ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 28 באוקטובר 2018

מסע ההישרדות של ילדה בת 11 מדברצן בהונגריה לטבריה




מאתשרה אגנס פישר (קנופלר)

אמי נולדה בתאריך 24/6/1933 בדברצן שבהונגריה. היא הייתה הבת הבכורה לאימה היינל (חיה) ואביה צבי קנופלר. לאחר שלוש שנים נולד אחיה ישראל.
לאביה הייתה חנות לכלי – בית איכותיים. המשפחה הייתה משפחה אמידה. באורח קבע גרה עם המשפחה עובדת שניקתה ובישלה ועשתה את כל עבודות הבית (כפי שעושות עובדות זרות כיום). לרוב המשפחות היהודיות בעיר היו עובדות כאלה. אמא של אימי, עבדה בחנות ביחד עם אביה.
אמי למדה בבית ספר דתי-יהודי שם למדו על חגי ישראל אולם שאר תוכנית הלימודים הייתה כתכנית הלימודים הרגילה. אימי זוכרת שבלכתה ברחוב צעקו לעברה לא פעם יהודייה מלוכלכת ועוד קללות נוספות.
לפני המלחמה מידי שנה, היו היהודים צריכים לעבוד כחודש במחנה עבודה הונגרי ללא תשלום, כהוראת החוק ההונגרי. והיא זוכרת שאביה נאלץ לעשות זאת מידי שנה.
כאשר אימי הייתה בגיל 11 נכנסו הגרמנים להונגריה. כל האימהות רצו לבית הספר לקחת את ילדיהן מבית הספר שכן, הגרמנים הסתובבו ברחובות העיר. 
כשבוע לאחר כניסת הגרמנים נלקח אביה למחנה עבודה הונגרי. היא זוכרת שביקרה אותו שם פעם אחת, אולם אחר כך לא התאפשר לעשות זאת ומאז לא ראתה שוב. זמן קצר לאחר שהכוחות הגרמנים נכנסו להונגריה, הועברו היהודים לגטו בעיר. שם אולצו להסתובב עם טלאי צהוב. בשלב זה לא יצאה מהבית ורק המבוגרים עשו זאת. חנות המשפחה נלקחה ממנה.
לא זכור לה כמה זמן הם היו בגטו, היא זוכרת, שבשלב הבא, אספו את היהודים מהגטו במשאיות ולקחו אותם לתחנת הרכבת שבעיר. ההונגרים שהיו עדים למחזה עמדו מחאו כפיים, צחקו ואמרו: "לוקחים את היהודים המסריחים, הלוואי ולא יחזרו". הרכבת שעליה הועלתה ביחד עם אימה אחיה ועוד בני משפחה, הייתה רכבת ארוכה מאוד. בשלב כלשהו הרכבת חולקה לשתיים. חלק מהקרונות המשיכו בנסיעה לאושוויץ וחלק לווינה.
בתום המסע הם הגיעו לכפר בקרבת וינה בשם: "גרוס אנצדורף". המבוגרים עבדו במהלך היום בחקלאות. אימי שהייתה בת 11 נשארה עם הילדים הקטנים ושמרה עליהם במהלך היום. היו שם ילדים בני 4-5.
תנאי המחייה בכפר היו סבירים. הם יכלו להתקלח קיבלו מספיק מזון וישנו באורה לצידם של הסוסים. כל האנשים שהיו שם נשארו בחיים עד סוף המלחמה. ביניהם גם סבה (אביה של אמא).
הרוסים הם שכבשו את האזור בו שהו. היא זוכרת שהחיילים הרוסים התנהגו לא כפי שמצופה מחיילים משחררים. הם ביקשו מהם חפצים יקרי ערך שכמובן לא היו בנמצא. זכור לה גם שלימדו את הילדים לצרוח בקול "אימא אימא" והנשים קשרו על ראשן מטפחות מכוערות כדי שלא ימצאו חן בעיני החיילים הרוסים.
בתום המלחמה חזרה המשפחה לבודפסט. אימי זוכרת מסע רגלי מפרך וארוך. אם המשפחה קיוותה למצוא שם את בעלה לאחר המלחמה. בודפסט היוותה מקום מפגש ואיחוד משפחות לאחר השואה. לאחר שהאב לא נמצא, חזרה המשפחה לדברצן. מאוחר יותר סיפרו שני ניצולים ממחנה העבודה לאם שהאב נספה במלחמה.
לאחר שחזרו לדברצן הסתבר שמשפחה נוצרית חייה בביתם ונהנית מכל הרכוש שהיה בו. הקהילה היהודית בעיר דאגה להם לדיור בדירה אחרת. אם המשפחה חזרה לעבוד בחנות לכלי הבית שהייתה שלהם לפני המלחמה. עם חזרתה לדרבצן חלתה אימי בשחפת ורותקה למיטה במשך שנתיים.
בתאריך 7/7/49 צורפה אימי לקבוצת בנות יתומות שהובלה על ידי שני מדריכים יהודים וזאת במטרה להבריחם מהונגריה ולהביאם לארץ ישראל. הקבוצה יצאה ברכבת מדרבצן לכפר בקרבת הגבול עם אוסטריה. לאחר שעברו את הגבול שהו באוסטריה כחודשיים. מאוסטריה עברו לאיטליה ברכבת ומשם הגיעו באנייה לארץ. בהגיעם לארץ עלתה לאנייה הזמרת שושנה דמרי להנעים את זמנם בשירה.
כאשר הגיעה לארץ חייתה בקיבוץ משואות יצחק עד גיל 18. משם עברה ביחד עם כמה בנות שהיו עימה בקיבוץ, לבית החלוצות ביפו. בתקופה זו עבדה בחנות ירקות ביפו. בגיל 19 עברה להתגורר בבית של אמא שלה שהגיעה לנהריה, לאחר שעלתה לארץ עם בעלה השני. בתום המלחמה נישאה אמא שלה בשנית עם יהודי מדברצן שאיבד את אישתו ושני ילדיו בשואה. שתי בנותיו מנישואיו הראשונים (ששרדו את השואה) היגרו לארצות הברית.

