סיפור ההישרדות של משפחת פיאדה ביוגוסלביה ובאלבניה

 

שמי טל פיאדה מוסקוביץ', סבתא של אלמוג מאור. בתוכנית הקשר הרב דורי תעדנו יחד את סיפורי.

שמי טל, אך כאשר נולדתי ניתן לי השם טילדה על שם סבתי מצד אימי- מטילדה. שם נשואי הוא מוסקוביץ' ושם נעורי הוא פיאדה. שם זה הינו שם משפחה אשר מקורו מהקהילות היהודיות מגרוש ספרד ופורטוגל. הוא נפוץ אצל יהודים אשר חיים בארצות הבלקן בעיקר יוגוסלביה ובולגריה. קהילה זו הגיעה לבלקן לאחר גירוש ספרד בשנת 1492.

נולדתי ביוגוסלביה בתאריך 04.11.1955, ארץ זו לא קיימת היום בשם זה. היא התפרקה החל משנות 1990 לשש מדינות עצמאיות: סרביה, קרואטיה, בוסניה הרצגובינה, סלובניה, מקדוניה ומונטנגרו.

לאימי קראו דבורה דיזי לבית מנדילוביץ. להוריה קראו יוסף ומטילדה. שניהם וכל בני משפחתם נולדו ביוגוסלביה. אימי הייתה פסנתרנית ומורה לפסנתר. כל בני משפחתה נרצחו בשואה בבלגרד שבסרביה ואילו היא והוריה ביחד עם אחיה הקטן הצליחו להימלט ברגע האחרון והסתתרו באלבניה במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה. אימי הייתה לבושה כמוסלמית באלבניה וסבי העמיד פנים שהוא חירש על מנת שלא ישאל מאין הוא. לפני השואה איבדה אימי את אחיה הצעיר בן ה-8. שמו היה מיקה -חיים. הוא נדרס על ידי משאית ברחוב בבלגרד ולאחר מכן נולד האח השני אשר מוזכר למעלה.

אבא שלי רפאל רודי פיאדה היה רופא וקצין רפואה בדרגת אלוף משנה בצבא היוגוסלבי. לאביו קראו חזקיה ולאימו רבקה. גם הוא כמו אימי איבד את כל בני משפחתו בשואה בסרביה ובמקדוניה. ביניהם אחותו היחידה לילי פיאדה ורון בת ה-20 אשר הייתה בהריון מתקדם, סבתו האהובה שרה דמיו, דודים דודות, בני בנות דודים וחברי נפש.

סה"כ נרצחו קרוב ל-70 בני משפחה משני צידי הורי. בעצם נותרנו ללא משפחה. ברצוני לציין שלמשפחות ממוצא ספרדי בסרביה היו הרבה ילדים. כמעט בכל משפחה היו 5-6 ילדים וכולם נקראו על שמות הסבים והסבתות גם אם אלה היו בחיים. כך יצא שבהרבה משפחות שם מסוים חזר על עצמו פעמים רבות.

לאחר שהורי עלו לישראל בשנת 1963 המשיך אבי לעבוד כרופא וסגן מנהל מחלקת רנטגן בבית החולים וולפסון בחולון.

במקביל הקדיש את מרצו ואת זמנו להנצחת בני משפחתו וחבריו היקרים אשר נרצחו בשואה. הוא כתב מאמרים רבים, נשא הרצאות במפגשים אשר תוכנם היה נושא השואה, הנציח את בני משפחתו האהובים ואת סבתו האהובה, דור שני לשרה דמאיו על קיר הנצחה במרכז ברלין שבגרמניה לעולמי עד. קיר זה נמצא בתוך מוזיאון גדול לזכר נרצחי השואה באירופה. .The memorial to the murdered jews of Europe. על קיר שלם בחדר המשפחות נמצאות לעולמי עד תמונות של כל בני משפחתו ומשפחתי. על הקיר כתוב משפחת  דמאיו Demajo Family מיוגוסלביה (היום סרביה). הוא הקדיש את כל חייו להנצחת משימה זו בכל דרך אפשרית.

