ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 5 בפברואר 2023

"חודשים לא יכולתי להתקרב לחלון": סיפורה של הרופאה פרופ' רנה גיל, בת 6 בתקופת השואה

 


בגיל 90, פרופ' רנה גיל מנהלת ביד רמה את המחלקה להנשמה כרונית של תינוקות במרכז הרפואי הרצוג – ולא מתכוונת לנוח:

"ברגע שאני פותחת את דלת בית החולים – אני מתחילה לחיות. אני מגיעה פעמיים־שלוש בשבוע, בשאר הזמן אני בכוננות. יש לי קושי ללכת, אבל אני בקשר עם המחלקה כל הזמן.

 במלחמת העולם השנייה שרדתי דברים שאי־אפשר לספר, וזה חלק מהעניין. אני חושבת שאדם צריך לעשות את מה שהוא באמת אוהב. אם אדם רוצה ומסוגל לעבוד, אני לא רואה שום סיבה שיפסיק.

יש רופאות צעירות ממני שאני אומרת להן, 'בואו תחליפו אותי', אבל הן רק רוצות לנסוע לחו"ל. אני לא מבינה את זה. אם רק אוכל להמשיך בדיוק כמו עכשיו – דייני. אני נהנית מכל רגע".

גנטיקה משובחת, טראומה בעבר ואורח חיים פעיל: הכירו את הסופר-אייג'רס, האנשים שהצליחו להאט את הזקנה

מקור וקרדיט :  שרית רוזנבלום https://bit.ly/3He39Xw

פרופ'  רנה גיל שהיא למעשה הרופאה הבכירה הפעילה המבוגרת ביותר בישראל. "הייתי בדיוק בת שש כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 39'", סיפרה ל"ידיעות ירושלים". "אבא שלי הצליח לעבור את הגבול לרומניה כי הפולנים פתחו את הגבול לשלושה ימים. אני ואמא שלי נשארנו בפולין תחת השלטון הגרמני.

"את האקציה הראשונה שרדנו, ובאקציה השנייה כבר הייתי אצל סבתא שלי, עם אמא שלי, דודה שלי ובת דודתי, שקטנה ממני בארבע שנים. זכרנו שבבית הסמוך יש תקרה כפולה שיכולה לשמש כמחבוא, אז דוד שלי לקח אותנו לשם והגברת הפולנייה החביאה אותנו בעליית הגג, ושם בילינו שלושה ימים.

"לאחר מכן הלכנו בלילה מושלג שלושה קילומטרים לעיירת נופש אחרת ליד קרקוב, שם החביאו אותנו שתי נוצריות מבוגרות אדוקות, שברגע של חולשה הסכימו לקבל אותנו. נכנסנו לחדרון בעליית הגג שלהן בבית הנופש: סבתא שלי, דודה אלה, אמא שלי, אני, בת דודתי פושק'ה ובת דודתי אסתר. הנוצריות לא תיארו לעצמן ש'ייתקעו איתנו' 22 חודשים. צריך להבין את גודל הסכנה: הן גרו בעיירה קטנה שבה כולם מכירים היטב, ופתאום במקום לקנות כיכר לחם אחת הן קונות שלוש. כל רגע גם קיימת הסכנה שמישהו ישים לב וילשין. אז פעם בשבוע-שבועיים הן היו נוסעות לקרקוב הסמוכה כדי לקנות אוכל וכדי לפנות את הדליים המלאים ביציאות".

החיים בעליית גג

"התחבאנו אומנם בחדר קטן בעליית הגג, אבל עליית הגג עצמה היתה גדולה. לא היה לנו אור של ממש, רק פסים קטנים ודקים של קרניים נכנסו מהחרכים, הכל חצי חשוך. הפולנים באותה תקופה היו שומרים כל דבר, אפילו עיתונים. אז פורסמו בעיתונים היומיים סיפורי מתח בהמשכים. ישבתי עם העיתונים הללו, סידרתי אותם לפי הסדר וקראתי ברצף. מצאתי שם גם את כרכי הספר 'האסופית' מתורגם לפולנית. אני מכירה את הספרים הללו בעל פה עד עצם היום הזה כיוון שקראתי אותם שוב ושוב. כשהפולנייה היתה נוסעת לקרקוב לקנות אוכל, היא היתה מביאה איתה את העיתונים החדשים או איזה ספר, ועבורי זה היה ממש יום חג.

