ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 21 בפברואר 2021

בכתונת פסים ומבט ריק: הילדים שצולמו בשחרור אושוויץ מספרים

 

בצילום המוכר ממחנה ההשמדה, תועדו ילדים בימים לאחר כניסת הצבא האדם למקום. ורה קריגל גרוסמן, אוטו וינטר וטוני שחם היו כמה מהם - וכעת הם פותחים את הפצע הכאוב. "נאלצתי לדרוך על המתים"...

ורה קריגל גרוסמן, שהייתה בת שבע, תאומת מנגלה שניצלה עם אחותה אולגה ואימה, סיפרה על ההגעה למחנה: "פתחו את הדלתות, אנשים כבר היו מתים בתוך הקרונות והם פשוט נפלו החוצה. אני זוכרת, הם שימשו לי מדרגות כי לא היה לי איך לרדת. אז דרכתי על המתים. הם התחילו לצרוח בגרמנית, 'תאומים החוצה'. כשהגיע הנאצי עם הכלב אמא שלי אמרה בגרמנית, 'פה יש תאומות'. הוא לקח אותנו ליוזף מנגלה".

מקור

 טומי שחם, שהופיע גם הוא בצילום, סיפר על כך גם הוא: "הגענו בשמונה בבוקר, ורק בארבע אחרי הצהריים פתחו את הדלת. המראה הראשון שראיתי היה המון גדרות ואיזה מוזלמן, איש שהוא רק עצמות, בלי בשר.  נורא פחדתי מהם, גם אחר כך".

"אני נשארתי עם אמא יומיים. אחר כך הוציאו אותנו החוצה, הטביעו לנו את המספר ואז נכנסו לאולם אחד גדול. נכנסו לשם שוטרים, והתחילו לדחוף את כל האימהות דרך דלת אחת החוצה. תארו לעצמכם 150 או 200 ילדים מגיל שנה עד עשר וחצי רצים לכיוון אותה דלת וצועקים 'אמא' ומנסים להגיע אליהן. לקחתי עשרה ילדים קטנים גיל שנה עד חמש וחצי מסביבי, ניסיתי להרגיע אותם. אני זוכר שלא בכיתי, אחר כך שהם נרדמו - בכיתי".

מקור

 

 


האיש שהציל את התינוק דוב במחבוא ליד הגטו

 




תסתכלו בתמונה, קיראו את הפרטים, ואולי תוכלו לעזור לסגור מעגל היסטורי מימי השואה:

"אני לא ישנה כבר שבוע", כתבה לי שרה וולף-בנק, בדיוק ביום השואה הבינלאומי. מתברר ש-75 שנים אחרי, השואה רחוקה מלהפוך להיסטוריה. אני מביאה פה את הסיפור של שרה לא רק כי הוא חשוב ומרגש, אלא כי אתם יכולים לעזור לה להשלים את הפאזל:

מלחמת העולם השנייה פרצה כשאבא של שרה, דב, היה בן שמונה חודשים. בזמן הכיבוש הנאצי את העיר פשמישל (Przemysl) שבגליציה, המשפחה הייתה בעיר ונכלאה בגטו. האבא חיים הצליח להבריח את התינוק דב ואת אשתו שרה למחבוא ממש ליד הגטו, ושלושתם שרדו. במשך שנים סיפרו לשרה שהאיש שהציל אותם החביא 16 יהודים, במרחק לא גדול מהגטו, וזהו. לא היו בידה שום פרטים נוספים על המושיע שבזכותו שרדו אבא שלה והוריו. שרה ניסתה למצוא קצה חוט לאורך השנים, ולאחרונה אימא שלה נזכרה במשהו: סבא אמר פעם שהמציל שלהם התחתן עם אחת הנשים היהודיות שהציל, רבקה שילדקרוט, והיגר לניו זילנד.

"התחלתי לחפש", מספרת שרה. "לפני כמה ימים שלחתי מייל למוזיאון השואה של ניו זילנד. הם ענו לי במייל מנומס, הלכתי לישון, ולמחרת בבוקר חיכה לי מייל שהדהים אותי. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שאני כבר יודעת אותו בעל פה: שלום שרה, אני אווה, הבת של ולדימיר ריזקו (Riszko) המייל שלך נראה לי כמו נס, כי כבר שנים רציתי שאבא שלי יקבל הוקרה כחסיד אומות העולם אבל לא היה לי מספיק מידע. יש לי רק כמה שמות של אנשים שאבא הציל, וזהו, אף אחד מעולם לא יצר קשר. חברה שלי שבמוזיאון השואה ושמע ממני פרטים לאורך השנים, ולכן פנתה אליי. איך אפשר להמשיך להיות איתך בקשר?".

