סולי גנור, בן 16, הישרדות בגטו קובנה ובדכאו

 

נר במחשכים: הישרדות בגטו קובנה ובדכאו מאת סולי גנור (הוצאת יד ושם,  2022 )  הוא ספר זיכרונות מצמרר ויוצא דופן על קורותיו של המחבר כנער יהודי בשואה. הספר מתאר את החיים בגטו קובנה, את מסע ההישרדות במחנה שטוטהוף ובמחנה המשנה דכאו, ומדגיש תושייה ואנושיות בתוך התופת.

הספר, שראה אור במקור באנגלית תחת השם "Light One Candle", מציג עדות היסטורית מרתקת על התקופה הקשה ההיא,

סולי גנור ז"ל יליד 1928, בילדותו בקובנה שבליטא עבר את מלחמת העולם השנייה ואת תלאות השואה . בהיותו נער צעיר נותק סולי ממשפחתו  האוהבת ומחיי משפחה שלווים ומאושרים  והועבר לגטו קובנה ועם חיסול הגטו למחנה עבודה  בדכאו . המשפחה התפרקה , אימו ואחיו נרצחו, ולאחר המלחמה שרדו רק הוא אביו חיים גנקינד ואחותו פאניה.

אחרי השחרור ב1945 בחר סולי  שלא להגר עם אביו לקנדה ובמקום זאת עלה ארצה והתגייס לחטיבה 7 , למלחמת העצמאות , ונלחם בקרבות .

סיכום מתוך הספר :

עם פלישת הגרמנים לליטא ב-1941, החיים השתנו ללא היכר.  סולי גנור מתאר בפירוט מצמרר את האנטישמיות הבוטה של שכניהם הליטאים, שהחלו לפרוע ביהודים עוד לפני שהגרמנים ביססו את שלטונם. יהודי קובנה נדחסו לתוך גטו סלובודקה. סולי גנור מתאר את חיי היום-יום בגטו:

המאבק הבלתי פוסק ברעב ובמחלות.

"האקציות" המרובות שבהן נלקחו עשרות אלפי יהודים אל מותם בפורט התשיעי (מבצר צבאי ליד קובנה ששימש כאתר רצח המוני).

ההתבגרות המוקדמת: סולי נאלץ להפוך מילד למבוגר האחראי המסייע בפרנסת והצלת משפחתו, תוך שהוא עד לזוועות שאי אפשר לתפוס.

המחנות: דכאו וצעדות המוות

עם חיסול גטו קובנה ב-1944, נשלח  הנער סולי יחד עם אביו למחנה הריכוז דכאו בגרמניה (ולתתי-מחנות שלו, כמו קאופרינג). בשלב זה, הספר הופך לתיאור של הישרדות קיצונית בתנאים תת-אנושיים:

עבודת פרך מפרכת, מחסור מוחלט במזון, והתעללות אכזרית של השומרים.

סולי מצליח לשרוד בזכות שילוב של תושייה, מזל עיוור, ועזרה הדדית עם אסירים אחרים.

לקראת סוף המלחמה, עם התקרבות בעלות הברית, הוא מובל בצעדות המוות הידועות לשמצה בשלג, שבהן מתו אלפים מאפיסת כוחות ומקור..

הפרקים על דכאו מדגישים את תנאי המחנה, יחסי הכוחות בין האסירים לבין השומרים, ואת האופן שבו נער צעיר מנסה להסתגל ולהישאר בחיים באמצעות תושייה, גמישות נפשית וקשרים עם אסירים אחרים. בסיום מתוארים ימי הקריסה של הרייך, הפינוי, והמפגש עם השחרור והחזרה לחיים אזרחיים.e-vrit+1

מוטיב הספרים וה"נר במחשכים"

אחד הקווים הבולטים בספר הוא מוטיב הספרים – ספרים שהוא מחביא, מחליף ומשאיל, ולעיתים קורא במחתרת, גם בגטו וגם במחנה. הספרים משמשים לו עוגן נפשי, מקור לבריחה מדומיינת ומרחב של זהות תרבותית, ובמובן סמלי – "נר" קטן בתוך החשיכה סביב.

סולי גנור ז"ל 1928-2020 , יהי זכרו ברוך !!

מקור :

סולי גנור  .  נר במחשכים : הישרדות בגטו קובנה ובדכאו

 הוצאת יד ושם  2022

461 עמודים

דב קורנבלום , ילד בן 10 מסתתר במחסן תפוחי אדמה

דב (ולאדק) קורנבלום (1932–2012) היה ניצול שואה, סופר ואיש חינוך, ששרד את גטו ורשה ואת המלחמה כשהוא מסתתר במחסן תפוחי אדמה.

ולאדק-בער (דב) קורנבלום נולד בוורשה בשנת 1932. אביו, שלמה, היה סופר יידי מקורב ל'בונד' ויצרן ארנקי עור. אימו, לוניה, הייתה מורה ובעלת חנות ללבני נשים. לפני המלחמה עבדה כגננת בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. בגטו  וורשה התגורר ולאדק עם הוריו, אחיו ואצק (איזיו) ובת דודתו, ולמד במסגרת ה"קומפלטים" - קבוצות לימוד שהתקיימו בסתר. 

בקיץ 1942 הובלה המשפחה לאומשלאגפלאץ (כיכר השילוחים אל מחנות ההשמדה). דודו של דב (ולאדק), שהיה בעל מאפייה בגטו, הצליח להציל את המשפחה מגירוש תמורת שוחד אך באקציה מאוחרת יותר נתפסו אימו ובת דודתו של ולאדק ונשלחו לטרבלינקה.

ולאדק (דב) אחיו ואביו הסתתרו במחבוא שבנה הדוד בשטח המאפייה.

בדצמבר 1942 הבריח האב את  דב (ולאדק) לצד הארי של ורשה ומאוחר יותר, במרס 1943, גם את אחיו, ואצק.

