ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 30 במאי 2021

הנערה חנה שריד וקסלר, שנתיים וחצי במחבוא בעליית גג של טחנת קמח

 





רקע משפחתי

נולדתי בפתח תקווה בתאריך 1.5.1949. ההורים שלי חנה וראובן שריד היו ניצולי שואה כבדים.

אמי חנה שריד וקסלר, נולדה בעיר טרנוב, בתאריך 16.2.1928. הבית שלה היה ציוני, ובסלון הבית שלהם היה פסל של הרצל. היא למדה בבית ספר עברי של "תרבות" ששמו היה "שפה ברורה" עד כיתה ה'. כשהייתה בת 11 שנים פרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים הגרמנים, כבשו את פולין.

אמי הצליחה לברוח מאקציה (פעולה של הנאצים נגד היהודים) שהייתה בכיכר העיר. באותו יום נורו 3000 יהודים בכיכר. אביה, לזר, בנה מחבוא בעליית גג של מפעל ובו בית חרושת וטחנת קמח. במחבוא (בונקר, על פי דבריה) חנה (סבתא רבתא) ואחותה צשה התחבאו  שנתיים וחצי. הם היו 9 נפשות: שני זוגות, ארבעה ילדים ואישה מבוגרת. אמי הייתה הילדה הגדולה. 

אחרי המלחמה הגיעה לאיטליה, בתום מסע ממושך בצ'כיה, הונגריה, ואוסטריה עם "הבריחה" (תנועה שאורגנה על ידי ההגנה להברחת פליטים ניצולי שואה) והצטרפה לספינת מעפילים בנמל לה ספציה. המעפילים שבתו רעב עד שקיבלו סרטיפיקטים (אישורים) לעלות לישראל בספינות אליהו גולומב, ודב הוז. היא נשלחה לבית ספר חקלאי עיינות. אחרי שנה התחתנה עם אבי ראובן שריד. החתונה נערכה על מרפסת בית הרב פרנקל בתל-אביב. הם גרו בתל אביב ברחוב ג'ורג' אליוט 15, שם נולדתי (שושנה, על שם רוז'ה אמא של סבתא רבתא חנה).  הדירה שלהם כללה חדר אחד אצל משפחה עם מטבח ושירותים משותפים.

אבי, ראובן שריד שדליסקר, נולד בדמביצה, פולין ב – 25.4.1920 הוא גדל בבית מסורתי, למד בבית ספר פולני ובחדר. בגיל 6 התייתם מאביו ישראל, ולא כל כך זכר אותו. האם חנהל'ה, נשארה עם 5 ילדים וניהלה את העסק המשפחתי, מפעל לחומרי בנייה ומוצרי ברזל. כשהיה בן 16 התייתם מאימו. 

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו האחים ליער והתחבאו מספר חודשים. הם נתפסו וראובן, אברהם, והאחות טונקה נלקחו לאושוויץ. בלקה נרצחה בקבר אחים, בשבניה. אברהם וטונקה נרצחו באושוויץ. אחרי שנתיים נוראיות באושוויץ, בתאריך  29.1.1945 אבי הגיע למחנה תופת נוסף, מאוטהאזן באוסטריה כשהוא תשוש וחלש מאוד. (הרוסים שחררו את אושוויץ בתאריך 27.1.1945, והוא הפך ליום השואה הבין לאומי).

ב-1.3.1945 הוא עבר למחנה השמדה גוזן ליד מאוטהאזן. ב-5.5.1945 הגיעו האמריקאים ושיחררו את המחנה. אבי שכב על דרגש עליון בצריף ולא יכול היה לעמוד על רגליו.

כמה ימים קודם, באחד הלילות הוא הצליח בשארית כוחותיו לברוח מצריף המתים. חבריו לקחו אותו על אלונקה מטר מעבר הגדר כדי שירגיש את החופש. הוא זוכר את עצמו 'בנים לא נים', 'חי על מת', לפי דבריו.

הרופא האמריקאי שהיה יהודי דאג לו והוא נלקח לשבועיים למשפחה אוסטרית לטיפול. כשהוא עמד על רגליו הלך להצטלם ולהישקל. הוא שקל 32 ק"ג והיה בן 25. התמונה נשלחה למשה בישראל. המטוס שלקח את הדואר נפגע אבל שק הדואר ניצל, התמונה הגיעה לטבריה. על גב התמונה כתוב: "אחיך חי, לזיכרון ראובן צבי". הוא התחיל במסע נדודים לארץ ישראל. מבארי שבדרום איטליה עלה על ספינת מעפילים פטר א' שיצאה בערב ראש השנה והגיעה לחוף שפיים בערב סוכות (ספטמבר 1945).

הספינה לא נתפסה. הוא עבד בנהריים, התגייס לפלמ"ח ולצה"ל ולחם במלחמת השחרור בגליל העליון בחטיבת יפתח, וחטיבת עודד. 'שירות בעד שחרור המולדת' לדבריו.  לחם בחטיבה 9, במבצע סיני (1956), שהגיעה לשרם-א-שייך.  במבצע סיני, כשהייתי בכיתה ב' ולמדתי בבית ספר 'התקווה' בשכונת ה'תקוה', ב'יד אליהו', בתל אביב. הגיע אל בית הספר שדרן רדיו, מ'קול ישראל' ושאל: "למי יש אבא חיל"?. אמרתי שאבא שלי חיל, ואז ביקשו ממני לשלוח ד"ש עם שיר ברדיו, לאבא החיל ולכל החיילים. שרתי את השיר "מלאו אסמינו בר", ואני זוכרת  שהתרגשתי מאוד ולכן גם זייפתי.

