ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 ביוני 2022

המבט האחרון של ילדה יהודיה מקהילת הילדסהיים , גרמניה

 


הילדסהיים, גרמניה,

אישה וילדה, בזמן גירוש היהודים מהעיר, 1941-1942.

כנראה היא תולה כרטיס זיהוי על הילדה .

 מקור, כי אנו העדים הבאים

 רקע

יהודי הילדסהיים

בעיר התקיימה לאורך השנים קהילה יהודית גדולה. בין רבניה נמנו רבנים ידועי שם ובהם: רבי צבי הירש אופנהיים; רבי אליקום גץ (נפטר 1705); רבי מנחם מנדל שטיינהארט (1768–1825) ורבי יהודה ליב בודנהיימר (1799–1868).

ראו גם :

יהודים | היסטוריה | גרמניה הילדסהיים | הספרייה הלאומית

 


המבט האחרון של הילד היהודי לפני הגירוש לגטו קוטנו

 

 


 יהודים ברחוב עם חפציהם לפני גירושם לגטו קוטנו, יוני 1940. ⁠

קוטנו (פולין) עיר בעלת נוכחות יהודית מהמאה ה-15, הייתה ביתם של כ-6,700 יהודים ערב מלחמת העולם השנייה. רובם המכריע של יהודי קוטנו נספו במהלך השואה, או מהתנאים הנוראים בגטו או במחנה ההשמדה חלמנו. רק 213 מבני הקהילה היהודית של קוטנו שרדו את השואה. ⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

 ראו גם :

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקוטנו כ-6,700 יהודים. ביוני 1940 גורשו יהודי קוטנו לגטו. רשויות העיר הבטיחו לספק כרכרות לשם המעבר לגטו, אך ההבטחה לא קוימה. על כן נאלצו רוב יהודי העיר להכניס לגטו רק דברים שיכלו לשאת בידיהם. עקב כך נאלצו רבים מהם לחיות תחת כיפת השמיים. כמעט כל יהודי קוטנו נספו בשואה. 

בקוטנו ישבו יהודים מהמאה ה-15. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקוטנו כ-6,700 יהודים מתוך כ-26,000 תושבים. רובם עסקו במלאכה בענפי ההלבשה והמזון ובחנוונות. הם קיימו ארגוני עזרה הדדית, בנק סוחרים ואיגוד בעלי מלאכה. כל המפלגות היהודיות בפולין קיימו סניפים בעיר. בעיר פעל בית ספר "שבסובקה" - בית ספר יסודי ממלכתי שנועד לילדים יהודים ולכן למדו בו בימי ראשון, ובשבתות היה סגור. בתי ספר אלו, שהוקמו ברחבי פולין, נועדו למשוך תלמידים יהודים למערכת החינוך הפולנית הממלכתית. עוד פעלו בעיר  בית ספר יסודי, תלמוד תורה, בית ספר של רשת "בית יעקב", בית ספר יסודי ביידיש ואוניברסיטה עממית.

הגרמנים נכנסו לקוטנו ב-15 בספטמבר 1939 ומיד החלו לפגוע ביהודים, לגזול רכוש ולחטוף לעבודות כפייה. בית הכנסת הגדול הושחת. הוקם יודנרט והוטל עליו לגבות כסף לתשלום מסים ולארגן צוותי עבודה.

ביוני 1940 הוקם בקוטנו גטו והיהודים נאלצו לעבור אליו בתוך 24 שעות. רשויות העיר הבטיחו לספק כרכרות לשם המעבר לגטו, אך ההבטחה לא קוימה. על כן נאלצו רוב יהודי העיר להכניס לגטו רק דברים שיכלו לשאת בידיהם. הם נדחסו לשטחיו של מפעל הסוכר "קונסטנציה", אשר חלק מבנייניו הופצצו. עקב כך נאלצו רבים מהם לחיות תחת כיפת השמיים, בחורבות ובמרתפים. בגטו חיו כ-7,000 יהודים, וכ-2,000 מהם היו פליטים מחוץ לקוטנו.