דב (ולאדק) השתכן בביתו של הפולני קז'ימייז' דוריאש. בתחילה הוצג ולאדק כקרוב משפחה ולאחר מכן הסתתר מתחת למיטה, במרתף הבית, בחורבה סמוכה ורוב הזמן בתוך תאי אחסון לפחם ולתפוחי אדמה , שם עברו עליו ימים שלמים בלא שראה נפש חיה, מלבד הכלב של המשפחה. הוא כתב שירים ויומן, אך הם אבדו אחר-כך.

" הכלב היה בעל תבונה רבה, כשזרים קרבו למחסן הוא התרחק ממנו, כרומז שאין שום דבר שיש להגן עליו" הוא הבין שנביחות וחשיפת שיניים רק יסגירו אותי " הוא מספר .

שנתיים התחבא דב ( ולאדק) במחסן הצר של תפוחי האדמה ולאחר המלחמה הגיע לבית היתומים של יהודי פולין .

לאחר שחרור וורשה בידי הצבא האדום, דב (ולאדק) נאסף מן המחבוא על ידי בת דודתו אירקה ועבר איתה לגור בלודז'.

דב (ולאדק) למד בבית ספר פולני. אחר כך עבר לחסותם של ארגונים יהודיים שונים ומשם עבר בבתי ילדים שונים, עד שנודע לו כי אחיו ואצק שרד אף הוא ומתגורר בבית ההבראה באוטבוצק.

באוגוסט 1945 הועבר ולאדק לבית הילדים באוטבוצק, שם התאחד מחדש עם אחיו.

 מקורות המידע  

דב קורנבלום

הנצר האחרון : זיכרונותיו של ילד מגטו ורשה , הוצאת המחבר, 1999

סיפורו של ניצול השואה ולאדק קורנבלום ( יד ושם) .

 

 

בנימין אנוליק , רוץ אל השער בני , קורותיו של נער בגטו וילנה

 

בנימין אנוליק , רוץ אל השער בני , קורותיו של נער בגטו וילנה  ובמחנות באסטוניה  1941-1944

הוצאת בית לוחמי הגטאות  2022.

 בנימין (ביניה) בן משה וסוניה אנוליק נולד בשנת 1926 בוילנה, אח לניסיה (ניסן) (1921). אביו היה מנהל חשבונות. אימו (מיילדת) ואחיו (מנהל חשבונות). ביניה למד בבית ספר עברי מסורתי "תושיה" שהיה ליד ביתם ברחוב שופנה 3.

עם התקרבות הצבא הגרמני אל וילנה ביוני 1941, עזב הצבא האדום את העיר וזמן קצר לאחר מכן, בנימין ומשפחתו הוכנסו לגטו וילנה . אחיו ניסיה שעבד בבית החולים היהודי, סידר להם חדר בדירת עובדי בית החולים. ב-3.9.1943 החלה האקציה בגטו וילנה . הנער בנימין (ביניה) היה לבד בבית, רץ לבית החולים היהודי בוילנה ושם הוסתר על ידי אחיו במחסן בגדי החולים.

בחוץ נשמעו צעדים. אימו הגיעה אליו הניחה תרמיל על גבו וצעקה: "רוץ אל השער בני", אל המשאית שבה היה אחיו ויהודים מהגטו, שהוצעדו לרכבת שהובילה אותם למחנה לעבודות כפיה בקלוגה שבאסטוניה. בסוף ספטמבר 1944 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

ב-2002 תחת השם "רוץ אל השער בני" (הוצאת בית לוחמי הגטאות), הביא בנימין אנוליק  ז"ל  בעדות ישירה ובגוף ראשון את סיפורו האישי של נער יהודי מווילנה, שעבר את ימי הכיבוש הנאצי בגטו ובמחנות הריכוז באסטוניה,

מתוך הספר  המרתק של בנימין אנוליק ז"ל :

"נולדתי במאי 1926 בווילנה בפולין, הצעיר מבין שני אחים. אבי היה מנהל חשבונות ראשי ומורה בבית הספר למנהלי חשבונות. אמי הייתה אחות מיילדת. למדתי בבית הספר העברי ' תושייה'  עד כיתה ח' . שפת הלימוד בבית הספר הייתה עברית, בהפסקות דיברנו בינינו פולנית. בבית דיברו הוריי רוסית. כל הדיירים ברחוב שלנו היו יהודים.

ביוני 1941 נכבשה וילנה על ידי הגרמנים. החלו הגזירות כנגד היהודים. נאלצנו לענוד טלאי צהוב, יהודים רבים נתפסו ברחוב ובבתיהם והועברו לבתי סוהר, חלקם הועברו ליערות ונורו. שלושה חודשים לאחר מכן גורשו כל יהודי וילנה לגטו.

בגטו וילנה הוקצה לנו חדרון בתוך דירה בה התגוררו יחד עשרים וחמישה איש. בחדרון היה לנו שולחן, הורינו ישנו עליו ואחי ואני מתחתיו. אמי עבדה בגטו כאחות תינוקות בבית היתומים שהיה בחצר בית החולים היהודי. אבי עבד אצל הגרמנים מחוץ לגטו ואחי עבד במנהלת בית החולים היהודי ..

במשך שנתיים התקיימו אקציות רבות אשר כללו חטיפת יהודים מרחובות ומדירות מסתור והובלתם לפונאר עד ספטמבר 1943, אז החל חיסול גטו וילנה שנמשך כשבועיים. אחי ואני הועברנו למחנות באסטוניה, אבי הועבר בנפרד לארץ זו ואמי נספתה בימי חיסול הגטו.

באסטוניה עברנו שישה מחנות שונים, הקשה מכולם היה מחנה קלוגה (Klooga) שם פגשנו את אבי ודודי."

אודות מחבר הספר :

בנימין אנוליק, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות וחבר הקיבוץ, ומי שכיהן בעבר גם כמנכ"ל בית לוחמי הגטאות שנים ארוכות.

בנימין אנוליק היה ממקימי התנועה להנצחת שמו ולשימור מורשתו של יאנוש קורצ'אק, ושימש כמנכ"ל האגודה בישראל וחבר הנשיאות של האגודה הבינלאומית על שם קורצ'אק.

בנוסף היה אנוליק חבר מועצת יד ושם, וחבר הוועדה להנצחת חסידי אומות העולם.