צוואתו ובקשתו ממני הייתה נחושה:" לא לסלוח לא לשכוח". הוא ביקש ממני להעביר לדורות הבאים את סיפור המשפחה. אני עושה זאת ואני מקיימת בקשה זו בקביעות ובהתמדה מאז שהלך לעולמו. גם אני שותפה וממשיכה את דרכו ומשתתפת בכנסים בנושא השואה, מדריכה נותני עדות בנושא השואה ומקיימת מפגשי "זיכרון בסלון" ברחבי ישראל. מקווה שגם ילדיי ונכדיי ימשיכו במסורת זאת. אחרת דברים ישכחו….חובה עלינו להזכיר ולספר את הזוועות והרצח אשר עברו בני משפחתנו ועמנו. זאת חובתנו לנרצחים.

אימי לא הרבתה לדבר על שנותיה הקשות בשואה כנראה העדיפה למנוע ממני את הטראומה ואת הסבל אבל פניה והתנהגותה הסגירו את מצוקתה. לפעמים היו פניה עוטות צער וכאב רב והיא הייתה מספרת על אחיה הקטן שנדרס בבלגרד, ואיך ברחו בשנת 1941 כאשר הגרמנים פלשו לסרביה ברגע האחרון מבלגרד לכוון מקדוניה ומשם לאלבניה. כך בעצם ניצלו……

איזו תושיה הייתה לסבא יוסף שלי !…… לקח את אשתו ושני ילדיו באישון לילה ומזוודה אחת ועזב את כל רכושו שהיה רב. כך הציל את משפחתו. כל מי שלא עזב בזמן נעלם מהעולם. אחיותיו עם ילדיהם הקטנים דודים דודות והורים מבוגרים. גדלתי בבית שכל כולוה נתון להנצחת המשפחות שנרצחו. לא היה פשוט לגדול במשפחה מוכת גורל כזאת כילדה לא בדיוק הבנתי את הבכי, את הדיכאון, את הצער, את הסבל שהיו מנת חלקם של הורי. היום כאשר שניהם כבר לא בחיים…. ואני מתקרבת לגילם, אני מבינה אותם מזדהה איתם ובעיקר מצטערת שלא הייתי מספיק קשובה להבין את הדברים לעומקם.

מקור המידע וקרדיט :

לסיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי

 

 

רשימות הקינדרטרנספורט: המחקר העדכני

 

רשימות הקינדרטרנספורט: המחקר העדכני

חנה קיי

 ראיינתי את ד"ר איימי ויליאמס, שלאחרונה השלימה תקופת עמיתוּת פוסט-דוקטורט כאן, ביד ושם. רשימות הקינדרטרנספורט שגילתה במחקרה ביד ושם זכו להתעניינות בינלאומית ולכתבות בניו יורק טיימס וב-BBC, בין השאר; היא מקווה לפרסם את ממצאיה בספר שתכתוב עם פרופ' ביל ניבן.

 מפעל הקינדרטרנספורט פסק בפתאומיות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. למרבה הפלא, הרשימות והדיווחים הנלווים מגלים שהיו אלה הבריטים, לא הגרמנים או ההולנדים, שעצרו את המפעל. גרמניה היתה מוכנה להמשיך לשלוח ילדים אל מעבר לגבול, ועשתה זאת גם אחרי פרוץ המלחמה. הבריטים לא היו מוכנים לקבל את הילדים, וההולנדים שלחו אותם בחזרה.

ניתוח של הרשימות והדיונים סביבן נותן גם תחושה של מידת הסכנה שחשו הנוגעים בדבר כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה. בוועידת אוויאן התחננו קהילות יהודיות במקומות כגון הונגריה ורומניה לעזרה. לפי דו"ח של ועדת פליטים ביולי 1939, לא היו מספיק מממנים או מקומות לאכסן את הילדים. הם הוצפו בבקשות מהורים שהתחננו בפניהם באופן נואש לקבל את ילדיהם; על מכתב אחד, שמוען לנסיכה אליזבת, היתה חותמת, "התקבל ונענה".

