ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 25 ביולי 2021

לאה פלדבלום: הניצולה היחידה מבית הילדים איזיו בצרפת

 

בתמונת הפתיחה : עדות במשפט קלאוס ברבי בדרכן לבית המשפט. לאה פלדבלום הראשונה מימין בשורה הקדמית ( הצילום באדיבות ויקיפדיה)

לאה פלדבלום (Laja (Léa) Feldblum)‏ 1 ביולי 1918 בוורשה, פולין - 1989 בתל אביב) הייתה ניצולת השואה היחידה מהמעון שבו עבדה, ובו היו ילדי איזיו, לאחר שבחרה להתלוות לילדים בדרכם למחנה השמדה.

ברשותה של פלדבלום היו מסמכים מזויפים שאיפשרו לה להינצל מהגירוש לאושוויץ. לאחר שפעמיים סירבה לנצל הזדמנויות לעבור לשווייץ, היא העדיפה לחשוף בתחנת המעבר בדראנסי את זהותה האמיתית, כדי להישאר עם חניכי המעון. ב-15 באפריל 1944 הם הגיעו לאושוויץ. היא הובילה את טור הילדים לנקודת הסלקציה, אך כשהודיעה לאנשי ה-SS שאלה ילדי מעון, היא הופרדה מהם. הילדים נשלחו להשמדה, והיא נשלחה למחנה האסירים. היא נבחרה לעבור ניסויים רפואיים, שגרמו לה נזקים רבים. הפרידה הפתאומית מהילדים, המחשבות על גורלם האכזר, וחייה הקשים במחנה הותירו את רישומם הקשה עליה עד סוף ימיה.

 

לאחר השואה

פלדבלום הייתה היחידה מבין הילדים והמטפלים במעון הילדים באיזיו שניצלה. בינואר 1945 היא שוחררה וחזרה לצרפת דרך אודסה. ב-1946 היא עלתה לארץ ישראל, ובאותה שנה התחתנה. שנתיים לאחר מכן התאלמנה, כשבעלה נהרג במלחמת העצמאות.

 

פלדבלום נשאה בתוכה את זכרם של אותם 44 הילדים עד יום פטירתה. בשנת 1987, במשפטו של מי שהיה מפקד הגסטפו בליון קלאוס ברבי, שהוביל את פשיטת הגסטפו על המעון, היא מסרה עדות מרגשת מאוד ומזעזעת על גירושם וגורלם של הילדים מהמעון באיזיו

 

לסיפור החיים המלא בויקיפדיה בעברית

 

רקע 

אודות ילדי איזיו 

 

 


אלק עזב את בית הילדים לפני פשיטת הגסטפו ושרד בשואה

 


 


שמאל: מאייר-מרסל בולקה, אחיו אלבר וחברו אלק ברגמן, איזיו, קיץ 1943.

האחים בולקה נרצחו באושוויץ.

אלק עזב את בית הילדים לפני פשיטת הגסטפו ושרד בשואה.

בבוקר 6 באפריל 1944 פשטו אנשי הגסטפו של ליון על בית הילדים באיזיו ועצרו את כל הנוכחים.

44 ילדים בין הגילים 17-4 ושבעה אנשי צוות שטיפלו בהם נעצרו ונכלאו בכלא בליון, משם גורשו למחרת למחנה הריכוז דרנסי.

עד סוף יוני 1944 גורשו מדרנסי כל הילדים והמבוגרים שנתפסו באיזיו. רובם נשלחו לאושוויץ.

 

מקור וקרדיט : יד ושם

 

רקע 

אודות ילדי איזיו 


שלט זיכרון לילדי איזיו בננטואה




 


הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

 



מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד - "הביצה שהתחפשה" הייתה דרכו של דן פגיס לספר את הסודות שנצר איתו מילדותו בימי השואה

ד"ר שמעונה פוגל

בתמונת הפתיחה : דן פגיס עם אביו, שנות ה-30. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016

"הביצה שהתחפשה" היא יצירה קאנונית מהמוכרות והאהובות ביותר בספרות הילדים העברית לגיל הרך. בקריאה לילדים נתפס הסיפור כפשוט ומהנה, עם זאת קיים בו רובד נסתר ועמוק, שנקשר לביוגרפיה של המחבר ולתהליכים חברתיים פוליטיים בחברה הישראלית.

