"אסור היה לנו להיקשר לילדים"

 

 

לכמה שניות הרכבת הקלה הסתירה לשומרים הנאצים את שדה הראייה • זה היה הרגע שאותו ניצלו מטפלות מעון באמסטרדם כדי להבריח ילדים לחופשי, במבצע מוצלח במיוחד • 800 מהם ניצלו • אינס פלנר, אחת המטפלות: "עד היום לא ברור לי איך הילדים לא בכו"

המועצה היהודית מינתה את וולטר סוסקינד, יהודי שברח להולנד מגרמניה ב־1938, למנהל של מחנה המעבר בתיאטרון. תוך כדי סיכון חייהם, הבריחו סוסקינד, מנהלת מעון הילדים הנרייטה הנריקז פימנטל, וכמה מטפלות ובהן בטי אודקרק (בת 18), סיני קטנברג (בת 19), האחות וירי כהן ואינס פלנר, כ־800 ילדים ממעון הילדים לידיהם של פעילי ארבע מחתרות הולנדיות. אלה העבירו את הילדים למקומות מסתור בערי שדה, שם הוסתרו מהנאצים בחיק משפחות נוצריות עד תום המלחמה. "הרבה חושבים שהנוצרים רק התנערו מהיהודים, אך נתקלתי בעזרה רבה מצד הולנדים וגרמנים - אנשים שלא חשבו פעמיים והצילו עוד ועוד ילדים", משתפת פלנר.

בין השאר, הוסתרו ילדים קטנים בתיקי גב ובפחי חלב והוצאו אל מחוץ לבית הילדים לתוך קרון של הרכבת הקלה, שעברה בכביש שבינו לבין התיאטרון והסתירה לשומרים הגרמנים את הראות. ההברחה תוזמנה כך שהיציאה מדלת בית הילדים הוסתרה על ידי הרכבת, והמבריח היה עולה לתוך הקרון בתחנה הקרובה אל תחנת הרכבת המרכזית. המבריחים סיפרו שהנוסעים ברכבת ואף הנהגים הבחינו במתרחש, אך מעולם לא הסגירו אותם. 

בשיטה אחרת, הצוות היהודי הצליח לשכנע את הגרמנים שהילדים זקוקים לאוורור, והוציאו אותם לטיול מסביב למעון. הילדים היו נספרים ביציאה מהמעון, אך הצוות היהודי היה מוסיף ילד אחד שלא נספר או יותר ומוסר אותו דרך החלון, כאשר הקבוצה היתה חולפת על פניו. אותם ילדים היו מוברחים במהלך הטיול ומועברים לידי אנשי המחתרת. בכל המקרים היה צורך לתקן בהיחבא את הרישומים הקפדניים וכן לביים עם ההורים מסירה של ילד לקראת הגירוש מהתיאטרון

לכתבה המלאה של דניאל רוט-אבנרי

אינס פלנר, אחת המטפלות: "עד היום לא ברור לי איך הילדים לא בכו"

Israel

הפעוטה היהודיה בבלגיה שלא יכלה לעמוד בגעגועים להוריה

 

מאת: Sandra Peterfreund

אבי , אהרון יהודה פטרפרוינד  בתקופת השואה , נער יהודי בלגי, הוא ו-2 אחיו ואחותו הסתתרו אצל משפחה פלמית גויה. אחותו בת השנתיים של אבי ,לא יכלה לעמוד בגעגועים להוריה,  היה בשבת, אבי שהיה האח הבכור לא יכול היה לעמוד בבכי שלה ולקח אותה לבית הוריהם לבקר, הגיעו הגסטאפו לקחו את הוריו ואותה והושמדו בתאי הגזים באושוויץ

בטי פרידמן , בת ה7 ואחיה מתחזים למתים בשנת 1942 בפריז

 

בטי פרידמן שרדה את השואה בעזרתה של העובדת הסוציאלית María Errázuriz. מריה עזרה לבטי בת השבע ואחיה, מרסל, להימלט מבית החולים רוטשילד בפריז, שעליו השתלטו השלטונות הגרמניים, על ידי העמדת פנים שהם מתים.

מקור

 

מריה אראסוריס עוזרת סוציאלית במקצועה, עבדה בבית חולים רוטשילד בפריס. היא נטלה חלק חשוב בפעילויות רשת בית החולים להצלת חיי חולים יהודים שסוכנו על ידי הגרמנים החל מ-1942. הגרמנים הקיפו את בית החולים בגדר תיל, ממש כמו במחנה. כל החולים, ברגע שהבריאו, נשלחו למחנה המעבר דראנסי ומשם נשלחו למחנות להשמדה.