החברה היחידה שלנו היו העכברים, שבאו לאכול לנו את הלחם. במשך היום לא נתנו להם להתקרב, אבל במשך הלילה הנשים היו תולות את הלחם על חוט כדי למנוע מהם להגיע אליו. חוץ מזה, לימדו אותי במחבוא לימודים פולניים ואת לוח הכפל. למעשה מי שהצילו אותנו היו האמהות. הן ניסו ככל האפשר להיאחז בחיים, ולו רק בשביל שהילדים ישרדו. אמא שלי היתה מקימה אותי ואת בנות דודתי בבוקר כדי לצחצח שיניים ולהתלבש ואחר כך גם לקרוא וללמוד. הוטלה עלי האחריות לעשות לבנות דודתי הקטנות 'בית ספר' וללמד אותן. איך אפשר לתאר שבשנת 41', כשכל אירופה כבושה וכשנראה שאין שום סיכוי שזה ייגמר אי פעם – היה להן הכוח הנפשי־הרוחני להמשיך לחיות ולהתאמץ לדאוג שאנחנו נקום בבוקר ונתעסק במשהו שיסיח את דעתנו מהנעשה סביבנו כדי להציל אותנו גם מדיכאון טוטאלי. מדובר גם בכוח האמונה בחיים – שנשרוד, אחרת מה היה הטעם להשקיע בחינוך ובהשכלה? החיוביות הזאת וכוח ההישרדות הזה – הכל היה בזכות הנשים הללו. זה כוח הגבורה האמיתי. במצב כזה שאין שום סיכוי ותחת סכנה גדולה הן שמרו על גחלת החיים".

הזיוף הגורלי

"אמא שלי היתה בלונדינית, ובשלב כלשהו החליטה לנסות את מזלה כדי להשיג מסמכים מזויפים אריים. אז אמא שלי ואני נסענו לוורשה לנסות להסתדר שם. אמא שלי אימצה לעצמה זהות של אלמנת קצין פולני 'שחור', שהיתה עבורה אליבי לבתה ה'שחורה'. הגענו לשם בפסח 43', בדיוק במרד גטו ורשה. היינו שם שישה שבועות, וזאת התקופה הכי קשה שלי מהמלחמה.

"היא השאירה אותי בחדר בבית מלון והזהירה אותי שאסור לי לצאת או לדבר עם אף אחד. במהלך היום היא ניסתה לסדר את עניין זיוף המסמכים עבורנו, לחפש עבודה כעוזרת בית ולחפש מקום לגור בו. הייתי יושבת לבדי בחדר במשך שש-שבע שעות בלי לדעת מה קורה בחוץ ועם חשש קיומי לגורלי אם אמא לא תחזור. היה בחדר שעון מטוטלת שנע מצד לצד וספר את השניות כמו בסרט אימה. עד היום אם אני נכנסת לבית ויש בו שעון מטוטלת אני בורחת. זה היה פשוט נורא.

להמשך הכתבה של אלינור פבריקר

התינוקת היהודיה אניטה מוסתרת אצל משפחה קתולית

 

 

"גברת יקרה, בבקשה תהי לה אמא ותני לה את חום ואהבה ."

 בפברואר 1943 התקשרו סאלק ועדה קונסטלר בהסכם עם סופיה זנדלר להצלת בתם בת שלושה חודשים, אניטה.

בני הזוג נישאו רק יומיים לפני הפלישה הגרמנית לפולין. עד שאניטה נולדה ב-1942, נאלצו בני הזוג לעבור לגור בגטו קרקוב. כיהודים, הם ידעו שבתם נמצאת בסיכון ורצו נואשות למצוא לה מחסה. שבועות ספורים לפני שה-SS והמשטרה רצחו 2,000 יהודים וגירשו אחרים, הבריחו בני הזוג את אניטה התינוקת מהגטו. הם הסתירו אותה אצל זוג קתולי שהיו להם שלושה ילדים משלהם.

