ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 25 בפברואר 2024

שבע ( שורה ) ווסרמן לבית דוכובסקי , בת 8 מסתתרת ביערות מהגרמנים באזור קישינב

 

עדות של שבע ווסרמן לבית דוכובסקי ילידת 1933 Calarasi, רומניה על קורותיה בתור ילדה ביער, בקולחוז ובארמניה

 שבע (שורה) ווסרמן נולדה בעיירה בשם קלארש  (חצי שעה נסיעה מקישינב) ברומניה . בעיירה קאלראש היו כמה משפחות יהודיות . המשפחה  שלה הייתה דתית ציונית .

 אב המשפחה גויס  לצבא האדום כבר ב1940  והיא נותרה  בעיירה  עם האם  ואחיה בן ה10 . האב נהרג בצבא בשנת 1943 .

 כאשר התקרבו הגרמנים בשנת 1941 , ברחו המשפחות היהודיות ליער העבות באזור. הם הצליחו לשרוד כמה שבועות ביערות והתגוררו במחסה שבנו  בעצמם מתחת לעצים . הם הצליחו להשיג מעט מזון מאיכרי הסביבה . מאוחר יותר הגיעו חיילים רוסים וחילצו אותם במעבורת לקולחוז  סובייטי .

בקולחוז הסובייטי הם גרו בצריף, ועבדו יחד האם בעבודה חקלאית  בשדות . מנהלי הקולחוז רוסים התייחסו אליהם בצורה נאותה וזכו לקבל אוכל ממטבח הקולחוז. 

 ואז שוב התקרבו הגרמנים לאזור בו היה הקולחוז הסובייטי והחלו להפציץ את הקולחוז , והם שוב נאלצו לברוח בעגלה משם יחד עם כל המשפחות היהודיות והרוסיות  שעבדו שם. במהומה ובכאוס שנוצרו ,  הילדה שבע ווסרמן הלכה אז לאיבוד בשדות מסביב . והיא ברחה לעיירה הסמוכה .  מרוב צער חלתה האם ואושפזה בבית חולים מקומי . רק אחרי שבועיים הצליח דוד שלה למצוא אותה ולאחד את המשפחה .

 הגרמנים מתקרבים ושוב הם נמלטו עם עוד משפחות ברכבת משא  רוסית לארמניה .

 הגרמנים הפציצו מהאוויר את כל הרכבות מהאוויר וגם את הרכבת הרוסית בה היו . הם התחבאו מתחת לקרון הרכבת וכך ניצלו , אבל חלק מהנוסעים בקרון לידם  נהרגו בהפצצה .  גם הדוד שלה נהרג בהפצצה הגרמנית. הרכבת הרוסית  המשיכה לאחר מכן במסעה הארוך והגיעה לארמניה.

 בארמניה (Alaverdi) גרו בצריף דל ולמדו בבית ספר סובייטי-ארמני . האמא והדודה עבדו בבית חולים מקומי .

 לאורך כל התקופה ( 3 שנים ) סבלה כל המשפחה ממצוקת מזון . כדי לשרוד היו אוכלים לעתים קליפות תפוחי אדמה .

 בבית הספר הארמני-סובייטי לא דאגו לכם לאכול וגם לא אהבו יהודים . בהשוואה לרוסים , הארמנים היו מאד אנטישמיים שם .

 כילדה בת 11 הייתה שבע ווסרמן ואחיה בן ה13 יוצאים להסתובב בסביבה ולחפש מזון בפחים .

 עם סיום המלחמה ב1945 חזרה כל המשפחה , היא אחיה , האם והדודה לעיירה ברומניה ושם גילו כי הבית שלהם הרוס לחלוטין .

 קיבלו  מהמועצה המקומית  בעיירה הרומנית חדר אחד לכל המשפחה  והמשיכו  להתגורר שם כמה שנים כאשר מצוקה והעוני  נמשכו . בתקופה ההיא הייתה עדיין הקצבת מזון  שלא הספיקה .

 על מנת לסייע בקיום המשפחה , שבע ווסרמן , עדיין ילדה בת 13 יוצאת לסחור בשוק המקומי , היא מוכרת סיגריות וגם ממליגה שמכינה האם בבית.