בנהריה עבדה כסייעת לרופא שיניים עד גיל 22 שבו התחתנה ועברה לגור בטבריה. שם היא מתגוררת עד עצם היום הזה.


הילד ג'ילבר בלום – עם חבורת הילדים חוצה את הגבול

האדמה רועדת לקראת מלחמה
ג'ילבר בלום נולד בשנת 1931 בעיירה סרנה שבחבל אלזס (צרפת) כבנם הבכור של מרגריט ואלפרד. אביו עמד בראש הקהילה היהודית בעיירה הקטנה, ושימש כגבאי בבית הכנסת המקומי. הוא פעל רבות לשילוב היהודים בחיי העיירה והתנדב בעצמו ליחידת מכבי האש במקום.

עם התקדמותה של גרמניה הנאצית והשתלטותה על שטחים נרחבים באירופה, חש ג'ילבר הצעיר שמציאות חייו משתנה. האנטישמיות גאתה, מדי פעם צעקו לעברו "יהודי מסריח", ובאוויר ניתן היה לחוש תכונה של טרום-מלחמה: גברים גויסו לצבא, ברחובות הסתובבו חיילים רבים, בבית הספר של ג'ילבר תרגלו איך מסתתרים מתחת לשולחנות בשעת הפצצה, והמצב הכלכלי הלך והחמיר.

ביוני 1940, עם כיבוש צפון צרפת על ידי הגרמנים ועל רקע ההפצצות המחרידות, החליטו בני המשפחה לעזוב את העיירה הקטנה בה גרו ולהתיישב בעיר לימוז' בדרום צרפת. לימוז' הייתה נתונה תחת משטר "צרפת החופשית", אך המחסור האדיר במזון הגיע אף אליה. כל משפחה נאלצה להסתפק בתלושי מזון, שלא הספיקו אפילו למחייה בסיסית.

בנובמבר 1942 החמיר המצב: גרמניה כבשה גם את שטח "צרפת החופשית", והצבא הצרפתי הובס. על היהודים נאסר לעבוד ולסחור, ואביו של ג'ילבר לא יכול היה לפרנס את משפחתו. בתעודות הזהות של היהודים הוטבעה המילה "יהודי", והם נרדפו בכל מקום. תחילה נערך המצוד רק ברחובות, אך בהמשך הגיעו הגרמנים גם לבתים.

בדרך כלל היו מגיעים השוטרים לבתי יהודים, ששכניהם הנוצרים הלשינו עליהם. באחד הימים נתפסו שכניה היהודים של משפחת בלום, והיה ברור כי גם הם עלולים להיתפס בתוך זמן קצר. המשפחה התארגנה במהירות ועברה לגור בדירה קטנה ומוזנחת מאחורי בניין גדול.

מסתור בחווה מרוחקת

יום אחד, כאשר שהו האם וילדיה בדירה הטחובה, נשמעו דפיקות חזקות בדלת. האם הורתה לבנה לא לגשת, אך הדפיקות הלכו והתחזקו, מלוּות בקריאות גסות: "משטרה, לפתוח את הדלת!". נשימתה של האם נעתקה. בלב רועד ניגשה אל הדלת. בפתח עמדו שלושה שוטרים צרפתים. "אנחנו מבקשים את מר בלום", צעק לעברה אחד השוטרים, אך האב לא היה בבית.
השוטרים דחפו את בני המשפחה אל הקיר כמבקשים להפיל חומה בצורה, נכנסו לחדרים, פתחו דלתות של ארונות ומגֵרות, הזיזו, שברו, ניתצו והרסו. אחרי כמה דקות, לאחר שנוכחו לדעת שהאב איננו, פנה אחד השוטרים אל האם ואמר לה: "הראי לי את תעודת הזהות ואת תלושי המזון שלך". לאחר שנתנה לו את מבוקשו, בחן את התעודות שוב ושוב, ואז מסר אותן לשוטר אחר שתחב אותן לכיס חולצתו. האם ניסתה להתנגד, אך השוטר הדף אותה באלימות ואמר לה: "גברת בלום, התעודות נשארות אצלנו. כשיחזור מר בלום תגידי לו שהמשטרה באה לבקרו, וכאשר יבוא לתחנת המשטרה יוכל לקבל את התעודות בחזרה".

כשעזבו השוטרים את הבית, החלה האם לארוז במהירות את חפצי המשפחה. בהגיע האב הביתה, כבר היו כולם מוכנים לצאת לחווה של משפחת הברמאס - שם נהגה האם לקנות מצרכי מזון בשוק שחור, ושם ביקשה המשפחה להסתתר. האם סיכמה עם בעלת החווה מבעוד מועד, שאם יהיה צורך בכך תסתתר המשפחה בחווה. עתה, משהתברר כי שמו של האב מופיע ברשימת היהודים המבוקשים, ותעודותיה המזהות של האם נלקחו ממנה - הסכנה הייתה מוחשית, ולא היה מנוס מהסתתרות.

חלפו כמה ימים, והאב התכונן לעזוב. הוא אמר לג'ילבר: "מחר אעבור מכאן למחבוא אחר. אני רשום אצל הרשויות הצרפתיות והגרמניות כיהודי שלא נתפס, וודאי יחפשו אחריי בכל מקום. אם חלילה יתפסו אותי, אני רוצה שיתפסו אותי לבד". אלפרד סיפר לילד כי מר הברמאס מצא עבורו מחבוא בעליית גג של בית חרושת קטן באמצע היער, ובשעת לילה מאוחרת יועבר, מוחבא תחת בולי עץ, לגומחה בה יוחבא.

