ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 14 באוגוסט 2022

מכתבה האחרון של יוהנה רוזנבאום ז"ל אל בתה הפעוטה

 



26 במרס 1943

נדה, הולנד

"אני מקווה שתוכלי להישאר עם הוריך המאמצים עד שנחזור. עבורנו זו מחשבה מנחמת, לדעת שאת בטוחה".

מכתבה האחרון של יוהנה רוזנבאום אל בתה הפעוטה

 כך כתבה יוהנה רוזנבאום במכתבה האחרון ממקום מאסרה בנדה (Nedde) שבהולנד אל בתה הפעוטה בטי ששהתה במסתור באיברחן (Eibergen). בטי שרדה. הוריה יוהנה ואפרים ואחיה התינוק מקסצ'ה נרצחו בשואה.

אפרים יצחק לוי (איל) רוזנבאום ויוהנה פרדריקה סוזנה ציון נישאו ב-1940 וחיו באמסטרדם. אפרים היה רוקח ויוהנה - עקרת בית. באוגוסט 1941 נולדה בתם בטי ובינואר 1943 נולד בנם איזק מיכאל מקס (מקסצ'ה). ליוהנה היו חמישה אחים ואחיות: יוליוס, סלומון, צדוק, וילהלמינה ופרידה.

לאחר לידתו של מקסצ'ה הצליחה יוהנה לעזוב עם ילדיה את אמסטרדם ולהגיע לעיר הולדתה איברחן. בעזרת אנשי המחתרת ההולנדית נמצא מקום מסתור לבטי אצל אלברטה ויאן וילם החמן, הורים לשני ילדים. החמן היה פקיד במועצה ופעיל מחתרת שהשיג מסמכים מזויפים ותלושי מזון ליהודים, לאנשי מחתרת ולאחרים שהיו צריכים להסתתר. בטי הוצגה כקרובת משפחה רחוקה בשם אליזבט קורנליה אנדריסן שאביה נשלח למחנה בגרמניה ואמה אינה יכולה לטפל בה. אפרים התבקש על ידי היודסה-ראד (יודנראט) להישאר בבית המרקחת שלו כעובד חיוני.

יוהנה ומקסצ'ה נשלחו למסתור בנדה, לא רחוק מאיברחן. יחד איתם שהו אחיה של יוהנה, יוליוס, וארוסה של וילהלמינה, אישטוון בלינט. לאחר שמשפחתו נעלמה נאסר אפרים ונכלא במחנה ווכט, ומשם נשלח למעצר בצריף העונשין בווסטרבורק.

בעקבות הלשנה נאסרו יוהנה, מקסצ'ה ואישטוון ונשלחו לווסטרבורק. ב-30 במרס 1943 גורשו יוהנה ותינוקה בן עשרת השבועות לסוביבור ונרצחו. שבועות מעטים אחר כך, ב-23 באפריל, נשלח אפרים אל מותו בסוביבור. יחד אתו היתה בקרון הגירוש חמותו, בטשה ציון. אישטוון נרצח בסוביבור. אחיה ואחיותיה של יוהנה שרדו.

מצילה של בטי, יאן החמן, נאסר באפריל 1944 בעקבות הלשנה, נחקר והוצא להורג על ידי הגרמנים. רעייתו אלברטה החמן נשארה לבד עם שני ילדיה ודאגה לבטי עד השחרור.

לאחר המלחמה הגיע דודה של בטי, יוליוס ציון, אל אלברטה החמן ואסף את בטי אליו. בשנת 1964 עלתה בטי לישראל.

ב-1999 מסרה בטי קאזין-רוזנבאום ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, יוהנה ואפריםאחיה התינוק מקסצ'ה, וסבהאיזק  וברטה רוזנבאום. ב-2014 מסרה בטי ליד ושם במסגרת הפרויקט המתמשך "לאסוף את השברים", מכתבים ותעודות וביניהם מכתב הפרידה של אמה יוהנה.

 

לתיעוד המלא באתר יד ושם


"אף־על־פי שאת נשארת בינתיים בלי הוריך, אל תשכחי שעליך לשרוד ולא לשכוח להיות יהודייה וגם בן אדם". מכתבו האחרון של אהרון ליוורנט

 



 מאת: פרוייקט "לאסוף את השברים" , יד ושם

קרון גירוש, צרפת

"אף־על־פי שאת נשארת בינתיים בלי הוריך, אל תשכחי שעליך לשרוד ולא לשכוח להיות יהודייה וגם בן אדם".

