זיכרונות הנערה היהודייה אינגה דויטשקרון ז"ל על פעילות הגסטאפו של וינה בברלין 1942-1943

"ב1942 החל הגסטאפו של וינה לפעול בברלין . וינה הייתה כבר " יודנריין" , נקייה מיהודים , ואילו ברלין  פיגרה לעומתה . הגסטאפו של ברלין  לא היה זריז דיון. הגסטאפו של וינה היה אמור לטפל מעתה בפינוי יהודי ברלין . השאלונים בוטלו , הגסטאפו של וינה פיתח  שיטה אחרת. הוא הפעיל משאיות ענק  להעברת רהיטים, שבהן  הגיעו אנשי הגסטאפו  הווינאים  אל בתי היהודים שעדיין נותר לחיות בברלין . " עתה התנהל הכול במהירות . האנשים היהודים  נדחפו , בכל מצב שהיו  לתוך המשאיות , ואם זעקו  לילדיהם  או נשיהם, נאמר להם  רק " עוד תפגשו אותם" . אחרי זה נדמו כולם .

קתה רוזנטל , אימו היהודייה של האנס רוזנטל נתפסה כך . " אבל בני ... " ביקשה להסביר . " בנך לא מעניין אותנו " נענתה בגסות והובלה למשאית הרהיטים שהופעלה ע"י הגסטאפו של וינה בעיר ברלין .

משאיות הרהיטים שהפעיל הגסטאפו של וינה בעיר ברלין היו לסיוט  של יהוד ברלין . יום אחד הופיעו גם לפני בית-המלאכה  לעיוורים של ויידט . הם נטלו עמם את העיוורים  היהודים והחירשים -אילמים היהודים , הם אחזו איש בידי רעהו וירדו  במדרגות בשקט אל עבר משאיות הרהיטים שהופעלו ע"י הגסטפו של וינה בעיר ברלין על מנת לאסוף את אחרוני היהודים למחנות האיסוף ומשם למחנות ההשמדה .

מקור

 אינגה דויטשקרון  .  את יהודייה!: סיפור תלאותיי כנערה יהודייה במסתור בברלין הנאצית בתקופת המלחמה. ספריית  מעריב  בשיתוף  יד ושם , 1987 , עמודים 95-96.

רקע ביוגרפי אודות אינגה דויטשקרון

אינגה דויטשקרון נולדה ב-1922 בפינסטרוואלדה שבברנדנבורג, בת למורה בבית ספר תיכון יהודי. ב-1927 עברה המשפחה לברלין. ב-1933, עם עליית היטלר לשלטון, פוטר אביה מעבודתו ונמלט לבריטניה, עוד טרם החלה המלחמה. במהלך המלחמה עבדה אינגה בחנות המכחולים של אוטו ויידט, שתמך בעיקרבעובדים עיוורים וחירשים - חלק ניכר מהם היו יהודים. בעזרתו הצליחה דויטשקרון להתחמק מן הגירוש. מינואר 1943 התגוררה דויטשקרון בברלין עם אמה באופן בלתי-חוקי, והשתיים הסתתרו בעיר כדי לשרוד.

לאחר המלחמה עברה דויטשקורן תחילה ללונדון וב-1972לתל אביב. בשנת 1958 החלה לעבוד בעיתון "מעריב" ופעלה כמשקיפה מטעם העיתון במשפט אושוויץ השני. בשנת 1966 התאזרחה בישראל. בהמשך היא התמנתה לעורכת פוליטיקה בינלאומית והמזרח התיכון ב"מעריב", תפקיד שבו שימשה עד 1988.

מקור

  מחקרים 

Elisabeth Boeckl-Klamper , Thomas Mang, and Wolfgang Neugebauer, The Vienna Gestapo 1938-1945: Crimes, Perpetrators, Victims. (Berghahn, New York and Oxford, 2022).  

סיפור הישרדותה של שרה ויינשטיין , כילדה ביער בתקופת השואה

 

"שמי שרה ויינשטיין, ואני בת 91 .  שרדתי את הגטו, את הכדור שהרג את אמי, את היער ושלוש שנים בלי נעליים "

כשהייתי בת 4 החלה מלחמת העולם השנייה. ילדה קטנה שרק רצתה לחיות, לשחק ולאהוב. נולדתי למשפחה מסורתית וגדולה, חיינו בבית קטן עטופים באהבה. אבא חייט, אמא עקרת בית. היו לי שלושה אחים ושתי אחיות ואני בת הזקונים.