בכמה וכמה מכתבים אותם כתבה האם עדה היו הנחיות לסופיה זנדלר הנוצריה כיצד לטפל בתינוקת שלה. היא ביקשה מסופיה לגרד גזר כדי להכין מיץ לאניטה התינוקת. עדה הציעה  לתת  לה מוצץ טבול בסוכר כשאניטה בוכה. היא שלחה "נשיקות לתינוקת האהובה" וכתבה לסופיה "מתחננת אליך כאמא" שתטפל בפעוטה שלה.

סאלק ועדה צדקו כשחששו שמשפחתם בסכנה. האב סאלק נרצח ע"י הנאצים במחנה מאוטהאוזן. האם אדה שרדה שני מחנות עבודה והשמדה באושוויץ ובברגן בלזן, שם שוחררה באפריל 1945. האם עדה והילדה אניטה התאחדו  בסוף והתגוררו במחנה עקורים בגרמניה סמוך לגבול צ'כוסלובקיה עד 1949. הן היגרו לארצות הברית.

מקור

:בצילום הפתיחה 

 התינוקת אניטה עם סופיה זנדלר הנוצריה שהסתירה אותה וגידלה אותה

בצילום למטה : 

האם עדה 




 


הילד אריה קורצוויל בורח עם משפחתו בסירת דייגים מדנמרק לשוודיה

 

קיים תיעוד שלפיו המלך כריסטיאן העשירי התריע בפני שר בממשלתו, שהיה בקשרים עם הגרמנים, כי אם הגרמנים יחייבו את היהודים בארצו לשאת טלאי צהוב, הוא עצמו יישא על בגדיו טלאי זה. עמדה זו של המלך היא הבסיס לסיפור נשיאת הטלאי ולכן אין מדובר במיתוס מפוברק.

החוויות שאני ויתר הניצולים עברנו שוללות חלק מהתיאוריות המועלות על ידי חוקרים בני זמננו שאפילו לא נולדו בעת האירועים. הטענה כאילו לא היתה כוונה גרמנית אמיתית לבצע אקציה ליהודי דנמרק נשללת לא רק על ידי מה שחווינו, אלא על ידי מסמכים רבים שהתגלו בארכיב הרייך ובמשרד החוץ הגרמני. היסטוריונית השואה ד"ר לני יחיל פירסמה ספר בנושא עם עדויות ומסמכים.

גם הסופר ואיש הרוח הדני אגה ברטלסן, שהקים את אחד מתאי המחתרת, כתב ספר עדות מכלי ראשון שבו מפורטים האירועים של היחלצותו של העם הדני, על כל שדרות האוכלוסייה, שנרתמו באופן ספונטני למבצע הצלה מרשים. קיים מסמך חתום על־ידי הנס הדטופט, שהיה ראש המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שמאשר כי הנספח הימי הגרמני, גיאורג דוקוויץ, הוא זה שגילה לו על התוכנית הגרמנית והזהירו מיציאתה לפועל של תוכנית מעשית לבצע שואה ליהודי דנמרק (על פעולתו זו קיבל אות חסיד אומות העולם).

הטענה שכאילו הגרמנים איפשרו ליהודים לצלוח את מצר אורסונד לשוודיה מקוממת. אני ומשפחתי ניסינו כמה פעמים להפליג עם סירת דייגים לשוודיה ונאלצנו לחזור ולהסתתר בגלל פטרולים גרמניים. השיט בעת הבריחה היה אטי. בשל פטרול הגרמנים היה צורך ליצור תחושה שמדובר בהפלגה לשם דיג.

אני ומשפחתי, שאף התפצלה בעת הבריחה מהבית, קיבלנו סיוע רב מאזרחים דנים שכלל לא הכרנו. המחתרת הדנית, שאף היא היתה התארגנות אזרחית ספונטנית, באה בדברים עם דייגים שניאותו להבריח יהודים, תוך סיכון עצמי רב, תמורת סכום קבוע שסוכם עמם. לצורך מבצע ההצלה אזרחים דנים רבים, והמלך כריסטיאן העשירי בעצמו, תרמו כספים רבים. על כל זאת אני חב את חיי לעם הדני.

