ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 29 באוקטובר 2017

אריקה לנדאו , בת 10 , נכלאה במחנה עבודה ליד נהר דנייסטר



לנדאו נולדה בשם אריקה שכנר ב-1931 בעיר צ'רנוביץ שברומניה, בתם של רוזה ואוסקר שכנר, שעסק בייבוא תפוזים מארץ ישראל. עם הפלישה הסובייטית לעיר ב-1940, בעת מלחמת העולם השנייה, ירדה המשפחה למחתרת כדי להימנע מגירוש לסיביר. כשנכבשה העיר על ידי הנאצים ביולי 1941, כשהייתה כבת עשר, נשלחה לנדאו עם משפחתה למחנה עבודה ליד נהר דנייסטר. בתום ארבע שנים במחנות שוחררו בני המשפחה. אביה נפטר כשנה לאחר השחרור, וב-1947 עלתה לארץ ישראל עם אמה החולה. כדי לפרנס אותה ואת אמה יצאה לעבוד כפועלת במפעל לטקסטיל. שם החל רומן עם מנהל המפעל, שלומי לנדאו, שלחם במלחמה עם כוחות בנות הברית. בהיותה בת 17 וחצי נישאה ללנדאו, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה.
 ב-1960 החלה ללמוד פסיכולוגיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. לאחר שקיבלה תואר בוגר, המשיכה ללמוד בה לתואר מוסמך בפסיכולוגיה. ב-1965, לאחר שסיימה, נסעה בעצת מרטין בובר לכתוב את הדוקטורט שלה בשפת אמה, גרמנית, באוניברסיטת מינכן שבגרמניה. הדיסרטציה (1968), בנושא "הפסיכולוגיה של היצירתיות" (Psychologie der Kreativität), התפרסמה ב-1969 כספר ותורגמה למספר שפות.
ב-1968, כששבה לישראל, הקימה את המחלקה לחינוך במוזיאון הארץ (שבו עבדה עוד קודם לנסיעתה לגרמניה) והחלה לעבוד עם ילדים בפיתוח יצירתיות ועם מבוגרים (ובפרט באמנים) כפסיכותרפיסטית.
בשנת 1969 ייסדה את מה שעתיד היה להיות למפעל חייה: המכון לקידום נוער שוחר אמנות ומדע שליד מוזיאון הארץ ("מכון אריקה לנדאו"; כיום נקרא המכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות). המכון, הממוקם בבית הספר להנדסאים של אוניברסיטת תל אביב, עוסק בהעשרת הילדים מגיל הגן ועד סוף כיתה ט' בנושאים שונים בגישה בין-תחומית: מדעים מדויקים, מדעי החיים, מדעי הרוח, מדעי החברה ואמנות. הקבלה ללימודים במכון מבוססת על בדיקה קוגניטיבית ורגשית של הילד. למכון סניפים נוספים בגבעת אולגה, בדרום תל אביב ובראש העין.
 לנדאו הייתה חברה במספר ארגונים ישראליים ובינלאומיים, ובהם האקדמיה העולמית לאמנויות ולמדעים בארצות הברית, המועצה אירופית ליכולת גבוהה, המועצה העולמית למחוננים ומוכשרים בארצות הברית, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיה והאיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.
כמו כן, הייתה חברת מערכת בכתבי העת המדעיים "Gifted & Talented International" ו-"Future Research Quarterly of the World Future Society" בארצות הברית, וכן "Gifted Education International" בבריטניה.
ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל (2008) נמנתה לנדאו עם מדליקי המשואות, על 40 שנות פעילותה בתחום החינוך לילדים מחוננים, להעשרה ולפיתוח מנהיגות צעירה. את המשואה הדליקה במשותף עם זורריש וובה (בת 18, מד"צית ופעילה בתחום הנוער יוצא אתיופיה)
לנדאו הייתה אלמנה ולא הביאה ילדים לעולם. נפטרה באוגוסט 2013, בגיל 81. נקברה בבית העלמין קריית שאול.

