ההישרדות של עדינה קפלן (ארנפלד ) בת 5 בתקופת השואה

“אני יותם ובמסגרת תכנית הקשר הרב דורי בחרתי לתעד את הסיפור של סבתא עדינה.

סבתי, עדינה קפלן נולדה במשפחת ארנפלד. היא נולדה במיכלובצה בסלובקיה בשנת 1939. סבתא עדנה גדלה עם אחותה חביבה בברטיסלבה שבצ'כוסלובקיה. אביה דוד, נולד במיכלובצה, היה עורך-דין במקצועו והיה פעיל בקהילה היהודית. אמה רות, ילידת פרנקפורט שבגרמניה, היתה עקרת בית וגידלה את שתי הבנות הקטנות. עם פרוץ המלחמה ב1939, צ'כוסלובקיה אמנם נכבשה על ידי הגרמנים אבל נהנתה מעצמאות יחסית. הגרמנים סגרו את בתי הספר של היהודים, וכתוצאה מכך ילדים נאלצו ללמוד בבית. סבתי מספרת שנאסר עליהם ללכת לגנים ציבוריים וגם לא היו לה בובות לשחק איתן.

בשנת 1944 הצבא הצ'כוסלובקי החליט להתקומם נגד הגרמנים וכתוצאה מכך הצבא הגרמני פלש למדינה וכבש אותה. באותו יום, סבתא שלי ומשפחתה נאלצו לעזוב במהירות את דירתם בברטיסלבה ונמלטו לכפר קטן סמוך לעיר. הדוור שלהם, תושב אותו הכפר, הכין עבורם שם חדר שאותו הם שכרו. לקראת הבריחה, אביה הכין תעודות זהות מזויפות עם שמות גויים. שם המשפחה החדש שלהם היה דָנְקוֹ.

שמו של אביה שוּנה מדוד לאדוארד, של אמה, מרות לרוּזֶ'נָה, ושל אחותה, מחביבה, לאריקה. שמה של סבתי עדינה לא שונה מכיוון שהייתה בצ'כוסלובקיה שחקנית גוייה ידועה בשם זהה. רוב תושבי המקום השתייכו למשפחה אחת, משפחת קְרישְטוֹף. הבית שהתגוררו בו שכן בקצה הכפר, קרוב מאוד ליער למקרה וייאלצו לברוח. בניגוד לחיים בעיר, בכפר, סבתי בת החמש הרגישה שהיא ואחותה יכולות להיות יותר חופשיות, למשל לצאת לשדות, ובימי חורף מושלגים להתגלגל בשלג. ואף שהיו ילדות צעירות, לא שכחו את זהותן היהודית. כשהגיע חג המולד, משפחתה העמידה פנים ו"חגגה" את מנהגי החג והשירים.

יום אחד, הגיע לכפר בן משפחה רחוק, גם הוא יליד מיכלובצה. ברגע שנודע לו שישנו בכפר עוד אורח מעיירה זו הוא ביקש לפגוש אותו. בלית ברירה אביה הלך לפגוש אותו. כשאותו בן משפחה ראה את אביה הוא זיהה אותו ואמר: "אני מכיר את האיש הזה. לא קוראים לו בכלל דָנְקוֹ. זה ד"ר דוד אֶרֶנְפֶלְד ממיכלובצה, הוא יהודי, אבא שלו היה מנהל בנק וסבא שלו היה רב." זהותם היהודית נחשפה. האיש נסע לדרכו. אחד מבני הכפר, חבר טוב של אביה, אמר שיצא לחפש להם מקום מחבוא. אבל בשובו בערב, הוא בישר להם כי לא מצא מקום. הוא שכנע אותם להישאר בכפר והבטיח להם שלא יחשפו אותם בפני הגרמנים. כספם הלך ואזל, אמה נסעה לברטיסלבה, למכור יהלומים שהיו ברשותם.

הגרמנים שהסתובבו ברחובות לא חשדו בה בגלל תווי פניה הגרמניים ויכולתה לדבר גרמנית שוטפת. היא נגשה לחנות של אישה גויה שעזרה ליהודים וביקשה ממנה למסור את היהלומים לחבר ותיק כדי שימכור אותם. כמו כן ביקשה שאותו חבר יקנה זוג נעליים עבור סבתי. כעבור שבועיים הגיעו הנעליים לכפר אך ללא הכסף תמורת מכירת היהלומים. הוריה היו בטוחים שהחבר שלח כסף אבל לא מצאו אותו. כשסבתי נעלה את נעליה, היא לא הצליחה להכניס את הרגל לאחת הנעליים ואז התברר שהכסף היה מקופל בקצה הנעל.

אביה התיידד עם צעירי הכפר, יחד הם בנו בונקרים ביער הסמוך. באותו הזמן, הגרמנים נסוגו מהחזית הרוסית ועשו את דרכם חזרה לגרמניה, מובסים. בתוך הכפר, סבתי ומשפחתה שמעו את הטנקים הנסוגים ומחשש לפלישת החיילים הם התחבאו ביער בבונקר שאביה בנה. זמן קצר לאחר מכן, הגיע הצבא הרוסי ובראשם גדודי הקוזקים הפראים והשיכורים.

