"רק בגיל 30 גיליתי שאני התינוקת היחידה ששרדה את הגטו"

 

מאת : ערן נבון , ישראל היום , 13 לאפריל 2026

רגע לפני הגירוש למחנות ההשמדה, אסתר ואמה נמלטו והסתתרו בכנסייה שהפכה במקרה למפקדה נאצית • החיילים הרעיפו עליה ממתקים ונתנו לה לשחק בין רגליהם – מבלי לדעת שהיא הפעוטה היהודייה שניצלה מגטו סלוניקי • היום היא חוגגת 84, ומשמרת את זיכרון הסיפור של הקהילה: "שואלים אותי אם ביוון הייתה שואה – אני עדות לכך."

היא הייתה התינוקת היחידה ששרדה מגטו "הברון הירש" בסלוניקי שביוון. ולרגע אחד דרמטי, אחרי שנמלטה ברגע האחרון עם אמה מרים מרכבת המוות – שוב נשקפה סכנה אמיתית לחייה.

"במהלך הבריחה שלנו מהגטו, דרך הרים ונהרות, פנו נציגי הבורחים לאמא וניסו לשכנע אותה לוותר עלי כדי לא לסכן את הקבוצה. אבל אמא לא ויתרה עלי. היא סירבה, הבטיחה להם שאני לא אבכה וביקשה שאם תהיה בעיה שייפטרו מאיתנו יחד. אמא, היא אמרה לכולם, לא נפרדת מילדתה. ".

היום אסתר ירון בת 84. היא פעילה ונמרצת, חיונית, מלאה בחן ובקסם אישי שופע, אחת כזאת ששום דבר בחייה לא שבר אותה. הרוח שלה ניצחה הכל, את כל מהמורות וקשיי החיים, וחשוב לה מאוד שיזכרו וידברו ויספרו על שואת יהודי יוון, שלדבריה רק מעטים מהם שרדו.

"אגב", מודה אסתר, "זה לא תמיד היה כך. שנים רבות נמנעתי מלספר את קורותיי, שמרתי את עברי לעצמי, ומי שהאיצה בי ולימדה אותי את חשיבות הפרסום למען יידעו ויזכרו שהשואה לא פסחה על יהדות יוון היא אחייניתי היקרה ענת בלדינגר".

רכבות למחנות ההשמדה

היא נולדה בעיר דרמה שבצפון־מזרח יוון. בהיותה תינוקת ברחה משפחתה לסלוניקי, ולאחר זמן לא רב הגרמנים אספו את יהודי העיר לכיכר המרכזית ומשם העבירו אותם לארבעת הגטאות בסלוניקי. "אמא ואני הגענו לגטו, שם היתה תחנת הרכבת שממנה יצאו היהודים לתחנות ההשמדה", מספרת אסתר.

להמשך הכתבה

https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/20312516

0

מסע ההישרדות של דוד סיבור , ילד בן 7 בסלובקיה בתקופת השואה

 

מאת : נועם כהן , מגזין N12

 דוד סיבור בן ה-91, שהיה בן 7 כשהחלו הגירוש והרצח ההמוניים של היהודים בארצו סלובקיה, שהייתה אז מדינת חסות של גרמניה הנאצית.  דוד נולד בבירה ברטיסלבה ב-1934, ועד היום הוא זוכר את ימיו תחת הכיבוש הנאצי. 

"יום אחד שוטר נאצי תפס אותי ולקח אותי למשטרה", הוא נזכר. "ראיתי במשטרה 30 יהודים עם הטלאי הצהוב, אני לא הסכמתי לשאת אותו. וראיתי שם את יוז'י, הדוד שלי. ואז הביאו שני קומנדקרים, העמיסו אותנו, ולקחו אותנו לרכבות. ידענו שזה למחנות ריכוז, אושוויץ, בירקנאו. נסענו ברכבת ויוז'י לחש לי, 'קפוץ, קפוץ'. קפצתי, נחתּי על השלג. הסתובבתי והלכתי בין השיחים. זה שקפצתי מהמכונית הציל אותי".

"יצר ההישרדות הניע אותי"

במשך יממה התחבא דוד בין השיחים – וכך החל מסע ההישרדות שלו,  מסע שנמשך שלוש שנים. "הייתי לבד", הוא אומר, "רציתי לחיות – זה הציל אותי". באותו זמן חלק מבני משפחתו התחבאו, ואחרים נשלחו למחנה הריכוז טרזיינשטט, ואילו הוא עבר מבית לבית, נאלץ לשמור על זהותו היהודית  בסוד וניצל בזכות אנשים טובים שפגש.

