ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 9 בפברואר 2025

הנער תומס גבע תיעד בציורים את מה שעבר במחנות



"איש לא קם לספר את סיפורם של אלו שגדלו במחנות הריכוז. ... הזיכרונות שלפניכם אינם של אדם מפורסם, אלא של אחד מבין אלפים. ... רק תיעדתי את האמת." תומס גבע, מאי 1958
.

תומאס גבע, (1929 - 2024)  (סטפן כהן ) היה ניצול שואה יהודי מגרמניה. הוא שרד את אושוויץ, גרוס-רוזן ובוכנוואלד.

כמעט מיד לאחר השחרור החליט תומס לתעד בציור את מה שעבר במחנות. הוא יצר סדרה של כשמונים רישומים שתיעדו במפורט את חיי היומיום במחנות. הוא צייר את הסדרה בשבועיים, מ-26 במאי עד 5 ביוני 1945. הסדרה מתעדת את קורותיו ואת הדברים שביקש לספר לאביו לימים, כשייפגשו.

תומס הצליח להיפגש פעם אחת עם אמו, שהיתה במחנה הנשים בבירקנאו, למשך שניות ספורות. הוא תכנן בריחה מהמחנה ברכבת משא. במשך ימים למד את הרגלי השמירה על הרכבות. כשאזר עוז, עמד לעלות על רכבת:

פסעתי בצעדים ארוכים, בלתי נראה, לאורך שורת הקרונות. עכשיו – או לעולם לא. שלט היעד הכריז "ברלין".

זה אחר זה התגלגלו הקרונות לדרכם. הם נעו קדימה, מעבר לשרשרת השומרים – אבל אני לא זזתי. נשארתי מאחור.

נשארתי מאחור, תופס ברגע האחרון שאין זו רק שאלה של אומץ כי אם גם של מצפון. תכניתי נועדה לכישלון. אילו יצאה אל הפועל, היו נערכות פעולות תגמול. אם אמא עדיין בחיים, ימצאו אותה. (ע' 112)

לנו, הצעירים, הדרך הטובה ביותר להרחיק את עצמנו אל מחוזות החלום היתה השירה. שרנו כשהיינו כלואים בבלוק, בפעמים הרבות שבהן הוטל עוצר, שרנו בשעת המקלחת השבועית, או מתוך בדידות. השירים היו רבים ומגוונים: מנגינות צועניות, פזמונים קצרים ופשוטים על אהבה, שירי עם מכל רחבי אירופה ומארשים של פרטיזנים. היו שבחרו להם שיר מועדף והיו מפזמים אותו כסוג של "צליל זיהוי", סימן ההיכר שלהם.

אני בחרתי בשיר צרפתי סנטימנטלי, שבו מגלה גבר צעיר לאמו מדוע הצטרף ללגיון הזרים. "לא בגלל שאני רוצח", שר החייל המהורהר, "לא בגלל שאני שודד. לא, זה בגלל אהבת נערה."

בכל פעם שפיזמתי את המנגינה הפרטית שלי השתלטה עלי ההרגשה שלמרות הכל אני עדין בחיים. אחרי שנה שלמה של שהות במחנה ריכוז שמרתי על האני העצמי שלי. אמנם לא יכולתי לראות את פני, אך יכולתי לשמוע את "צליל הזיהוי" שלי. היתה זו ההוכחה לקיומי. (ע' 118-117)

על האסירים והאסירות נאסר להיפגש, והם ניצלו כל הזדמנות לעודד אלה את אלו ולהביע קרבה:

כשחלפנו על פני הגדר היינו אנחנו והנערות זורקים מעליה [משני עברי הגדר, אלה אל אלה] פרחים קמלים – מתנות צנועות אך מעומק הלב. הפרחים נאספו במהלך הפסקת הצהריים, בדקות היקרות שנשארו לאחר בליעת המרק. עודדנו זה את זה בדברי ברכה ונופפנו בכובעינו; הנערות נופפו במטפחות הראש שלהן. (ע' 123)

ב-18 בינואר 1945 נשלח תומס בצעדת מוות למחנה גרוס-רוזן. משם הוצא ברכבת מערבה. בדרך נקלע להפצצה אווירית. רבים מחבריו לרכבת נהרגו ונפצעו. את הדרך לבוכנוולד עשה תומס בין פצועים נאנקים.

