ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 16 בינואר 2022

שתי ילדות אחיות באושוויץ , רק אחת שרדה

 



אווה זילברשטיין  גרינסטון

ורה זילברשטיין, נולדה בשנת 1931 בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה

אווה זילברשטיין, נולדה בשנת 1929 בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה

לקראת חיסול גטו ברטיסלבה הצליחה אימן של ורה בת השלוש־עשרה ושל אווה בת החמש־עשרה לסדר לבנותיה מקום מסתור ולמצוא לעצמה מסתור במקום אחר. ורה ואווה הסתתרו עד שנתפסו בעקבות הלשנה. האחיות שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, ושם הופרדו לחיים ולמוות. ורה שולחה אל תאי הגזים, אווה שולחה לעבודת כפייה אך הצליחה לשרוד.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם


הילד מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח, ימי הפלמ"ח

 


"הבריטים עזבו את הארץ ובספטמבר 1947 גויסתי לפלמ"ח, בתקופה שקדמה לכך התאמנתי פעמיים בחודש בהגנה והייתי מועמד לפלמ"ח והנה הגיע הרגע הודיעו לי שאני מיועד לחטיבת הנגב, שמחתי על כך מאד, כאשר הייתי במקוה ישראל ראיתי אותם מתאמנים והחלטתי שבסיום בית הספר אצטרף לשורותיהם ואכן כך קרה אומנם באיחור שנה אבל המטרה הושגה.חבריי העירוניים ערכו לי מסיבת פרידה על חוף הים, הייתי מקובל מאד בחברה והיו לי הרבה חברים, כולם הגיעו למסיבה שנערכה בבית קפה, התזמורת ניגנה ללא הרף ולא הפסיקה להלהיב והיה ערב סוער של ריקודים, הייתה תחושה של התרוממות רוח, ידעתי שאני נפרד מחבריי אבל למען מטרה נעלה, להילחם ולהגן על המולדת, תחושה זו התאימה לערכים שינקתי בבית אבא ושגדלתי עליהם, אהבת המולדת, אווירת האחדות והיחד, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד ורוח ההקרבה וכל זאת כאשר ברקע זכורים לנו אימת השואה.

 יצאנו לדרך במשאית עמוסה שקים וארגזים, הייתה זו שיירת מזון ואספקה לנגב, יצאנו מתל אביב, בדרך ערכנו חניית ביניים בגדרה בדיוק ליד הקיוסק שבו הייתי נוהג לשתות בסמוך ליבנה ובעודנו נחים חולפת על פנינו משאית ערבית ונוסעיי המשאית משליכים עלינו רימונים, התקבלה פקודה לתפוס מחסה ומלווי השיירה פתחו באש לעבר המשאית אשר נעלמה. מכיוון שעדיין לא היה לי נשק תפסתי מחסה מאחוריי הקיוסק. מספר אנשים נפצעו מרסיסי הרימונים אבל המשכנו בדרכנו דרוכים ומוכנים להשיב במכת אש במידה ויתעורר הצורך, בסופה של הדרך הגענו לקיבוץ רוחמה. היה זה מחנה אוהלים, ללא שהיות החלו האימונים, מסעות ליליים, מירי והסתערות ועד לקרב פנים אל פנים,, שימוש בסכין, בכידון, קשר, חבלה, תיאורית קרב, שולחן חול, שימוש ברובה אנגלי סְטֶן11 ובמכונת ירייה מסוג בְּרֶן. האימונים היו אינטנסיביים מאד ונמשכו מבוקר ועד ערב. ובלילות שמרנו בעמדות פִילבוֹקס. המדבר היה מרהיב ביופיו ובשקט האינסופי, מדי פעם ראינו שיירות גמלים חולפות, היינו עוקבים אחריהם ותופסים מבריחים ומרגלים אשר סימנו את מיקום העמדות שלנו. סיירנו גם בג'יפים אנגליים מיושנים כדי להראות נוכחות ושליטה בשטח. בשלב מסוים זימנו אותי למפקדה והודיעו לי שאני יוצא לקורס מ"כים, מפקדי כיתות בג'וערה ובדליה, שהם בסיסים של הפלמ"ח. עוד לפני יציאתי לקורס מ"כים הספקתי לעבור קורס מרוכז למדריכי ספורט וקרב פנים אל פנים ושוב אני מתלווה לשיירה היוצאת לתל אביב ומשם לחיפה ולקיבוץ דליה.

