ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 במאי 2024

ציפי גנדלמן, בת 4 בבית היתומים היהודי בבודפשט

 



מאת: גל גנות

ציפי גנדלמן נולדה בבודפשט וגדלה עם אמה אחרי שאביה נפטר כשהיא בת שנתיים בלבד. בגיל ארבע הופרדה מהאם, שנשלחה למחנה עבודה. "הגרמנים הגיעו באחד הלילות, קראו לכולם לצאת מהבניין והפרידו בין הילדים לאמהות", היא מספרת, "לפני שנפרדנו, אמי אמרה לי ללכת לבית היתומים היהודים בעיר, שם אחותי אורה הייתה. הייתי קטנה, אני זוכרת בעיקר את הרחובות הריקים ואת הגרמנים שעמדו בצידי הדרך עם רובים". באותו היום, נשמעו סירנות ולפתע הגרמנים פרצו לבית היתומים ולקחו את הילדים לגטו.

אחרי שחרור בודפשט עברה ציפי לרומניה ומשם לבית הבראה בפרנקפורט. ב-1947 הגיעה לנמל חיפה ועברה לחיות בקיבוץ עין שמר. "במלחמת העצמאות שירתי בצה"ל כפקידה פלוגתית בחטיבת הצנחנים", ציפי נזכרת, "אחרי השחרור התחתנתי והקמתי את המשפחה הנהדרת שלי, כל מה שיש לי. אני סבתא לשבעה נכדים ונכדות, ויש לי שלושה נינים ואחד נוסף בדרך".

אחד מנכדיה הוא עמרי, חובש קרבי בגדוד 50 של הנח"ל, שגר במרחק שלוש דקות ממנה בנסיעה בקלנועית. "אהבת חיי", ציפי משתפת בהתרגשות, "מאז שנולד אני מאוד מחוברת אליו".

מקור


קלרתיה הקטנה ואחיה בובי הוברחו למשפחות שונות בהולנד שהחביאו אותם, רק קלרתיה שרדה

 

מאת: Chen Lachiany

 בערב אחד של שנת 1940 היו בביתם שבאמסטרדם ההורים יוסף ואנה, בובי בן ה-8, וקלרה (קלרתיה) הקטנה בת ה-3 למשפחת סוואב Swaab.

הצבא דפק בדלת, ודרש שהם יתפנו מהבית, לתיאטרון גדול שם קיבצו את כל היהודים.

בתיאטרון הגדול שבו קיבצו את היהודים הייתה מחתרת הולנדית, ובמחתרת היו שני אחים - יאן ויאפ ואן דה חר. הם רצו להציל ילדים יהודים, וכך הציעו לאנה ויוסף ההורים- לקחת את ילדיהם, ולהבריח אותם בתוך שקי כביסה כשהם מורדמים עם כדורי שינה.

אנה ויוסף, שהיו הורים צעירים בגילאי ה20, לא ידעו לאן ייקחו את הילדים הקטנים שלהם, והיו צריכים לקבל החלטה קשה- האם למסור את הילדים אל הלא נודע, או לקחת אותם איתם- כנראה אל תאי הגזים.

הם החליטו למסור את הילדים.

כך קלרתיה הקטנה ואחיה בובי הוברחו למשפחות שונות שהחביאו אותם.

המשפחות האלה לא היו בהכרח אנשים טובים, או בכלל. הם קיבלו כסף עבור הילדים שנמצאים אצלם.

לקלרתיה הקטנה היו תלתלים שחורים (היהודים ההולנדים לא היו בהירים), אז גזזו אותם, וצבעו את שיערה לג'ינג'י, כדי שיחשבו שהיא נוצריה. לימדו אותה כל השירים, והחגים הנוצריים. היא הייתה הולכת לכנסייה ביום ראשון ושרה אל מול כולם. זה סיפור הכיסוי- היא בת דודה שהגיעה מרחוק. נוצריה.

את שמה שינו לקרלה Carla. שם נוצרי.

היא חיה בחרדה אינסופית שמא יעלו עליה ויתפסו אותה.

וכל זה, בשביל שיאן ויאפ, מהמחתרת ההולנדית, יגיעו לביקור, ויגלו שמצבה לא טוב (לשון המעטה), ויצטרכו להעביר אותה למשפחה אחרת, שם היא תלמד סיפור כיסוי חדש, יהיה לה שם חדש, היא צריכה להכיר את בני המשפחה החדשים והכל מחדש.

