ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 28 בנובמבר 2021

"ספרי לילדים תמיד, שאבא שלהם אהב אותם כל כך, כמו שרק אבא יכול לאהוב את ילדיו...

 


עם פלישת הגרמנים לצרפת, מרים הירש שהתה לבדה עם ילדיה בפריס, בזמן שבעלה משרת באלג'יר כחייל בלגיון הזרים. עם הבנת המתרחש הירש שכרה רכב ונהג ונמלטה עם ילדיה דרומה, עם זרם הפליטים, תחת הפצצות הגרמנים. בדרכם, התגברו ההפצצות והם נאלצו לעצור. הירש קראה לילדיה להשתטח ולהתפלל עימה בצרפתית ובגרמנית, שכן האמינה כי זה הסוף. בתום ההפצצות רוב הסובבים אותם נמצאו מתים.

מרים הירש וילדיה התקבלו כפליטים בעיירה סן גוטייה, שם הצטרף אליהם אב המשפחה, עם שובו מאלג'יר. תנאי המחיה של המשפחה היו קשים. יחד עם זאת, רוזן זוכרת רגעי אושר רבים מתקופה זו עם אביה כמו רכיבה על אופנים להשגת תוצרת חקלאית או הסברים של אביה על כוכבי השמיים. באותו זמן השיג הירש עבודה בתיקון הכבישים שנפגעו בהפצצות ואירגן לו ולמשפחתו משק מאולתר.

בפברואר 1943, הגיעו שוטרים מקומיים ועצרו את הירש במטרה להעבירו למחנה עבודה. הירש הלך איתם, למרות הפצרותיה של אישתו, ועל אף שניתנה לו, להבנתן של רוזן ואימה, הזדמנות להימלט. הירש הועבר למחנה גירס ושמר על קשר עם משפחתו באמצעות מכתבים. כעבור חודש, במרס, גורש לדראנסי. לאחר המלחמה גילתה הירש מה הוא  אותו יעד בלתי ידוע אליו התייחס הירש באיגרתו האחרונה: מיידאנק – שם נרצח.

לאחר מעצרו של בעלה, פעלה הירש במהירות: ארגנה מסתור לילדיה והשיגה לעצמה ניירות מזויפים. הילדים התגוררו במשך כשנה וחצי בביתה של סוזאן מורן-בארון, שהוכרה כחסידת אומות העולם, בחווה בסן גוטייה. מורן-בארון הייתה מסורה לילדים ורוזן זוכרת אותה ואת החוויה הכפרית בחום- זוכרת את אחיה משחק עם ארנבים בחצר ועוד. בשלב מסוים, כשחששה לאובדן זהותם כיהודים, שלחה הירש את גיסה לאסוף את הילדים ולהעביר אותם אליה- לליון, שם שהתה. הפרידה ממורן-בארון הייתה קשה לילדים.

משפחת הירש, או בשמה הבדוי- מרטין, שהתה בדסין בזמן השחרור. בשלב זה עברו הירש ושני ילדיה לבית ילדים יהודי באירונדל, בניהולו של הזוג סמואל. הירש הועסקה במקום כמדריכה וסייעה בהכנת החניכות והחניכים, רובם יתומים פולנים, לעלייה לארץ. האוסף כולל תמונות רבות, שירים וכתבים בספר זיכרונות המתארים את החיים באירונדל ואת הזוג סמואל.

במרץ 1948 הגיעה המשפחה לארץ ישראל על ה"סירניה". מרים נישאה לשמואל רוזן ולבנם הבכור קראו עמנואל, על שם אביה.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם


הצילום האחרון בחיים של אישה וילדה נושאות את הטלאי הצהוב בפתח בית בפלונסק

 


ב-6 או ב-13 ביולי 1941 ריכזו הגרמנים את כל היהודים בפלונסק במגרש מאחורי בית הכנסת ובתי המדרש וערכו שם "סלקציה". יהודים שלא היו בידיהם תעודות נצטוו לעמוד מצד אחד והגרמנים נעמדו בשורה. כל יהודי חסר תעודה עבר על פניהם והוכה באלות. באותו יום גורשו מגטו פלונסק למחנה פומייחובק 1,200 יהודים שגרו בגטו ללא אישור, וגם יהודים מהגטו שעבדו ללא אישור אצל איכרים פולנים בסביבה
.