עברו ימים אחדים מאז הפּרֵדה מאביו, ובאחד הבקרים הגיע רגע קשה נוסף. אמו של ג'ילבר לחשה לו, כי עליהם להיפרד. "גם את עוזבת אותנו?", שאל ג'ילבר. "לא אני... אתה!" כשמילותיה מהדהדות במוחו, הרגיש הילד שעולמו חרב עליו. הוא אינו יכול לעזוב את אמו. מה יהיה עליו? מה יהיה על משפחתו המפורקת? העוגן היחיד בחייו!

אמו פנתה אליו בקול רציני והסבירה לו שבעוד יומיים יצטרף לקבוצת ילדים יהודים שיעברו ביחד את הגבול לשווייץ. "מה פתאום שווייץ?" חשב לעצמו ג'ילבר. "אני לא מכיר שם אף אחד. למה אני לא יכול להתחבא פה? אני מוכן לגור אפילו ליד הזבל".

הגבול אל החופש

לפני שאמו של ג'לבר שוחחה עִמו על הברחת הגבול השווייצרי, היא יצרה קשר עם ארגון ה-O.S.E  וביקשה לצרפו לקבוצה של ילדים, שמטרתה לחצות את הגבול אל שווייץ הניטרלית. עם עלות השחר יצא ג'ילבר לכיוון תחנת הרכבת של העיר ליון. בהגיעו אל היעד, נתנה לו נציגה מטעמו של הארגון היהודי תעודת זהות מזויפת - זהות חדשה אותה יצטרך לאמץ.
בערב הגיעו הילדים לאולם מואר ענק ללא חלונות. הם הסתדרו בקבוצות על פי הוראה, וקיבלו תדריך על המסע הארוך הצפוי להם לעבר החופש: "לא ללכת לבד! מי שיֵלך לבד עלול לטעות ולהיתפס וכך להסגיר את כל הקבוצה. ללכת רק אחרי מי שלפניך ולא לסטות מן הכביש! מי שיסטה עלול להידרדר למטה. לא לפחד מנביחות הכלבים! באזור הגבול מסתובבים חיילים רבים עם כלבי שמירה, אך אם תשמרו על השקט, הכלבים רק ינבחו ולא יעונה לכם רע."

סופסוף יצאה הקבוצה לדרך. ככל שהתקרבו הילדים לגבול גברו נביחות הכלבים, עד שנעשו קרובות ומאיימות עד מאוד. לעתים קפאו במקומם הילדים הקטנים מרוב פחד, אך הצליחו להתגבר בידעם שכניעה לפחד עלולה לעלות להם בחייהם. לאחר שכבר התרגלו להליכה בדרך הקשה, החל אחד התינוקות בקבוצה לבכות. שוב גבר הפחד,  ואחד מהילדים הבוגרים טען שהתינוק מסַכֵּן את כל השאר ושיש להשאירו ביער. טרם הפך הנושא לוויכוח בין החברים, הצליחה האם להשתיק את התינוק בעזרת כרית קטנה. במהרה השתרר שוב השקט, ורק בדרך נס לא נחנק התינוק. החיילים הגרמנים לא גילו את קבוצת הילדים.

הליכה נוספת במעלה היער הובילה את הקבוצה לשביל, שבסופו גדר תיל קרועה. אחרי שיעברו את הגדר, יהיו בשווייץ! הקבוצה החלו ללכת במעלה ההר ומילאה את ההוראות במלואן. לפתע האירה מעל הילדים אלומת אור חזקה. מבוהלים השתטחו מיד על האדמה, שומעים קולות של חיילים צועקים בניב גרמני. החיילים הלבושים במדים ירוקים התקרבו אל הילדים הקטנים, והורו להם להגיע אל גדר התיל. הילדים לא העזו להתנגד, ורק ליד הגדר התברר להם שאלו אינם חיילים גרמנים כי אם שוויצרים. הללו הפרידו בין חוטי התיל ויצרו מעבר לילדים. ג'ילבר היה הראשון שחצה בבטחה את הגדר ונכנס לשטחה של שווייץ - אל החופש המיוחל.

לאחר המלחמה

חודשים ספורים לאחר חציית הגבול הסתיימה המלחמה. משפחת בלום התאחדה והקימה את ביתה מחדש בשטרסבורג שבצרפת. הוריו של ג'ילבר ייסדו מעון לילדים יהודים שהוריהם הושמדו בידי הנאצים. המעון פעל במשך 18 שנים, ונסגר רק לאחר שאחרון הילדים התחתן והקים בית.

אחיותיו של ג'ילבר עלו בבגרותן ארצה, ומשפחת הברמאס הוכרזה כ"חסידת אומות עולם". ג'ילבר למד נגרות ועסק במקצוע זה עד צאתו לגמלאות. בשנת 1992 עלה לארץ, והקים את ביתו מחדש בירושלים עם כל בני משפחתו.

מקור:

מורגנשטרן נעמי, במסתור - ילדים בתקופת השואה בצרפת, ירושלים: יד ושם, תשנ"ח.