גרנו ליד הנהר. בחורף גלשנו על הנהר הקפוא במזחלות. אמא הייתה מכבסת בנהר, ואני ישבתי על ידה כשרגליי בתוך המים. לא ידעתי שאלה הימים האחרונים עם אמא.

ב־1941 הוצאנו מהבתים וצעדנו לעבר הגטו. שנה ורבע הייתי בגטו ברז'נה ובגטו סטפן. בתום תקופה זו הבינו הוריי שהגרמנים מתכוונים להשמיד את הגטו ואת כל תושביו.

הצלחנו לברוח בעזרת בני משפחה אוקראינית שהיו חברים של הוריי. הם הגיעו בלילה עם עגלה מלאה בקש והבריחו אותנו לביתם. פופל, אב המשפחה, ידע שמי שעוזר ליהודים סופו מוות. הוא סיכן את חייו והחביא אותנו בחדר צדדי.

הכדור שהרג את אמא חדר אלי

בני הכפר שמו לב שפופל קונה כמויות אוכל גדולות מהרגיל. הם עקבו אחריו והבינו שהוא מסתיר יהודים. הם הגיעו לבית, פרצו את הדלת ואמרו לכולנו לשכב על הרצפה. אמא נשכבה עלי כדי לגונן על ילדתה הקטנה. פופל ואשתו נורו ראשונים, ואז ירו על כולנו.

אמא נהרגה. הכדור שהרג אותה חדר אלי. נפצעתי מאוד קשה - הכדור נכנס דרך הכתף שלי ופילח את גבי. גיסתי ושתי התינוקות נרצחו. תושבי הכפר עמדו מחוץ לבית, צהלו ושמחו שהצליחו להרוג עוד יהודים. הם הציתו את הבית ולאחר זמן מה הלכו.

אבא הבין שאם לא נצא, האש תשרוף גם אותנו. הוא צעק: "ילדים, מי שחי - קומו ונברח!". אף אחד לא קם מההלם. הוא עבר מאחד לשני ומשך אותנו - אותי, את אחיי ואת שתי אחיותיי. לקחנו את גופתה של אמי מהבית הבוער, גררנו אותה לקבורה ביער וברחנו לתוכו.

הייתי פצועה, סובלת מייסורים ומכאבים, שכבתי על האדמה רעבה, צמאה, מלוכלכת, חלשה וקודחת מחום, במינוס 20 מעלות, מכוסה בעלים וענפים. היער הוא עצום ומפחיד, אין מים, אין אוכל, גם לא נעליים, ואין מחסה.

שלוש שנים באותה שמלה

ביער היינו שלוש שנים. חיינו כמו חיות. אני הייתי עם אותה שמלה שלבשתי כשברחנו מהבית הבוער, בלי נעליים לרגליי. יצאתי מהיער בת 9 וחצי ושקלתי 15 ק"ג.

ביום שבו המלחמה הסתיימה נרצח גם אבי על ידי תושבי הכפר הסמוך. נשארנו אני ושתי אחיותיי לבד בעולם, מחכות על המדרכה לחזרתו של אבא.

נדדתי בין עשרות בתי יתומים, עד שהגעתי לישראל, לקיבוץ שקלט אותי והיה לי לבית. הקמתי משפחה כשנישאתי לאברהם, זכרו לברכה, גם הוא שורד שואה. נולדו לנו שלוש בנות, שישה נכדים, שלוש נינות והרביעי בדרך.

בני משפחתי, שנמצאים בגן עדן, מסתכלים עלי מלמעלה ונמצאים איתי בליבי כאן, ורואים את הילדה המלוכלכת, הרעבה, שלא החליפה שמלה שלוש שנים, עומדת כאן זקופה ומדברת בפני העצרת הכללית של האו"ם."

לסיפור החיים המלא שפרסמה שרה ויינשטיין ב27 לינואר באתר " ישראל היום"

קישור

המחברת במגירה של אמא: סיפור ההישרדות הבלתי יאמן

מאת: יפית פרץ , Mako

יומן שכתבה רבקה זלוטניק בגיל 21 מתעד את סיפור חייה המדהים:

 הישרדותה של נערה בת 16 שראתה את משפחתה נרצחת בשואה, חייתה שנתיים בשדות על גרעיני תבואה, ומעבר ממקום למקום. בתה הפכה את היומן לספר: "היא הלכה בשלג, ללא נעליים. בקיץ היא הכינה לעצמה מחסה בשדות. ככה יום אחרי יום".

השוטר שלחש לה "ברחי", והמחברת שחיכתה ליד המיטה.