 בגיל 14 היא מפסיקה ללמוד ועוברת לעבוד במרכז  קניות אזורי . אחרי שנתיים נשלחת מטעם המרכז ללמוד בבית ספר מסחרי גבוה בקישינב וחוזרת אחרי שלוש שנים לעבוד במרכז הקניות בתור מנהלת מחלקה .

 בשנת 1955 היא נישאת למלך ווסרמן היהודי ומתקדמת בעבודתה במרכז הקניות האזורי בקישינב . נולדו לה 2 ילדים.

 בעקבות מלחמת ששת הימים האנטישמיות ברומניה גוברת מאד והיחס ליהודים נעשה גרוע יותר.  ההזדהות של המשפחה עם הציונות גוברת .  הם עושים מאמץ לקבל אישור לעלות ארצה ובשנת 1973 זוכים סוף סוף לעלות ארצה . נקלטים היטב בקרית אליעזר בחיפה . היא מתחילה לעבוד כחדרנית בבית מלון ואחר כך עוברת לעבור כמנהלת מחלקה בסופרמרקט גדול בחיפה. בעלה עובד כרתך מומחה באחד ממפעל התעשייה באזור .

 כיום יש לשבע ווסרמן 7 נכדים וגם כמה נינים.

 מקו וקרדיט : יד ושם ,עדות בתיק  11441396

 


יום שבת, 24 בפברואר 2024

"הדרך שלי מהכנסיה ב-Wlodawa ועד לקיבוץ גן שמואל"

 


זיכרונותיה של מרים טייטלבוים לבית בוט, ילידת Wlodawa, פולין על קורותיה בתור ילדה בזהות לא יהודית בדויה - זיכרונות שכותרתם "הדרך שלי מהכנסיה ב-Wlodawa ועד לקיבוץ גן שמואל" שכתבה מרים בוט-טייטלבוים: הכיבוש הגרמני של Dubeczno בהיותה כבת חמש; מות האם ממחלת הטיפוס; פרידה מהאב והאחים הקטנים; מסירתה בידי האחים הגדולים ללא יהודיה קרפידלובסקה ב-Hansk (אחיה ראובן בן התשע הועבר אל הלא יהודיה זברסקי); צביעת שיער וקבלת השם מארישה פנצ'אק; היעדרות האח ראובן; החיים אצל הלא יהודייה; מעצר ובדיקת זהותה; שהות בבית כומר ופגישה עם ילדים יתומים אחרים ששהו אצלו (כנראה גם ילדים יהודים); העברה למשפחות לא יהודיות בכפרי Sobibor...

מספר תיק  11571

אופי החומרזיכרונות

קישור למסמך בעברית באתר יד ושם

 


צעדת המוות של שלושת הנערות היהודיות האחיות

 


"הפינוי מאושוויץ היה חוויה נוראית עבורי באופן אישי", נזכרה רגינה לקס גלב. "שרדתי רק בגלל שנגררתי על ידי שתי אחיותיי".

 

 שלוש האחיות הגיעו לאושוויץ בקיץ 1944 - כחצי שנה לפני פינויה. הן קועקעו עם הגעתם.

"אחותי הגדולה קיבלה את הקעקוע  הראשון, אחותי האמצעית את הקעקוע הבא, ואני קיבלתי את השלישי", נזכרה רגינה. היא קיוותה שהמספרים הרצופים שלהם פירושם שהם יוכלו להישאר ביחד.

כשהסובייטים סגרו על המחנה בינואר 1945, החלו שומרי ה-SS הנאצים לפנות כ-56,000 אסירים ברגל מערבה. צעדות המוות הללו הפכו לשמצה בזכות הקצב הבלתי פוסק, התנאים המפרכים והאלימות הקיצונית שלהן. רגינה ואחיותיה נאלצו לצעוד כ-34 ק"מ בשלג החורף. אסירים שנפלו מאחור נורו.

 "הזיכרון הבולט ביותר עבורי מאותה תקופה הוא לא מה שאני זוכרת, אלא מה שאחיותיי זוכרות", העירה רגינה. "הזיתי והם גררו אותי. ובאמת, אם אי פעם הייתי על סף מוות , זה היה  אז הזמן".