נפטר בשנת 2018 . יהי זכרו ברוך !

 ראו גם:

שעון שקיבלו בנימין וניסן אנוליק מדודם ולדימיר פוטשטר לפני שנרצח (קישור לאתר "יד ושם" )

 

ההישרדות של הנער דוד אפרתי בגטו ורשה : מבריח תפוחי האדמה

מאת: : איתמר לוין , עיתון גלובס , 2001

"דוד אפרתי היה בן 14 כאשר נכבשה ורשה. "כשהגרמנים נכנסו, כל החנויות שהיו לנו נשרפו מההפצצות והיה רעב בבית". הם "העמידו בכל מיני מקומות בוורשה מכונית, וחילקו לחם לפולנים. אני רצתי למקום כזה, ואז, פעם ראשונה - ידעתי שיש אנטישמיות, וזה ברור היה לי - אבל פעם ראשונה שעמדתי בתור והגעתי קרוב ללחם, איכשהו מישהו הכיר אותי ואמר שאני ז'יד (יהודי - א.ל), ואז זרקו אותי מהתור ולא קיבלתי לחם, אבל הלכתי למכונה אחרת במקום אחר. בסוף הבאתי לחם הביתה".

לקראת הקמת הגטו, בנובמבר 40', הצטוו 138 אלף יהודים להעתיק את מקום מגוריהם אל הרחובות שייכללו בגטו, ו-100 אלף פולנים הצטוו לעקור אל מחוץ לאותו אזור. על כך מספר אפרתי:

"בהתחלה אמרו שהרחוב (בו גר אפרתי - א.ל) לא יהיה בגטו, אז היינו צריכים לעבור למקום אחר, ואז התחילה הנדידה. כל הזמן היו משנים את הרחובות, עד שסוף-סוף זה הסתדר. היום אני מבין, שזה היה בכוונה תחילה, פשוט להביא את האנשים למצב קשה. אתה מעביר את הדברים לפה, ואחרי חודש או חודשיים שוב אין מקום, צריך לעבור למקום אחר, ולאט-לאט זה הביא למצב שהיינו בלי רכוש.

"התחילה בעיה של פרנסה. לאבא לא היה מה לעשות, הכל סגור, וכל הרכוש שהיה לנו נשרף. ואז אני איכשהו לקחתי יוזמה. עברנו לרחוב שננה, ולא היה בו קיר, אלא גדר תיל. ואז הייתי עובר מפעם לפעם לצד הארי, ומביא כל מיני דברים בתוך הז'קט או בתוך שק תפוחי אדמה, והייתי מוכר חלק, ואז המצב היה יותר טוב. "

מקור וקרדיט : איתמר לוין , עיתון גלובס , 2001

לסיפור החיים בעיתון גלובס , 2001

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=484748

 

  

דנוטה שטרן (סורגנשטרן) : סיפורה של ילדה בגטו ורשה

 

מאת :  דנוטה שטרן (סורגנשטרן)

שרדתי בוורשה כילדה בזהות בדויה

שמי דנוטה שטרן. סיפורי עוסק בחוויותיי כילדה בעת מלחמת העולם השנייה והקורות אותי ואת משפחתי באותן שנים. בשנת 1939 הפציצו הגרמנים את ורשה לקראת פלישתם. הייתי אז ילדה בת 5 ושהיתי בבית עם אימא. אבי נסע לרגל עסקיו לביאליסטוק על גבול רוסיה. אבי היה בעל חברה למוצרי ספורט עם התמחות בעיקר לדייג וסקי. עזבנו מיד את ורשה ונסענו אל אבא אבל לאחר שהגענו, הגרמנים פלשו גם לביאליסטוק ולאחר שווידא שהמפעל לא נפגע מההפצצות, הוא החליט שנחזור לוורשה.

לאחר נסיעה מפרכת, בהגיענו חזרה לוורשה, התברר לאבא שהגרמנים השתלטו על כל רכוש המפעל ואף הפציצו את הדירה שלנו. מיד לאחר מכן סגרו את כל היהודים בגטו ורשה, וכך החלה מלחמת ההישרדות שלנו, בני שתי משפחות גדולות: סורגנשטרן מצד אבי ומוזינסקי מצד אמי, שחיו בוורשה. למשפחה היו שני נציגים בחו"ל: נתן, דוד של אימא שחי בברזיל ופרניה, ואחות אבי שחיה בפריז. בתחילת המלחמה דודה של אמי וכמה מבנותיה הצליחו לברוח לרוסיה. שאר בני המשפחה אשר נותרו בגטו, נשלחו במשך הזמן למחנות ההשמדה, בהם מצאו את מותם.

הוריי נשלחו לעבודות מחוץ לגטו ובלילה היו חוזרים. מרוב דאגה עלה בדעתם למסור אותי למשפחה נוצריה מחוץ לגטו, כנכדה שבאה לגור איתם. הייתי בלונדינית עם עיניים ירוקות וכך יכולתי לדמות לילדה פולניה מבלי לעורר חשד. הונפקו לי ניירות מזויפים ושם בדוי, תרזה מזור, אותו נשאתי במשך חמש שנים. תמורת האירוח שלי קיבלה המשפחה המארחת סכום כסף גדול ע"י פליקס, אח של אבי, שהיה איש עשיר.

ביום בו נפרדנו ליוויתי את הוריי לעבודתם מחוץ לגטו ובחזרה בערב נפרדתי בזהירות מהקבוצה ומהוריי והצטרפתי לפולנים שחיכו לי בדרך ואימצו אותי. יכולתי לחוש את המתח שהיה ואת הרגשות של הוריי ושלי באותם רגעי אימה, בהם לא ידענו האם נשוב וניפגש.