המלחמה הסתיימה ב8 במאי 1945. ימים אחדים לאחר השחרור, המשפחה יצאה מהכפר וחזרה לברטיסלבה, עם שתי המזוודות שאִתן באו לכפר. האחת הכילה בגדים לארבעתם, והשנייה סירים וכלי אוכל. סבתי ואחותה מעולם לא נהנו מחברת הסבים והסבתות שלהן, כולם נספו.

בשנת 1948 סבתי ומשפחתה עלו לארץ ערב מלחמת השחרור. סבתא שלי, לא ידעה עברית ולכן נאלצה ללמוד את השפה ולהשתלב בחיים החדשים שלה בארץ ישראל. 

בשנת 2009, רשות "יד ושם" העניקה למשפחת קרישטוף את אות חסידי אומות העולם בטקס חגיגי בפרלמנט בברטיסלבה.”

מקור וקרדיט :  הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת ( קישור)

https://tinyurl.com/y9t7ednb

ההצלה של הילד משה רוזנבלום בתקופת השואה

 

רעיה רוזנבלום הייתה בגטו קובנה בליטא בעת הכיבוש הנאצי, וחיה בפחד מתמיד מגירוש, רעב והוצאות להורג. כמו הורים רבים בגטו, היא התמודדה עם מציאות בלתי נסבלת שבה שמירה על ילד קרוב עלולה להוביל למוות, בעוד שהפרידה הציעה סיכוי קלוש להישרדות.

בנובמבר 1943, היא חיפשה אנשים מחוץ לגטו שעשויים להיות מוכנים  להסתיר את הילד שלה משה רוזנבלום . באמצעות קשרים, היא יצרה קשר עם משפחתו של וינצ'ס וובולביצ'יוס, שהתגורר בכפר סלאי ליד קובנה. למרות הסיכון הקיצוני, משפחת וובולביצ'יוס הליטאית הסכימה לקלוט את משה רוזנבלום , הילד היהודי בן השלוש , והציעה לו מסתור ומחסה בביתם.

משפחת וובולביצ'יוס הליטאית, שכבר הייתה מטופלת  בילדיהם בוהדן ויונושאס, הסתירה את הילד היהודי משה רוזנבלום וסיפקה לו ביטחון בתקופה שבה גילוי ע"י הגרמנים היה משמעו עונש חמור או הוצאה להורג. מעשה הסתרה  זה דרש סודיות מתמשכת, שכן הנאצים ומשתפי הפעולה בליטא חיפשו באופן פעיל אחר יהודים מוסתרים  ברחבי ליטא הכבושה.

במרץ 1944, רעיה רוזנבלום, בעלה אנטולי, והוריה פייבוש וחיה קניגסברג הצליחו להימלט מגטו קובנה ומצאו גם הם מקלט אצל אותה משפחה ליטאית . במשך ארבעה חודשים הם חיו במסתור בכפר עד שהאזור שוחרר על ידי הצבא האדום, ושרדו יחד בשלב הסופי של הכיבוש הנאצי .

לאחר המלחמה, משפחת רוזנבלום ומשפחת וובולביצ'יוס שמרו על ידידות מתמשכת שנבנתה על הישרדות משותפת ואמון.

 ב-23 באוקטובר 2006, יד ושם הכיר בווינש והלנה וובולביצ'יוס ובברוניוס ומוניקה לוקושביצ'יוס כחסידי אומות העולם, כאות הוקרה לגבורתם בהגנה על חייהם של יהודים במהלך השואה.

מקור וקרדיט ( קישור)

https://www.instagram.com/p/CgI-fWlu8nW/

 

בנימין אנוליק , רוץ אל השער בני , קורותיו של נער בגטו וילנה

 

בנימין אנוליק , רוץ אל השער בני , קורותיו של נער בגטו וילנה  ובמחנות באסטוניה  1941-1944

הוצאת בית לוחמי הגטאות  2022.

 בנימין (ביניה) בן משה וסוניה אנוליק נולד בשנת 1926 בוילנה, אח לניסיה (ניסן) (1921). אביו היה מנהל חשבונות. אימו (מיילדת) ואחיו (מנהל חשבונות). ביניה למד בבית ספר עברי מסורתי "תושיה" שהיה ליד ביתם ברחוב שופנה 3.

עם התקרבות הצבא הגרמני אל וילנה ביוני 1941, עזב הצבא האדום את העיר וזמן קצר לאחר מכן, בנימין ומשפחתו הוכנסו לגטו וילנה . אחיו ניסיה שעבד בבית החולים היהודי, סידר להם חדר בדירת עובדי בית החולים. ב-3.9.1943 החלה האקציה בגטו וילנה . הנער בנימין (ביניה) היה לבד בבית, רץ לבית החולים היהודי בוילנה ושם הוסתר על ידי אחיו במחסן בגדי החולים.