ישעיהו (שעיה) לזרסון, בן 15 לבד, מול ד"ר מנגלה



תת-אלוף (מיל') ישעיהו (שעיה) לזרסון איבד את כל עולמו ומשפחתו בשואה. לאחר שעלה ארצה והשתתף במלחמת השחרור, התגייס לחיל האוויר, שם מצא בית חדש ומשפחה חדשה.
ישעיהו (שעיה) לזרסון נולד בשנת 1927 בעיר לודז', העיר השניה בגודלה בפולין. בלודז' היו אז מליון תושבים, כשליש מהם יהודים.
שעיה היה בן אחת עשרה כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. לפניה היו לו בית, משפחה גדולה, ילדות מאושרת, אחריה לא נשאר לו דבר מכל אלה.
סבו שהיה מנהל בית-ספר פרטי בעיר נאלץ לברוח עם משפחתו לוורשה מפחד הנאצים מייד עם פרוץ המלחמה. שעיה נשאר עם הוריו ואחותו בלודז' וזמן קצר אחר כך כבר הוכנסו כולם לגטו. "בשנה הראשונה הגטו התנהל כמו קהילה ועוד הלכנו לבית-הספר, אבל אחר כך כבר יצאנו לעבודה. העבודה היתה תעודת החיים שם. נשארתי בגטו עד הסוף כמעט, למרות שפעם אחת ניסו לשלוח אותי להשמדה, אבל הצלחתי לברוח מהאקציה".
לבד, מול ד"ר מנגלה
"ב-1944 נשלחתי לאושוויץ. הייתי אז בן 15 והצלחתי לעבור את המיון ה"מפורסם" של ד"ר מנגלה. שלחו אותי לעבודה. אחרי שישה שבועות באושוויץ נשלחתי עם קבוצה של גברים לעיר גרליץ שבגרמניה המזרחית, שם היה מחנה ריכוז קטן יחסית ובו כ-2,500 גברים, שעבדו במפעל לייצור כלי-רכב צבאיים. בגרליץ התנסיתי בטכניקה המיוחדת שפיתחו הגרמנים בשביל להרוג בנו - מה שנקרא מצעד המוות. זה היה לקראת סוף המלחמה והצבא הרוסי התקרב. הוציאו אותנו מהמחנה ברגל, בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס. לרבים מאיתנו לא היו הסיבולת והמזל כדי לשרוד את המצעד הזה. כשהצליחו הגרמנים לבלום את הרוסים החזירו אותנו למחנה. הרוסים שחררו אותנו משם יומיים לפני סיום המלחמה, בשישי למאי 1945. לאחר כמה חודשי החלמה בבית חולים בגרמניה שבתי ללודז', משום שלפני המלחמה נדברנו שבסופה נחזור ונפגש בפולין. כמובן שלא מצאתי אף אחד."
מכל משפחתו הענפה נותר שעיה שריד אחרון, מלבד שלוש אחיות של אביו שעלו ארצה לפני המלחמה. מלודז' עבר למחנה עקורים שהוקם במקומו של מחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה. "היה שם ריכוז יהודי גדול והתארגנו במסגרת קיבוצית מאוחדת", הוא מספר, "בברגן בלזן גם עברתי אימונים במסגרת ארגון ההגנה ששלח לשם נציגים". שעיה עלה ארצה באופן לגאלי בשנת 1947 במסגרת המשלוח הראשון של 100,000 סרטיפיקטים, כאן התיישב בקיבוץ יד מרדכי.
ממלחמת העולם למלחמת השחרור
חצי שנה לאחר הגיעו לקיבוץ כבר מצא את עצמו נוטל חלק במלחמה נוספת, אך הפעם באופן פעיל. "השתתפתי במלחמת השחרור במסגרת הקיבוצית, כחבר גרעין בקיבוץ יד מרדכי ומאוחר יותר גם בקיבוץ גן שמואל. תחילה היינו יוצאים לפעולות הגנה ותגמול במסגרת הקיבוצית. אני לעולם לא אשכח את התפקיד הראשון שלי - יצאנו חבורה מהקיבוץ צפונה לכיוון כפר ברברה, שם התכוונו להניח מטען על הדרך. התפקיד שלי היה לסחוב חצי טייר ולהניח אותו בזהירות על המטען כדי שלא יזהו אותו. היינו אז מנותקים מיתר הישובים היהודים בארץ. מאיתנו ועד באר-טוביה לא היה ולו ישוב יהודי אחד וערביי הכפרים מסביבנו תקפו אותנו כל הזמן והקשו מאוד על קיום הקשר ביננו לבין הישוב היהודי."
למחרת יום הכרזת העצמאות פלשו המצרים והחלו להתקרב לכיוון הקיבוץ, שישב על הכביש המוביל צפונה, לכיוון אשדוד ותל-אביב. "תקפו אותנו עם מטוסים, תותחים וגדודי שריון ובכל זאת הצלחנו להחזיק מעמד. עד היום זה מפתיע אותי. היינו אז מעט חברי משק ואלינו צורפו 20 איש שהיוו מחלקה קטנה מאוד של הפלמ"ח ובכל זאת במשך שבוע ימים בלמנו את המצרים והם לא הצליחו לעבור. מיקשנו את הכביש, נלחמנו עם רובים איטלקיים שהקליעים היו מתנדנדים להם בתוך התרמילים וכל כדור שלישי היה עקר. אני זוכר איך חשבתי אז שלבטח כאן אני גומר את הסיפור שלי. שם גם איבדתי את חברי הטוב ביותר. שנינו עלינו ארצה לבדנו, הוא מצ'כיה ואני מפולין, שנינו היינו שרידים אחרונים של משפחותינו. הוא נהרג מפגיעה ישירה ביומה הראשון של המלחמה".
לצה"ל התגייס לזרסון לתקופה קצרה של השלמת שירות, משום שלחם במלחמת השחרור. כשהוצע לו להיות איש צוות אוויר נרתע מהחתימה על שירות הקבע, "הראש שלי היה אז בקיבוץ", הוא אומר. כאשר הוצע לו מאוחר יותר לצאת לקורס מקלעני אוויר במטוסי ה-B-17, תפקיד שלא היה כרוך בחתימה, הסכים.
בחיל-האוויר נטל חלק פעיל במבצע "קדש", "עוד הספקתי לעשות כמה גיחות מבצעיות על מטוס ה-B-17. המטוסים האלה יצאו מכלל פעולה והועברו לתעשייה האווירית כדי למכור אותם, אבל כשהחל מבצע "קדש" בשנת 1956 לא היו מספיק מטוסים, והחליטו להחזירם לשימוש. כך הספקתי לבצע עוד כמה גיחות הפצצה על המטוס - מעל עזה, רפיח, שארם א-שייח' - מעליה נפגע המטוס שלי". שעיה פותח את ספר הטיסות שלו, ה"לוג-בוק", המונח על השולחן ומעיין בו. תוך כדי קריאה ניתן לראות על פניו את הזכרונות השבים ועולים. "הפצצת עזה - פעולת אש נ"מ. הפצצת שארם א-שייח' - פעולת אש נ"מ חזקה ומדויקת. פגיעה בכנף שמאל ובמיכל דלק מעל למטרה. חזרנו מהגיחה הזאת על שלושה מנועים." הוא נזכר וצוחק.
אחרי תקופה של שירות מבצעי כמקלען אוויר ראשי בטייסת "הפטישים" יצא לזרסון לקורס קצינים ופנה לעסוק בהדרכה בבית הספר לטיס, שם היה מפקד קורס מקלענים ולאחר מכן מפקד טייסת מכין לטיס, שהיה אז שלב המיון הראשון בדרך לכנפי הטיס. לאחר תקופת ההדרכה השתתף בקורס פיקוד ומטה (פו"ם) ועשה הסבה לתפקידי מנהלה, שכללה שירות כמפקד טייסת מפקדה בבסיס רמת-דוד, אחריו מונה לתפקיד ראש מחלקת פרט. בזמן מלחמת ההתשה שימש כמפקד בסיס רפידים. תפקידו האחרון היה ראש מחלקת שלישות, תפקיד שבזמנו השתנה לראש להק כוח אדם, "כך שהייתי ראש מש"ל האחרון ורלכ"א הראשון", הוא אומר בחיוך.
בשנת 1975 פרש מחיל האוויר. "מה שהשאיר אותי בחיל-האוויר כל הזמן הזה היתה ההרגשה הבלתי רגילה והלא מוסברת, שזה המקום שאני צריך להיות בו. חיל-האוויר היה לי כמו בית ראשון בארץ. אחרי מה שקרה לנו, לי, הרגשתי טוב על כך שאני עושה את כל מה שאפשר כדי שלא נגיע עוד פעם למצב שיוכלו להרוג בנו ככה. זה היה מימוש עצמי באופן שנראה לי החשוב ביותר. מעבר לסבל הפיסי זו היתה השפלה וההשפלה הזאת גורמת לך לרצות להיות חזק ולבנות מדינה שתהיה חזקה פיסית, אבל גם מורלית ונפשית. חיל-האוויר מממש בעיני את העקרון הזה.

