ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 31 בינואר 2021

ליאון קובנר ז"ל : תמצית ההוויה הישראלית ,נער באושוויץ, לוחם פלמ"ח , רב-חובל , מורה לימאות , אמן

 



2021-1927 

מעבודות הכפייה באושוויץ לציד לווייתנים בסקנדיבניה

ליאון קובנר הותיר סיפור חיים לא רגיל. אחרי שאיבד את משפחתו בשואה, הוא יצא למסעות חובקי עולם, ואף פעם לא שכח לראות את הטוב. החודש נפטר בגיל 94

מאת : עופר אדרת , מדור אחרי מות , עיתון " הארץ"

הוא נולד ב–1927 בלודז' בפולין. אמו, פסה (פולה), באה ממשפחה של חסידי גור. חרף היותה אשה ובת למשפחה חסידית, יצאה ללימודי דוקטורט במדעי הרוח בקרקוב. אביה, הרב בנימין לוי, הקים מפעל טקסטיל בלודז'. אביו של קובנר, איליה (אליהו), עסק אף הוא בתחום, כשניהל את מחלקת האריגים במפעל אחר. הוא בא ממשפחה של "אפיקורוסים מוחלטים", כדבריו. אבי־אביו היה מורה למתמטיקה וללטינית, שהקים גימנסיה. אח של אביו היה הצייר יוסף קובנר.

עם הכיבוש הגרמני גורשו בני המשפחה לגטו, שם גויס אביו למשטרה ואמו פתחה מכבסה. קובנר הועסק בבניית דגם מיניאטורי של חיי היהודים, בפיקוח הגרמנים, שנועד כנראה להיות שריד אחרון לקהילה אחרי שתיחרב. בעבודה זו הכיר את הציירת והמשוררת מלה פוגלבאום, והיה אחד ממעריציה שראו בה מורה רוחנית.

בקיץ 1944 גורשה המשפחה לאושוויץ, שם איבד את אביו, אמו ואחותו הקטנה נינה, שאותה הציל במו ידיו קודם לכן מאקציה בגטו. קובנר הועסק בעבודות כפייה בתיקון קרונות של הרכבת הגרמנית במחנה גלייביץ (גליביצה), ושרד.

ב–1945 חזר ללודז' ונרשם לאקדמיה לאמנות, אבל אז החליט לוותר על קריירה בתחום, ויצא למסע הרפתקאות חובק עולם. "הייתי מאוד יצרי, עזבתי הכל ונסעתי לפראג, לאשה צ'כית יפה, קצת מבוגרת ממני, שהתאהבתי בה עוד בגטו", הוא סיפר. הרומן לא צלח, וקובנר הצטרף לגרעין "קיבוץ בוכנוולד", קבוצת ההכשרה שהקימה לימים את קיבוץ נצר סרני. בהמשך, כשעלה לארץ באוניית מעפילים, גורש לקפריסין. משם הוא נמלט לאחר שחפר תעלה מתחת לגדר, עלה על ספינה והגיע לארץ.

בהפוגה השנייה של מלחמת העצמאות, הצטרף קובנר לחטיבת הראל ולחם בירושלים ובנגב. הוא סיים קורס מ"כים בהצלחה, אך לימים הודה: "עד היום אני לא מבין מה לימדו שם, כי לא הבנתי מלה בעברית". ואז, יום אחד אחרי המלחמה, רכב על אופניו ליפו, וגילה את הים. תחילה עבד כמלווה בסירות של דייגים ערבים, בתקופה שבה הם חויבו להעסיק "משגיח" יהודי. "חתרתי בסירה הקטנה של ערבי זקן ודייג מאוד מנוסה", הוא סיפר. "ישנתי אצלו במחסן, קיבלתי שרירים יפים מהחתירה והשווצתי בנמל בלי חולצה". בגיל 22 הוא התגייס לקורס חובלים בחיל הים ושירת כמפקד ספינה צבאית בכינרת.

אחר כך הפליג מסביב לעולם, ואז, בגיל 30, סיפר, "החלטתי לעזוב הכל ולברוח". היעד הבא היה סקנדינביה, שם למד לצוד לווייתנים. כשחזר "הכריז על עצמו כעל חלוץ ציד הדולפינים השורצים לרבבותיהם בים התיכון", כפי שדווח באחד העיתונים. "בעומדו על סיפון ספינה קטנה בנמל יפו, כשהוא לבוש רק מכנסי חאקי, חבל כרוך סביב מתניו וממנו תלוי פגיון ארוך, הוא דומה יותר לצאצא של הוויקינגים מאשר לאיש־ים ישראלי", נכתב עליו ב"מעריב".

לימים חזר ליבשה, היה למורה לימאות והכשיר דורות של ימאים ברחבי הארץ. לאמנות הוא חזר בשלב מאוחר יותר, כשעסק בתכשיטנות. הוא הותיר אחריו את אשתו, כרמלה, שאותה הכיר כשעצר לה לטרמפ עם אופנוע המרוצים שלו, שלושה ילדים (רותם, היסטוריוןאליסף, אמן, ונעמי, שנקראה על שם אחותו, נינה) ושמונה נכדים.

לכתבה המלאה של עופר אדרת

 ראו גם :

צייד הדולפינים הישראלי הראשון (והאחרון)

בשנות החמישים הופקד לאון קובנר על חיסול הדולפינים בחופי ישראל. הם הפריעו לדייגים במלאכתם. המבצע הסתיים מוקדם מהצפוי עקב מחסור בכדורים (קישור)

 


אמא לא הפסיקה לחפש": 75 שנים אחרי שהופרדו באושוויץ, נמצאה הילדה האבודה

 

ניר (שוקו) כהן

בתופת של מחנה ההשמדה נלקחה התינוקת אוה מאמה, שלא חדלה מלחפש אחריה ולא האמינה כי נספתה באושוויץ. על ערש דווי ביקשה מבנותיה להמשיך בחיפושים. 