מכתבו האחרון של אהרון ליוורנט

כך כתב אהרון ליוורנט במכתבו האחרון מקרון גירוש בצרפת אל בתו ברט. אהרון נרצח במיידנק. ברט שרדה.
אהרון ליוורנט (
Liwerant ) ושרה רדלר, ילידי ורשה, נישאו ב-1926 בפריס. נולדו להם שלושה ילדים:  ברט (1927), סימון (1928) וז'ק (1940). אהרון עבד בתפירת מוצרי עור ושרה עבדה בתפירה בבית. המשפחה התגוררה ברובע ה-20 בפריס.
לאחר כיבוש צרפת פחדה שרה שאהרון ייעצר על ידי הגרמנים ו"גרשה" אותו מהבית שמא ייתפס. לאחר חודשיים בהם נדד במקומות שונים חזר הביתה.
ב-14 במאי 1941 הוזמן אהרון ליוורנט יחד עם כל הגברים היהודים מהבניין בו גרה המשפחה לתחנת המשטרה כדי להירשם. גיסו מקס מנדלסון, בעלה של אחותו פאולה, הזהיר אותו לבל יתייצב במשטרה. אהרון ענה לו – "הצרפתים קיבלו אותי יפה ואני אדם הגון, ולכן אתייצב". מתחנת המשטרה הועבר אהרון למחנה פיתיווייה ומשם לבון-לה-רולאן. לאחר כשלושה חודשים הצליח לצאת מהמחנה ולהסתתר בבית בפריס עד נובמבר 1941. בנובמבר עבר לדרום צרפת, ל"אזור החופשי" (אזור בשליטת משטר וישי). שרה והילדים נשארו בפריס.
בבוקר ה-16 ביולי 1942, היום בו החל 
 המצוד של איצטדיון החורף, במהלכו נאסרו כ-13,000 מיהודי פריס וסביבותיה, הסתתרה שרה עם בנה הפעוט ז'ק בחדר בעליית גג בבניין מגוריה, לאחר שקיבלה אזהרה שעומדים לעצור יהודים באזור. ברט יצאה לעבודה. סימון יצא מהבית כדי לקנות חלב, ובדיוק אז הגיעו השוטרים הצרפתים לבניין.  סימון טען בפני השוטרים שאין איש בבית אבל הם הצליחו למצוא את שרה וז'ק בעליית הגג. שרה שכנעה את השוטר הצרפתי שלא הם אלו שמופיעים ברשימה שיש בידו (בני משפחת ליוורנט הצטיידו כבר קודם לכן במסמכים בהם שינו את שמם מ-Liwerant  בעל הצליל הזר ל-Liverant בעל הצליל הצרפתי). השוטר נענה לשרה, אבל הזהיר אותה: "הפעם אני נחמד", אמר, "אבל יכול להיות שבפעם הבאה נהיה פחות נחמדים".
שרה החליטה לברוח מפריס יחד עם ז'ק בן השנתיים. את ברט וסימון השאירה בפריס בהאמינה שכיוון שהם בעלי אזרחות צרפתית, הם מוגנים. שרה וז'ק הגיעו לשאלון-סור-סון (
Chalon-sur-Saône 
) בבורגונדי, עיר ב"גבול" שבין "האזור החופשי" וצרפת הכבושה. היעד שלה היה ליון, שם היו להם קרובי משפחה. שרה חלתה ונלקחה יחד עם ז'ק לבית החולים במקום. באמצעות הצלב האדום הועבר ז'ק לקרובי המשפחה בליון ושרה נותרה לבדה בבית החולים.

במכתב שכתבה לברט וסימון ביידיש, ביקשה מהם להגיע לשאלון. בעת מעבר ה"גבול" נעצרה המשאית בה היו ברט, סימון ויהודים נוספים בידי הגסטאפו. המכתב ביידיש שנמצא אצל סימון הסגיר את יהדותה. ברט וסימון נעצרו ולאחר כיומיים שוחררו ופגשו את אמם בבית החולים. בעזרת אנשי מחתרת הצליחו ברט וסימון להגיע לליון ולפגוש את ז'ק. לאחר כמה שבועות הועברו סימון וז'ק לחווה בסביבות לה-שמבון-סור-ליניון וברט נשארה בליון.