קלר היימן, עוזרת סוציאלית יהודית הייתה הרוח החיה מאחורי רשת ההצלה. ברשת, נמצאו גם רופאים ואנשי כנסיה כמו האב מנארדה . הם היו אחראים לספק מסמכים מזוייפים ולהסתיר את הפליטים במוסדות נוצרים או במשפחות מאמצות.

ב 16 ליולי 1942 לפנות בוקר, בטי פרידמן, בת 8, נעצרה יחד עם אמה ואחיה הקטן מרסל שהייה בן 4 ונשלחו לול דיב. האם חלתה בגרדת וגם מרסל נדבק במחלה. לפי הנחיות אמה, בטי נדבקה לאחיה ונדבקה אף היא מגרדת. כך, שלושתם נשלחו מול דיב לבית החולים רוטשילד. הילדים היו באגף לחולים המדבקים. הם יכלו לבקר את אימם מדי פעם עד שיום אחד, הם מצאו את המיטה ריקה. האם הבריאה ונשלחה לדרנסי ומשם לאושוויץ, שם נרצחה. "דודה קלר" ו"דודה מריה" ארגנו את בריחתם של הילדים, בטי ומרסל, ושלחו אותם לטירה בשם מולינה עד השחרור. גם לאחר השחרור, הן המשיכו לטפל בילדים.

גם שני ילדים יהודים אחרים, ג'אן ומרסל פרידמן חבים תודה למריה. לאחר המלחמה, כשהיו בני 1 ו 4, היא נתנה את הילדים למשפחת אלקובי לאימוץ, כיוון שהוריהם נרצחו במחנות. הם שמרו על קשר עם מריה עד לחזרתה לצ'ילה בשנת 1960. מריה קיבלה את 'אות הלגיון' בשביל תרומתה להצלת חיים רבים.

8 ביוני 1972 נפטרה

יהי זכרה ברוך

ב-27 אוקטובר 2005, הכיר יד ושם במריה אראסוריס, המנוחה, כחסידת אומות עולם.

ביילה גריפל הצליחה רק להציל את בתה הקטנה

 

ככל שהרדיפות האנטישמיות של הנאצים החמירו, ביילה גריפל הייתה נחושה להוציא את בתה, הרטה, מווינה. היא הצליחה. הרטה הגיעה לארצות הברית בסוף 1940.

בספטמבר 1942 גורשה ביילה ונרצחה ע"י הנאצים במרכז ההרג מאלי טרוסטינטס.

As Nazi antisemitic persecutions worsened, Beila Griffel was determined to get her daughter, Herta, out of Vienna. She succeeded. Herta arrived in the United States in late 1940. In September 1942, Beila was deported and died at the Maly Trostinets killing center.

Source and credit :

https://twitter.com/HolocaustMuseum/status/1703394918209655005

טנצר חנה – מאושוויץ לבה"ד 7 ובחזרה לאושוויץ עם צה"ל

 

חנה טנצר נולדה בפולין, בעיירה סטרחוביצה בשנת ,1930  למשפחה ציונית – מסורתית, בבית ספוג אהבה, כבוד ושמחת חיים.

• עם פרוץ המלחמה, החלו להתנכל ליהודים וחנה ומשפחתה (הוריה ואחותה) גורשו לגטו.
• מהגטו נשלחה המשפחה למחנה עבודה, שם נפטר אביה וחנה עם אמה ואחותה נשלחו לאושוויץ.
• באחת הסלקציות של מנגלה, חנה ואמה הופרדו מהאחות, נלקחו לתא גזים, שם פיזרו עליהם אבקה לבנה, נעלו את דלת הברזל וכך הן נשארו 24 שעות וחיכו למוות – אך זה מיאן להגיע.
• עד היום חנה למעשה לא יודעת מה השתבש ולמה היא זכתה בחיים.
• המספר של חנה באושוויץ היה 14319 )סכום הספרות 18 – בגימטריה "חי"( והיא מאמינה שאולי זה מה שהציל אותה.

אמה של חנה נפטרה באושוויץ ומה עלה בגורל אחותה היא לא יודעת עד היום.

• חנה השתחררה מאושוויץ כילדה בודדה, חזרה לעיר הולדתה אך לא מצאה איש ממשפחתה.
• חנה עלתה ארצה עם קבוצה של עליית הנוער ונקלטה בבית הספר החקלאי עיינות.

חנה בצה"ל

• חנה התגייסה לצה"ל בשנת 1951 ואחרי סיום הטירונות וקורס פקידות הוצבה כפקידה ראשית בבה"ד 7   

• זיכרונותיה מבה"ד 7 – דוד חבקין מפקד הבסיס, ישראל ויינשינקר הרס"ר, המדריכים היו – מונטי ורינה הררי, איציק וייס, דוד דגני, פפי, זיגי, שרונה השלישה ואחרים.