היה הייתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה 

הסיפור נפתח ב"היה היה", בדומה לפתיחה במעשיות הגרמניות: היה הייתה ביצה, שלא רצתה להיות ביצה, והיא מתגלגלת לבד בעולם. ברוב המסע משפחתה כאילו אינה קיימת, ויש הרגשה שהיא באה משום-מקום כדמות במרחב ללא שורשים. פעמיים היא מחפשת חברים, אך הם מתעלמים ממנה ולכן היא מחליטה להתחפש למשהו אחר. היא מתנסה בשמונה תחפושות, בחלקן אבסורדיות, וכל מי שהיא פוגשת לועג לה ומשפיל אותה. לאחר שמונה ניסיונות כושלים מוצאת אותה אימא-תרנגולת, דוגרת עליה והמטמורפוזה מתרחשת: היא נעשית מביצה לאפרוח.

דן פגיס, שסיפר את הסיפור וצייר אותו, הקדיש את הספר באהבה לילדיו מרב ויונתן. האם ביצירה זו הוא מספר להם ולנו את סיפור חייווכל הזמן הייתה רק מתגלגלת ומתהפכת 

כמו הביצה גם פגיס התגלגל לבדו בעולם. כשהיה בן ארבע עלה אביו לארץ בגפו ונטש את המשפחה, אימו מתה במפתיע והוא נשאר לגדול אצל משפחת אימו ברומניה. בגיל אחת עשרה הוא נעקר יחד עם יהודי עירו, מגורש ונשלח בטרנספורט אל מחנות הכפייה והריכוז שם הוא שוהה עד גיל ארבע עשרה. הוא שורד את השואה ובגיל שש עשרה הוא עולה לארץ במסגרת עליית-הנוער, אך אינו מתאחד עם אביו (שהקים משפחה חדשה ושאיתו היה לו קשר סבוך), אלא עובר להתחנך בחברת הנוער בקיבוץ מרחביה. לאחר עלייתו לארץ הוא משנה את שמו מסוורין לדן, וכל חייו הוא שומר זאת בסוד, ואינו מוכן לגלותו אף לאשתו עדה.

 למאמר של ד"ר שמעונה פוגל בבלוג הספרייה הלאומית

 


לצייר את הכאב: ניצולים שנעזרים באמנות כדי להתמודד עם הטראומות

 


בתמונת הפתיחה  : שני ציורים של יעקב יחימוביץ'. "כשיצאתי לפנסיה, התחלתי לצייר באופן קבוע והחלטתי שאתמסר לנושא השואה והעיירה" (מתוך אלבום פרטי באדיבות משפחת יחימוביץ)

הנאצים האכזריים, היהודים המבוהלים, המכות, הנזירה שנחלצה לעזרה: סיפורם של שלושה ניצולי שואה שמתארים את הזוועות באמצעות קווים, עיגולים וצבעים

 

 יש ניצולי שואה שמדברים על הזוועות שחוו ומוסרים עדויות בעל פה. ניצולים אחרים מתקשים לספר על כך ומעדיפים לכתוב. ויש גם כאלה שבוחרים להתרחק מהמילים ומשתמשים בקווים ובעיגולים, במכחולים ובצבעים. הניצולים הללו בחרו לספר את סיפורם באמצעות ציורים: זהו הכלי שבו הם מבטאים את עצמם ואת המטען הכבד שמלווה אותם זה עשרות שנים. חלק מהעבודות מתעדות בצורה ריאליסטית דמויות, אירועים ומקומות; אחרות מופשטות יותר ורק נותנות ביטוי להלכי רוח; אבל בכל המקרים מסייעות יצירות האמנות לטפל בקשיים ולהתמודד עם הטראומה.