בדיקת די-אן-איי ומחקר של צוות
MyHeritage  גילו להן, באיחור של שמונה עשורים, את הסיפור המשפחתי הלא-ייאמן. עכשיו הן מחכות להתאחד עם בת אחותן האבודה, שחיה מעבר לאוקיינוס

 להמשך הכתבה


אלה שנותיי האחרונות – אחיה אותן כאן": ניצולי שואה , שהיו ילדים בשואה , שעלו השנה לישראל

 



ארנולד קלבס (87) נולד בליטא. הוא היה בן 8 כשהמלחמה פרצה ובן 12 כששוחרר אחרי 12 מחנות. "הייתי בהעברה הראשונה של ילדים שהגיעו לאושוויץ שלא נרצחו באותו יום. שאלתי את שומר האס-אס לאן לוקחים אותנו, והוא ענה: 'שתוק יהודי'. היינו 129 בנים מול המשרפות ושמעתי את החיילים תוהים מה לעשות. אחד מהם אמר 'תנו להם ללכת למחנות'".

ארנולד הופרד מאימו ואחותו ובאושוויץ, ונזכר בפעם האחרונה שראה את אביו: "שלחו את הילדים לדכאו. אבי עמד לידי ואמר להתראות. היו קצינים מכל כיוון, כל תנועה שלי או שלו היו יורים בנו. מילותיו האחרונות היו 'תזכור את הכתובת בארה"ב. אם נשרוד, נעבור כולנו לשם'. אני זוכר את הכתובת הזו עד היום". אימו ואחותו שרדו, ואחריה התחילו חיים חדשים בארה"ב.

באוגוסט  2020 עלה ארנולד לישראל אחרי שאשתו בתיה נפטרה. "זו הייתה משאלתה להיקבר בישראל. הבאנו אותה לכאן להיקבר ואני ובתי החלטנו גם לעלות". זאת אחרי שנים שבהן לארנולד היה קשר עמוק עם ישראל, אך החיים הובילו אותו להישאר בארה"ב שם ניהל מרפאת שיניים.

מקור


יום שישי, 29 בינואר 2021

הוריש 2 מיליון אירו לכפר צרפתי שהסתיר אותו

 




בתקופת המלחמה היה אריק שוואם נער יהודי שהוא ומשפחתו הוסתרו על ידי תושבי כפר צרפתי

גבר מאוסטריה השאיר בצוואתו סכום גדול, שמוערך בכשני מיליון אירו, לכפר צרפתי כמחווה של הכרת תודה, עשורים לאחר שתושבי הכפר קיבלו והסתירו אותו ואת משפחתו במהלך מלחמת העולם השנייה. הכפר, לה שמבון-סור-ליניון שבדרום-מזרח צרפת, הגן על אלפי יהודים ויש לו היסטוריה ארוכה בהגנה על אנשים נרדפים.

האיש, אריק שוואם, מת בחודש שעבר בגיל 90. ראש העיר ז'אן מישל איראוד אמר כי שוואם השאיר לטובת הכפר "סכום גדול" בצוואתו, מבלי לנקוב בסכום, אך קודמו בתפקיד סיפר לתקשורת המקומית כי מדובר בכשני מיליון אירו.

דניס ואלט, שאחראית על תחום התרבות והתקשורת בלה שמבון-סור-ליניון, אמרה כי נוטריון יצר קשר עם העיירה לפני כשלושה שבועות כדי לדון בתרומה. "התורם היה מאוד דיסקרטי ולא רצה פרסום רב בנוגע למחווה שלו", סיפרה. "ידוע לנו מעט על התורם אבל ערכנו עליו מחקר".

לפי המחקר, משפחתו של שוואם הייתה במקור מווינה, שם עבד אביו כרופא. שוואם הגיע לעיירה ב-1943 עם הוריו וסבתו. לא ידוע כיצד המשפחה שחיפשה מפלט מהנאצים הגיעה לשם, אך קודם לכן הם הוחזקו בריווזאלט, מתקן צבאי בדרום צרפת ששימש כמחנה ריכוז לפני סגירתו ב-1942.

מסמכים מעידים על כך שהוריו של שוואם חזרו לאוסטריה לאחר המלחמה, אך הוא עבר לליון ב-1950 ללמוד רוקחות. שם הוא הכיר את מי שעתידה להיות אשתו, ושם התגוררו. על פי דיווחים מקומיים, לזוג לא היו ילדים והוא היה אלמן לפני שמת ב-25 בדצמבר.

ראש העיר איראוד אמר לסוכנות הידיעות AFP כי הסכום ישמש למימון חינוך ופרויקטים של בני נוער.

 

בלה שמבון-סור-ליניון מתגוררים 2,500 תושבים בלבד, אך יש לה מוניטין רב שנים כמקום מפלט לפליטים, שראשיתו עוד בצרפתים הפרוטסטנטים שנמלטו מרדיפות דתיות במאה ה-17 והקימו את המקום. במהלך מלחמת העולם השנייה, בהנהגת כומר מקומי בשם אנדרה טרוקמה ואשתו מגדה, תושבי הכפר הסתירו יהודים שהגרמנים רצו לשלוח למחנות ההשמדה, תוך סיכון חייהם עצמם. חלק מתושבי הכפר אף נאסרו בידי הגסטפו.

על פי הערכות, בין 3,000 ל-5,000 יהודים ניצלו ממוות בזכות תושבי הכפר האמיצים. 30 מהם, בהם הכומר ואשתו, הוכרו על ידי "יד ושם" כחסידי אומות העולם.

