"ילדה במלונה"

 

הספר "ילדה במלונה" של הסופרת שרה שנר-נשמית ז"ל, שבעצמה ניצלה מידי הנאצים בהיותה ילדה. הסופרת אף ציינה בראיון שנתנה על הספר כי אמנם הסיפור הוא לא סיפורה האישי, אלא סיפור ששמעה מפי ילדה אחרת, אך גם איתה חלק כלב את מזונו ובכך הציל את חייה,

 הסיפור מתאר את חייה של משפחה יהודית בכפר בשם סולומוקה בפולין והגיבורה שלו היא ביילינקה, ילדה בת שלוש. שכניה של המשפחה הם פולנים ולהם כלב אימתני ונבחן בשם וורון (עורב בפולנית). ביילינקה מתחברת עם הכלב כאשר היא מביאה לו את שאריות המזון שלה, למרות החשש שלה ממנו. 

אך חייה של ביילינקה מתהפכים כאשר אביה נלקח מהבית. יחד עם אימה ושאר יהודי הכפר הם יוצאים למסע לעבר הכפר ביליצה, אל הגטו. בשלב כלשהו הם לקחים מהגטו אל עבר היער, כאשר בדרך השיירה עוברת דרך ביתם שבכפר סולומקה.
 
אמה של ביילנקה, אסתר, מבינה במהלך המסע כי הם מובלים אל מותם ודוחקת בביתה להתחבא בחצר. ביילינקה רצה לחצרו של השכן הפולני, אך כלבו, וורון, מתחיל לברוח בקול. מחשש שתיתפס ביילינקה נכנסת אל מלונת הכלב ומתחבאה.

החיילים מבינים שביילינקה ברחה, ויוצאים בעקבותיה, אך העובדה שהכלב וורון ממשיך לנבוח גורמת לחייל להפסיק את חיפושיו. וורון משנה את יחסו לילדה, וכבר באותו הלילה חולק איתה את המזון שהוגש לו על ידי בעליו. 

לאחר תקופה הבחין בעליו של וורון שהכלב רזה מאוד. אז גם גילה את ביילינקה מסתתרת במלונה. למזלה הרב הוא לא הלשין על כך שהיא שם עד שהגיעו הרוסים ושחררו את הכפר מידי הנאצים. בכך ניצלו חייה של ביילינקה הקטנה.

מקור וקרדיט
 

כך הושבו 500 ילדים לעם היהודי אחרי השואה

מכתבים שנתגלו במקרה בארכיון הספרייה הלאומית מתעדים משימה היסטורית לפדות ילדים יהודים שהוסתרו בידי משפחות ומוסדות נוצריים במלחמת העולם השנייה

שי בן-ארי | 12.08.19

יום אחד, בשנת 1946, הגיע הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג למנזר גדול, שנודע למקום שבו הוסתרו ילדים יהודים, שנשלחו אליו בידי הוריהם כדי להגן עליהם מאימת הנאצים שהשתוללה באירופה. כעת, הגיע זמנם של הילדים לשוב הביתה.

הרב פנה לאם המנזר והודה לה על שהצילה את חייהם של הילדים, וביקש ממנה להשיבם לעם היהודי, כעת משתמה המלחמה. הנזירה הסכימה ברצון להיעתר לבקשה, אבל שאלה את הרב: "איך תדע מי ממאות הילדים במנזר הם יהודים?" אחרי הכול, חודשים רבים חלפו מאז שהוריהם שלחו אותם לשם, ורבים מהם היו באותה עת רק פעוטות.

הרב הרצוג הבטיח לאם המנזר שידע. הוא ביקש לקבץ את כל הילדים באולם גדול, עלה לבמה וקרא בקול גדול:

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"

תכף ומייד מיהרו אל הבמה עשרות ילדים כשהם צועקים "אמא!" ו"אבא!" בעיניים דומעות. רבים מהם התייפחו ללא שליטה. אף שרק מעטים מהילדים זכרו פרטים רבים מחייהם הקודמים, למשמע קריאת 'שמע' הם הוצפו באחת בזיכרונות של דקלום המילים הללו עם הוריהם לפני השינה.