וכך שוב

ושוב

ושוב.

כל הזמן הזה, היא הייתה צריכה לזכור בליבה שהיא קלרתיה סוואב. יהודיה. ביתם של אנה ויוסף סוואב.

יום אחד הגיעה למשפחה אחת, וגם אחיה בובי הגיע לאותה משפחה. היא ישבה בחוץ בדשא כשהגיעו הנאצים.

הוא רץ להתחבא בתוך מיכל לאיסוף מים.

היא ראתה מהצד איך הנאצים פותחים את המיכל, מוצאים אותו, ויורים בו.

כשנגמרה המלחמה, קלרתיה הועברה לבית יתומים.

בגיל 16 היא עלתה לארץ. לבדה. לא יודעת מילה בעברית.

אף אחד מבני משפחתה לא שרד.

אף אחד.

היא התגייסה לנח"ל ושינתה את שמה לנורית.

היא למדה סיעוד והייתה אחות אחראית מחלקת ילדים בבית חולים כל השנים, עד הפנסיה.

היא ילדה 3 בנות, הצעירה שבהן היא אמא שלי.

לסבתא נורית יש ראיון מצולם במסגרת פרויקט שעשה שפילברג, הקלטת נמצאת ביד ושם.

היום לסבתא נורית יש 9 נכדים,

ו11 נינים.

מאחלת לך סבתא חיים ארוכים וטובים

 מקור

 


בגיל 103, נזירה דנית שהצילה שני תינוקות יהודים בשואה זכתה להוקרה מישראל

 


מאת: עופר אדרת 

הנזירה אנה-ליסה הייתה בת 22 ב-1943 כשטיפלה במסגרת הכנסייה במקס ובירטה, שני תינוקות רכים שהוריהם לא הורשו לקחת איתם כשנמלטו לשוודיה. כעבור שנתיים הוריהם שבו לקחת אותם, וב-2010 השניים נפגשו מחדש עם הנזירה ששמרה עליהם.

מאחורי ההכרה המאוחרת שקיבלה הנזירה הקשישה עומד איתמר וכסלר מתל אביב, ששמע לפני כמה שנים על סיפור ההצלה מפי מקס סולוביי, אחד התינוקות — בן דודו מדרגה שניה. מקס נולד בדנמרק באוגוסט 1943, כחודשיים לפני המבצע הדרמטי להצלת יהודי המדינה, במסגרתו פונו לשוודיה השכנה. כיוון שהיה קטן מכדי לקחת אותו למסע עם הוריו הוא הועבר לדיאקוניה, מוסד של הכנסייה שכלל בית חולים וגן ילדים, בעיר פרדריקסברג הסמוכה לקופנהגן. הוא הוסתר שם במשך כשנה וחצי עם תינוקת יהודיה נוספת, בירטה סייבואו, שגם הוריה פונו לשוודיה. מי שטיפלה בהם במשך כל התקופה היתה האחות בילוב יספרסן, שהיתה אז בת 22. כעבור שנתיים שבו ההורים והשיבו אותם לחיקם.

"אין ספק שרבים מן הנשים והגברים ששירתו בדיאקוניה באותן שנים סיכנו עצמם כשהסתירו אנשי מחתרת פצועים וטיפלו בהם, כשם שהצילו את שני התינוקות", אומר וכסלר. "הם טיפלו בתינוקות והגנו עליהם במסירות ותוך סיכון עצמי". בילוב יספרסן היא היחידה שעודה בחיים. "דמותה צנועה ומלאת אמפתיה. אין ספק שפעלה מתוך אהבה ותחושה עמוקה של מחוייבות, ושלא כדי לקבל פרס", הוסיף.