 מקור 1

מקור 2

Le Chambon-sur-Lignon inherits fortune, having sheltered Austrian Eric Schwam who fled during war

 


יום ראשון, 24 בינואר 2021

הילד חיים רוט, במסתור אצל משפחות נוצריות בכפר הולנדי

 

חיים רוט נולד בשנת 1932 באמסטרדם. בתחילת שנת 1943 הועברה משפחתו לאזור בעיר שבו רוכזו יהודים לקראת גירושם. בספטמבר 1943 נשלחו סבו ושתי אחיותיו לאושוויץ. האם הצליחה לחמוק מגירוש ולהציל את בעלה וארבעת בניהם. בהמשך, בזכות קשר עם קבוצה מהמחתרת ההולנדית, שאחד מחבריה היה צעיר יהודי בשם מקס ליאונס, נשלח רוט, שהיה בן 11 אל הכפר ניולנדה במזרח הולנד, שבו הוחבאו ילדים יהודים בקרב משפחות נוצריות.

 רוט שהה אצל מספר משפחות, ובסוף 1943 הגיע למשפחתו של אופה, שם נשאר בזהות שאולה עד סיום המלחמה. מקס ליאונס נהג לבקר את רוט מפעם לפעם חרף הסיכון הרב, שכן הגסטאפו ידע על פעילותו וחיפש אותו במאי 1945, הפגיש הצלב האדום את בני המשפחה מחדש. אז נודע לרוט כי שתי אחיותיו, סבו ורוב קרוביו נספו.

 בשנת 1949 עלה חיים עם הוריו לישראל.

 

חיים רוט (נולד ב-1932) הוא כלכלן ויזם חברתי, ניצול שואה ויוזם מפעל הנצחת השמות "לכל איש יש שם" של יד ושם. מיסדם של המרכז הישראלי לקידום צדק חברתי ושל "ארגון צ.א.ל.

 קישור

ראו גם :

 


בירנהק רינה והנאצי אמון גוט : "את הגורים אני לוקחת"

 



בירנהק רינה נולדה בקרקוב בשנת 1927. היא היתה בת 12 כשפרצה המלחמה, וכשאולצה עם משפחתה לעבור לגטו כבר היתה בת 14
.

 עם חיסול הגטו ב-1943 הועברו חלק מהאנשים למחנה העבודה פלאשוב. אחד מימי הסלקציה בגטו, כשהבינו בני משפחתה של רינה שמפנים אותם משם, אך לא ידעו לאן, הם ארזו את חפציהם ונעמדו בתור הארוך. רינה הקטנה החליטה לקחת איתה את שני גורי הכלבים שהכלבה שלה זה עתה המליטה.

 "הכלבה היתה זקנה והחלטתי שאותה אני משאירה, אבל את הגורים אני לוקחת", היא משחזרת. "אמא שלי ניסתה להניא אותי: 'איך את יכולה לקחת איתך כלבים? אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים'. "אבל אני התעקשתי ואמרתי לה שאני את הגורים לא משאירה בגטו. הם היו פינצ'רים קטנים. אחד שחור ואחר לבן. חמודים כל כך. לבסוף היא ויתרה לי. הכנסתי אותם לתוך הפונצ'ו שלי, והתחלנו להתקדם בתור אל אמון גט. הגענו אליו, והוא שאל אותי בכעס: 'מה יש לך שם?'. פתחתי את הפונצ'ו וחשפתי את שני הגורים הקטנטנים שלי.

"פתאום, לשבריר שנייה, ראיתי מבט של אנושיות בעיניו. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות איתם. השבתי לו: 'אני רוצה לתת לך אותם'. 'מה אני צריך אותם?' הוא שאל. ואני עניתי: 'הם יפים וטובים כל כך'.

הוא לקח את הכלבים - ואותי עם אחותי, עם הורי ועם החבר שלי, שלימים היה בעלי - ושלח אותנו לצד של החיים. בזכות הכלבים ניצלתי. ולא רק אני. מכיוון שהתעכבתי עם אותו נאצי - אנשים עברו לצד של החיים, כשהוא לא שם לב". מאז, היא מגלה, תמיד יש לה כלב בבית. "גם התמונה היחידה שנשארה לנו מלפני המלחמה היא זו שלי, של אחותי ושל כלב".

 לסיפור החיים  המלא


יום שבת, 23 בינואר 2021

הנער שלום שטמברג , הצליח לשרוד את מחנות העבודה הנאצים

 


שלום שטמברג נולד בשנת 1925, יליד וורשה שבפולין. כשהיה נער בן 14 בפרוץ המלחמה נלקח עם משפחתו לגטו ורשה, שם איבד את אביו ואימו ורבים מבני משפחתו. הוא הועבר בין מחנות העבודה השונים והצליח לשרוד מכיוון שעסק בחשמל ונחשב כעובד חיוני. כל בני משפחתו הקרובה הושמדה בשואה. שלום שרד בגבורה את תופת השואה ואת הגיטאות והמחנות וורשה, אושוויץ – בירקנאו, בוכנוולד ודכאו. עלה לארץ בשנת 1948 באונית המעפילים "קסרטה" לחיפה ומשם עבר עם עוד עשרה אנשים לבית שאן והיה מראשוני היהודים בבית שאן וממקימי העיר בית שאן שם הקים את בית הקולנוע הראשון ואת קבוצת הכדורגל ומאז עבר להתגורר בחיפה. בשנת 2015 הוענק לו התואר "יקיר העיר חיפה" כהוקרה על פעילות רבת שנים למען הציבור ותרומתו רבת השנים לעיר ולמדינה. שלום שטמברג עושה אף ימים כלילות ומעביר את שימור זיכרם של קורבנות השואה בהרצאותיו למען הדור הצעיר, לתלמידי בתי הספר, לחיילים, משלחות מחו"ל ובכלל ולמען הדורות הבאים. שנים רבות הוא פעיל ומתנדב בעמותת "יד עזר לחבר" בחיפה. המוטו שלו "לזכור ולא לשכוח !", כיום שטמברג נשוי לזלדה רעייתו, והוא אב ל 2 בנות, סבא ל 7 נכדים ונכדות וסבא רבה ל 8 נינים
.