בבוכנוולד ישנתי תחילה על הרצפה הקרה והלחה. מאוחר יותר הוקצה לי דרגש: מגש של לוח חשוף שאכסן עשרה אנשים. היה צורך לשכב על הצד, כמו סרדין בקופסה, בלי לזוז. אי אפשר היה להסתובב או לשכב על הגב. רוחב המקום שהוקצה לאדם היה פחות מ-30 סנטימטרים. עם הקימה – הרגע הפחות נעים בחיי האסיר – היו הידיים והרגליים משותקות והגב כאב. במקומות שבהם התחככו הירכיים בלוחות צמחו מורסות עיקשות. (ע' 187)

ב-11 באפריל 1945 שוחרר תומס. עם השחרור היה כחוש וחלש מכדי ללכת. הוא החל בתיעוד החיים במחנות הריכוז על גבי גלויות שמצא במפקדה נטושה ובעזרת צבעים שקיבל מחיילי הצבא האמריקאי .הוא רשם למעלה מ-80 ציורים, מפות ורישומים המתארים את המחנות ואת חיי היום יום של האסירים.

 תומס גבע ז"ל נפטר באוגוסט 2024.

מקור המידע וסיפור החיים המלא (קישור) , יד ושם

יום שבת, 8 בפברואר 2025

 אסתר ממן : הילדה הקטנה שבגיל 6 קיבלה סיכה וטלאי צהוב, שגדלה ביערות עם הפרטיזנים

אסתר ממן מכנסת את כל משפחתה הענפה לצילום משותף. שערה הארוך מתבדר ברוחות הקרירות של הגליל, אבל אסתר לא מתרגשת מהקור. הילדה הקטנה שבגיל 6 קיבלה סיכה וטלאי צהוב, שגדלה ביערות עם הפרטיזנים ושפעם אחר פעם ניצלה בנס מידי הנאצים, יכולה סוף־סוף לנשום לרווחה.

"הלוואי שהנאצי ההוא שפגש אותנו ביער היה רואה אותנו עכשיו", היא מזדקפת בגאווה, מונה את בני המשפחה הענפה שהקימה בארץ. ארבעה ילדים, תשעה נכדים ו־18 נינים, בינתיים. אליהם מתווספים ילדיהם ונכדיהם של אחֶיה ששרדו את השואה. "הנאצי ההוא אמר בקול שאין סיכוי שנשרוד ביער. לא רק שרדנו, הקמנו פה בית ומשפחה לתפארת, ויש לי המון אהבה וגאווה בלב".

יש לה שיער ארוך ובהיר וחיוך נרגש. היא נולדה ביוגוסלביה במאי 1936, בתם השנייה של רבקה (רקיצה) לוי ומרדכי אלקלעי. ארבעה ילדים נולדו למשפחת אלקלעי באירופה, ועוד שניים נוספים בישראל. אסתר גאה לספר שיש לה שני אחים צברים.

גדלתי בגטו וביערות, לא היתה לי ילדות", היא אומרת בטון דיבור נעים. "לא ראיתי בובה או כדור במשך שנים. כשהייתי בת 6, כל היהודים באזור נלקחו ונסעו ברכבת של בהמות אל מחנות הריכוז. שמו אותנו במחנה סגור עם חוט תיל, ישנו על דרגשים, ו־800 איש היו משתמשים בחדר שירותים אחד. קיבלנו ביום מנה אחת של מרק שעועית. לא ירקות ולא פירות.

"הדבר היחיד הסביר שאני זוכרת משם זה שהגרמנים הרשו להורים לקחת את הילדים להתרחץ בים, בליווי חיילים. זהו".

 כעבור כשמונה חודשים במחנה, אסתר הוברחה אל היערות יחד עם הוריה ואחיה הגדול יוסף, והם הצטרפו אל הפרטיזנים. "זו היתה תקופה קשה. היינו פליטים. נדדנו כל הזמן באותם בגדים, בכל מזג אוויר, והגרמנים היו כל הזמן בעקבותינו".

