רות כהן , בת 14 , סיפור ההישרדות במחנה ההשמדה אושוויץ

 

בצילום : רות כהן ואחיה בילדותם , אחיה נרצח באושוויץ

"לא משנה כמה זה כואב, אני חולקת את האמת של מה שחוויתי במהלך השואה… אני עושה את זה כי העולם צריך לשמוע את הקול שלי." – רות כהן

רות גורשה עם משפחתה לאושוויץ בשנת 1944, כשהייתה בת 14. לאחר מספר חודשים שם נשלחה למחנה ריכוז אחר. למרות שחלתה מאוד והייתה נתונה לעבודות כפייה, הצליחה רות לשרוד עד לשחרורה באביב 1945.

רות כהן נולדה ב-26 באפריל 1930 להרמן וברטה פרידמן במוקאצ'בו, צ'כוסלובקיה.

במרץ 1944 פלשה גרמניה הנאצית להונגריה וכבשה אותה. באפריל נאלצו רות ומשפחתה  לעזוב את ביתם להיכנס לגטו ייעודי. בחודש שלאחר מכן, רות, משפחתה ואחרים שחיו בגטו הוצעדו על ידי חיילים גרמנים למפעל לבנים מקומי ונאמר להם לעלות על קרונות המשא שהמתינו שם. כשרות התקדמה בטור , היא ראתה איך מורה שהעריכה מאד מבית הספר היהודי  נורה ונרצח ע"י הנאצים בגלל שסירב למלא אחר פקודות. קרונות המשא הגיעו למרכז ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ארבעה ימים לאחר מכן. רות ואחותה תרזה הצליחו להישאר יחד, אך הן הופרדו משאר בני משפחתן. למרות שלא ידעה זאת אז, אמה, אחיה ובני דודה של רות נשלחו לתאי הגזים, בעוד אביה הצליח לעבור את הסלקציה והועבר לעבודה באושוויץ . רות ואחותה הגיעו לצריפים באושוויץ שהוקצו להם, שם פנתה אליהם אישה בשם מרים לייטנר שזכרה את תרזה ממחנה הקיץ. מרים הייתה מנהלת הצריף  באושוויץ והצליחה לסדר מקומות עבודה לאחיות; תרזה בתור העוזרת שלה ורות כשליחה המעבירה הודעות ברחבי המחנה.

בסוף אוקטובר 1944, לאחר מרד כושל והרס של קרמטוריום באושוויץ, נשלחו רות ואחותה בטרנספורט למחנה ריכוז בנירנברג, גרמניה. למרות שרות הייתה חולה מאוד בשלב זה, היא עדיין הצליחה לבצע את העבודה שהוטלה עליה. עד פברואר 1945 נהרס המחנה מהפצצות תמידיות של בעלות הברית .  האחיות רות וטרזה נשלחו להוליישן, תת-מחנה של מחנה הריכוז פלוסנבורג. הן עבדו במפעל שייצר חלקי מטוסים. התנאים כאן היו טובים יותר מאשר במחנות האחרים. שלושה חודשים לאחר מכן שוחררו רות וטרזה ע"ח חיילי בנות הברית.

רות וטרזה עשו את דרכן חזרה לעיר הולדתן שם התאחדו עם אביהם.

לאחר המלחמה נודע לרות שאמה ואחיה נרצחו בתאי הגזים של אושוויץ כמעט מיד עם הגעתם.

לאחר שבילתה שנה בהתאוששות בבית חולים, רות ואביה הרמן היגרו לארצות הברית ב-24 באפריל 1948 וטרזה אחותה  הגיעה  לארה"ב שישה חודשים לאחר מכן. המשפחה התיישבה בניו יורק, שם מצאה רות עבודה כקופאית עבור ברית החינוך. היא הכירה שם את בנימין כהן ונישאה לו בשנת 1952. יש להם שלושה ילדים. כיום רות מתגוררת באזור וושינגטון הבירה והיא מתנדבת במוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית.

כיום, רות כהן ,  היא מתנדבת במוזיאון השואה בוושינגטון שם היא מספרת את סיפורה למבקרים.

כשנשאלה מדוע היא מתנדבת, אמרה רות: "העולם חייב ללמוד את ההשלכות הבלתי נתפסות של אנטישמיות ושנאה בלתי מבוקרת".