 היה בגטו ורשה עד שנת 41', משם עבר לגטו פלונסק. ב־3 בדצמבר 1942 נשלח לאושוויץ־בירקנאו. היה באושוויץ ובאושוויץ־מונוביץ. עבד במחנה העבודה יבישוביץ. צעד בצעדת המוות. היה במחנות בוכנוולד וביסינגן. שוחרר בדכאו ב־29 באפריל 1945. נשאר יחידי. כל משפחתו נספתה. עלה לארץ ב־1948 והיה מבוני העיר בית־שאן עם יישובה מחדש, אחרי מלחמת השחרור. יקיר העיר חיפה ופעיל בעמותת "יד עזר לחבר" למען ניצולי שואה. נשוי, אב לילדים וסב לנכדים. מתגורר בחיפה.

עבודה: " קיבלתי עבודה — לספור את המתים. לא מהגזים. זרקו אותם ליד הקרמטוריום, ואנחנו היינו צריכים לספור ולרשום כמה יש. עמדנו כמה שעות, ועברו קאפוס. היו להם ברזלים בכפות הידיים, על האצבעות — אגרופנים. באו ונתנו לנו אגרופים. היינו בשבילם רק בדיחה".

 

טרנספורטים: "ברכבות לא היה לנו לא אוכל, לא מים, לא איפה לשכב. אחד ישב על השני. כשמישהו מת בדרך, זה היה ספסל".

 

הישרדות: "היה לי רעב, היה לי כואב, היה לי הכל, אבל נשארתי בחיים. זה לא שהייתי גיבור. הייתי כמו כולם. ילד. אחרי השואה נשארתי לבד בחיים, בלי אף אחד. לא היה לי עם מי לדבר, לא היה לי עם מי להיות. בנאדם בודד בעולם, שלא למד שום דבר, סיים ארבע כיתות והיה במלחמה. עד היום אני מתגעגע למשפחה שהייתה לי. מאז שעליתי לארץ יש לי נרות נשמה שדולקים לזכרם יום ולילה".

 

החוק הפולני: "כעסתי. נסעתי לתל־אביב ועשיתי הפגנה נגדו. בכל מקום הפולנים עזרו לגרמנים. לא הייתה להם חמלה, לא היה להם לב".

 

מסר: "עברתי את כל החורבן שבעולם ונשארתי לבד. באתי לישראל ועשיתי הרבה בשביל המדינה. הכנו לכם ארץ יפה, הכי יפה בעולם — מבחינת השכלה, מבחינת בריאות, מכל הבחינות. תשמרו עליה בבקשה".

מקור


סיפורה המדהים של רות הקדושה

 



כשקצין גרמני־פולני הציל את חיי רות הפעוטה ומסר אותה להוריו, לא היה לו מושג שבכך הציל למעשה את תושבי כפרו • בתום המלחמה ביקשו הרוסים לסגור חשבון עם תושבי הכפר - אך חסו עליהם כששמעו על הצלתה • כך הפכה הילדה היהודייה ל"סנט אנטושקה"

 השנה שחלפה על רותי פרדס (78), ניצולת שואה מהררית, היתה מבחינתה כמו קריעת ים סוף. 40 שנה חלפו מאז פגשה לראשונה בחייה הבוגרים את אלוייזה פלבה, הקצין בצבא הגרמני שהציל אותה מפני הצורר הנאצי, אחרי שהעביר אותה מידי אמה בגטו, לבית הוריו בכפר הפולני הפרו־נאצי קמפנו הסמוך לגבול עם גרמניה. ב־1978, במעמד שבו קיבל הכרה כחסיד אומות העולם ב"יד ושם", חשף בפניה פלבה את הצד המדהים בסיפורה

לכתבה המלאה

מקור


יום ראשון, 17 בינואר 2021

שברי זכוכית, שברי חיים: משפחה יהודית בברלין, 1945-1933

 



 ריטה ג' קוּן

יד ושם , 2020

אדום ונטפו כדם נועדו גם לי [...] כבר איני סתם צופה מן הצד בחורבן שלפני, אלא אחד מקורבנותיו. [...] בבוקר נובמבר האפור והצונן הזה הסתיימה ילדותי והושלכתי אל עולם המבוגרים, עולם של כאב ואימה.

 ב־ 10 בנובמבר 1938 יצאה ריטה קוּן בדרכה ללימודיה בבית הספר ונחשפה לחורבן שהותירו הפורעים בליל הבדולח. ריטה, ילידת נובמבר 1927 , הייתה בת לאב יהודי ולאם גיורת  וגדלה בזהות יהודית מובהקת. על־פי החקיקה הנאצית היו ריטה ואחיה הקטן בני תערובת, מישלינגֶה, ואולם בשל בחירת ההורים בדת היהודית נחשבו הילדים ל"יהודים על־פי חוק".