 בקיבוץ דליה הסגיר אותי התיק האישי שלי ומתחילת הקורס קבלתי מינוי של מד"ס (מדריך ספורט) הקורס, הקורס מנה שתי מחלקות של כ- 80 איש, שעת ההשכמה הייתה שש בבוקר אבל אני מתוקף תפקידי נאלצתי לקום בחמש וחצי, הייתי יוצא איתם לריצת בוקר של 5 קילומטר וכחצי שעה של התעמלות, לאחר מכן רחצה וארוחת בוקר וכולם נקיים ומגולחים עם הנשק על הכתף עומדים למסדר בוקר ויוצאים לאימונים.  המ"כ שלי היה בְּרֶן, שברבות הימים היה אלוף בצה"ל. האימונים היו מפרכים, מארבים בשדות, ביום ובלילה, תרגולות קרב, אימון גופני, תיאורית קרב, שולחן חול, טופוגרפיה, התמצאות בלילה, ניהוג כיתה בקרב, זיהוי שטח בלילה ועוד נושאים רבים, הקורס היה דחוס מאד אבל הכרתי בחורים נהדרים ומאופיי וטבעי חיש קל התחברתי עם כולם ובמיוחד עם בחור בשם צביקה עופר מכפר אז"ר, שנינו היינו חניכים מצטיינים ובגמר הקורס הזקן, יצחק שדה העניק וענד לנו את סמל הפלמ"ח על החולצה ונתן לנו ספרון פרי עטו והחתום בשם י. נודד שהיה הכינוי שלו. נערכה ארוחת ערב חגיגית בקיבוץ, הוקראו פיליטונים ומָקָמות, התבדחויות עם המפקדים והאקורדיון ניגן ורקדנו עד אור הבוקר עם בנות הקיבוץ. הייתה תחושה פנימית של הישג, שמחה על כך שהקושי של הקורס הסתיים ועל כך שעמדנו בו בהצלחה.

במהלך כל התקופה קבלתי מכתבים וחבילות מחבריי וחברותיי בתל אביב, צעיפים, גרביים וסוודרים אשר מעבר לחום הפיזי חיממו את הלב   

למחרת חזרנו איש איש ליחידתו, ניתנה לי כיתה ותפקידי היה ללמד אותם על פי המערך את כל מה שלמדתי, לימדתי ואימנתי אותם היטב וללא פשרות, כל אחד חייב היה לדעת את החומר ובצורה הטובה ביותר. 

בנתיים במהלך הקרבות עוד צברתי ניסיון אישי והצטיינתי בתרגולת קרב והעברתי את הידע שלי ואת ניסיוני, המשכתי בקורסים נוספים, קשר, חבלה וסיירים כל זאת עד אשר הגיעה הפקודה לשלוח שלוש כיתות ואני בתוכן כדי לפנות את כפר דרום אשר הינה נקודה קטנה שלא תוכל לעמוד בפני הכוחות המצריים שהיו צבא מתקדם גדול וחמוש היטב.

מקור וקרדיט


הילד  מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. הקליטה בארץ ישראל

 

"הימים ימי אוגוסט 1943 ואנחנו הגענו לסוף המסע המפרך לארץ ישראל, לאחר שנרגענו מהמפגש הראשון בנהריים ליד גשר בנות יעקב עלינו שוב למשאיות אשר הביאו אותנו ליד חיפה למחנה עתלית. לרגע נחנקתי, שוב מחנה, צריפים, גדר תיל, לאן הגענו ? בטהרן סיפרו לנו על הפרדסים ועל התפוזים, היכן הם ?ואכן לא חלף זמן רב והגיעו משאיות עם אוכל וגם תפוזים. נערך מסדר ועברנו חיטוי במין אבקה צהובה אשר חדרה לתוך הבגדים, מאובקים בגוון הצהוב קבלנו סבון ונכנסנו למקלחות, ניקוי הבגדים ומשם לחדר האוכל. על השולחנות מכל טוב, בנתיים הגיעו אנשים רבים והתחלנו ללמוד מילים ומושגים חדשים כמו עליית הנוער והסוכנות היהודית, הבנו שאנחנו הקבוצה השנייה של ילדים שהגיעה מטהרן, הקבוצה הראשונה הגיעה כששה חודשים לפנינו דרך הודו בהפלגה למצרים ומשם לארץ ישראל, קבוצה זו מנתה כ- 800 ילדים והם גם זכו בטהרן למדריכים ומדריכות שהגיעו מארץ ישראל.