פרופ' (בדימוס) אריה קורצוויל,
בצלאל — אקדמיה לאמנות

מקור

 


שבח וייס ז"ל , ילד בן 6 , מסתתר בקיר כפול אצל שכנתו האוקראינית

 

שבח וייס נולד ב-5 ביולי 1935 בבוריסלב שבפולין (היום במחוז לבוב של אוקראינה). שרד עם בני משפחתו את השואה, כאשר הוחבאו על ידי שתי נשים, אוקראינית ופולנייה. בני משפחתו (הוריו, אחיו הגדול אהרון, אחותו מילה ובן משפחה נוסף) מצאו מסתור בבית שכנתם האוקראינית יוליה מטצ'שין, ובמהלך האקציות הסתתרו בקיר כפול במחסן שבחצר ביתם. מאוחר יותר עברו למחבוא שהוקם במרתף מתחת לרצפה של גן ילדים שהיה סמוך לביתם, בעזרת שכנה אחרת, פולנייה, מריה פוטז'נה, שם שהו עד לשחרור העיר באוגוסט 1944 על ידי הצבא האדום. שתי השכנות, שסירבו להסגיר את המשפחה ודאגו לצרכיהם תוך סיכון חייהן, קיבלו כעבור שנים הכרה כחסידות אומות עולם.

וייס סיפר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" בשנת 2000 על המשפחה הפולנית שהצילה אותו ואת בני משפחתו בשואה. "בלילה הראשון הוסתרנו מתחת למיטותיהם של מיכאל ומריה בחדר השינה", הוא אמר. "בלילות הבאים הוסתרנו בדיר, ברפת ובאורווה לסירוגין, בין ובתוך האבוסים. באחד הימים הוסתרנו בגורן, עמוק בתוך הקש, כשלפתע הגיעו אנשי הגסטאפו ביחד עם משתפי-פעולה אוקראינים. הם עלו על הגורן, דרכו עליה וחיטטו בתוך הקש עם קלשונים ועם כידוני הרובים – וכל זאת לעיני בני המשפחה שהסתירה אותנו. למרות סכנת המוות הוודאית לבני המשפחה הטובה הזאת, לו היו מוצאים אותנו מסתתרים מתחת לערימות הקש – איש מהם לא פצה פה ולא הסגיר אותנו".

וייס המשיך לספר כי "לאחר מכן הוסתרנו בתוך בית-תפילה זעיר שנבנה סמוך לחוות המשפחה, כמנהג הנוצרים האדוקים. שם הסתתרנו אמי, אחותי ואני, על רצפת בטון, מתחת לזרועותיו הפרושות של הצלוב, כשאני ואחותי כרוכים סביב אמא. אני זוכר עד היום את הלטאות שטיפסו על קירות בית-התפילה. לבי התמלא קנאה ביצורים החופשיים הללו. נשאתי תפילה חרישית: מי יתן ואהיה ללטאה".

עלה לארץ ישראל ב-1947 במסגרת עליית הנוער ונשלח ללמוד בכפר הילדים והנוער ויצו קנדה הדסים. הוריו עלו ארצה כמה שנים אחריו. לאחר שירותו הצבאי החל ללמוד מדע המדינה באוניברסיטה העברית והשלים תואר ראשון ושני ב-1961. בשלב זה החליט "ללמוד מקצוע" וללמוד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב..

כסטודנט, עבד וייס כחידונאי, בין היתר בקול ישראל. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים את לימודיו לתואר שני בלימודי השלטון המקומי ולתואר דוקטור במדע המדינה. וייס, פרופסור למדע המדינה, הרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה וחקר את מערכת השלטון בישראל, ברמה המקומית והארצית.

מקור 1

מקור 2

יום ראשון, 29 בינואר 2023

נפטר אל"מ ( מיל' ) טוביה רביב ז"ל :הילד מהשואה שהפך להיות אחד ממפקדי חטיבות השריון הנועזים במלחמת יום הכיפורים

 

 

אל"מ (מיל') טוביה רביב 21- באוגוסט 1934 – 24 בינואר 2023, יהי זכרו ברוך !!