 ריטה גדלה בצל הפחד מהנאצים, ועם בני משפחתה וכלל יהודי גרמניה סבלה מהגזרות שהוטלו על היהודים בימי המשטר הנאצי. ריטה ואביה נאלצו לעבוד בעבודת כפייה קשה, אבל בזכות מוצאה הארי של אם המשפחה ניצלו בני המשפחה מהנורא מכל — הגירושים למזרח, והם שרדו בברלין עד סוף המלחמה. ר

 ריטה חוותה אפוא על בשרה אירועים מרכזיים בתולדות העיר ברלין ובתולדות יהודי ברלין שהתיאורים שלהם נדירים ביותר בזיכרונות שכתבו יהודים שכן התרחשו לאחר שמרבית היהודים כבר לא היו בעיר ובהם אקציית בתי החרושת ומחאתן של נשים אריות למען שחרור בני זוגן היהודים מבית המעצר ברוֹזנֶשטרָסֶה. בזיכרונותיה שזורים איִמי השואה וסיפור התבגרות של חברה נאמנה ובת למשפחה אוהבת — חורבן ליל הבדולח, הטלאי הצהוב, עבודת כפייה, אקציה ומאסר, ימי הדמדומים של המשטר הנאצי, סיפורים מימי בית ספר, יחסיה עם בני משפחתה היהודים והאַרים ועם חברותיה ואף רגעי חסד משפחתיים. לאחר המלחמה היגרה ריטה לארצות־הברית, והקימה שם את ביתה. ריטה היא דוקטור בספרות השוואתית, אם לארבעה וסבתא לחמישה.

 

 להוצאה לאור ביד בשם


מִישְׁלִינְג הוא מונח מחוקי נירנברג בגרמניה הנאצית, שהתייחס לצאצאים של גרמנים ארים ויהודים; בשנות ה-20, שיעור ההתבוללות בנישואים בקרב יהודי גרמניה הגיע ל-45%. המישלינג סווגו בחוקי הגזע לשני מעמדות, בני-תערובת מדרגה ראשונה, כלומר ילדים של הורה יהודי מלא והורה ארי, ובני-תערובת מדרגה שנייה, מי שהיה להם סב יהודי מלא אחד. ויקיפדיה

 


טובי לוי: להסתתר בתוך לול במשך שנתיים

 


טובי לוי היא ניצולת שואה בת 87, תושבת ניו יורק, דתייה. היא נולדה וגדלה בעיר חודורוב, אז בפולין והיום באוקראינה. את שנותיה האחרונות היא מנצלת להדרכה במוזיאון המורשת היהודית הממוקם במנהטן, ולהעלאת המודעות לשואה ולניצוליה.

בהיותה בת פחות מ-10 כבשו הנאצים את חודורוב. "יום אחד בתחילת 1942, בא אל אבי אחד החבר'ה ואמר, 'משה, הולך להיות הרג גדול. כדאי למצוא מקום מסתור", משחזרת לוי. "אבי בנה מסתור במרתף. סבי לא רצה ללכת להסתתר. הוא נורה במטבח; שמענו את זה". מאוחר יותר הצטופפה עם משפחתה בתוך לול למשך שנתיים.

"אני עדיין מרגישה לפעמים שאני מפסידה. שנה שלמה חלפה", משתפת לוי. לדבריה, "איבדתי את ילדותי, מעולם לא היו לי שנות הנערות שלי. ועכשיו, בזקנותי, הקורונה קיצרה את חיי בשנה. לא נשארו לי כל כך הרבה שנים.

לכתבה המלאה


ברגע האחרון הנערה אסתר בירנד ז"ל מצליחה להגיע לאנגליה

 


אסתר נולדה ב- 1924 בפולדה שבגרמניה. היא התחנכה במוסד ילדים, והשתתפה ככל החניכות בעבודה היומיומית, בתקופה זו עלו הנאצים לשלטון והיא נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל 14 והחלה לעבוד עם חברותיה בהחזקת בית היתומים.


ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה יצאה אסתר מגרמניה בדרכה לאנגליה בגיל 15 הצליחה בכוחות עצמה להגיע לאנגליה, שם הגיעה למעון לפליטים, ומשם לאחר מיון ילדים ונוער לטירה שהועמדה לרשות הפליטים, מקום ללא חשמל ומים מסודרים, תנאי דיור וכלכה קשים ביותר. הנערים והנערות מגיל 13 עד 19 עבדו וניהלו את המקום כמו מחנה קיץ, ועבדו לפרנסתם אצל איכרים בסביבה. 

במשך הזמן התקבצה חבורה של צעירים שרצו לעבוד בחקלאות כדי להכשיר עצמם לעלות לארץ ישראל, בינהם אסתר ונתן, הם הצטרפו לבח"ד והיו הזוג הראשון שנישא בקבוצה ב- 1942, ונולדו להם 2 הבנות הגדולות,  מאוחר יותר כשכבר היו בטירת צבי נולדו הבנים: ידידיה ומישאל.

בשנת 1946 עלתה לארץ והגיעו היישר לטירת צבי. אסתר סבלה לא מעט מהתנאים הקשים, מהחום הכבד, מהשיתוף, מהעבודה המפרכת, תליית כביסה על חוטי תיל דוקרניים. לבסוף נתרצתה לרצון בעלה ועם כל הקושי קשרה את גורלה למקום.

אסתר השתלבה במערכת החיים ומילאה תפקידים כסדרנית עבודה, טיפול ילדים, מחסנאית במחסן הבגדים, עד אשר יצאה ללמוד תפירה והיתה לתופרת בעלת כשרון רב.

בגיל 45 חלתה בטרשת נפוצה והחרפת המחלה הגבילה אותה יותר ויותר, אסתר התאמצה מאוד לזרום עם הקצב והסביבה, ועבדה כל עוד יכלה, עד שמחלתה הכריעה אותה ב-ט"ז בכסלו תשנ"ה, 19.11.1994, והיא בת 70 במותה.