בחוץ נשמעו צעדים. אימו הגיעה אליו הניחה תרמיל על גבו וצעקה: "רוץ אל השער בני", אל המשאית שבה היה אחיו ויהודים מהגטו, שהוצעדו לרכבת שהובילה אותם למחנה לעבודות כפיה בקלוגה שבאסטוניה. בסוף ספטמבר 1944 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

ב-2002 תחת השם "רוץ אל השער בני" (הוצאת בית לוחמי הגטאות), הביא בנימין אנוליק  ז"ל  בעדות ישירה ובגוף ראשון את סיפורו האישי של נער יהודי מווילנה, שעבר את ימי הכיבוש הנאצי בגטו ובמחנות הריכוז באסטוניה,

מתוך הספר  המרתק של בנימין אנוליק ז"ל :

"נולדתי במאי 1926 בווילנה בפולין, הצעיר מבין שני אחים. אבי היה מנהל חשבונות ראשי ומורה בבית הספר למנהלי חשבונות. אמי הייתה אחות מיילדת. למדתי בבית הספר העברי ' תושייה'  עד כיתה ח' . שפת הלימוד בבית הספר הייתה עברית, בהפסקות דיברנו בינינו פולנית. בבית דיברו הוריי רוסית. כל הדיירים ברחוב שלנו היו יהודים.

ביוני 1941 נכבשה וילנה על ידי הגרמנים. החלו הגזירות כנגד היהודים. נאלצנו לענוד טלאי צהוב, יהודים רבים נתפסו ברחוב ובבתיהם והועברו לבתי סוהר, חלקם הועברו ליערות ונורו. שלושה חודשים לאחר מכן גורשו כל יהודי וילנה לגטו.

בגטו וילנה הוקצה לנו חדרון בתוך דירה בה התגוררו יחד עשרים וחמישה איש. בחדרון היה לנו שולחן, הורינו ישנו עליו ואחי ואני מתחתיו. אמי עבדה בגטו כאחות תינוקות בבית היתומים שהיה בחצר בית החולים היהודי. אבי עבד אצל הגרמנים מחוץ לגטו ואחי עבד במנהלת בית החולים היהודי ..

במשך שנתיים התקיימו אקציות רבות אשר כללו חטיפת יהודים מרחובות ומדירות מסתור והובלתם לפונאר עד ספטמבר 1943, אז החל חיסול גטו וילנה שנמשך כשבועיים. אחי ואני הועברנו למחנות באסטוניה, אבי הועבר בנפרד לארץ זו ואמי נספתה בימי חיסול הגטו.

באסטוניה עברנו שישה מחנות שונים, הקשה מכולם היה מחנה קלוגה (Klooga) שם פגשנו את אבי ודודי."

אודות מחבר הספר :

בנימין אנוליק, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות וחבר הקיבוץ, ומי שכיהן בעבר גם כמנכ"ל בית לוחמי הגטאות שנים ארוכות.

בנימין אנוליק היה ממקימי התנועה להנצחת שמו ולשימור מורשתו של יאנוש קורצ'אק, ושימש כמנכ"ל האגודה בישראל וחבר הנשיאות של האגודה הבינלאומית על שם קורצ'אק.

בנוסף היה אנוליק חבר מועצת יד ושם, וחבר הוועדה להנצחת חסידי אומות העולם.

נפטר בשנת 2018 . יהי זכרו ברוך !

 ראו גם:

שעון שקיבלו בנימין וניסן אנוליק מדודם ולדימיר פוטשטר לפני שנרצח (קישור לאתר "יד ושם" )

 

סיפורה של ילדה ניצולה מהשואה: אביבה גולדשמידט

  

אביבה גולדשמידט זוכרת כל יום את הפחד של ילדה קטנה שלמדה שכל צליל יכול להביא לגילויה ולמותה. "אסור לך לבכות, אסור לך לצחוק, אסור לך לדבר, עלייך להיות שקטה לגמרי." ההזהרות התכופות של אמה עדיין מהדהדות בליבה של אביבה. הן שהצילו את חייה.

אביבה ואמה שרדו את השואה במקומות מחבוא רבים בבוריסלב שבפולין (היום אוקראינה). צליל, מילה או בכי חנוק יכלו לגרום לגילוין ולהביא למותן. גערותיה של אמה השפיעו על אביבה הקטנה כל כך שאפילו אחרי השואה, היא יכלה לדבר רק בלחש. .

למשפחה הייתה הכנסה נוחה. אבל ילדותה המוגנת של אביבה הסתיימה עם פלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941. אביה של  אביבה מנדל טוך גורש לעבודות כפיה ומשפחתו לא ראתה אותו שוב. אחר כך נודע להם שהוא נורה. סילה ברחה מזרחה לתוך ברית המועצות. 