רביב נולד בעיר סובוטיצה שבצפון סרביה (אז ביוגוסלביה) בשנת 1934, ובגיל 4 התייתם מאביו. בתקופת השואה התחבא בזהות בדויה אצל משפחה נוצרית בכפר הונגרי.

 

בדצמבר 1948 עלה לישראל. הצטרף עם עליית הנוער לקיבוץ הזורע ובהמשך התיישב במושב רשפון. במרץ 1952 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון, היה לוחם וקצין בגדוד 82 של חטיבה 7. לאחר שחרורו שירת במילואים בגדוד 277 של חטיבה 27 (שהפך מאוחר יותר להיות גדוד 268 בחטיבה 670). במלחמת סיני נפצע באורח אנוש.

לאחר המלחמה גויס מחדש לשירות קבע ושירת כראש לשכת מפקד גייסות השריון, חיים בר לב, מפקד פלוגת טנקים בגדוד 52, מפקד קורס מפקדי טנקים, ראש לשכת ראש אג"ם במטכ"ל, מפקד גדוד 268 במלחמת ששת הימים שלחם עם אוגדת הפלדה בגזרת רצועת עזה וסיני.

 

בפעולת כראמה פיקד על גדוד 268 שהיה חלק מצוות הקרב של חטיבת הצנחנים 80, בפיקוד רפאל איתן. הכוח עליו פיקד בפעולה פעל באזור גשר דמיה, הסתבך בשקיעת כלים בנתיב ההתקדמות, היה נתון תחת אש במשך שעות רבות וסבל אבידות.

ב-1970 מונה לסגן מפקד חטיבה 401, ב-1971 קודם לדרגת אלוף-משנה ומונה להקים את חטיבה 600, עמה נלחם במלחמת יום הכיפורים. החטיבה פעלה תחת אוגדה 143 בפיקוד אריאל שרון. החטיבה נטלה חלק בקרבות באזור החווה הסינית; הן בתחילת המלחמה בקרבות באזור רכס "חמדיה" והן בזמן מבצע אבירי לב וספגה אבידות כבדות.


לאחר המלחמה שיקם את החטיבה, וב-1974 מונה למדריך בתחום השריון במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. בשנים 1975 עד 1978 שירת כנספח צבאי בטורקיה. השתחרר משירות הקבע ב-1979.

בשנות ה-90 שימש רביב כראש משלחת הסוכנות היהודית להונגריה וליוגוסלביה והיה לו תפקיד מרכזי בחילוצם של יהודי יוגוסלביה בזמן מלחמת האזרחים שהתרחשה בה. הוא פרסם ספר בשם: "היוגוסלבים האחרונים" שמתעד את מבצע החילוץ.



מקורות :

 טוביה רביב – ויקיפדיה

 

אילן כפיר. דני דור בנתיבי האש: חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד,2018

 

אלוף משנה טוביה רביב – מודיעין ניוז

אל"מ (מיל.) טוביה רביב בראיון עם נתנאל סמריק מספר על איבוד 1

 



יום שישי, 27 בינואר 2023

 


ניצולת השואה מלכה זקן, בת 91 מתל אביב. נולדה ביוון ב-1928, והייתה בת 12 כשגורשה למחנה ההשמדה אושוויץ. במחנה העבידו אותה בקיפול בגדים של יהודים אחרים שנרצחו בתאי הגזים. היא סיפרה שכאשר הזיכרונות מציפים אותה, היא מתנחמת בבובות שמזכירות לה את אמה, שנרצחה באושוויץ

 צילום  AFP

מקור  וקרדיט

ראו גם : סיפורה של מלכה זקן ביוטיוב (קישור)

חסיה ורדי , בת 10 , בורחת מהנאצים , מסתתרת בבונקר ביער

 

חסיה ורדי נולדה בשנת 1932 בסטוצ'ק ונגרובסקי בפולין, בת יחידה ליעקב ורבקה. עם פרוץ המלחמה נשרפו חלק מהבתים בסטוצ'ק וליישוב הגיעו פליטים. חסיה, הוריה ועוד יותר מעשרה קרובים עברו להתגורר בבית סבתה חוה. עם כניסת הגרמנים לעיירה בספטמבר 1939 נאסר על היהודים ללמוד, אך ביזמת ההורים למדו הילדים בקבוצות עם מורות פליטות שהגיעו מוורשה.