הגטו היה סגור והוקף בגדר מוארת בזרקורים ובשרשרת זקיפים. למרות זאת התפתחה בגטו פעילות תרבותית, כולל מופעים ומועדון שנערכו בו ערבי תרבות. בגטו היו שבע פרות, ואת חלבן נתנו לילדים ולחולים. הג'וינט העביר תמיכה כדי לספק מזון לעניים ולטפל בחולים, ובשלהי 1940 נתקבלו כספי סיוע מאיגוד יהודי גרמניה בברלין.

בסוף 1940 פרצה בגטו מגפת טיפוס. על הגטו הוטל עוצר. באביב 1941 גברה המגפה וגבר הרעב. כעשרה אחוזים מיושבי הגטו נספו בין מרס לדצמבר 1941.

במאי 1941 נתפסה קבוצה של מבריחי בשר וכל חבריה נתלו. יהודי גטו קוטנו ניסו לעזוב את הגטו ולהתחבא אצל פולנים.

גטו קוטנו חוסל באביב 1942. כל חברי היודנרט ושירות הסדר היהודי נורו למוות בבית הקברות המקומי. יתר תושבי הגטו גורשו למחנה ההשמדה חלמנו. רק 213 יהודים מקוטנו שרדו את השואה.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 


פליטים יהודים, וביניהם ילדים רבים, על סיפון הספינה היפנית "Hikawa Maru"


פליטים יהודים, וביניהם ילדים רבים,  על סיפון הספינה היפנית "Hikawa Maru" הפליגו מיוקוהומה, יפן, ב-5 ביוני 1941, לקנדה. הם עגנו בוונקובר ב-17 ביוני 1941. ⁠

הספינה ה"Hikawa Maru" וספינה יפאנית נוספת הפליגו מספר פעמים מיוקוהומה, יפן לוונקובר, קנדה וסיאטל, ארה"ב. עשרות פליטים יהודים שנמלטו מקובנה רגע לפני הכיבוש הנאצי, הפליגו ב"היקאווה מארו" בדרכם לצפון אמריקה. ⁠

כ-4,600 פליטים יהודים עברו ביפן מיולי 1940 ועד הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, לאחר שהשיגו אשרות למדינות אחרות או הזדמנות לעבור ליעדים אחרים, כולל שנגחאי והאיים הקריביים של קוראסאו. כמחצית מהפליטים היו מגרמניה, והחצי השני מליטא. ⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

 

  

ילדים ניצולי שואה מבוכנוולד רוקדים במעגל, אבלוי, צרפת, 1946

 


ילדים ניצולי שואה מבוכנוולד רוקדים במעגל, מבית הילדים , אבלוי, צרפת, 1946.⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

ההעפלה של ילדים ניצולי שואה , יוני 1945

 

ברצלונה , ספרד , קבוצת מעפילים בלתי-ליגאליים בדרכם לספינה שתובילם לא"י , יוני 1945 .

קבוצת המעפילים כללה בעיקר ילדים ששרדו את השואה, והועברו לאחר המלחמה דרך צרפת לברצלונה שבספרד. הקבוצה הפליגה מספרד לא"י ביוני 1945. ההעפלה  בוצעה בשיתוף  עם ועדת ההפצה המשותפת (@jdcjoint) .⁠

מקור וקרדיט : יד ושם


יום ראשון, 19 ביוני 2022

המכתב של מיילך קורץ לבתו הפעוטה

 



מיילך קורץ מסר את המכתב הזה לבתו, דוריאן, ליום הולדתה הראשון במרץ 1937. "בשנה הבאה אדאג להגיע ליום הולדתך", כתב. אבל לפני שהספיקו לחגוג את יום הולדתה השני של דוריאן, גרמניה הנאצית סיפחה את מולדתה של המשפחה אוסטריה. בני הזוג  היהודים קורץ נאלצו לברוח למקום מבטחים בהולנד.