כשיצא יצחק אייזיק הלוי הרצוג למסעו המפורסם בבתי היתומים ובמנזרים ברחבי אירופה כדי לאתר ולהשיב אלפים מילדי ישראל האובדים, הוא היה לרב האשכנזי הראשי בארץ ישראל המנדטורית. הוא נחשב סמכות בנושאי הלכה וזכה להערכה רבה בקרב מנהיגים דתיים וחילוניים כאחד ברחבי העולם.

לסקירה בבלוג הספרייה הלאומית ( קישור)

 

  

יהודה ספורטה , בן 5 מהעיר שאלוניקי , יוון, למחנה ברגן בלזן ולספרד

 

סיימתי אתמול לקרוא את הספר "חזרה לספרד" סיפור חייו של ניצול השואה, יהודה ספורטה.

כתבה וערכה: רונית קרן

הפקת הספר והוצאה לאור בחסות: המרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון.  2020

 הספר מתאר את הדרך  הארוכה אותה עשו היהודים בני שאלוניקי , יוון  שהחזיקו בדרכון ספרדי וספרך מהווה תיעוד נאמן לסיפורה של הקבוצה שמנתה 367 איש שהקונסול הספרדי סבסטיאן דה רומרו ראדיגלס חסיד אומות העולם, דאג לה וגרם לכך שיהיו במחנה ברגן בלזן רק  6 חודשים..

 לילד יהודה ספורטה בן ה5  ולהוריו היה דרכון ספרדי ולכן הגרמנים העבירו אותם ברכבות למחנה ברגן בלזן שם תנאי הכליאה היו קשים וגם סבלו מרעב , כ

" בכל יום  בצהריים נשמעה פקודה בגרמנית להתייצב למסדר. מיהרנו לעמוד בשורות של חמישה אנשים. אני תמיד בין אבא לאמא. שומר נאצי עבר בין השורות עם  כלב לצידו. הכלב היה גבוה ממני והעיניים  שלנו נפגשו. פחדתי שהכלב יתנפל עליי ויטרוף אותי.. אמא אפשרה לי לצאת מהצריף במחנה ברגן בלזן רק לעתים רחוקות" .

 בתחילת פברואר 1944 בזכות השתדלות של הקונסול הספרדי סבסטיאן דה רומרו ראדיגלס הם הועברו  ברכבות לספרד , לעיר ברצלונה.  אחרי כמה חודשים הם העפילו בעלייה בלתי ליגאלית  דרך נמל פורט סעיד במצרים לא"י ונקלטו בתל אביב. לימים בנו את ביתם בשיכון עולי יוון  בתל אביב .

 ראו גם :

עדות של יהודה ספורטה יליד 1938 Thessaloniki יוון על הצלת ...

אוטו אונגר (1901–1945), דיוקן ילד עם כובע צמר, גטו טרזין, 1942

 

אוטו אונגר  (1901–1945)

נולד בבֶּרְנוֹ, מורביה ולמד ציור באקדמיה לאמנויות יפות בפראג. בינואר 1932 התחתן עם אלפרידה לבית צוויקר וב־1933 נולדה בתם, זוזנה. עד 1940 אונגר לימד ציור ומתמטיקה בבתי ספר תיכוניים יהודיים בברנו.