אביבה, יוסף ואימם הובאו למחנה העבודה בבוריסלב ממנו הצליחו לברוח. עד ליום השחרור הם הצליחו לחיות במסתור במקומות רבים בתוך וסביב בוריסלב ולאביבה נשארו זיכרונות ההוראות להיות בשקט כל הזמן. בימים האחרונים לכיבוש, אחיה של אביבה, יוסף בן ה 20, נורה למוות על ידי חייל גרמני.

מקור וקרדיט (קישור)

 

ברט בדיחי ופרדריק מטזו , מעולם לא היינו ילדים : ילדים בזהות נוצרית בדויה בצרפת

 

הוצאת יד ושם 2024

מקור וקרדיט : אתר יד ושם (קישור)

ברט בדיחי נולדה בשנת 1932 בליון שבצרפת להוריה יצחק וסבינה אלזון, מהגרים מפולין. בליון הקימו ההורים מכבסה לניקוי יבש וצביעת בגדים. ההורים היו קומוניסטים, ובמקביל שמרו על זיקה ליהדות והיו חברים בארגון תרבות יהודית.

כשנולדה ברט הגיעה מפולין סבתה, אמה של האם. הסבתא גידלה את ברט והוריה של ברט סייעו לה לשמור על אורח חייה. הם אף קנו עבורה מזון כשר ודיברו יידיש בבית. 

הוריה של ברט היו חברים ב-UJRE – איחוד היהודים להתנגדות ולסיוע (Union des juifs pour la résistance et l'entraide). עם גל המעצרים הראשון של יהודי צרפת, במאי 1941, הצליחו חלק מחברי הארגון לברוח מפריז. הם הגיעו לבית ההורים בליון ומסרו שמועות על גירוש היהודים למזרח אירופה ועל רציחתם. הארגון ביקש למצוא מקומות מסתור לילדים יהודים, כדי להסתירם במקרה של גירוש ההורים וכדי לאפשר להוריהם לפעול במסגרת המחתרת.

בדצמבר 1941 לקח את ברט ידיד של הוריה אל גברת מרימסונה האלמנה ושלושת ילדיה, בכפר לה מונטסל (le Montcel), כ-120 ק"מ ממזרח לליון, באזור סבואה שבאלפים הצרפתיים.

"כאשר הגענו לביתה של גברת מסונה מסר לה הידיד של הורי תעודת טבילה שלי. רק אז נודע לי שהגעתי אליהם כילדה נוצריה. מאוחר יותר נודע לי שכומר שפעל בכנסיה השכנה לביתנו בליון הכין את התעודה על מנת להציל אותי. לא ידעתי מראש שאני אמורה להיות נוצריה. הייתי בסך הכל בת תשע. באותו רגע לקחתי את גורלי בידי. בניתי מול כל האנשים סביבי סיפור חיים של ילדה נוצריה. הייתי צריכה להמציא לעצמי סיפור משפחתי."

"גברת מסונה ידעה שאני יהודיה, אך לא גילתה לי שהיא יודעת. היא שיתפה פעולה עם הסיפור שבניתי לי ובכך סייעה לי, בלי שידעתי, להיצמד לסיפור שלי. היא כמובן לא סיפרה לילדיה ולאיש מתושבי הכפר שאני יהודיה."

ברט הלכה לבית הספר ולכנסיה עם כל ילדי הכפר. היא שהתה בביתה של גברת מסונה במשך שלוש שנים, זכתה לטיפול מסור ולחיבה, ובנה של גברת מסונה, מרסל, היה לה כאח גדול.

בקיץ 1942 החל גירוש יהודים גם מאזור "משטר וישי" בדרום צרפת, בו שהתה ברט. עם פלישת הגרמנים לדרום צרפת בנובמבר 1942 סרקו גרמנים את הכפר בחיפוש אחר יהודים ועצרו מספר משפחות יהודיות. ברט שרדה בסריקות.

"מאד פחדתי, אבל את הפחד שמרתי בתוכי, כי הרי חייתי שם כנוצרייה."

 להמשך סיפור החיים באתר " יד ושם"

https://www.yadvashem.org/he/remembrance/survivors/badehi.html

 

ראול טייטלבאום ז"ל שהיה ילד בתקופת השואה הלך לעולמו : סיפור ההישרדות שלו

ניצול השואה מיוגוסלביה (כיום קוסובו) ראול טייטלבאום ז"ל היה עיתונאי וחוקר השואה. הוא פרסם מאות מאמרים ותחקירים בנושא השואה, ניצוליה והחברה והכלכלה בישראל. הוא ליווה את "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" – ארגון הגג של ניצולי השואה בישראל – מאז הקמתו ב-1987.

ישראל-ראול טייטלבאום נולד ב-1931 בפריזרן שבקוסובו, אז יוגוסלביה, בן יחיד לד"ר יוסף ולפאולה טייטלבאום. במלחמת העולם הראשונה שרת האב כקצין רפואה בצבא אוסטרו-הונגריה, שלחם לצד גרמניה הקיסרית, ואף עוטר באותות הצטיינות. על ד"ר טייטלבאום נאסר לעבוד כרופא באזור וינה, עקב יהדותו, ועל כן עבר לפריזרן. האב היה שחקן שח מסור, ולבנו קרא על שם ראול קפבלנקה, אלוף השח-מט העולמי מקובה.