ואז, במאי 1940, פלשה גרמניה להולנד, וסיכנה שוב את דוריאן ומשפחתה. ב-1942 נעצר מיילך. דוריאן, אמה קלרה ואחיה אלפרד הסתתרו, אך התגלו וגורשו לבסוף למחנה הריכוז ברגן בלזן ב-1944.

ב-1945 הם שוחררו תוך כדי פינוי מברגן בלזן. האם קלרה מתה זמן קצר לאחר השחרור.

האב מיילך לא שרד. הוא נקבר במחנה הריכוז וסטרבורק לפני גירושו לאושוויץ. גורלו המדויק אינו ידוע. מכתבו של  האב מיילך יהיה אחת התזכורות הבודדות של דוריאן מאביה לאחר השואה. "שהאל הטוב יגן עליך תמיד בכל צעד ויעניק לך הרבה אושר ובריאות", כתב.

תמונות: USHMM, מתנת אלפרד קורץ

מקור


סיפור חייה המרתק של הילדה סימה הרשטיין בשואה

 


ילידת 1930 , טרנסילבניה,קופלניק-מנסטור

הייתה לנו מכולת עד שנת 1939 וכשהמלחמה החלה לקחו לנו את הרשיון. בגיל 10-9 התחלתי להכין סוודרים, וכך התפרנסנו יחד עם אמא. היה לי עוד אח, הייתי בבית ספר יסודי. בכיתה ז' כבר לקחו אותי לגטו. בית הספר היה בית ספר ציבורי . בכיתה ז' הפרידו את היהודים משאר בית הספר, הכניסו את כולם לאותה כיתה בלי הבדלי גיל. החברים היו כל כך רשעים, אמרו לנו ללכת לפלסטינה. היינו הרבה יהודים. ברגע שלא היה לנו אוכל, הרומנים עזרו לנו. בבית היו קצת תרנגולות, פרה וגינה. כל הפרנסה של המשפחה הייתה מהסוודרים שסרגנו. אמא שלי צבעה ואני סרגתי עם דוגמאות. החברים הרומנים גם פחדו מאיתנו. בערך בשנת 1942 ההונגרים הגיעו ואז התחילה קטסטרופה ליהודים, ובשנת 1944

הגיעו הגרמנים ולקחו אותנו לגטאות. בתקופה שבין 1939 ל1944 כל החנויות נסגרו, הייתה תקופה שהיינו צריכים ללכת עם טלאי צהוב.

בשנת 1944 הגרמנים פלשו, לקחו אותנו לגטו בור פאטאק. אני לא זוכרת פרטים מהגטו. אוכל נתנו לנו אבל אני לא זוכרת בדיוק איך היה. מהגטו לקחו אותנו ברכבות לאושוויץ-בירקנאו . את אבא לקחו לביאמריה, שם הוא עבד בבית חרושת. משם הוא הגיע לאושוויץ. כשהגענו לאושוויץ הופרדנו מהאמהות. אמא שלי הלכה עם אחי. אחר כך עשו עוד הפרדה- לעבודה ולתאי הגזים. אמא שלי הלכה איתי לעבודה, ואז ראו שאחי לבד ולקחו את אמא שלי איתו. אני נשארתי לבד עם עוד חברה אחת. שם לקחו אותנו להתרחץ, הפשיטו אותנו, גזרו לנו את השיער. הביאו לנו בגדים חדשים, אבל אני נשארתי עם הנעליים שלי. לא יכולתי לזהות את החברה שלי רותקי. קראתי לה אבל היה קשה לזהות בלי השיער. אחר כך לקחו אותנו לבלוק 20 .הרבה השתגעו בלילה הזה. הצ'כים והפולנים הגיעו מוקדם יותר. מי שהייתה שם אמרה: "מי שהלך בצד שמאל, אל תחשבו שהם יחזרו. אתם רואים את העשן? זה העשן של ההורים שלכם והילדים שלכם." המון אנשים השתגעו. בבוקר, כשקמנו, ספרו אותנו. אחר כך נתנו לנו משהו לשתות, אמרו שזה קפה (אבל זה היה רק צבע), נתנו גם שתי פרוסות לחם. בבלוק היו 1200 בנות ולא היו מיטות (לעומת בלוקים אחרים). ישנו אחת על השניה על הרצפה, וכשירד גשם הוא ירד עלינו. בצהריים קיבלנו תבשיל חם, וכולנו היינו צריכים לאכול ממנו. את פרוסות הלחם חילקנו לערב, בבוקר לפעמים קיבלנו מרגרינה. כשהסתובבנו שמענו כל מיני דיבורים. הייתי שם חודשיים וחצי. משם שלחו אותנו לעבודה. כל בוקר הוציאו את החלשים והקטנים לתאי הגזים, מספר פעמים לקחו גם אותי וברחתי בחזרה.