ב-31 באוגוסט שולחה שרה ליוורנט לאושוויץ. אהרון עוד הספיק לפגוש את ילדיו לפני שנתפס בדרום צרפת ואמר לילדיו: "אני אסע לגרמניה ואחפש שם את אמא." שמונה חודשים אחרי שילוחה של שרה שולח גם אהרון אל מותו. ב-2 במרס 1943 יצא ממחנה גירס שילוח ובו מאות יהודים שנתפסו בדרום צרפת. ב-4 במרס הגיעה הרכבת לדרנסי. יומיים אחר-כך, ב-6 במרס, הובלו האנשים בקרונות בקר למיידנק ואהרון ליוורנט ביניהם. את מכתבו האחרון כתב בקרון הגירוש. לפני שעזבו הקרונות את דרנסי, מבעד לחרכי צוהר קרון הבהמות, מסר אהרון את המכתב לעובד הרכבת אשר שלח אותו בדואר לברט שהיתה בליון.

החל מקיץ 1943 שהה סימון בזהות בדויה יחד עם עוד עשרה נערים יהודים בפנימייה אותה ניהל נואל גוזי, לימים חסיד אומות העולם, בפיגאה (Figeac ). ז'ק שהיה חולה ונזקק לטיפול רפואי נמסר לאדואר ושרלוט גיבר (Gibert בלה-שמבון-סור-ליניון שטיפלו בו במסירות. כל זמן שהותו של ז'ק בלה-שמבון הגיעו ברט וסימון לבקרו. 

ב-12 במאי 1944 הגיעו ללא התרעה לפיגאה אנשי אס-אס וריכזו את כל תושבי הכפר. הם אסרו כ-800 מבני המקום ושלחו אותם למחנות ריכוז וביניהם תשעה מהנערים היהודים. סימון ליוורנט ונער יהודי נוסף הצליחו להסתתר בזמן האירוע ולאחר זמן הוברחו בחסות האוז"ה (OSE ) לשוויץ. רק אחד מתשעת הנערים היהודים שנלקחו מפיגאה באותו יום, שרד.

ז'ק שהה אצל משפחת גיבר עד 1951 והתאחד עם אחותו ברט, אחיו סימון ודודיו, פאולה ומקס מנדלסון בפריס.

ב-1997 מסרה ברט סולים-ליוורנט ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, שרה ואהרון. ב-2000 מסר סימון ליוורנט ליד ושם את המכתב האחרון של אביו שחלקים ממנו מוצגים בתערוכה זו, למשמרת עולם.

 

מקור וקרדיט : יד ושם , פרוייקט " לאסוף את השברים"

 


 


"כיצד עובר עליך השבוע ? תהי בריאה. ..הרבה נשיקות מאמא שלך"

 


ברטה יושקוביץ כתבה את המילים האחרונות ב 28 יולי 1943 מגטו בנדין במערב פולין לבתה הנערה רוזי, שהייתה במחנה העבודה אובראלטשטאדט ( חבל הסודטים) .

מאוחר יותר , ברטה יושקוביץ נשלחה עם בעלה שלמה ובנם הצעיר אליעזר אל מותם באושוויץ.

רוזי ואחותה רות שרדו.

בעדות הניצולים שלה ב"יד ושם" סיפרה רוזי על המכתבים שקיבלה מאימה - כל שבועיים. כל מכתב התחיל ונגמר אותו דבר: בדאגה לבריאות בתה ובבקשת האם שתשמור על עצמה.

יום אחד, המכתבים מפסיקים להגיע.

בשנת 2015, באמצעות פרויקט "לאסוף את השברים" המתמשך של "יד ושם", תרמה רוזי וייס-יושקוביץ עשרות מכתבים וגלויות מקוריות שהיו ברשותה לשמירה נצחית ב"יד ושם", ביניהם גלויה אחרונה מאמה ברטה.

קרא עוד על גורלה של משפחת יושקוביץ בתקופת השואה כאן בלינק

https://bit.ly/3BiF9kZ




 

 


הטעות של מנגלה הצילה את חייהן של 2 ילדות יהודיות באושוויץ

 


האחיות היהודיות  טטיאנה ואנדרה בוצ'י לא תמיד נראו דומות, אבל במשך תקופה חשובה אחת במהלך ילדותן, נחשבו  בטעות  לתאומות והטעות  הזו הצילה את חייהן..