מקור וקרדיט : מוזיאון השואה , וושינגטון

לסיפור החיים באנגלית באדיבות מוזיאון השואה בוושינגטון

לורה סגל , בת 10 , ניצלה בזכות הקינדרטרנספורט

להוריה של  לורה סגל בת 10 היו חילוקי דעות והתלבטויות  כיצד להגן על בתם הצעירה. אבל אחרי שהגרמנים סיפחו את אוסטריה ומדיניות מפלה נגד יהודים הפכה לאלימות, אמה של לורה הסכימה לבסוף לבלתי נתפס - היא תשלח את לורה לאנגליה  כדי לנסות להציל אותה.

 במפגש הפרידה , אביה של לורה אחז בה ואמר לה כשהיא תגיע לבריטניה היא חייבת לבקש מכל מי שפגשה לעזור לשאר בני משפחתה לצאת. 

" הייתה לי רשימה של אנשים, שאני, בגיל 10, הבטחתי להציל מהיטלר", נזכרה לורה.

 למרות שהפרידה הייתה כואבת, לורה וילדים אחרים שהתקבלו לקינדרטרנספורט היו בין בני המזל המעטים.

 מאמץ זה שהחלו אזרחים בריטים וארגוני סיוע לפליטים יהפוך למאמצים הבינלאומיים הגדולים ביותר להצלת ילדים יהודים מהאיום הנאצי. כ-10,000 ילדים  יהודים פליטים הועברו לבריטניה לפני שהתוכנית הופסקה לאחר פלישת גרמניה לפולין - והחלה את מלחמת העולם השנייה.

 אתמול, לפני 85 שנה , הגיעה לבריטניה קבוצה ראשונה של ילדי

קינדרטרנספורט

 

כעבור שנה , בעת שהותה באנגליה , לא שכחה לורה  את הבטחתה לאביה, הרשימה הועברה לקהילה היהודית בלונדון והוריה קיבלו ויזת פליטים ונמלטו מאוסטריה לאנגליה ברגע האחרון . אבל הוריה נכלאו במחנה ההסגר  לדוברי גרמנית באי מאן באנגליה שם נפטר אביה . 

 

Lore Segal, née Lore Groszmann, is an American novelist, translator, teacher, short story writer, and author of children's books. Her novel Shakespeare's Kitchen was a finalist for the Pulitzer Prize in 2008 Wikipedia

  

Photos: USHMM, Lore Segal; USHMM, courtesy of Instytut Pamieci Narodowej

 

 מקור וקרדיט , מוזיאון השואה , ארה"ב

https://bit.ly/3Grx0fd

  

גרמניה 1938 : מה קרה כשהילד פרנק ליברמן שבר את ידו ?

 

 

גרמניה 1938 . כשפרנק ליברמן בן ה-9 שבר את ידו, אימו הייתה נואשת למצוא רופא שיעזור לו. הראשון שפנתה אליו אמר לה: "אני לא מטפל ביהודים".

 אימו של פרנק מצאה בסופו של דבר רופא במרחק של כ-20 ק"מ שהיה מוכן לסכן את המוניטין שלו כדי לטפל בפרנק.

פרנק ליברמן נולד ב-Gleiwitz, גרמניה, בשנת 1929. פרנק חווה אנטישמיות משתוללת כנער צעיר בגרמניה הנאצית. אסור היה לו לשחק בפארקים או לשחות בבריכות מקומיות ועד מהרה הפך למטרה לבריונות מצד חבריו הלא-יהודים לכיתה. פרנק ומשפחתו הצליחו להגר לארצות הברית ב-1938, רגע לפני ליל הבדולח.

פרנק ליברמן , כיום  בעצמו רופא מומחה בגמלאות מתגורר בארה"ב .

מקור 1

מקור 2 : Eyewitness to History: Frank Liebermann

כיצד שרדו הילדגרד גוטפרוינד ובנה את השואה ?

בגטו טרזינשטט - שהוקם ב-1941 - קיבלו אסירים יהודים מנות מזון דלות. באמצעות קוד סודי כתבה הילדגרד גוטפרוינד לאחותה, רנה, בווינה וביקשה ממנה לשלוח אוכל. בדרך לא דרך הצליחה אחותה להעביר לה אוכל

.הילדגרד ובנה, קורט שרדו את השואה

 מקור 1

 מקור 2

כמו אוד מוצל , סיפור חייה של מוניק-מאירה ברר

 

סיימתי לקרוא את ספרה המרגש של מאירה ברר  "כמו אוד מוצל מאש" . פעוטה יהודיה בצרפת שהוסתרה  אצל  משפחת איכרים בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה . הסקירה שכתבה  ד"ר נטלי זיידה אודות הספר  שנת 2021 מסכמת היטב את  סיפור החיים של מאירה ברר בספרה האוטוביוגרפי  " כמו אוד מוצל מאש".