גלגולה של טבעת – חפץ שעבר מדור לדור

זה היה בשנת 1942, בגיטו טרנוב, תחת חרדה ואימה שהולכת להתחולל אקציה שניה. לפני האקציה הלכה אמי לביתם של סבתה וסבה מינה ועמנואל זיגמן, יחד עם חברתה הטובה. סבתא בקשה מהן לגשת אל בית המעצר בעיר כדי להביא לרב שהיה עצור אוכל כשר שהכינה. למרבית הפליאה, הלכו שתי ילדות בנות 14 לבניין המשטרה ונתנו לרב את הסירים עם התבשילים המיוחדים. הרב המופתע התרגש, שם את כפות ידיו על ראשיהן וברך אותן. (מי יודע אולי הברכה שמרה עליהן. כי רק שתיהן ניצלו מתוך 28 ילדים שהיו בכיתתן ורק שתיהן שרדו את השואה. (החברה במחנות, ואמי בבונקר בעליית גג).

כשחזרו לבית הסבתא, היא שמחה שעמדו במשימה ונתנה לאמי חבילה להעביר לאמה רוז'ה.

הימים חלפו. לפני האקציה השנייה, יצאה אמי עם הוריה מהגטו למחבוא במחסן של בית חרושת למשך שלושת ימי האקציה. הם ידעו שלסבא וסבתא יש מחבוא במקום אחר.

אחרי שלושה ימי זוועה, חרדה צעקות והמולה, הם חזרו לגטו והבינו שסבתא וסבא אינם. הם נתפסו על ידי הנאצים יחד עם עוד שכנים, וכנראה נורו בחצר. סבתי לקחה את אמי מיד לביתם של סבא וסבתא,  לתדהמתן הבית היה מלא בפולנים שהשתמשו בחפציהם. סבתי צעקה וניסתה לגרשם. אמי מספרת שראתה את אחת הפולניות לובשת את המעיל של סבתה מינה.

כשחזרו המומות וכואבות הביתה, הכניסה סבתי את אמי לחדרה, הוציאה את החבילה שסבתא שלה נתנה לאמי להעביר לה, ואמרה: 'הטבעת תשמור עליך יחד עם המחרוזות". אמי שמרה על הצרור שהיא קיבלה מאמה לאורך כל המלחמה. הצרור כלל מחרוזות וטבעת עם אבן ספיר.

בשנת 1946, המלחמה הסתיימה. אחרי נדודים של יותר משנה – מפולין לצ'כיה, להונגריה, לאוסטריה בשבילי הבריחה, מחנות עקורים,  הגיעו אמי ואחותה לאיטליה לנמל לה-ספציה בצפון, ועלו על האוניה 'פד'ה' (אמונה באיטלקית). יחד עם עוד הרבה מעפילים. הם נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית והאנגלים. מורדים אל החוף….המצב הסתבך ומוכרזת שביתת רעב של כל 1014 המעפילים. אחרי יומיים אמי נחלשה והתעלפה. ראשי הישוב בארץ הצטרפו לשביתת הרעב. סיפורו של המאבק לחירות של הפליטים היהודיים, שארית הפלטה, התפשט במשך שלושה שבועות בכל העולם. חג הפסח הגיע ואתו מתן הרישיונות לעלייה.

על החוף ערכו את סדר פסח, אמי רעדה ושרה בהתרגשות רבה את שירי יציאת מצרים.

אחרי הסדר יצאה בחדווה גדולה לשטיפת כלים. תוך כדי השטיפה, נשטפה אבן הספיר הכחולה מהטבעת של סבתה, אותה ענדה, אל הים הכחול. לאמי לא היה אכפת שהאבן אבדה, העיקר שיש תקווה והיא ואחותה עולות לארץ ישראל, לארץ המובטחת וכך יגשימו את החלום של כל המשפחה.

בשנת 2011, לקראת חג הפסח הממשמש ובא אמי פנתה אלי בבקשה מיוחדת: "אני רוצה שתשמעי את הסיפור של פרשת לה-ספציה, על אניית המעפילים "פד'ה" שאיתה הגעתי לארץ מאיטליה, כי השנה ימלאו 65 שנים לעלייתי לארץ, תכתבי, ואני רוצה לספר את 'יציאת מצרים' שלי לדיירים ב'בית בכפר'."

התיישבנו שתינו, בתשומת לב מירבית. בסתר ליבי שמחתי מאד לתפנית של סיפורי אמי. הנה במקום סיפורי השואה שמילאו את ילדותי, אשמע הפעם סיפור אחר, סיפור על  ההעפלה.

אמי קמה ממקום מושבה נעלמה למספר רגעים לחדר השינה וחזרה עם שקיק קטן. היא הוציאה מהשקיק טבעת זהב ללא אבן ואמרה בהתרגשות: "הנה תראי זו הטבעת, אחרי 65 שנים". לקחתי בידי את הטבעת שלא ידעתי על קיומה. ידעתי שהיא הצליחה לשמור על שרשרת פנינים של סבתה שהתפזרו, וכן על מחרוזת של אמא שלה. אלה שימשו לה מעין קמעות והיא ענדה אותן בשעת צרה.

לקחתי את הטבעת לצורף מיוחד, בדיוק באותה תקופה לא הייתה אבן ספיר בנמצא ולכן החלטתי לשבץ לה אבן רובי אדומה. הצורף הסביר לי שהטבעת הינה לפחות מלפני 180 שנה, מזהב דקיק שלא מוצאים היום.

חזרתי לאמי עם הטבעת המחודשת וביקשתי: "קחי תענדי לכבוד חג הפסח, השנה". היא שמחה עם אבן הרובי האדומה (שמו של אבי היה ראובן), אך, לא הסכימה לקבלה. "היא בשבילך, תענדי את, תמשיכי את המסורת של הנשים במשפחה, אני קיבלתי אותה בנסיבות קשות ביותר, ברגעים טרגיים". והיא המשיכה את סיפור הטבעת.  שמעתי את הסיפור, וחשבתי… איך מסיפור ההעפלה הגענו לגלגוליה של טבעת אבן הספיר. זו עברה מסבתא של אמא, מינה זיגמן שהיא סבתא רבתא שלי, לסבתא שלי רוז'ה וקסלר, וממנה  לאמי, חנה שריד…שממש לא ברור כיצד הצליחה לשמור עליה בכל שנות המלחמה, בגטו, בבונקר, בבריחות…בימי רעב קשים מנשוא, ותלאות מכבידים ובנדודים. במלחמת השחרור ובימי הצנע בארץ…ורק עכשיו אחרי 180 שנה היא הגיעה אלי. התחלתי לענוד את הטבעת, כדי לשמח את אמי, מדי פעם.  אצלי היא שוב משובצת באדום ולא בכחול. מאז סוף שנת 2015, כשאמי נפטרה, אני עונדת את הטבעת באופן קבוע, כך ודאי היא נשמרת ושומרת עלי.