באתר יד ושם מתואר סיפור הצלתם של יהודי דנמרק באוקטובר 1943 כ"אחד הסיפורים המיוחדים ויוצאי הדופן בשואה". גרמניה כבשה את דנמרק באפריל 1940, אך מאחר ולפי תורת הגזע הנאצית השתייכו הדנים לגזע הארי היה הכיבוש הגרמני בעל אופי מתון יחסית ומוסדות השלטון המשיכו לפעול. מצבם של יהודי המדינה לא השתנה כמעט בשנים הראשונות, אך שינוי לרעה חל בסתיו 1943 בעקבות התגברות מבצעי המחתרת הדנית ומעשי חבלה נגד הגרמנים, תכננה גרמניה להגביל את האוטונומיה הדנית. הממשלה הדנית התפטרה במחאה, המושל הצבאי הגרמני הכריז על מצב חירום וכוחות גרמנים החלו בהכנות לגירוש 7,800 יהודי דנמרק. "השמועה על הגירוש המתוכנן עברה מפה לאוזן והיהודים הוזהרו, הועברו למקומות מסתור ולנמלי דייגים ומשם — לשוודיה. דנים רבים תרמו למבצע שאליו הצטרפה המחתרת הדנית", נכתב באתר יד ושם.

 

לכתבה המלאה של עופר אדרת

יום ראשון, 19 במאי 2024

ציפה רובין , שהייתה ילדה בשואה , חזרה לקיבוץ ניר עוז אחרי שניצלה שוב

 


מאת: ניר חסון

ציפה רובין, ניצולת השואה השנייה בקיבוץ ניר עוז , נולדה בליטא תוך כדי המלחמה ב–1944. היא והוריה ניצלו תודות לחסידת אומות עולם. "ההורים שלי חיו בגטו בוילנה, לאבא היה כרטיס לצאת לעבודה, לפני האקציה האחרונה הוא אמר לאמא שלי 'בואי נברח כי מחר בטח ייקחו אותנו', הוא הציע שהיא תנסה לצאת עם כרטיס העבודה שלו, שאולי הגרמנים לא יבדקו את השם. הוא יצא עם כרטיס העבודה שלו, נתן לה את הכרטיס דרך חור בחומה ובאמת היא ניסתה וזה הצליח. הם ברחו לאישה, גויה בשם ויקטוריה, שהייתה מבריחה לחם לאנשים שהיו בגטו והכירה את אבא שלי. אישה אחרת, פרופסור באוניברסיטה, הכינה להם תעודות מזויפות, של שני ממזרים נוצרים. למחרת תפסו אותה והיא נרצחה".

במשך כל שנות המלחמה הסתתרה אמה של רובין אצל ויקטוריה, בזמן שאביה עבד בכפרים מרוחקים. מפעם לפעם הוא היה מתחבא בין קורות שהושטו על הנהר כדי להגיע לאשתו ולהביא לה אוכל מהחווה. "הבעיה הייתה שניסו לשדך אותו לכל מיני בחורות שם והוא היה צריך לעשות את עצמו שהוא לא מעוניין", מספרת רובין.

ב–1947 עלתה המשפחה לארץ, שוב בעזרת תעודות מזויפות, אחד הזיכרונות הראשונים שלה הוא מהאונייה בדרך לארץ. "השאירו אותי לישון בתא, התעוררתי כי המים היכו בחלון והתחלתי לצרוח ואז הופיע אדם עם סכין ענקית, אבל זה רק הזיכרון שלי, זה היה טבח עם סכין קטנה, הוא דיבר אלי באיטלקית והלך לקרוא לאמא שלי...

רובין הייתה מורה ומרכזת המוסד החינוכי....


המחבלים נכנסו גם לבית משפחת רובין. "שמענו אותם מפילים ארונות, הם יצאו, ישבנו בשקט כמה שעות ואז הם נכנסו שוב. החתן של נכדתי אמר לנו להיכנס מתחת למיטות, היה לו אקדח והוא נעמד ליד הדלת עם האקדח שלוף. אבל הוא ידע שאם הוא יורה הם יקראו לכולם. נכנס נוחבה אחד, ככה עם הראש, אבל היה חושך גמור, הוא לא ראה אותנו ושמענו שהוא צועק 'אין כאן אף אחד' ואז הם הבעירו את הבית". בני המשפחה המשיכו לשבת בתוך הממ"ד בזמן שהבית מסביבם עולה באש.