 לאחר שלושה ימים בעתלית עברו למוסד אהבה בקרית ביאליק שליד חיפה, מוסד מסודר ומאורגן, טובל בירק וגנים, כאן החל המיון שלנו על ידי ועדה של הסוכנות בנוכחות הנרייטה סאלד, מעליית הנוער .

 מבוקר עד ערב נכנסנו אחד אחד למשרד נשאלים שאלות על בית הורינו והמשפחה שהייתה לנו, כולם רצו לעזור לנו, כולם רצו לטפל בנו. שאלו אותי אם לאבא היה זקן, האם נהג להתפלל מדי יום, עניתי כי לאבא לא היה זקן אבל בביתנו היה אוכל כשר ואבא נהג להתפלל בבית הכנסת בשבתות ולערוך קידוש בבית. על פי תשובותינו חילקו אותנו לקבוצות, נוער דתי או נוער חילוני, היו ויכוחים רבים בוועדה עד אשר הנרייטה סאלד, אישה קטנה וטובה הייתה מרימה את ידה, כולם היו משתתקים והיא הייתה אומרת את דברה באנגלית ומתורגמן תירגם את דבריה לעברית, לאידיש ולפולנית.

אחי זאב וילהלם שהיה גדול ממני בשנתיים עבר את המיון לפניי, הוחלט שהוא ילך לבית הספר החקלאי מקווה ישראל עם כל שכבת בני גילו. למקווה ישראל לא יכלו לשלוח אותי כי הייתי צעיר מדי אך לאימוץ למשפחות במושבים לא יכולתי להימסר כי הייתי מבוגר מדי והנרייטה סאלד החליטה לשלוח אותי למוסד, הרמתי את ידי וביקשתי לדבר, אמרתי כי כאן בארץ ישראל אני לא הולך לשום מוסד, או שאלך עם אחי למקווה ישראל או שלא אלך לשום מקום, שקט השתרר, הנרייטה פונה אלי ושואלת "אם לא תלך לשום מקום, מה יקרה איתך ?" ואני בחוצפה ובכעס עניתי "שרדתי במוסדות בסיביר ובאסיה הרוסית, סבלתי מרעב ומקור, אני בטוח שבארץ ישראל יהיה לי הרבה יותר קל להסתדר". הנרייטה הרימה את ידה ואמרה שאלך למקווה ישראל עם אחי ושהם ידאגו להכין אותי ללימודים למרות שאני צעיר בגילי וחייכה אליי בחיוך סלחני של סבתא טובה, בחוץ חיכה לי אחי ואמרתי לו ששנינו יחד במקווה ישראל, המיון נמשך, ילדים נוספים נכנסו ויצאו, עד אשר חולקו כולם לקבוצות.

מקווה ישראל

כאשר הגענו למקווה ישראל פגשנו שם ילדים רבים אשר הגיעו בקבוצה הראשונה שהגיעה לארץ שישה חודשים לפנינו, הורו להם לקדם את פנינו ולקבל אותנו כדי שהקליטה שלנו תהיה קלה יותר. הילד שפנה אליי כשהגעתי למקווה ישראל משה גולדמן הפך להיות חברי, היינו בני אותו הגיל, למדנו באותה הכיתה ואנחנו חברים טובים עד עצם היום הזה.

במקווה ישראל בילינו את שלוש שנות חיינו היפות ביותר, היו אלו השנים שבהן הנעורים פורחים וכל זאת במקום הטובל בירק, חורשות עצים, מדשאות, שדות וסדר יום מלא בפעילות של לימודים, עבודה וחברה. פעילויות ספורט וריקודים.

כתוצאת מהמיון הגיעו למקוה ישראל שלוש כיתות, אני הייתי בכיתה א' מחזור י' עליית הנוער, אנו היינו טהרנים, היו חובשי כיפות שהם היו המחזור הדתי ומה שנקרא אז ה"חופשיים" הם החילוניים.

מקווה ישראל נחשב היה לבית ספר חקלאי מעולה והצברים אשר הוריהם שלחו אותם לשם ללמוד שילמו על כך במיטב כספם.

חיש מהר התחברתי לאלו שכונו החופשיים, אורח חייהם התאים לי, פעילויות הספורט, השירה והריקודים קסמו לי מאד ומהר מאד מצאתי את עצמי בחוגי הריקודים והשתתפתי בענפי ספורט רבים כמו שחיה, כדורגל, כדור-עף וכדור סל.