הן קבעו מייד שיחה בפייסבוק, ואחרי כמה דקות של הצלבת פרטים הגיעו למסקנה חד משמעית: ולדימיר ריזקו הציל את משפחתה של שרה. ולדימיר היה אז בן 30 בלבד. כעת הם מחפשים ביחד את שאר הניצולים, או את צאצאיהם.

"אני חייבת לפרסם את הסיפור הזה", אומרת שרה. "אני הולכת לישון וקמה כל בוקר ולא מצליחה לעשות שום דבר אחר. זה כמו למצוא משפחה. תביני, הילד היחיד במקום המסתור הזה היה אבא שלי. שנתיים שלמות, מ-1942 עד 1944, הם חיו במרתף הזה מתחת לאדמה. כשאבא יצא, הוא הסתנוור מאור השמש. שנתיים הוא לא ראה אור יום. היום הוא בן 82, כל חמישה עשר הנכדים שלו חיים היום בזכות ולדימיר. סבי וסבתי ואבא היגרו לארצות הברית אחרי המלחמה, ואני נושאת את שמה של סבתא. גדלתי בארה"ב בסביבה של ניצולי שואה, והבנתי כבר מגיל צעיר ששום גלות היא לא המקום ליהודים. רציתי לגדל ילדים דוברי עברית, שילמדו תורה ויטיילו ויחיו בארצם. אני גרה בבית שמש, אימא לחמישה צברים. אני רוצה שולדימיר יזכה להכרה רשמית מ'יד ושם', ושנזכה להיפגש עמו, כל צאצאי הניצולים, ביחד בירושלים".

לשם כך היא צריכה עזרה. הנה רשימת השמות של אותה חבורה יהודית, ליד העיר פשמישל שבגליציה: במחבוא היו מאיר דורנבוש ואחייניתו רגינה, מישהו שכונה ג'ופר, סם, מקס, אחותם של סם ומקס, בעלה, הבת שלהם והחתן שלה, ג'וזק האחיין של סם, פרני ואחותה רוזי. מספיק זוג עיניים אחד שקורא את הטקסט הזה – ויכול לסגור מעגל.

מקור

פורסם ע"י Estee Rosenbaum


סיפורו המרתק של הילד ליובה רודרמן בתקופת השואה

 


ליובה רודרמן הקטן גורש עם אמו, לאה, לגטו מינסק, אחד מהגטאות מהגדולים באירופה. עברו בגטו יותר מ-100 אלף יהודים.

 במרץ 1943, לאה רודרמן הביאה את בנה בן השנתיים לביתם של משפחת קרזו. היא השאירה אצלם שני מכתבים - מכתב לגרישה בעלה ומכתב לאנה ונדז'דה קרזו (אם ובת)- וכן, תצלום אחד שלה.

 "גרישה היקר! אני כותבת לך את המכתב הזה בזמן שאני צריכה להיפרד מהאושר היחיד שלי (הבן שלנו). נקטתי בצעד הזה כי אני רוצה להציל לפחות את חייו, חיי הגיעו לקיצם ועכשיו אני צריכה לחכות כל דקה למוות ... אני משאירה את ליובוצ'קה עם משפחת קרזו. הם נתנו לי את המילה שלהם שהם יגדלו אותו כבן שלהם. אם תחזור, אני מבקשת ממך להודות להם בצורה ראויה, וגם תגדל את הבן שלנו כראוי. לאה. "

 "אני זוכרת איך היא נפלה והתייפחה על בנה, היא הבינה שהיא רואה אותו בפעם האחרונה. לבה נשבר מצער וכמיהה". נז'דה נזכרה לאורך השנים"

כמה ימים לאחר מכן התרחשו פוגרומים נוספים בגטו, ומאז איש לא ראה שוב את לאה רודרמן. לאחר תום הכיבוש נודע רשמית על מותה בגטו מינסק.