 

דור שלם של ניצולים, שהולך ונעלם, מפציר בנו לא לשכוח את הזוועות של מלחמת העולם השנייה, אבל לציירים שבחבורה, בניגוד לאחרים, יש דרך מעניינת ומקורית במיוחד להזכיר לנו מה קרה שם. נפגשנו עם שלושה מהם.

 פרופ' עמוס בלס (81), יליד ורשה, היה בן חמש כשפרצה המלחמה, והוא זוכר את האירועים היטב. "שנה אחרי שהכל התחיל", הוא מספר, "ריכזו אותנו, את יהודי ורשה, שהיוו כ-30 אחוז מתושבי העיר, והכניסו אותנו לגטו. הילדים באותה תקופה היו מטרה של ממש עבור הנאצים, כי הם לא היו מסוגלים להיות פרודוקטיביים, אבל אני נשארתי בחיים בזכות הוריי, שדאגו להחביא אותי ואת אחיי במקומות שהיה קשה למצוא".

הוא נשאר בגטו ורשה עד זמן קצר לפני המרד, מארס 1943, ומשם נדד במשך שנתיים בין כתובות שונות. בתחילה הסתתר בורשה ואחר כך חי בכפר נידח בדרום פולין, שם אימץ לעצמו זהות של ילד נוצרי. "במהלך השהות שם הבנתי שהאנטישמיות באזורים הללו היא תוצאה של בערות, של חוסר ידע. 90 אחוז מהתושבים לא ידעו קרוא וכתוב והאמינו רק לכנסייה. אני ובני משפחתי ניצלנו בזכות גויה ששמרה עלינו שם".

בלס, תושב רמת גן, הוא פרופסור למדעים באוניברסיטת תל אביב ובעל ותק של 35 שנות מחקר ופיתוח בתעשייה הביטחונית. בגיל עשר החל לצייר; בהמשך עשה הפסקה ל-20 שנה, ואחר כך חזר. במהלך השנים גם כתב ספרים שעסקו בשואה ובהשפעתה על אלה ששרדו: לא "ניצלו", הוא מדגיש, כי אם "שרדו". "אני מתעקש לא לקרוא להם ניצולים, אלא שורדים", הוא מסביר. "הניצולים הם אלה שעברו לאמריקה או לארגנטינה לפני המלחמה".

להמשך הכתבה של הילה יחימוביץ

 




הציירת האחרונה בגטו: "אני הולכת למות. אל תשכחו אותי"

 



"אינני מבקשת שבחים, אני רוצה רק שיישאר זכר אחרי ואחרי בתי הקטנה": מרגע שנכנסה לגטו תיעדה הציירת געלע סקשטיין את ילדי הגטו בתמונות קורעות לב. משהבינה כי סופה קרב, דאגה לשמר את יצירותיה בארכיון, שמטרתו לספר לעולם את סיפור הגטו. היצירות מוצגות היום במוזיאון היהודי בוורשה, אבל איש לא זכר את הציירת, עד שמיכל ברגמן נתקלה במקרה בספר שהושלך לפח האשפה

 

מאת: טלי פרקש

חיפוש מקרי הוביל את הציירת מיכל ברגמן אל ספר שהושלך לפח האשפה. כך גילתה ברגמן, פעילה פמיניסטית דתייה ומנהלת פדגוגית בארגון "צו פיוס", את געלע סקשטיין - "הציירת האחרונה של גטו ורשה", ויצאה למסע ברשת בעקבות הציירת שביקשה שלא ישכחו אותה, ובעקבות הארכיון העשיר של תיעוד ילדי הגטו, אהוביה, שהחביאה.