הובילו אותנו במכוניות-משא לפומייחובק, בהגיענו לפומייחובק הכניסונו כל 165 איש לתוך אולם אחד. המחנק והצפיפות היו נוראים וגם אוכל לא קיבלנו במשך שלושה ימים. אנשים נפלו וגוועו ברעב. ביום הרביעי הביאו חבית מים וכל אחד רץ לקבל קצת מים. אז נורו כמה אנשים.

אלמוני, בתוך דפים על פלונסק מארכיון רינגלבלוםספר פלונסק, ע' 508

  

הגטו בפלונסק

 

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

 


ילדות נשכחת

 




קרדיט :  מרב ז'נו באתר יד ושם , עיקרי דברים

בסוגי השיח השונים - פוליטי, אקדמי, תקשורתי ועוד, ילדים  בשואה כמעט שאינם לוקחים חלק, וההתייחסות אליהם היא כאל אובייקט ולא כאל סובייקט. ההגדרה של מושג הילדות היא במהותה הגדרה חברתית, חיצונית למושאיה. הילד מעולם לא זכה לקחת חלק פעיל בשיח שמגדיר אותו כילד. אף שחוויית הילדות משותפת לכל האנושות, היכולת להמשיג אותה ולבחון אותה היא פריבילגיה שהחברה מייחסת לאדם בוגר. הילד נותר אפוא בגדר "אחר", מאחר שמבחינה קוגניטיבית ורגשית הוא נתפס כמפותח פחות, וכך נותרת הילדות חמקמקה ובלתי מפוענחת.

הקושי בהתייחסות לילדים כאל קטגוריה בפני עצמה בא לידי ביטוי גם בחקר הילדות בתקופת השואה. בגלל האופן שבו נתפסת הילדות, ניצולים שהיו ילדים בתקופת השואה נמנעו במשך שנים ארוכות מלמסור עדות או מלספר את סיפורם במסגרת כלשהי. זהבה סולומון, בהקדמה לספר ילדות בצל השואה, מונה שלוש סיבות אפשריות למיעוט העיסוק בנושא:

1.     ילדים ניצולים לא ענו להגדרה המקובלת של "ניצול שואה" מאחר שברובם לא נשלחו למחנות ריכוז.

2.    עד לשנות ה-90 רווחה הדעה שמי שעבר את השואה כילד היה צעיר מדי מכדי לזכור את שאירע לו.

3.    תפנית הדורות – הניצולים הבוגרים, אלו שהיו אסירים במחנות, הזדקנו והלכו לעולמם, ומי שנותר להעיד הם הניצולים הילדים.

 

הסופר אהרון אפלפלד, שעבר אף הוא את אימי המלחמה כילד, מנסה לתאר את ההבדל בין זיכרונו של הניצול הילד לבין זה של הניצול המבוגר באופן הבא:

"מי שהיה אדם מבוגר בזמן המלחמה, קלט וזכר מקומות ואנשים ובתום המלחמה ישב ומנה אותם וסיפר עליהם, כך ודאי יעשה עד סוף ימיו. אצל הילדים לא השמות נטמעו בזיכרון אלא משהו שונה לחלוטין. אצלם הזיכרון הוא מאגר שאינו מתרוקן. הוא מתחדש עם השנים ומתבהר. לא זיכרון כרונולוגי, אלא שופע ומשתנה, אם מותר לומר כך."

הניצול הילד חוזר ומתבונן בעברו, וכך נוצר מבט כפול של הניצול אל עצמו בזמן ובמקום אחר מחד; ודרך עיניו של הילד שהיה אז, מאידך. ייתכן שכך נוצרת אותה גמישות בנדידה המתמדת בין שתי נקודות המבט שעליה מדבר אפלפלד.

למאמר המלא  באתר יד ושם

 


דריו, הנער ניצול השואה מיהדות סלוניקי נפטר השבוע ..סיפור חייו

 




גיבור היום שלנו הוא דריו צבי מיהדות סלוניקי, שבחר בגבורה, בשמחה ובנתינה על אף הקשיים ועל אף האובדן של בני משפחתו
.

דריו צבי (סווי) נולד ללונה וליוסף סווי בשנת 1927 בסלוניקי, יוון, ולו ארבעה אחים. הוא התגורר בשכונה יפה בסלוניקי ליד שפת הים, ובשנותיו הראשונות הלך לגן ילדים יהודי. הוא למד בבית ספר צרפתי, ומשם המשיך לגימנסיה נוצרית עד 1941. המשפחה חיה בתנאים טובים בסביבת היהודים. אביו של דריו היה מוזיקאי והיו לו כלי נגינה רבים.