 מאירה ברר שנולדה באוקטובר 1941 בפריז בשם מוניק בורשטיין לזוג הורים ממוצא פולני, מתארת בלהט, ברגישות אך גם בצורה עניינית את חייה כילדה באחת התקופות האפלות ביותר של העם היהודי.

אחותה ואחיה הגדולים כבר נמצאו במקום מקלט מוסתרים אצל צרפתים שהתגוררו מחוץ לפריז, כאשר ב-16 ביולי, 1942 נכנסים שוטרים צרפתים לבניין ברחוב פובורג סנט מרטין 134 ועוצרים את המשפחות היהודיות שהתגוררו בו, ביניהם גם את משפחת בורשטיין. האב לא היה בבית. הוא סבר, כמו רבים אחרים, שרק לגברים נשקפה סכנה.

השוטרים לוקחים איתם את גב’ בורשטיין, התינוקת והסבא וסבתא (הוריה של גב’ בורשטיין) ומובילים אותם לוולודרום (ואל ד’היב) בפריז, שם הם כולאים אותם עם אלפי יהודים אחרים. כאשר שב מר בורשטיין לדירתו ומגלה שמשפחתו נלקחה על ידי השוטרים הצרפתים, הוא מתמוטט מצער וממהר לתחנת המשטרה כדי לנסות ולשחרר אותם ונעצר אף הוא על ידי המשטרה. אולם התינוקת, מוניק הקטנה, היא כבר אותה אישה שתהיה בעתיד ובמשך כל חייה: רגישה מאוד, אמיצה, נועזת ומרדנית. היא בוכה וצורחת ללא הפסקה. היא לא מסכימה למצב. אחד השוטרים נשבר. הוא פונה לאמה ואומר לה שהיא צריכה לצאת החוצה עם התינוקת כדי להאכיל אותה ולא לחזור! הוא מציע לאבא של מוניק להצטרף אליהן. אבל מר בורשטיין לא רוצה לעזוב את החמים שלו לבד ונשאר שם. שלושתם נשלחים למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחים שם.

הסיפור של מוניק כמו סיפורם של כל הילדים שהוסתרו בצרפת בזמן השואה וניצלו, הוא סיפור ייחודי ומשותף כאחד.

זהו סיפור של משפחה שנהרסה והורכבה מחדש אחרי המלחמה. סיפור של חיי אומללות רגשיים וחומריים. זהו סיפור על אם, אישה אמיצה שמעולם לא התאוששה ממות בעלה, יהודי ממוצא פולני כמוה שנרצח באכזריות על ידי הנאצים, וממותם האכזרי של הוריה, הסבא וסבתא של ילדיה. זהו סיפור על אם המשפחה, אשר על אף שתמיד דאגה למלא את צרכי ילדיה ובעלה השני, גבר לא יהודי אשר הסתיר אותה ואת התינוקת שלה החל מה-16 ביולי, 1942, לא הצליחה להשתקם מאיי החורבות שנהפך עולמה הידוע והמוכר. אישה שלפני המלחמה הייתה אישה יפהפייה ואשר בתקופת השואה חוותה כל כך הרבה זוועות עד כי היא פיתחה, שנים רבות לאחר מכן, בעיות נפשיות וגופניות שגרמו לה סבל רב. זהו סיפור על אישה שמעולם לא יכלה להעניק לבתה שנולדה בזמן הלא נכון את האהבה ותשומת הלב שכל ילד זקוק להם. מאירה ברר מאפשרת לנו להבין כמה האמא הזו סבלה בעצמה.

הספר " כמו אוד ניצל מאש "  מספר בצורה אמיתית ואותנטית את האירועים הכואבים ביותר: הפגיעה, האדישות, אי-ההבנה  מצד המבוגרים כלפי אותה ילדה יהודייה ששרדה, אך הדברים נאמרים ללא מרירות ואפילו בחמלה. למרות הכול מאירה אוהבת את משפחתה, את אחיה ואחיותיה, את אמה ומבקשת להבין את הסיבות שבגללן אמה לא הייתה מסוגלת לאהוב אותה עד כדי כך שאפילו לא יכלה לקרוא לה בשמה, שם של ילדה שנולדה בעיצומה של תקופה סוערת ורבת תהפוכות.