בערך באותה דרך הצליחו הוריי לברוח מהגטו, כל אחד בדרך אחרת. אימא ,עם ניירות מזויפים ושם בדוי, התקבלה לעבודה כעוזרת בית אצל רופאה שלהם מלפני המלחמה. אבא ואחיו הסתתרו בבית של בת למשפחת מזור (המשפחה שאימצה אותי) – אשה מבוגרת שחיה בגפה, שהחביאה אותם בחדר ללא חלונות עם דלת המוסתרת על ידי ארון. הדלת היתה נפתחת רק בלילה, לאחר שהשכנים שכבו לישון. התנאים היו קשים. ערב אחד לאחר ששתו וודקה אחד מהם עשה רעש מיותר, תוך שכרות. השכנים שמעו רעשים והזעיקו את הגסטאפו. שלושתם נלקחו מהדירה ל"כיכר אומשלג" והוצאו להורג. וכך נודע לי שאבי נרצח.

לאחר המקרה הזה, "סבא וסבתא האומנים" שלי החלו לפחד וחיפשו משפחה אומנת אחרת עבורי, וכך התחלתי לנדוד ממשפחה למשפחה. הייתי כבר בת 7 וכבר יכולתי לעזור בטיפול בילדים ובעבודות הבית. עם התקדמות המלחמה רמת המחייה ירדה, במעברים בין משפחה אחת לשנייה. בבית אחד אסרו עלי לדבר בקולי – נאלצתי רק ללחוש – כדי שהשכנים לא ישמעו. בבית אחר, כאשר הושארתי לבד במשך היום, נדרשתי שלא לנוע ולא להשמיע כל רחש כי השכנה חשבה שבבית יש עכברים, כי ידעה שהדירה ריקה. במקרה אחר הגיעו אורחים במפתיע ואני נאלצתי להסתתר מתחת לשולחן מבלי לזוז, עד לכתם. זכורים לי גם ימים ללא אוכל כי בעלי הבית לא השאירו מנה עבורי.

עם הזמן חליתי והיה לי חוסר בויטמין B. את שערי הארוך והיפה סיפרו בגלל כינים. הבית הטוב ביותר בו שהיתי, היה גם האחרון אליו נקלעתי: אישה מבוגרת מאוד, שנהגה לשתות משקאות חריפים, אך הקפידה שלא יחסר לי אוכל ואף נתנה לי אישור לשחק עם ילדים ברחוב. נראה לי שאישה זו אהבה אותי מאוד. חיי נמשכו כך עד המהומה בוורשה שהתרחשה בשנת 1945.

הייתי ברחוב כאשר הופיעו בפתאומיות חיילים גרמנים אשר אספו את ההמון שהיה בשטח הפתוח, לקחו אותנו לתחנת רכבת והעלו אותנו על רכבת שנסעה לגרמניה. בהגיענו, ריכזו קבוצת ילדים יתומים עם קבוצת מבוגרים ושלחו אותנו למחנה עבודה חקלאי בתוך גרמניה, שם הכריחו אותנו לעבוד בקציר חיטה ועבודות אחרות. שם שהיתי מספר חודשים עד הגעת הצבא האמריקאי. שמרתי כל הזמן הזה על זהותי הפולנית. בצבא האמריקאי היו חיילים דוברי פולנית, וכשנודעה להם זהותי הציעו לי לנסוע לבית יתומים בארה"ב או לחזור לוורשה. ביקשתי לחזור לוורשה. העלו אותי לרכבת והציעו לי לשהות בתא שירותים כדי שלא יטרידו אותי, בתוך רכבת הומת אדם. בהגיעי לוורשה חשבתי לעצמי: "ומה עכשיו?" כל העיר הייתה הרוסה, אנשים הלכו אנה ואנה מבלי לדעת מה לעשות. למזלי היו בתחנת הרכבת נציגי ארגונים שחיפשו ילדים חסרי כל ויתומים. כך הגעתי לבית היתומים "Nasz Dom" אשר הוקם לפני המלחמה ע"י ד"ר יאנוש קורצ'אק והיה בית יתומים נוצרי. בכל שנות המלחמה שמרתי על זהותי הנוצרית ובבית היתומים אף עברתי טקס כנסייתי של אכילת לחם קודש "First communion". תמיד חייתי בפחד שזהותי האמיתית לא תתגלה.

שהיתי בבית יתומים זה במשך כשנתיים וכך בפעם הראשונה בחיי, בגיל 10, התחלתי ללמוד בבית ספר. לפי זכרוני כבר ידעתי קרוא וכתוב אך איני זוכרת מי לימד אותי.

אימא שרדה, לאחר שעבדה במפעלים בוינה. לאחר תום המלחמה חיפשה אחרי במשך תקופה ארוכה, נעזרת בשפות שידעה: גרמנית וצרפתית, בעוד הדוד נתן בברזיל מפציר בה לבוא. אך היא לא ויתרה. כשהגיעה לוורשה, בראותה את כל ההריסות, החלה לאבד תקווה למצוא אותי. למרות זאת החלה בחיפושים ופתאום, לא רחוק מתחנת הרכבת, ראתה שלט של ארגון המטפל בילדים עזובים ויתומים – ארגון של נזירות נוצריות. כך הגיעה אל הנזירות, והתקבלה בהמון חיבה. נתנו לה רשימות של כל שמות הילדים המפוזרים בהרבה בתי יתומים.

פתאום נתקלה בשם Tereza Mazor בבית היתומים "Nasz Dom". (עד אז תמיד חיפשה את בתה בשמה האמיתי דנוסיה). מיד עלתה על מונית ונסעה לבית היתומים. בהיכנסה לבניין, היה פרוזדור ענק ושם ראתה ילדה עם הגב אליה בעלת שיער בלונדיני יפה להפליא, כפי שזכרה, בלי הרבה מחשבה נפלטה מפיה צעקה "Danusiu" והתעלפה. אני המשכתי ללכת אבל הייתי בשוק, משום שידעתי את שמי האמיתי, אבל לא היה לי אומץ להגיב אחרי שנים של זהות בדויה.

קראו לי למשרד המנהלת ושם ישבה אמי, שמזה חמש שנים לא ראיתי. אפילו זיהיתי את הבושם שלה. המילים הראשונות שאמרה לי היו: "אם את תכחישי את זהותי, לא יתנו לך לבוא איתי". רצתי אליה והמילים הראשונות שיצאו מפי היו: "האם את יודעת שרצחו את אבא?"

להמשךסיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת ( קישור)

"רק בגיל 30 גיליתי שאני התינוקת היחידה ששרדה את הגטו"

 

מאת : ערן נבון , ישראל היום , 13 לאפריל 2026

רגע לפני הגירוש למחנות ההשמדה, אסתר ואמה נמלטו והסתתרו בכנסייה שהפכה במקרה למפקדה נאצית • החיילים הרעיפו עליה ממתקים ונתנו לה לשחק בין רגליהם – מבלי לדעת שהיא הפעוטה היהודייה שניצלה מגטו סלוניקי • היום היא חוגגת 84, ומשמרת את זיכרון הסיפור של הקהילה: "שואלים אותי אם ביוון הייתה שואה – אני עדות לכך."

היא הייתה התינוקת היחידה ששרדה מגטו "הברון הירש" בסלוניקי שביוון. ולרגע אחד דרמטי, אחרי שנמלטה ברגע האחרון עם אמה מרים מרכבת המוות – שוב נשקפה סכנה אמיתית לחייה.

"במהלך הבריחה שלנו מהגטו, דרך הרים ונהרות, פנו נציגי הבורחים לאמא וניסו לשכנע אותה לוותר עלי כדי לא לסכן את הקבוצה. אבל אמא לא ויתרה עלי. היא סירבה, הבטיחה להם שאני לא אבכה וביקשה שאם תהיה בעיה שייפטרו מאיתנו יחד. אמא, היא אמרה לכולם, לא נפרדת מילדתה. ".

היום אסתר ירון בת 84. היא פעילה ונמרצת, חיונית, מלאה בחן ובקסם אישי שופע, אחת כזאת ששום דבר בחייה לא שבר אותה. הרוח שלה ניצחה הכל, את כל מהמורות וקשיי החיים, וחשוב לה מאוד שיזכרו וידברו ויספרו על שואת יהודי יוון, שלדבריה רק מעטים מהם שרדו.

"אגב", מודה אסתר, "זה לא תמיד היה כך. שנים רבות נמנעתי מלספר את קורותיי, שמרתי את עברי לעצמי, ומי שהאיצה בי ולימדה אותי את חשיבות הפרסום למען יידעו ויזכרו שהשואה לא פסחה על יהדות יוון היא אחייניתי היקרה ענת בלדינגר".

רכבות למחנות ההשמדה

היא נולדה בעיר דרמה שבצפון־מזרח יוון. בהיותה תינוקת ברחה משפחתה לסלוניקי, ולאחר זמן לא רב הגרמנים אספו את יהודי העיר לכיכר המרכזית ומשם העבירו אותם לארבעת הגטאות בסלוניקי. "אמא ואני הגענו לגטו, שם היתה תחנת הרכבת שממנה יצאו היהודים לתחנות ההשמדה", מספרת אסתר.

להמשך הכתבה

https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/20312516

0

התושייה של ילדים בגטו ורשה

  

מאת : שרה מונק

 "כשהם שוכנים בדירות צפופות בגטו ורשה , נתונים במצוקה  הכללית לגורלם ולכוחותיהם המדולדלים – היו הילדים חייבים לדאוג לעצמם ולעתים קרובות היו למפרנסי כל המשפחה . ילדים יהודים בעלי מראה "טוב" הצליחו לעבור דרך חורים בחומת הגטו או מבעד לחוטי התיל והגיעו לצד הארי של וארשה שם קנו מזון והעבירו אותו לגטו. כמה ילדים נפלו קורבן לכדורי השוטרים הנאצים בעת ניסיונות המעבר דרך חוטי התיל . כמה זריזות  ואומץ לב היו חייבים לגלות  כדי " לארגן את הסחורה" . ילדים וילדות קטנים בני 7 ו8 , רזים מאד, עברו כחולדות דרך פתח בחומת הגטו. את הסחורה , כלומר הלחם או תפוחי האדמה השליכו מעל חומת הגטו , שם בדרך מישהו כבר קיבל אותם והילדים בעצמם החליקו חזרה  דרך החורים בחומת הגטו . ילדים אחרים עסקו ברוכלות בגטו עצמו, ומכרו סיגריות , ילדים אחרים עם פחות תושייה יצאו לרחוב לקבץ נדבות..

 מקור :

מריה הוכברג- מריאנסקה ונוח גרים ( עורכים) , ילדים מאשימים  , הוצאת אבישלום, 2010 . ( עמודים 167-168 ) .

 

הבריחה של הנער חיים הירשמן בן 13 מגטו לודז'

 

מאת: רוברט פילפוט  

"זה היה הרגע שהציל את חייו של חיים הירשמן. בפברואר 1940, הנער בן ה-13 דקר למוות שומר נאצי בגטו לודז', שעמד לירות באחיו הצעיר. הירשמן ברח מהגטו והותיר מאחוריו את משפחתו. מכאן יצא למסע שנמשך שלוש שנים ברחבי אירופה הכבושה, מסע שבסופו של דבר הוביל אותו לחוף מבטחים בבריטניה”.

“במהלך הבריחה הירשמן אימץ שלל זהויות, הסתתר ברכבת שהובילה כוחות של צבא גרמניה ואחרי שהוסתר בלב הרייך השלישי על ידי חברים בוורמאכט, הוא שוטט ברחובות ברלין במדי הנוער ההיטלראי.

הבריחה של הירשמן מהנאצים נחשפת בספר  Escape From the Ghetto  (הבריחה מהגטו) שפורסם לאחרונה על ידי בנו, ג'ון קאר. "זה סיפור יוצא דופן", כותב קאר. "סיפור על נחישות עיקשת, מתוחכמת, חריפה, על רצון לחיות כנגד סיכויים בלתי אפשריים, לעיתים בדרכים חדשניות. אבל ככה הוא כל סיפור של יהודי פולני שהצליח לשרוד את השואה – זה גובל בנס".

הירשמן מת ב-1995, אבל הספר "מבוסס במלואו על הזיכרונות של אבא שלי לגבי מה שקרה לו", אומר קאר. "לאורך השנים הוא סיפר לי ולאשתי את אותו הסיפור פחות או יותר, בעקביות".