יחס המורים והמחנכים אלינו היה מעט חשדני, היינו שונים וכל הזמן בחנו אותנו ולא קיבלו אותנו כמובן מאליו. כמו כל הילדים בני גילנו לעיתים היינו שובבים והפרענו בשיעורים או עשינו מעשי קונדס ועל אלו נענשנו בהוצאה מהשיעור, העתקת דפים אבל לרוב השתדלנו ללמוד היטב, חומר הלימודים היה רב והשיעורים היו רבים וצפופים אך היה עלינו להשלים הרבה בשנה הראשונה כדי שנוכל להתקדם ללימודים המקצועיים בשנים הבאות. למדנו הרבה עברית, תנ"ך, היסטוריה כללית, כימיה, פיסיקה ומבוא לחקלאות.

מקור וקרדיט

 


הילד שמעון רדליך , בן 7, מסתתר בעליית גג אצל אישה אוקראינית פשוטה

 

בזמן הכיבוש הנאצי התחבא הילד "שימק" רדליך, תחילה בבית בגטו ואחר כך בעליית גג אצל אשה אוקראינית פשוטה, שסיכנה את חייה כדי להציל אותו ואת בני משפחתו. ב-1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום וחזרה לחיק אוקראינה הסובייטית

שמעון רדליך שרד את השואה, עלה לארץ ובאחד מקיבוצי העמק נתקל ביחס הבוטה של הצברים. כנראה המפגש הזה הכאיב לו כל כך, עד שבזמן משפט דמיאניוק, כשהתראיין ל"על המשמר", העיר כי "זיכרונותי משהותי אצל אותה איכרה אוקראינית פשוטה שהצילה אותי בזמן המלחמה נעימים יותר מן הזיכרונות שנותרו לי מן הקיבוץ". הוא לימד היסטוריה, אבל לא היה מסוגל להתקרב לנושא שבעיניו כל השאר היו טפלים לעומתו: השואה. הוא לימד אותנו על סטלין ועל ממשיכיו, אבל חשב וחלם על בז'ז'ני שהיתה ואיננה

אלא שהזמן עשה את שלו, ובהדרגה הוא אזר כוחות נפשיים להתמודד עם עברו. ב-1986 אירגן רדליך אות חסיד אומות העולם לקארול קדוגני, הפולני שסייע למשפחתו לשרוד בגטו בבז'ז'ני, והשתדל להפריך את האמונה הרווחת שכל הפולנים סייעו לנאצים: סיפורו האישי הוכיח עד כמה היתה המציאות מורכבת יותר. שנה אחר כך נסע לראשונה ללודז', העיר אליה עקר אחרי המלחמה, ושם נתקף דיכאון למראה הבית "שלו", שהיה מוזנח וקודר. כאילו לא די בכך, חבורת נערים הוללים שפכה עליו מי קרח ועוררה בו זיכרונות מרים.

ב-1991 חזר רדליך לעירו בז'ז'ני ולפגישה מרגשת עם טאנקה קונצביץ', האוקראינית שהצילה את חייו. היא מיררה בבכי וקראה לו שוב ושוב "ילדי הקטן". הוא אירגן גם לה אות חסידת אומות העולם - שוב, כדי להוכיח שלא כל האוקראינים היו עשויים מקשה אחת. בסיורו בעיר התקשה לזהות את בז'ז'ני של ילדותו. אבל את בית הקברות היהודי מצא, מלא עשבים שוטים ומצבות שבורות. רדליך מתאר את הדברים בשפה מינימליסטית, שעוצמתה זועקת מבעד לאיפוק. "זה היה המקום שבו נורה אבי והושלך אל קבר אחים באקציה האחרונה, לפני חצי מאה כמעט. שוטטנו בשטח, אמרתי קדיש, ועזבנו".

מכאן ואילך השתנו הדברים. כפי שקורה לניצולי שואה הממלאים פיהם מים שנים ארוכות ולפתע נפרץ אצלם הסכר, כך התנער רדליך והחליט לספר את סיפורה של בז'ז'ני בימי המלחמה. הוא רתם את זיכרונותיו כילד לכישוריו כהיסטוריון, ופתח במירוץ הקדחתני אחרי עדים שהולכים ומתמעטים, מסמכים שאובדים לעד וזיכרונות הנמוגים עם חלוף השנים. התוצאה שלפנינו היא ספר מרגש מאין כמותו, הממזג יכולת לטוות סיפורים אישיים ולשלבם במארג היסטורי מרתק.