סיפור החיים של אהוד לב, ילד בן שמונה, בין מסתור למסתור בצרפת

תקציר מתוך ספרה של נעמי מורגנשטרן , במסתור : ילדים בתקופת השואה בצרפת, הוצאת יד ושם , תשנ"ח


אהוד לב , יליד 1934 , גרמניה , מועבר עם אמו , אביו וסבתו באוקטובר 1940 למחנה הריכוז גירס בצרפת בו הוחזקו יהודים  ומתנגדי הכיבוש והמשטר הנאצי.
מי שחילץ והבריח את הילד בן השמונה ממחנה גירס ולאחר מכן מבית ילדים/מעון ילדים בצרפת היו חברי ארגון אוז"ה (O.S.E ) בצרפת , ארגון הצלה שפעל להצלת ילדים יהודים מידי הגרמנים ועוזריהם בזמן שצרפת היתה תחת הכיבוש הנאצי.

שמו של הילד הרברט שונה לשם צרפתי הוברט אודה והיה עליו להשיל מעליו את זהותו הקודמת, ללמוד צרפתית ולהפוך לילד צרפתי.

בהתחלה העבירו אנשי אוז"ה את הילד הוברט אודה לספר באחד הכפרים. " הוא לא התלונן שהספר נתן לו מנות-אוכל קטנות לאכול, הוא לא בכה כשהספר היכה אותו בכל פעם שלא הקפיד לצחצח את נעליו של הספר גם מאחור. הוא השתדל לעשות כל מה שציוו עליו. הוא סידר, ניקה , ציחצח. הוא היה עבד קטן בן שמונה. אחרי חודש ימים הגיעה נציגת אוז"ה לראות מה שלומו של הילד הובר ופגשה בפניו העצובים והרזים. בתוך יומיים הועבר הילד הובר לעיירה בוזנסה , לבית משפחת רוז'ה אשר טיפלו בו היטב ( אחרי המלחמה בשנת 2009 זכו לאות חסידי אומות העולם מיד ושם) .

באותה תקופה קיבלו  תושבי צרפת אוכל על-פי תלושי מזון. מספר התלושים נקבע על פי גודל המשפחה, ובגלל שהסתרת הילד הובר היתה סוד, לא קיבלו בני הזוג רוז'ה תוספת מזון עבורו. גב' רוז'ה התחילה לגהץ בבתי השכנים בעיירה , ובתשלום שקיבלה קנתה אוכל עבור הילד הובר. אמנם , תושבי העיירה ידעו שמשפחת רוז'ה מסתירה ילד יהודי , אבל איש לא הלשין עליו לפני השלטונות.

בשנת 1943 כאשר הגרמנים הגבירו את מאמציהם לתפוס יהודים וחברי מחתרת צרפתים הוחלט להעביר את הובר לבית הסבתא של משפחת רוז'ה שגרה בכפר קטן לא רחוק מבוזנסה. איש מתושבי הכפר לא ידע שהוא ילד יהודי . לשכנים סיפרה הסבתא שהובר הוא הנכד של אחותה שבא מהעיר. רק הכומר ידע שהובר יהודי הוא , וכדי לחזק את תחושת הביטחון של הילד , מינה אותו  להיות עוזרו בתפילת יום ראשון. הרי לא יעלה על דעתו של איש, שילד יהודי ישיר שירי תפילה נוצרים!  הילד הובר גם קיבל את התפקיד החשוב של נשיאת הצלב הגדול לפני ארון המת בעת הלוויה...

בלילות הגיעו לבית סבתא אנשים שהחביאו במחסן שלה כלי נשק קטנים וגדולים והכינו תכנית מיתקפה על הגרמנים .

בכל בוקר הוציא הילד הובר את הפרה והעז של סבתא לאחו, ואחר הצהריים היה מטפל ומנקה את הסוסה שבחצר הבית. אלו היו שלושת חבריו הטובים ביותר – והוא היה מאושר. אבל פעם , שהובר רעה את הפרה בשדה הפתוח הוא ראה מרחוק אופנוע. האופנוע התקרב אליו במהירות והוא זיהה את הרוכבים : שני חיילים גרמנים לבושים במדים ירוקים וחמושים ברובים.  הילד הובר התאבן מרוב פחד. הוא הרגיש את הזיעה הקרה שוטפת אותו וחשב כי הנה הסוף שלו. אך האופנוע חלף על פניו מבלי לעצור, והמשיך לכיוון מסילת הברזל שפוצצה בלילה קודם בידי אנשי המחתרת הצרפתית.

תחושת הפחד מאותו אירוע מעבירה באהוד לב , המבוגר, צמרמורת עד היום.
לאחר כמה חודשים החזירו אנשי ארגון אוז"ה את הילד הוברט לבית משפחת רוז'ה וכעבור חודשיים החזירו אותו שוב לבית הילדים/המעון וכעבור עוד כמה חודשים החזירו אותו שוב לבית משפחת רוז'ה. המעברים התכופים האלו נועדו למנוע מהגרמנים לגלות אותו אם בחיפושים או על ידי הלשנות.  

הוריו של אהוד לב הושמדו במחנה אושוויץ .

אחרי המלחמה הועבר הילד בן ה12 לשווייץ לקרובי משפחתו, בני הזוג לב , אשר אומץ על ידם רשמית. שמו החדש היה הוברט לב. אז הוא כבר ידע שהוריו נשלחו עם עצירי מחנה גירס היהודים להשמדה באושוויץ.

בשנת 1958 , כאשר היה בן עשרים-וארבע עלה הוברט לישראל ושינה את שמו לאהוד לב.

ד"ר אהוד לב הוא היסטוריון של האמנות והיה הרשם במוזיאון ישראל בירושלים, שם עבד במשך 32 שנה. הוא היה מרצה באוניברסיטה העברית על תולדות האמנות במשך כעשרים שנה.

בארץ נשא לאשה את שושנה וחזר לעצמו . יש לו משפחה ונכדים.