במשך שנים המחברת הזו שכבה במגירה ליד המיטה של אמא שלי, רבקה זלוטניק. בכתב יד עגול ומוקפד, בעברית יפהפייה שלמדה עוד בפולין, היא כתבה שם את מה שהלב לא תמיד היה מסוגל להגיד בקול.

היא כתבה על הנערה בת ה-16 שנותרה לבד בעולם. היא כתבה על השנתיים שבהן הבית שלה היה שדות חיטה פתוחים ובורות מסתור. היא כתבה על נס ההצלה המטורף שלה -בזכות "שליף" במתמטיקה שהכינה לנער נוצרי בבית הספר. אותו נער הפך לשוטר, וברגע האמת הוא זה שלחש לה לברוח והציל את חייה.

פורסם 27.01.26, באתר   MAKO

קישור לכתבה של יפית פרץ

 

 

סיפור הצלתה של ורה – ציפורה פרידמן ז"ל שהייתה ילדה בשואה בבודפשט

 

מאת: בית העדות להנחלת זיכרון השואה

ביום רביעי, ג' בשבט (21.1.26), הלכה לעולמה ורה-ציפורה פרידמן. אישה שסיפור חייה הוא עדות חיה לכוחה של הרוח, ודמותה תמשיך להאיר בלב המבקרים בבית העדות.

מסעה של ציפורה החל כפליטה מווינה בגיל חמש, מייד לאחר ליל הבדולח. כשהייתה בת 11, בשיא התופת בבודפשט, הגיעה ההצלה מכיוון בלתי צפוי: פנחס (טיבור) רוזנבאום נכנס לביתה במדים נאציים. הפחד המשתק הפך לתקווה רק כשהוא החל לדבר ביידיש והוביל אותה ואת אמה אל מקום המבטחים - בית הזכוכית.

כיום, סיפור ההצלה הנועז של אותו מבנה מונצח במיצג בית_הזכוכית בבית העדות בניר גלים. ציפורה הייתה חלק בלתי נפרד מהמיצג הזה; היא העניקה קול ופנים למציאות הבלתי נתפסת של החיים "תחת השולחן" - אותם שולחנות עבודה ענקיים שהפכו למקלט עבור משפחות שלמות. היא תיארה כיצד מזוודה אחת קטנה הפכה לעולם ומלואו עבור אדם: היא הייתה הארון שלו, והקיר היחיד שסיפק שבריר של פרטיות בתוך הצפיפות המשתקת.

תחת אותו גג בבודפשט שהה גם מאיר פרידמן ז"ל, שהיה לשותפה לחיים. יחד הם עלו לארץ, הקימו משפחה ענפה והיו ממקימי בית העדות, מתוך שליחות להנצחת גבורת יהודי הונגריה.

עבור ציפורה ומאיר, בית העדות לא היה רק מפעל הנצחה אלא שליחות משפחתית. כיום בנם, עמיהוד, ממשיך את פועלם כחבר בהנהלת המוסד, ונושא בגאווה את לפיד הזיכרון שהותירו אחריהם.

ציפורה זכתה לראות את סיפורה האישי הופך למפעל הנצחה חי ונושם. היא לא רק שרדה את ההיסטוריה - היא עזרה לעצב את הזיכרון שלה עבור הדורות הבאים.

אנו משתתפים בצער המשפחה.

יהי זכרה ברוך.

קישור לפוסט של דף "בית העדות"

https://tinyurl.com/ms2ehc4j

 

לאה דויטש ז"ל בת 16 כוכבת הילדים מזאגרב שהעולם לא הגן עליה

 

מאת: Nourit Braun ,מנהלת דף הפייסבוק שלהבת עד 🔥 Passinghonor

הפוסט פורסם  במקור ב26 לינואר 2026 ע" Nourit Braun

להלן הפוסט :

"היא גרמה לאנשים לחייך.

העולם ענה בכך ששבר את ליבה ורצח אותה .

לאה דויטש

Lea Dragica Deutsch  (18 במרץ 1927 – מאי 1943)

לאה הייתה כוכבת ילדים בזאגרב, שנקראה ״שירלי טמפל הקרואטית".