לאחר השחרור הוא פגש את אימו, סבתו ודודו יוז'י, ששוחררו בידי הצבא הרוסי. דוד עלה ארצה בגיל 14, בשנת 1949. אשתו, שעלתה אתו כילדה בעליית הנוער, נפטרה ב-2008. יש לו שני בנים, עומרי ועידו. לאחר שאשתו נפטרה עבר להתגורר בתל אביב.

 לכתבה המלאה של נועם כהן )קישור)
 

 

 

ברל ליבליין , בן 9 , מסתתר בבונקר בכפר אוקראיני

 

נולד בעיירה סקולה. 

"ברחנו כל המשפחה לכפר קורסטוב באוקראינה , שם פנה דודי למכר אוקראיני , שמו היה מיכאל סוויסטון , הוא הסתיר אותנו בביתו במשך חצי שנה והסתכן מאד, הן מצד הגרמנים והן מצד כנופיות הבנדרובצים (קבוצת לאומנים אוקראינים) .

הבנדרובצים במיוחד רצחו יהודים בכל הסביבה . המציל שלנו מיכאל סוויסטון פחד מהכנופייה של הבנדרובצים האוקראינים כי במקרה שהיו מגלים אותנו אצלו, היו הורגים אותו ואת משפחתו . כאשר התחילו לדבר בכפר על כך שסוויסטון  מסתיר יהודים , הוא הוליך אותנו ליער, בנה לנו בונקר לשישה אנשים והביא מהבית שמיכות להתכסות . היציאה מבונקר הייתה מוסווית בבול עץ גדול, שהיה מונח שם מזמן ובענפים .

סוויסטון היה מביא לנו בלילה מצרכי מזון .

בקיץ 1944 הגיעו זמנים קשים בשבילנו , הגרמנים לקחו את סוויסטון לעבודות כפייה בביצור עמדות סמוך לקו החזית . במשך שבועיים חיינו רק ממלאי המזון שנותר והקטנו את המנות יותר ויותר.

 הבנדרובצים האוקראינים חדלו לפעול בסביבה וברחו לאזורים אחרים .

באוקטובר 1944 התקדם הצבא הסובייטי וכבש את העיירה סקולה, אז חזרנו לעיירה שהייתה  שרופה כמעט כולה והבתים נהרסו .

חיילים סובייטים יהודים קיבלנו אותנו בלבביות והתחלקו אתנו במזונם" .

מקור :

מריה הוכברג- מריאנסקה ונוח גרים ( עורכים) , ילדים מאשימים  , הוצאת אבישלום, 2010 ( עמודים 112-113 ). 

 

התושייה של ילדים בגטו ורשה

  

מאת : שרה מונק

 "כשהם שוכנים בדירות צפופות בגטו ורשה , נתונים במצוקה  הכללית לגורלם ולכוחותיהם המדולדלים – היו הילדים חייבים לדאוג לעצמם ולעתים קרובות היו למפרנסי כל המשפחה . ילדים יהודים בעלי מראה "טוב" הצליחו לעבור דרך חורים בחומת הגטו או מבעד לחוטי התיל והגיעו לצד הארי של וארשה שם קנו מזון והעבירו אותו לגטו. כמה ילדים נפלו קורבן לכדורי השוטרים הנאצים בעת ניסיונות המעבר דרך חוטי התיל . כמה זריזות  ואומץ לב היו חייבים לגלות  כדי " לארגן את הסחורה" . ילדים וילדות קטנים בני 7 ו8 , רזים מאד, עברו כחולדות דרך פתח בחומת הגטו. את הסחורה , כלומר הלחם או תפוחי האדמה השליכו מעל חומת הגטו , שם בדרך מישהו כבר קיבל אותם והילדים בעצמם החליקו חזרה  דרך החורים בחומת הגטו . ילדים אחרים עסקו ברוכלות בגטו עצמו, ומכרו סיגריות , ילדים אחרים עם פחות תושייה יצאו לרחוב לקבץ נדבות..

 מקור :

מריה הוכברג- מריאנסקה ונוח גרים ( עורכים) , ילדים מאשימים  , הוצאת אבישלום, 2010 . ( עמודים 167-168 ) .

 

המכתב האחרון של יעקב מילר ז"ל , בן 10

 

“יעקב מילר היה רק בן 10 כששלח מכתב נרגש לאחותו ז'ניה, שכבר עלתה לארץ ישראל. היו לו שתי אהבות גדולות: השפה העברית ואוסף הבולים שלו.