השנה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, הסיפור סופר לאיתמר ולנבות אביו. נבות, הוא גיאולוג והוסיף למעגלי הטבעת נדבך נוסף: אבן הספיר הכחולה שהייתה משובצת בטבעת לפני כ-180 שנים ואבן הרובי האדומה המשובצת עכשיו בטבעת מקורן באותו מינרל, כלומר עשויות מאותו חומר הקורונדום. הן נחשבות לאבני חן נדירות יקרות ובעלות סגולות מיוחדות. כנראה שבחירת האבן החדשה שעשיתי לא הייתה מקרית!

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת

 

 

 


אימי שורדת השואה

 




שמי רותי הוט נוימן, נולדתי בשנת 1954 בישראל להורי מרים ושמואל הוט. אמא שלי מרים ורה נולדה בשנת 1927 בצ'כוסלובקיה בעיר קושיצה. אמי מרים נולדה אחרי שני אחים גדולים ששמותיהם דיורי ואנדרה
.

אמא מרים בזמן השואה

בזמן המלחמה, שלחו הנאצים את אמי מרים ומשפחתה למחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו. אמא שלה נרצחה מול עיניה במחנה, חצי שנה לפני תום המלחמה. ביום שהודיעו ברמקולים שהמלחמה נגמרה, היהודים במחנה רצו לכיוון היערות שמחים, אבל הנאצים התחבאו ביער וירו לכיוונם. אמא מרים נפצעה קשה מאוד. למזלה, חיילי בנות הברית משוודיה מצאו אותה ביער ולקחו אותה לבית חולים בשוודיה, שם הייתה מאושפזת חצי שנה. כשהבריאה, חזרה לקושיצה כדי לחפש את משפחתה. אמא מרים גילתה שאבא שלה שנלקח משולחן ליל הסדר ולא חזר, נירצח במלחמה.

לאחר המלחמה והעלייה לישראל

אמא הבינה שנשארה כמעט לבדה. היא עברה למחנה עקורים, שם לימדו אותם עברית והכינו אותם לעליה לארץ ישראל. אמא מרים עלתה לארץ באוניית המעפילים. בזמן הלימודים פגשה את בעלה הראשון שהיה המורה לעברית שלה וקראו לו אהרון. הם התאהבו והתחתנו ונסעו לגרמניה, שם נולדה מלכה, אחותי הבכורה, שנקראה על שם סבתא שנרצחה בשואה. הזוג עלה לארץ בשנת 1948 והתגורר ביפו, שם נולד גבי אחי.

גירושין ונישואין

בשנת 1951 אמא מרים התגרשה והתחתנה עם אבי משה. אני נולדתי בשנת 1954 ואחרי שמונה שנים נולדה להם עוד בת, האחות הקטנה שלי נורית. גרנו במושב רמות מאיר, אני הייתי התינוקת הראשונה שנולדה במושב. אמא מרים עבדה בחקלאות בקטיף תפוזים, לימונים, אשכוליות, וכשהיה צריך עבדה גם בלול וגם ברפת. החלום שלה היה תמיד שיהיו לה ארבעה ילדים ומשפחה יפה.

מקור וקרדיט : הקשר הרב -דורי , מאגרי סיפורי מורשת

 


הילדה מגטו קובנה שהיו לה שלוש אמהות

 


ב-28 באוקטובר נקראו כל תושבי גטו קובנה להתייצב בכיכר הדמוקרטיה למפקד - גם משפחתה של גיטה גרמן (שהייתה בת שנתיים) התייצבה. בכיכר התאספו כ 30,000 יהודים, ונערכה בו סלקציה בהנהלת קצין הגסטפו Helmut Rauca שהתחילה בשש בבוקר ונמשכה עד הערב. קצין הגסטפו ראוקה קבע, מי יורשה לחזור לביתו בגטו ומי נשאר: כ- 9,200 גברים, נשים וטף הועברו תחת משמר כבד לדירות ב"גטו הקטן", ולמחרת הם הועברו למבצר הסמוך "הפורט התשיעי". שם הוכנו מראש בורות גדולים. היהודים נדרשו להתפשט, נדחפו לבורות ונרצחו במכונות ירייה.

 

לא היה ברור לגיטה כיצד היא הופרדה מהוריה ונשארה בצד שמאל עם דודתה רבקה ושרדה את האקציה. ההפרדה מההורים השפיעה עליה בצורה קשה והיא הפכה לשתקנית. גיטה גודלה ע"י דודתה והיא שהתה בגטו יחד עם בת דודתה שיינל'ה שהייתה בת ארבע. כלפי השלטונות היא הייתה הבת של דודתה ושמה ברשומות היה גיטה גורדון.

 

מחודש אוקטובר 1941 ועד חודש אוקטובר 1943 הייתה תקופה של "שקט יחסי" בגטו קובנה, והתושבים היהודים היו לחלק ממאגר כוח העבודה שנרתם לשירות המאמץ המלחמתי של גרמניה (הם עבדו בהקמת מבנים בשדה התעופה הסמוך לקובנה ובבתי מלאכה בגטו). בתקופה זו ניהלה הנהגת הגטו חיי חברה תוססים לילדים (תזמורת קלאסית, מקהלת ילדים, מופעי תרבות, חיי דת, הפעלת בתי ספר וגני ילדים).