 

"שמענו את התקרה נופלת ועשן התחיל להיכנס לממ"ד ואנחנו התחלנו להיחנק. היתה אפשרות או שניפול לידיים שלהם או שניחנק, החתן החליט שנצא, הם עזרו לנו לצאת מהחלון, באותה שנייה בדיוק לא היה אף אחד מהם על השביל. בהליכה כפופה הגענו לפינה מאחורי המקלחת, יש שם פינה שעשיתי בשביל עציצים ומגרפות ויש שם ארון עם כל מיני מכשירים, ישבנו שם כפופים, שנינו בני 80 והקיר מאחורינו לוהט מהשריפה ומלמעלה יש גג והמסגרת שלו נפלה שני מילימטרים מהרגל שלי, השמש קופחת וישבנו שעתיים, פחדנו לזוז. אחרי שעתיים, שמונה שעות מאז שהתחיל האירוע ראינו חייל. מבחינתי זו היתה הישרדות, בכל פעם שסיפרתי את זה, סיפרתי כאילו זה לא סיפור שלי, כאילו זה קרה למישהו אחר. בדיוק לפני המלחמה קניתי מטבח חדש, היו צריכים לבוא להתקין אותו אחרי החג, אבל המטבח נשאר בנגרייה, הבית שרוף והנגר, עופר קלדרון, חטוף".

 

לכתבה המלאה של ניר חסון

".

 

שרגא נגב , שהיה ילד בשואה , חזר לעבוד בשדות קיבוץ ניר עוז

 



מאת: ניר חסון

לפני שבוע חזר שרגא נגב, חבר קיבוץ ניר עוז, לקיבוץ הנטוש כדי לעבוד בגידולי שדה. הוא המתין שהטרקטור יתפנה כדי שיוכל להתחיל לרסס את שדות תפוחי האדמה ובינתיים רכב על אופניים אל חדר קטן שהוקצה לו בקיבוץ ללינה. הבית שלו אמנם לא נשרף אבל ניזוק קשות ב–7 באוקטובר, "הלכתי לשם, אבל אני מרגיש לא טוב לחזור לגור שם ואני לא היחידי, זה כנראה יקח זמן", הוא אומר. נגב, בן 85, הוא אחד משני ניצולי השואה שגרו בקיבוץ ניר עוז ביום המתקפה.

כמו רבים מוותיקי הקיבוץ הוא לא שש לשתף ברגשות. "למורה הראשונה שלי קראו אחוזה, היא הייתה הילדה הראשונה של שכונת אחוזת בית, היא אמרה לי שני דברים, דבר ראשון 'תחליף את השם שלך', ודבר שני 'בנוגע לזיכרונות, זיכרונות בוחרים'. זה מצא חן בעיני, אז אני בוחר מה לזכור", הוא מסביר.

נגב נולד בשם פייבל למפרט בעיירה בפולין, סמוך לגבול רוסיה. "כשהגרמנים התקרבו הרוסים אמרו 'מי שרוצה לחיות צריך לעבור את הנהר, מי שלא, בעיה שלו', בדיעבד כל מי שנשאר הלך למחנות. אנחנו עברנו את הנהר וכל הזמן היינו בנדודים", הוא מספר. המשפחה נדדה ברוסיה במשך כל שנות המלחמה, אביו הועסק בתחום הרכבות והם נדדו מתחנה לתחנה. במשך שנות המלחמה איבדו הוריו של נגב את שני אחיו. "ההורים לא רצו לספר, ניסינו לסחוט אבל לא הלך, במלחמה גם נולדו להם שתי תאומות באחת העיירות, אבל הן נפטרו, "אותן אני זוכר, אני לא יודע ממה הן מתו, מצבנו היה טוב יותר ממי שהלך למחנות, אבל עדיין היה קשה מאוד. אני לא זוכר שמישהו התעלל בנו או משהו כזה, להורים היה מאוד קשה אבל הם לא שיתפו אותנו". בסוף המלחמה חזרה המשפחה למחנות פליטים בפולין, שם פגש נגב מדריך ממחנות העולים ששכנע אותו לשכנע את ההורים לעלות ארצה. מהמחנה הם הועברו לנמל מרסיי בצרפת ומשם עלו לישראל. "ככה הגענו לארץ הלא מובטחת, אני לא בטוח שעשיתי עסקה טובה", הוא אומר בהומור מריר. השם שרגא הוא עברות מקובל לשם פייבל ואת השם נגב הוא בחר עם אשתו אחרי החתונה בניר עוז......