 מקור

שמעון רדליך (נולד ב-2 באפריל 1935) הוא היסטוריון ישראלי, חוקר תולדות יהודי ברית המועצות, פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

שמעון רדליך - ויקיפדיה

 


קלבה שוואלב ילדה יהודיה בת 5 , נורתה למוות על ידי הגרמנים בעיר ברדיצ'בב 1941

 



ברדיצ'ב (אוקראינה) שוחררה על ידי הצבא האדום, 5 בינואר 1944. ⁠

בתמונה כאן: קלבה שוואלב, ילידת ברדיצ'ב, אוקראינה (ברית המועצות) בשנת 1936 ליאשה ומניה שוואלב. היא נורתה למוות עם אחיה, הוריה וסבה בעיר הולדתם ב-1941.

בשנת 1939 חיו בברדיצ'ב כ-23,000 יהודים, המהווים 37.5% מכלל האוכלוסייה. ב-7 ביולי 1941 כבשו הגרמנים את ברדיצ'ב. כשליש מאוכלוסיית היהודים בעיר, כולל פליטים מפולין שהגיעו לשם במהלך החודש הראשון של מלחמת העולם השנייה, הצליחו להתפנות או לברוח. בימי הכיבוש הראשונים היו עדים לרציחות אכזריות של יהודים ברחובות על ידי חיילים גרמנים. עד 22 באוגוסט 1941 הוקם בעיירה גטו. מאוגוסט 1941 עד יוני 1942, מרבית האוכלוסייה היהודית של ברדיצ'ב נרצחה במספר אקציות רצחניות על ידי הגרמנים

מקור וקרדיט


הנערה רות כהן , בת 14 מצ'כולסבקיה למחנה אושוויץ

  


"אי אפשר לדמיין מה עברנו עלינו הניצולים", הרהרה ניצולת השואה רות כהן. "קשה לי להבין וזה קרה לי".

רות נולדה למשפחה יהודית דתית במוקאצ'בו, צ'כוסלובקיה (היום מוקצ'בו, אוקראינה), בשנת 1930. למרות שהם חוו רדיפות אנטישמיות לאחר שעיר הולדתם הפכה לחלק מהונגריה ב-1938, רות ומשפחתה נשארו בטוחים יחסית עד אביב 1944, אז הגרמנים כבשו את האזור. באותה תקופה נאלצו רות ומשפחתה לענוד טלאי צהוב לעזוב את ביתם ולגור בגטו.

בחודש הבא הוצעדו רות, משפחתה ואחרים שחיו בגטו למפעל לבנים מקומי ונאלצו לעלות על קרונות רכבת. כשרות עלתה לרכבת, היא צפתה איך מורה יהודי, שהיה אהוב על התלמידים בבית הספר, נורה ונהרג  על ידי הגרמנים בגלל שסירב למלא אחר פקודות.

"זה היה נורא", היא נזכרה. "הזיכרון הבא שלי הוא הכניסה לצריף באושוויץ, שם ביליתי את ששת, שבעה החודשים הבאים".

הנערה רות ואחותה, תרזה, שרדו את אושוויץ ושני מחנות ריכוז נוספים יחד לפני ששוחררו באביב 1945. אחיה ואמה נהרגו עם הגעתם לאושוויץ.

"עבור כל כך הרבה, אושוויץ הוא סמל לביטוי האולטימטיבי של שנאה וחוסר אנושיות. עבורי, זה לא סמל, זה היה וזו המציאות שלי".

רות וטרזה מצולמות כאן לאחר השחרור ב-1947 בקירוב.

צילום: USHMM, באדיבות רות כהן

מקור וקרדיט

 


יום ראשון, 9 בינואר 2022

הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן ,הישרדות באזור  אסינו,  סיביר , "תתרגלו או תתפגרו".

 



הילד מיכאל ( מייק ) קוקר , מילדי טהרן  ולוחמי הפלמ"ח ,הישרדות באזור  אסינו,  סיביר , "תתרגלו או תתפגרו".

"המנגינה של הרכבת הדוהרת, שקשוק הגלגלים. תרועת צופר, חריקות הבלמים והאטה ההדרגתית עד לעצירה המוחלטת, אלו היו הצלילים והקולות אשר הרכיבו את חיינו באותם הימים והלילות הארוכים אשר בהם היינו בדרך עד אשר בהפסקה אחת מצאנו את עצמנו במחוז נובוסיבירסק שבסיביר בעיר אָסִינוֹ כ- 200 ק"מ מהעיר הגדולה נובוסיבירסק, היום העיר שייכת למחוז טומסק.