ברנקו לוסטיג , מפיק הסרט רשימת שינדלר וקורותיו כילד בשואה


ברנקו לוסטיג נולד בשנת 1932 באוסייק שבקרואטיה (באותה עת ממלכת יוגוסלביה) למשפחה יהודית קרואטית. אביו עבד כמלצר הראשי בקפה סנטראל, אוסייק, אמו הייתה עקרת בית. בניגוד להוריו, סבו וסבתו של לוסטיג משני הצדדים היו דתיים, והוא הלך עמם בקביעות לבית הכנסת.

בהיותו ילד, במהלך מלחמת העולם השנייה שהה במשך שנתיים באושוויץ וברגן-בלזן. רוב בני משפחתו נספו במחנות ההשמדה ברחבי אירופה, בכללם סבתו שנרצחה בתאי הגזים ואביו שנרצח בצ'אקובץ' ב-15 במרץ 1945. אמו של לוסטיג שרדה את השואה והתאחדה מחדש עמו אחרי המלחמה. ביום שחרורו שקל לוסטיג -30 ק"ג.
הקריירה הקולנועית
בשנות השמונים עבד לוסטיג על המיני-סדרה "רוחות מלחמה" (1983) ועל המשכה "מלחמה וזיכרון" (1988), שתיהן התבססו על ספריו של הרמן ווק. הוא היגר לארצות הברית ב-1988.
לוסטיג זכה בפרס האוסקר הראשון שלו ב-1993 עבור הפקת הסרט "רשימת שינדלר", המבוסס על הרומן פרי עטו של תומאס קנילי (שמבוסס על סיפור חייו של אוסקר שינדלר, תעשיין גרמני שהציל מאות יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה). הוא זכה בפרס האוסקר השני שלו ב-2001, עבור הפקת הדרמה האפית "גלדיאטור", המספרת על מאבקי כוח בקיסרות הרומית. סרטים הוליוודיים מרכזיים אחרים עליהם עבד לוסטיג כמפיק כוללים את "פיסמייקר" (1997), "חניבעל" (2001) ו"בלאק הוק דאון" (2001).
לוסטיג זכה בעיטור הדוכס טרפימיר (Order of Duke Trpimir), מידי הנשיא פרניו טוג'מן על מפעלו הקולנועי. ב-2008 הוא היה לקולנוען הראשון והשני מעולם האמנות (ביחד עם ולדימיר נאזור, שזכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסטת זאגרב).
ב-2008 סייע לוסטיג לייסד את חברת הפקת הסרטים העצמאית Six Point Films שמטרתה להפיק "סרטים עצמאיים משמעותיים ומעוררי מחשבה."
מוזיאון לוס אנג'לס לשואה העניק לברנקו לוסטיג תואר כבוד בשנה השנייה של ארוחת הערב השנתית שלו ב-8 בנובמבר 2009 במלון בוורלי הילס על מחויבותו ארוכת השנים לחינוך לזיכרון השואה.

סוזן "סאנה" לדרמן, חברתה היהודיה של אנה פרנק שנספתה בשואה



סוזן "סאנה" לדרמן (Susanne "Sanne" Lederman‏ 7 באוקטובר 1928 - 19 בנובמבר 1943) הייתה נערה יהודייה שנספתה בשואה. היא נודעה כחברתה ובת כיתתה של אנה פרנק, ומוזכרת מספר פעמים ביומנה של אנה פרנק. באוסף החיבורים של אנה פרנק, שיצא לאור אחרי הצלחת יומנה, שולב גם חיבור מאת לדרמן.
ביוגרפיה
סאנה נולדה בברלין כבתם הצעירה של פרנץ לדרמן (Frantz Ledermann), עורך דין ומוזיקאי, ואילזה לואיזה (Ilse Luise Ledermann) פסנתרנית ואחות לברברה לדרמן (Barbara Ledermann) הגדולה ממנה בשנתיים. לדרמן ומשפחתה ניספו בשואה.
 המעבר להולנד
בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עברה משפחת לדרמן להתגורר באמסטרדם, והוריה רשמו אותה לבית ספר מונטסורי בו למדו גם אנה פרנק וחנה גוסלר, שהיו ידועות כשלישייה אנה, חנה וסאנה.
לאחר פלישת הנאצים להולנד חויבו הילדים היהודים ללמוד בבתי ספר נפרדים מההולנדים, וסאנה עברה ללמוד בבית ספר יהודי אחר מבית הספר שבו למדו אנה פרנק וחנה גוסלר, אך עדיין נשמר הקשר ביניהן, והיא גם עזרה לה בכתיבת הסיפור על הברווזים עליו כתבה אנה פרנק ביומנה.
סאנה הייתה גם חברה במועדון הפינג פונג "הדובה הקטנה פחות שתיים" בו השתתפו חמש בנות (הן חשבו בהתחלה שבדובה הקטנה יש חמישה כוכבים כחמשת חברות המועדון, במקום שבע, ולכן הוסיפו אחר כך את ה"פחות שתיים").
ביולי 1942 עברה משפחת פרנק למחבוא וסאנה, כיתר חברותיה, חשבה שהמשפחה נמלטה לשווייץ, דבר שהיה נפוץ מאוד בתקופה ההיא, כאשר משפחות רבות ניסו למצוא מקומות מסתור או להימלט. אביה של סאנה שהאמין כי אם ימלאו אחר כל ההוראות של המשטר הנאצי לא יקרה להם דבר, לא ניסה להמלט או להסתתר.
המעצר
סאנה, אמה ואביה נעצרו ב-20 ביוני 1943 ונשלחו למחנה המעבר וסטרבורק בצפון הולנד (אחותה הגדולה ברברה לדרמן לא הייתה בזמן המעצר בבית, ובעזרת המחתרת ההולנדית הצליחה להסתתר עד סוף המלחמה ולהגר בסיומה לארצות הברית, שם נישאה לחתן פרס נובל הביוכימאי מרטין רודבל).
בנובמבר נשלחו סאנה יחד עם אמה ואביה בטרנספורט למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצחו שלושתם בתאי הגזים מיד עם הגעתם.
סאנה לדרמן ביומנה של אנה פרנק
סאנה לדרמן הייתה אחת משלוש חברותיה הקרובות ביותר של אנה פרנק בהן גם חנה גוסלר וז'קלין ואן מרסן. סאנה מוזכרת ביומנה של אנה פרנק פעמים אחדות, ואחד האירועים המפורסמים יותר מופיע ביומן בתאריך 21 ביוני 1942, כאשר אנה מתבקשת לכתוב חיבור כעונש על פטפטנות יתר בזמן השיעור.
הייתי חייבת למצוא מישהו אחר, מקורי במיוחד והנה הציעה חברתי סאנה החרזנית המוכשרת את עזרתה בכתיבת חיבור שכולו חרוזים מהתחלה ועד הסוף...השיר נכתב והיה מעולה סופר בו על אמא ברווזה אבא ברבור ושלושה ברווזונים... קייסינג קלט את ההומור. הוא הקריא את השיר בכיתה בתוספת הערות משלו וגם בכיתות אחרות. מאז מותר לי לדבר בשיעור בלי להיענש על כך, להיפך עכשיו קייסינג בעצמו תמיד מתלוצץ.
אנה הוסיפה מאוחר יותר שגם זכתה לכינויי גברת קואק קואק על ידי שאר חבריה לכיתה בעקבות סיפור זה.
חלק מהחיבור המקורי שכתבה סאנה לדרמן מופיע בספרה של אנה סיפורים מן האגף הנסתר (בגרסה האנגלית) Tales from the Secret Annex (שהוא אוסף אירועים וסיפורים נוסף שכתבה אנה פרנק מלבד היומן).