 

כ-300 יצירות אמנות, ובהן פורטרטים של ילדים שברובם לא שרדו את התופת, הוסתרו בגטו בידי ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום, רגע לפני חיסולו. יחד עם בעלה של סקשטיין, ישראל ליכטנשטיין, וחוקרים, סופרים ומדענים ששהו בגטו ורשה, הם אספו אלפי מסמכים שתיעדו בדרכים שונות את החיים בגטו, בתקווה נואשת שסיפורם יסופר לעולם ביום מן הימים

 לכתבה המלאה של טלי פרקש

 

 


ילדה, ציירת ומתעדת – הלגה וייסובה

 



כמו הרבה ילדות בנות גילה, אהבה הלגה לצייר. בת 12 היא החלה לתעד את חלומות הבַּלָּהָה שלה שהיו למעשה מציאות חייה בתקופת השואה: שכנים שגוועו מרעב וחיטטו בפחי הזבל, אנשים שחיכו למשאית כהה שלקחה אותם אל הקרונות. זהו סיפורה של הלגה וויסובה, אשר נשלחה לגטו טרזין בגיל צעיר והייתה לציירת שתיעדה את קורות הגטו.
  

קורות חיים
הלגה נולדה בפראג בשנת 1929, וזכתה לילדות מאושרת אך קצרה מאוד. בדצמבר 1941 היא גורשה עם הוריה לגטו טרזין. הלגה הקטנה לקחה אתה במזוודתה מברשות צבע וצבעים. היא הצליחה ליצור יומן אישי מתוך סדרה של ציורים שתיעדו ושיקפו את חיי היום- יום של גטו טרזין.
הלגה הייתה בגטו טרזין במשך שלוש שנים; יחד עם אמה היא נשלחה לאושוויץ-בירקנאו באוקטובר 1944 – הילדה תיארה את יום הגעתה לאושוויץ במילים האלה: "כאשר הגענו, הבנו שהחיילים מפרידים אותנו לשתי קבוצות נפרדות. לא הבנו אז מה משמעות הדבר, אבל קבוצה אחת עמדה להישאר במחנה ולעבוד והקבוצה השנייה עמדה להילקח לתאי הגזים. זה היה הרגע הנורא ביותר בחיים שלי, המחשבה שאני עלולה להיפרד מאמא שלי. אני חושבת שבאותו הרגע לא היה אכפת לי אפילו למות, אבל לא יכולתי לשאת פרידה מאמא. הייתי מאוד צעירה אבל איכשהו כשהבנתי מה מתרחש לנגד עיני. אפילו הילדים הכי קטנים לא בכו ולא צעקו. זה היה כאילו שהם ידעו שאמהותיהם עומדות חסרות ישע נוכח המתרחש".
 מאושוויץ נשלחה הלגה למחנות הכפייה של פרייברג ומטהאוזן.  

ציור זה, של הלגה וויסובה, נקרא "ההגעה לטרזינשטט". הלגה נכנסה לגטו כאשר הייתה בת 12. אביה הוא שדרש ממנה "ציירי כל מה שאת רואה".




הציור כמסמך היסטורי

הלגה גדלה בעולם שיצרו הנאצים יצרו בעבור היהודים, היא חוותה ותיעדה את השואה דרך העיניים של ילדה שעולמה התמים נדרס ברגל גסה על ידי הצורר. בעזרת צבעי פנדה רכים היא תיעדה עולם של אכזריות ברברית. הלגה סיפרה על הציור הראשון שעשתה בגטו; ציור של איש שלג. כשהיא רצה בגאווה להראות את הציור לאביה, הוא אמר לה:'ציירי את מה שאת רואה'. הלגה אמרה שהמילים האלה הביאו למעשה לסיום ימי ילדותה, מאותה רגע היא חשה שמוטל עליה תפקיד – תפקיד התיעוד. אחד מציוריה הקשים ביותר הוא ציור שקראה לו בשם:"טרנספורט יוצא" – בציור היא מציירת את המשאית שלקחה את אביה בן ה- 46 למחנה שממנו לא חזר.
לילדה הלגה שימש הציור מנגנון הגנה; אמצעי להתמודד עם זוועות היום- יום. הלגה סיפרה:
" אני ציירתי כל מה שראיתי; הדבר סייע לי, מאחר שלא הייתה כל פרטיות בגטו, הציורים שלי העניקו לי את הפרטיות שהייתה כה חסרה לי. לא הזמנתי אף אחד להיכנס לעולם הפרטי הזה – עולם הציורים שלי. האנשים בגטו עשו כל מה שהיה ביכולתם על מנת לשמר את צלם האנוש שלהם – לשמר את האנושיות שבנו. האמנות והתרבות היו אחד הדברים היחידים שהנאצים לא יכלו לקחת מיתנו".   

