מאת: עמיחי
סגל ,כפי שסופר לו ע"י אביו משה סגל ז"ל
בצילום : הילד משה סגל ( משמאל) במוסד "אהבה" 1944
"נולדתי בוורשה בירת פולין בתאריך 15.04.1930, בשם מוֹנְיֶק. זה היה שמי הפולני. השם העברי שלי הוא משה.
חיי בוורשה היו חיים רגילים של
ילד וזאת עד גיל תשע. כשהגעתי לגיל תשע, פרצה מלחמת העולם השנייה ואז חיי השתנו מן
הקצה אל הקצה; פתאום התחלתי לחוות רעב, עוני ומחסור.
אבי שהיה מיודד עם מפקד המשטרה
המקומית קיבל ביום בהיר אחד עצה ממנו לברוח לברית המועצות (בריה"מ) היות
שהצבא הנאצי הגרמני, שכבש חלקים גדולים של פולין היה קרוב אלינו. כידוע המשטר
הנאצי תכנן להשמיד את כל העם היהודי ולפיכך חיינו היו בסכנה. יהודים נוספים ששמעו
על-כך, הצטרפו אלינו וכך הפכנו לקבוצה של מאות ואולי אלפי פליטים בדרכינו לברית
המועצות.
המשטר הסובייטי של
בריה"מ, הציב ברירה לפליטים היהודים: להתאזרח ולהפוך לאזרחי ברית המועצות,
או: לבחור מדינה מתוך רשימה, כדי להגר אליה. היהודים שהחליטו להתאזרח, שוכנו
בערי בריה"מ, נרתמו למאמץ המלחמתי והפכו אזרחי בריה"מ.
אל היהודים שהעדיפו להגר
למדינות אחרות, התייחסו בחדשנות וראו בהם מרגלים פולניים. משפחתי החליטה שהיא רוצה
להגר למדינה אחרת ולא להפוך לאזרחי בריה"מ, על כן, בעורמה ולא כפי שהובטח,
נשלחנו לסיביר הקרה ברכבות, מרחק נסיעה של שלושה שבועות בקרונות משא, בתנאים לא
אנושיים, כפי שנהוג היה לשלוח פושעים להגליה בסיביר.
ילדות בסיביר והמעבר לאוזבקסטן
בסיביר שוכנו במחנה גדול, כשכל
משפחה חלקה פינה קטנה בצריף ענק שבנינו בעצמנו, מעצי היערות שמסביב. החיים
במחנה הפליטים היו קשים מנשוא; רעב, מחלות וכד' אמי הייתה יוצאת ליער מסביב
למחנה והייתה אוספת שורשי עצים ושיחים שונים ומכינה מהם מרק.
היינו משפחה בת שש נפשות:
הורים, אחות אחת בת שש, פעוט כבן שנה, ילד בן שלוש ואני הבכור (אז כבר בן עשר).
הגענו לסיביר באביב. הורי ידעו
שלא נוכל לשרוד את החורף המקפיא, כשיגיע ועל כן ניסו בכל דרך לקבל היתר לנדוד
לאזורים האסייתיים המזרחים של בריה"מ, לארצות כמו אוזבקיסטן, החמה יותר.
בסופם של מאמצים ובזכות העובדה שהצבא הפולני הגולה (צבא אנדרס בפיקודו של הגנרל
הפולני ולדיסלב אנדרס) שהה בבריה"מ ושיתף פעולה עם הצבא הסובייטי כנגד הצבא
הגרמני, עלה בידי הורי לצאת מסיביר ובחורף הקר הגענו לטשקנט, בירת אוזבקיסטן, אשר
במרכז אסיה.
אחי בן השלוש ואחותי ביחד
איתי, הוכנסנו לבית יתומים. אחי הפעוט נשאר עם הורי.
גם באוזבקיסטן היו לנו חיים
קשים מאוד, אך למזלנו, סבתי, אם אמי, שימשה טבחית בבית היתומים והיא עזרה לנו
בהשגת מזון, עד כמה שידה הייתה משגת וכך יכולנו לשרוד. כאח גדול, שמרתי בבית
היתומים על אַחַי הקטנים והשתדלתי ככל שעלה בידי, לדאוג למחסורם.