 מעת לעת נערכו חיפושים בבתיהם של תושבי מינסק אשר מתגוררים ליד הגטו: המשטרה חיפשה יהודים מסתתרים. ליובה הקטן עבר למספר חודשים לקרוב משפחתה של אנה שהיה יערן וחי ביער ליד מינסק. כשהילד חזר הוא גר בבור שנחפר במרתף כדי שהשכנים לא יראו אותו. בלילה, נז'דה ואמה, אנה, היו מעלות אותו מעלה כדי לקבל אוויר צח.

 כשמינסק שוחררה מהנאצים, אנה קרזו החלה לחפש את אביו של ליובה, גריגורי חנוביץ' רודרמן, אך התברר שהוא נפל בחזית ביוני 1944.

 נדז'דה סיפרה כי לאחר תום המלחמה נמצאו קרובי משפחה רחוקים, של ליובה, הם הסכימו לקחת אותו אליהם. אך משפחתה של נדז'דה התחברו ואהבו אותו מאוד "ביחד שרדנו את המלחמה וסיכנו את חיינו. עבור אמי הוא היה כמו בן, ועבורי - כמו אח."

 בשנת 1945 הן מונו לאפוטרופוסיות החוקיות שלו, אולם בתעודת הזהות הסובייטית שהונפקה לליובה, הן שימרו את שם משפחתו והלאום היהודי שלו.

 ליובה רודרמן חי עם מציליו עד שנישא בשנת 1963. לאחר מכן נותר עמם בקשרים הדוקים וחמים. ב-29 במרץ 2000 יד ושם הכיר באנה קרזו ובתה נדז'דה סלוביובה בתור חסידי אומות העולם.

 בתמונה למעלה : אנה קרזו עם ליובה רודרמן

 מקור


יהונתן כרמון ז"ל היה ילד שחולץ מאירופה בתקופת השואה

 

לזכרו של יהונתן כרמון ז"ל, שנפטר לפני שנה

 

הוא נולד ברומניה בשנת 1931, בהיותו בגיל 13 הוריו נלקחו על ידי הנאצים למחנות עבודה. הוא עצמו ניצל ב"רכבת קסטנר", אותה נסיעת רכבת ידועה שיצאה מבודפשט ביוני 1944, ביוזמת אנשי ועד ההצלה בהונגריה ובראשם ישראל קסטנר, ושמאות נוסעיה ניצלו לאחר שנשלחו לשוויץ, בתום משא ומתן בין הנאצים ונציגי הג'וינט והסוכנות היהודית.

 עם עלייתו ארצה, בהיותו במוסד של עליית הנוער למד בבית הספר החקלאי "עיינות" ונמנה עם גרעין מתיישבי קיבוץ רמת הנגב (שבהמשך פורק וחבריו עברו לקיבוץ משמרות). במקביל לעבודתו החקלאית החל לרקוד אצל גרטרוד קראוס ולאחר מכן גם אצל מיה ארבטובה.

הוריו הגיעו גם הם לישראל בעקבותיו. 

בזמן מלחמת העצמאות התגייס לצה"ל ולחם במסגרת חטיבת הנגב בבאר שבע, בביר עסלוג' ובנירים. 

לאחר שחרורו, שב לפעול בתחום המחול. הוא נמשך לתחום ריקודי העם - תחילה כרקדן ומאוחר יותר גם כיוצר, שפעל לצדם של יוצרי הריקודים המבוגרים והמנוסים יותר. התמנה לכוריאוגרף של כינוס המחולות שהתקיים בקיבוץ דליה, ארגן כנסי מחול ותרבות רבים ברחבי הארץ והפך לאחת הדמויות הבולטות בחיי האמנות הישראלית. 

ב-1953, לאחר שובו מלימודים באירופה, הקים בפתח תקווה את להקת "עלומים" ואחריה את להקת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. 

באמצע שנות ה-50 התבקש להקים להקה לאומית למחול עממי, אשר תייצג את המדינה ברחבי אירופה, ונתמנה למנהלה האמנותי. מעבודתו זו צמחה הלהקה שהקים ונושאת את שמו, "להקת כרמון", אשר פעלה במשך עשרות שנים. בין רבים אחרים, שלמה צח (מאוחר יותר בצמד "אילן ואילנית") ועפרה פוקס־מנור, נמנו על רקדני הלהקה. 

בעקבות הצלחת המופעים שהעלה כרמון באולם אולימפיה בפריז הציע לו ברונו קוקטרי, מנהל האולם, לשמש כיועץ האמנותי של אולימפיה, שנחשב במשך שנים לאחד מאולמות המופעים היוקרתיים ביותר בעולם. כרמון שימש בתפקיד זה מסוף שנות ה-60 ובמשך שלושים שנה. במקביל לעבודתו באולימפיה הוסיף לפעול בפרויקטים שונים בארץ ובחו"ל.