דויטש החלה לשחק בתיאטרון הלאומי של קרואטיה בזאגרב (Croatian National Theatre, Zagreb) בגיל חמש, בתפקידים קטנים בהפקות מקצועיות של מוליירושייקספיר. המדריכה ומורה לריקוד שלה הייתה רוד ריפלר (Rod Riffler) מורה למחול מודרני וכוריאוגרפית מזאגרב. אנשים היו מוקסמים ממנה, והיא נחשבה לבעלת כישרון יוצא דופן, אפילו מהחברה הפריזאית המפורסמת Pathé שמעו עליה, הגיעו לזאגרב לעשות סרט תיעודי קצר עליה. היא הפכה במהירות לילדה פלא ושחקנית פופולרית.

בשנת 1941 פלשו מדינות הציר מובלים על ידי גרמניה הנאצית ליוגוסלביה, והקימו את המדינה העצמאית של קרואטיה (NDH) . הם החלו שם ביישום חוקי הגזע, אשר מנעו מדויטש לשחק .לאחר מכן נאסר עליה להיכנס לתיאטרון מסיבה אחת בלבד: היא הייתה יהודייה.

במאי 1943, בגיל 16 בלבד, היא נאלצה להיכנס לקרון בקר המוביל לאושוויץ.

היא מעולם לא הגיעה. היא מתה ברכבת, מרוסקת מייאוש ואכזריות .

מאור הזרקורים לדממה.

ממחיאות כפיים לקרון בקר.

לזכרה של לאה דויטש. כוכבת שהעולם לא הגן עליה. יהא זכרה מקודש. הי״ד

מקור וקרדיט : Nourit Braun , דף שלהבת עד 🔥 Passinghonor   

קישור לפוסט של Nourit Braun

ראו גם :

לערך אודות לאה דויטש בויקיפדיה בעברית

 

סיפור ההישרדות של לאה בלומנקרנץ-פריד , ילדה בת 5 בתקופת השואה

 

 חלק א' :  סקירת הספר ע"י ד"ר דינה לוין

הספר "ריקוד השמחה והעצב" מאת לאה בלומנקרנץ-פריד יצא לאור בהוצאת בית לוחמי הגטאות בשנת 2005 

"לאה נמסרה על ידי הוריה בגיל חמש לידידת אמה ינינה בניסיון להצילה ממות כמעט בטוח בגיטו טרנוב. כבר בגיל חמש מתגלה פן דומיננטי באישיותה הסקרנות. אלא שהסקרנות לטבע, "לראות את השמים, להריח ולהתבשם" (עמ' 16) לפתוח את החלונות לנשום את האוויר ולצעוק בהתפעלות בקריאה אה! כמעט עלו לה בחייה. השכנה גלתה שבבית זה מוסתרת ילדה יהודייה ואז ינינה הגויה חברתה של האם נאלצת לקחתה למנזר שם חיה שלוש שנים.

כבר בגיל חמש לאה היא בעלת מודעות עצמית גבוהה. היא חשה רגשי אשמה על מעשי הקונדס שעשתה, ולכן מסכימה בדומיה לתוכנית ההצלה החדשה. לאה ילדה נבונה לומדת במהרה את סיפור הכיסוי:

"מעתה שמך ינינה ולא לילה. אני דודתך, אחות אימך. אימך נהרגה בהפצצות בוורשה ואביך נהרג כשלחם בשורות הצבא הפולני. מאחר שאין לך איש מלבדי, החלטתי לגדל אותך פה במנזר. הנזירות אינן יודעות שאת יהודייה. רק אני יודעת ואת שותקת ולא מגלה לאיש שום דבר". (עמ' 18)

שם במנזר הוטלו עליה מטלות חקלאיות. היא עבדה בלול , אספה ביצים חלבה את הפרה הגי'נג'ית ובשובבות ילדותית זחלה מתחת לבטנה לשתות ממנה חלב מקציף וטעים להפליא. לאה הילדה אינה מוותרת על מנעמי החיים המועטים שנקרים בחייה ומנצלת אותם עד תום. וכשסיימה עבודות אלו נאלצה להבריש את רצפת העץ ולאחר מכן להאכיל את החזירים.

"הממונה" במנזר מבינה שלפניה ילדה אחראית והיא מקבלת תפקיד חדש להביא אוכל ליהודים המוסתרים מעל לרפת. שובבות של ילדה הצמאה לחופש ולהנאות פשוטות של החיים עלו לה בהצלפות ובכליאה בדיר החזירים, שם שרצו העכברושים. מכות מצד ה"ממונה", זריקתה לפרוזדור הקר לשנת לילה כשעל גופה שכבה של זוהמה כינים ופצעים כל אלה רק הגבירו בה את הצימאון לאהבה לרוך ולהתרפקות. אין פלא שחלתה בדלקת ריאות כשבנשמתה עצבות גדולה.

