הימים והלילות של יוחנן פיין, נער בן 14 במסתור בקובנה

 

סיימתי לקרוא את הספר המרתק ...

 יוחנן פיין

נער עם כינור

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008

 מכיוון שלא היה בכוחו של יונאס פאולאוויצ'יוס הליטאי להציל את כל יהודי קובנה , הוא החליט להציל את רוחו של העם היהודי. כך, התהוותה בביתו ובמקומות המסתור שהכין מעין תיבת נוח ובה הוסתרו מהנדס יהודי, רופאים יהודיים ונער בן ארבע-עשרה עם כינור.
סביב מוקד זה נרקם סיפורו האוטוביוגרפי של יוחנן פיין, נער עם כינור, המספר את קורותיו, קורות משפחתו, וסיפור גבורתה של משפחת פאולאוויצ'יוס.

 ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בקובנה (ליטא) כ-37,000–40,000 נפש — כרבע מכלל תושבי העיר — והייתה מרכז תרבותי, תורני וציוני משגשג. בתוך שלוש שנים של כיבוש נאצי (1941–1944) הושמדו כ-95% מיהודי העיר, ברוצחנות ששילבה כוחות גרמניים ומשתפי פעולה ליטאים מקומיים.

ב-1 באוגוסט 1944 שוחררה קובנה. בין החורבות נמצאו כ-90 יהודים שהצליחו לשרוד במחבוא. בסך הכל שרדו מהקהילה כולה כ-2,000–3,000 נפש — רובם ניצולי מחנות הריכוז בגרמניה, פרטיזנים שלחמו ביערות רודניקי, או ילדים ספורים שהוברחו מהגטו והוחבאו אצל משפחות ליטאיות חסידות אומות העולם.

אחד מאותם ילדים שהוברחו מהגטו  והוסתרו אצל משפחות ליטאיות היה יוחנן פיין .

 מתוך הספר :

" ירדתי בזהירות לבור המסתור . הרמנו לוח ויונאס הורה לי לרדת בסולם  ולהחזיר מבפנים את הלוח למקומו . " שם תמצא מזרן ושמיכה " , ועזב אותי לנפשי . ישבתי בקצה  הסולם והרהרתי  אודות גורלי המר "  לבלות את ימי בתוך בור . מה שהפחיד אותי עד מוות לא היו הקולות שבקעו מהרחוב , צעקות השומרים הגרמנים  וטרטור מנועי המשאית , אלא ציוץ העכברים. אין לתאר פחד נורא מזה" ( עמוד  76)

 הימים נקפו . מה עובר על נער בבור חשוך , במקום שאפילו אי אפשר  ליישר בו את הגב ? הפחדים המחשבות , הסבל שלא יתואר . פיתחתי חושים . למדתי להבדיל בין צעדיו של אדם חמוש לבין הילוכם של סתם אנשים . שמעתי את דברי המשוחחים ברחוב , שהרי התחבאתי בבור המסתור  ממש בסמוך לרחוב הראשי .

כך חלפו השעות והימים מתחת לפני האדמה . לא רחצתי את פני ואת גופי שהיה לפצע אחד גדול . הכינים  אכלו את בשרי , והכותנת  נדבקה לגופי והייתה ספוגה בדם קרוש " ( עמוד 77).

שעות היום היו קשות מנשוא ישבנו נשענים בגבנו אל קיר המחבוא וכפות רגלינו המקופלות נוגעות בקיר שמנגד. אברינו  התאבנו , מדי פעם שינינו את תנוחת הישיבה, כרענו על ברכינו, רבצנו על שוקינו כשרגלינו מקופלות תחתינו , ושוב חזרנו לשבת בבור המסתור , לרוב  היינו תשושים ועייפים, צונחים לתרדמה  על רצפת המחבוא , איש  לצד רעהו , איש בתוך רעהו  עד רדת הערב ".

בערב הובא האוכל לבור המסתור , מתחת לבית של יונאס פאולאוויצ'יוס הליטאי .