 

כל שלוש האחיות הצליחו לשרוד יחד את השואה ולבסוף היגרו לצפון אמריקה.

 "ככל שניסיתי להיות מאוד עצמאית, לא להוות נטל על אחיותיי, תמיד ידעתי שהן באמת דואגות לטובתי".

 קישור לפוסט באנגלית במוזיאון השואה בוושינגטון

 

יום ראשון, 18 בפברואר 2024

גבורת האם וההישרדות של התאומות יהודית ברנע וליה הובר במחנה אושוויץ

 


התאומות יהודית ברנע וליה הובר לבית צ'נגרי נולדו בשנת 1937 בעיירה שומיו (סילגישומליו) שבטרנסילווניה. בשנת 1940 סופחה טרנסילווניה להונגריה, וביוני 1942 גויס האב צבי בכפייה לפלוגות העבודה היהודיות בחזית הרוסית, ובהן נספו עשרות אלפי יהודים. עם הכיבוש הגרמני, במרס 1944, הוחרם רכושם של בני המשפחה, רבות מזכויותיהם נשללו, והם חויבו לענוד את הטלאי הצהוב. במאי 1944 גורשו יהודית וליה עם אמן לגטו שומיו וביוני 1944 גורשו לאושוויץ עם רבים מבני משפחתן.

 מכל בני המשפחה שגורשו לאושוויץ שרדו רק יהודית, ליה ואמן, מרים-רחל. מכיוון שהיו תאומות זהות, בחר אותן יוזף מנגלה לניסוייו הרפואיים הידועים לשמצה. "היינו יפות ולבושות כל כך יפה, ואז מנגלה אמר: 'טוב', כי בדרך כלל הוא רצה ילדים מבוגרים יותר, כי ילדים קטנים צורחים ובוכים, ואנחנו בכינו הרבה", הן מספרות

באושוויץ שמרו יהודית וליה על קשר הדוק. "אימא לא תמיד הייתה אתנו, היו לנו זו את זו, ודי היה אפילו לתת יד". חברותיה של האם הזהירו אותה שתמות אם תוותר על מנת הלחם שלה, ואז לא יהיה מי שיטפל בתאומות, אך האם לא יכלה לשאת את רעבונן של הילדות. מדי לילה הייתה מתגנבת לביתן שהיו בו התאומות, למרות האיום בעונש מוות, ונותנת להן את מנתה הדלה. לעתים היו עכברושים אוכלים את מנותיהן של הבנות. "בבוקר חמקתי אל הילדות, עוד בטרם קמו, והוצאתי אותן להתרחץ, יהיה מזג האוויר אשר יהיה. יחד התרחצנו, סרקתי את שערותיהן במסרק צפוף כדי שלא יחלו בכינמת כי בלאגר די היה בכך כדי לקחת אדם לגז", אמרה האם.

 מנגלה נהג לעתים תכופות להקיז דם מגופן של יהודית וליה. באחת הפעמים שעשה בהן ניסוי רפואי, התפרצה האם לצריף והתחננה לפניו שלא יעשה את הניסוי. בתגובה הוזרקה לה זריקה שהביאה אותה אל סף המוות וגרמה לה להתחרש לצמיתות.

 הבנות והאם שרדו סלקציות רבות, ובינואר 1945 שחרר אותן הצבא האדום. לאחר המלחמה שבו השלוש לעיירתן ובאוגוסט 1945 פגשו את האב ששרד ממחנות רבים ושב ממחנה גונסקירכן. האב צבי סיפר: "אשתי דאגה כל הזמן להראות להן את תמונתי, שלא ישכחו אותי". בשנת 1960 עלו השתיים לישראל עם הוריהן. ליה נישאה לז'אן, ולהם שני ילדים ושבעה נכדים. יהודית נישאה למשה, ולהם שלושה ילדים וחמישה נכדים.