 מקור וקרדיט :

נעמי מורגנשטרן , במסתור : ילדים בתקופת השואה בצרפת, הוצאת יד ושם , תשנ"ח



טקס לכבוד לואיז רוז'ה, חסידת אומות העולם מצרפת, אתר יד ושם

  

דברים של אהוד לב בטקס לכבוד מצילתו, חסידת אומות העולם לואיז רוז'ה , יד ושם – 27.10.2009

 על ארגון אוז"ה

יום רביעי, 24 באוקטובר 2018

גבורתו של הנער מנחם פרייזלר ז"ל , לחימה עם הפרטיזנים ולחימה במלחמת העצמאות בישראל

הוא נולד בשנת 1929 בעיירה מסיב ברומניה. בשנת 1940, גורש מנחם (מנדל) פרייזלר, עם קרובי משפחה נוספים למחנה עבודה ברוסיה. העבודה הפיזית הקשה כללה שבירת סלעים והפיכתם לחצץ, תוך עמידה במכסות גבוהות ומשמעת נוקשה.


מנחם הנער, הצליח לברוח ולהצטרף לפרטיזנים ביערות באזור בוקובינה. בתום תלאות המלחמה, הגיע מנחם למרכז קליטת השורדים, במילאנו שבאיטליה, שם הוצע לו להצטרף לאחר מכפרי הנוער שהתארגנו לקראת עלייה לארץ. ככל הנראה הצטרף לקבוצת "השבים" בסנטה קרוצ'ה

בפברואר 1947 היה מנחם על סיפונה של אניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" (אולואה). במבואות חיפה, זוהתה האנייה ע"י מטוס סיור בריטי והתפתח קרב קשה בין חיילי הצי הבריטי ובין המעפילים. מול המחנה הבריטי שלחופי בת גלים, עלתה האנייה על שרטון ומעפיליה נתפסו, הועלו על שלוש אניות בריטיות וגורשו למחנה המעצר בקפריסין, שם רוכזו במחנה 66
במחנה קפריסין, לצד אימונים מאולתרים ברובים מעץ, עבד מנחם בסנדלריה ותיקן את נעליהם הבלויות של המעפילים. במקביל, הצטרף לגרעין "תקומה" של "הפועל המזרחי". ב-9.4.1948, כעבור 13 חודשים של שהות בתנאים קשים, עלה מנחם לארץ באנייה "אנדריה". 

תחנתו הראשונה בארץ הייתה ככל הנראה בית עולים בנתניה. בהמשך, ירד ל"סומרה", לימים מושב תקומה בנגב. שם, התנדב מנחם לצאת ללחום בבארות יצחק. הוא שירת בחטיבת הנגב של הפלמ"ח במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ)

בהיותו צלף מעולה, נבחר מנחם להימנות על צוות מצומצם שיצא לקורס כדי ללמוד על ה"בזה", מכונת ירייה צ'כית שנקלטה להגנת היישוב. זמן קצר לאחר הגעתם לבארות יצחק, הותקף הקיבוץ והתפתח קרב קשה

עם גבור הסכנה ונבצר מהחברים להחזיק בעמדה, דרש המפקד ממנחם לעזוב את המקום, אך הוא סירב בהשיבו :"אני רוצה ללחום בעד מולדתי ועמי". בהתרוממו לזרוק את הרימון פגע כדור בראשו של מנחם והוא נהרג מיד

מנחם פרייזלר נפל בהגנתו על המדינה, בתאריך 15.7.1948. הוא נקבר בקבורה זמנית בתקומה וכעבור שלוש שנים הועבר למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל בירושלים. יהי זיכרו ברוך

מצורפות ( ראו בקישור למטה ) תמונות מעזבונו של מנחם. ליד כל תמונה מצוינים הפרטים הידועים למשפחה. נשמח לכל מידע נוסף על המופיעים בתמונות והמיקום המדויק בהן צולמו.




יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

סיפור ההישרדות של אידה , בת 8 , בגטו לודז'




מאתמאיה שחל (רוזנברג)