הספר " כמו אוד מוצל מאש "  מספר לנו כיצד ילדה קטנה יהודייה מצאה הודות לקשר שלה עם בעלי החיים בחווה את החמימות והחיבה שהצילו אותה, שמנעו ממנה לשקוע בדיכאון ובאומללות שהיו יכולים להיות מנת חלקה בשל ההתעללות בה מצד המבוגרים שהיו אמורים לדואג לה ולטפל בה. הספר  כמו אוד מוצל מאש  מדגיש את החשיבות של הארגונים הסוציו-חינוכיים היהודים, כגון ה »וועדה המרכזית לילד »(CCE) שדאגו ליתומים היהודים אחרי המלחמה, כמו מוניק.

מוניק הייתה ילדה מוכשרת מאוד שאהבה ללכת לבית הספר. היא שלטה בקריאה כבר מגיל ארבע וגמעה עשרות ספרים, שלדבריה הצילו את חייה באותה תקופה שבה היא חיה בתנאים בלתי ראויים למחייה. מוניק חלמה ללמוד באוניברסיטה, אך נאלצה כבר בגיל 14 להפסיק את לימודיה בבית הספר ולעזור לאמה ולאביה החורג במאפייה שלהם. מאירה היא כמו כל הילדים היתומים -המוסתרים שורדי השואה. היא חיה את חייה כשהיא אומרת לעצמה שהיא יכלה להיות, שהיא הייתה צריכה להיות מישהי אחרת, אילו לא הייתה מתרחשת השואה. השואה השפיעה באופן דרמטי על גורלם של אלו שהיו ילדים באותה התקופה. היא שינתה בצורה קיצונית את מסלול חייהם האפשרי, שהוריהם, שרובם היו מהגרים, חלמו בעבורם. אי אפשר להימנע מהמחשבה שאילו אביה של מוניק (מאירה)- אדם אינטלקטואלי, שלמד באוניברסיטה בפולין ובסורבון  בפריז, ואשר מוניק דומה לו כשתי טיפות מים, היה ניצל, מסלול חייה של מאירה היו שונה לחלוטין. מוניק לא יכלה להפוך לעיתונאית, לכתבת החשובה שהיא רצתה להיות, אך זה לא מנע ממנה לחיות את חייה ובעיקר להפוך למאירה. במילים אחרות ליישם עד הסוף את זהותה היהודית שהנאצים ומשתפי הפעולה שלהם שאפו להשמיד.

מוניק-מאירה , עשתה הכול כדי להתאושש ולהשתקם אחרי הסבל והקושי שהיא חוותה. בכל פעם הצליחה מוניק-מאירה לגייס בתוכה את הכוחות הנחוצים להתמודד. מאירה מונעת מזעם שדוחף אותה קדימה, זעם עמוק שאינו מש ממנה, שמהווה את המניע לעצם קיומה ושמוביל אותה לנקוט יוזמות חדשות, להעשיר את עצמה בידע, לפעול ולהבין את העולם. הספר « כמו אוד מוצל  מאש » חושף בפנינו את האופן שבו ילדה יהודייה שנשללה ממנה זהותה היהודית, שנגזלה ממנה אהבה ושאיבדה את אביה וחלק מבני משפחה, הצליחה למצוא בכוחות עצמה את הדרך שלה, את קבוצת השייכות שלה וכיצד היא עשתה, בגיל יחסית מתקדם (55) עליה לישראל.

מאירה מספרת כמה מאושרת היא הייתה לבנות חיים חדשים במדינה היהודית, אך גם מתארת את הקשיים שהיא חוותה בעקבות השינוי הזה, אחרי שעברה כבר כברת דרך בחייה שבה היא החליפה מקומות מגורים, שינתה מסגרות חיים, שפה וזהות. אבל מאירה נותנת לנו להבין כי לעזוב את צרפת ואת ילדיה הבוגרים, משמעותו לשרוד, הפעם תוך הפיכת חייה שלה למאבק. מאבק למען זהותה היהודית בתוך קולקטיב חזק  – מדינת ישראל שהיא מדינת היהודים ושבה קיומה מקבל סוף סוף את משמעותו.

החיפוש אחר אביה היה חלק מחייה של מאירה. במשך כל אותן שנים, תוך שהיא משתתפת במפגשים הראשונים של « אגודת הבנים והבנות של יהודים שגורשו מצרפת », נוטלת חלק פעיל בארגוני הילדים המוסתרים בצרפת ומצטרפת למסע הזיכרון של בני הזוג קלרספלד באושוויץ, לא חדלה מאירה  לחפש  מידע אודות  אביה, אך לשווא. וזהו ללא ספק מה שהניע אותה לכתוב את הספר הנפלא הזה.