היא זוכרת את הפחד שאחז בה כשבאחת הפעמים הם נתפסו ביער בידי קבוצת נאצים. "הם כיוונו אלינו את הנשק, וכולנו הרמנו ידיים וחיכינו לירייה, אבל פתאום שחררו אותנו. אבא שלי, שהבין גרמנית, סיפר לנו שהוא שמע אותם אומרים שאנחנו גם ככה נראים חלשים ורעבים ושלא נשרוד את היער, ולכן אפשר לשחרר אותנו. זה היה המזל שלנו.

 "במקרה אחר שבו נאלצנו לברוח, שמענו את רעש המטוסים מעל הראש ואת שריקות הכדורים שנורו סביבנו. מצאנו מחסה מתחת לעצים, וניצלנו. זו הסיבה שאני כל כך אוהבת עצים - אני יכולה לחבק אותם, הם נתנו לי חיים".

עולים לישראל

במאי 1945 השמועות על תום המלחמה הגיעו גם ליערות. אסתר ומשפחתה התכנסו בעיר בלגרד שבסרביה וחזרו לסרייבו, שבה גדל אביה. אחרי שלוש שנים וחצי הם החליטו לעלות לפלשתינה.

"הייתי אז כבת 12, עם שני הורים ושלושה אחים. אישרו לנו לעלות על האונייה 'רדניק', אונייה של תיירים, ושם", היא נרגשת, "שם זו היתה אחת הפעמים הראשונות שבהן שיחקתי בכדור. אני לא יכולה לשכוח את הרגעים האלה".

לכתבה המלאה בישראל היום (קרדיט : בת-חן אפשטיין אליאס ) .


האחיות אווה וליאן מינצר  ז"ל

 

 10  ביולי 1936, נולדה בהאג, הולנד, הילדה היהודייה אווה מינצר (Minzer). בפברואר 1944 גורשה לאושוויץ ונרצחה בתא גזים לאחר הסלקציה יחד עם אחותה הצעירה ליאן.

בתמונה: אווה (משמאל), ליאן (מימין)

אווה וליאן נולדו וגדלו בהולנד. לאחר הכיבוש הנאצי במאי 1940 ומתוך חשש לגורלן מסרו הוריהן את הבנות לזוג הולנדי שיטפל ויסתיר אותן תמורת תשלום. אווה היתה בת 8 וליאן בת 6. 

עקב ויכוח אשר פרץ בין בני הזוג ההולנדי, הבעל הזועם גינה את אשתו על שהסכימה להסתיר את שתי הבנות היהודיות והסגיר אותה ואת הבנות לידי הנאצים. אווה וליאן נשלחו למחנה המעבר וסטרבורק ומשם לאושוויץ.

הורי הבנות ואחיהן התינוק שרדו את השואה, אביהן ששרד את התופת נפטר חודשיים לאחר השחרור.

 

 


יום ראשון, 2 בפברואר 2025

ההתכתבות בין ילדות בגטו לודז': "שאיש לא יצעק עלייך יותר 'עצרי, יהודייה'

 


ספר הקדשות שנמצא לאחר מלחמת העולם השנייה ונמסר ליד ושם חושף את המסרים שהעבירו ביניהן ילדות צעירות בגטו בפולין. "אני מאחלת לך שהמלחמה תסתיים ושהטלאי הצהוב יישור מהבגדים שלנו", כתבה רות רושצקי לצילה סלודקביץ'. שתי הילדות נספו בשואה

מקור המידע וקרדיט : יוגב ישראלי ( קישור)

ההתכתבות בין ילדות בגטו לודז': "שאיש לא יצעק עלייך יותר 'עצרי, ...


יום שבת, 1 בפברואר 2025

הדרקונים בעלי הבטן הזהובה של גטו לודז'

 

מאת:

ד״ר אורה נחמה זילברשטיין עשהאל

כשראיתי את אותם פסלים מתכתיים של דרקונים כסופים ובטנם ככדור זהב, על חזית בנין הדור, כמעט ופרחה נשמתי. האם הונצחו הדרקונים במדרחוב פְּיוֹטֶרְקוֹבְסְקָה על ידי פסל אמן לאחר המלחמה? או אולי קדמו לה, משום שידוע בלודז' על קיום דרקונים בעלי בטן זהובה?