 ב–1988 נוסד בכרמיאל פסטיבל המחולות השנתי, וכרמון שימש כמנהלו האמנותי ברציפות מהפסטיבל הראשון ועד הפסטיבל של שנת 2000. בניהולו של כרמון הפך הפסטיבל למפגש יחיד במינו בין המחול העממי, האתני והאמנותי לבין המחול הישראלי והעולמי.

 בין עבודותיו: כוריאוגרפיה לאופרה אותלו של ורדי, בניצוח אשר פיש, בפסטיבל ישראל 2001, וניהול אמנותי של להקת הסטודנטים ירושלים. כמו כן הוא שימש כמנהל האמנותי של הקתדרה למחול הישראלי במשרד החינוך והתרבות.

 הוא נפטר בתל אביב ב-6 בפברואר 2020

 

להקת כרמון

 


להקת כרמון הוקמה בשלהי שנות ה-50 ובלטה בתחומי הריקוד והשירה העממיים. הלהקה נחשבה לשגרירת התרבות הטובה ביותר של ישראל בתפוצות באותן שנים וזכתה במקום הראשון בפסטיבל הבינלאומי למחולות עם בליל שבצרפת. בהמשך, הצליחה בהופעותיה בכל רחבי אמריקה והופיעה בתוכנית הטלוויזיה היוקרתית של אד סאליבן בארצות הברית.

 המחולות שיצר כרמון ללהקתו שילבו בין המחול הפולקלוריסטי לבין המחול האמנותי, המודרני, הבלט הקלאסי ומוטיבים מיצירות בולטות באמנות הישראלית. כרמון שילב בתוכניות הלהקה שירי עם ופולקלור מהזמר הישראלי החדש והישן. המנהל המוזיקלי של הלהקה היה גיל אלדמע שעיבד את השירים וניגן על האקורדיון. תקליטי הלהקה יצאו בחברת התקליטים הבינלאומית "ואנגארד" ובארץ הודפסו בחברת הד ארצי.

 זמרים ישראלים רבים החלו דרכם בלהקת כרמון ואחרים השתלבו בהופעות הלהקה מחוץ לישראל, ביניהם: שושנה דמארי, יפה ירקוני, "אילן ואילנית" (כרמון הגה את השם כצמד), מייק בראנט, מיכל טל, בועז שרעבי (שהופיע אצלו כנגן חלילית), יזהר כהן, החלונות הגבוהים, האחים והאחיות, ושלמה בר.

 הופעות הלהקה התמעטו בתקופת עבודתו של כרמון באולימפיה. ב-1980 הקים כרמון את להקת ירושלים שנתמכה על ידי עיריית ירושלים ובהמשך על ידי תורמים מחוץ לישראל. מאוחר יותר, עקב ירידה בתמיכת הממסד, יצאה הלהקה לפגרה עד שבפסטיבל המחולות של כרמיאל בשנת 1988 חזרה להופיע בפרויקטים שונים על פי כוריאוגרפיות של יונתן כרמון. בשנת ב-1996, לאחר עזיבתו את הפסטיבל, חידש כרמון את הופעות הלהקה בישראל ומחוצה לה, בתוכניות "געגועים" ו"ללכת שבי אחריי".

 מקור

 

 מקור 2

 

   מקור 3


יום שבת, 20 בפברואר 2021

דב קולקה על חוויותיו כילד במחנה אושוויץ־בירקנאו

 



לזכרו של פרופסור דב קולקה ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה

הוא נולד ב-1933 בצ'כוסלובקיה והובל יחד עם אמו בקרון בקר לאושוויץ. "אינני צריך לתאר את הרוטינה של הובלת רבבות המגורשים בקרונות הבקר", הוא כותב ומציע לקוראים את המיתולוגיה הפרטית שלו, המורכבת מלקסיקון מושגים מופשט: "מטרופולין המוות", "המוות הגדול", “המוות הקטן", "החוקיות הגדולה של המוות הגדול".