"אני זוכר את הקסם של החיים הרב-תרבותיים. את הסרבים, המונטנגרים, האלבנים, הטורקים והצוענים שחיו זה לצד זה. תערובת אקזוטית של לשונות, ניבים ומנגינות. סלט חושני של צבעים, ריחות וטעמים. האופה היה טורקי. הירקן והכובען היו אלבנים. הסנדלרים, יוצרי כפכפי העור הכפריים, היו סרבים. הצורף – קתולי. עוזרת הבית שלנו – צוענייה. והרופא העירוני – יהודי; אבי." (כן, היה רע לתפארת, ע' 12)

באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה. האב גויס כקצין רפואה אך עם כניעת יוגוסלביה חזר לביתו. קוסובו סופחה לאלבניה והיתה בשליטת איטליה. משפחת טייטלבאום וכל תושבי האזור הפכו לאזרחים אלבניים.

בסתיו סגרו השלטונות את בתי הספר בפני הילדים הסרביים. כולנו גורשנו אז לרחובות. חיי השתנו לחלוטין. מילד מפונק הייתי לילד רחוב. (ע' 31)

ראול וחברו סייעו בפרנסת המשפחה בכך שצילמו עוברים ושבים – חיילים איטלקים ובני המקום – ומכרו להם את התצלומים.

בחורף 1942-1941 נעצר האב על ידי שלטונות הכיבוש האיטלקיים יחד עם מאות משכילים סרבים ומונטנגרים, במסגרת מעצרי מנע. האב הועבר למחנה מעצר באלבניה, שם הופקד על מרפאת המחנה. ראול ביקר את האב במחנה זה.

לאחר החרמת דירתה של המשפחה על ידי הצבא האיטלקי, הושלכו ראול ואמו לרחוב, אך חבריהם הטובים דראגוטין ואנה יאקיץ' פתחו בפניהם את ביתם. ראול בן ה- 11 הצטרף למחתרת היוגוסלבית.

המחתרת היתה אז למרכז חיי והעניקה לי עיסוקים חדשים. הקבוצה שלנו התמקדה בהטרדת איטלקים שעברו באזור ובזינוב בהם. התמחינו בגניבת חלקי נשק שנשמטו בהיסח דעת בבית קפה בכיכר. חיבלנו בכלי הרכב הצבאיים, פינצ'רנו גלגלים, שברנו שמשות והזלפנו גרגרי חול למכלי הדלק האיטלקים. (ע' 39)

בקיץ 1943 עבר ראול עם אמו לאלבניה כדי להתקרב אל האב הכלוא. הם שכרו חדר בטיראנה וראול הצליח לבקר את אביו במחנה הריכוז מדי פעם.

עם כניעתה של איטליה בספטמבר 1943 שחררו פרטיזנים אלבניים את המחנה בו היה האב עצור. המשפחה הצטרפה לשורות הפרטיזנים היוגוסלבים שפעלו באלבניה נגד הגרמנים. לאחר זמן קצר שבה המשפחה לפריזרן עקב תנאי המחיה הקשים בהרים, מצב בריאותו הרעוע של האב והחשש מפני המצוד הגרמני המתמיד.

ראול שב והיה פעיל בשורות המחתרת בעירו, הפיץ כרוזים והשתתף במעשי חבלה נגד הצבא הגרמני. בינואר 1944 חלה האב ובני הזוג יאקיץ' שבו ואירחו את ראול ואמו למרות סכנת המוות שהיתה כרוכה בכך. לימים הוכרו בני הזוג בתואר "חסידי אומות העולם".

במאי 1944 נתפסו בני משפחת טייטלבאום ונשלחו למחנה הריכוז סיימישטה ומשם – לברגן-בלזן.

הרב הצעיר יוסף לוי מפרישטינה, שסיים ערב המלחמה את הסמינר לרבנים, יחד עם המורה חנה לוי מסרייבו, החליטו לכנס אותנו ללימודי עברית. וכך, מתחת לקני הרובים שעקבו אחרינו ממגדלי השמירה, לצד גדרות התיל, עם שלטי האזהרה ושרטוטי הגולגולות השחורות, התחלנו ללמוד אל"ף-בי"ת.

***

עמדנו במשך שעות ברחבת המפקדים. האחראים על הצריפים היו עורכים אותנו בשורות. האנשים כבר היו תשושים ומטושטשים וברור שהתקשו להיכנס לשורה. שומר האס-אס הגרמני […] הרביץ מכות רצח למי שחרג מהקו. היו שצנחו ומתו. אחרים התעלפו בכאב ואנחנו נשכנו את שפתינו, מקווים שהשורה ישרה.