 

לאחר מרד גטו ורשה באפריל - מאי 1943 והשמועות על הניצחונות של הצבא האדום הוכרז הגטו כמחנה ריכוז בשם KZ KAUEN ועבר לאחריות ה-SS. למפקדו התמנה קצין האס אס וילהלם גקה. תושבי הגטו שפחדו חפרו מקומות מסתור, רובם בונקרים מתחת לבתים – ואגרו בהן מזון ומים לשהייה ממושכת. ביום שני, 27 במרץ 1944, בוצעה "אקצית הילדים" שבה פלוגות של אנשי גסטפו, מתוגברים בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים, פשטו על הבתים, שלפו ילדים ממיטותיהם ומידי הוריהם, היכו אותם והשליכו אותם למשאיות במטרה לנקות את הגטו מילדים בני 12 ומטה ומנשים ומגברים בני 55 ומעלה (כ-1,800 תינוקות, ילדים וזקנים נרצחו בתוך פחות מ-48 שעות).

 

130 שוטרי המשטרה היהודית הועברו לפורט התשיעי, שם הוכו ועונו - שלושים וארבעה מאנשי המשטרה היהודית שלא שיתפו פעולה הוצאו להורג, ובראשם המפקד משה לוין וסגניו יהודה זופוביץ' ואיקה גרינברג.

 

למחרת נמשך המצוד, בסיוע שוטרים יהודים שנשברו בעינויים הוכרחו לסייע ולהצביע על מקומות המחבוא. כ - 1,200 ילדים וקשישים שהצליחו להסתתר התגלו ונרצחו במצודת פורט התשיעי או נשלחו לאושוויץ.

לאחר "אקצית הילדים" היה ברור לרבקה גורדון ולבעלה שהם חייבים לברוח ליערות, להצטרף לפרטיזנים, להבריח את גיטה ואת שיינל'ה ולמסור אותם לאימוץ למשפחות נוצריות. תאריך לידתה של גיטה שונה ל 17 אוגוסט 1941 (כיוון שהיא הייתה תינוקת ומאד קטנה לא חשדו בשינוי), ולהורים המאמצים נמסר שהיא בת שנתיים ואילמת.

 

בעקבות האימוץ קיבלה גיטה שם משפחה חדש, גנוטה, היא הלכה כל יום ראשון עם הוריה לכנסיה ולמדה את התפילות של הנוצרים. היא התרשמה מאד מהטכסים בכנסיה, מהבגדים ומהאווירה. כיוון שהוריה המאמצים גרו ליד מטה הגסטפו, חיילים וקצינים נהגו להגיע לביתם ולשתות תה ולשחק עם הילדים הקטנים.

 

דודה של גיטה נהרג בקרב עם הגרמנים, ובת דודתה שיינל'ה נרצחה לאחר שזהותה התגלתה - דודתה רבקה שרדה את מלחמת העולם השנייה, ובאה לאסוף אותה מהמשפחה המאמצת. גיטה שהייתה בת שש לא הכירה אותה, לא הייתה לה תקשורת מילולית איתה, והיא התנגדה להצטרף אליה (גם המשפחה המאמצת סירבה להחזיר אותה). אך רבקה דודתה הייתה נחושה בדעתה, ויום אחד היא הגיעה בלווית קצין סובייטי בשם קורסקי (קרוב משפחה), ושניהם חטפו אותה בכוח ברכב לקול מחאות ובכיות שלה ושל הוריה המאמצים.

 

רבקה גורדון חזרה להיות האמא של גיטה, היא התחתנה בשנת 1947 עם יודל גרבזבסקי שאימץ אותה כבת שלו (שם המשפחה של גיטה שונה לגרבזבסקי).

 

בשנת 1957 עברה המשפחה לפולין ומשם עלתה בשנת 1958 למדינת ישראל. אמא/דודתה רבקה נפטרה בגיל 89 שנה בשנת 2001.

 

מקורות:

Geoffrey P. Megargee, Joseph R. White, The United States Holocaust Memorial Museum Encyclopedia of camps and ghettos 1933–1945, Indiana University Press 2018.

 

Harry Gordon, The shadow of death: The Holocaust in Lithuania, University Press of Kentucky 1992.

 

Yakov Zilberg, Solomon Abramovich (eds), Smuggled in potato sacks: fifty stories of the hidden children of the Kaunas ghetto,

 

לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, יד ושם 1959.

מקור וקרדיט :

עמוס ביק


הילדים המוסתרים של גטו קובנה: אליק אברמוביץ (The hidden children)

 




אליק אברמוביץ נולד ב 9 למאי 1941 לשלמה ולפייגה אברמוביץ. אמו הייתה פעילה בחוגים הקומוניסטים והזוג החליט להילחם בגרמנים ולכן מסרו את התינוק בהסתר ובאמצעות חברים למשפחת
Statauskas  שגרה בכפר (ושהציגה את התינוק כבנם). שלמה אברמוביץ נהרג בקרב עם הצורר הנאצי זמן קצר לפני השחרור מהכיבוש הגרמני.

 לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, פייגה פנתה למשפחה המאמצת בבקשה לקבל חזרה את בנה. 

בגלל שיתוף הפעולה ההדוק שהיה בכפר עם הגרמנים, הומלץ למשפחת Statauskas לעזוב את הכפר, אך היא לא עשתה כן ושלמה מחיר כבד- המשפחה המאמצת  הנוצריה נרצחה ע"י התושבים המקומיים (בשנת 1946).

 

אליק התחתן עם נערה מקבוצת The hidden children (ילדים שהחביאו אותם אצל משפחות נוצריות) והם עלו לארץ ישראל.

 

אליק אברמוביץ נפטר ממחלת הסרטן בגיל חמישים.

מקור:

Yakov Zilberg, Solomon Abramovich (eds), Smuggled in potato sacks: fifty stories of the hidden children of the Kaunas ghetto, Vallentine Mitchell Publishing 2011.