מקור


היומן אודות קיטי

 



קיטי וייחרץ נולדה להורים יהודים בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, בשנת 1929. מרגע שנולדה, אביה בלה ניהל יומן המתאר את כל הפרטים הקטנים של ילדותה. החל מכמה מיליליטר חלב היא שתתה ומתי. שינויי המשקל שלה, ההתפתחות החושית שלה, ואפילו את טון בכיה מתועדים כולם באהבה בכתב ידו של אביה
.

אך ככל שקיטי גדלה, השפעתה של גרמניה הנאצית באירופה התרחבה. ביוני 1938 כתב בלה כי בגלל "הנסיבות הפוליטיות הסוערות בימינו, בת השמונה הבינה זאת לבדה שכיום אין זה דבר טוב בלהיות יהודי." אביה של קיטי תיאר את קשיי המשפחה עקב רדיפה: כיצד איבדו את ביתם, איבדו את מקומות העבודה, כיצד לקיטי כבר אסור היה ללמוד בבית הספר - ואז הוא אף כתב על שילוחים של יהודים מצ'כוסלובקיה.

המילים האחרונות שכתב ביומנה של קיטי היו, "יש לי רק משאלה אחת: "רק רוצה שנלך ביחד. אסתי [אשתו] מרגישה חלשה ופוחדת והיא לא תוכל לפרנס את עצמה."

ב- 6 ביוני 1942, קיטי והוריה גורשו, ככל הנראה לסוביבור. קיטי וכל משפחתה הקרובה נרצחו. שני היומנים של בלה הוסתרו והתגלו על ידי אלמוני לאחר המלחמה.

קיטי הייתה רק בת 12.
מקור 2

מקור ראשי


יום רביעי, 13 בינואר 2021

הארכיטקט ברי גולדסמיד שהיה ילד בשואה נפטר השבוע בגיל 82 מסיבוכי הקורונה

 





דב  גולדשמידט, שהפך לברי גולדסמית לאחר שהגיע לארצות הברית בשנת 1950, נפטר ב- 6 בדצמבר באלבוקרקי. הוא היה בן 82. הסיבה הייתה סיבוכים של קוביד -19, אמרה בתו גוון גולדסמית.

הוא נולד ב -1 במאי 1938 באיב'ה, עיירה במזרח פולין שהייתה אז ומערב בלארוס. אביו, שלימים שינה את שמו להארי גולדסמית, היה לבנאי; אמו גולדה (וולפיאנסקי) גולדשמידט הייתה עקרת בית.

גרמניה פלשה לאזור בשנת 1941, ואילצה את כ -3,000 יהודי איווג'ה לגטו. החל בתחילת 1942, חיילים גרמנים ריכזו אלפים ורצחו אותם. החיסול הסופי של איווג'ה היה אמור להתחיל בשנה החדשה.

אחותו ואחיו נרצחו ע"י הנאצים אך הילד דב ואביו הצליחו להימלט ליערות.

הגולדשמידטים נעזרו בבריחתם מהגטו ליער על ידי פרטיזנים, ובחודשים הראשונים הילד דב ואביו שהו ביערות לבדם.

בסופו של דבר הם הצטרפו למחנה של  פרטיזני בילסקי, קבוצה מהוללת של לוחמי התנגדות יהודים בראשות שלושת האחים בילסקי הכריזמטיים. אביו בנה מקלטים ובונקרים לפרטיזנים, שחילצו מאות יהודים לפני שכוחות סובייטים עברו על האזור בשנת 1944.

לאחר המלחמה הצטרפו גהילד דב גולדשמיד ואביו לעשרות אלפי ניצולי שואה אחרים בדרכם לאיטליה, שם הקימו כוחות מערביים מחנות עקורים. הצמד בילה מספר שנים מחוץ לקסטל גנדולפו, מעון הקיץ של האפיפיור ליד רומא, שם למד גולדסמית איטלקית מהנזירות שניהלו את המחנה. רבים במחנה קיוו לעבור לארץ ישראל ולהכשירם, נציגי הסוכנות היהודית לישראל הפעילו "הכשרות", סוג של תחנת הכשרה, בה למדו הפליטים מיומנויות חקלאיות אחרות.

בשנת 1950 הם הפליגו לניו יורק, שם התיישבו באזור ברונסוויל בברוקלין.

דב שהפך לברי גולדסמית הפך ל"נער יהודי אמריקאי לחלוטין". הוא בילה סופי שבוע בחוף הים. הוא שיחק כדורגל בתיכון תומאס ג'פרסון, שחינך דורות של מהגרים יהודים וילדיהם, בהם השחקן דני קיי, הבמאי פול מזורסקי ועוד.

ב1960 הוא התחיל ללמוד אדריכלות באוניברסיטה בניו יורק וסיים בהצטיינות . התחיל לעבוד כארכיטקט במנהטן, אך כעבור שנתיים נסחף לכיוון תנועת ההיפים וילדי הפרחים, הפך להיות היפי ונעלם למשפחתו , רק לאחר כמה שנים הצליחו לשכנעו לחזור לחיים רגילים ונורמלים, הוא התגרש , נישא מחדש, והמשיך לעבוד כארכיטקט וזכה להצלחה רבה באזורי ניו יורק ומנהטן .

מקור , עיתון הניו יורק טיימס

 

אודות יהודי  העיירה איוויה

טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באיוויה כ-3,000 יהודים, שהיוו רוב תושבי העיירה.

באיוויה פעלו מפלגות ותנועות נוער יהודיות, בהן השומר הצעיר, המזרחי ובית"ר, ומוסדות דת וחינוך יהודיים, ובהם בית ספר מרשת תרבות ובית ספר יידי. שכנא אפשטיין, עורך ה"דער עמעס", היה יליד העיירה.