בינואר 1942 גורש עם אשתו ובתו לגטו טרזין, שם עבד במחלקה הטכנית, שבה הועסקו הציירים בציור תעמולה בעבור הגרמנים. בהסתר, עם אמנים אחרים, צייר את מציאות החיים בגטו. בעקבות ביקור הצלב האדום, ביוני 1944, הואשמו הציירים בהברחת תעמולה אנטי־נאצית אל מחוץ לגטו. אונגר נאסר עם קבוצת האמנים במבצר הקטן, שם עונה וידו הימנית נמחצה. שולח לאושוויץ, ובצעדת המוות הובל לבוכנוולד. באפריל 1945 שוחרר, אך כעבור שלושה חודשים נפטר. אלפרידה, ששרדה עם בתם, הקימה ב־1946 ועדה לאיתור יצירותיו שהוסתרו בגטו. 54 ציורים הוחזרו לרשותה, לפי החלטת המשרד להגנת המולדת של צ'כוסלובקיה.

 

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

אברהם וסרטיל, גירוש לגטו כשאנוב

 

מאת: יעל הורוביץ

בכשאנוב שבפולין נולדה בתם הבכורה של בני הזוג וסרטיל. בהמשך עברה המשפחה לגרמניה, שם נולד הבן השני, אברהם (1928). שנתיים אחריו נולד נתן, אחיו הצעיר. 

"בשנת 1937", מספר אברהם וסרטיל, "גירשו הפולנים משטחם לגרמניה ארבעה כמרים. מהלך זה הביא לגירוש פולנים מגרמניה לפולין, ובהם משפחתנו

כאשר אברהם היה בן 9 רשמו אותו הוריו לבית ספר פולני, אך מכיוון שלא ידע פולנית שובץ לכיתה א'. בינתיים, גילויי האנטישמיות הלכו וגברו ובתוך ימים ספורים סולק אברהם מבית הספר.

"עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוכנסו יהודי כשאנוב ובהם משפחתי לגטו כשאנוב", משחזר אברהם. "לאחר תקופת שהייה בגטו העבירו אותנו למחנות. בתחילה הועבר אבי למחנה לעבודות כפייה בשם מרקשטט בגרמניה (שהיה חלק ממחנות גרוס-רוזן), בהמשך נלקח לשם אחי ולאחר מכן צורפתי גם אני

המזון שניתן במחנה, ששימש לעבודות כפייה ליהודים, היה בשר סוסים. אבא, שהיה דתי מסורתי, סירב לאכול. כתוצאה מסרבנותו נחלש כוחו וחלה וכתוצאה מכך הוציאו אותו למחנה אחר. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתיו"..

לבד במחנות הריכוז

"נשארנו לבדנו, אחי ואני", ממשיך וסרטיל. "אמנם התגוררנו בצריפים שונים אך היינו באותו מחנה, כך שראינו זה את זה במהלך היום. בין השנים 1942 ל-1945 הועברנו ממחנה ריכוז אחד למשנהו: פינפאייכן (5 אגמים), גרוס-רוזן, בוכנוואלד, דאוטמרגן ומשם לאלאך, מחנה ריכוז המסונף למחנה דכאו.

במחנה אלאך קיבל נתן דיזנטריה רצינית. מישהו נתן לו פרוסת תפוח אדמה לא מבושל וזה היטיב מעט את מצבו. כאשר העלו אותנו לרכבת בהמות שיועדה להביאנו אל מותנו, כולנו, ששרדנו אין ספור תלאות, היינו חלשים ומותשים. בשארית כוחי תמכתי באחי והצלחנו לעלות על הרכבת. בדרך, הגיעו כוחות אמריקאיים שהורידו אותנו מהרכבת ושחררו אותנו.

בסיום המלחמה הגענו למחנה עקורים פלדפינג בגרמניה. כאשר נודע לנו שדודינו שרדו גם הם את השואה, נערכה פגישה מרגשת והם הזמינו אותנו לגור בביתם בעיר פסאו שבאזור בוואריה עד שנסתדר. בינתיים נודע לאחי נתן על קיבוץ "כובשי הים" והוא החליט להצטרף לשורותיו".