קורותיו של איתמר יעוז-קסט כילד בשואה



איתמר יעוז-קסט נולד בשם פֵטֶר אֶרווין קסט (Péter Ervin Keszt) בשנת 1934 בעיירה סארוואש (Szarvas) שבמחוז בֵּקֵש בהונגריה (בדרום-מזרח הונגריה של ימינו) במשפחה יהודית-הונגרית. סבו מצד אביו, אלכסנדר קסט, היה סוחר עצים בעיירה סארוואש. מצד אמו הוא נצר לשושלת רבנים גדולה וידועה, שושלת זילברשטיין (הבולטים בשושלת זו הם שלמה, דוד וישעיהו, מראשי האורתודוקסיה ההונגרית).
יעוז-קסט נולד למשפחה שעברה תהליך של התבוללות - סבו מצד אמו, עוה"ד יוליוס אֶזֶה, האמין כי השתלבות בחברה ההונגרית-הנוכרית היא הפתרון לבעיית היהודים וכדי להקל על תהליך ההתבוללות הוא בחר בשם "אֶזֶה", שם בעל צליל הונגרי מובהק (שם זה עוברת על ידי המשורר ל-"יעוז"). ההתבוללות לא הצילה את המשפחה בימי השואה. עוה"ד יוליוס אֶזֶה ורעייתו נרצחו באוסטריה באפריל 1945. אביו של המשורר, ד"ר בילא קסט, אימו ואחותו נשלחו יחד עמו למחנות הריכוז. הם היו במחנה הריכוז ברגן-בלזן, והשתחררו מרכבת-מוות בלב גרמניה ב-13 באפריל 1945.
משפחת קסט עלתה לישראל בשנת 1951. באחד הראיונות שנערכו עִמו אמר יעוז-קסט:
הייתה לי ילדות מוגנת עד שנת 1944 ואז חומות המגן נפלו בבת אחת. לא אפריז אם אומר כי הצלתי הייתה בגדר נס. כמעט לא ידוע על מקרה נוסף שבו משפחה שלמה, אב, אם, ילדה וילד, שנכלאו במחנות ריכוז, שרדו את התופת ונותרו בחיים
יעוז-קסט היה מורה בבית ספר תיכון בת"א, ותחת ידו גדלו והתחנכו ד"ר מיכל גוברין, עומרי ניצן, מיכה לבינסון, מיכאל הנדלזלץ ורבים אחרים הנושאים בתוכם ערכים שהטמיע בהם, למען התפתחות התרבות, הספרות והתיאטרון בישראל.
בשנת 1958 ייסד, יחד עם אחותו מריצה, את הוצאת הספרים העברית הראשונה שיועדה לשירה בלבד, עקד ואת כתב העת "עקד לשירה" (שיצא משנת 1960 ועד שנות ה-70) וכתב העת "פסיפס" שהמשיך אותו.
בשנת 1959 פרסם יעוז-קסט את קובץ שיריו הראשון "מלאך ללא כנפיים" בהוצאת עקד. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1961, פרסם את מחזור השירים "נוף בעשן - פרקי ברגן בלזן", שירי שואה שזכו בפופולריות רבה.
ב-1999 נבחר לשמש כנשיא אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, ושימש בתפקיד עד פסח 2002.