ארץ לידהישראל

סבתא אידה נולדה בפולין בעיר לודז' בשנת 1931, לאמה פולה ואביה לאון לבית משפחת טבק. אחריה נולד אחיה וכך גדלו בשלווה בבית אמיד עם ההורים והסבים שלהם. 
כשהייתה בת שמונה (שנת 1939) פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. חייהם של בני משפחת טבק החלו להתערער, הפחד החל לפעום בליבם ותחושותיהם היו קשות שהרי הייתה רדיפה כנגד היהודים באשר הם בכלל ומשפחת טבק בפרט. הם היו יהודים אמידים בעלי מפעל לכפתורים, המפעל שגשג עד הפלישה ולמעשה כל מאווייהם רוכזו למחבוא של רכושם והישרדותם.
חייהם הפכו לקשים מאוד. המפעל שהיה מקור פרנסתם הולאם לטובת המשטר הנאצי והם הועברו לגטו לודז'. החיים בגטו היו בלתי נסבלים: המגורים היו קשים מנשוא. על כל פיסת לחם או תפוח אדמה היו מספר רב של רעבים. בעקבות הרעב נאלץ סבא לאון להתגנב ולחפש אוכל מחוץ לגטו. בעודו עושה כך וביחד עם אחיה של סבתא אידה נתפסו השניים על ידי הנאצים ונורו למוות. הסבא והסבתא הלכו לחפש אחריהם וגם הם נתפסו וישבו במעצר והובלו לתאי גזים.
בעודן מתמודדות עם אבלן הקשה המשיכו במסע הישרדותי וקיומי. שוב נאלצו לחפש אוכל מחוץ למחנה ובל נשכח שסבתא אידה הייתה בת שמונה בלבד ונדרש ממנה מכורח הנסיבות להתגנב באומץ לב ולחפש אוכל. לימים, סבתא פולה נתפסה מחוץ למחנה ונעצרה והושמה בכלא ושם חלתה במחלת טיפוס המעיים ואושפזה בבית חולים. סבתא אידה הילדה נאלצה להמשיך ולחפש אוכל לעצמה ולהבריח לאמא שלה בבית החולים.
יום אחד הגיעה סבתא אידה הילדה לבקר את אמה ולהביא לה את מעט האוכל שהשיגה, אך היא לא מצאה אותה במיטתה, כששאלה היכן היא נאמר לה שהיא ברחה, סבתא אידה, אז ילדה בת 8,  לא ידעה מה לעשות. היא נשארה בודדה לגמרי, לא ידעה לאן לפנות, איך להתנהל ומה לעשות. סבתא אידה ציפתה שאמא שלה תבריא ותשתחרר מבית החולים ואפילו תברח ביחד איתה כדי לא לחזור לכלא.
כשסבתא פולה ידעה שהיא עומדת להיתפס ולהיעצר היא נתנה לחברתה כסף וביקשה ממנה לשמור על סבתא אידה עד אשר היא תשתחרר. החברה לקחה את הכסף אך לא רצתה לשמור על סבתא אידה והכניסה אותה לבית יתומים. סבתא אידה הייתה עצובה ובודדה.
לאחר כשנה סבתא פולה השתחררה מהכלא והחלה לחפש את סבתא אידה, דבר ראשון היא הלכה לחברה והבינה שהיא לא שמרה עליה והכניסה אותה לבית היתומים ושם היא מצאה אותה. השתיים ברחו מבית היתומים ללא מוצא וללא דרך מתוכננת כי למעשה לא היה להן לאן ללכת או לחזור. דרך יערות ודרכים קשות ומפותלות הן הגיעו לאוקראינה שברוסיה אך גם שם השהות לא הטיבה עמן. הן חזרו ללודז' שבפולין.
סבתא פולה נאלצה לחפש מקורות הכנסה ובלית ברירה פנתה למסחר בשוק השחור אפילו שידעה שהיא עלולה להיעצר. באותו זמן סבתא אידה שמעה על תנועת עליית הנוער והצטרפה אליהם. התנועה הייתה סודית מאחר ופחדו מהנאצים.
סבתא אידה עולה לארץ ישראל
היא עזבה את סבתא פולה ותכננה את עלייתה לארץ עם החברים החדשים בעליית הנוער. החבורה בעליית הנוער הורכבה ממדריכים ושליחים שבאו מארץ ישראל ומבני נוער בגילאי 14-16. שם בתוך הקבוצה לימדו אותם עברית קרוא וכתוב והכינו אותם בדרך שיעברו כדי להגיע לארץ ישראל.
העלייה לארץ הייתה צריכה להתבצע באמצעות אניות מעפילים ובחשאי שמא ייתפסו ויוחזרו ליעד שממנו יצאו. ההכנות נמשכו זמן רב (כמה חודשים) כאשר כולם חיכו עד לקבלת אות מהפעילים בארץ שהאנייה יוצאת מהארץ בדרכה לאסוף אותם ממקום מחבואם בפולין. אולם, העובדה שהאנייה יוצאת אינה אומרת שהיא תגיע בזמן ולא תעבור מכשולים או תיתפס על ידי כל מי שבדרך (שודדי ים, צבאות של ארצות שבדרך ועוד.)
הנוער כולו ובניהם סבתא אידה חיכו בסבלנות אך גם בסקרנות רבה לקראת ההפלגה לארץ ישראל עליה רק שמעו. בבוא הזמן לכשהגיעה האנייה לנמל הובאו בני הנוער וסבתא אידה איתם בחושך ובמסתור, שמא יתפסו ולא יוכלו לעלות על האנייה. האנייה הייתה ישנה ללא תנאים סבירים לנסיעה כה ארוכה, אך הרצון העז והכמיהה לעלות ולהגיע לארץ שכה דיברו וסיפרו להם עליה העבירה את הדרך ברוח טובה ובמצב רוח מרומם.
הדרך הייתה דרך חתחתים עם מלא סבל וייסורים, הבגדים שעליהם לא הספיקו לחמם ותנאי השינה היו קשים, ללא מיטות רק שמיכות (למי שהצליח להשיג) שפרשו על הרצפה. כל אלה לא הצליחו לגרום להם לבכי או תלונות. הקושי הרב היה להתמודד עם המכשולים שבדרך: שודדים, מעברי גבול שאותם היו צריכים להבריח, ואיתני הטבע. בדרכם היו חייבים לעבור דרך צרפת בנמל מרסיי ושם לרוע מזלם עצרו אותם והעבירו אותם למחנה המתנה עד אשר השלטונות הצרפתים יבררו אם יוכלו לשחררם.
לאחר כשלושה חודשים של שהות בצרפת הותר להם לצאת לדרכם. הדרך המשיכה עם כול הקשיים ועם התקוות הרבות ששוב לא התעכבו ויגיעו סוף סוף ליעדם. בדרך עצמה תוך כדי הנסיעה שיננו את שפת העברית ופתחו הווי חברתי משלהם שהרי כולם באו מאותו רקע, מדינה ושפה ובני גילאים דומים. הם הגיעו לקפריסין ושם שוב נעצרו והועברו למחנה המתנה עד אשר יותר להם להמשיך בדרכם. בקפריסין שהו כחצי שנה במחנה וגם שם הצליחו להתחבר זה אל זה ולקיים אורח חיים שיתופי.
סבתא אידה נלחמת למען תקומת המדינה
בסופו של דבר בחשכת לילה ובשקט הצליחו להגיע לנמל חיפה שבארץ ישראל, שם חיכו להם פעילי העלייה וגדוד מהפלמ"ח והעבירו אותם בחשאי ואחד אחד אל חוף מבטחים תחת הגנה. משם נלקחו למחנה באזור חיפה בשם עתלית, זה היה בעצם מחנה מעבר עד לחלוקתם לקיבוצים שהוקמו בארץ. סבתא אידה ועוד קבוצת חברים טובים שלה הועברו לקיבוץ עין- גב השוכן לחוף ימת כינרת ומעליו הר סוסיתא שעליו ישבו הסורים.
השנה הייתה 1947 וסבתא אידה הייתה בכך הכול נערה בת 16. במקום להתחיל חיים חדשים וללמוד כיאה לבנות גילה נאלצה היא וכול חבריה העולים ללמוד ולהילחם בסורים אשר כאמור שכנו מעליהם בהר סוסיתא, מיקום אשר נתן יתרון משמעותי לאויב הסורי. למעשה זאת הייתה התחלת מלחמת השחרור, מאחר ולא היה בידם נשק השתמשו הלוחמים הצעירים בנשק מאולתר שכלל אבנים, פחים (ליצירת רעש) ורוגטקות. בשנת 1949 נחתם הסכם הפסקת אש עם הסורים.
סבתא אידה בדרכה לבניית חיים חדשים
סבתא אידה נשארה בקיבוץ לתקופה נוספת והחליטה ביחד עם חברתה הטובה פנינה לנסות את דרכן בתל-אביב. הן הגיעו עם חפציהן המעטים לבית חלוצות בתל-אביב, (שם התאספו כל הנערות שלא היה להן מקום אחר ללון בו). הן חיפשו עבודה וניסו להתחיל את חייהן החדשים.
תוך זמן קצר סבתא אידה פגשה את מי שלימים הפך להיות לבעלה, סבא מוטקה. סבא מוטקה הגיע לתל-אביב יפו עם בני משפחתו הענפה, היו לו הורים, 5 אחיות ואח. הם היו צעירים שבילו בעיקר באזור השטח הגדול ביפו. כשסבתא אידה וסבא מוטקה הכירו זה את זה והתאהבו, סבא מוטקה הכיר לסבתא אידה את משפחתו ואפילו הביא אותה לגור עם כל המשפחה בביתם וביחד עם אחיותיו. סבתא אידה החלה ללמוד מאמו של סבא מוטקה (סבתא אדלה) לבשל ולאפות.
סבתא אידה וסבא מוטקה החליטו להתחתן. בעקבות ההחלטה להתחתן סבתא אידה שלחה לסבתא פולה שהייתה עדיין בפולין והקימה משפחה חדשה (בעל ואחות) מברק ובישרה לה על חתונתה המתקרבת. סבתא פולה בהתרגשות רבה עשתה מאמצים רבים כדי לעלות לארץ ולהשתתף בחתונה של ביתה. היא לא הספיקה להגיע לחתונה מאחר ותעודות העלייה שלהן בוששו מלהגיע. סבתא אידה וסבא מוטקה נישאו זה לזאת והחליטו שלא לגור בתל-אביב אלה להגיע לישוב שבו יש אתגר חלוצי והגיעו לאשקלון.