כשנתיים מיום הגעתנו
לאוזבקיסטן נולד לי אח חדש ולמרות השמחה הגדולה בהולדתו, המשפחה גדלה לשבע נפשות
ובמצבינו לא היה הדבר קל, כלל ועיקר.
באוזבקיסטן חייתי כשנתיים ושם
התחלתי לעצב את אישיותי כנער יהודי פליט מלחמה. למדתי לשרוד, הייתי חומק מבית
היתומים וסוחר עם המקומיים, כדי להרוויח מעט כסף על-מנת לעזור להורי. שליטתי בשפה
האוזבקית הייתה מלאה, עד כדי כך שיום אחד התדפקו מקומיים על דלת בית הורי וטענו
שאני ילד אוזבקי ושהורי גנבו אותי, כי לטענת האוזבקיים לא הייתה היתכנות שילד לא
אוזבקי ישלוט כך בשפתם…כמובן שהורי הצליחו לשכנעם שאני ילד יהודי בן למשפחת פליטים
שברחה מפולין, מאימת הכיבוש הנאצי.
הסיפור של "ילדי טהראן" מתחיל
למעשה אחרי כשנתיים באוזבקיסטן וכשלוש שנים ממנוסתנו מפולין. מנהל בית היתומים
(שהיה יהודי) קרא לי אליו וסיפר לי שמתארגנת קבוצת ילדים, לעלייה לארץ, ביוזמתה של
הנרייטה סאלד, יהודייה אמריקאית, אשר קידמה את מוסד "עליית הנוער" וראתה
כמשימה עליונה הבאת ילדים יהודים פליטים, לארץ ישראל.
אף-כי מאוד שמחתי על ההזדמנות
לעלות לפלשתינה (ארץ ישראל של אותם הימים), מאוד היססתי כי ידעתי שאמי לא תסכים
לכך הן מדאגה לי והן נוכח העובדה שהייתי לעזר בשמירה על אחי הקטנים. מנהל בית
היתומים שכנע אותי בכך שסיפר לי שגם בתו, בת גילי וידידתי באותם ימים, תצטרף גם-כן
למסע ומלבד זאת, אמר לי שכשאהיה בארץ, אוכל לבקש איחוד עם משפחתי וכך יגברו
הסיכויים שלהם לקבל אשרות יציאה מבריה"מ.
השתכנעתי, אבל ביקשתי שרק אבי
ידע על-כך ובשום אופן לא אמי ולא אחותי וְאַחַי. המנהל הסכים ובכך למעשה נסללה
הדרך ליציאתי מבריה"מ במטרה להגיע ארצה.
ערב אחד התארגנו בחצר בית
היתומים כל הילדים המיועדים למסע והועלו למשאיות של הצבא הפולני הגולה, שמקום
משכנו היה בריה"מ והוא היה מיועד להיות מוצב באיראן.
המשאיות היו משאיות סגורות
בבדי ברזנט עבים והנסיעה הייתה קשה מאוד, בדרכים הרריות ומפותלות.
כעבור ימים אחדים הגענו למחוז
חפצנו. היה זה מקום ריק ושומם בפאתי העיר טהרן, בו הוקמו מבעוד מועד אוהלים בהם
שוכנו הילדים. המחנה נוהל ע"י יהודים וכל הילדים במחנה היו יהודים, כך
שיחסית לתנאי החיים שהיו לנו לפני ההגעה לטהרן, היו תנאים טובים. לא סבלנו חרפת
רעב, היו לנו בגדים חמים ונעליים.
אספר כאן שילדים איראניים היו
מגיעים לגדרות המחנה וחלקנו היה סוחר איתם, כמו למשל ילד יהודי היה יכול לוותר על
נעליו הטובות בתמורה לפירות טריים או פירות יבשים.
יש לזכור שכולנו היינו ניצולי
שואה ועל-כן האוכל ובפרט פירות, היה הדבר החשוב לנו ביותר, עד כי היו כאלה שהיו
מוכנים לוותר על נעליהם בתמורה לשקית פירות יבשים או מספר פירות טריים.