  אודות הלגה שניצלה בדרך לא דרך (קישור)

מקור

יום שבת, 24 ביולי 2021

אחת ממאה ילדי לנה קיכלר: הסיפור של דינה איתן גמר (לבית ציפר)

 


פעוטה יהודייה שהסתתרה בבית מרזח של משפחה פולנית

דינה איתן נולדה בתשעה ליולי, שנת 1939 בעיר לבוב שבפולין להוריה זאב ובתיה ציפר. כשהיא הייתה בת שנתיים הגרמנים כבשו את העיר. המשפחה עברה לגטו ולאחרי זמן קצר, כשההורים הבינו שיש סכנה לקיומם, הם מסרו אותה למשפחה פולנית בעלת בית מרזח, תמורת תשלום כספי גבוה כדי שתדאג למחייתה ולהסתרתה. דינה ידעה שהיא ילדה שונה, לא הבינה את המשמעות, אבל הפנימה שמדובר בסוד אישי ושאסור לה לספר אותו לאיש.

הפולנים קראו לה בשם ג'יונה. היו לה זיכרונות איומים ונוראים מהבית הפולני: כל יום היא הוכרחה להתפלל לישו ולאכול בצל מבושל ופיטריות; האישה הפחידה אותה בסיפורים על מכשפות ועל עונשים הצפויים לה (למשל על הגג חיה מכשפה שתיקח אותה אם לא תאכל); מידי יום כשהיא פתחה את השער של הכניסה לבית היא ראתה מגפיים של אנשים הנכנסים ברעש לבית המרזח הצמוד לבית המשפחה, היא הניחה שמדובר בחיילים גרמנים שעלולים להרוג אותה. מראות אלו הכניסו לליבה חששות ופחדים.

 

ג'יונה חיה בבית הפולני עד סוף מלחמת העולם השנייה. יום אחד הגיעה אישה זרה לבית המשפחה וטענה שהיא קרובת משפחה שלה. האישה הזרה הבטיחה לפולניה שהיא לא תמסור את דינה לבית יתומים ולא תוציא אותה מאוקראינה, אלא תאמץ אותה כבת שלה. המשפחה הפולנית הסכימה לסידור זה שעמד בדרישות המשטר הסובייטי, שלא אישר הוצאת ילדים יהודים מהמדינה. ג'יונה חיה עם אישה זו ועם הבת שלה שנקראה לילי, ולאחר שהרגישה בנוח עם הסביבה החדשה והתחילה להשתלב במשפחה זו היא סיפרה לאימא החורגת שיש לה סוד. סוד שאסור לגלות אותו, גם לא לבתה לילי, ושהיא יהודיה. האם החורגת סיפרה לה שגם היא יהודיה. עבור ג'יונה זה היה שוק, כי היא הייתה משוכנעת שהיא היהודייה האחרונה בכל העולם.

 

לאחר מספר חודשים, בשנת 1945, האישה הביאה אותה לבית היתומים של לנה קיכלר, והיא הפכה לאחת ממאה הילדים של לנה. הכינוי שלה היה ציפורקה ושמה ברישומים דינה. יותר מאוחר התברר לדינה, שלאישה המאמצת לא היה כל קשר למשפחתה, ומטרתה הייתה להציל אותה מהמשפחה הנוצרית. דינה הייתה בין הילדים הקטנים בבית היתומים, הייתה מאוד אהובה על לנה, שהבטיחה לה, שהיא תאמץ אותה כשהם יגיעו לארץ ישראל, ולאחר שהיא תסדר את כל הילדים במשפחות.