מקור וקרדיט :

עמוס ביק


מברגן בלזן לתל השומר : עבור עשרות אלפי ישראלים, היא היתה האישה הראשונה שראו

 


יוגוסלביה, 1940. משיח, תינוקת, על ברכי אחותה רנה, שנרצחה בשואה. לצדן, האחות צילה, ששרדה ונפטרה לפני שנה  צילום: המשפחה

היא נולדה ב–1939 בכפר ליד סרייבו ביוגוסלביה. בגיל שנתיים התייתמה מאביה, רוקח הכפר, שנרצח על ידי האוסטאשים, משתפי הפעולה עם הנאצים. באפריל 1941 נמלטה לאיטליה עם אמה ושתי אחיותיה המבוגרות (צ'ילה, בת עשר, ורנה, בת 14). ביולי 1943 הן נעצרו ונכלאו בכלא פודגוריצה שבמונטנגרו, ובתחילת 1944 נשלחו למחנה ברגן בלזן בגרמניה.


כמה חודשים לאחר מכן מתה רנה משחפת. "בהגיענו אל מחנה זה כבר היתה קרובה לאפיסת כוחות. היא הלכה ודעכה מיום ליום, ממש לנגד עינינו. בימים אחרונים אלו הגיע סבלה לשיא. לא היה עוד בכוחה להניע איבר", תיארה את קורותיה חנה לוי הס בספרה "יומן ברגן בלזן". "אמהּ אינה מרעישה עולמות. היא שקטה ומשלימה עם גורלה. עוד שתי בנות לה, צעירות יותר, נחמדות מאוד, אולם הרעב המתמיד הפך אותן לצללי אדם. כדי להתפתח זקוקים הגופים הצעירים למזון. בלעדיו הם משולים לצמחים רכים הנובלים מחוסר מים", כך תיארה לוי הס. "אביהן נרצח לפני שנתיים על ידי האוסטאשים; והנה עתה עליהן להיפרד מאחותן הבכורה. היום ראינו את גווייתה הצעירה, הדקה, הצנומה כל כך. גופה, שאינה אלא מספר עצמות ללא רוח חיים, עטופה שמיכת אסירים דקה, אפורה", הוסיפה.

תחילת אפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור ברגן בלזן, הנאצים היו עסוקים בניסיון להיפטר מאסיריו במהירות. שלושה טרנספורטים יצאו בזה אחר זה מהמחנה, בכל אחד כ–2,500 אסירים, שהועלו על רכבות. טרנספורט אחד הגיע למחנה טרזין, לאחר שכמה עשרות מנוסעיו נהרגו בהפצצה מן האוויר של בעלות הברית. טרנספורט אחר שוחרר בידי חיילים אמריקאים בלב יער, לאחר שהשומרים הנאצים נמלטו ממנו. הטרנספורט השלישי, עליו היו ביאנקה, אמה ואחותה, נעצר ליד העיירה טרייביץ במזרח גרמניה, ושוחרר בידי הצבא האדום. במשך כשבועיים לפני כן נעה הרכבת על מסילות שהופצצו בידי בעלות הברית. יותר מ–500 מנוסעיה נספו בדרך. לימים כונתה "הרכבת האבודה". ביאנקה, אמא ואחותה היו בין השורדות.

ב–1949 עלו האם ושתי הבנות לישראל. ביאנקה למדה "לימודי אחיות" (סיעוד) בהדסה עין כרם, והחלה לעבוד בבית היולדות שבבית החולים. בגיל 23 הכירה את בעלה לעתיד, רופא מתמחה צעיר, שלמה משיח, שהגיע להתמחות בבית היולדות בהדסה, והיה לימים לפרופסור בעל שם עולמי בתחום הפריון, הגינקולוגיה והמיילדות.

מקור וקרדיט : עופר אדרת

אודות פרופסור שלמה משיח

 

                      עלית וד"ר שלמה משיח בחתונתם צילום: המשפחה



יום שני, 24 במאי 2021

ברכה ראופמן שבגיל 7 הוסתרה ע“י יוליה , פולניה נוצריה, בתוך כוך קטן שנפער בערימת עצי הסקה

 


"הבור היה קטן מדי ולא היה אפשר אפילו לשבת בו. רק לשכב בתנוחה עובָּרית ולהושיט יד אל עבר הפתח שיוליה יצרה כדי לקחת את האוכל, שהיה מגיע לפעמים, ואת הכלי לצרכים, שממילא לא היו רבים."

כשירדו גשם, או שלג, יוליה  ( Pepiak Yulia ) הפולניה לא יכלה לצאת למחסן של העצים ולשבת על השרפרף.

היא גם היתה צריכה לתרץ כל צעד שלה. למה היא הולכת דווקא לשם? על כל צעד בבלז'ץ היו מאה עיניים, ככה הלכו בבלז'ץ, עם העיניים. זאת היתה תקופה שלכל דבר היו עיניים. לעצים, לקירות. את הכל ראו. 

אז כאשר הילדה ברכה שמעה את הגשם, היא ידעה שיוליה אולי לא תבוא לשבת ליד הבור. ומכיוון שאת השלג היא לא שמעה, היא לא ידעה למה יוליה לא באה, וחיכתה לראות את הנעליים שלה. 

לפעמים היו נכנסים לבור של הילדה ברכה עכברים. פעם באה לשם משפחה שלמה של עכברים. אמא עכברה עם כמה גורים עכברונים. ברכה לחשה להם: אתם תהיו החברים שלי. פעם באו נמלים. אבל כשהן עקצו את ברכה והיה אסור לה להוציא הגה, היא מחצה אותן עם היד שהיא יכלה להזיז. ופעם הפתח שדרכו נכנסו האוויר והאור הוחשך פתאום. 