 פעם אחת בסלקציה לקחו אותי לתאי הגזים ובחורה אחת אמרה לי באידיש:"לכי בחזרה, או שנקבל אחר כך עונש בגללך". עשיתי כאילו אני לא שומעת וכך נשארתי בחיים. בבוקר למחרת, רצו לקחת אותנו לתאי הגזים ואז הגיע חייל על סוס לבן ואמר:"אנחנו צריכים את האנשים האלה לעבודה". לקחו אותנו לעבודה ולכן לא הספיקו לעשות לנו מספר על היד. משם לקחו אותנו לבויצנבורג. שם עבדנו 12 שעות ביום, עד סוף המלחמה. עבדתי שם בבית חרושת למטוסים ואניות. היה קשה עד כדי כך, שברגע שהפציצו אותנו, שמחנו שיש סוף סוף קצת מנוחה. התנאים במחנה היו טובים יותר. היה איתנו עובד גרמני אחד שכל יום הביא אוכל לעצמו וחלק את האוכל עם אישה אחת. היינו 400 איש. היינו 30 בנות בבלוק. הגרמנים לקחו אותנו לעבודה כל בוקר. באפריל (בסוף המלחמה) לקחו אותנו מהמחנה ברגל והלכנו ברגל 4 שבועות עד שהגענו ללודביגלוס. הלכנו בשני צידי הכביש והגרמנים בינינו. כשעברו מטוסים, הגרמנים נכנסו בינינו כדי שלא יפציצו אותנו. כל יום עשינו 30 . קילומטר קיבלנו קצת חלב ולחם ובכל מקום הביאו לנו קצת אוכל. בלודביגלוס פתאום נעלמו הגרמנים והשאירו אותנו לבד. כשהאמריקאים הגיעו הם מצאו אותנו. אז לקחו אותנו לבית גדול. היינו 15 בנות בחדר קטן אחד. הביאו לנו חבילות אוכל מאמריקה ואחר כך אנשים הלכו ומצאו אוכל לבד. הייתה עזרה הדדית, מי שגנב אוכל חילק אותו בין כולם. בלודביגלוס הייתי שבוע, משם העבירו אותנו לגראבוב שהיה בשליטת הרוסים. הם לקחו אותנו לחודש לעבודות שדה לגרמנים. הם אמרו שאנחנו צריכים לעבוד כדי לאכול. כל יום הביאו לנו עדשים צהובות, מאז אני לא אוכלת את העדשים האלה. היה שלב שבו איטלקים הביאו לנו אוכל. הם גם היו שבויים אבל הם יכלו לבשל. אחרי חודש אמרו לנו שעבדנו מספיק עבור הגרמנים ועזבנו. בעצם אחרי המלחמה לא היה לנו כלום, לא אוכל, לא בגדים ולא כסף.