בכתב יד ילדי ומוקפד, הוא תיאר בגאווה איך האוסף שלו גדל ל-682 בולים מ-121 ארצות. "אל תחשבי שאנחנו, ילדי הגולה, לא עובדים למען ארצנו הקדושה", כתב לאחותו, בעודו חולם על היום שבו יצטרף אליה.

החלום הזה מעולם לא התגשם. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיר לידה. שמואל יעקב, שהיה אז בן 14 בלבד, נרצח יחד עם אביו דוד בשבועות הראשונים לכיבוש. אימו, הדסה, נרצחה בטבח הגדול בגטו במאי 1942.

ז'ניה, שנותרה לבדה בארץ, מילאה בשנת 1955 דפי עד לזכרם. אך המילים היבשות בטפסים לא יכלו לספר את סיפורו של הילד שאהב בולים וחלם בעברית. רק שנים מאוחר יותר, במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים", נמסרו ליד ושם המכתבים, התצלומים והגלויות שנשמרו בקפידה והפיחו חיים בזכרם."

מקור וקרדיט: " יד ושם " ( קישור)

https://tinyurl.com/37f4t3ym

 

בעקבות הילדים האבודים

  

מאת : הארכיון הציוני המרכזי

שני אלבומים בארכיון הציוני מגוללים את סיפוריהם של  מי שאיבדו את משפחותיהם בשואה וגדלו בין נכרים. ארגונים יהודיים עמלו להחזיר את הילדים לחיק העם היהודי ותיעדו את מעשיהם באלבומים.

בשיתוף עם 'סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה'

תודה לשרה פלמור, מתנדבת בארכיון, שקיטלגה את האלבומים ותרגמה לעברית

בארכיון הציוני שמורים שני אלבומים יוצאי דופן בעלי כריכה חומה ודפים שחורים אשר מהם ניבטים פניהם התמימים של יתומים קטנים שנותרו בפולין ללא משפחותיהם. תוך כדי הזנת מידע של פריטי ארכיון לקטלוג הממוחשב התגלו האלבומים הייחודיים המתעדים את מיזם איתורם של ילדים יהודים שנותרו בחיים לאחר השואה ואת הבאתם לארץ ישראל.

במהלך המלחמה הוסתרו ילדים יהודים רבים במשפחות נוצריות, בבתי יתומים ובמנזרים. היו שעשו זאת תמורת תשלום, והיו שרק רצו לסייע לאחר בעת סכנה. חלקם כיוון שנכמרו רחמיהם על הילדים היהודים וחלקם כיוון שהאמינו שגידולם כנוצרים הוא מעשה טוב. עם סיום המלחמה נותרו הילדים במקום מסתורם ללא הורים או קרובי משפחה. הבית שבו שהו היה הדבר היחיד שהכירו, והם נקשרו למשפחה שהסתירה אותם ואף הרגישו שייכות לנצרות.

 לאסוף את השברים

ניצולים ששרדו את השואה ונציגי היישוב שהגיעו לאירופה אחרי המלחמה התקשו לקבל את הישארותם של ילדים יהודים במשפחות נוצריות ובמוסדות נוצריים, דבר שהוריהם היו בוודאי מתנגדים לו אילו נותרו בחיים, ולפיכך החלו התארגנויות שונות לאיתור ילדים שהוסתרו ולהעברתם למוסדות יהודיים בפולין עד שתתאפשר עלייתם לארץ ישראל.

הארגון המרכזי שהוקם לאיתור ולפדיון ילדים נקרא 'הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים'. הוא החל לפעול בנובמבר 1946 בהובלתו של אריה שריד, שליח תנועות הנוער החלוציות. הוועד הנבחר כלל נציגים של תנועות נוער שונות ופעל מהעיר לודז' – המרכז היהודי העיקרי בפולין לאחר המלחמה. הארגון טיפל גם בילדים יהודים שהגיעו במהלך המלחמה לברית המועצות והוחזרו לפולין במסגרת הסכמי הרפטריאציה בין שתי המדינות. ילדים אלה התחנכו במוסדות חינוך סובייטיים ופולניים והיו מנותקים לחלוטין מחינוך יהודי. פדיון הילדים והקמת מסגרות מיוחדות שיטפלו בהם רפואית ונפשית דרשו ממון רב, והארגון קיבל לצורך פעילותו תרומות מההסתדרות הציונית ומהג'וינט.