לעתים אחים הצטרפו לקינדרטרנספורט יחד, והתא המשפחתי בסופו של דבר נשמר, אך לעתים קרובות רק ילד אחד במשפחה יכול היה להינצל. במקרים רבים, ההורים קיוו שאם ילד אחד יגיע לבריטניה, עצם שהותו שם תאפשר להם להביא לשם בני משפחה אחרים. ביסודו של דבר, על הילדים הוטל העול של הניסיון להציל את משפחתם; הם הצליחו במספר מקרים בלבד.

כשכבר היו בבריטניה, חוויותיהם של הילדים בתקופת המלחמה התמזגו עם חוויותיהם של הילדים הבריטים. לעתים קרובות נעקרו שוב כשהפכו לפליטים בתוך בריטניה – היו ילדים שנשלחו לחמישה בתי אומנה בזה אחר זה. וההצלה, לא בכל המקרים היה פירושה ביטחון: ילד אחד נהרג עם משפחתו המאמצת כשפצצה נפלה על ביתם במהלך ה"בליץ". מספר ילדים נכללו בתכנית רחבת-היקף של שליחת ילדים בריטים לארצות הברית.

מקור וקרדיט : יד ושם

קופסה עם פרחים מיובשים והקדשה שנתנה ניצולת השואה לחבר בבית ילדים לניצולי שואה בגרמניה, 1947

 

קופסה ובתוכה פרחים מיובשים והקדשה: "לשלמה אחי ביום הולדתך, מאחותך הדסה. לנדנפלס, 7 ביוני 1947". את הקופסה נתנה הדסה רוזן לשלמה הוכמן על סיפון אוניית המעפילים אקסודוס. השניים הכירו בבית הילדים בעיירה לינדנפלס בגרמניה לאחר המלחמה. הם היחידים מכל בני משפחותיהם ששרדו בשואה.

לאחר המלחמה השתלט הצבא האמריקאי על מלון בעיירה לינדנפלס בדרום-מערב גרמניה והפך אותו לבית ילדים. שם הכירו ניצולי השואה שלמה הוכמן והדסה רוזן.

שלמה בן ה-16 נולד בקששוב (Krzeczów) שבפולין. הוריו יהושע (שייע) ושושנה נרצחו באקציה בקששוב בנובמבר 1942, וחמשת אחיו ואחיותיו נרצחו גם הם. אחיו חיים ששרד בשואה נרצח על ידי אוקראינים ב-1946. שלמה, הבן הקטן במשפחתו, היה היחיד ממשפחתו ששרד בשואה.

באקציה בה נרצחו הוריו ברח שלמה עם שני אחיו הגדולים ליער, שם בנו השלושה מסתור תת קרקעי. חמושים פולנים רצחו את אחד האחים ושלמה נשאר עם האח השני במסתור. לאחר מכן התחבאו בשדות. בגדיהם נרקבו מהגשם. הם מצאו עבודה אצל איכר ועבדו אצלו עד הגעת הצבא האדום.

לאחר השחרור נרצח אחיו השני של שלמה על ידי אוקראינים. שלמה ברח לחוז'וב (Chorzow), שם נכנס לבית ילדים. אחרי שלושה חודשים הצטרף לקיבוץ ילדים של "השומר הצעיר" ועמו הגיע לגרמניה. שם שוכן בבית הילדים בלינדנפלס, בו פגש את הדסה רוזן (לימים שפירא), בת גילו.

ביולי 1947 עלה שלמה עם קבוצתו על אוניית המעפילים אקסודוס. המעפילים הושבו לגרמניה ורק לאחר חודשים רבים הגיע שלמה לארץ ישראל. לימים היה חבר קיבוץ ברעם שבגליל העליון.

בשנת 1955 מסר שלמה דפי עד לזכר הוריו יהושע ושושנה, אחיו הגדולים משה, שמעון וחיים ואחיותיו הגדולות שיינה-שיינדל וצביה – חלקם נשואים עם ילדים קטנים, שנרצחו אף הם. 