וזה אף פעם לא נגמר. אנחנו הסתדרנו בשורות פעם אחר פעם והם חזרו וספרו אותנו שוב ושוב הגם שמעולם לא הצליחו לקלוע למספר המדויק, שהרי תמיד חסר שם מישהו. לעתים משום שלא הצליח לצאת מהצריף על רגליו. לעתים משום שנפטר וגופתו נותרה עלומה באיזו פינה שכוחת אל.

ואילו אנחנו המשכנו ליישר את השורות במסדרים שנמשכו עד אין קץ. בגשם, בשלג, בבוץ, בכפור ובקרח. שורות ישרות הממתינות שהספירה תאושר ויינתן האות לפיזור. […]

המזון העיקרי שלנו, חלזונות יער ששומרו בחביות עץ, התקלקל. הסירחון היה נורא. הטעם זוועתי. אבל מצאנו לכך פתרון. אותם הימים עוד אפשר היה למצוא מעט סלק בהמות במחנה. דחסנו את החלזונות הסרוחים וסלק הבהמות לעיסה רכה וכהה. "מעדן המחנה" היה מסריח וטעמו נורא, אבל היתה בו מנה נדירה של חלבון, עד שגם אלה אזלו. הרעב גבר, והאוכל היה לנושא המרכזי, האחד, שסביבו נעו חיי המחנה.

הקיבה היתה ריקה והראש עסק רק בדבר אחד: אוכל. כל השאר פרח, נעלם ואיננו. הרעב כבש את האישיות כולה. לא נותר דבר אחר בחיינו. זר לא יבין זאת. ערפילי הרעב היו תוכן ימינו. החלוקה היומית של כיכרות לחם כהה, שהובאו לצריפים, היתה ללב סדר היום. ומדובר, שימו לב, בכיכרות לחם שהיה בהן מעט קמח והרבה נסורת של עץ. […]

לכל אחד מאתנו לא יותר מחצי מטר. ישנו לחוצים זה אל זה, בלי יכולת להסתובב. כולנו נחלשנו. אנשים החלו לעשות צרכיהם על הדרגשים. לא היה כוח לרדת מהם ולא אפשרות לצאת החוצה ואז לחזור לטפס. והכל זלג ודלף מהקומה העליונה לדרגשים שמתחת ולא פעם גם על גופתו של מי שמת בלי ששמנו לב לכך. וזה יכול היה להיות אח או אחות או אבא או אמא. […]

בסוף 1944 הגיע הרעב המוחלט ועמו השלשולים ומגפת הטיפוס. גיהינום של ממש. הינו שלדי אדם עם בטן נפוחה. הפנים שקועות. עצמות הלחיים בולטות. הבגדים מפוררים והעור מרושת במורסות מצחינות. היינו מוזלמנים. החיים התערבבו במתים. היה קשה להפריד ביניהם-בינינו. מאות אנשים גוועו לצדנו מדי יום. אי אפשר היה לנוע בלי לדרוך על גוויה או לשקוע ברפש שזרם מהשירותים שחדלו לתפקד. והכל היה מלא כינים זוחלות. (ע' 58-52)

ב-9 באפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, הוצאו מברגן-בלזן ראול, אמו ואביו, עם קבוצת אסירים ברכבת שלימים כונתה "הרכבת האבודה". ראול חלה בטיפוס, קדח ודמדם. ב-24 באפריל שוחררו האסירים על ידי חיילי הצבא האדום. המשוחררים היו חולים וחלקם מתו. שלושה ימים לאחר השחרור נפטר האב, יוסף, בבית חולים של הצבא האדום. סבתו של ראול, אתל, נספתה בגטו טרזין.

לאחר כחודש של שיקום בבית החולים החלו ראול ואמו במסעם חזרה לפריזרן. משם עברו לבלגרד, שם סיים ראול את לימודיו התיכוניים.

ב-1949 עלה ראול עם אמו לישראל. הוא התגייס לצה"ל, עבר קורס קצינים ושירת כקצין בחיל התותחנים. את שירותו הצבאי סיים כסמג"ד, בדרגת רב-סרן. הוא למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית ובו בזמן היה מבוניה של האוניברסיטה בגבעת רם.

טייטלבאום פרסם מאות מאמרים ותחקירים בנושאי השואה, ניצוליה וכן החברה והכלכלה בישראל. טוריו התפרסמו והושמעו ב"ידיעות אחרונות", "קול ישראל" ו"גלובס", והוא היה אחד מעורכי העיתון "קול העם". טייטלבאום היה שופט בבית הדין להגבלים עסקיים ויו"ר ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. כנציג "ידיעות אחרונות" בגרמניה עשה ראיונות היסטוריים עם בנו של אדולף אייכמן ועם מזכירתו האישית של היטלר.

מקור וקרדיט , אתר "יד ושם" ( קישור) 

סיפור ההישרדות של האחיות אנדראה וטטיאנה בוצ'י, בת 4 ובת 6 באושוויץ

 

אפריל 1944: האחיות אנדראה, בת 4, וטטיאנה, בת 6, מגיעות לאושוויץ. הן נחשבו בטעות לתאומות, אך שרדו. כיום, הן בין הניצולים הצעירים ביותר עם זיכרונות מהמחנה.