קולקה ואמו נשלחו ל”מחנה המשפחות” באושוויץ־בירקנאו, אבל שם קרה להם "נס". שערם לא גולח, ובגדיהם לא נלקחו מהם. מחנה המשפחות היה “מחנה לדוגמה”, שהוקם במטרה לשמש במידת הצורך יעד לביקור של הצלב האדום הבינלאומי. במחנה למדו הילדים היסטוריה, שרו במקהלה את “האודה לשמחה” של שילר מהסימפוניה התשיעית של בטהובן, העלו אופרה וסאטירות בדיוניות והתבדחו על המצב העגום.

אחרי חיסולו הסופי של המחנה ביולי 1944 נמצא קולקה, יחד עם כמה עשרות נערים, כשיר לעבודה, ואילו אמו המשיכה למחנה הריכוז שטוטהוף ומתה שם. מאז ועד "מצעד המוות" דרך שערי אושוויץ ב-18 בינואר 1945, שהתברר בדיעבד כמסע אל החירות, הייתה תחושת המימוש הקרב והבלתי נמנע של "חוקיות המוות הגדול" לוודאית יותר ויותר בעולמו של הילד, ותחושה זו לוותה במעין הכרה ב"צדק" קוסמי הגלום בחוקיות זו.

רק לאנשים מעטים סיפר ההיסטוריון אוטו דב קולקה על חוויותיו כילד במחנה אושוויץ־בירקנאו. "הלכתי בדרך של מחקר היסטורי מחמיר וזו היתה דרך נחרצת", הוא מספר בשיחה שמתקיימת בביתו בירושלים. “אני לא באתי אל חקר ההיסטוריה של גרמניה תחת השלטון הנאצי ושל גורל היהודים בתקופה הזאת מאושוויץ, אלא מתוך ההיסטוריה. תחילת לימודי האקדמיים היו בפילוסופיה ומשבחרתי בהיסטוריה, עסקתי תחילה בהיסטוריה עתיקה ובתקופת הבית השני; אחר כך, בין השאר במאה ה-16, ולאחר מכן התמחיתי בכל העת החדשה, שכוללת גם את התקופה הזאת”.

בשנת 2013  הוסיף פרופסור דב קולקה את הזווית האישית שלו על התקופה שחקר באופן מקצועי באקדמיה: ספרו “נופים ממטרופולין המוות” ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים

מקור


הכומר הקתולי שגילה שהוא בעצם יהודי ניצול שואה

 


בלילה חורפי קר של 1943, בעיירה קטנה בפולין. דפקה בתיה ווקסלר על חלונם של משפחת וושקינל הנוצרית. היא הגישה לאמיליה וושקינל צרור קטן ועטוף בשמיכה. היה זה תינוק שזה עתה נולד. בתיה כבר ידעה שמחכה לה ולמשפחתה גורל אכזר והתחננה בפני אמיליה חשוכת הילדים שתאמץ את בנה התינוק ותציל אותו. אמיליה היססה בתחילה, אך בתיה הפצירה בה עד שנכנעה ואז נעלמה אל תוך החשיכה ולא נראתה יותר לעולם.

הזוג וושקינל גידל את העולל היהודי כבנם לכל דבר ומעולם לא סיפרו לו שהוא יהודי ומאומץ. הם קראו לו רומולד- רומק בקיצור. רומק תמיד חש שהוא שונה משאר הילדים בעיירה, הוא גם נראה שונה מהם פיזית. כשהיה צעיר וביקר בכנסייה, היה לו רצון להפוך לכומר קתולי אך הוריו ניסו למנוע ממנו בחירה זו ללא מתן הסבר מדוע.

ב- 1966 סיים את לימודי הכמורה שלו בסמינר והשלים את לימודיו לדוקטורט בפילוסופיה בפריז. רק ב- 1968 הוא נחשף לראשונה לשואת העם היהודי במהלך לימודיו. הוא קרא על תלאות היהודים בשואה, בכה רבות וחל לחשוד שאולי גם הוא עשוי להיות ילד יהודי שאומץ.

ב- 1978 הצליח רומק להכניע את אמו והיא סיפרה לו את האמת. לאחר מחקר מקיף הוא גילה שהוא היה בנם של בתיה ויענקלה ווקסלר. הוא גילה שכמעט כל משפחתו נספתה בשואה.