ב-15 במאי 1929 עלו באש מרבית בתי היהודים ומוסדות הציבור בעיירה בשרפה שפרצה בה, וועד עזרה מקומי פעל לשיקומם.

 

בעקבות כניסת הסובייטים לאיוויה ב-18 בספטמבר 1939, נסגרו רוב המוסדות היהודיים בעיירה.

 בשואה

במבצע ברברוסה, בקיץ 1941, כבשו הגרמנים את העיירה. כעבור מספר ימים גויסו הגברים היהודים בני 15 עד 60 לעבודת כפייה, וב-2 באוגוסט 1941 הובילו הגרמנים 224 יהודים ממשכילי העיירה, ובהם רבנים ומורים, ליער ליד הכפר סטנייוויצ'ה (Staniewicze), שם ירו בהם למוות בסיוע ליטאים.

בעיירה הוקם גטו מוקף גדר תיל, ובראש היודנרט שמונה במקום הועמד משה קופלר, פליט מקרקוב. לגטו הובאו מגורשים יהודים מיישובי הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-3,500 עד 4,000 נפש, תוך צפיפות רבה.

 ב-12 במאי 1942 רוכזו יהודי הגטו בכיכר השוק בעיירה, ולאחר סלקציה, הובלו כ 2,300 איש, רובם נשים וילדים, לסטנייוויצ'ה, ושם נרצחו. עשרות יהודים שניסו להימלט נתפסו ונרצחו.

 בסוף דצמבר 1942 נרצחו עוד כ-150 מיושבי הגטו במחנה העבודה בוריסוב שליד מינסק, וב-16 בינואר 1943 גורשו למעלה מ-1,000 יהודים מהגטו לאזור ביצות ביאלה-בלוטה (Biale Blota) בסמוך לבוריסוב, ושם נרצחו. באותו יום נמלטו ליערות כ-200 יהודים, ורובם הצטרפו במרוצת הזמן לפרטיזנים.

 במרץ 1943 הועברה קבוצה קטנה של יהודים מהגטו לגטו לידא, ובאוגוסט אותה השנה הועברו כ-70 צעירים מהגטו למחנה עבודה ליד סמולנסק, ונרצחו שם. אחרוני היהודים מגטו איוויה גורשו בספטמבר 1943 למחנות ההשמדה סוביבור ומיידנק.


הבריגדה המעופפת: הצלת ילדים ממחנה ג'קובו, קרואטיה

 


יום בהיר אחד היתה שמועה שרוצים להוציא את הילדים... עד גיל 14 או 12 לווינקובצי... ומשפחות כבר התארגנו לאמץ את הילדים, ואז אמא מתערבת ואומרת שאני ילידת 1928 ומתחננת לפניהם שיקחו אותי. כמובן שהפרידה היתה מאוד קשה, לא רציתי [ללכת] בשום אופן.

כך סיפרה שולמית-סרינה מונצ'יק לבית ברודסקי, ילידת סרייבו, על הצלתה ממחנה ג'קובו (Đakovo). בינואר 1942, כשהיתה שולמית בת 16, זייפה את גילה קבוצת נערים מאוסייק (Osijek) שנקראה "הבריגדה המעופפת" (Leteća Ekipa) והוציאה אותה מהמחנה עם עוד עשרות ילדים.

להמשך סיפור החיים באתר "יד ושם"


דבורה קוך – הצלה מבית יתומים יהודי בצ'רנוביץ

 



דודה שלי, האחות הכי מבוגרת של אבא שלי, תמיד עזרה בבתי יתומים, ויום אחד היא הגיעה הביתה עם ילד... לבוש בחליפת קטיפה ירוקה עם צווארון לבן. בלונדיני עם עיניים אפורות גדולות. [הוא] לא דיבר... מפולין הגיע לרומניה, אני לא יודעת איך. הוא היה בבית יתומים... הדודה אמרה: "הוא היה כל כך יפה. לא יכולתי להשאיר אותו שם"... היא לקחה אותו הביתה והחזיקה אותו אצלה
.


כך סיפרה בעדותה רחל גינצבורג-קוך על דודתה דבורה קוך שאספה את שמואל גרוי-גראו (Grau) בן ה-12 מבית יתומים יהודי בצ'רנוביץ והחזיקה אותו בביתה. ילדי בית היתומים נשלחו למחרת לטרנסניסטריה. לא ידוע מה עלה בגורלם. מרביתם ככל הנראה נרצחו.

 להמשך סיפור החיים באתר "יד ושם"


יום ראשון, 10 בינואר 2021

הבריחה דרך הכפרים של הילד יחזקאל הרמן בזמן השואה

 




יחזקאל הרמן, ניצול שואה בן 92, הוא המתנדב המבוגר ביותר בארגון "יד שרה". לפני הקורונה הרמן הגיע מדי בוקר ל"יד שרה" כדי לתקן במקום כיסאות גלגלים.

השבוע כהוקרה על פעילותו המתמשכת העניק לו, הרב אורי לופולאינסקי מייסד 'יד שרה', חנוכייה שהורכבה כולה מחלקים של כיסאות גלגלים.

"הייתי ילד קטן בשנת 1939 כשהגרמנים נכנסו לפולין", מספר הרמן."הייתה סביבי תחושה של פחד קשה וכל הזמן הסתתרנו בבית. אימא לא עמדה בכל זאת ונפטרה. אבא אמר שחייבים לברוח. גם דרך הכפרים".