ההישרדות של הילד צבי ינאי בתקופת השואה באיטליה



ביוגרפיה
צבי ינאי נולד בפֶּסקַרָה שבאיטליה בשם סַנְדרוֹ טוֹט. אביו, קלמן טוֹט, היה זמר אופרה נוצרי פרוטסטנטי הונגרי-רומני, ואמו יוּצי גַלַמבּוֹש הייתה רקדנית יהודייה ממוצא הונגרי. השניים לא נישאו, והופיעו יחדיו ברחבי איטליה. צבי ינאי היה בן הזקונים שלהם, אחרי שתי אחיותיו ואחיו. מסיבה לא ברורה ננטש אחיו רוֹמוֹלוֹ אצל האומנת ששכר הזוג לתינוק בקטנזארו שבמחוז קלבריה שבדרום מערב איטליה, ועקבותיו אבדו.
הוריו של ינאי לא קיבלו נתינות איטלקית ובתחילת מלחמת העולם השנייה גורש אביו של ינאי להונגריה, חזר למשפחתו בעיר אורדאה שבטרנסילבניה, וככל הנראה מת ממחלה ב-1942 או 1943. האם נשארה עם שלושת הילדים בעיירה קסטיליון פיורנטינו, סמוך לפירנצה שבטוסקנה. ב-1942 עברו ינאי ואחיותיו טקסי מעבר לנצרות קתולית. האם התפרנסה מהוראת גרמנית, ועם השתלטות הצבא הגרמני על האזור עבדה כמתורגמנית לצבא הגרמני. בתחילת 1944 מתה האם, שסבלה מבעיות לב, ואידה בְּרוּנֶלוֹ, שהייתה האומנת, התנדבה לטפל בשלושת היתומים. החיילים הגרמנים, שלא ידעו על הרקע היהודי של המשפחה, סיפקו להם מזון והסיעו אותם לאמהּ של האומנת בעיירה מונסליצ'ה, שמדרום לפדובה, כאשר החזית התקרבה לקסטיליון פיורנטינו.
לאחר שהבריטים כבשו את מונסליצ'ה, ראש העיר, שידע כי הילדים יהודים, יצר קשר עם חיילי הבריגדה היהודית ששהתה באיטליה. אחיה של האם, פאלי גלמבוש, שהתגורר אז בישראל ועברת את שמו לשאול ינאי, ביקש מחיילים בבריגדה לברר מה עלה בגורל אחותו וילדיה. הקשר שנוצר איפשר להעלות את שלושת הילדים לארץ ישראל, וביולי 1945 הם הפליגו מנאפולי לחיפה, על סיפון האניה "מטרואה", כאשר צבי ינאי היה בן 10. לאחר שהות קצרה במחנה המעצר בעתלית, נקלטו שלושת הילדים לבית טוט בקיבוץ רמת דוד.
בשנת 1952, בגיל 17, התגייס ינאי לצה"ל והתנדב לצנחנים. הוא עבר הכשרה כלוחם ושירת כמדריך צניחה. לאחר מיזוג יחידה 101, יחידת הקומנדו בפיקוד אריאל שרון, עם גדוד הצנחנים 890 ומינוי שרון כמפקדו, לחם ינאי בפעולות התגמול ובמבצע סיני.  ביולי 1956 השתתף באליפות העולם לצניחה חופשית שהתקיימה בברית המועצות, ולרגל נסיעה זו שינה את שם משפחתו מטוט לינאי, כשם המשפחה של דודו. בשנת 1956 השתחרר מהצבא, לאחר שנה של שירות קבע. במלחמת ששת הימים השתתף כאיש מילואים בכיבוש רמת הגולן, ובמלחמת יום הכיפורים לחם בחטיבת הצנחנים 317 במבצע קינוח.
בשנת 1970 הצטרף לחברת יבמ ישראל, הקים וניהל את מחלקת ההסברה וקשרי החוץ, והיה דובר החברה. במסגרת זו ייסד את כתב העת שבהוצאת החברה, "מחשבות", שהתמקד בהגות ובמדע. ינאי היה עורך כתב העת עד לסגירתו בשנת 1996. בשנותיו האחרונות של כתב העת התקיימו, בהנחיית ינאי, כנסים שנתיים של "מחשבות בעל פה".
בשנת 1990 הגיש ינאי תוכנית טלוויזיה בתחום הקולנוע בשם "סיפורי בדים", ביחד עם רחל גורדין. כמו כן הנחה בטלוויזיה תוכנית ראיונות עם מדענים בשם "דברים בגו", והגיש תוכניות רדיו על מדע. בשנת 1991 יעץ למועצה הציבורית של בית הספר התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים. ב-1993 היה יועץ שר הבריאות דאז, אהוד אולמרט, בנושא הרפורמה במערכת הבריאות. בשנת 1993 מונה על ידי שולמית אלוני לתפקיד מנכ"ל משרד המדע וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1997.
ינאי הרצה בפורומים שונים על פילוסופיה, תרבות ומדע ויעץ לחברות היי-טק בנושא פילוסופיה ארגונית.
ב-2006 יצא ספרו "שלך, סנדרו". בשנת 2008 הוענק לו פרס ספיר על ספר זה.
לסקירה המלאה בוויקפדיה בעברית