 

הילדים שהו בבית הבראה בזאקופנה, עיירת נופש וסקי בדרום פולין. מדובר בעיירה הגבוהה ביותר בפולין, גובהה יותר משמונה מאות מטר מעל גובה פני הים, ויש לה נוף עוצר נשימה ומדהים. דינה נהנתה מהשהיה במקום, ממזחלות השלג ומחברת הילדים. יום אחד התברר שיש מחסור באוכל שפרצו וגנבו מזון מהמטבח. לנה הסיקה שהשומרים הפולנים הם שגנבו את האוכל, ולכן הם הוחלפו בשומרים יהודים. פעולה זו פתרה את בעיית הגנבות, אך גרמה מאוחר יותר להתקפות ויריות בלילה על בית היתומים, ופחד נפל על דינה ועל חבריה. ההתקפות נהדפו ולתדהמת כל הצוות בבית היתומים התברר שהילדים היתומים הגדולים, בני החמש עשרה, שקיבלו הסבר מספר ימים קודם מהשומרים היהודים כיצד יורים, עזרו בהדיפת התוקפים. לקבוצה זו נדבק הכינוי הילדים הפרטיזאניים.

 


ההתנכלויות האנטישמיות שלוו בירי אילצו את לנה להבריח את הילדים ואת הצוות מפולין לגבול צ'כיה. בתחנת הגבול השומרים התנגדו להכנסת הילדים לארצם. לדינה ולכל הילדים הוסבר שיש לבצע התנגדות פסיבית. הצ'כים טענו שיש יותר ילדים מאשר דרכונים ומעט דרכונים מתאימים לילדים. בוצעה ספירה שלוש פעמים, וכל פעם התקבלה תוצאה אחרת והפקידים התייאשו וויתרו (הילדים הקטנים ובהם דינה הסתתרו כל פעם במקום מסתור אחר, למשל בתרמילי הנסיעה ומתחת למושבים).

 

מצ'כיה הילדים נסעו ברכבות לפריז (בתחילת שנת 1946) ובסיוע כספי הגוינט הם התמקמו בעיירה בלוי, שם נשכר בית בן שלוש קומות והצוות ניהל חיי שגרה של לימודים (שכללו גם את לימודי השפה העברית והשפה הצרפתית). בחודש מרץ 1949 עלתה הקבוצה באוניה "קדמה" לארץ ישראל, ולאחר שהות של כחודשיים במוסד "אונים" שבכפר סבא הם הגיעו בחופשת הפסח לקבוצת שילר שליד העיר רחובות.

 

לזכותה של קבוצת שילר יאמר שמיד בהגיעם שולבו ילדי לנה קיכלר עם ילדי המשק במגורים, בלימודים ובקבלת בגדים חדשים, דבר שהקל עליהם מאד בקליטה. מהר מאד הם הפכנו להיות בני משק לכל דבר. דינה אומצה על ידי אסתר ושמואל קרמיש והרגישה אצלם כבת בית לכל דבר (למרות שמעולם היא לא קראה להם "אבא" ו"אימא" כילדיהם האחרים). למשפחת קרמיש היו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. היא הייתה בגיל שבין שתי הבנות, הבן היה ילד בן שלוש, והוא נהג לומר שהיא הכי דומה ליהודית, הכי קרובה בגיל לנאווה והוא מאוהב בה. היא הייתה ילדה מאושרת בקבוצת שילר, הביטחון העצמי חזר אליה (תמיד פחדה, והיו לה סיוטים שיום אחד מישהו ממשפחתה הביולוגית ידפוק בדלת ויבואו לקחת אותי מהמשק, כפי שקרה למספר ילדים). כיוון שלא היו לה זיכרונות ילדות ממשפחתה, משפחת ציפר, לא היו לה געגועים וחלומות לעבר, והיא ניסתה להשתלב בחיי החברה בקיבוץ.