קיבוץ כובשי הים, הכשרה ימית בגרמניה

בסיום מלחמת העולם השנייה, יזם שלמה שטנדל (לימים אבני), שורד שואה יליד פולין וממייסדי נוח"ם (נוער חלוצי מאוחד), את הקמתו של קיבוץ ימי במטרה להכשיר קבוצת שורדי שואה במקצועות ימיים לקראת העלייה לארץ ישראל. הוא עבר בין מחנות העקורים בגרמניה כדי לגייס מתנדבים ובשנת 1946, לאחר שאסף כ-30 בחורים וכמה בחורות, החל להכשירם בהלבמיילה שליד דגנדורף בגרמניה.

"חשבתי ללמוד רפואת שיניים וניסיתי את מזלי גם בעבודה במוסך", מספר אברהם וסרטיל. "משהבנתי שזה לא מתאים לי, החלטתי לבדוק אפשרות להצטרף לאחי ולחבריו בקיבוץ הימי. לקחתי אופניים, עליתי על רכבת והגעתי להלבמיילה. לאחר סיבוב במקום החלטתי להצטרף. חזרתי לבית דודיי ולמחרת בבוקר לקחתי כמה חפצים אישיים והתייצבתי בקיבוץ. למדנו ימאות. חלקנו למדנו מכונאות ואני הייתי בין הלומדים להיות סיפונאי".

מקור וקרדיט " יעל הורוביץ ,

סיפורם של שורדי השואה שהקימו את הקיבוץ הימי 'כובשי הים'

יעל הורוביץ

אברהם ארי, מביאליסטוק למיידנק

 

בצילום הפתיחה : אברהם ארי ותמונת משפחתו שנספתה בשואה (צילום: יעל הורוביץ)

רבקה וחיים ארי התגוררו בביאליסטוק שבצפון מזרח בפולין, בה גידלו את ילדיהם: אברהם (1928), אלי (אליהו) וחנה. גילויי האנטישמיות הלכו וגברו. באחד הימים נזרקה אבן לעברה של חנה בת ה-8 אשר גרמה למותה. מאוחר יותר הצטרף למשפחה בן נוסף.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פלשו הגרמנים לביאליסטוק, אך שבוע לאחר מכן מסרו אותה לידי הרוסים. ביוני 1941 שבו הגרמנים וכבשו את העיר ולמחרת שרפו את הרובע היהודי. כ-3,000 איש אולצו להצטופף בבית הכנסת הגדול ונשרפו בו למוות. באותו זמן לערך הקימו הגרמנים את גטו ביאליסטוק וגירשו אליו כ-50,000 יהודים שנאלצו לחיות בצפיפות, רעב ומחלות.

"כשהחלה המלחמה שמענו הפצצות", מספר אברהם ארי. "הגרמנים נכנסו לביאליסטוק. כתוצאה מהסכם חלוקת גרמניה בין רוסיה לגרמניה, משפחתי ואני נשארנו בחלק הרוסי עד 1941. כאשר גרמניה תקפה את רוסיה הוכנסנו ע"י הגרמנים לגטו ביאליסטוק, שם שהינו כל המשפחה יחד במשך כשנתיים. החיים בגטו היו קשים, אנשים מתו ברחובות מרעב ומחלות.

באחד הימים אספו את כולנו במגרש המרכזי של העיר והפרידו בין הגברים לבין נשים וילדים. הייתי בן 12 לערך. ברגע האחרון אימא הצליחה לדחוף אותי לעבר קבוצת הגברים וכאשר חייל גרמני עצר אותי ושאלני לגילי, אמרתי: 17. כאשר נשאלתי למקצועי, עניתי ללא היסוס: מסגר. מובן שלא היה לי שום ידע בתחום המסגרות…

למזלי, החייל הגרמני האמין לדבריי ואיפשר לי לעבור ולהצטרף לקבוצת הגברים בהם אבא. לקבוצת הנשים והילדים ובהם אימי, לעומת זאת, היה פחות מזל. הם נלקחו לטרבלינקה ושם מצאו את מותם.  