מפלט לתחושות קשות אלו היא מוצאת בכנסיה בה יכלה להתחבר לדבריה, "למה שלמעלה מאתנו". (עמ' 28)

כדי להבין כיצד יכלה ילדה כה קטנה לשרוד את תקופת השואה בתנאי פתיחה כל כך קשים, בתנאי קור פיזיים ואנושיים כאחד, ללא אהבת אם ואב עלינו לבחון את אישיותה המיוחדת שנתגלתה כבר בגיל צעיר. סקרנות טבעית, כוח התמדה, אהבת הטבע וכל מה שמצוי בו, הסתכלות אופטימית בליווי נפש פיוטית בעלת אינטליגנציה גבוהה שמצליחה להתאים עצמה לסובב אותה כל אלה סייעו לה להסתגל לחיים במנזר.

על כוחות הנפש הגדולים שהייתה צריכה לגייס יעידו דבריה:

"הדחקתי תחושות של קור והדחקתי תחושות של פחד. כל חיי נשארתי ילדה בת חמש, שאין לה יד כדי לתפוס בה, שאין לה גוף להישען עליו, שאין לה עיניים לפגוש ולהביט בהם. כמו בובת העץ של סבא ג'פטו ניסיתי לייצב את רגליי ולעמוד". (עמ' 34).

עם השחרור הגיעה סבתא, אם אמה והוציאה אותה מן המנזר ( הוריה נספו בשואה ( . לכאורה לאה שנצלה מהתעמרותה של אם המנזר אמורה הייתה להגיע למנוחה ולנחלה, אלא שדווקא השחרור הפיזי העצים את הבעיות התיאולוגיות, שהרי היא נוצרייה והסכימה לעזוב את המנזר רק בתנאי שסבתא היא נוצרייה. כשגלתה את האמת שוב חשה שמשקרים לה. אלא הסבתא הייתה " אישה חכמה וידעה לרפא אותי ממשוגותי בשקט ובתבונה". ( עמ' 32). המודעות העצמית וכושר ההחלטה שאפינוה עד עתה באים לידי ביטוי בנחישות דעתה לעלות לארץ. כשהיתה בת תשע וילדים ברחוב צעקו "ז'ידים לכו לפלסטינה". (עמ' 37). היא באה לסבתה ואמרה לה: "אני רוצה לנסוע לפלשתינה ומה שיותר מהר יותר טוב" (עמ' 37).
חלקו השני של הספר הוא תיאור עלייתה לארץ כשהיא מובאת לבית סבה וסבתה מצד אביה .

להמשך סקירת הספר שכתבה ד"ר דינה לוין ( פורסם באתר "דעת" , 2006 )

 חלק ב' : ד"ר שרון גבע ,על הספר "ריקוד השמחה והעצב" של לאה בלומנקרנץ-פריד ( קישור) .

 

 

 

לולה קאופמן ריין – " הילדה במסתור"

  

לולה ריין – קאופמן ולואיס מצגר (הודפס בארה"ב ב-2008 ) תרגום לעברית נרי חנס

            לולה קאופמן נולדה ב4 לאוקטובר 1934 בקהילת צ'ורטקוב, שבגליציה המזרחית סמוך לגבול פולין, חיו לפני המלחמה כעשרת אלפים יהודים ביחסי שכנות טובה עם הגויים.

 בשמלה דקה רקומה, שתפרה לה אמה, התחבאה לולה עם סבתא ואחיה במקום מסתור בגטו, יום אחד היהודים שנותרו רוכזו ונשלחו בשורות לרכבת. היא הייתה ילדה קטנה כחושה ורעבה בת שש בלבד. הסבתא אמרה לה לברוח מהשורה ולרוץ לגשר אל הנהר שם חיכתה לה אוקראינית. גב' טלקה אקסנצ'וק שכבר הסתירה יהודים בחצר ביתה, ונאותה להסתיר גם את הילדה לולה. אך החתן של טלקה גילה שהיא מוסתרת בבית מתחת למיטה ואז היא נלקחה בבהילות ודחפו אותה לבור עמוק באדמה ליד דיר החזירים, שם היו אנשים נוספים מוסתרים.  חודשים שהתה בבור, לא ראתה אור יום, היה חושך וקר.

לולה , הילדה היהודייה חיה חודשים על גבי חודשים במקום מסתור תחת האדמה, ללא מקלחת, ללא בגד להחלפה ורק עם מעט מאוד מזון ומעט מאוד אוויר לנשימה.

 לסיפור החיים המלא ( קישור)