השלג ירד. הכוכבים נותרו דוממים. 4 באפריל 1944. רמפת בירקנאו. אושוויץ . שתי אחיות קטנות עמדו שם – אנדראה, בת ארבע, וטטיאנה, בת שש. הן לבשו מעילים אפורים תואמים המסומנים בכוכבים צהובים. הן החזיקו ידיים. הן לא בכו. הן לא הבינו איפה הן. הן לא ידעו למה.

אנדראה וטטיאנה בוצ'י נולדו בפיומה, עיירה בצפון איטליה שכיום היא חלק מקרואטיה. אביהן, ג'ובאני, היה קתולי , טבח בספינה. אימם, מירה, הייתה יהודייה.

במשך שנים, המשפחה חיה כרגיל. אחר כך הגיעו חוקי הגזע. אחר כך הגיעו המעצרים.

ב-28 במרץ 1944, דפיקות אלימות על הדלת ניפצו את עולמן. כל המשפחה נלקחה – אנדרה, טטיאנה, אימם מירה, סבתם רוזה, הדודה סוניה והבן שלה בן השש סרג'יו.

הן נשלחו לריסירה די סן סאבה, מחנה מעבר ליד טריאסטה. לאחר מכן, ב-4 באפריל, הם הועלו על קרון בקר בדרכו לאושוויץ-בירקנאו.

כשהגיעו, החלה הסלקציה.

ד"ר יוזף מנגלה עמד על הרמפה, מצביע שמאלה או ימינה. חיים או מוות. רוב הילדים הלכו מיד לתאי הגזים.

אבל משהו הציל את אנדראה וטטיאנה באותו יום: הן נראו כמו תאומות .

מנגלה היה אובססיבי לתאומים. הוא השתמש בהם לניסויים רפואיים אכזריים. האחיות בוצ'י לא היו למעשה תאומות – היו ביניהן הפרש של שנתיים – אבל הן היו  לבושות במעילים אפורים תואמים, הן נראו ככאלה. הטעות הזו הצילה את חייהן. סבתם רוזה ודודתן סוניה נשלחו מייד לתאי הגזים. מתוך 132 האנשים במשלוח שלהם, רק 82 נבחרו לעבודה. השאר נרצחו תוך שעות. הילדה אנדראה הפכה לאסירה 76483. טטיאנה הפכה ל-76484. אימם, מירה, הייתה 76482.

הבנות נלקחו לקינדרבלוק – צריף הילדים. זה היה מקום שבו הילדות מתה. קירות בטון. קור מקפיא. באוויר טעם של אפר. לא היו צעצועים. לא משחקים. רק הישרדות.

אימם מירה סירבה לתת להן לשכוח מי הן. מירה עבדה במחנה, אבל בלילות היא סיכנה הכל כדי לבקר בקינדרבלוק. היא נעה בין צללים. היא סיכנה את עצמה . היא לא הביאה אוכל. היא לא הביאה שמיכות. היא הביאה מילים. "לעולם אל תשכחו את שמותיכם," לחשה אל תוך החושך. אתן  אנדראה בוצ'י. טטיאנה בוצ'י. לעולם אל תשכחו." היא אמרה זאת שוב ושוב.

הבנות צפו בילדים אחרים במחנה הילדים באושוויץ (קינדרבלוק) נעלמים. גברים בחלוקים לבנים – רופאים שעורכים ניסויים – היו מגיעים לקינדרבלוק ולוקחים ילדים. הם מעולם לא חזרו. האחיות אנדראה וטטיאנה למדו להיות בלתי נראות. הן למדו לשתוק. הן למדו להיות דוממות.

ואז הגיע נובמבר 1944.

יום אחד, בלוקובה – אסירה שפיקחה על הצריפים ("זקנת הבלוק" )  משכה את הבנות הצידה עם אזהרה דחופה. עד מהרה, אמרה, מישהו יבוא וישאל אילו ילדים רוצים לראות את אמותיהם. "אסור לכן לזוז," התעקשה. "אל תתקדמו. לא משנה מה."  הבנות הקשיבו. הן אמרו לבן דודן סרחיו את אותה אזהרה. אבל כשהגיע הרגע ונשאלה השאלה – "מי רוצה לראות את אימו?" – סרחיו, בן יחיד שהתגעגע נואשות לאימו, צעד קדימה. האחיות אנדראה וטטיאנה עמדו קפואות וצפו בו עוזב. סרחיו נשלח להמבורג עם 19 ילדים נוספים. שם, הם עברו ניסויים פסבדו-מדעיים. לאחר מכן הם נרצחו – נתלו על ווים של קצבים כמו חיות.

הבנות לא ראו אותו שוב.