היות שכל המפעל הזה של איסוף
הילדים לקראת הבאתם לא"י, נוהל ע"י מוסד עליית הנוער, השגרה במחנה הייתה
ציונית. למדנו שירים בעברית, היו לנו שיעורי עברית והתחלנו להרגיש עצמנו כישראלים
ממש. מספר הילדים במחנה היה כמעט אלף והדבר השרה עלינו ביטחון. הרגשנו רבים
וחזקים. מלבד שיעורי עברית ושירה עברית, עסקנו גם בספורט ולמדנו חשבון
ומקצועות אחרים.
אני נזכר במחנה במעט געגוע
ולכן אני בטוח שהיה לנו טוב, עד כמה שטוב יכול היה להיות בימים ההם.
במחנה שהינו כשנה תמימה.
מהמחנה בטהראן נלקחנו בוקר אחד
במשאיות עד עיר נמל איראנית שאיני זוכר את שמה ושם הועלינו על אנייה. הנסיעה
אל עיר הנמל מהמחנה, לא הייתה קלה. הרבה ילדים הרגישו לא טוב, אבל לבסוף הגענו
בשלום. העלייה לאנייה הייתה עבורי לראשונה בחיי. מעולם לפני-כן לא שטתי
באנייה ואפילו לא ביקרתי ליד עיר נמל מעודי, על-כן מאוד התרגשתי וכך גם שאר הילדים.
באונייה התארגנו בתאי מגורים
די צפופים אבל אף ילד לא התלונן, כי היה ברור שהשיט לא יהיה ארוך והוא שיקדם אותנו
אל ארץ ישראל שכל-כך רצינו כבר לראות.
היינו אמנם ילידי פולין אבל
כיוון שבמחנה למדנו קצת עברית ושירים ישראליים, חשנו עצמנו ישראלים לכל דבר.
שטנו באונייה דרך מיצרי
הורמוז, מספר ימים בודדים, עד נמל קראצ'י שבפקיסטאן. איני זוכר כמה זמן שהינו
בקראצ'י, אך משם המשכנו לכיוון מפרץ סואץ, שיט ארוך דרך מפרץ עדן שבאוקיינוס
ההודי, והים האדום. כמה שאוכל לזכור, למרות הצפיפות, השיט היה נעים ונוח.
המזון הספיק לנו והלבוש תאם את מזג האוויר. מבחינתנו להיות שבעים, היה פסגת העולם
וכמעט שלא עניין אותנו כל דבר אחר.
ההגעה לנמל פורט סעיד במצרים
ריגשה אותנו מאוד, כיוון שידענו שמצרים מחוברת בקשר יבשתי לישראל, כך שחשנו מאוד
מאוד קרובים.
ירדנו לנמל בפורט סעיד
והתארגנו לעלות לרכבת שלקחה אותנו, לאחר נסיעה לא-קצרה לגדרה.
בגדרה התקבלנו בשוקולד ודברי
מתיקה והמון אדם, נשים, גברים וטף, קיבלו את פנינו בדגלוני תכלת לבן עם מגן-דוד,
דגל מדינת ישראל לעתיד. ההתרגשות הייתה עצומה. קשה לתאר במילים. סוף-סוף
הרגשנו בבית, לאחר מסע כל-כך ארוך ומפרך.
מגדרה הועברנו למחנה קליטה
בעתלית ושם התארגנו לשהות לקראת פיזור למוסדות עליית הנוער ברחבי הארץ. זכור
לי שבעתלית חילקו לנו תפוזים והיות שתפוז היה עבורנו יקר מפז, ילדים החלו לאגור
תפוזים. כשראו זאת המורים והמדריכים שלנו, הוחלט לשלוח משאית עמוסה בתפוזים ובחצר
המוסד, פרקה המשאית "הר" של תפוזים. הארץ הייתה מלאה בתפוזים, כיוון
שייצוא התפוזים לאירופה הופסק לחלוטין בגלל המלחמה שהתחוללה ביבשת
אירופה. כשראינו את "הר" התפוזים, נרגענו והבנו שלא יחסרו לנו
תפוזים לעולם.
אחרי שהות של מספר שבועות, או
כמה חודשים, פוזרו הילדים במוסדות הקבע. אני נשלחתי עם קבוצת ילדים גדולה למוסד
"אהבה" שבקריית ביאליק ליד חיפה".
מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת (קישור)