 מקור המידע וקרדיט : "יד ושם "

ההישרדות של שוש טריסטר , ילדה בשואה ,שנה וחצי בבור

 

שורדת השואה שוש טריסטר (89) מתל-אביב,

"אי אפשר להשוות את 7 באוקטובר לשואה, אבל הרוע הוא אותו רוע"

טריסטר נולדה בגליציה, בעיירה חודורוב, שהייתה אז חלק מפולין. "הקהילה היהודית שם הייתה יפה ומאוחדת", היא נזכרת. "ואז הכול נגמר ביום אחד". טריסטר הייתה אז בת שלוש בלבד. כשהחלו האקציות, אמה לקחה אותה ואת אחיה התינוק - שהיה צעיר ממנה בשנה - ונמלטה. לא היה להם היכן להסתתר אז הם התחבאו במרתפים, במחסנים, ובעליות גג באסמים. באחד הימים השאירה אמה את אחיה התינוק אצל דודתה. "שאלתי אותה איפה יוסל, והיא רק אמרה: 'שלחתי אותו לדודה'. הבנתי לבד שהוא לא יחזור".

טריסטר מתארת כיצד במשך שנה וחצי הם הסתתרו בתוך בור חפור באדמה, ללא אור, ללא מים, ובפחד תמידי מדפיקה בדלת העץ שמעליהם. "כל חיי אני קמה ב-4:00 לפנות בוקר", היא מספרת. "ככה אמא שלי אמרה – 'תקומי לפני השמש, ותשלימי את מה שגנבו לנו'. לא היה לי בית ספר, לא ילדות, לא דיברתי שלוש שנים. אז אני כל יום משלימה עוד קצת".

 מקור המידע

יום הולדת שמח, מרגריט! (Marguerite Mishkin)

 

יום הולדת שמח, מרגריט! השבוע אנו חוגגים את יום הולדתה של  ניצולת השואה מרגריט מישקין שהייתה ילדה בשואה . אביה של מרגריט, שנולדה בשנת 1941, נרצח  באושוויץ שנה לאחר מכן.

Marguerite Mishkin

מחשש לחייהן של בנותיה, פנתה אמה באומץ למחתרת הבלגית, שעזרה להסתיר את מרגריט  הפעוטה ואת אחותה אנט אצל משפחה קתולית כפרית בשנת 1943. האחיות נותרו במסתור בכפר  עד 1946.

בינתיים, בשנת 1944, אמה של מרגריט נלכדה ונשלחה לאושוויץ, שם  נרצחה ע"י הנאצים .

לאחר המלחמה, מרגריט ואחותה הוצאו מטיפולה של המשפחה הכפרית הבלגית ונשלחו לבית יתומים יהודי בבריסל. משם, שתיהן אומצו על ידי רב משיקגו ואשתו בשנת 1950. מרגריט גדלה בשיקגו, סיימה את לימודיה באוניברסיטת רוזוולט והפכה למורה.

כיום, כשהיא בגמלאות, היא מרבה לדבר על השואה בפני בתי ספר, מכללות וקבוצות קהילתיות.

מקור המידע

https://www.ilholocaustmuseum.org/profiles/marguerite-mishkin/

ממלחמת העולם למלחמת העצמאות: יַשקָה סטָרֶץ, פרטיזן ופלמ"חניק

 

הוא איבד את משפחתו בשואה ונקם בנאצים. בהמשך עלה לארץ, חבר לחטיבת הנגב ופיקד על חיילים שעלו ממרוקו. "חסר סבלנות וחדור רצון להילחם, כפי שהיה כל חייו",

סטרץ נולד ב–1927 בעיר לוצק בחבל ווהלין, שהיתה אז בפולין והיום נמצאת באוקראינה. עוד לפני שהספיק לחגוג בר מצווה התחלף השלטון לסובייטי. לא עברו שנתיים והעיר נכבשה על ידי הצבא הגרמני. ב–1941, בגיל 14, גורש עם משפחתו לגטו. "לתושבים הלא יהודים הובטח פרס תמורת הסגרתו של כל יהודי שיימצא מחוץ לגטו ללא אישור — קילוגרם סוכר או לחלופין שני קילוגרם מלח. זה היה שוויו של יהודי מגטו לוצק", סיפר.

עם חיסול הגטו משפחתו ירדה למחתרת. "במשך ימים היינו בחלל קטן באיזה בניין עם עוד עשרה אנשים. ישבנו שם בזמן שהגרמנים הסתובבו וחיפשו יהודים. לא אכלנו, לא שתינו", סיפר. בהמשך החליט לברוח. אביו ואמו נרצחו על ידי הגרמנים. אחיו הבכור נהרג בניסיון בריחה ליערות.