 בסתיו 1943 כבשו כוחות גרמנים את צפון איטליה, שם חיו הבנות. במרץ 1944 הם נכלאו באיטליה, ולאחר מכן גורשו למחנה אושוויץ.

בנות חמש ושבע, האחיות היו בערך באותו גובה והיו להן תווי פָּנִים דומות .

 הם מאמינות שהן נבחרו להשתתף בניסויים שנערכו בפיקוח ד"ר יוסף מנגלה הידוע לשמצה בגלל קווי הדמיון הפיזיים ביניהן.

 במשך זמן מה ראו הילדות היהודיות טטיאנה ואנדרה את אמן מדי פעם במחנה. אבל זה נפסק פתאום, וגם בתור ילדות קטנות הן האמינו שהיא נרצחה ( גם ילדות הבינו באושוויץ מה קורה ) .

 בינואר 1945 שוחררו טטיאנה ואנדרה באושוויץ על ידי הסובייטים. מאוחר יותר הן הועבר ולאנגליה והוכנסו לפנימייה באנגליה, המכונה וייר קורטני, עם ילדים יתומים. המטפלת הראשית, אליס גולדברגר, הייתה יהודייה גרמנייה שנמלטה לפני המלחמה והייתה הניצולה היחידה ממשפחתה. היא קיבלה את קבוצת הילדים הראשונה ב-15 באוגוסט 1945, יום הולדתה. מאוחר יותר היא תספר לילדות שזה היה יום ההולדת הטוב בחייה.

 יותר משנה לאחר שהאחיות בוצ'י הצטרפו לטיפולה של אליס, הם למדו על התפתחות מדהימה. הוריהן נמצאו בחיים ורצו להתאחד עם בנותיהן.

 בדצמבר 1946, טטיאנה ואנדרה היו לבושות במעילים וצעיפים תואמים וקיבלו בובות וארנקים המהמטפלות שלהן כשעשו את המסע לאיטליה כדי לראות את הוריהם לאחר שנים בנפרד .

 עשרות שנים מאוחר יותר, טטיאנה ואנדרה ביקרו במוזיאון בשואה בוושינגטון כדי לקרוא את המכתבים שכתבה אמן לאליס גולדברגר

 הם הביאו איתן בובה וארנק שנשאו בהפלגתם הביתה.



 

תמונה: USHMM, מתנת יהודית שרמן,

מקור


יום שני, 8 באוגוסט 2022

שרדה את אושוויץ, נלחמה בנגב: הלכה לעולמה לוחמת הפלמ"ח האמיצה

 



אמש הובאה למנוחות אסתר גרינברג, שנולדה בהונגריה ובגיל 15 נשלחה למחנה ההשמדה עם משפחתה. "תמונתה עם כאפייה הפכה לפוסטר של הפלמ"ח", סיפרה חברתה שכתבה ספר על חייה.

 גרינברג נולדה בהונגריה בשנת 1929, והייתה היחידה ממשפחה ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ, אליו נשלחה בשנת 1944. היא עלתה לארץ עם עליית הנוער והגיעה לקיבוץ דורות עם גרעין של שורדי שואה מצ'כיה וגרמניה.

ד"ר נירה טסלר, שכתבה לפני תשע שנים את הספר "על מדרגות הווילה - שיחות עם אסתר", על חייה של גרינברג, הכירה אותה במשך 50 שנה. "יש לה סיפור חיים שהייתי מגדירה כשואה ותקומה", אמרה טסלר. "היא עברה מסלול חיים שמקביל לחלוטין למסלול של יהודי אירופה מאז תקופת השואה ועד היום. בת יחידה למשפחה ציונית משכילה, שבשנת 1944 חייה נחרבו. הנאצים הגיעו לעיר הולדתה, קצין נאצי נכנס אליהם הביתה והשתלט באלימות על חדרה. הקהילה כולה נשלחה למחסן של יצור לבנים ומשם התחילו לשלוח למחנות השמדה".

בגיל 17 התגייסה גרינברג לפלמ"ח כחובשת קרבית, ונלחמה עם גדוד 9 בחטיבת הנגב בקרבות להגנה על קו המים בנגב. "היא הייתה נערת הפוסטר של הפלמ"ח", סיפרה טסלר. "התמונה שלה עם הכאפייה על צווארה, ישובה בג'יפ, הפכה לתמונה מיתולוגית שסימנה את לוחמות הפלמ"ח וצה"ל האמיצות. בכל יום עצמאות התמונה שלה מופיעה. היא הייתה אייקון של אומץ ויופי".