הבריחה מפולין לרוסיה : קורותיה של ילדה יתומה בת 12



מאתדבורה שריג (בולקה)

"אימי עברה טלטלות קשות ביותר, בשל יהדותה, אם כי למזלה לא שהתה במחנה ריכוז. משפחתה נמלטה מפולין לרוסיה מבעוד מועד. בדרך מתו הוריה  והיא מצאה את עצמה יתומה בת 12, ללא בית, ללא משפחה, וללא כל ידיעה כיצד יימשכו חייה… למזלה, מזכירת בית הספר שבו היא בילתה את הלילה, פגשה אותה בוכייה, וכשהבינה כי הנערה אובדת עצות, הציעה לה לבוא ולגור בביתה. אמי שהתה בביתה מספר שנים ו"הרוויחה את לחמה" בכך שעבדה בבית שאירח אותה
לאחר מספר שנים נודע לה שמתארגנת קבוצת ילדים לעלייה לארץ. בקבוצת הילדים הזאת הייתה אחותה לאה. היא הצטרפה אליה. הקבוצה היגרה לצרפת ומשם עלתה לישראל בשנת 1947. באונייה בה הם הפליגו לארץ נפגשו אימי ואבי. אימי מצאה חן בעיני אבי, שלאחר שלושה שבועות של היכרות אמר לה: "רבקה, תראי אני לבד את לבד, בואי נתחתן ונחיה ביחד." אימי הייתה אז בת 19, ונענתה לו ברצון. כיום, אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מפגש כה קצר לפני הנישואים, אולי רק בחברה החרדית, אבל אז על רקע עברם הנורא ובדידותם, אפשר להבין זאת. אבי ביטא זאת בהצעת הנישואים המנומקת והתמציתית שלו.
גם בארץ הוריי נתקלו בקשיים, אך אלה היו קשיים מן הסוג הנורמלי,  קשיי הגירה והסתגלות… כשנה לאחר נישואיהם אני נולדתי.  אבי כתב על כך בספרו: "כאשר אשתי נכנסה להריון, חשתי שמחה עצומה: הנה לאחר כל מה שעברתי במחנות המוות, אני, שהייתי כמעט עפר אדם, הצלחתי בתהליך של הקמת משפחה. הדבר עודד אותי לקבל בקלות את הקשיים שבפניהם עמדתי." ואכן, הוריי לא הצליחו לפתח קריירה ולרכוש השכלה פורמלית, בגלל הצורך לפרנס משפחה, ולהתאקלם בארץ. הם לא היו ממורמרים על כך, להיפך, הם תמיד ראו את עצמם בני מזל על כך שנשארו בחיים אחרי השואה… עם זאת, אותנו ילדיהם, הם תמיד עודדו ללמוד, להשכיל ולרכוש מקצוע."