האחיות אנדראה וטטיאנה שרדו כי צייתו. כי הן  נשארו דוממות  כי הפכו לצללים. ואז, ב-27 בינואר 1945, הכול השתנה. השומרים הנאצים  נעלמו. הכלבים הפסיקו לנבוח. חייל הופיע לבוש במדים שונים – כוכב אדום על כובעו. הוא חייך. הוא הציע להן פרוסת סלמי. זה היה חייל סובייטי. שחרור הגיע. אבל שחרור לא פירושו בית. זה לא פירושו ביטחון. פירושו יתמות ובלבול.

זמן מה לאחר השחרור – הבנות לא זוכרות בדיוק איך – הן מצאו את עצמן בפראג, בבית יתומים לפליטים. היה קודר וקר. המבוגרים לא גילו חיבה. שום אהדה.

בתחילת 1946, נשאלו ילדי בית היתומים בפראג  שאלה: "מי מכם יהודי?" אנדראה וטטיאנה הרימו את ידיהן.

בעקבות כך הן הועלו על מטוס לאנגליה. יעדם היה בית לינגפילד בסארי – בית קבוצתי לילדים ניצולי שואה בניהולה של אליס גולדברגר, פליטה יהודייה-גרמנייה שעברה הכשרה אצל אנה פרויד.

בית לינגפילד באנגליה  היה אגדה. אחוזה כפרית יפהפייה. אוכל. צעצועים. מבוגרים אכפתיים. אחות בשם מאנה שאהבה אותם כמו את שלה. בפעם הראשונה מאז אושוויץ, אנדרה וטטיאנה הרגישו בטוחות. יום אחד, אליס גולדברגר קראה להן למשרדה. היא הראתה להם תמונה ושאלה אם הם מזהים את האנשים בה. זו הייתה תמונת החתונה של הוריהם – זו שהאם מירה הכריחה אותם לנשק כל לילה לפני שאביהם יצא לים.

"אמא ואביך בחיים," אמרה אליס. "הם חיפשו אתכן ."

האם מירה שרדה. לאחר שהאחיות אנדראה וטטיאנה הפסיקו לראות אותה בקינדרבלוק, היא הועברה לגרמניה לעבוד במפעל תחמושת. לאחר השחרור, היא חזרה לאיטליה והתאחדה עם ג'ובאני, שהוחזק כשבוי מלחמה בדרום אפריקה בין השנים 1940 ל-1945.

יחד, בעזרת הצלב האדום, הן חיפשו את בנותיהן.

ב-4 בדצמבר 1946, אנדראה וטטיאנה עלו על רכבת לאיטליה.

כשהגיעו לרומא, האם מירה חיכתה להן. היא רצה אליהן. היא חיבקה אותן. היא נישקה אותן.

הבנות פרצו בבכי. לא דמעות של שמחה. דמעות של פחד ובלבול. הן שכחו את פניה של אמן. הן דיברו גרמנית, צ'כית ואנגלית, אבל לא זכרו איטלקית.

מירה לא ידעה מה לעשות. היא חיבקה אותן חזק יותר.

זה לקח זמן. לאט לאט, הן הפכו שוב למשפחה. הן התיישבו בעיר טרייסט . הן למדו איטלקית. הן הלכו לבית הספר. היה להן את מה שהאם מירה רצתה עבורם: ילדות נורמלית.

אבל נורמלי זה יחסי כששרדת את אושוויץ.

האם מירה מעולם לא שאלה מה קרה להן במחנה. היא מעולם לא דיברה על חוויותיה שלה. היא האמינה ששתיקה תגן עליהן. היא רצתה שהן יסתכלו קדימה, לא אחורה.

במשך 50 שנה, האחיות אנדראה וטטיאנה שמרו על סיפורן בסוד. הן חיו חיים מלאים. הם נישאו. נולדו להם ילדים.

ואז, בשנת 1994, ההיסטוריון האיטלקי  מרצ'לו פזטי שמע עליהן במקרה. הוא שאל אם הן יסכימו לבקר במחנה אושוויץ .

הן הסכימו.

בשנת 1996, הן חזרו לאושוויץ בפעם הראשונה מאז השחרור.

"כשאני רואה את המחנה מרחוק", אמרה טטיאנה שנים לאחר מכן, "הלב שלי רוטט. התחושה נשארת שעות אחרי שעזבתי".

מאז, הן חזרו עשרות פעמים – וליוו תלמידים, מורים, כל מי שמוכן להקשיב.

הן כעת בשנות ה-80 לחייהם. בין הניצולים הצעירים ביותר של אושוויץ שיש להם זיכרונות מהמחנה.

כתובות הקעקוע נותרו על זרועותיהן: 76483. 76484.

עדויות אפלות לילדות שנגנבה. אבל גם הוכחה למשהו שהנאצים לא יכלו להשמיד: שמותיהן.

אנדראה בוצ'י. טטיאנה בוצ'י.

הפקודה הלוחשת של האם מירה הצילה אותם. "לעולם אל תשכחו את שמותיכן."

מקור 1: 

History Timelines

קישור : 

https://tinyurl.com/4a5cnmed

מקור 2 :

Andra and Tatiana Bucci