לכתבה המלאה באתר YNET

ראו גם :

גרינברג אסתר - מוזיאון הפלמ"ח

 


יום ראשון, 7 באוגוסט 2022

קבוצת ה־131 , סיפור חיים מרתק של ילדים בשואה

 


קבוצת ה־131 היא קבוצת ילדים יהודים מקובנה, שבליטא, שהובלו בין מספר מחנות ריכוז גרמניים במהלך מלחמת העולם השנייה. רק ארבעים ילדים שרדו את המסע וזכו לראות את החופש. תשעים מהם נספו במחנה אושוויץ-בירקנאו בשתי סלקציות שנערכו בראש השנה וביום כיפור התש"ד (1944). ילד נוסף נהרג על רכבת בדרך למחנה הריכוז מאוטהאוזן בעת הפצצה של בעלות הברית, בראשית שנת התש"ה (1945).

 האירועים המתוארים התרחשו בסוף שנת 1944 וראשית 1945, בעת שהיה ברור שגרמניה הנאצית נמצאת על סף תבוסה.

מחיסול גטו קובנה ועד לאושוויץ

בחודש יולי 1944, עם חיסול גטו קובנה, נשלחו אל המחנות אלפי יהודים ובהם ילדים ששרדו את "אקצית הילדים" בגטו. בתחנת רכבת בקרבת מחנה הריכוז שטוטהוף הורדו הנשים והילדים מן הרכבת. מספר ילדים בחרו שלא לרדת מן הרכבת והמשיכו יחד עם הגברים המבוגרים למחנה לנדסברג.

לאחר שהות של שבוע במחנה, באחד ממפקדי הבוקר, הופרדו 130 ילדים מהמבוגרים יותר ונכלאו במכלאה. אח בוגר של אחד מהם התגנב למכלאה כדי לשמור על אחיו הצעיר וכך נוצרה קבוצת ה־131.

הילדים הועברו למחנה הריכוז דכאו בו שהו שבוע ימים. במהלך שהותם במחנה החל האח הבוגר לגבש את חבורת הילדים הזרים זה לזה לקבוצה. הוא בחר לעשות זאת על ידי לימוד תרגילי סדר ומשמעת שהיו חיוניים להישרדותם במחנה. הודות לבגרותו וכושר מנהיגותו קיבלו הילדים את סמכותו והפכו לקבוצה מגובשת.

בתום שבוע הועמסה הקבוצה על שלושה קרונות רכבת ונשלחה למחנה ההשמדה בירקנאו. במהלך הנסיעה קפצו שני ילדים מן הרכבת. אחד נהרג בעת הקפיצה והשני ניצל (דניאל בורשטין, לימים ענבר). עם הגעתם למחנה בליל 31 באוגוסט 1944 הורדה קבוצת הילדים אל הרמפה. במהלך ההמתנה החלו מתרגלים תרגילי סדר כשהאח הגדול מפעיל אותם. מסיבה לא ידועה לא נשלחו להשמדה מיידית.

לאחר שבועות מספר, בראש השנה וביום כיפור של שנת 1944, נשלחו 90 מהם להשמדה בשתי סלקציות. 39 מילדי הקבוצה נשארו בחיים. חמישה חודשים וחצי ארכה שהותם בבירקנאו בתנאים קשים וברעב תמידי. עם התקרבות החזית הרוסית הובלו הילדים עם אסירים אחרים ב"צעדת מוות" למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה ושוחררו במחנה הריכוז גונסקירכן ב־5 במאי 1945. שניים אבדו בדרך וגורלם לא נודע. אחדים הובאו לבוכנוואלד שבגרמניה ושוחררו שם ב־11 במאי 1945.

 פגישת מחזור של ניצולי הקבוצה

מדי שנה נפגשים הניצולים ביום השנה לשחרור. בספטמבר 2001 חזרו שמונה מהניצולים יחד עם משלחת תלמידי מחזור י"ב של בית הספר "הר וגיא"

בספטמבר 2014 חזר אחד מהניצולים יחד עם משלחת תלמידי מחזור ל"ג של בית הספר "שיטים דרכא" אל מסלול המוות, אל קובנה, עיר הולדתם, אל שטוטהוף, לנדסברג, דכאו, בירקנאו, מאוטהאוזן ואל גונסקירכן.