בנסיעה אל גטאות, דימויי מוזלמנים, מחנות השמדה, וקברי אחים, איבדתי את הקשר להווה. היינו במקומות בהם מליוני אנשים נקברו בחיים, נורו, נשחטו, נשרפו, עלו בעשן, ומתו במיתות משונות. בין התמונות שצילמנו יש רבות המעוררות פלצות ומדירות שינה. חשבתי שכאשר יהיה בי די כוח נפשי אחזור אל הצילומים. אחפש ואראה אם תמונת הדרקונים שצילמתי על קיר הבית קיימת במאגר תמונותיי. אנסה לברר בין חבריי למסע אם ראו את אותו בנין ואת אותם הפסלים.

אתמול מצאתי את תמונות הדרקונים הללו שלא הרפו ממני.

את סוד הדרקונים בעלי הבטן הזהֻבָּה, גילתה חברתי אסתר לי בלבד.

להמשך סיפור החיים המרתק ( קישור)  אתר יקום-תרבות

הדרקונים בעלי הבטן הזהובה של גטו לודז' - יְקוּם תַּרְבּוּת

 


ילדים בגטו לודז (Lodz)

 

בשנת 1987 התגלה בחנות ספרים משומשים בווינה (Wien) אוסף של כ - 480 שקופיות צבעוניות. התברר שהתצלומים נעשו בגטו לודז' (Lodz) בידי ולטר גנוויין Walter Genewein), אוסטרי שהיה רואה החשבון הראשי במינהלת הגטו, הגוף שהיה אחראי לנעשה בגטו, במיוחד בצד הכלכלי שלו. גנוויין קיבל לידיו מצלמה שהוחרמה מיהודי ונהג לשוטט בגטו בשנת 1942 ולצלם בסרטי צילום צבעוניים, שהיו אז מצרך חדשני ויקר המציאות. מתוקף מעמדו הבכיר יכול היה לקבל אספקה שוטפת של סרטים שכאלה מגרמניה, ממפעל "אי גה פארבן" (I.G. Farbenindustrie AG), יצרן סרטי הצילום של "אגפא" (Agfa).


גנוויין, אזרח נאצי נאמן, ניהל רישום קפדני של הנעשה בגטו ואף כתב יומן בימיו בלודז', אולם בתצלומיו העדיף להתעלם מהצד האמיתי של גטו לודז', מהקשים שבגטאות פולין. לאחר המלחמה שב לאוסטריה, חי בזלצבורג (Salzburg) והמשיך לעסוק בראיית חשבון עד שמת בשיבה טובה. הוא לא סיפר לאיש על השקופיות ולאחר מותו התגלגלו לחנות הספרים המשומשים בווינה.


מאות השקופיות הן עיקרו של הסרט הפולני "Fotoamator" (הצלם), שנעשה ב - 1998 בידי הבמאי דריוש יבלונסקי (Dariusz Jablonski). הקרייין בסרט הוא ד"ר ארנולד מוסטוביץ' (Arnold Mostowicz), מניצולי הגטו

מקור המידע וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגטאות

IDEA - ALMילדים בגטו לודז'.


הילד אלי יעקובוביץ – מונדרי , נשלח מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו


ציור הילד אלי יעקובוביץ - מונדרי (Eli Jakobowic - Madri) מגטו לודז (Lodz).
אלי נולד ב - 1937 בזגייז' (Zgierz). נשלח מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו (Chelmno) ב - 8/9/1942. אימו, מלכה מונדרי - יעקובוביץ, הייתה בגטו לודז', ניצלה ממחנה אושוויץ (Auschwitz),  נפטרה בישראל בשנת 1987. אביו ברח לברית המועצות ונספה שם.

מקור המידע וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגטאות

IDEA - ALM  ציור הילד אלי יעקובוביץ - מונדרי מגטו לודז'. 

הנער תומס גבע תיעד בציורים את מה שעבר במחנות

"איש לא קם לספר את סיפורם של אלו שגדלו במחנות הריכוז. ... הזיכרונות שלפניכם אינם של אדם מפורסם, אלא של אחד מבין אלפים. ... רק תיעדתי את...