נלקחנו למחנה מיידנק. הפשיטו אותנו מבגדינו ולקחו את חפצי הערך, כסף, שעונים ותכשיטים. נשלחנו להתקלח וקיבלנו מדי עבודה שמעתה היו בגדינו.

ברכבת ממיידנק למחנה עבודה

"כאשר הודיעו שבעלי מקצועות נדרשים לעלות על רכבת בת חמישה קרונות שיצאה ממיידנק, כולנו נדחפנו מתוך תקווה שהעלייה לרכבת תזמן לעולים עליה יציאה לחופש ולחיים טובים יותר, תקווה שבפועל הייתה כידוע רחוקה מהמציאות.     

אבא הצליח להיכנס לקרון הראשון ואילו אני, שהייתי מאוד רזה וחלש לאחר כשנתיים בגטו, הצלחתי איכשהו להידחק לקרון האחרון. יעדנו, כך התברר,  היה מחנה עבודה בפולניה, שם הוצבתי לעבודה בשבירת סלעים לאבנים קטנות, עבודה פיזית קשה במשך שעות רבות מדי יום.

אבא, שהיה חייט במקצועו, הוצב לעבודה במיון בגדים של אסירים יהודים שהובאו למחנה. מפעם לפעם, כאשר פשפש בבגדים, הצליח למצוא חתיכות זהב קטנות שהוסלקו בכיסים נסתרים אותם החליף עם השומרים האוקראינים תמורת מעט אוכל וכך הצליח לשרוד.

בינתיים, אבא הצליח לשחד את אחד החיילים הגרמניים כדי שיעבירו אותי לתחנת עבודה אחרת, נוחה יותר. הועברתי למקום בו עבדה קבוצת אסירות יהודיות בתיקון גרביים ישנות.

הן היו גוזרות את החלק העליון הפרום של הגרביים ותפקידי היה להניחו בתוך מכונת הסריגה ולתקן את הנדרש. תודות לחושיי הטכניים, הצלחתי לפרק את המכונה ולערוך בה שיפור מסוים ששדרג את העבודה ועזר לנו לעמוד במכסה היומית הנוקשה שהוטלה עלינו.  

הפקודות במחנה ניתנו בגרמנית, שפה שלא הכרתי, אך למזלי הצלחתי להסתדר בעזרת פענוח תנועות ידיים וכנראה גם קצת תושייה".    התחנה הבאה, אושוויץ

"בשלב מסוים", ממשיך ארי, "הועברנו למחנה אושוויץ-בירקנאו, שם קועקעה זרועי במספר B1183 שנותר כצלקת לזוועות לדיראון עולם. השהות באושוויץ הייתה מאוד קשה. רעב ומחלות ואין ספור גופות של יהודים התגוללו במחנה. אבא ואני חלינו בטיפוס. איכשהו יצאנו מזה. אחר-כך, כשהגרמנים חיפשו גברים בריאים כדי להטיל עליהם עבודות, אבא נלקח משם ויותר לא ראיתיו. נשארתי באושוויץ לבדי, יחיד ממשפחתי.

בתחילת 1943 הגיעו הרוסים לאזור והוציאו אותנו מהמחנה. זה היה חורף קשה, התבוססנו בנעליים קרועות ומרופטות בשלג הכבד והעמוק. לאחר הליכה אין סופית הגענו לתחנה. הועלינו על הרכבת שהביאה אותנו למחנה זקסנהאוזן, מחנה ריכוז גדול באזור ברלין. קיבלנו שק עשוי נייר כדי להתכסות אך הקור היה מקפיא. התחפרתי באדמה וכך הצלחתי לשרוד…

באחד הימים הגיעו חיילים גרמניים ושאלו אם יש בינינו מסגר. כמובן הרמתי את ידי. לקחו אותי למחנה דכאו, לעבודה במפעל בלאונברג שם ייצרו את הכנף למטוסי מסרשמיט. בין תפקידיי היה להכניס מנורה על הכנף. כעבור כתשעה חודשים הועברנו למחנה ריכוז אלאך הסמוך למינכן, שהיה מסונף לדכאו. יומיים לאחר מכן, התרגשנו לראות טנק אמריקאי שהגיע והרס את גדר המחנה. חיילים אמריקאיים זרקו לעברנו שוקולד. סוף סוף חופשיים!