יהויכין יוסף :הילד היהודי מברגן-בלזן הפך לאחד מגדולי חוקרי האקלים בעולם



פרופ' יהויכין יוסף (1931 - 1 באוקטובר 2008), פרופסור לאסטרופיזיקה וחוקר אקלים ואטמוספירה שלימד במסלול הדו-חוגי לגיאופיזיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל אביב, ומיוזמי ניסוי MEIDEX שבוצע במשימת החלל STS-107, טיסתה האחרונה של מעבורת החלל קולומביה בשנת 2003.
קורות חייו
יוסף נולד בגרמניה, ועלה עם משפחתו לארץ בשנת 1932. משפחת יוסף התגוררה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, אך בשל מחלת אחיו הקטן המליצו הרופאים למשפחה לחזור לאירופה. המשפחה עברה לאמסטרדם, לא הרחק מביתה של אנה פרנק שאותה הכיר.
עם כניסת הגרמנים להולנד, סבלו בני המשפחה מהגזירות של הנאצים, ובראשית 1942 הועברה למחנה המעבר וסטרבורק, ולאחר כשנה הופרדו שני האחים מהוריהם והועברו למחנה הריכוז ברגן-בלזן שבגרמניה. לפני שנפרד מעליהם הורה האב ליהויכין לשמור על אחיו הצעיר ולהיות לו לאב ולאם. לימים כתב יוסף בזכרונותיו כי בקשה פשוטה זו חידדה את חושיו וסייעה לו להינצל.
לילה אחד בתחילת שנת 1944, כמה ימים לפני יום הולדתו ה-13 נערכה ליוסף חגיגת בר-מצווה בצריפו במחנה ברגן-בלזן. הייתה זו יוזמה של הרב שמעון דסברג, רבה הראשי של אמסטרדם שהיה אסור אף הוא במחנה הריכוז. עשרות מהאסורים במחנה התעוררו בשעה מוקדמת לפנות בוקר, כיסו את החלונות כדי שהגרמנים לא יוכלו לראות דבר, ובתווך הציבו שולחן ועליו ארבעה נרות ובפנים ניצב ספר תורה זעיר. הנוכחים החלו בתפילות, ואפילו אמו של יוסף הצליחה להתגנב למחנה הגברים כדי להיות נוכחת בטקס, אם כי אנשי הביתן פחדו לתת לה להיכנס לתוך הצריף והיא הקשיבה מבחוץ. בהמשך קרא יוסף את הדרשה, בהתאם לשיעורים הסודיים שקיבל מהרב דסברג. לאחר מכן העניק לו הרב את ספר התורה וביקש ממנו לשמור עליו כאשר ישתחרר מהמחנה ולספר בעזרתו את סיפורו כניצול שואה. חודשים אחדים לאחר מכן נפטר הרב מחולשה.
בשלהי 1944 שוחררו כל בני משפחת יוסף, שקרוב משפחה עשיר קנה עבורם דרכונים מזויפים של אל-סלבדור, לרכבת שאספה את כל נתיני הארצות הנייטרליות לשווייץ. ברכבת נפגשו יהויכין ואחיו עם אביו ואמו.
 בשנת 1948 עלתה המשפחה לארץ ישראל. יהויכין אז בן 17, השלים את כל ארבע שנות התיכון בשנה אחת. לאחר מכן הלך ללמוד באוניברסיטה העברית במעבדה לחקר האטמוספירה אצל פרופ' אשבל. את הדוקוטרט שלו הוא סיים מאוחר יותר ב-UCLA, חזר לישראל והיה מבין מקימי החוג לגיאופיזיקה באוניברסיטת ת"א. בשנת 1970 הועלה לדרגת מרצה בכיר בשנת 1972 נטל חלק בהכנות לניסויים של הסקיילאב והארס"ט . יוסף חקר את תנודות רוח השמש את שכבות האטמוספירה, ועמד בראש צוות מדענים שחקר את מערכת השמש ובמיוחד את אורנוס.

מרים חירם , ילדה בת 5 בתקופת השואה



נולדתי באמצע המלחמה. בכל שנות ילדותי נדדנו ממקום למקום באוקראינה, כדי לברוח מהגרמנים. החיים היו מאוד קשים: כפור עז ושלגים בחורף, רעב, מחלות קשות ועוני נורא. עד גיל 5, הייתי חולה מאוד ורעבה מאוד. הכיף הגדול שלי היה כשמישהו מבני המשפחה הביא לחם. לא ידעתי מה זה שוקולד, גלידה, משחקים, צעצועים.

לא היו לי אחים ולא חברים. רק עם תום המלחמה, כשהגענו למחנה עקורים בגרמניה, התחלנו בחיים נורמליים. לפני העלייה לארץ, אבא שלי, קיבל הצעת עבודה בקנדה, אבל אמא התעקשה והודיעה שהיא תגדל את הילדה שלה בישראל.

העלייה לישראל 
עלינו על האנייה הרעועה גלילה בצרפת. שטנו בתנאים קשים מאוד. בהפלגה הייתי חולה  והקאתי ללא הפסקה. כשהאנייה עגנה בנמל חיפה,  כולם שכחו מהצרות ובעיניים מבריקות מדמעות, שרו את התקווה. כשירדנו לנמל, קיבלו אותנו בארגזי תפוזים טריים- זה היה התפוז הטעים ביותר שאכלתי!

חוויות ראשונות בארץ: הבית הראשון שלנו בישראל היה אוהל במעברה ליד פרדס חנה. זה היה בתקופת החורף ועד מהרה האוהל שלנו היה מוצף ממי הגשמים. הימים הראשונים היו ימים של קור, גשמים עזים ובוץ בכל מקום. לאחר מספר חודשים קיבלנו בית ברמלה שהייתה עיר ערבית ותושביה ברחו משם במלחמת השחרור. זה היה בית אבן גדול ויפה.

קשיי הקליטה: כשהגעתי לארץ, דיברתי פולנית, גרמנית ורוסית. לא ידעתי אף מילה בעברית. אבל תוך כמה חודשים התחלתי לפטפט בעברית. מחוץ לבית לא הרשיתי להורים לדבר פולנית, שחס וחלילה ילדים לא יידעו שאני מדברת בשפות אחרות ושאני לא ילידת הארץ. עד שעלינו לארץ, קראו לי אמיליה סרברני, בנמל חיפה החליט הפקיד שיקראו לי מרים. בהתחלה הייתי ילדה בודדה ושקטה מאוד, עד שהגיעה חברה שלי שלמדנו יחד בבית הספר במחנה הפליטים בגרמניה

יום רביעי, 25 באוקטובר 2017

אריה לאון "לונק" זלינגר , ילד בן 6 במחנה הריכוז ברגן בלזן



זלינגר נולד בקרקוב, פולין. אביו היה מהנדס בניין ואמו אחות. הוריו נישאו בארץ ישראל אך חזרו לפולין ב-1937. הוא עבר במדינה את מלחמת העולם השנייה, שנתיים מתוכה במחנה הריכוז ברגן בלזן. אביו נספה באושוויץ. 
הוא עלה בגפו לארץ ישראל, מאחר שאימו נישארה לחפש את אביו "הנעלם". ב-16 ביולי 1945 האוניה עגנה בחיפה והוא הועבר ביחד עם כל נוסעיה במשאיות למחנה המעצר בעתלית. בישראל פגש באחותה של אמו. בעצת הרופא שבדק אותו, הוא נשלח לקיבוץ עין המפרץ. לאחר עלייתו החל לעסוק באתלטיקה ובין השנים 1954–1963 היה חבר נבחרת ישראל בכדורעף, עמה השתתף בשנת 1956 באליפות העולם בכדורעף. בשנת 1963 סיים לימודי חינוך גופני במכון וינגייט והחל לעבוד כמורה לחינוך גופני, לצד עיסוק פעיל בספורט כשחקן ומאמן.
כמאמן, זלינגר עבד עם נבחרת הנשים של ישראל בכדורעף ובשנת 1967 זכתה הנבחרת במקום השמיני באליפות אירופה. לזכותו נזקפו החדרת מהלכי משחק חדשים שזכו להכרה בינלאומית.
בשנת 1969 עזב את ישראל וסיים לימודי תואר שני ודוקטורט באוניברסיטת אילינוי. בשנת 1975 החל לאמן את נבחרת הנשים בכדורעף של ארצות הברית, אותה הוביל בשנת 1982 לזכייה במדליית ארד באליפות העולם בכדורעף ובשנת 1984 לזכייה במדליית הכסף באולימפיאדת לוס אנג'לס לראשונה בתולדותה. לאורך השנים זכה להצלחה רבה כמאמן בתחרויות בינלאומיות, ובשנת 1992 זכתה תחת אימונו נבחרת הגברים של הולנד בכדורעף במדליית הכסף באולימפיאדת ברצלונה לראשונה בתולדותיה. לאחר מכן עבר ליפן והמשיך לעסוק בהצלחה כמאמן עד לפרישתו בשנת 2006. ב-2007 מונה למאמן נבחרת הנשים של ישראל והציב יעד להבאת הנבחרת לאולימפיאדת לונדון (2012).
בספטמבר 2010 הצליח זלינגר להביא את נבחרת ישראל בכדורעף נשים לטורניר הגמר של אליפות אירופה בכדורעף בשנת 2011, לאחר 39 שנים. באליפות אירופה הודחה הנבחרת בשלב המוקדמות לאחר שהפסידה את שלושת משחקיה.