כשעזבנו עברנו דרך הרבה מדינות והרוסים קיבלו אותנו 4 .שבועות טיילנו עם הרכבות. כשהגענו לרומניה לקחו אותי לבית חולים של יהודים זקנים כי אמרו ששם אני אקבל טיפול טוב. הייתי שם מספר חודשים. הבנות שבאו איתי אמרו לי שאבא שלי היה שם. לאבא שלי אמרו שהייתי קצת חולה ואני בבית חולים. אבא לא מצא אותי כי הייתי בעצם בבית אבות. היהודים שם הגיעו לשמח אותנו. דודה רחוקה שלי עזרה לאבא שלי למצוא אותי. אבא הלך לבית כנסת ואמר שהוא מחפש אותי. שאלו אותו איך אני נראית, הוא אמר שאני ג'ינג 'ית ואמרו לו שאני בבית אבות. ואז אבא הגיע לבקר אותי. עד היום יש לי נזק בריאותי. אחר כך חזרתי הביתה, נרשמתי לבית ספר פרטי, עבדתי בעיריה ולמדתי להדפיס. אחר כך עברתי לדרגולבושט, שם התחתנתי וילדתי 2 ילדים.

בעלי היה נהג משאית ואני עבדתי במשרד, עזרתי לקומוניזם. כאשר הדפסתי את מסמכי העליה שלי, העיפו אותי משם. אחרי זה עבדתי במשרד של העיריה, זה היה קרוב לבית וזה היה סודי. שם עזרתי הרבה ליהודים. כשראיתי דפים של יהודים שעשו בעיות שרפתי אותם. הבוס שלי ידע שהכול נמצא בידיים שלי. בשלב מסוים ידעתי כל מיני סודות לגבי אנשים והנכסים שלהם. בשלב מסוים פיטרו אותי כי ידעתי יותר מדי סודות.

תמיד רציתי לעלות לארץ. בשנת 1962 עליתי כי אז אישרו לי לעלות. עלינו על אוניה דרך איסטנבול, היינו 4 ימים על האוניה. אני הייתי אחראית להוציא את אישורי העליה לכל העיירה. הגענו לחיפה ומשם העבירו אותנו למעברה בקרית יובל. שם היינו שנה וחצי ועבדתי שם. כשהגענו ארצה עשינו הכול, לא התפנקנו. לא ידענו עברית, הילדים שלי היו בני 4 5 -ו . עבדתי בתור עוזרת בית אצל אישה זקנה ובעלי עבד בחברת "אבן וסיד" (מחצבה . ) אחר כך קיבלנו בית דרך הגרלה, קיבלנו משכנתא ל 30 . -שנה ושילמנו אבי הגיע לארץ בשנת 1965 ונפטר בגיל . 62 הוא היה מאוד חולה. הוא גר בבית של הסוכנות. אחר כך בעלי לחם במלחמת ששת הימים. אחרי המלחמה הוא הלך לעבוד, נרדם ופיספס את ההסעה הביתה,עלה על טרמפ ונהרג בתאונת עבודה. כיום יש לי 2 בנות, אחת בארץ ואחת בארה"ב. יש לי 5 נכדים. יש לי נכדה שהיא סרן בצבא, עוד נכד חייל ועוד נכד שטס לנסות לעבוד בארה"ב. הבת שעכשיו בארה"ב למדה תואר שני בלונג איילנד, חזרה לארץ והתחתנה, ואז חזרה שוב לארה"ב. שם היא עובדת במשרד החינוך בבית ספר

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


המבט האחרון של ילדה יהודיה מקהילת הילדסהיים , גרמניה

  הילדסהיים, גרמניה , אישה וילדה, בזמן גירוש היהודים מהעיר, 1941-1942 . כנראה היא תולה כרטיס זיהוי על הילדה .   מקור , כי אנו העדים ה...