מקור


צבי מריאנסקי, ילד יהודי עם עם הפרטיזנים בבלארוס

 



האב מתתיהו מריאנשטרס למד באוניברסיטת וילנה והוסמך בשלושה תוארי דוקטור לרפואה, ביניהם לרינגולוגיה ופיזיותרפיה ואף דיבר במספר שפות אירופיות. בווילנה פגש את האם מרים שלמדה מוזיקה. לאחר נישואי הזוג, עברה המשפחה לוורשה שם עסק האב ברפואה והאם התמחתה ביצירות מאת פרדריק שופן לפסנתר.

צבי נולד בוורשה בירת פולין, ב-27 ביולי 1939. כבן בכור למרים מבית בוטקביץ'/ ברוידא וד"ר מתתיהו מריאנשטרס. ממש לפני פלישת גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939, ברחה המשפחה מוורשה לווילנה שבליטא אל העיר בה נולדה וגדלה האם.

הגרמנים המשיכו בהתקדמות מהירה הבליץ וגם ליטה נכבשה על ידי הנאצים. בעזרת המיליציות המקומיות ששמחו לשתף פעולה הועברה משפחת מריאנשטרס, עם כול יהודי העיר והסביבה, להסגר בגטו וילנה שם, בתחילת 1941, נולדה הבת גלינה אחות לצבי.

יום לפני הרצח ההמוני וחיסול מירב יהודי הגטו ביער פונאר מסרו העובדים הליטאים על כוונת הרצח להורים שהצליחו לצאת מהגטו. העובדים לשעבר של הסבתא חיכו להם בחוץ והחביאו אותם בסיכון חייהם. הסתרת יהודים הפכה למסוכנת ביותר. הגרמנים ערכו חיפושים יסודיים ולמקומיים הבטיחו פרס כספי על כל יהודי שימצאו והמסתירים היו מוצאים להורג מיד. לכן היה צורך להבריח את המשפחה מליטא.

עם הפרטיזנים בבלארוס

למקומיים היה קשר עם הפרטיזנים בבלארוס. הפרטיזנים שוכנעו לקבל משפחה עם רופא שיכול לטפל בפצועים ובנוסף דובר גרמנית רהוטה. הפרטיזנים קבלו את ההצעה בשמחה. נתיב הבריחה היה ארוך והדרך קשה ומסובכת. לפני ההורים עמדה דילמה קשה ביותר. אם יתפסו הרי קל יהיה לוודא שהאב וצבי הם יהודים אך למה לסכן את התינוקת. קיבלו החלטה והשאירו את הבת במנזר, תמורת תשלום גבוה והבטחה להכפילו עם החזרתה, אך מאז לא ראו יותר את בתם גלינה ולא נודע להם דבר על גורלה.

בחסות הפרטיזנים בדרכים נסתרות תוך התחמקות מפטרולים הגיעה המשפחה לעיר גרודנו. כאן התחיל מתתיהו את לחימתו נגד הנאצים בשורות הפרטיזנים. ניהל חיים כפולים: כעובד בתחנת דלק ביום ובלילות טיפל וניתח פצועים.

בתחנת הדלק תודלקו כלי רכב גרמנים לפני יציאתם ללוחמה נגד הפרטיזנים ביערות הסביבה. תפקידו של מתתיהו היה לחבל בדלק על מנת שיתקעו בדרך ביערות. שם ארבו להם הפרטיזנים והרגו את רובם.

הבן צבי הצעיר השתתף גם הוא במאמץ, תפקידו היה לרכז בעזרת מראות מקסימום אור מפנסי נפט על הפצוע בעת שד"ר מתתיהו ניתח. כך בגיל צעיר מאוד התרגל צבי לראות פצעים, חתכים ודם.

באחד הקרבות נפצע קשה המפקד האהוב והנערץ של הפרטיזנים, שמו היה בוז'נקי וכינויו "קאפוסטא"[ב] והובא לטיפול במצב אנוש. ד"ר מתתיהו ניתח אותו כל הלילה והצליח להציל את חייו. בעת הטיפול היה הבית מאובטח מסביב על ידי מאות פרטיזנים שהיו מוכנים להילחם עבור מפקדם עד מוות.