• כפקידה ראשית היא גרה במגורי קצינים. כל מוצאי שבת נערכו ריקודים ברחבה שמאחורי השקם והיא מציינת שהבסיס היה לה למעשה לבית.

• קוריוז נוסף – קזבלן האמיתי (לא יהורם גאון) שירת באותה תקופה בבה"ד 7 כסניטר.

• לאחר תקופה בבה"ד 7 חנה נשלחה לבה"ד 1 כסמלת  מבצעים ושם שירתה עד לשחרורה

חנה האזרחית

• עם שחרורה מצה"ל חנה התחילה לעבוד בחברת "עמידר", שם התקדמה לתפקידים בכירים במשך 40 שנה.
• עם יציאתה לגמלאות, חנה קשרה שנית את גורלה עם צה"ל והחלה ללוות משלחות למסעות בפולין  כ"אשת עדות", בשלב ראשון קבוצות  תלמידים ובהמשך קבוצות של "עדים במדים".
• חנה מתגוררת כיום בדירה מטופחת במרכז ת"א וקירות

ביתה מכוסים בעשרות תמונות ומזכרות ממסעותיה בפולין.

• לחנה שני "נכדים" מאומצים – טייס בחיל האוויר ובת של קצינה בשם רעות.

• אנשי הצבא משמשים לה כמשפחה אוהבת ודואגת.

 המפגש בין חנה לבין  אל"מ יוסי מורגנשטרן

• חנה התלוותה כ"אשת עדות" למשלחת של "עדים במדים" ביוני ,2011 שבה השתתף יוסי מורגנשטרן כמפקד צוות.

• באופן טבעי נוצר ביניהם "קליק" מיידי – חנה  כניצולת שואה וכמי ששירתה בבה"ד 7 ויוסי כיליד פולין, בן לניצולי שואה וכמי שהיה מפקד בה"ד 7 ובעת סיפורה המדהים כיצד נצלה מתא הגזים, ליד  שרידי המשרפות במחנה "בירקנאו" אל"מ יוסי מורגנשטרן  מאוד התרגש, הוריד את סמל חיל הקשר שענד והעניק אותו לחנה במעמד ייחודי ומרגש זה, בנוכחות כל חברי המשלחת.

 מקור וקרדיט

מקור וקרדיט , עמותת חיל הקשר

חנה שכטר , בת 13 במנזר ובבורות חשוכים בבלגיה

 

 

מאת: Aviva She

חמותי בת ה 94 , סיפרה על הסתרתה אצל משפחה נוצרית תמורת תכשיטים וכסף..

חנה טנצר

לאחר נישואיה, חנה שכטר

 

בהיותה בת 13 ואחותה הצעירה בת ה 9 הוסתרו בבלגיה אצל משפחה גויה עד שנגמר הכסף ונשלחו לגורלם...

הוריהם נתפסו נשלחו אין תיעוד לאן.. או נרצחו מייד

הן נלקחו תחילה לבית יתומים בבלגיה במנזר, שם ניסו הנזירות להמיר את דתם, חמותי שזכרה את המשפט שאביה אמר לה לפני ששלחו אותן למסתור היה: "אל תשכחי שאת יהודייה ".

הנזירות שכנעו אותן שעדיף שיתנהגו כנוצריות וילמדו את מנהגי הנצרות כולל להצטלב לפני ישו, חמותי סיפרה שפשוט היא התעלפה.

לאחר שהנזירות אחרי זמן מה פחדו שיתפסו שוב שלחו אותן לדרכן.. אך הפעם המחתרת התנגדות הבלגית, דאגה להעביר אותן לאחוזה של מי שהיתה עשירה אך עקב הבעיות הכלכליות של אותן זמנים, שוב תמורת כסף ששולם לה ע"י חברת המחתרת הבלגית,

עד שימשהו הלשין על קבוצת הילדים היהודיים המסתתרים בבית, שילח את הילדים לגורלם.

 חמותי מספרת שהתחבאו בתוך בורות חשוכים כאשר מידי פעם מזדמן להם שאריות אוכל.. ככה נדדו עד סוף המלחמה.

בשנת 1950 עלתה לישראל.

 

תאחלו יום הולדת שמח לסנטורית האיטלקיה היהודיה ליליאנה סגרא, בוגרת אושוויץ בגיל 14

 

10 בספטמבר 1930 | יהודייה איטלקית, ליליאנה סגרא, נולדה במילאנו. בינואר 1944 גורשה לאושוויץ עם אביה אלברטו שנרצח ע"י הנאצים במחנה אושוויץ באפריל 1944. ליליאנה ניצלה. היום היא סנטורית לכל החיים באיטליה וחוגגת 93.