באפריל 1942 נשלח האב יעקב לעבודה וככל הנראה נרצח מאוחר יותר בטרבלינקה. בספטמבר 1942 גורשו יהודי העיירה לטרבלינקה. בעת האקצייה הסתתרה חסיה בבונקר שחפרו בבית קרובות משפחה. לאחר מכן ברחה ליער עם קבוצת נשים וילדים, בהם אמה וסבתה. בימים ביקשה אוכל בכפרים ובלילות לנה ביער. סבתה של חסיה לימדה אותה לסרוג, והיא סרגה אצל הכפריים הפולניים למחייתן.

מדי פעם יצאה הסבתא להביא אוכל מכפריים שהכירוה. בנובמבר 1942 תפסו הגרמנים 11 מחברי הקבוצה, בהם חסיה, אמה ובני דודיה משה ושרוליק. הם נלקחו במשאית, הורדו בצד הדרך, נצטוו לשבת על סף תעלה לצד הדרך במרוזובה-וולה ונורו למוות. חסיה שרדה בדרך נס. לאחר שהסתלקו הגרמנים הגיעה מגואלת בדם לבית משפחת בוזיק שאצלה נהגה לסרוג. כשנתפסה הקבוצה הייתה סבתה באחת מגיחותיה לאיסוף אוכל, והיא מצאה את חסיה ולקחה אותה לגטו קוסוב הסמוך. בגטו נפטרה סבתה של חסיה בזרועותיה. בזמן חיסול הגטו הסתתרה חסיה בעליית גג. לאחר הלשנה של פולנים הצליחה לברוח מגרמנים שרדפו אחריה והגיעה לבית רזימינסקי בסטוצ'ק. האם לאוקדיה סייעה לה, אך האב סילק אותה, והיא הצטרפה לקבוצת יהודים ששהתה בבונקר ביער.

בנם של בני הזוג רזימינסקי, מיעטק, הזהיר את חברי הקבוצה מפולנים וסייע להם במזון ובמידע עד בוא הצבא האדום.

בשנת 1990 הכיר יד ושם במציליה של חסיה, מיעטק ולאוקדיה, חסידי אומות העולם. עם השחרור שבה חסיה לסטוצ'ק, אך בשל האנטישמיות שחוותה עברה ללודז'. היא שהתה בביתן של משפחות אומנות, עברה לבית יתומים שהייתה בו פעילות ציונית ולאחר מכן עברה את הגבול לצ'כיה ולגרמניה עם קבוצה ציונית. באפריל 1946 עלתה לארץ ישראל בעלייה הלגלית, באנייה "שמפוליון".

חסיה הגיעה לקיבוץ גן שמואל במסגרת חברת הנוער, ואתה עברה להכשרה מגויסת בקיבוץ גת ולאחר מכן השתתפה בהקמת הקיבוץ ניר יצחק. לאחר מלחמת העצמאות עברה לעפולה ועבדה בבנק הפועלים. חסיה היא אשת עדות, נוסעת עם משלחות תלמידים לפולין ומשתתפת במפגשים עם תלמידים בבתי ספר. היא פעלה בסיועו של זבישק נגינסקי, פולני שפועל להנצחת השואה בהקמת מצבות בפולין ולהקמת מצבה להנצחת היהודים שנרצחו בתעלה בכניסה למרוזובה-וולה ומצבה ביער הסמוך שבו נקברו. חסיה נישאה למרדכי ז"ל, ולשניים ארבעה ילדים וארבעה נכדים.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

מקור



"חודשים לא יכולתי להתקרב לחלון": סיפורה של הרופאה פרופ' רנה גיל, בת 6 בתקופת השואה

  בגיל 90, פרופ' רנה גיל מנהלת ביד רמה את המחלקה להנשמה כרונית של תינוקות במרכז הרפואי הרצוג – ולא מתכוונת לנוח : "ברגע שאני פותחת ...