מתוך החושך ברכה בת ה7  זיהתה את המגפיים המצוחצחים של הגרמנים. היא שמעה את הגרמנים מדברים עם יוליה. הם סיפרו לה ששלשום הרגו את כל הרחוב הסמוך אחרי שמצאו שם ילדה ואף אחד לא הלשין. לא היה צריך לבזבז עליהם שום כדור ושום הנפת כידון. זה פשוט מאוד, הם אמרו לה. המחנה נמצא בסך הכל חמש מאות מטרים מכאן, אם את מבינה למה אנחנו מתכוונים. חמש מאות מטרים. את יכולה להתחיל לספור. אבל אנחנו יודעים שאת אישה חכמה ונאמנה, הם אמרו לה. אנחנו יודעים שאם תדעי במקרה שיש באזור איזושהי ילדה, את לא תסכני את עצמך ואת המשפחה שלך, נכון?"

מקור :

רוית ראופמן: ל'רגל הנסיבות', כנרת , זמורה דביר , 2019

 ראו גם : 

עדותה של ברכה ראופמן / ארכיון יד ושם מוסר העדות: ראופמן ( ברכה ) ברוניסלבה( חטיבה: 3.0 עדויות יד ושם | מספר תיק: 13048 | מספר קלטת: VT-8487 | תאריך: 08.6.11 הנושאים המרכזיים בעדות: ראופמן  ברכה, ילידת  Lwowלבוב ( פולין 1935 ).

עדות על הילדות בלבוב, כיבוש גרמני ביוני 1941 ,סגירת גטו לבוב, החיים בגטו, החלפת תכשיטים בלחם, גירוש הסבתא לבלז'ץ, ברוטאליות האוקראינים, בריחה עם האם מהגטו באביב 1942 ,תפיסה ומאסר, לאחר כמה שבועות גירוש לבלז'ץ, החיים במחנה ההשמדה בלז'ץ  באזור מגורי הסגל, עבודת האם כסוכנת בית של מפקד המחנה, צפיית העדה במשלוחי היהודים המגיעים להשמדה, לאחר כחודשיים הברחת העדה לכפר בלז'ץ לבית  Pepiak Yuliaהפולניה , לימים חסידת אומות העולם.

עקב החיפושים של הגרמנים , מעבר להסתתרות בשדות הכפר, לאחר כשבועיים מעבר להסתתרות בדיר החזירים ובבית הקברות, לאחר כמה שבועות מסתור בבור בחצר הגברת יוליה פפיאק, השכיבה בבור בתנועת עובר במשך כשנה וחצי, ריח הגוויות הנשרפות במחנה ההשמדה הסמוך, קבלת מזון וסעד נפשי מגברת  יוליה פפיאק, שחרור ע"י הרוסים בקיץ 1944 ,המצב הפיזי והנפשי הקשה לאחר השהייה בבור, שיקום, הפגישה עם האם ששרדה, אנטישמיות אחרי המלחמה, עלייה לישראל ב-1948.

מקור

מאגר חסידי אומות העולם ביד ושם

https://bit.ly/2Ryq36r

 

קטע העדות של ברכה ראופמן המתייחס למחנה בלז'ץ ולבריחה שלה כילדה מהמחנה  

ש. בתור מה, מה אימא צריכה לעשות שם במחנה ההשמדה בלז'ץ?

ת. בתור סוכנת בית שלו, אשת כל-בו, מה שנקרא, לא יודעת, מה היא עשתה שמה כשאני לא ראיתי.

ש. את מדברת על מפקד המחנה?

ת. כן.

ש. ואת איתה?

ת. ואני איתה, אבל איתה לא בתוך הבית של הקומנדנט, היה איזה מחסן או משהו בבית הסמוך, שמה נתנו לנו מזרונים ושם ישנו, ואמרו לי לא להתקרב לגדר הפנימית, שבאמת לא היה צריך הרבה להתקרב, ראו מה שהולך שמה, פחות או יותר, כשהוציאו את הגוויות ראיתי, כשהכניסו אותם, לא כל כך ראיתי, כשהגיעה הרכבת, הרי הרכבת נכנסה ישר, היא עברה את המחנה החיצוני ונכנסה ישר לתוך המחנה הפנימי, ובמחנה הפנימי, מה שיכולתי לראות, שפירקו אותם מהרכבת, כל אלה שהגיעו

ש. איך, באיזו צורה, מה את ראית?

ת. מה שהופתעתי ונדהמתי בעצם, שראיתי כמה אנשים יוצאים מקרון רכבת כזה, זה היה משהו מדהים, זאת אומרת, לפי ההבנה שלי אז, היו מאות, יכול להיות שלא היו מאות, אבל לפי ההבנה שלי אז, היו מאות, חשבתי לעצמי, כשניסיתי לשאול את אימא שלי היא עשתה לי ככה, שאני לא אשאל, היא לא תדבר.

הייתה תקופה שהוציאו מריצות ועגלות לעוד גופות, אני ראיתי שגופות היו מוערמים בערמות, והם היו עירומים, כמובן, אנשים עירומים, גם כן, מרחוק, אין לי תמונה בתקריב.

 ש. איך את מתמודדת עם מה שאת רואה? את רואה מראות נוראים, איך את מתמודדת עם זה?

ת. מסתגרת.

 ש. ואת לא מדברת על זה עם אף אחד.

ת. אני מנסה לדבר על זה עם אימא שלי, אבל היא כל הזמן עושה לי..

ש. אימא לא מדברת איתך על זה

ת. לא מדברת איתי על זה, ולא מדברת איתי כמעט על שום דבר, מדברת איתי על: "תיכנסי לישון, כבר חושך, אני אצטרף עוד מעט", ו"אל תלכי לשמה", כל הזמן זה "אל תלכי לשמה", אבל גם ה"אל תלכי שמה", אני שומעת את זה מפי הרבה אנשי צוות פנימי שהם היו פולנים, זאת אומרת במחנה החיצוני היו גם אנשים שעבדו, אנשים שכנראה עבדו בעבודות בית או משהו, כולם אמרו לי: "אל תלכי לשמה", אבל ילד חייב לראות, ילד שאין לו מה לעשות, ספרים פולניים..., היה איזשהו גוי, שהוא עבד ברכבת, אני נפגשתי איתו אחרי המלחמה, אבל הוא לא זכר את זה, שהוא הביא לי ספרים בפולנית.