 

לכתבה המלאה של ניר חסון

 


"כשעברתי את השואה הייתי בגיל של הנכד שלי, שננעל איתי בממ"ד בבארי"

 


חיים רענן העביר את השואה יחד עם אימו, כשאביו מחכה להם בארץ ישראל. בגיל 17 הוא הגיע לקיבוץ בארי, שם נשאר עד ל-7 באוקטובר. "למזלנו הגדול, כל המשפחה שלי ניצלה מבלי להיפגע פיזית, אך הטראומה חקוקה לנצח אצל כולנו"

 

איריס ליפשיץ-קליגר

הוספת תגובה

חיים רענן, בן 89, יליד הונגריה, שרד את השואה, מתגורר בקיבוץ בארי מאז גיל 17, נשוי, אב לחמישה ילדים ו-19 נכדים ונינים. הסתתר ב-7 באוקטובר בממ"ד עם נכדו "שבגיל שלו עברתי את השואה".

מלחמת העולם השנייה: "נולדתי בהונגריה ב-1935. בן יחיד להוריי. אבא שלי הספיק לעלות לארץ לפני המלחמה, אבל אמי ואני נותרנו בבודפשט והסתתרנו במקומות שונים במרתפים ובמקלטים כדי להישמר מפני ההפצצות על העיר. אחר כך הועברנו לגטו ושם חיינו בצפיפות ובתנאים קשים עד סיום המלחמה".

העלייה לישראל: "עלינו על ספינת מעפילים והגענו איתה לאיטליה. שם חיינו קרוב לשנה עד שהגיע תורנו לעלות ארצה, ב-1947. הייתי אז כבר נער בן 12. בדרך לישראל עצרנו בקפריסין לכמה חודשים ומשם הגענו למחנה המעפילים בעתלית, שם קיבלו את כל מי שהגיע מקפריסין. בארץ חברנו לאבא שלי והתגוררנו תחילה בדירת חדר בירושלים, ומשם עברנו לחולון וליפו. לקיבוץ בארי הגעתי כבר בגיל 17. אחרי השחרור מצה"ל חזרתי לקיבוץ שבו התגוררתי עד 7 באוקטובר. אחרי התופת פינו אותנו למלון בים המלח. היום אני מתגורר בדיור מוגן עם אשתי בתל-אביב".

7 באוקטובר: "היינו כל המשפחה בקיבוץ כשהתחיל מטח הטילים ב-6:30 בבוקר. נכנסנו מיד לממ"ד. אני, שעברתי את השואה כילד קטן, הייתי אז בגיל של הנכד שלי שננעל איתי בממ"ד בבארי באותה שבת ארורה. אשתי חנה הייתה אצל בתנו בתל-אביב. גם שתי נכדותיי הנוספות עם המשפחות שלהן נעלו את עצמן בממ"דים. בהודעות הווטסאפ התעדכנו כל הזמן על המתרחש וניסינו להבין האם אנחנו הבאים בתור.

"בממ"ד אמרנו לילדים להיות בשקט, שאפשר לבכות אבל בשקט, העיקר לא לעשות רעש. הסברנו להם גם שאסור לצאת לשירותים. מסביב כבר התחלנו להבין ששרפו בתים ורצחו משפחות. למזלנו הגדול, בעצם הענק, כל המשפחה שלי ניצלה מבלי להיפגע פיזית, אך הטראומה נותרה חקוקה לנצח אצל כולנו. הייתי סך הכל כ-20 שעות בממ"ד מיום שבת בשש בבוקר ועד יום ראשון בשתיים וחצי לפנות בוקר, כשהגיעו המחלצים של צה"ל".

אז והיום: "באשר להקבלה שעושים בין התופת של 7 באוקטובר לזוועות השואה, בעיניי בכל זאת מדובר בשני אירועים נפרדים. אין קשר בין השניים משום שלא אותן סיבות הובילו לאירועים — הגרמנים חשבו שהם הגזע הנעלה ולכן הם השמידו יהודים, אבל גם צוענים ונכים, כל מי שלא היה כמוהם, בעוד שמאז קום המדינה אנחנו למעשה נלחמים על הזכות שלנו לחיות בארץ הזאת.