"לכל אחד מנת לחם וקערת מרק אחת לכולנו , ממנה אכלנו לפי התור , כל אחד בכפו . האוכל היה דל , רעבנו .  בלילה , כאשר השקט  סביב הופרע רק מהדי היריות והפיצוצים, הינו יוצאים אל בין עצי הפרי , עושים את צרכינו  מיישרים  את אברינו ונושמים אוויר צח מלוא הריאות . לא שהינו  זמן רב בחוץ , החשש שמא תבחין בנו עין זר הבריח אותנו מיד אל מתחת לפני האדמה. 

כך נמשך הדבר ימים ולילות רבים ( עמוד 82 ) .

אודות יונאס פאולביציוס הליטאי

קישור  לויקיפדיה

https://tinyurl.com/2x5cw838

 

 

83 שנים אחרי: האישה שהצילה את אפרים הוכרה כחסידת אומות העולם

 

מאת : איתמר אייכנר

עד גיל 14 לא ידע אפרים כוכבא כי אומץ בשואה. הוריו נרצחו ורק בבגרותו פגש את אביו המאמץ וקיבל את היומן שכתבה ג'קלין, הנוצרייה ששמרה עליו ותיעדה את ילדותו. עכשיו הוחלט ביד ושם לתת לה את התואר הגבוה ביותר שישראל מעניקה ללא-יהודים. כוכבא: "אני חוגג 83 וזו המתנה הכי מרגשת שיכולתי לקבל

לכתבה

ארנק הזיכרונות של גבריאל הורוביץ ז"ל

 

הלך לעולמו גבריאל הורוביץ  ז"ל שהיה ילד בתקופת השואה  

גבי הורוביץ, האיש שניהל במשך שלושים שנה את ׳מכון אבשלום׳ , המכון הראשון ללימודי ארץ- ישראל, הלך לעולמו.

מקור וקרדיט לכתבה משנת 2016 : מאיר תורג'מן , ידיעות אחרונות,  8 ליוני 2016

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4813284,00.html

שאול הראל ילד ללא צל

 

 שאול הראל  ילד ללא צל

הוצאת סטימיצקי 2017

296 עמודים

שאול הראל (נולד ב-1937) הוא רופא ילדים ונוירולוג ישראלי, פרופסור לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

סיפור החיים

הראל נולד כשאול הילסברג, בן זקונים למשפחה עם שבעה נפשות ממוצא פולני, שהתגוררה בבריסל. את ילדותו המאושרת יחסית קטעו הגרמנים כשהיה בן ארבע וחצי בלבד. "יום אחד אכלנו ארוחת ערב יום שישי ופתאום אחותי רגינה באה בריצה והזהירה אותנו שהגרמנים הגיעו," מספר הראל. הארבעה עלו במהירות והתחבאו מאחורי קיר. "שמו לי סמרטוטים בפה כדי שאני לא אצעק," מספר הראל.

בדרך נס ניצלו הראל ומשפחתו באותו היום. "הגרמנים שלחו חייל לראות אם יש 'יהודים מלוכלכים' למעלה," מספר הראל, "הוא הדליק סיגריה ונשען על הקיר שהסתתרנו מאחוריו ולאחר כמה דקות ירד. לא עשה סיבוב ולא בדק את החדרים. ניצלנו כי הוא 'התרשל' בעבודתו."

לאחר שלא מצאו מקום לשהות בו, החליטו הוריו של הראל, משה ופרלה, להציל את הילדים ויצרו קשר עם המחתרת הבלגית. תחילה לקחה המחתרת את הראל ולאחר מכן גם את אחותו. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את הוריו.

אחת ממצילותיו הייתה אנדרה גלן-הרשקוביצ'י (קישור) .  

במשך כארבע שנים הוסתר שאול הראל, בזהות בדויה תחת השם צ'ארלס ואן-ברגן, בשתי משפחות שונות. "שפת האם שלי היתה יידיש ואסור היה לי לדבר בה," הוא נזכר.

כשהסתיימה המלחמה היה הראל בן שמונה. הוא היה חולה מאוד ואושפז בבית החולים. "אחי ישראל, שיצא להילחם בגרמנים עוד בשנת 1939 שרד והצליח לאתר אותי דרך המחתרת הבלגית," מספר הראל. "אחות הגיעה ואמרה לי שיש לי אח. לא זכרתי אותו. הוא עזב כשהייתי בן שנתיים וחצי."