ש. כשאת נמצאת שם בעצם, בחודשיים האלה, את נמצאת בתקופת שיא ההשמדה, ואיכשהו את כביכול מנהלת חיים, בטח שלא נורמאלים, עדיין אין לך חברות, כמו שלא היו לך מעולם, אין לך שום ילדות, בעצם את צמודה לאימא שלך.

ת. הם גזלו ממני את כל הילדות.

 ש. את כל הילדות, צמודה לאימא, עם ספר..

ת. מכל הבחינות הם גזלו ממני את כל הילדות

ש. איך את מעבירה שם את הימים, חודשיים זה הרבה זמן, בטח לילדה

 ת. מסתובבת הרבה, וכנראה שיש לי נפש צוענייה, גם היום אני הולכת הרבה מאוד ברגל, למרות שיש לי אוטו

ש. את אוהבת ללכת ברגל ?

ת. המון, המון, זה גם משהו..., טוב, בהמשך הזמן תביני גם, למה עד היום אני משתמשת הרבה ברגליים, אבל אז כן, הלכתי פה, הלכתי פה, אני לא יודעת מה, היה לי אולי איזה בובה סמרטוט, אז שיחקתי איתה, לא שאני זוכרת ממש, אבל אני לא זוכרת איך העברתי את הימים. חיים שמה מחושך לחושך, זה לא שהיום מדליקים את החשמל וממשיכים את הערב, ברגע שהשמש, אם יש שמש בכלל, בחורף אין שמש, והרבה פעמים גם בקיץ אין שמש, מקום קר מאוד, דרך אגב, אין הרבה שעות, כל כך הרבה שעות אור, כמו שאנחנו רגילים פה.

 

ש. מה קורה אחרי חודשיים?

ת. קורה הוא שאימא שלי עומדת בחצר, ואחיה מגיע עם עגלת הלחם, הוא הגיע למחנה החיצוני של בלז'ץ ופרק שמה...הוא הביא את הלחם בסלים כאלה גבוהים, בערך, אני חושבת, יותר ממטר גובה, סלים מקש, עם כיסוי, שבזה הוא מביא את הלחם מהמאפייה לכל הסגל, אני לא הכרתי אותו.

 ש. הוא, בואי נזכיר שוב, זה הדוד שחי במסווה

 ת. כן, והוא יצר קשר עין עם אימא שלי, לא ניגש, לא דיבר, יצר קשר עין בין אחים, היא הייתה האחות הבכורה, הוא היה האח האחרון, הכי צעיר, כנראה שהיה להם איזשהו קשר טלפתי, היא הראתה ככה בעין עלי ואמרה..., עשתה לו ככה סימן "תיקח אותה מפה", ואז אני הייתי חופשית לגשת לעגלת הלחם, אז הוא אומר לי: "בפעם הבאה שאני מביא לחם..., אל תדברי עם אף אחד, אל תגידי שום דבר, פעם הבאה שאני מביא את הלחם, מוציא את הלחם מהסלים , אני נותן לך סימן, תיכנסי לסל ותכסי את עצמך בשק", זה לקח עוד קצת זמן, בפעם הבאה שהוא הגיע, אני כבר שמעתי שהעגלה מגיעה, אני כבר הייתי בחוץ, הוא לקח סל אחד של לחם והכניס אותו בפנים, הוציא אותו החוצה, ניכנס עם הסל המלא, השאיר את הסל הריק בעגלה ועשה לי ככה עם העין, קרץ לי עם העין, ואני הסתובבתי, הסתכלתי מסביב, שאף אחד לא רואה וזינקתי לתוך הסל, כיסיתי את עצמי עם השקים, הוא חזר מיד עם הסל הריק השני, עלה על העגלה, נתן גלופ לסוס, והיינו בחוץ.

ש. אימא שלך מכינה אותך לבריחה הזאת?

ת. לא.

 ש. היא לא דיברה איתך על זה מילה

? ת. לא.

 מקור וקרדיט :

אנחנו כאן 70 שנה למבצע ריינהרד, מינהל חברה ונוער , משרד החינוך , 2012

 

 


יום ראשון, 23 במאי 2021

הנער יצחק ארד , בן 15 , יוזם את מחתרת הנשק בגטו

 




הנער יצחק ארד  הצליח להימלט מאקציה והתגנב לגטו בעירו שם שובץ לעבודה במחסן תחמושת גרמני . הוא החל להבריח נשק ולעזור בהקמתה של קבוצה מחתרתית בגטו

"הקצין הגרמני הביא אותנו אל ערימה גדולה  של כלי נשק מכל הסוגים  וציווה עלינו לנקותם ולמיינם, כל סוג לחוד. נכנס  חייל גרמני, הקצין ציווה עליו לשמור עלינו ויצא ממחסן הנשק. התחלנו  למיין את הנשק , שלפנו מן הערימה רובים רוסים, פולניים, צ'כיים וליטאיים.  רובם לא היו ראויים לשימוש.

את תשומת  לבי עורר נשק שלמיטב ידיעתי  שום צבא בעולם אינו משתמש בו. זהו רובה הנקרא בפי האיכרים " אוטריזאנקה" ( "קצוץ" או "חתוך" ברוסית) זהו רובה שהקנה והקת שלו קוצצו חלקית , מפני שהרובה הרגיל לא היה שימושי לאיכרים בגלל אורכו. האיכר היה זקוק לנשק שניתן להחביאו מתחת למעיל ואפשר לקחתו לנשף ריקודים בכפר ולשמחות אחרות שבהן שותים לשוכרה, ואפשר אחר כך לירות באוויר ואולי אף להסתייע בו בעת תגרה.

איכרים שמצאו רובים , לאחר נסיגת  הצבא הפולני בספטמבר 1939  ונסיגת הצבא האדום ביוני-יולי 1941, חתכו מהם את הקת וחלק מהקנה והפכו אותם ל"אוטריזאנקות".  הגרמנים ציוו להחזיר את כל כלי הנשק שבידי האוכלוסייה האזרחית, וביניהם גם את ה"אוטריזאנקות" , שמצאנו בערימות הנשק .