ב-1941 שמע אביו על המתרחש בפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ועל היחס האיום של הגרמנים כלפי היהודים. לאחר שהגרמנים פלשו לסלוניקי ב 1942, קצין גרמני בכיר התגורר בביתו שנתיים עד שגורשו. לא הורגשה אנטישמיות מאותו קצין והם דיברו באנגלית ובצרפתית. לקצין הגרמני  היו אופניים, שדריו לעיתים עשה בהן שימוש. מאידך, מחוץ לבית, כאשר גרמני היה רואה אדם עם הטלאי הצהוב, הוא היה צועק לעברו 'יודה'.

 במרץ 1943, לאחר שתושבי שכונת הברון הירש נשלחו לאושוויץ, דריו נשלח לבדו בצעדה רגלית של גברים לשכונת הברון הירש. למחרת, יחד עם אחיו, הועלו יחד עם שמונים גברים לרכבות. כעבור יום הורדו ליד העיר טיבס, מרחק שעה נסיעה מאתונה, ואולצו לבנות תחנת רכבת עבור הגרמנים. דריו מספר "היות והייתי קטן יחד עם עוד מספר ילדים, חילקנו מים לעובדים. בשלב זה הייתה לנו אפשרות לברוח, אך דאגנו להורים הזקנים ולאחיות שלנו ונשארנו". לאחר סיום הבניה, הושבו לסלוניקי. בשובם, התחוור להם כי את בני משפחתם כבר לא יראו.

דריו ואחיו הועלו על רכבת לאושוויץ ומשם הועברו לגטו ורשה. דריו עבד בגטו במספר רב של עבודות "קומנדוס", בעיקר בתחום הבניה, והיה מחפש דברי ערך כדי לסחור בהם תמורת מזון. בהמשך יצאו למסע רגלי ארוך, שבו נורו רבים והושלכו לנהר, והגיעו למחנה דכאו. שם עסק בעבודות בניה.

המלחמה התקרבה לכיוונם, ומאותו מקום העמיסו אנשים לרכבות. כעבור יום וחצי דלתות הרכבות נפתחו, ונאמר להם שהם חופשיים. "התחלנו לרוץ מסביב, לא ידענו איפה אנחנו" אומר דריו. הקבוצה רצה לכיוון ההרים ושם רובם נורו על ידי הגרמנים, והיתר שבו לרכבת שהחלה בנסיעה קדימה ואחורה עד שנעצרה. בהמשך התקבלה הוראה להביאם להרי הטירול ולדרדר את הרכבת, על אלו מבין נוסעיה שלא ברחו, לתהום. אחרי השחרור הובאו למחנה "היטלר יונג", לחיילי אס. אס. צעירים.

בהמשך נשלחו למחנה העקורים סנטה סזרייה בדרום איטליה, שם הבריגדה היהודית מינתה את דריו למתורגמן היות וידע איטלקית. בהמשך מינו אותו לחייל בריגדה שהולך לנמלים ומחפש אניות במטרה להעפיל לישראל.

דריו עלה לישראל בעליה בלתי חוקית באניית ברכה פולד שנתפסה בידי הבריטים, והועבר למחנה מעצר בקפריסין, שם שהה חצי שנה. הוא היה היווני היחידי.

דריו השתקע תחילה בחיפה, ומשם עבר לאחר שנים בעקבות עבודתו לת"א.

אחיו של דריו, שעלה בהמשך לישראל אף הוא, חזר לסלוניקי, התחתן שם, נולדה לו בת וכשהייתה בת כשנתיים היגרו לארה״ב

דריו נישא לנינה, שהלכה לעולמה לפני ארבע שנים, ולשניים שני ילדים, ושלושה נכדים. דריו צבי פעל שנים בשירות הביטחון הכללי בתפקידים מיוחדים וחשובים מאוד למדינת ישראל.

"זה היה תענוג ואהבתי לעשות דברים למען מדינת ישראל, זהו הנצחון שלי" - מילותיו של דריו צבי.

דריו הוא דמות מעורר השראה ואמיצה. קדימה. על אף אובדן משפחתו בשואה, הוא הקדיש ומקדיש את חייו לעשיה משמעותית למען בטחון המדינה. מדובר חד משמעית בגיבור!