אחרי המלחמה נשלח הראל למוסד ליתומים בשם "לאן," שם למד לקרוא בפעם הראשונה. שם גם פגש במדריך זיגי הירש (20), ששרד את אושוויץ והחזיר להראל את החיוך לפנים. "פשוט הערצתי אותו," הוא מספר. אחרי כמה שנים, כשהיה בן 12, הוחלט להעלות אותו לישראל במסגרת עליית הנוער, מאחר וגם אחיו ישראל ואחותו רגינה גרו בארץ.

 בשנת 2009 יצא הסרט הדוקומנטרי "ילדים ללא צל", העוסק בסיפור חייו של הראל.

מקור

משה זיו ( זיסוביץ ) . כפתורים במרק

  

כפתורים במרק הוא סיפורו של נער, משה-יענקל זיסוביץ`, ששרד מן השואה. זוהי, ללא ספק, אחת העדויות המרתקות ביותר מאותה תקופה אפלה, בזכות יכולתו של המחבר לתאר את הקורות אותו ולעמוד על תחושותיו אז, במחנות. קשיי קיום קדמו לגירושם של יהודי הונגריה, אבל דבר לא יוכל להיות נורא ממחנות ההשמדה. 

משה היה בן 15 כשהגיע לאושוויץ בירקנאו, ובכל זאת עבר בסלקציה - ושרד. הנאצים שישלחו את שוכני הצריף שלו למוות - והוא חמק מידם. הוא התגלגל לבוכנוולד, עבד עבודת פרך במחצבה - ונותר בחיים. בהצטרפו בדחף רגעי לקבוצה חדשה, הגיע למחנה עבודה במגדבורג, גרמניה, וגם שם הצליח לשרוד.

 2800 אסירים היו עמו במגדבורג: 400 נותרו כשהנאצים פירקו את המחנה והחזירו את יושביו לבוכנוולד; רק 200 סיימו את המסע, וכשבא יום השחרור - נותרו מהם 40, ובהם המספר בן ה-17. 

משה זיו (זיסוביץ) עלה לישראל, הקים משפחה ובנה משק חקלאי במושב בני ציון. הוא לא שכח. לבקשת רעייתו ניקה, ואחר כך לבקשת בנו רונן ובתו ורדית, סיפר קטעים קטעים מהקורות אותו. לעתים כתב דבר מה לטקס יום הזכרון לשואה ולגבורה. ורק בחלוף 50 שנה מאז הימים הרחוקים במישקולץ עירו, שבהם התהלך רעב ברחובות, ניכר בפאותיו הארוכות של ילד חרדי - העלה את הסיפור כולו על הכתב.

 כפתורים במרק הוא סיפור  חיים מרתק , ומחברו ניחן בעין בוחנת. הוא אינו פוסח על דבר, ועם זאת אינו מייגע את הקורא בפרטיה של אותה תקופה איומה, השואה. ניכרת במספר היכולת לראות את האנשים שבהם התחכך, וגם את עצמו, כפי שנראו באמת: ויותר מכל קורנת מכל עמוד הנחישות להוסיף ולחיות.

  מקור : משה זיו ( זיסוביץ' ) , כפתורים במרק , הוצאת מלוא , 1992 ) , 167 עמודים

סולי גנור, בן 16, הישרדות בגטו קובנה ובדכאו

 

נר במחשכים: הישרדות בגטו קובנה ובדכאו מאת סולי גנור (הוצאת יד ושם,  2022 )  הוא ספר זיכרונות מצמרר ויוצא דופן על קורותיו של המחבר כנער יהודי בשואה. הספר מתאר את החיים בגטו קובנה, את מסע ההישרדות במחנה שטוטהוף ובמחנה המשנה דכאו, ומדגיש תושייה ואנושיות בתוך התופת.

הספר, שראה אור במקור באנגלית תחת השם "Light One Candle", מציג עדות היסטורית מרתקת על התקופה הקשה ההיא,

סולי גנור ז"ל יליד 1928, בילדותו בקובנה שבליטא עבר את מלחמת העולם השנייה ואת תלאות השואה . בהיותו נער צעיר נותק סולי ממשפחתו  האוהבת ומחיי משפחה שלווים ומאושרים  והועבר לגטו קובנה ועם חיסול הגטו למחנה עבודה  בדכאו . המשפחה התפרקה , אימו ואחיו נרצחו, ולאחר המלחמה שרדו רק הוא אביו חיים גנקינד ואחותו פאניה.