אפרים וסרפוגל, פעוט בן שנתיים באושוויץ



ד"ר אפרים ווסרפוגל נולד בשם פרנסואה ווסרפוגל (בצרפתית: François Wasservogel) בכלא הסמוך למחנה המוות אושוויץ בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אביו, יוסף צימר, פסנתרן, מתמטיקאי ובנו של הרב שמעון צימר מבוקרשט, נרצח על ידי הנאצים עוד לפני לידתו. אימו, מרים לבית וינגר, עורכת דין יהודיה פולניה, שמרה במהלך מאסרה על זהותה הבדויה כנוצריה, וכך שרדה. לאחר שחרור אושוויץ עברה אימו לפריז ושם נישאה למשה ווסרפוגל, יהודי מברלין, שהוצג לילד כאביו ונתן לו את שמו. רק ב-1984, כשהייתה על ערש דווי, גילתה לו אימו את זהותו של אביו הביולוגי.
ווסרפוגל גדל הרחק מן הדת היהודית. הוא למד מתמטיקה וכלכלה באוניברסיטה העירונית של פריז, ובהמשך שימש כשליח מטעם ממשלת צרפת לוונצואלה. במקביל השלים דוקטורט בכלכלה. פייר דרייפוס, נשיא חברת רנו, מינה אותו ב-1968 לעוזרו האישי, וב-1969, בגיל 25, לסמנכ"ל, ממונה על המחלקה לפיתוח מוצרים. ווסרפוגל נטל חלק מרכזי בפיתוח המכונית החדשה רנו 5, ובמשך כשנה היה אחראי גם לקבוצת המרוצים של רנו. ב-1977 עזב את רנו, והיה סגן נשיא בחברת באטל, המתמחה באינטגרציה בין תעשיית ההייטק לתעשיית הרכב. ב-1986 מונה לראש מחלקת הרכב בחברת הפלדה 'אוזינור', שהייתה ספקית הפלדה השנייה בגודלה בעולם לתעשיית הרכב.
ווסרפוגל עלה לישראל ב-1996, בעקבות תהליך איטי של חזרה בתשובה שיזמה רעייתו, והחל אחרי מותה של אימו. תחילה התגורר ברעננה, ואחר כך השתקע בבני ברק. במשך שנתיים פעל, במסגרת בנק הפועלים, במימון חברות ישראליות הפועלות בחו"ל. בהמשך מילא תפקידים שונים בתעשיית חלקי הרכב. ב-2005 מונה לנציג חברת רנו לנושא רכש גומלין בישראל.

אלכס וייס , בן 14 , ניצל מצעדת המוות באוסטריה



אלכס וייס נולד בבודפשט שבהונגריה. בילדותו ניגן בפסנתר שהיה בביתו ובגיל 9 החל גם לנגן באקורדיון.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח אביו לעבודות כפייה בצבא ההונגרי. הוא ואמו נשלחו לצעדת מוות לאוסטריה. הוא נפרד מאמו, הצליח להמלט ושב לבדו לבודפשט, שם הסתתר במרתף עד תום המלחמה בפברואר 1945. אחרי המלחמה עבר וייס בין מחנות עקורים והגיע לבסוף עם האקורדיון שלו לעיר קרמונה שבאיטליה. שם התחיל לעבוד בתחום המוזיקה - הוא ניגן בפסנתר ובקונטרבס, וגם הצליח ללמוד מעט בקונסרבטוריון. באיטליה החליט שברצונו להתפרנס מעיבודים מוזיקליים ומכתיבה ללהקות ותזמורות. בשנת 1949 עלה לישראל, בגיל 20. בישראל הכיר את רעייתו, גאיה, ילידת הארץ. הוא התיישב תחילה בנהריה, שם התפרנס מנגינה בבתי קפה ומלונות. מאוחר יותר עבר לתל אביב. ב-1952 התגייס לצה"ל ושירת בתזמורת חיל האוויר, אז בניהולו של אריך טייך. בתזמורת ניגן וייס בפסנתר וכתב עיבודים לתזמורת.
 הוא נמנה עם המעטים מבין המוזיקאים הישראלים בדורו שעסקו בעיבוד מוזיקלי בלבד, וכמעט שלא בהלחנה. שירו הידוע ביותר כמלחין הוא "הדודה מחדרה" בביצוע אריק לביא. וייס היה שותף להפקות מוזיקליות רבות וכן להצגות ומופעים בימתיים של רבים מהזמרים והשחקנים הישראלים, במיוחד בשנות ה-60 וה-70, במעמדו כמנצח תזמורת ההקלטות של אולפני CBS. וייס שימש למעשה כ"מעבד הבית" של חברת סי.בי.אס. בשנים אלו עבד עם זמרים ולהקות כמו התרנגולים, אריק איינשטיין ושלום חנוך (האלבום "מזל גדי" כולו בעיבודו), שלישיית התאומים, שלישיית גשר הירקון, הצ'רצ'ילים, זהר השביעי, חוה אלברשטיין ("משירי ארץ אהבתי", "את חרותי", "שיר סיום", ועוד), אושיק לוי, צביקה פיק, שלישיית הטוב, הרע והנערה, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, יהורם גאון, אריק לביא, נורית גלרון, רבים משירי פסטיבלי הזמר ועוד.