 מקור

  

 כילידת מילאנו למשפחה יהודית, ליליאנה סגרא התגוררה עם אביה אלברטו, והוריו (סביה) ג'וזף סגרא ואולגה לבית לאובי. אמה, לוסיה פוליג'ינו, נפטרה כאשר לליליאנה טרם מלאה שנה אחת. משפחתה הייתה חילונית. כדי להתקבל לבית הספר הקתולי, היא הוטבלה לנצרות. על זהותה היהודית היא למדה רק ב-1938, בעקבות יישום חוקי הגזע באיטליה, שבעקבותיהם היא גורשה מבית הספר.

בעקבות התעצמות גלי הרדיפות אחר היהודים באיטליה, אביה של סגרא החביא אותה  בבית חבריו באמצעות מסמכים מזויפים. ב-10 בדצמבר 1943, בגיל שלוש עשרה, ליליאנה סגרא ניסתה להימלט יחד עם אביה ושני בני דודיה לשווייץ, אך ארבעתם נדחו על ידי הרשויות השווייצרית. למחרת, היא נעצרה על ידי פשיסטים בסלווטה די ויג'ו שבנפת וארזה. לאחר שישה ימי שהיה בכלא בווארזה, היא נשלחה לקומו ולבסוף למילאנו, שם הייתה עצורה למשך 40 ימים.

 

ב-30 בינואר 1944 נשלחה ליליאנה סגרא מרציף 21 של תחנת הרכבת המרכזית של מילאנו אל מחנה הריכוז אושוויץ, אליו הגיעה לאחר שבעה ימי מסע. היא הופרדה מיידית מאביה אלברטו והייתה זו הפעם האחרונה שראתה אותו בחיים. אלברטו סגרא נרצח ב-27 באפריל 1944. ב-18 במאי 1944 נעצרו סביה, ג'וזף ואולגה באינבריג'ו (Inverigo), אשר בפרובינציה של קומו, וגורשו לאחר מספר שבועות למחנה אושוויץ, בו הם נרצחו עם הגעתם, ב-30 ביוני.

 

במהלך הסלקציה שעברה ליליאנה, היא קועקעה עם המספר הסידורי 75190. היא סופחה לעבודת כפייה באיגוד תחמושת המפעל, אשר היה שייך לסימנס, במשך שנה אחת. במהלך שהותה היא עברה שלוש סלקציות נוספות. בסוף ינואר 1945, לאחר פינוי המחנה, היא שרדה את צעדת המוות לכיוון גרמניה.

 

ליליאנה סגרא שוחררה על ידי הצבא האדום ב-1 במאי 1945 ממחנה הריכוז מלכוב, שהיה מסונף למחנה הריכוז ראוונסבריק, גרמניה. מתוך 776 ילדים איטלקיים שגורשו למחנה הריכוז אושוויץ בגיל 14 או פחות, רק 35 שרדו. ביניהם הייתה ליליאנה..

 לאחר השואה ליליאנה סגרא עברה לגור במארקה  באיטליה בו היא חיה עם סביה מצד אמה, שהיו השורדים האחרונים מכל בני משפחתה. ב-1948 פגשה ליליאנה את אלפרדו בליי פאצ'ינו, קתולי אשר שב אף הוא ממחנות הריכוז הנאציים אליהם גורש בגלל התנגדות לרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. הזוג נישא בשנת 1951 ונולדו להם שלושה ילדים.

 רק בראשית שנת 1990 החליטה סגרא להפסיק את השתיקה לגבי חוויותיה: היא החלה להופיע בבתי ספר, באסיפות ובכנסים ולספר לאנשים צעירים אודות חייה. היא החליטה לדבר גם בשם מיליוני הנספים והשורדים שאין באפשרותם לדבר. בשנת 1997, היא הייתה בין העדים של הסרט הדוקומנטרי Memoria, הציג את ברלין, פסטיבל הסרטים הבינלאומי.

  ב-19 בינואר 2018, במלוא 80 שנה לחוקי הגזע האיטלקיים, נשיא איטליה, סרג'ו מטרלה העניק לליליאן סגרא את התואר "סנטורית לכל החיים", על בסיס הפקודה ה-51 של החוק האיטלקי, בעבור תרומה בעל ערך רב לחברה.

 

ליליאן סגרא היא האשה הרביעית הנושאת בתפקיד זה, לאחר קאמילה רברה, ריטה לוי מונטלצ'יני ואלנה קטנאו.

 

 מקור