 החייל הגרמני שמר עלינו בשבע עיניים . רמזתי לנערים היהודים  שעבדו לידי , למשה ולגרשק'ה על נשק  ה" אוטוריזאנקה" . המשכנו במיון ומצאנו בערימה עוד כמה כלי נשק מסוג " אוטריזאנקות" , ואת כולם הנחנו ביחד. סידרנו את ערימת הנשק כך שהגרמני, שעמד במרחק מטרים אחדים מאיתנו, לא יכול היה לספור כמה כלים יש מכל סוג, ובעיקר לא לדעת את מספר ה"אוטריזאנקות" .

לאחר שהספקנו למיין חלק גדול מן הערימה נכנס לפתע הקצין הגרמני . רגע עמד לידנו , הסתכל בעבודתנו , אמר מילים אחדות באוזני החייל הגרמני ויצא לחצר. החייל יצא אחריו.

שמעתי את קולותיהם מאחורי הדלת . העפתי מבט מסביב, ראיתי  שמלבד חברי לא היה איש במחסן ואמרתי לעצמי- זוהי ההזדמנות. תפסתי את ה"אוטריזאנקה" הראשון שנראה חדש יותר, תקעתי אותו בחגורתי, מתחת לחולצה, ובמהירות לבשתי את מעילי. כל זה נמשך פחות מדקה. וששב החייל הגרמני למחסן , ישבתי בין שני חברי ועבדתי בשקט. החייל הגרמני העיף בנו מבט, אך לא הבחין שקודם ישבתי בלי מעיל וכעת אני לבוש מעיל. ידעתי שאני חייב להמשיך ולעבוד כרגיל ולהתנועע מבלי לעורר חשד . אמנם חששתי שמא בתום עבודתנו ייערך חיפוש על גופנו, ובמקרה כזה לא רק אני אלא גם כל הקבוצה העובדת פה נשלם בחיינו, אבל,  בה בעת ידעתי שחייבים אנו לנצל כל הזדמנות להשיג נשק, ומי יודע אם תהיה לי עוד הזדמנות כזאת. 

הרובה שמתחת לחגורתי לא הניח לי להתכופף כראוי, והייתי חייב להיזהר מאוד שלא יישמט וייפול. חברי השתדלו להרים חפצים במקומי כדי שלא  אצטרך להתכופף . אך גם התכופפתי פעמים אחדות כדי שלא לעורר את חשדו של השומר הגרמני. כך עבדנו עוד שעות אחדות.

בא הערב, הקצין נכנס וציווה עלינו לצאת לחצר, שם כבר עמדו שאר האנשים. הקורפורל הגרמני פקד להיערך בשתי שורות, הייתי בטוח שייערך חיפוש , הרגשתי שהדם אוזל מפני אך התגברתי והעמדתי פנים רגועות , הקצין הגרמני  עבר לאורך שתי השורות וסקר אותנו. הצלחתי לשמור על שלוותי. עתה  עמד מולנו , אמר שהוא שבע רצון מעבודתנו ורוצה שנעבוד כאן גם מחר. " יש עבודה לחודש שלם" , אמר. " עוד הערב יבקר במשרד היודנראט ויבקש אותנו כעובדים קבועים לכל החודש" .  כשסיים אמר הקורפורל הגרמני שהוא וכמה חיילים יבואו כל בוקר להוציא אותנו מהגטו, ובערב יחזירו אותנו .

עמדתי כעל גחלים וציפיתי לפקודה לצעוד. סוף סוף שמענו את הפקודה הזאת . יצאנו לכביש ומשם ישר לעיירה , אל הגטו. שני חיילים גרמנים והקורפורל ליוו אותנו .

הגענו לגטו , ליד השער עמד שוטר ליטאי שתפקידו לחפש אצל הנכנסים מצרכי מזון, אך כשראה שגרמנים מלווים אותנו, הניח לנו לעבור בלי חיפוש.

כשעברתי את שער הגטו , ירדה עלי הרגשת מנצח שחזר משדה הקרב. הייתי הראשון  בגטו שיש לו נשק.

 בבית סבא הסתרתי את הנשק בין התנור לבין הקיר, מקום שהוא חשוך תמיד. עטפתי את נשק ה"אוטריזאנקה" בשק . הרמתי לוח , אחד משרידי הרצפה, שמתי תחתיו את השק, החזרתי את הלוח למקומו, שמתי עליו שברי רהיטים . יצאתי  וסגרתי בשקט את הדלת.

בהמשך החודש , ניצלנו , אני וחברי , כל הזדמנות שהחייל הגרמני יוצא רגע החוצה ממחסן הנשק על מנת לבחור עוד כלי נשק מסוג  "אוטריזאנקה"  ולהסתיר אותו במעילי החורף שלנו.

כך הברחנו כל החודש נשק וגם כדורים. הרגשתי עצמי  בטוח מאוד : אני יכול להילחם בגרמנים. "איני יודע מנין בא הביטחון הזה , הייתי בן 15  וכלל לא ידעתי להשתמש ברובה ומימי לא יריתי. "

הצלחנו להשיג עוד כמה אקדחים ולהתארגן 12 נערים כמחתרת בגטו. התחלנו לתכנן את הבריחה מהגטו ליערות שם היו הפרטיזנים....

מקור וקרדיט :

 יצחק (טולקה) ארד . חורט בזיכרון : לוחם , שורד , מנציח,הוצאת יד ושם וידיעות אחרונות, ספרי חמד , 2016


ילדים בין רהיטים, צרורות וכלי מזון, בעת גירוש יהודי בנדין לגטו.

  ילדים ליד רהיטים, צרורות וכלי מזון, בעת גירוש יהודי בנדין (Bedzin) לגטו. לאחד מהם - טלאי צהוב על המעיל. מתוך סרט תעמולה נאצי גרמני .   ...