מאז יצא קאר למסע משלו בעקבות נתיב הבריחה של אביו מפולין לגרמניה ולצרפת, שם הצטרף הירשמן לקבוצה קטנה שחצתה את הפירנאים תוך סיכון חייהם לתוך ספרד הניטרלית.

בשנים של מחקר וחפירות, קאר הצליח לאתר מסמכים שמאשרים את התאריכים שבו הצליח אביו להגיע מספרד לגיברלטר, שנשלטה על ידי הבריטים, בעזרתו של דיפלומט אנגלי לו סיפר על המתרחש בגטו.

ג'ון קאר הסתמך על רישומי הצבא הבריטי, עיתונים מאותה תקופה וצילום של אביו מ-1942 עם פליטים בצרפת של וישי כדי לאשר את כל פרטי הסיפור.

חיים של זיקית

אחד הרגעים המשמעותיים עבור קאר היה כשפגש את בן דודו של הירשמן, חניק, בלודז', שתיאר בפניו מה אירע ביום ההוא בגטו. "הוא סיפר לי את סיפור הבריחה והוא היה די זהה לדברים שסיפר לי אבי, אז זאת הייתה עדות עצמאית נוספת מהשטח".

חניק סיפר שהיה עד לכך שהירשמן ואחיו, שרוליק, ניסו לצאת מהגטו לכמה שעות כדי לגנוב מזון למשפחתם. אבל שרוליק הסתבך בגדר התיל, וצרחותיו כשניסה להשתחרר גרמו לשומר חמוש להגיע אליו בריצה עם רובה שלוף. חניק ראה את הירשמן, שכבר חצה את גדר התיל, רץ בחזרה, הוציא סכין מתרמילו ודקר את השומר.

העובדה שהצליח להגיע קרוב מספיק אל השומר כדי לתקוע לו סכין בבטן נבעה כנראה מעיניו הכחולות הבוהקות של הירשמן ומשיערו הבהיר – חבריו קראו לו בלונדי – כמו גם היכולת שלו לדבר גרמנית. אלה בלבלו כנראה את השומר, שחשב שהנער פשוט רצה לראות את מותו של היהודי מקרוב.

מראהו של הירשמן, הכישרון לשפות והיכולת להסתוות כזיקית ולהחליף דמויות – כל אלה ימלאו תפקיד חיוני בהישרדותו שוב ושוב בשלוש השנים הבאות. כך גם האומץ והחשיבה המהירה שהפגין כדי להציל את אחיו ממוות כמעט בטוח.”

להמשך הכתבה של רוברט פילפוט

מוכר הסיגריות בן ה-6 שברח מהגטו‎

 

 

הוא היה הקטן בחבורת הילדים שברחו מגטו ורשה במטרה להינצל. הם הצליחו לשרוד בזכות הרבה מאוד תושייה ולא מעט מזל ובחרו לחיות דווקא בחלק הגרמני של העיר: "לא היו חושדים בנו".

מאת: יגאל מוסקו ,    02.05.19

הם היו ילדים יתומים שברחו מגטו ורשה ובעזרת הרבה תושייה, פיקחות וגם לא מעט מזל הם הצליחו לשרוד את השואה. הצעיר שבחבורה היה בן ציון הדר, או בכינוי הפולני שלו - "בולוש". היום, כשהוא כבר בן 83 אבל עם אותו חיוך ממזרי, הוא מספר על התקופה ההיא: "זה היה נראה לי כמו הרפתקה, מלחמת קיום יום יומית".

את סיפורם של חבורת הילדים היהודים כתב יוסף ז'מיאן בספרו "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". הסיפור חוזר פעם אחר פעם ל"בולוש", הכינוי הפולני של בן ציון הדר. סיפורו הלא ייאמן מתחיל בגטו ורשה של תחילת המלחמה.

משפחתו  אז הייתה עדיין בחיים, אך רעבה מאוד. בגלל שהיה קטן, אחותו של בולוש הייתה מבריחה אותו דרך פתחי הניקוז של הגטו במטרה להביא לחם הביתה. "הייתי שר מתחת לחלונות של משפחות פולניות והם היו זורקים לי לחם", סיפר בן ציון. "הם הרי לא ידעו שאני יהודי".

מהגטו הוא ברח בגיל 6, בלי משפחה ובלי הרבה תקווה והתגורר בביתה של פולניה זקנה שהכיר מפעם. "הבנתי את הכל באותו זמן, יותר טוב מהמבוגרים", הוא משחזר. "הם השלו את עצמם שהם יכולים להינצל ואני ידעתי שרק מוות יש שם".

להמשך סיפור החיים באתר N12

רקע

חבורה של ילדים יהודים, ששרדו את השואה לבדם, ללא מבוגרים, כחבורת רחוב בוורשה. הם סחרו בסיגריות ובשיא ה"חוצפה" עשו את זה ממש מתחת לאפם של הנאצים, בכיכר בה שכנה המפקדה הגרמנית. רוב לקוחותיהם היו אנשי אס אס.

בשיאה מנתה החבורה 18 ילדים, בהם 3 בנות. הבוגרים ביניהם בני 16, והקטן ביותר-רק בן 6. הם הסתירו את השמות היהודיים וקראו זה לזה בכינויים: ""שור", "קרנף", "בעל שן", "קציצה", "בולוש", "יורק", "זנק" ועוד. הם חיו כמו משפחה קטנה שבראו לעצמם. ושרדו הודות לעזרה הדדית והגנה על הצעיר.

לאחר המלחמה עלו רוב בני החבורה ארצה. במשך עשרות שנים הם שמרו על קשר, והקפידו להיפגש אחת לכמה שנים גם עם החברים שהיגרו לחו"ל.

בני החבורה עברו את מסלול החיים הישראלי, שירתו בצבא במלחמת העצמאות, והתגוררו בעיר ובקיבוץ. "יורק" דוד פלונסקי, שכל את בנו בקרב על החרמון.