הודות לספר " כמו אוד מוצל מאש ", אברהם מרדכי בורשטיין, שנשלח לאושוויץ בטרנספורט מס’ 9 ב-22 ביולי, 1942 ומעולם לא שב משם, הופיע בסופו של דבר בחלומה של בתו, כמה ימים אחרי שכתבה את המילה האחרונה בספרה.

תרגום המאמר מצרפתית לעברית על ידי טל זיו 

מקור וקרדיט

כמו אוד ניצל מאש - Le blog des enfants cachés

הילד ג'ורג' פיק , בן 10 , נמלט מבית היתומים של הצלב האדום בהונגריה

  

גיליתי את זה הרבה אחרי המלחמה - הרבה אחרי שעזבתי", נזכר ג'ורג' פיק.  "היינו מוקצים"  .

כמה חודשים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה מולדתו של ג'ורג', הילד ג'ורג' והוריו הסתתרו.

הם הסתתרו בבניין ריק מחופשים לעובדי מפעל מדים עם עוד כ-170 יהודים.

אבל חודש לאחר מכן, הם התגלו. על מקום המסתור שלהם פשטו השלטונות הפשיסטים ההונגרים .

"הם בחרו את הגברים ואת הנשים והילדים. ... וחשבנו שזהו. זה הסוף. אבל זה לא היה הסוף למרבה המזל".

חודש לאחר מכן בגיל עשר הוכנס גיורגי לבית יתומים מוגן של הצלב האדום השוויצרי עם עוד 500 ילדים, אך עד מהרה נמלט וחזר למשפחתו. לאחר המלחמה נודע לגיורגי שהילדים שנשארו בבית היתומים נרצחו כולם . שבועיים לאחר תקרית זו נשלחו לגטו בודפשט. משפחתו של גיורגי התגוררה בבניין ללא מים וחשמל, בו היו גם מספר קשישים מבית אבות. במהלך התקפות אוויר כל מי שגר בבניין היה רץ למרתף כדי למצוא מחסה. גיורגי ומשפחתו נשארו שם במהלך המצור האחרון על העיר.

בינואר 1945 שוחרר הגטו על ידי כוחות סובייטים. כ-130 מקרובי משפחתו של גיורגי נרצחו באושוויץ-בירקנאו, כולל דודה של מרגיט, ד"ר פאל קורנהאוזר.

לאחר המלחמה, גיורגי נשאר בהונגריה, שם קיבל תואר בהנדסה. ב-1956 השתתף בהתקוממות ההונגרית נגד הממשלה הקומוניסטית שנתמכה על ידי ברית המועצות. לאחר שהסובייטים מחצו את המהפכה, הוא ברח מהונגריה והגיע לארצות הברית כפליט פוליטי. הוא קיבל שם  את הדוקטורט שלו. בשנת 1965, ולאחר מכן עבד עבור הצי של ארצות הברית כמהנדס תעופה וחלל עד פרישתו בשנת 1995. הוא ואשתו, לטיסיה פלורס פיק, מתגוררים בארלינגטון, וירג'יניה

מקור וקרדיט ( קישור )

הילד מני מנדל, בן ה7 והטלאי הצהוב

 

מני מנדל היה בן שבע כשהתחנן בפני אביו לאופניים. הטלאי הצהוב היהודי על בגדיו של מני סימן אותו וגרם לאביו לחשוש לבנו, שרק רצה לדווש בפארק בעיר ריגה .

למרות שמני לא הבין את זה אז, אביו אמר לא לאופניים כדי להגן עליו מפני אלה שעלולים לתקוף את הילד הקטן בגלל שהוא יהודי.

"זה היה בסדר גמור שמישהו יבוא ויכה אותך בראש," הסביר מני. "הם יכלו לקחת את הנעליים שלך, המעיל שלך, התרמיל שלך או כל דבר אחר. אבל הם היו מרביצים לך על הראש ובגלל שהיית ילד עם טלאי צהוב , זה היה בסדר. אלה היו מסוג הדברים שקרו בריגה ."

עבור מני, האופניים היו רק אובדן מוחשי אחד של נורמליות שנגרמה עקב לבישת  הטלאי הצהוב . עבור הילד הצעיר, זה היה הרבה יותר מפיסת בד.

אודות מני  ( עמנואל ) מנדל , ניצול השואה מהעיר  ריגה

צילום: USHMM, באדיבות עמנואל (מני) מנדל

מקור וקרדיט