 


דינה התפעלה מהחיים בקיבוץ, בזכות הדאגה האישית, ההתייחסות לפרטים הקטנים כמו הביגוד וחוסר ההפליה בין הילדים. החיים במסגרת הקיבוץ תרמו רבות לשיקומה ולהשבת חייה לשגרה נורמטיבית ואפשרו לה להתפתח ולהגיע להישגים אישיים. לדוגמה מדי יום שישי נאפתה עבורם עוגה, וימי הולדת צוינו באפיית עוגה "כבקשתך". היא אהבה מאד את הפעולות החברתיות, למשל בילוי בבריכה, פעילויות ספורט של בתי הספר והחוגים, חגיגות בחגים (חג הסוכות, חג הסוכות, חג הפסח וחג הביכורים), נסיעה לבלות בבית קולנוע ברחובות, חגיגות בר ובת מצווה של ילדי הקיבוץ ועוד ועוד ועוד. המשק גם שלח אותה ללמוד בלט מודרני בתל אביב, והיו לה חוויות מן החיים בעיר הגדולה בהשוואה לחיי הקיבוץ.

 

בקיבוץ דינה הכירה את בעלה לעתיד, אברהם (אברמל'ה) גמר. בגיל תשע עשרה היא התגייסה לצה"ל ושירתה שנתיים בגדוד קרבי בשריון בתפקיד של סמלת חן. בצבא היא התחילה ללמוד בסמינר למורות וסיימה לאחר השחרור. בחודש אוגוסט 1961 היא התחתנה ברבנות בתל אביב והזוג עבר להתגורר בגבעתיים.

 


באחד ביוני שנת 1967, ארבעה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בהיותה בת עשרים ושש, דינה קיבלה שיחת טלפון מאישה שדיברה באנגלית ואמרה, ששמה גברת איברהם מלונדון, והיא זו שהוציאה אותה אחרי מלחמה העולם השנייה מהבית של הפולנים, בעלי בית המרזח. האישה שאלה את דינה האם היא זוכרת אותה. ודינה ענתה שהיא זוכרת וגם זוכרת את הבת שלה לילי. השתיים הסכימו להיפגש ואכן הן נפגשו בפאריז ושוחחו שעות על חוויות העבר בפולין. כעבור חודש משיחת הטלפון דינה נסעה אליה ללונדון, התקבלה באהבה גדולה, הפגישה הייתה מאד מרגשת, ודינה ביקשה לדעת את מירב הידיעות על ילדותה. היא וביקרה עם המארחת בחנויות המפוארות ביותר בלונדון (כאילו רצתה לפצות אותה על הפרת ההבטחה, שתאמץ אותה ולא תעביר אותה לבית יתומים). מאז הם היו למשפחה, ובמשך השנים נפגשו מספר פעמים בשנה.

כיום דינה היא אלמנה, יש לה שלושה ילדים: יעל, מיכל ועמית ושבעה נכדים.

 

לנה קיכלר - זילברמן

לנה קיכלר - זילברמן נולדה בעיר ווייליצ'קה (Wieliczka), הנמצאת בדרום פולין ליד קרקוב (Krakow), בחודש ינואר בשנת 1910. היא למדה בגימנסיה עברית וסיימה לימודי פילוסופיה באוניברסיטה בקרקוב, והתמחתה במדעי הפסיכולוגיה ובמדעי החינוך. לאחר הלימודים היא עסקה בהוראה בעיר ביילסקו (Bielsko) בבית ספר יהודי ובסמינר למורים.

