא הייתה ? אולי חברה של  האם פליציה שהשביעה אותה לקחת את ילדתה אליה לאחר המלחמה, עד שאבא יחזור ? האם הייתה יהודייה ? האם הייתה פולנייה ? לילדה בת החמש ( אולי קצת פחות ) לא ניתן שום הסבר . היא קיבלה את תהפוכות המציאות בהשלמה, בציפייה לסוף המסע . בדרך מבית היתומים הן עברו על פני הריסותיה של ורשה, שנתקבעה בזיכרונה כגל חורבות .

המשפחה שאימצה אותה הייתה משפחה חמה, מחבקת ומן הרגע הראשון גם אוהבת : אימא רוזה הייתה הדמות הדומיננטית, אבא בנו היה אדם טוב לב וקיבל את מרותה . כאשר מסיבה כלשהי ( בדרך כלל מסיבה כספית ) היו לו השגות על מה שהיא ביקשה לעשות, היא הייתה פוסקת ביידיש : "מוכרחים" .
נו, מוכרחים אז מוכרחים . דודה אינה ודוד פיניק ( האח של רוזה ) היו טובי ב ומחבקים . תינוק בבית עושה טוב ללב . מארק היה תינוק שלו וחמוד, והיא התקשרה אליו כמו לאח . לא בלי רגשות קנאה ונחיתות של מי שאינה באמת שייכת, מאומצת : כשאבא בנו לקח את מארק על הידיים, היא תבעה שייקח גם אותה, להפגין שוויון .
היא הגיעה אליהם בדצמבר 1945 .

מזיכרונותיה הראשונים מן המדינה הצעירה: כיתה א', המורה התעקשה לקרוא לה "חנה". "אף פעם לא רציתי להחליף את השם. אני זוכרת שנתנו לנו ספרי קריאה והאימהות יצרו להן עטיפות בד. אמא רקמה את השם 'חנה' על העטיפה, אבל אני התקוממתי, ושנה אחרי זה חזרתי לאניטה". 

  ראו גם :

אריאנה  מלמד , "הנפש החצויה של אניטה שפירא?, עיתון " הארץ" , 15 לפברואר 2020 ( קישור)