"הקיבוץ שלנו, בארי, איבד כ-100 חברים, ביניהם גם חטופים, שאני מתפלל ומייחל בכל יום מאז 7 באוקטובר לשלומם ולחזרתם בשלום הביתה. כל יום שעובר המצב מדאיג יותר ויותר. לשיטתי צריך להחזיר את החטופים הביתה בכל תנאי, צריך לתת הכל כדי שהם יוכלו להשתחרר. אין לנו ברירה אחרת — חייבים להציל אותם".

"הקיבוץ שלנו, בארי, איבד כ-100 חברים, ביניהם גם חטופים, שאני מתפלל ומייחל בכל יום מאז 7 באוקטובר לשלומם ולחזרתם בשלום הביתה. כל יום שעובר המצב מדאיג יותר ויותר. לשיטתי צריך להחזיר את החטופים הביתה בכל תנאי, צריך לתת הכל כדי שהם יוכלו להשתחרר. אין לנו ברירה אחרת — חייבים להציל אותם".

למאמר באדיבות אתר  YNET

יום ראשון, 12 במאי 2024

פסח וולודינגר, הנער מהשואה , לוחם הפלמ"ח שנהרג במלחמת העצמאות

 



סיפור חייו

פסח, בנם של רחל-רוזה וצבי-הירש, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ב"חדר", ועד שנת 1940 המשיך את לימודיו בבית ספר עממי ממשלתי.

בבוקובינה, שבין שתי מלחמות העולם השתייכה לרומניה, חיו בני לאומים שונים. עשרות אלפי היהודים שחיו שם ניהלו רשת חינוך עצמאית, היצירה היהודית פרחה והתנועה הציונית תפסה מקום ניכר בחיי הנוער. ואולם, כלכלתה הנחשלת של רומניה והיעדר היציבות הפנימית היוו קרקע פורייה לצמיחת תנועות ימניות לאומניות ולהתעצמות האנטישמיות, ובשנים 1940-1938 הוצאו היהודים בהדרגה מכל תחומי הפעילות והעיסוק.

ביוני 1940 סופחה בוקובינה לברית המועצות. תקוותם של היהודים כי המשטר הסובייטי ייטיב עמם, וכי הרדיפות האנטישמיות תפחתנה, נתבדה. לאחר כינונה של הממשלה הלאומית, בספטמבר 1940, החמיר מצב היהודים, רכושם הופקע והשלטונות פעלו להרחקתם מחיי הכלכלה והחברה. במאי 1941 חוקק "חוק העבודה לטובת הציבור", שחייב את היהודים בעבודת כפייה.

עם פלישתם של הגרמנים לברית המועצות, יוני 1941, פינו הסובייטים את בוקובינה, אשר נכבשה מחדש על ידי הרומנים - בעלי בריתם של הנאצים. היהודים הואשמו באחריות לאסונות שפקדו את העם הרומני, רבו ההגבלות שהוטלו עליהם והם אף ידעו מעשי התעללות, רצח ואונס.

ביוני 1941 הוחל ברציחתם של יהודי בסרביה ובוקובינה. בשלב הראשון נרצחו כ-160,000 יהודים בסיועה של האוכלוסייה המקומית - רומנים ואוקראינים. במחצית ספטמבר 1941 גורשו כ-150,000 יהודים לאזור טרנסניסטריה שבמערב אוקראינה.

טרנסניסטריה הייתה לקבר אחים יהודי. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, וכ-90,000 נספו במקום מחמת הרעב, הקור, המחלות ואכזריות המשמרות הגרמניים.

כל משפחתו של פסח נספתה בטרסניסטריה. רק הוא שרד, ובמשך כל שנות המלחמה התגלגל בין בתי יתומים ברחבי אוקראינה ורומניה. תחילה שהה בבית יתומים בברשאד שבאוקראינה, משם הועבר לבלטה שבמולדביה, שם למד בחריצות עברית וחשבון. בשנת 1944 נמצא בבית יתומים ביאסי בירת מולדביה, שם רוכזו כל היתומים ומשם הועברו לבוקרשט לקראת העלאתם לארץ ישראל.