סטרץ מצא מקלט אצל איכר צ'כי, שהסתיר אותו באסם לצד נער יהודי נוסף — שמוליק שילה, שהתפרסם לימים כשחקן. "חסר סבלנות וחדור רצון להילחם, כפי שהיה כל חייו", כדברי המשפחה, סטרץ הצטרף לפרטיזנים פולנים ממחתרת "ארמיה לודובה" ובהמשך התגייס לצבא האדום. הוא התעצב כשגילה שגם שם קיימת אנטישמיות — הפעם מצד חבריו לנשק — אך שמח על ההזדמנות להילחם. "נלחמתי בנאצים ונקמתי את מות משפחתי", אמר.

ב–1946 עלה לארץ באונייה "אנצו סירני", נשלח לקיבוץ רמת הכובש, התגייס לפלמ"ח ושירת בחטיבת הנגב: מההגנה על צינור המים ליישובי הנגב, עבור בקרבות עם המצרים במסגרת הגדוד השמיני, ועד למבצעים "חורב", "לוט" ו"עובדה". על ההכרזה על הקמת המדינה שמע בחפירות בכפר דרום תחת מתקפה מצרית. סטרץ שירת בסגל הפיקוד של מחלקה מספר שתיים של פלוגה ב' בגדוד השמיני של חטיבת הנגב.

המחלקה הורכבה מעשרות עולים חדשים ממרוקו בפיקודו של בנימין בּוֹדנֶר ("פָּנִי"). "כל חייל אמנם מצויד ברובה, אבל אף אחד מהם לא יודע להפעילו", תיאר את המפגש הראשון עמם. "עמדתי נבוך לרגע, ואז פניתי אליהם בשאלה: האם מישהו מבין או מדבר עברית? היתה דממה מוחלטת", תיאר. מפקד המחלקה אמר לסגל הפיקוד: "ללא שפה משותפת עם החיילים לא נוכל להפעיל את המחלקה, אפילו אם החיילים יידעו להפעיל את הנשק. לכן אני מטיל עליכם את המשימה החשובה — ללמד את החיילים עברית". זאת היתה המשימה הראשונה שבוצעה במקביל להכשרתם כלוחמים.

לסיפור החיים בכתבה של עופר אדרת

הנערה רחל הרצל בצעדת המוות מאושוויץ

 

מאת: שירה קדרי-עובדיה

כשהיא מספרת על ילדותה, מוקפת בבני משפחתה המורחבת, ניצת זיק של חיות בעיניה. היא מספרת על טיולים של שבת לבית סבה וסבתה, ועל המפגש עם בני הדודים שחיו יחד עימה בכפר. בהמשך עברה עם הוריה לעיירה טוקאי, הונגריה , רחוק מהחמולה המשפחתית.

כיום הרצל חיה בבית אבן קריר, בליבו של הרובע היהודי בירושלים. בסלון תלויה מסגרת ובתוכה רקמה עם מימרה ביידיש. "אל לך לשכוח דבר אחד: זה שלמעלה הוא אבא של כל אחד", היא מתרגמת. אלה היו מילותיו האחרונות של אביה, הרב חיים רוזנברג, בפרידתם האחרונה והגורלית, מיד לאחר שהורדו מהקרונות שהובילו אותם לאושוויץ.
זמן קצר לאחר פלישת גרמניה להונגריה באביב 1944, הוטל עוצר על היהודים בטוקאי. רחל הייתה אז בת 15, בת יחידה להוריה. מחלון הבית צפו השלושה במשפחות שהובלו החוצה. בהמשך הגיע גם תורם של רחל והוריה.

כעבור שבוע של סגר במבני הקהילה, הובלו יהודי העיירה לעיירה סמוכה, ומשם אל הקרון שהוביל אותם לאושוויץ. כעבור שנים, תיכנס רחל אל הקרון הניצב ביד ושם. מבחינתה, זהו ניצחון קטן, או דרך להתמודד עם הטראומה.