עם סיום המלחמה ב-1945 הגיעו רבים משורדי השואה למחנות עקורים, אך אני  רציתי לחזור לביאליסטוק עיר הולדתי, שכבר הייתה תחת שלטון רוסיה. במסעי לעבר רוסיה פגשתי יהודים שהזהירו אותי לא להמשיך בדרכי לנוכח האנטישמיות וכך חזרתי לגרמניה, למחנה דגנדורף".

 

מקור וקרדיט:  יעל הורוביץ ,

סיפורם של שורדי השואה שהקימו את הקיבוץ הימי 'כובשי הים'

יעל הורוביץ

משפחת בטיש (ינינה, יוון) | גורלן של משפחות יהודיות ב-1944

 

בני משפחת בטיש, האב איוסיף-פפו, האם אפתיכיאה והילדים ארטמיס (נ' 1928) וסולומון-מקיס (נ' 1934), התגוררו בינינה שביוון.  

באביב 1941 כבשו הגרמנים את יוון. השטח בו היתה ינינה נמסר לאיטליה. לאחר כניסת הגרמנים לעיר בקיץ 1943 נאסרו האב והסב בידי אנשי אס-אס והוצאו להורג בסלוניקי.

ב-24 במרס 1944 הצטוו יהודי העיר להגיע למקום כינוס בעיר. באותו יום ירד שלג כבד. האם הכינה לכל ילד תיק עם בגדים חמים ומזון יבש והם יצאו למקום הכינוס. יהודי ינינה הוסעו במכוניות צבאיות לעיר לריסה, שם שהו במבנה ציבורי ללא מיטות ותנאים סניטריים וכמעט ללא מזון. לאחר למעלה משבוע שולחו לאושוויץ בקרונות בהם היו רק מיכל לשתיה ומיכל לצרכים. במהלך הנסיעה נספו רבים מהנוסעים. הרכבות עצרו רק כדי לרוקן את דליי השפכים, למלא מים ולהעביר את המתים לקרון הגוויות.

ב-11 באפריל 1944 לפנות ערב הגיעו הרכבות לאושוויץ ונוסעיהן נשלחו לסלקציה. גברים ונשים צעירות נשלחו לעבודה והשאר הוכנסו לטנדרים פתוחים. עקב הקור נתנה האם לארטמיס מעיל פרווה ששיווה לה ארשת מבוגרת יותר. האם חיבקה את שני הילדים וכיוונה אותם אל הטור של הנשים והילדים שהיו בדרכם לטנדרים. גרמני הכה במקלו על כתפה של ארטמיס והורה לה להיכנס לטור הנשים הצעירות. ארטמיס נופפה לשלום לאמה ולאחיה. יותר לא ראתה אותם.

הקבוצה אליה נשלחה ארטמיס הוצעדה לבירקנאו מלווה בגרמנים חמושים וכלבים. בבירקנאו אולצו הנשים להתפשט, שיערן נגזז, בזרועותיהן הוטבעו מספרים והן נשלחו לעבודות פרך. לאחר מספר ימים נודע להן שכל בני משפחותיהן נלקחו לתאי גז ונרצחו. ארטמיס פונתה בצעדת המוות בינואר 1945 לגרמניה ושם שוחררה. ב-1946 עלתה ארטמיס לארץ ישראל.

 מקור וקרדיט :

יד ושם

משפחת בטיש (ינינה, יוון) | גורלן של משפחות יהודיות ב-1944