 הרמן לא מתאפק כשהוא מדבר על אימו – והדמעות פורצות, הוא מתאר מסע ייסורים של הליכה לאורך מאות קילומטרים במשך עשרה ימי אימה. "ממשיכים ללכת בקור עז ובגשמים כי אפשר לראות גם ממרחק בטוח לאורך הדרך רכבות שעוברות מלאות ביהודים. עוברות מלאות - וחוזרות ריקות. רכבות בדרך אל המוות", הוא משחזר בעצב.

הרמן ניצל והגיע לארץ. נישא למרים, הקים משפחה ונהנה לגדל ילדים נכדים ונינים.

'רק אל תישארו בבית'

יחד עם הרמן ישנם כ-7,000 מתנדבים ב"יד שרה" שמסייעים מסביב לשעון לכחצי מיליון איש בישראל מידי שנה ומתאימים לפונים ציוד לסיוע נשימתי, להגברת כושר הניידות, לשיקום ביתי ועוד.

לכתבה המלאה


הגבורה והכאב: סילביה שרצר-אהרון מראשון לציון הפסיקה לשתוק

 

 


מאת : נעמי רייכמן

 

אמה נפטרה בגטו, אחיה הוכרע על ידי הטיפוס ובהמשך איבדה גם את אביה, שהיה מספר לה אגדות ומרגיע אותה בלחישות "שששש". "בזכות האהבה שלו אני חיה היום"

כמו מצפן שמחוגו מחפש תמיד את הנקודה שממנה אפשר להתחיל כל פעם מחדש, ככה סילביה שרצר-אהרון (83) מראשון לציון חיה. מכוונת את עצמה ברגעים הקשים, בדקות המרגשות, בצער ובשמחה לאבא שלה סמואל שרצר. מחוג החיים שלה נעצר על זיכרון האיש שנפטר כבר לפני שנים רבות מאוד, אחרי שגסס על רצפתו של מבנה ששימש לול עופות בטרם דחסו אליו בשנת 1941 מאה מיהודי העיר צ'רנוביץ', בירת מחוז בוקובינה. "בזכות האהבה שלו אני חיה היום", היא אומרת ואחר כך מספרת איך בלול הזה, כשלא היה מקום לעמוד או לשבת, מתו כל הזמן אנשים. קודם החולים, אחר כך המבוגרים ואז גם הילדים. והיא, ילדה קטנה ורזה, הייתה מדדה אל אביה, מניחה על ברכיו את ראשה והוא שולח אצבעות אל שיערה של בתו, אל גופה הזעיר, מלטף ומרגיע. "שששש", היא זוכרת שהיה לוחש לה.

שששש לילדה בת ארבע וחצי שאמה נפטרה בגטו, עוד לפני שגורשו ממנו ויצאו למצעד מוות, שבמהלכו נורו גברים צעירים ונפלו לאורך הדרך. ילדה בת ארבע וחצי שיושבת בחיקו של אביה ולא מבינה למה הם שוכבים ככה, כל הצעירים האלה, וכתם אדום במצחם ולמה אף אחד לא עוזר להם לקום. שששש לילדה בת ארבע וחצי שראתה איך מימי הנהר הגדול שחצו במעבר לאזור טרנסניסטריה הופכים אדומים כי תינוקת וילדים נקרעו מידי אמותיהם ונורו לעיניהן למוות.

שששש לילדה שראתה איך קת של רובה ניחתת על אביה שניסה לעזור לאמו לקום ובצעקות הוא נדרש לבחור בין לעזור לה ולמות או לבחור בילדיו ולציית לפקודה שניתנה להם לצאת ממבנה גדול שהוכנסו אליו בלילה ולהמשיך לצעוד עד שיגיעו אל הלול.

שששש לילדה שכבר גדלה קצת אבל בשל הישיבה הלא טבעית והמכופפת בלול כוחה לא עמד לה ללכת. היא לא הבינה אז מה ראתה כשהחיילים ששמרו שיהודי הלול לא יפרחו להם מקן הזוועות הזה, היו נכנסים עם עגלה להעמיס את הגופות ולקבור אותם בקבר אחים לא רחוק משם.

שששש לילדה שזעקה כשהטיפוס הכריע גם את מנו אחיה האהוב בן ה-15.

"אבא חלה קצת אחרי כן", סילביה מספרת. ולא משנה שהיא אשת עדות מטעם יד ושם שמספרת כבר שנים רבות לילדי בתי ספר ולחיילי צה"ל, את סיפורה, הדמעות חונקות אותה גם עכשיו. "זה היה קשה מאוד. כמה יכול היה עוד לסבול? אשתו מתה, אמא שלו מתה, הוא איבד בני משפחה וחברים ועכשיו גם את מנו".

ואחרי שמת אביה לימדה סילביה הקטנה את עצמה להגיד שששש. לאגרף את אצבעותיה ולשמור באגרופים ובגרון את הדמעות והצעקות, את ההשפלות והכאבים בתחנות הבאות, כשאבא כבר איננו איתה לחבק וללחוש ששש.

היא בת 83. גרה בראשון לציון. קולה רך וצחוקה מתגלגל. יש לה שלושה ילדים, שמונה נכדים ושלושה נינים. הרבה שנים היתה אחות ברמב"ם ובתל השומר ואחר כך במרפאת קופת חולים. מנחמת ומעודדת חולים וכואבים, מטפלת במי שחשכו עליו שמיו. ואחרי שיצאה לגמלאות התנדבה באנוש ובמועדון עיוורים ועד היום היא נשיאת בני ברית בעירה. "התנדבות זה דבר חשוב כל כך", היא אומרת.

 מקור


נעמי שדמי , ילדה רועת אווזים בכפר הונגרי

  סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של נעמי שדמי   (נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009 ) ודליתי מתוכו 2 קטעים ...