בתחילת שנות ה- 90 הוא ביקר בישראל ושינה את שמו מרומק וושקינל ליעקב ווקסלר. הוא גם מצא את אחיו ואחותו של אביו ששרדו את השואה ומתגוררים בישראל. הוא התקשה לעזוב את פולין ואת הכמורה והוא הגיע לישראל רק ב- 2009. הוא המשיך להיות כומר והעניין גרר תגובות קשות. משרד הפנים הישראלי סירב להעניק לו אזרחות בגלל היותו כומר. לאחר מאבק הוא הצליח לקבל מעמד של תושב קבע במדינת ישראל, וכיום הוא מתגורר בירושלים ועובד בארכיון יד ושם.

מקורות:


 ויקיפדיה 

עיתון "הארץ"

יום ראשון, 14 בפברואר 2021

ילדותי האבודה : בתים לילדים ניצולי השואה

 

המלחמה הסתיימה ואט אט התבררו ממדי האסון שפקד את העם היהודי. בין ששת מיליון קורבנות השואה נמנו כמיליון וחצי ילדים יהודים. הניצולים היו מפוזרים בכל רחבי אירופה וביניהם כמה עשרות אלפי ילדים ששרדו. הילדים נמצאו במחנות המשוחררים, בבתי נוצרים, במנזרים, וכן משוטטים ברחובות, ביערות ובמקומות מסתור. רבים מהם היו יתומים, "ילדים זקנים", "מבוגרים בגוף של ילדים", כפי שהעידו על עצמם.

ילדים ובני נוער חוו את השואה במלוא אכזריותה, בגטאות, במחנות, בנדודים, במסתור ובצעדות המוות. הם היו קרבנות להתעללות, השפלה, עבודות כפייה, הרעבה, הזנחה וחלקם אף לניסויים רפואיים. מרביתם איבדו את היקרים להם מכל. ילדותם נגזלה מהם. הם לא זכו ללכת לגן הילדים ובית הספר, לשחק, להתפנק בחיק המשפחה ולחיות בביטחון. אלה ששרדו בזהות בדויה ובחסדי זרים, חיו בפחד מתמיד שמא תיחשף יהדותם, ילשינו עליהם ויסגירו אותם ואת מציליהם. הם חששו שהאנשים אצלם הסתתרו ימאסו בהם או יפחדו להמשיך להחזיקם. היה עליהם לסגל לעצמם דפוסי מחשבה והתנהגות שהותירו מאחור את עברם ובית גידולם, ולהתכחש להוריהם, שמם ודתם, ולפעמים לשפת אמם. הם למדו לשתוק, להדחיק רגשות ולא לבטוח באיש כדי לשרוד.

לאחר השואה הוקמה שורה של בתי ילדים לשם טיפול בילדים. המטפלים, המדריכים והמורים שסייעו לילדים, היו ברובם ניצולי שואה בעצמם, מרביתם צעירים בני 25-17, לעתים מבוגרים מבני חסותם בשנה או שנתיים, או בני גילם ולרוב ללא כל ניסיון בטיפול בילדים. חלקם הגדול היו מדריכי ובוגרי תנועות הנוער החלוציות. הם אספו מיזמתם את הילדים, הקימו בתי ילדים שיתופיים בהם שימשו מלווים ומדריכים, והעניקו לילדים תקווה לחיים חדשים. על חוסר ניסיונם חיפו יכולתם כניצולים להזדהות עם כאב הילדים, להבין מה עבר עליהם ולשקם את אמונם באדם. סייעו בידם בראש ובראשונה הג'וינט (AJJDC) וכן הסוכנות היהודית, ארגונים יהודיים מקומיים, חיילים ארצישראליים בצבא הבריטי ובכללם חיילי הבריגדה, שליחי היישוב, האונרר"א (UNRRA), הממשלות המקומיות, ועוד. בפולין הוקמה הקואורדינציה הציונית לגאולת הילדים ששמה לה למטרה לאתר ילדים יתומים שמצאו מקלט בבתי נוצרים במטרה להשיבם לחיק היהדות, לעתים בניגוד לרצון הילדים. היו ביניהם ילדים שנותקו לחלוטין ממשפחותיהם ולא ידעו מי היו הוריהם.

 לסיפורי החיים באתר יד ושם

 

 


בכתונת פסים ומבט ריק: הילדים שצולמו בשחרור אושוויץ מספרים

  בצילום המוכר ממחנה ההשמדה, תועדו ילדים בימים לאחר כניסת הצבא האדם למקום. ורה קריגל גרוסמן, אוטו וינטר וטוני שחם היו כמה מהם - וכעת הם פותח...