בימי מלחמת העולם השנייה היא פעלה בזהות שאולה, ועסקה בהצלת ילדים יהודים יתומים מגטו ורשה, העברתם והסתרתם במוסדות של הכנסייה הקתולית. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היא המשיכה באיסוף ילדים יהודים יתומים מגיל שלוש ועד גיל חמש עשרה, והקימה עבורם בית ילדים שנוהל ברוח מורשתו של יאנוש קורצ'ק (Janusz Korczak). במארס 1946 הצליחה לנה להעביר את חניכיה ואת הצוות מפולין לצרפת דרך צ'כוסלובקיה, ומשם הם עלו באונייה לארץ ישראל בתחילת שנת 1949. הילדים הגיעו לקבוצת שילר ואומצו שם על ידי משפחות הקיבוץ. לנה קיכלר - זילברמן השתקעה בתל אביב, לימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים ולגננות, עסקה בפיקוח של מסגרות חינוכיות, ומאוחר יותר הקימה בגבעתיים את השירות הפסיכולוגי - חינוכי לילדי גנים ולבתי ספר. היא פרשה לגמלאות בשנת 1972. היא נפטרה ביוני 1987, בגיל 77. יהי זכרה ברוך.

כניצולת שואה וכמצילת ילדים יתומים שחיו בקהילות נוצריות ניסחה לנה הגדרה חדשה למושג השואה, שכללה התנגדות סבילה של ילדים קטנים. החזות החיצונית של לנה שידרה עדינות חינניות, כמו אחות רחמנייה עם לב חם. אך כשהיא שנדרשה להגן על הילדים היא עשתה זאת בנחישות ובתקיפות כלביאה, כאילו עומדת מאחוריה קבוצת תמיכה פוליטית, חברתית וכספית. לנה היא האישה המזוהה עם דמות האם בשואה, והיא הוכיחה כי לחץ־החיים והכרח־החיים חזקים יותר מכל פחד ומכל סכנה. הכינוי "אימא" התאפשר לא רק בגלל היעדרן הפיזי של האימהות הביולוגיות, אלה בזכות היותה דמות דומיננטית וסמכותית. גם לאחר השתלבות הילדים בקבוצת שילר הם הגיעו ללנה בבקשות עזרה וייעוץ להמשך לימודים, לבחירת מקצוע ולבחירת בן הזוג. עוצמת ההשפעה של לנה באה לידי ביטוי בתהפוכות שעברו הילדים מתרבות גלותית לתרבות ישראלית צברית: מיתומים לילדי משפחות, מחולים, רזים וחלשים לבריאים גופנית ונפשית, שזופים וחזקים, מנזקקים לבעלי מקצוע עם ביטחון עצמי וביטחון תעסוקתי. סיפור הצלת "מאה הילדים" של לנה השתלב במשימות הלאומיות של מדינת ישראל בקליטת העלייה בשנות החמישים וביצירת כור היתוך שמטרתו הפיכת חברה הטרוגנית לחברה הומוגנית ויצרנית.

לנה קיכלר - זילברמן כתבה חמישה ספרים. ספריה תורגמו לשפות רבות ונדפסו במהדורות רבות. היא קיבלה פרסים על פועלה החינוכי ועל עבודתה הספרותית.

מקורות:

לנה קיכלר זילברמן, מאה ילדים שלי (תרגם מכתב-היד הפולני שמשון מלצר), ירושלים: יד ושם וקריית ספר, תשי"ט 1958.

לנה קיכלר זילברמן, אנו מאשימים: עדויות ילדים מן השואה (עברית: אליהו פורת), מרחביה: ספרית פועלים 1961.

לנה קיכלר זילברמן, המאה לגבולם, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשכ"ט 1969.

לנה קיכלר זילברמן, בית אמי, ירושלים: שוקן, תשמ"ה 1985.

 

 מקור וקרדיט : עמוס ביק


לאה פלדבלום: הניצולה היחידה מבית הילדים איזיו בצרפת

  בתמונת הפתיחה :  עדות במשפט  קלאוס ברבי  בדרכן לבית המשפט. לאה פלדבלום הראשונה מימין בשורה הקדמית  ( הצילום באדיבות ויקיפדיה) לאה פלדבלו...