מחבר הספר יוסף ז'מיאן, אף הוא שורד שואה, היה חבר תנועת העזרה היהודית אי"ל, דרכו הצטלבה בזו של החבורה, והוא תיעד את סיפורם ותמונותיהם (הם הצטלמו בכיכר בעיצומה של המלחמה, אצל צלם שעיקר פרנסתו הייתה על חיילים גרמנים שרצו לשלוח תמונת מזכרת לנערתם). הספר "מוכרי הסיגריות" התפרסם בשנת 1961, באותה שנה בה התנהל משפטו של אייכמן.

ראו גם : 

הלך לעולמו "בולוש", מוכר הסיגריות הקטן מגטו ורשה 

 

כיצד ניצלה גוטיה פיש ( שמוקלר) בת 14 מהאקציה הגדולה בגטו קובנה בשנת 1941

 

חלק א' : אודות הספר

 סיימתי לקרוא את ספר זיכרונותיה המרתק של ד"ר גוטיה פיש ( רופאה פסיכיאטרית בכירה בישראל לאחר עלייתה ארצה  מווילנה בשנת 1972 )  שהייתה נערה בגטו קובנה , ליטא בתקופת השואה .

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן], [ישראל]: ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

חלק ב' - על הספר :

סיפור חיה של גוטיה שמוקלר , בת 14 מגטו קובנה.  לאחר שניצלה  מהאקציה הגדולה , בגיל 14 הוריה מצליחים להבריח אותה מגטו קובנה עם תעודות לידה מזויפות כנוצרייה . בסיוע רשת של כמה נשים ליטאיות  שהבריחו  ילדות מגטו קובנה היא נקלטת כעוזרת בית בבית של משפחה ליטאית נוצרית. אבי המשפחה הליטאית השותף לסוד מלמד אותה את התפילות הנוצריות והיא מגיעה לכנסייה המקומית מדי פעם ומתחזה היטב כנערה ליטאית נוצרית .  בעקבות הלשנה של אחד השכנים היא נעצרת ע"י הגסטאפו , עוברת חקירות קשות , מכחישה שהיא יהודייה וגם לא מסגירה את נשות הרשת הליטאיות שהבריחו ילדות מהגטו . היא מדקלמת היטב  בפני חוקרי המשטרה הנאצית את התפילות הנוצריות ומצליחה בסופו של דבר לשכנע את חוקרי המשטרה הנאצית שהיא אכן נערה נוצרייה . לאחר המעצר  והחקירות הקשות היא חוזרת למשפחה הליטאית וממשיכה לעבוד שם  כעוזרת בית בזהות נוצרית וכך שרדה את תקופת השואה . הוריה  נלקחו באותה  תקופה מגטו קובנה למחנות ההשמדה ושם נרצחו .

לאחר השואה , חברת משפחה של ההורים ששרדה  , דואגת לה והיא עוברת לגור אצלה בבית . היא לומדת רפואה באוניברסיטת וילנה  והייתה לרופאה פסיכיאטרית מצליחה בווילנה .  בשנת  1954 נישאה לדוד פיש , והקימה משפחה.  ב1972 עולה לישראל עם משפחתה .  קודם שיצאה  לגמלאות , שירתה הד"ר גוטיה כסגן  הפסיכיאטר הראשי  בתל אביב .

 גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן], [ישראל]: ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

 חלק ג' : מתוך ספר זיכרונותיה המרתק של גוטיה פיש  על האקציה הגדולה  באוקטובר 1941 בגטו קובנה :

" כאשר הגענו לכיכר המרכזית בגטו קובנה , עמדו אלפי יהודים מול החיילים והשוטרים הגרמנים. בראש כל משפחה עמד אבי המשפחה, ואחריו, בטור עורפי שאר בני המשפחה, אף שהגענו  במקום בשש בבוקר , כפי שנצטווינו, נקפו שלוש שעות שבהן לא קרה דבר . סתם עמדנו וחיכנו , רועדים מצינת הבוקר, שלוש שעות עמדנו והמתנו , למה , לא ידענו. חיכינו  שמשהו יקרה. את השקט  של המבוגרים הפר בכי הילדים , הבכי  הגובר של הילדים  הגביר את תחושת המצוקה.

בתשע בבוקר התחילה האקציה. סמל האס.אס הלמוט ראוקה  עמד במרכז הכיכר ואנחנו צעדנו  לעברו קבוצות -קבוצות  להתייצב בפניו כדי שירוץ  את דיננו. הוא סימן בידיו , משלח  את מקצתנו ימינה, ומקצתנו שמאלה. לא הבנו את משמעותה של הסלקציה . רק ראינו כיצד הוא מפריד בין משפחות . בהינף יד הוא עמד שם , שיכור מעוצמת הכוח ופקד " רכטס" , "לינקס, "רכטס ", "לינקס" . האנשים הלכו בשקט , לא יודעים לאן הם הולכים. כאשר אנשים לא צייתו  מיד, צווח עליהם ראוקה "ימינה, כלבים מצורעים שכמוכם" .

כתב אברהם חורי ביומנו:  " זקנים וחולים , משפחות מטופלות בילדים , נשים בודדות  וכל מי שמראהו החיצוני  לא הרשים אותו כבעל יכולת  עבודה- כל אלה הופנו לצד ימין, שם נפלו הישר לידיהם של השוטרים הגרמנים והליטאים"  (אברהםתורי , גטו יום יום , יומן ומסמכים מגטו קובנה , הוצאת מוסד ביאליק)

 "הגיע תורנו , עמדנו מול סמל האס. אס הלמוט ראוקה, מסתכלים עליו , והוא מסתכל עלינו לחסד או לשבט, אנחנו בידיו . לא הבנתי מה קורה , לא העזתי  לחשוב  מה יקרה. הפחד אחז בנו, ולא הרפה. גם ביננו  הפריד סמל האס אס ראוקה. הוא ציווה על אמא ועל אבא ללכת  שמאלה. סבא אברהם , סבא פסח, אשתו סימה ואני  נצטווינו  לפנות ימינה. שני מסלולי  הליכה הוליכו אל מחוץ לכיכר, כל אחד  בכיוון הנגדי. נכנסנו למסלול הימני. משני צדדיו ניצבו שוטרים יהודים. "