איתור הילדים לא היה פשוט. היו מקרים שהמסתירים הביאו את הילדים לקואורדינציה הציונית מיוזמתם במטרה לקבל תשלום, אך היו כאלה שלא רצו לוותר על הילדים ואז נאלצו אנשי הארגון לפנות לערכאות משפטיות. בעיה נוספת הייתה שהילדים עצמם לא זכרו כי הם יהודים ולעתים אפילו לא ידעו את שמם המקורי כיוון שהוסתרו בגיל צעיר מאוד. פעילי הקואורדינציה היו צריכים להכיר את התושבים המקומיים היטב כדי לגלות היכן הוחבאו ילדים ולנסות לחלץ אותם בדרכים שונות, לעתים גם כאלה שהיו בתחום האפור של החוק.

בארכיון מצויים שניים מהאלבומים שהוכנו על ידי הוועד המרכזי של הקואורדינציה וניתנו בהקדשה למוסדות שונים. על דפי האלבומים, המעוצבים בקפידה, מודבקות תמונות פורטרט של ילדים שאותרו על ידי פעילי הארגון, לעתים בליווי תעודות המגוללות את סיפורם, ולצד כל תמונה מופיע תיאור ביוגרפי קצר שנכתב ביידיש בכתב יד והתאריך שבו הילד אותר – או 'נגאל' כפי שכינו זאת אנשי הארגון. באלבומים מובאים גם תצלומים מחיי הילדים לאחר שעברו למוסדות הקואורדינציה בפולין.

להמשך הסקירה בארכיון הציוני המרכזי

http://www.zionistarchives.org.il/AttheCZA/Pages/ZionistCoordinationCommittee-.aspx

 

סיפור ההישרדות של דוד אלפישר כפרטיזן בן 11 ביערות פולין

דוד אלפישר הוא ניצול שואה שלחם כנגד המשטר הנאצי כפרטיזן בן 11 ביערות, ביחד עם פרטיזנים סובייטים נוספים. כל משפחתו נספתה בשואה מלבד אחיו שלמה.

לאחר המלחמה הצטרף לשורות האצ"ל באירופה שלחמו נגד הבריטים להקמת מדינת ישראל. הוא עלה לארץ כנער וזייף את גילו על מנת להתגייס ולשרת בצבא היהודי, בתור לוחם בחטיבת גבעתי. 

לימים נהפך לקצין והשתחרר בדרגת סרן.

סיפורו של דוד מתחיל ב-1930. הוא גדל בעיירה ליד לובלין שבפולין, למשפחה בת חמש נפשות - הוריו ושלושה אחים. כשהגרמנים כבשו את פולין ב-1939, התחילו אקציות. "שבעה אנשים נבחרו באקציה, ואמא שלו אמרה לו 'לך, תציל את עצמך בני', ודחפה אותו מהעגלה",

דוד ברח וגם אחיו הבכור ממנו בשלוש שנים, שלמה בן ה-13, ברח באותה אקציה והסתתר בעליית גג של אחד הפולנים באזור. "אבא ראה את זה", משוכנע דוד. באותה העת, כל המשפחה למעט אביו היו על הקרון, שהיה עתיד להגיע למחנה ההשמדה טרבלינקה, אולם שם קרתה תפנית: אימו אמרה לו: "לך בני, תציל את עצמך", ודחפה אותו מעגלת הטרנספורט. דוד, בן 10 בלבד, נבהל והשיב: "בואו נקפוץ כולנו". אימו, שלא ידעה שהתחנה האחרונה של אותו קרון הייתה טרבלינקה, אמרה לו: "לך תחפש מחבוא ואנחנו נצטרף לאחר מכן". 

דוד רץ והסתתר באותה עליית גג של אחיו הבכור. מאותו לילה השניים ואביהם החלו לנדוד מבית לבית, במטרה להסתתר מהנאצים. "אחד הגויים שעבד אצל אבי, אמר לנו 'כל מה שיש לי זה בזכותך', תעלה למעלה ותסתתר. אבי שילם לו על זה. עד שיום בהיר אחד הוא אמר לנו שחלם חלום רע ובו הגרמנים פשטו על ביתו". באותה תקופה הגרמנים נהגו לשרוף את בתי הפולנים אשר נמצאו מסתירים יהודים, "הם היו שורפים את כל הבית ואת כל מי שבבית". 

מאותו יום הם הפכו לפרטיזנים ביערות, נודדים מקבוצה לקבוצה. באחת המתקפות של הגרמנים נהרגו אביו ודודו. דוד מספר כי קשיים לא פסחו עליהם גם כשחיו כפרטיזנים באותם יערות, "אף אחד לא רצה אותי, הייתי קטן וצנום, בן 10-11. אמרו לי: 'מי ירצה ילד איתנו? נצטרך לטפל בך. תסתלק מפה או שנבעט בך, אנחנו לא רוצים ילדים'".

לכתבה המלאה באתר "ישראל היום" ( קישור)