 מקור וקרדיט : יד ושם

https://www.youtube.com/watch?v=tyTa24alUbo

 ראו גם:

הסיפור של ליה הובר: הסוד של שורדת מנגלה נחשף במסע לפולין ( קישור לכתבה ) 

 ראו גם:

ניסויי מנגלה בתאומים

 

 


סיפור החיים של התאומות רנה וראנטה גוטמן אחרי ניסוי התאומות בידי ד"ר מנגלה באושוויץ

 


התאומות רנה ורנאטה גוטמן היו בערך בנות שש כאשר נלקחו להשתתף בניסויי התאומים הידועים לשמצה שניהל רופא -SS ד"ר יוזף מנגלה באושוויץ.

 רנאטה סבלה מניסויים כואבים ורנה נשמרה ע"י הד"ר מנגלה כקבוצת ביקורת . בילדה רנאטה בוצעו ניסויים כואבים והיא עברה כל הזמן מעקב  רפואי באמצעות  צילומי רנטגן . פעם אחת, אחרי שהיא חלתה מניסוי, אחת האחיות במחנה אושוויץ  הסתירה אותה והצילה אותה מרצח בתאי הגזים.

 אחר כך התאומות הופרדו במחנה. יום אחד, רנה ראתה את אחותה מרחוק. "לא אמרנו כלום ורק הסתכלתי עליה וידעתי שהיא שם", נזכרה מאוחר יותר. "... מאותה נקודה והלאה - ואולי אפילו לפני כן - ידעתי שהיא בחיים. זו הייתה ההשראה, זו הייתה המוטיבציה, להמשיך הלאה".

 רנה ורנאטה היו רק קבוצה אחת של תאומות שעברו ניסויים בידי ד"ר מנגלה והצוות הרפואי שלו באושוויץ.

 התאומות שרדו אך נלקחו על ידי משפחות שונות לאחר המלחמה. רנה נשלח לבית חולים קתולי בצ'כוסלובקיה, ומשפחתו של מנהל בית חולים קלטה אותה. רנאטה הוכנסה לבית יתומים בצרפת.

 הזדמנות מקרית לאיחוד מחדש נקרתה כשהתאומות היו בנות תשע. רנה נבחרה לנסוע לארצות הברית כחלק ממסע גיוס כספים לבתי יתומים לילדים יהודים בצרפת. הרופא שקלט את רנה הבחין בה בכתבה של מגזין לייף על ילדי פליטים יהודים. משפחה אמריקאית שכבר החליטה לאמץ את רנאטה אימצה גם את רנה. 

צילום: באדיבות Irene Guttmann Slotkin Hizme

קישור לפוסט באנגלית של מוזיאון השואה בוושינגטון

 ראו גם:

ניסויי מנגלה בתאומים

 


ההישרדות של טובה פרידמן , בת 5 , בגטו ובמחנה אושוויץ

  


טובה פרידמן:  "הילדות שלי נגנבה ממני ברגע שלמדתי לתקשר".

 עד גיל חמש, טובה פרידמן שרדה מרעב בגטו, היא הסתתרה יחד עם אמה במסתורי הגטו , אחר כך היא הגיעה לאושוויץ, מקום שבו לילדים, במיוחד לילדים יהודים, לא היה ערך.

 המזל עזר לטובה , טובה שרדה  כמה חודשים באושוויץ, למרות גילה. בינואר 1945, כשהסובייטים התקרבו והנאצים אילצו את האסירים הנותרים לצעודות מוות, אמה של טובה חששה שמזלם אזל. תוך ניצול הכאוס אז במחנה אושוויץ , היא החביאה את טובה  בת ה5  במרפאה, והניחה אותה ליד גופה על מיטת תינוק.

 קישור לפוסט של מוזיאון השואה בוושינגטון

 ראו גם :

 במשך שנה וחצי, לטובה פרידמן לא היה שם. היא הייתה מספר. מגיל חמש עד שש וחצי קראו לה A27633. את המספר קעקעה על ידה אסירה יהודייה כשהגיעה לאושוויץ. "הידיים של זו שעשתה לי את הקעקוע רעדו, כי היא ממש לא שמחה לקעקע ילדים", מספרת פרידמן באחד הסרטונים המרגשים שלה בטיקטוק. "היא אמרה לי: 'תזכרי, זה השם שלך עכשיו! את חייבת ללמוד אותו!'. למרות שעד אז מעולם לא למדתי בבית ספר ולא ידעתי מספרים, הבנתי שזה משהו שאני חייבת לשנן היטב. ידעתי שזה מה שיעשה את ההבדל בין חיים למוות".