עיר זו הייתה מוקפת ביערות עבותים, הורדנו מהרכבת הארוכה וצעדנו למרכז היער, כל משפחה התיישבה בנפרד והמתנו עד אשר הגיע המפקד שהיה ממונה עלינו, הוא סיפר לנו לאן הגענו ואמר שכאן מתחילים חיינו החדשים, האנשים התחילו לשאול שאלות, "היכן נגור כאן ?", "מה נעשה כאן ?", "ממה נתקיים ?", "במה נעבוד ?", ותשובתו הייתה "יעזרו לכם לבנות כאן צריפים גדולים, יסופקו לכם מנות מזון, המבוגרים יצאו לעבוד והילדים ילכו לבית הספר" ובאשר לקשיי הקיום אמר "תתרגלו או תתפגרו". בנתיים הגיעו אסירים רוסיים בפיקוח של חיילים חמושים והם החלו לנסר עצים, לחבר קורות ובעזרת המבוגרים החלו בבניית המגורים.

חלפו כחמישה עשר ימים צריפי המגורים עמדו על תילם, בנויים מקורות עץ ובכל מבנה פרוזדור ארוך ומשני צדדיו חדרים, חדר די גדול, חדר לכל משפחה. מסביבנו הקיף אותנו היער העבות, ירוק עד ונוף טבעי יפה מאד. אני יצאתי ליער כדי לאסוף פיטריות כדי שיהיה מה להוסיף ל"פָּיוֹק", מנת המזון הקצובה כדי שתהיה משביעה יותר כי המנות שחולקו היו מנות רעב.

 אחי הגדול שהיה כרגע ראש המשפחה מכיוון שאבא נישאר בלבוב התייצב לפי פקודת הקומיסר לעבודה בניסור עצים ביער תחת שמירה של חיילים חמושים, ואני ואחי הלכנו לבית הספר שהיה מרוחק כ-4 קילומטר מהמחנה, הלכנו בשביל שחצה את היער עד אשר בקצהו בצד ימין עמד בית הספר, זה היה בית ספר גדול מאד שמנה כ- 800 תלמידים. אני הוכנסתי לכתה ד', בכיתה היו כ- 40 תלמידים כולם מגולחי ראש מלבד הבנות, קבלתי מחברות וספרים, ושמי ברוסית היה מִיכַאִיל קוּקֶר יוֹסִיפוֹבִיץ, כלומר השם הפרטי, שם המשפחה והטיה רוסית של השם הפרטי של אבא.

בכל בוקר היו בודקים נוכחות של התלמידים ומקריאים שמות וכל אחד כאשר הקריאו את שמו היה צריך לענות "דָה" (כן ברוסית), העדרות מהכיתה הייתה מחייבת הצגת אישור רפואי, הרעב הציק לנו מדי יום והייתי מאד רעב וחולה כל הזמן אבל כדי להשתלב הבנתי שאני חייב ללמוד את השפה הרוסית אשר מעט ממנה ידעתי מתוך הקירבה והדמיון לפולנית ולאוקראינית שכבר הספקתי ללמוד. ילדיי הכיתה לא כל כך קיבלו אותי מכיוון שהייתי שונה מהם, עטור שיער, חברותי ונחוש מאד ומשתדל תמיד להצליח, השתתפתי בכל החוגים והייתי נשאר פעמים רבות אחרי שעות הלימודים להכין שיעורים ולהיעזר במורים המקצועיים, אני הייתי מאושר מכך, נעזרתי במורות המקצועיות מכיוון שהיה עלי למוד שפה חדשה והצלחתי בכך מאד, ביתר המקצועות ובכל החוגים הייתי טוב מאד ובמיוחד בחוג לריקודי עם והייתי בן הזוג המועדף על הרבה בנות, אהבתי לקרוא ספרים מהספרייה ובעיקר סיפורים רוסיים עממיים אשר עזרו לשפר את אוצר המילים ואת המבטא ותוך ארבעה חודשים הייתי התלמיד המצטיין בשפה הרוסית והייתי מקבל כל הזמן 100. בנו של מפקד המחוז שהיה תלמיד בינוני וגרוע ברוסית, תמיד כתב עם שגיאות כתיב וגם דיבורו היה עילג, ישב לידי בהכתבות ובשיעורי דקדוק, לאחר המבחנים המורה מיכאיל מיכיילוביץ היה מקריא את הציונים ותמיד היה אומר לו "סָשָה וַזְמִי פְּרִימֵיְיר עוֹת אֵתוֹבוֹ פָנַה  פּוֹלְסקוֹבּוֹ" כלומר "סשה קח דוגמא מהאדון (בגנאי) הקטן הפולני מיכאיל קוקר יוסיפוביץ" ואז ביקש ממני המחנך שאם לא קשה לי שאעזור לסשה בשיעורי הבית, כאן נכונה לי הפתעה טובה, פעמיים בשבוע אחריי הלימודים הלכתי עם סשה לביתו, אימו קבלה אותי תמיד במאור פנים וכמובן אכלתי בביתו צהריים, ארוחה חמה, כרוב, תפוח אדמה, לחם, גם הסיביראים חיו על פי ה"פָּיוֹק", המנה הקצובה, אין מה לומר האיר לי המזל לזכות בארוחה תמיד הייתי חוזר שבע אבל עצוב כי ידעתי ששני אחיי ואחותי רעבים ולא היה ביכולתי לעזור להם, כך עבר הקיץ וחיש מהר הגיע החורף הסיבירי, הירוק נעלם וכוסה בהררי שלג לבנים, הכל הפך לבן וקור איום ומקפיא מקיף אותך מכל עבר.