באושוויץ הגיע רגע פרידה של רחל מהוריה, אותו רגע שמילותיו מונצחות ברקמה התלויה על קיר ביתה. בעוד שמאביה נותרו לה מילים אחרונות, מאמה נותר לרחל רק מבט של אימה. האם יועדה לקבוצת הנשים שנשלחו להשמדה, וגם רחל התכוונה ללכת עימה. אך אחד האסירים שהבחין ברחל, לא אפשר לה ללכת לשם. כדי לשכנע אותה שלא ללכת בעקבות אמה, ניסה להרגיע אותה: "הוא אמר לי ביידיש: לזקנים יותר טוב, הם לא צריכים לעבוד". המחווה הזאת היא שהצילה את חייה. "אבל הדבר האחרון שאמא שלי זכרה ממני הוא שגבר זר מחזיק בי ולא נותן לי ללכת", אומרת רחל.

הזיכרון הזה מכאיב לה ממרחק עשרות השנים שחלפו, אך בזמן אמת הוא נשטף ברצף האירועים המסחררים שהתרגשו עליה בזה אחר זה: המקלחת – האמיתית – שאליה הוכנסו הנשים הצעירות, גילוח השיער, המדים, הבלוק, דרגשי השינה, המסדרים, הצעדה מדי בוקר לעבודה בשדות הירק, של בתי מפקדי המחנה, ובהמשך במתפרה, לצלילי התזמורת.

הימים התערבבו זה בזה, אך בהם בלטו כמה שרחל לא שוכחת עד היום: למשל כאשר הוצאו להורג בתלייה ארבע הנשים האמיצות שהבריחו חומר נפץ ממפעל התחמושת במחנה, בתקווה לפוצץ את מבנה המשרפות. זמן לא רב לאחר מכן, החלו הגרמנים לפנות את המחנה והורו לאסירות לצעוד בדרכים הקפואות.

שבועיים וחצי צעדה רחל בקור המקפיא, במה שזכה בדיעבד לשם צעדת המוות – ניסיונם של הנאצים להוליך את האסירים לתוך אדמת גרמניה, כדי למנוע מבעלות הברית לשחררם. באמצע הדרך, נתקלה סוף-סוף בפנים מוכרות – בת דודתה, שנותרה לבדה מכל משפחתה. לבסוף, הבינה רחל, "אנחנו חופשיים". אז התארגנה עם צעירים וצעירות נוספים אל המסע הארוך הביתה. "זה לקח חודשים", היא אומרת, "לא היה לנו כסף, ולא היו רכבות".

מחוץ לבית

התחנה הראשונה בהונגריה הייתה בודפשט, שם רוכזה רשימה עם שמות הניצולים. שמם של הוריה לא הופיע. התחנה הבאה הייתה בית המשפחה בטוקאי. אך הבית היה מאוכלס. "הגוי שהיה שם לא נתן לי להיכנס", היא אומרת. בבית אחר בעיירה רוכזו ספרי קודש של היהודים שגורשו. שם מצאה רחל את המזכרת היחידה שנותרה לה מהוריה: ספר שהיה שייך לאביה.
רחל עלתה לארץ, נישאה למשה, ניצול שואה אף הוא. היא עבדה כאשת חינוך. כיום היא נעזרת בין השאר בשירותים שמעניקה הקרן לרווחת נפגעי השואה. החיים בירושלים הם מבחינתה מעין סגירת מעגל, על אף שבתחילה נרתעה מהחיים ברובע, והסכימה לכך משום שהיה זה רצונו של משה, שנפטר לפני יותר מ-30 שנה.

על טבח 7 באוקטובר היא אומרת: "לא חשבתי שנעבור דבר כזה". ביום המתקפה, עוד לפני שנודעו לה החדשות, היא מספרת, חלמה על משה. "הוא לא אמר כלום, רק היה מאוד עצוב".
רחל הרצל בת ה-96 איבדה במלחמה את הוריה ואת הקהילה שבה גדלה בהונגריה, ואת נכדתה בפיגוע בירושלים. שורדת אושוויץ חיה גם היום את זוועות השואה, מעבירה אותן לדור הצעיר, ומתארת בצלילות מצמררת את מבט אמה ברגע שהופרדו לעולמים
מקור וקרדיט : שירה קדרי-עובדיה

0