בתום המלחמה, עם בואם של הרוסים לבוקרשט, הפרידו בין הילדים שרצו לנסוע לרוסיה ובין אלו שביקשו לעלות ארצה. דודתו של פסח שחייתה באמריקה ביקשה כי יבוא אליה אך הוא סירב, ולאחר נדודים וטלטולים דרך בולגריה הגיע עם קבוצת יתומים לארץ בשנת 1945, במסגרת "שיירת ילדי טרנסניסטריה" של "עליית הנוער".

לאחר תקופה קצרה במחנה עתלית הגיע פסח בן ה-16 להכשרה בחברת הנוער בכפר יחזקאל, מראשוני מושבי העובדים. לאחר שפגה חשדנותו נקשר אל המושב ואל האנשים באהבה רבה, ובהשפעת המקום והסביבה שבה אליו אמונתו באדם ובערכיו.

פסח, שגילה מעורבות בכל הנעשה סביבו, אף העלה על הכתב מחשבות והרהורים שעלו בו אודות צורת ההתיישבות בכלל, ואת דעתו על היישוב בפרט: "מאושר הייתי כי הוחזר לי חלק ממה שהנאצים שדדו ממני, חיי משפחה. יתרון גדול למושב בזה, ובפרט כשהוא מקבץ ילדים מהמחנות אשר הם צמאים לחיי משפחה, כי בעודם ילדים נעשו יתומים ולא הספיקו לחיות את חייהם עם משפחתם. יתרון שני הוא בשטח העבודה, במושב, ובמושב כפר יחזקאל יכולים לקבל הכשרה יסודית בכל ענפי המשק, וטוב יעשה חבר המושב אשר יטיל על הילד אחריות אפילו אם היא מתבטאת בעבודה הכי קטנה. על ידי זה מרגיש הנער יותר טוב הן בבית והן ביחסו לעבודה..."

פסח היטיב לבטא את אשר על לבו, ולא אחת שימש פה לאחרים: "... וכאן, חברים, עלינו לזכור כי רוב חברינו יתומים הם ולא הספיקו לקבל חינוך מלא. רבים מבין חברינו לא יכלו להתמצא בחברה..." הוא האמין כי יש בכוחו של המושב לחנך ולהדריך להגשמה סוציאליסטית, ומששב אליו ביטחונו לא היסס גם להפנות את שבט הביקורת: "...החיסרון היחידי הגדול הוא בזה שהחברה מתגבשת יותר קשה, אבל עוד יותר קשה תתגבש החברה אם לנוער לא יהיה מועדון מסודר לערוך בו שיחות ומסיבות. בשטח זה על הכפר לתקן הרבה. ייתכן שגם שיטת הספקת הלבשה מרכזית תוכל לסלק תקלות מיותרות ביחסי הנערים והמשפחות."

השתלבותם של פסח וחבריו בכפר יחזקאל הייתה מוחלטת: העברית שגורה בפיהם, ובתלבושתם הפועלית-ישראלית דמו לילידי הארץ. אך על כולם עלה פסח בפיקחותו ובכשרונותיו. הוא חש צורך לסכם את הישגי התקופה ולא נרתע מלציין גם את הקשיים: "אומר בלב בטוח כי בשטח העבודה יוצאים אנו מהמושב בידיעות אשר ראוי להתכבד בהן. בשטח הלימודים מרגיש אני חובה להגיד כי התקדמנו הרבה מאוד... כמובן שלזה עזרו לנו בהרבה המדריך והוועדה אשר השקיעו הרבה מרץ וסבלנות, כשאנו נזכרים שבאנו רובנו אחרי ארבע שנות נדודים אשר בהם לא למדנו וידיעותינו היו מעטות מאוד... נציין בתודה כי הרבה נתנו לנו חיי המשפחה אשר כמעט שכחנו אותם... חברינו למדו סדרים חדשים... וזה בוודאי שיעזור לנו כשאנו נעמוד בדרגה של מחנכים".

את דבריו סיים במעין צוואה רוחנית: "הבה נעשה מעשה אשר נהיה ראויים שאנשי המושב שאכסנו אותנו שנתיים וחינכו אותנו לדרך הגשמה ציונית סוציאליסטית יתגאו בנו, בנוער החוזר למולדתו ומפרה את השממה."