קיבלנו בגד לחורף (פּוּפַּיֵיקָה), מין חליפה ממולאת בצמר גפן, מכנסיים וכן גם מגפיים (וַלִינְקִי) מלבד וכובע פרווה חם. הרעב בחורף הציק הרבה יותר וקשה מאד היה להסתפק במנה שהייתה מנת רעב. הייתי מתעורר בארבע לפנות בוקר והולך עם פנקסי התלושים לצריף ענק ששם שקלו את מנת הלחם, למבוגר 200 גרם ולילד 150 גרם. כאשר הייתי מגיע לתור כבר עמדו בו כמה עשרות אנשים, הקור היה מציק מאד לאנשים והם היו פוסעים במקום, עושים תנועות בידיים כדי לא לקפוא, כולם היו אנשים מבוגרים, מעולם לא ראיתי שם ילדים קטנים כמוני, במשפחה שלי אני הייתי הקטן אבל הגדול בדאגה למשפחה, איש מבני משפחתי לא היה מסוגל לעמוד בקור של מינוס 45 מעלות, ואחי יצא לעבוד ביער ללא פרוסת לחם, מחשבות אלו נתנו לי תמיד את הכוח, האומץ והחוסן, אני שהייתי הילד הקטן בבית, הילד המפונק ביותר על ידי אבא ואמא וכל אחיי, הפכתי להיות האחראי על כולם וזה שדואג לכולם, כי הם לא היו מסוגלים לעמוד בקור, הם לא היו מחזיקים מעמד, הם אף פעם לא היו מורגלים לחיים כאלה של רעב וקור גם אני לא ואני מודה לאלוהים על הכוחות ללא גבול אשר מצאתי בתוך עצמי לקחת על עצמי את האחריות ולדאוג לכולם. אין לי שום הסבר כיצד ילד בן 11 מוצא בתוך נפשו פנימה להילחם על ההישרדות שלו ושל

כל בני משפחתו בתנאים כה קשים. לא הייתי כל כך חכם אבל השכלתי להיות המצטיין מבין כולם, לא בגלל שהם היו ברמה כל כך נמוכה אלה בגלל שהבנתי שזו צריכה להיות הדרך שלי לשרוד. החורף הסיבירי היה קשה מנשוא והרעב הציק שבעתיים, אני זוכר כיצד הייתי מגיע לבית הספר עם שתי פרוסות לחם שחור ואילו ילדיי הרוסים עם שלוש פרוסות מרוחות בשומן חזיר עטופות בנייר עיתון, הם היו תוקעים את הפרוסות בכיס המעיל, ופעם אחת כאשר הרעב היה קשה מנשוא החלטתי לעשות מעשה, עשיתי את עצמי כאילו אני יוצא מהכיתה כאילו לשירותים ובדרך עברתי במלתחה שם היו תלויים המעילים ומכל כיס תלשתי חצי פרוסה חלק אחד אכלתי במהירות ואת יתר החצאים הייתי שם בכיס שלי, בדרכי הביתה הייתי עובר ביער במקום שבו אחי עבד בניסור עצים הייתי שורק לו ומסמן לו מרחוק שאני משאיר לו אוכל ואז באמתלה שהוא הולך לעשות פיפי באישור השומר היה לוקח את הלחם ומשקיט מעט את רעבונו, ככה זה נמשך תקופה ארוכה  עד אשר יום אחד המנקה של בית הספר עקבה אחריי וגילתה כיצד אני מחלק את הפרוסות כך שיישאר לכולם.