"ואז קרה דבר מופלא, עוד אירוע מאותם אירועים  חריגים  שחרצו את גורלי במהלך השואה . רגעים אחדים  לאחר  שנכנסנו למסלול ההליכה, התנפל עלי שוטר  בשם  וילנצ'וק בלא סיבה, בלא שעשיתי משהו  לעורר את רוגזו. הוא סטר לי ובעט בי, נפלתי המומה. חשבתי לעצמי הנה תחילת הסוף, ואז הוא  העמיד אותי על רגליי, דחף אותי  בגסות ואמר לי "תרוצי  מהר לשביל השני " . וילנצ'וק  היה חבר של אבא, שכן שלנו , רק מאוחר יותר הבנתי את פשר התנהגותו. "

" רצתי , ברחתי לעבר הצד השמאלי של הכיכר , לא הבנתי  מה קורה. התרוצצתי  אנה ואנה , מחפשת את ההורים שלי ,"

לאחר חמש שעות מצליחה לבסוף  גוטיה שמוקלר , בת ה14 למצוא את הוריה ולהתאחד שוב איתם .

" האקציה הנוראה נמשכה ונמשכה כאילו  אין לה סוף .  אחר הצהריים  היפנה  סמל האס. אס ראוקה יותר ויותר אנשים ימינה, אל מסלול המוות . בשש בערב הושלמה המכסה. עשרת אלפים איש בגטו קובנה נשלחו למוות, תמה המשימה."

"רק מאוחר  יותר הבנתי  שבזכותו של וילנצ'וק נחלצתי ממסלול  המוות. כל מי שהופנו ימינה, הועבר  לגטו הקטן  בגטו קובנה. הם ניסו להתמקם בדירות הריקות של הגטו, למצוא מזון, לנחם זה את זה, חשבו שאולי , אולי יינתן להם לנהל חיי גטו חדשים. "

"אבל למחרת ראינו  קבוצות קבוצות  מובלות מן הגטו הקטן  לכיוון הפורט  התשיעי. עד השעות  המאוחרות של הלילה שמענו יריות .כל מי שהלכו  במסלול  הימני נלקחו בסופו של דבר לפורטים, נורו ונהרגו . הניצולים  המעטים  העידו  אחר כך שהפשיטו את כולם, הכניסו אותם לבורות  וירו בהם. רק 10 ניצלו. בין הניצולים  היו מי שמצאו מחסה מתחת לגוויות , התחזו למתים , וכעבור יום יומיים  חזרו בחשאי לגטו. הייתה זו האקציה הנוראה ביותר בכל ההיסטוריה של הגטו, עד שהועלה באש . "

גוטיה שמוקלר , בת  14 והוריה חזרו לביתם בגטו הגדול בקובנה.

סמל האס. אס  ראוקה מצא מקלט לאחר המלחמה בקנדה, אך נעצר והוסגר לגרמניה ב1983, כמה חודשים  לאחר שהוסגר מת בבית הכלא בפרנקפורט, עוד לפני שנפתח משפטו .

מקור :

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן], [ישראל]: ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

ראו גם :  טבח יהודי קובנה , 29 באוקטובר 1941 , קישור לויקיפדיה בעברית )

כיצד שרדה רבקה גרבר (פוליטנסקי) את אקציית הילדים בגטו קובנה ?

 

חלק א' : רקע

אקציית הילדים בגטו קובנה, במיוחד זו שהתרחשה במרץ 1944, הייתה אירוע טראומטי שבו נחטפו ונרצחו כ-1,300 ילדים (כמעט כל הילדים ששרדו אז  בגטו קובנה), כשהם נורים בפורט התשיעי או נשלחים לאושוויץ, כ-1,300 ילדים נחטפו בכוח מידי הוריהם בגטו קובנה , שחלקם התחבאו, אך נתפסו. הצעקות וההתנגדות של ההורים בגטו היו קורעות לב.

חלק ב' : מתוך ספרה של גוטיה פיש

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן],  ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

"פלוגות  של אנשי הגסטפו , מתוגברות בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים , פשטו על הבתים בגטו , שלפו ילדים  ממיטות חמות , חטפו ילדים מידי הוריהם היכו אותם והשליכו אותם ככלבים למשאיות . "

"הגטו התמלא צעקות , יללות בכי, אבל ניידות המשטרה סבבו בחוצות גטו קובנה משמיעות מוסיקה קולנית ברמקולים, להחריש  את זעקות הילדים והאימהות . כלבים התרוצצו מבית לבית , במקומות המסתור ובחצרות , תרים אחרי הטרף האנושי. "

אימהות התחננו " אל תיקחו את הילדים !" , אבל הגרמנים התעלמו  באכזריות מכך . אימהות  שהתנגדו להתנתק מן הילדים  או שניסו  להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום . ילדים ניסו לברוח ונורו .

בראש המבצע עמד ברונו קיטל, אחד מן האחראים לחיסול גטאות ורשה.

הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו  הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות .

כותבת  ד"ר  גוטיה פיש בספר זיכרונותיה : "במפגש של ילדי הגטו לשעבר שנערך בשפיים  שמעתי מחברתי רבקה גרבר- היום פוליטנסקי, רופאת ילדים- כיצד שרדה את האקציה. ההורים לא היו בבית , והיא נשארה לבד, כשראתה את  השוטרים הגרמנים והליטאים מתקרבים , היא נכנסה לשכנים וביקשה להסתתר במחבוא שבו הסתירו את ילדיהם, אבל הילדים בכו בהיסטריה, והיא חששה שייחשפו . רבקה חזרה אפוא לביתה, לבשה את בגדי אמה , התאפרה ונעלה נעלי עקב, ואכן , הגרמנים האמינו לה כשאמרה שהיא בת 16 , וכך ניצלו חייה. "

לאחר האקציה של הילדים, תכפו המשלוחים למחנות הריכוז. גטו קובנה התרוקן .

 גוטיה שמוקלר (פיש), בת 14 הצליחה להימלט מגטו קובנה לפני אקציית הילדים ומצאה מסתור בזהות נוצרית בדויה אצל  משפחה ליטאית. 

מקור :

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן],  ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005