בשנת 1947 עבר פסח עם חברת הנוער למשק הפועלות שבפתח תקווה, כדי להמשיך בלימוד ובהכשרה, אך בכל יום חופש היה שב לכפר יחזקאל, כדי להתראות עם משפחתו המאמצת ולשאוב ידידות.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העצמאות התגייס לפלמ"ח, ועם עוד חברים עבר לקבוצת גזר (בקרבת כביש רמלה-לטרון) לצורך הכשרה ואימונים.

פסח לחם בקרבות על הדרך לירושלים. בהתקפה על גזר נפצע קשה בידו, מאז לא היה כשיר עוד לעבודה גופנית והוצב במטה הפלמ"ח בתל אביב, שם מילא תפקיד משרדי.

ביוני 1948, בזמן פרשת "אלטלנה" בתל אביב, נהרג פסח.

פרשת "אלטלנה" נחשבת לאחד מציוני הדרך החשובים והשנויים במחלוקת בתולדות מדינת ישראל. העימות שעוררו הגעתה וטיבועה העמידו את היישוב היהודי בארץ ישראל על סף מלחמת אזרחים, ועשרות שנים לאחר סיומה עדיין נמשך העיסוק באירועיה.

תחילת הפרשה ברכישת האונייה בארצות הברית על ידי האצ"ל, שנתן לה את השם "אלטלנה", והפלגתה לחופי הארץ מנמל פורט דה בוק שבצרפת ב-11 ביוני 1948, בעת ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. "אלטלנה" הייתה מלאה בנשק ותחמושת שרכש האצ"ל בצרפת, בשווי חמישה מיליון דולר, וכן שהו על סיפונה כ-900 מעפילים, שאמורים היו להצטרף לכוחות האצ"ל במלחמת העצמאות.

עם הגעתה של "אלטלנה" לכפר ויתקין (לשם הופנתה עקב תחילת ההפוגה), ב-20 ביוני 1948 בשעות הערב, נפרק חלק מהנשק בחוף. כוחות צה"ל הקיפו את האזור, ומפקדת האצ"ל קיבלה אולטימטום מטעם משרד הביטחון למסור מיד את האונייה, על הנשק שנותר בה, לידי מפקד הכוח הצבאי במקום. במקום פרצו התנגשויות אלימות בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל.

מפקד האצ"ל, מנחם בגין, סירב להיענות לאולטימטום, והחליט להסיע את האונייה לחוף תל אביב. עם הגעתה לשם ביום 22.6.1948 נמשך העימות. דרישתו של בן-גוריון מאנשי האצ"ל לכניעה מוחלטת נתקלה בסירוב. כוחות פלמ"ח הוזעקו למקום והחלו חילופי אש. אנשי האצ"ל, שכמאה מהם נותרו על הספינה, ספגו אבדות. פגז תותח שנורה לפי פקודת צה"ל בשעות אחר הצהריים פגע באונייה, "אלטלנה" החלה לעלות באש ורב החובל הורה לכל האנשים לנטוש. האונייה, על כל הנשק שנותר בה, טבעה.

בסופו של האירוע נמנו 16 אנשי אצ"ל הרוגים: שישה מהם נפלו באזור כפר ויתקין, ועשרה בחוף תל אביב. מכוחות צה"ל נהרגו שלושה: שניים בכפר ויתקין, ואחד בתל אביב - הוא פסח. הוא נפגע מחילופי הירי בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל אביב, ושבוע לאחר מכן, כ"ב בסיוון תש"ח (29.6.1948), מת מפצעיו.

לאחר הפצצת "אלטלנה" נעצרו בהוראת בן-גוריון למעלה מ-200 לוחמי האצ"ל. הם שוחררו כעבור מספר שבועות. לאחר מכן פורקו יחידות האצ"ל, ולוחמיו פוזרו בין יחידות צה"ל השונות.

פסח היה בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה.

החלל הינו "נצר אחרון".

מקור וקרדיט : אתר יזכור , משרד הבטחון

 

 


ציפי גנדלמן, בת 4 בבית היתומים היהודי בבודפשט

  מאת: גל גנות ציפי גנדלמן נולדה בבודפשט וגדלה עם אמה אחרי שאביה נפטר כשהיא בת שנתיים בלבד. בגיל ארבע הופרדה מהאם, שנשלחה למחנה עבודה. &qu...