למרות שחשבתי שהיא תדבר היא לא אמרה לי דבר אבל באותו היום ביקש המחנך שבסיום הלימודים אכנס למשרדו, הבנתי שנתפסתי בקלקלתי, נכנסתי בראש מושפל ומחנך שאהב אותי שאל "מִיכָאִיל קוּקֶר יוֹסִיפּוֹבִיץ, תלמיד מצטיין, חבר של כל התלמידים – לא מתבייש לגנוב אוכל לחבריו ?", בתחילה שתקתי אבל לבסוף אמרתי "אני לא ממש גונב, אני רק מחלק את הפרוסות בצורה שווה יותר, אני מגיע כל יום עם 100 גרם  לחם וסובל רעב כל היום לעומת זאת חבריי באים כל יום עם 300 גרם לחם ואפילו לא מסיימים את המנה שלהם, האם זו באמת גנבה ?" שאלתי "אני לא

חושב שזו גנבה ! אני בטוח שאם הייתי מבקש מחבריי הם היו נותנים לי אבל התביישתי", המורה קם ליטף את ראשי ואמר לי "עמוד זקוף, אתה לא צריך להתבייש, בסוף כל יום אחריי הלימודים אתה תקבל מנת אוכל כאן בבית הספר ואיש לא ידע על כך דבר." וכפי שאמר כך היה, כאשר אנחנו סיימנו את הלימודים ילדיי הכיתות הגבוהות היו נשארים לפעילות בחוגים והיו מקבלים ארוחה בייתית, מרק, מנת דג או בשר, כרוב מבושל, תפוח אדמה ושתי פרוסות לחם. וכך בסופו של המקרה המביש מעז יצא מתוק, אני הייתי נשאר גם כן לחוגים ועולה איתם לאכול, את המנה שלי לא הייתי גומר אבל הלחם ומנת הבשר או הדג הייתי אורז להביא לאחי וגם סוכרייה לתה במקום סוכר, גם את הלחם שהיו משאירים יתר הילדים הייתי אוסף מכניס לכיסיי המעיל ומביא הביתה.

זכרון נוסף של ריח וטעם שאני נושא עימי מהזמנים ההם ואהוב עליי עד היום – הם הגריסים הגדולים בכל צורותיהם. לא רחוק מהמחנה שלנו היה מחנה של אסירים רוסיים שהיו שפוטים לשנים רבות, באחד מהסיורים שעשיתי להכרת הסביבה גיליתי שהם מעבדים אדמה מסביב למחנה ובאפי עלה ריח נפלא, הלכתי בעקבות הריח ולנגד עיניי מתגלה תור של גברים כל אחד מחזיק בידו כלי מפח, מעין קופסת שימורים, בראש התור עומדת אישה עצומת מימדים ליד סיר ענק כגודל חבית והיא מוזגת לכל אחד לקופסת הפח, חיש מהר השגתי לעצמי גם כן קופסת פח ונעמדתי בתור עם האסירים, אחד מהם העמיד אותי לפניו וליטף את שיער ראשי, מניסיוני כבר ידעתי שהרוסים אוהבים ילדים, כשהגעתי לאישה היא נעצרה ואמרה "מה עיניי רואות ? איך היצור הזה הגיע לכאן ?" המשכתי לעמוד עם הקופסא בידי וחיכיתי ובסופו של דבר היא מזגה גם לי, היו אלה גריסים גדולים מאד מבושלים עם בצל ושומן והם היו טעימים מאד, עם הקופסא בידי צעדתי בחזרה למחנה שלנו ואני ואחי אכלנו את תכולת הקופסא – ארוחה חמה וטעימה.

 למרות כל הקשיים סיביר השאירה לי גם זכרונות נעימים, כמו האהבה לבית הספר, היער עם הפיטריות ואת הגריסים.

מקור וקרדיט

 

 


שתי ילדות אחיות באושוויץ , רק אחת שרדה

  אווה זילברשטיין   גרינסטון ורה זילברשטיין, נולדה בשנת 1931 בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה אווה זילברשטיין, נולדה בשנת 1929 בברטיסלבה, צ...