 מקור וקרדיט

 מקור 2


הצל של חיי: זיכרונותיו של נער מן הגטו וממחנות ההשמדה - ריצ'ארד בוגייר

 




 סקירת ספר על ידי ד"ר גדעון גרייף

 

הצל של חיי – זיכרונותיו של נער מן הגטו וממחנות ההשמדה
ריצ'ארד בוגייר, (הקדמה: שמעון ויזנטל)
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן
תל-אביב, תשס"ד (2004)
159
עמודים

 

לסיפורו של המחבר שני צירים עיקריים: גטו לודז' ומחנה אושוויץ-בירקנאו. אווירת הגטו, על הרעב הכבד השורר בו, התמותה הגדולה, שחיתות המידות של אנשי היודנרט, אישיותו הבעייתית של מרדכי רומקובסקי ומצב הרוח הירוד לאור השילוחים למחנות ההשמדה, זוכה לתיאור רב-שכבתי, צבעוני וריאליסטי, המצליח להנציח את אימי תקופת הגטו, על אורותיהם וצלליהם. החלק המוקדש לחיי היהודים בגטו לודז', אף שאינו מחדש כמעט דבר מבחינה עובדתית, מתעד בנאמנות את סבלם ומאבקם לחיים של המוני היהודים בגטו לודז', מזווית הראייה של נער העובד ברסורט המתפרה כנער שליח. "אני רעב כל הזמן, כל היום", הוא כותב.

"אני לא יכול לישון בלילות. עד כדי כך אני רעב. אני רוצה להגיע למצב, שבו אוכל למלא את בטני שוב, כמו בימים הטובים שמלפני המלחמה. לחמניות או לחם עם חמאה, ביצים, קקאו - בקושי אני יכול להיזכר בטעם".

בקטע אחר הוא מתייחס לרעב בעדשת דמיונו של הילד:

"אחרי המלחמה אשב אל שולחן גדול שימלא את כל החדר. על השולחן יהיו חמש כיכרות לחם וחמאה ודבש ונקניקים וביצים וריבה וסרדינים. תהיה לי סכין גדולה ביד ואני אפרוס לי מן הלחם פרוסות עבות ככל שאחפוץ. עליהן אמרח חמאה ואניח עליהן נקניק – פרוסות עבות כמובן וסרדינים וריבה. ואני אוכל ואוכל עד שלא יישאר כלום".

מעניינת ומקורית היא התייחסותו של הנער לראש היודנראט בגטו, מרדכי חיים רומקובסקי. ההתייחסות היא אמנם של נער, אך זהו נער בוגר ומבחין. המחבר מתייחס אליו בבוז גלוי, כיחסם של חלק מניצולי הגטו, לו ולשאר שותפיו להנהגת היהודים בגטו. את הרוצחים הגרמנים, העוסקים במצוד אחרי ילדים וקשישים יהודים כדי למוסרם למולך:

"כמו סופת הוריקן השתוללו חיות הטרף ההן בכל רחבי הגטו, ערכו חיפוש יסודי בכל בית, בכל פינה, בכל מרתף ובכל ארון. הם חיפשו אחר תינוקות מוסתרים, ילדים קטנים, זקנים או סתם אנשים שפניהם לא מצאו חן בעיניהם. וכשהתחשק להם, פשוט ירו לתוך הקהל. כמה שאני בז להם, כמה שאני שונא אותם, את הדחלילים השחצנים".

עוד מתאר המחבר את קשריו החברתיים עם נערים ונערות בני גילו, את העבודה ברסורטים, את פעולות המשטרה היהודית והיודנרט.

החלק השני של הסיפור האישי מתחיל ב-24 באוגוסט 1944, כאשר המחבר מגיע בקרון הבהמות לשערי מחנה אושוויץ-בירקנאו. בוגייר מצייר ביד אמן סצינות מחרידות מהווי המחנה, ובולטות בהן תמונות של התעללות וענישה דרקונית.