יום שלישי, 24 באוקטובר 2017

מרטין וייל , תלאותיו של ילד בשואה


מרטין וייל, בן 77, הוא נצר למשפחה הולנדית אריסטוקרטית מרוטרדם ששורשיה נעוצים במאה ה-15 בספרד. בני משפחתו שימשו כרופאים של המלך, ולאחר שגורשו הצליחו להתברג בתפקיד דומה בחצר המלוכה בפורטוגל. התחנה הבאה היתה אנטוורפן ולבסוף הולנד, שם הקים אחד מהסבים הגדולים את בית הכנסת הפורטוגלי הידוע של אמסטרדם. בחלוף השנים הפכה המשפחה לחילונית וליברלית. אביו של וייל היה עורך דין מצליח ואמו, ממשפחת דה פינטו, היתה עקרת בית.

מרטין וייל נולד שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המשפחה "המפונקת עם המשרתים" כהגדרתו, נושלה באחת מכל רכושה והועברה למחנות. ראשית למחנה ברנוולד שהיה מיועד לאליטות ההולנדיות ומשם למחנה וסטרבורק - ממנו שולחו כ-100 אלף יהודים אל מותם במחנות ההשמדה.

לבסוף הועברה המשפחה למחנה טרזיינשטט בצ'כיה. ברכבת שיצאה לפניהם והובילה יהודים מוורסטרבורק לאושוויץ היו הנערה אנה פרנק ובני משפחתה.

הדיבור על השואה לא נוח לו. הוא מבקש שוב ושוב להימנע מפרטים ומסרב לספר על הזמן הממושך שבילה במחנה. זיכרון אחד שבכל זאת עולה בשיחה עמו עוסק במשחק בשטחי המזבלה. הוא וחבריו היו נוהגים להצית פיסות פסולת שונות באמצעות זכוכית מגדלת המכוונת לשמש בניסיון להפיג את השיעמום. היום הוא רואה בו אולי רמז ראשון להתעסקות הנרחבת שלו בזבל


תלאותיה של שרה זיסקינד, בת 13 בתקופת השואה



שרה זיסקינד נולדה בלודז' שבפולין, בתם של אנשל (אנז'ל) קלמן פלגר (1943-1897) יליד דרוהוביץ', ומינדלה ביידרמן (1940-1900), בת למשפחתם תעשיינים נודעת מלודז'. בחלק מכתביה, שרה קוראת לעצמה בשם האמצעי "סלה פלגייר". היא נהנתה מילדות טובה, מוקפת בחברי משפחתה האוהבים.
בגיל 12 עולמה קרס עליה, עם פלישת הנאצים לעיר הולדתה ב-8 בספטמבר 1939 בתחילת מלחמת העולם השנייה.
שלושה חודשים לאחר כיבוש העיר, הועברו תושבי העיר היהודים לגטו שנחסם לתנועה נכנסת ב-8 בפברואר 1940 ושנאטם כלפי העולם ב-1 במאי 1940.
אמהּ, שהצליחה להחזיק מעמד עם קשיי התקופה ושמרה על אופטימיות, נפטרה באותה השנה. אביה והיא תמכו זה בזה בשנים החולפות וניצלו ממעצר וגירוש אל מחוץ לגטו, עד למות האב בפסח 1943. עם "חיסול" הגטו נשלחה זיסקינד למחנה ההשמדה אושוויץ באוגוסט 1944 בהיותה בת 16 (מספר האסיר שנחרט על ידה היה 55091). 
בהמשך נשלחה למחנה הריכוז מילשטיין, 17 קילומטרים צפון-מערבית לעיר קלודצקו, שהיה תת-מחנה של מחנה גרוס-רוזן, ולאחר מכן למחנה גרפנורט ("גרוזנוב") הממוקם 12 קילומטרים דרומית לקלודצקו. במחנה האחרון, עבדה בעבודת כפייה ואולצה לחפור תעלות שנועדו להאט ולבלום את הצבא האדום שהתקרב.
זיסקינד חשה שהיא לא תוכל לשאת את סבל המלחמה וכתבה:
"העבודה הייתה בהרבה מעבר ליכולתנו. לא היינו אלא שלדים חיים שאינם מסוגלים להרים מעדר או אדמה כבדה מעל לראשינו, וקל וחומר לעבוד במהירות שהורו לנו".
לאחר השחרור היא חזרה ללודז' באביב 1945, בגיל 17, גילתה שכל קרובי משפחתה וחבריה נספו בשואה והחליטה לעלות לארץ ישראל. היא נמלטה מפולין הודות למסמכים מזויפים יחד עם פליטים נוספים מלודז' ולא חזרה לפולין עד לשנת 1988, אז ביקרה יחד עם בעלה ושלושת ילדיה את העיר לודז' ואת מחנה אושוויץ בגיל 61.
במשך שנתיים (משנת 1945) נדדה ברחבי אירופה ועברה באופן לא חוקי גבולות בין מדינות. היא הגיעה לארץ ישראל רק ב-15 במאי 1947, עקב התנגדות שלטונות המנדט הבריטי לעלייה הבלתי ליגאלית.
דייויד פטרסון כתב על זכרונותיה של זיסקינד מימי השואה:
"מהות הנאציזם הייתה רצח, ומטרת הרצח של הנאצים הייתה הדמות והמהות של בן האדם. שרה זיסקינד זוכרת: "החברויות שלנו ודאגתנו איש לרעהו אפשרו לנו לשמר משהו מהאנושיות שלנו".
יחד עם אליעזר זיסקינד, לקחה חלק בקרבות מלחמת העצמאות בשנת 1948. בדצמבר 1948 נישאה לאליעזר (יליד 1925, בז'זיני). אחיה היה ממקיימי מפעל הטקסטיל הראשון בתל אביב.

שירה תורן על אמה לנה קיכלר ז"ל

  שירה תורן, בתם של לנה קיכלר ומרדכי זילברמן זכרם לברכה, היא אמנית המתגוררת בניו־יורק. יש לה שני ילדים, נטלי ואדם. "אמא הספיקה להכיר ...