אחרי השחרור ב1945 בחר סולי  שלא להגר עם אביו לקנדה ובמקום זאת עלה ארצה והתגייס לחטיבה 7 , למלחמת העצמאות , ונלחם בקרבות .

סיכום מתוך הספר :

עם פלישת הגרמנים לליטא ב-1941, החיים השתנו ללא היכר.  סולי גנור מתאר בפירוט מצמרר את האנטישמיות הבוטה של שכניהם הליטאים, שהחלו לפרוע ביהודים עוד לפני שהגרמנים ביססו את שלטונם. יהודי קובנה נדחסו לתוך גטו סלובודקה. סולי גנור מתאר את חיי היום-יום בגטו:

המאבק הבלתי פוסק ברעב ובמחלות.

"האקציות" המרובות שבהן נלקחו עשרות אלפי יהודים אל מותם בפורט התשיעי (מבצר צבאי ליד קובנה ששימש כאתר רצח המוני).

ההתבגרות המוקדמת: סולי נאלץ להפוך מילד למבוגר האחראי המסייע בפרנסת והצלת משפחתו, תוך שהוא עד לזוועות שאי אפשר לתפוס.

המחנות: דכאו וצעדות המוות

עם חיסול גטו קובנה ב-1944, נשלח  הנער סולי יחד עם אביו למחנה הריכוז דכאו בגרמניה (ולתתי-מחנות שלו, כמו קאופרינג). בשלב זה, הספר הופך לתיאור של הישרדות קיצונית בתנאים תת-אנושיים:

עבודת פרך מפרכת, מחסור מוחלט במזון, והתעללות אכזרית של השומרים.

סולי מצליח לשרוד בזכות שילוב של תושייה, מזל עיוור, ועזרה הדדית עם אסירים אחרים.

לקראת סוף המלחמה, עם התקרבות בעלות הברית, הוא מובל בצעדות המוות הידועות לשמצה בשלג, שבהן מתו אלפים מאפיסת כוחות ומקור..

הפרקים על דכאו מדגישים את תנאי המחנה, יחסי הכוחות בין האסירים לבין השומרים, ואת האופן שבו נער צעיר מנסה להסתגל ולהישאר בחיים באמצעות תושייה, גמישות נפשית וקשרים עם אסירים אחרים. בסיום מתוארים ימי הקריסה של הרייך, הפינוי, והמפגש עם השחרור והחזרה לחיים אזרחיים.e-vrit+1

מוטיב הספרים וה"נר במחשכים"

אחד הקווים הבולטים בספר הוא מוטיב הספרים – ספרים שהוא מחביא, מחליף ומשאיל, ולעיתים קורא במחתרת, גם בגטו וגם במחנה. הספרים משמשים לו עוגן נפשי, מקור לבריחה מדומיינת ומרחב של זהות תרבותית, ובמובן סמלי – "נר" קטן בתוך החשיכה סביב.

סולי גנור ז"ל 1928-2020 , יהי זכרו ברוך !!

מקור :

סולי גנור  .  נר במחשכים : הישרדות בגטו קובנה ובדכאו

 הוצאת יד ושם  2022

461 עמודים

 

רקע

מחנה ג'אדו (בערבית: جادو, באיטלקית: Giado) הוקם בלוב תחת שלטון איטליה הפשיסטית כמחנה ריכוז, בבסיס צבאי לשעבר ביישוב בעל אותו שם השוכן כ-180 ק"מ מדרום-מערב לטריפולי. אל המחנה הועברו כ-2,600 מיהודי קירנאיקה, חלקה המזרחי של לוב, ומעל ל-562 מהם מתו ברעב, במחלות ובעינויים ובהוצאות להורג שיטתיות.

סיפור החיים של נילי הנריקטה עצטה (ארביב) מתוך אתר הקשר הרב – דורי

לבחור בחיים: המסע מלוב עד היום

מאת: נילי הנריקטה עצטה (ארביב)

"שלום אני נילי עצטה ואני ונכדי אדיר רוצים לספר את סיפור חיי.