פרידמן (83), ששרדה את מחנה ההשמדה, היא היום עובדת סוציאלית שמתגוררת בניו־ג'רזי, ארצות־הברית. היא אמא לארבעה, סבתא לשמונה ובעלת חשבון טיקטוק מצליח, עם יותר מ־360 אלף עוקבים, שבו היא משתפת את עוקביה בזיכרונותיה ועונה על שאלותיהם.

 היא נולדה ב־1938 כטולה גרוסמן בעיר טומשוב מזובייצקי שבפולין. אביה היה חייט, בעל עסק מצליח. כשהייתה בת שנה נכבשה העיר על ידי הגרמנים והוקם בה גטו. בהמשך ירו הגרמנים למוות בסבים שלה ("הם נפטרו מכל הקשישים בעיר"), את אביה שלחו למחנה הריכוז דכאו, וזמן מה אחר כך, כשהיא בת חמש, העלו אותה ואת אמה על רכבת לאושוויץ. "אמא שלי מעולם לא הסתירה את האמת ממני", היא מספרת. "בדרך לאושוויץ היא אמרה שזו התחנה האחרונה שלנו. שבה נמות. כל מי שהיה באושוויץ ידע את זה, רק לא ידעו מתי.

"מדי יום היו עושים לנו מסדר. היינו צריכים לעמוד אחד אחרי השני, לפעמים במשך שעות, בלי לזוז. יום אחד, אחרי שחלפו יותר משלוש שעות, התחלתי להסתובב במקום. חיילת אס־אס ראתה אותי, שלפה אותי מהטור והתחילה להכות אותי בפניי עד שהן התנפחו לגמרי. הייתי רעבה במחנה באופן תמידי. ביום הולדת שש שלי, אמא שלי גנבה חתיכת לחם והביאה לי אותה כמתנה. הקצינים תפסו אותה והכו אותה חזק בראשה. מאז היא סבלה מכאבי ראש כרוניים. 12 שנה אחרי שהמלחמה הסתיימה, היא נרדמה על הספה שלנו בבית ולא התעוררה. היא הייתה בת 45 בלבד".

 מקור


יום ראשון, 11 בפברואר 2024

ההישרדות של סטיבן פנבס בן 13  במחנה אושוויץ בירקנאו

 

סטיבן פנבס היה בן 13 כשגורש לאושוויץ-בירקנאו ביוני 1944. עם הגעתו בחרו שוטרי ה-SS הגרמנים הנאצים בסטיבן לעבודה, וחסכו ממנו מוות מיידי בתאי הגזים. אבל, בתוך המחנה, המוות עדיין היה נוכח  כל הזמן.

בזה אחר זה מתו חברי כיתתו של סטיבן מעיר הולדתו סובוטיקה (בסרביה של היום) מרעב.  הנער היהודי סטיבן קיבל הגנה מסוימת מכיוון שעבד כמתורגמן עבור קבוצת אסירים פוליטיים פולנים במחנה אושוויץ . ה-SS הטילו על קבוצה זו לפקח על אסירים אחרים, ועד מהרה חברי הקבוצה גייסו  גם את סטיבן להתנגדות המחתרתית של המחנה באושוויץ . הוא עזר להבריח רשימות של אסירים ולסחור בסחורות בשוק השחור.

מאוחר יותר הוברח סטיבן לטרנספורט למחנה משנה של בוכנוואלד. הוא שרד מצעד מוות ארוך לפני שחיילים אמריקאים שחררו אותו באפריל 1945.

 מקור וקרדיט : מוזיאון השואה בוושינגטון


קישור לפוסט המקורי של מוזיאון השואה בוושינגטון

 


שבע ( שורה ) ווסרמן לבית דוכובסקי , בת 8 מסתתרת ביערות מהגרמנים באזור קישינב

  עדות של שבע ווסרמן לבית דוכובסקי ילידת 1933 Calarasi, רומניה על קורותיה בתור ילדה ביער, בקולחוז ובארמניה   שבע (שורה) ווסרמן נולדה בעיי...