אחד מהזיכרונות הטראומטיים של מריאנסקי קשור לבקורות של הגסטפו וחיילי ה SS בבית המשפחה. הגרמנים חשדו שבבית מתבצעת פעילות עוינת ובערך כול שבועיים הם ערכו חיפושים. זה היה תמיד באמצע הלילה – דפיקות בדלת עם קתות רובים ולאחר מכן קולות חזקים של נעליים מסומרות על רצפת העץ. בעת החיפוש המשפחה נזרקה החוצה גם בגשם או שלג. בחוץ הם היו מוקפים בחיילים גרמנים עם כלבים שנבחו עליהם בפראות. לאחר שלא מצאו דבר היו הגרמנים שורפים את הבית ליתר ביטחון.

הטראומה הזאת רדפה את מריאנסקי זמן רב. כשהאב מחבל בצבא הנאצי ומטפל בפצועים בשירות הפרטיזנים. האם מרים, שהייתה חזקה מאוד מבחינה מנטלית ונחישות לשרוד דאגה לחיים ולצורכי המשפחה בכול המובנים.

השחרור

לאחר ניצחון הרוסים בסטלינגרד בפברואר 1943המשיך הצבא האדום להתקדם ולהדוף את הגרמנים מערבה. הפרטיזנים של יערות בלארוס קבלו מעמד של 'הארמייה האדומה' ותפקידם היה לכבוש את העיר גרודנו וסביבתה כדי לאפשר לכוחות המשוריינים חדירה ולחימה במערך הגרמני. בוז'נקי מפקד הפרטיזנים קיבל דרגת גנרל.

כיומיים לפני כניסת הרוסים לעיר בא בוז'נקי, שזכר את פעילותו של האב והצלת חייו, והורה למשפחת מריאנסקי להסתגר בבית, לצבוע על הדלת כוכב ולא לצאת עד שהוא יודיע להם.

אחרי כשלושה ימים נאמר שאפשר לצאת. המראות בחוץ היו מזעזעים. הפרטיזנים שחיו כארבע שנים ביערות התנקמו בגרמנים ובמשתפי הפעולה הרבים בצורה אכזרית ביותר. הרחובות היו אדומים מדם ומלאים גופות חיילים גרמנים.

במעמד זה בוז'נקי, שנעשה השליט באזור, הודיע שד"ר מתתיהו מריאנסקי יהיה מנהל בית החולים. מרים מריאנסקי מונתה למנהלת קונסרבטוריון למוזיקה. המשפחה קיבלה בית מפואר והחלו החיים הטובים.

בשנת 1952 עלתה המשפחה לישראל

בגמר כתה ח' הייתה במשפחה דילמה,  הנער צבי רצה ללמוד בבית הספר לקציני ים עכו, אביו צידד בכך אך אמו לא רצתה שיצא לפנימיה ועדיף שילמד בגימנסיה ואחר כך רפואה באוניברסיטה – כמקובל במסורת המשפחה. מריאנסקי עבר את בחינות הכניסה בהצלחה והתקבל לבית הספר לקציני ים, מחזור ג' והתחיל את הלימודים בעכו. למריאנסקי היו קשיי שפה אך לא קיבל שום הקלות. הוא סיים את הלימודים בבית הספר עם בגרות ותעודת הסמכה לקצין שלישי בצי הסוחר. ההסמכה הסופית הייתה מותנית ב 6 – 9 חדשים התמחות מעשית בכלי שיט כקדט.

צבי מריאנסקי (נולד ב-27 ביולי 1939) עבד כקברניט בחברות הספנות צים ו'גדות ים'. שירת בחיל הים הישראלי בסדיר ובמילואים וסיים את השירות בדרגת רב-סרן. בתפקידו הבכיר בחברת צים התמנה למפקח ימי ראשי של החברה. במקביל עבד כבוחן לכול דרגות הסיפון במשרד התחבורה, הדריך במכון להכשרת ימאים, ניהל קורס צף לקציני-ים באניית צים, היה חבר בבית הדין המשמעתי לימאים, יו"ר וחבר בוועדות ממלכתיות העוסקות בספנות. תואר ראשון ושני מאוניברסיטת חיפה ותואר שלישי מארצות הברית.

מקור וקרדיט : ויקיפדיה בעברית

 

 


מכתבה האחרון של יוהנה רוזנבאום ז"ל אל בתה הפעוטה

  26 במרס 1943 נדה, הולנד "אני מקווה שתוכלי להישאר עם הוריך המאמצים עד שנחזור. עבורנו זו מחשבה מנחמת, לדעת שאת בטוחה". מכתבה...