 משם הוא מועבר יחד עם אביו למחנות מאוטהאוזן ואבנזה. במחנה זה מת אביו, בחודש מארס 1945. כך הוא נפרד מאביו: "אבי שוכב על האדמה ולפתע שוקע לתרדמת. אני שוכב לצדו ומנסה לחמם אותו בגופי. אני מנשק את פניו. אני מלטף את שערו הלבן. בשעותיו האחרונות אני רוצה להיות מאוד קרוב אליו. אני רוצה להישאר אתו עד נשימתו האחרונה. כשאני חש שאין בו עוד רוח חיים ולבו חדל לפעום, אני מרים אותו בזהירות ונושא אותו אל המשרפה. שם אני פונה אל אחד האסירים, אשר שורף את המתים: "זה אבי. אני רוצה להישאר אתו כשהלהבות מכלות את גופו". ספר מרגש ומצמרר.

לסקירת הספר באתר יד ושם

 

 


ילד ושני מבוגרים בעת הגירוש מגטו לודז' בספטמבר 1942

 


 

ב-5 בספטמבר 1942 החל הגירוש ההמוני מגטו לודז', גירוש הידוע בשם ה"שפרה" ("Sperre"). יותר מ-15,000 יהודים - ילדים, קשישים וחולים – גורשו בתוך שבוע מהגטו למחנה ההשמדה חלמנו.

 ב-1 בספטמבר 1942 הוציאו הגרמנים חולים ממיטותיהם בבתי החולים בגטו לודז' ושלחו אותם למחנה ההשמדה חלמנו. ב-5 בספטמבר החלה האקציה שכונתה בפי הניצולים "שְׁפֵּרֶה" (מהמילה הגרמנית "Gehsperre" – עוצר). הגרמנים עברו מבית לבית בגטו והוציאו בכוח זקנים, חולים וילדים בני פחות מעשר. יותר מ-15,000 יהודים גורשו לחלמנו. כמעט כל משפחה בגטו נפגעה.

האקציה זעזעה את יהודי הגטו. בגירושים של תחילת 1942 הייתה אשליה שהמגורשים נשלחים למחנות עבודה, אך האקציה הברוטלית של ספטמבר הבהירה לרבים שגירוש פירושו מוות. הפנמת המידע הייתה קשה במיוחד, ויהודים רבים בגטו לא היו מוכנים או מסוגלים להאמין בכך. במהלך 1942 גורשו מגטו לודז' לחלמנו ונרצחו יותר מ-70,000 מבין יהודי הגטו, וכן הצוענים שהיו בגטו.

עד ספטמבר 1942 הייתה ליהודי הגטו מידה מסוימת של אוטונומיה. לאחר מכן השתנה הגטו; בתי חולים, בתי ספר, מוסדות הרבנות ומוסדות אחרים נסגרו, והגטו הפך למחנה עבודה ענק.

גטו לודז' חוסל בקיץ 1944, עת נשלחה שארית יושביו למחנות ההשמדה חלמנו ואושוויץ. מבין מעל 200,000 היהודים שחיו בגטו לודז' עם הקמתו, שרדו במחנות 10,000-7,000 בלבד. מאות יהודים הושארו בשטח הגטו על ידי הגרמנים לשם מיון חפצי הנרצחים והכנתם למשלוח לגרמניה. רובם שרדו ושוחררו עם בוא הצבא האדום, בינואר 1945.

 מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 


יום ראשון, 21 בנובמבר 2021

אחרי עשרות שנים ניצול השואה גילה מי הוא באמת

 




  21 נובמבר 2021, הבלוג של אתר יד ושם

עשרות שנים תהה ברנרד (בולק) קרוץ מי הוא באמת. כילד יהודי יליד פולין, שהה בבית משפחה נוצרית בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן הועבר לבית ילדים. שלוש שנים לאחר מכן אומץ על ידי משפחה יהודית ששרדה את השואה ועזב עימה לארה"ב ב-1968. הוא לא ידע מי הם בני משפחתו או מאין הגיע. הרמז היחיד שהיה לקרוץ אודות  ....

... להמשך קריאה

  

לתיעוד ולסיפור החיים באתר יד ושם

אחרי עשרות שנים ניצול השואה גילה מי הוא באמת

 

 


"ספרי לילדים תמיד, שאבא שלהם אהב אותם כל כך, כמו שרק אבא יכול לאהוב את ילדיו...

  עם פלישת הגרמנים לצרפת, מרים הירש שהתה לבדה עם ילדיה בפריס, בזמן שבעלה משרת באלג'יר כחייל בלגיון הזרים. עם הבנת המתרחש הירש שכרה רכב ו...