אני נולדתי בלוב, בדרך למחנה הסגר ז'דו. הנאצים האיטלקים עצרו את כולם, ודחפו אותנו למשאיות, במשאית היו מלא אנשים, בלי מים ובלי אוכל. במשך הנסיעה הארוכה אימי התחילה ללדת אותי. אבא שלי צעק וביקש שיתנו לה לרדת מהרכבת ועצרו ליד מנזר שבו נולדתי.

אחרי שבוע שאימא שלי הייתה איתי במנזר, הנזירות אמרו לה ללכת, עטפו אותי בסמרטוטים, ועלו על המשאית הבאה. הגענו למחנה ההסגר בז'אדו, שם חיכו אבא שלי, נורמה אחותי בת הארבע ופינו אחי בן השנתיים. במחנה היה מחלות ולא היה אוכל ושתיה. אימא שלי לא יכלה להניק אותי.

אבא שלי לא רצה לראות את הילדים שלו מתים מרעב ובלילה כשהאור של השומר הסתובב לצד השני, הוא התגנב מתחת לגדר של החיילים. אבי נפצע בכל הגוף כשטיפס על גבעה גדולה כשהחול גרם לו להחליק אחורה. מעבר לגדר אבא שלי ראה כפרים ערבים שמוכרים אוכל. אבי קנה עם הכסף שאסף חלב ממתוק, קופסת טונה ושלושה קילו שעורה. אבי חזר בשלום למחנה.

כשהוא הגיע אימא שלי חיבקה אותו והילדים קפצו עליו מהתרגשות ואז אימא לקחה אבנים מהחצר שמה מהשעורה, טחנה אותה לאט לאט עד שהגיעו לגרגירים קטנים. את הגרגירים ערבבה עם החלב המרוכז וככה הכינה לנו אוכל. כך ניצלתי.

אחרי שמונה חודשים שהיינו במחנה האיטלקים הנאצים הבינו שהם הולכים להפסיד במלחמה והגרמנים אמרו להם שהם צריכים להרוג את כל היהודים, אבל ברגע האחרון שהאיטלקים התכוננו לירות  ביהודים, האיטלקים קיבלו הודעה לברוח כי הבריטים באים לחסל אתכם. וכך ניצלתי עוד פעם.

נשארנו עוד כמה שנים בבנגזי, אבל בשנת 1948 כשקמה מדינת ישראל, התחילו לפרוע ביהודים. חיילים היהודים הגיעו והצילו אותנו, ובמאי 1949 עלינו לישראל באונייה מולדת. אני זוכרת שאבא שלי הרים אותי בזרועות, הצביע על האורות של הר הכרמל ואמר לי: "נילי, תראי, אנחנו בארץ ישראל."

גם בישראל היה לנו קשה, ישנו באוהלים גדולים, כמו מחנה, במיטות ברזל, עם קרש עץ, שישה ילדים ביחד. אכלנו דייסה ואחרי שאכלתי אותה חליתי מאוד. כשהחלמתי לקחו אותי לקיבוץ קרוב לפרדס חנה. שם נתנו לנו עוגת תפוזים ותפוחים, ולימדו אותנו לעשות בובות, וישבנו מתחת לברושים. היה כל כך טוב שם כשאבא בא לקחת אותי הביתה אמרתי לו שאני רוצה להישאר.

אחרי סיום לימודיי בבית הספר התגייסתי לצבא. שירתי בצריפין כפקידה, וגם קיפלתי מצנחים. פעם אחת אפילו עליתי עם צנחנים על מטוס ישן, אבל בגלל רוח חזקה הם לא צנחו ואני חזרתי כמו שעליתי.

אחרי הצבא למדתי גרפיקה, הנהלת חשבונות ובנקאות, עבדתי בבנק שלושים ושלוש שנים. בתל נוף פגשתי את סבא שלכם, שהיה צנחן. הוא קנה לי פלאפל וממש התרגשתי. אחרי זה התחתנו, הקמנו משפחה, וגידלנו את דיקלה, את אימא שלך (נוגה) ואת יהונתן.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת ( קישור )