להתחבא בארון , אוה גוליגאר, בת 10 ( בת 3 עם פרוץ המלחמה)



עדות מקורית משנת 1946

מקור : בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

"נולדתי בלבוב בשנת 1936 . המלחמה פרצה ב1939, אבל ההשמדה הגדולה של היהודים היתה בשנת 1942. עוד לפני זמן הגיטו לקחו הגרמנים את אבא לעבודה והוא לא חזר. הם ערכו אקציות, מצודים , חטיפות . לא אוכל לתאר מה עבר עלינו. ממול ביתנו היו גרמנים ונורא לחשוב על כל מה שעשו שם . מבעד לחלון  הפתוח  שמענו צעקות ובכי. עצובים חכינו לשעה 9 , אז גמרו הגרמנים את עבודתם.

וזוכרת אני עוד זאת : הגרמנים עשו חיפוש אצלנו , והיתה זקנה אחת והגרמנים אמרו להם להתפשט. חיפשו זהב , נבלים! היינו כמו ארנבות ששיסו בהן כלבים, ופעם שנייה: אחותי מסתתרת . אמא בעבודה. והנה באו גרמנים. מייד התלבשתי מהר ורצתי לדודי שהיה שוטר יהודי. הוא עמד שם ודיבר עם גרמני מפוטם. לא היה איכפת לי , וצעקתי : דודי , הגרמנים רוצים לקחת את סבתא! בבקשה תציל אותה!

 הוא הובילני לחדרו אשר במשטרה והלך להצילה. מבעד לחלון ראיתי את המוני האומללים. הלכו שם נשים וילדים, זקנים וגברים צעירים. כולם בדרכם למוות. למה? כי יהודים הם , חטא גדול!

אני משתוממת שזוכרת אני פרטים כאלה , אבל יש רגעים שאי-אפשר לשכוח.

אחר כך עברנו לגיטו. נותקנו מכל העולם. וכשרצינו ללכת לפולנים מכרים היינו מוכרחים להתגנב מתחת לגדרות. אמא מסרה אותי לבית של אישה פולנייה אחת. התחילו חיים חדשים . אחר כך ראינו שהיא מוסרת יהודים, ועברתי לאישה פולנייה אחרת.  שם התלחשו השכנים , שהיא מסתירה יהודיה בביתה ונאלצתי לברוח וללכת למקום-מחבואה של אמא.

אלו היו חודשים קשים ביותר . ישבנו במחבוא, היתה שם מחיצה שאותה צריך היה להרים ולהוריד ואנו זחלנו ובאנו מלמטה. קר. הרגליים התנפחו מבלי תנועה. מסתכלת אני – שם מאחורי החלון , ילדים משחקים , מחליקים על הקרח. נוסעים במזחלות ולמה אני לא ? ורק תשובה אחת : אני יהודיה .

אחר כך עברתי לכפר. אבל נודע לסבתא שתהיה אקציה וחזרתי.

גברת ל. הפולניה לא רצתה להכניס אותי בהתחלה ואחר כך עשתה לי חסד גדול בהכניסה אותי  לביתה. אמת, שלא קיבלה עכשיו שום תשלום, אבל הלא היתה אדם ולא חיה, והיתה  גם בה אהבת האדם . ונדמה לי שלא כתוב בשום מקום בספר-הדת שלה, שצריך להציל את האדם בעד כסף דוקא .

בהתחלה ישבתי שם בבטלה, ואחר כך התחלתי לעזור לה בכל. הדחתי כלים. ניגבתי אבק , וכאשר דפק מישהו בדלת- ברחתי מייד למזווה.  גר אצלה כומר אחד ושעות שלמות הייתי צריכה לנקות את הלכלוך שהותיר בקרשי הרצפה.

אז באותה תקופה התחבאה באזור גם אחותי, והפולניה שהסתירה אותה והפולניה שלי היו חברות, וההיא באה אלינו עם אחותי אבל הפולניה שלי לא גילתה שהיא מסתירה אותי. 

הייתי מסתתרת בארון ולא יכולתי לצאת אליה. שמעתי את קולה של אחותי ולא ראיתיה. ישבתי בתוך הארון. בכלל ישבתי ימים רבים כשאני מסתתרת בתוך הארון . תמיד כשבעלת –הבית  הפולניה מקבלת אורחים – אני בארון.

פעם ערכה הפולניה יום הולדת לאמה. אני התעוררתי בשעה מוקדמת ודיברתי משהו עם עצמי. בתגובה אמרה הפולניה שמהיום והלאה אישן על הרצפה במטבח כי אינני יודעת לישון בחדר-המיטות. ואז הוזמנו הרבה אורחים ואני ישבתי בתוך הארון. כשהלכו עזרתי לה לשוטף את הכלים ואחר כך הלכה לחדרה וציוותה עלי לשכב על הרצפה.

אחר כך התחילו הסובייטים לכבוש את לבוב . בלילה נערכו הפצצות.  היה זה נורא. רצנו למקלט וישבנו שם כל הלילה. אחר כבש הצבא האדום את העיר , וזה הכל.

מקור : בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

 הערת עורך המיזם ילדים בשואה : בנימין טננבוים (טנא) נסע בשנת 1945 לפולין ולאוקראינה שם הקים בתי ילדים למאות ילדים יהודים יתומים ובמשך הזמן הזה הוא גם ראיין אותם ורשם את העדויות שלהם.

הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....