ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 13 ביוני 2021

מדליקי המשואות תשפ"א (2021): שמואל נער והישרדותו באושוויץ

 



 

שמואל נער נולד ב-1924 בסלוניקי שביוון למשפחה בת 11 נפשות. אביו שלמה היה עיתונאי בעיתונים יהודיים מקומיים.

שמואל למד בבית הספר היהודי בסלוניקי, ולאחר מכן בתיכון "אליאנס". את לימודיו שם לא זכה לסיים. באביב 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי והחלה מסכת התעללויות ביהודים. אביו של שמואל הוכה ולאחר זמן קצר נפטר. ביולי 1942 היה שמואל עד לאירועי "השבת השחורה": "לקחו אלפי גברים יהודים לכיכר ליד הנמל והכריחו אותנו לעמוד בחום הקיץ במשך כל היום". אלפים מהם גויסו לעבודת כפייה ומאות מהמגויסים נרצחו.  בתחילת 1942 רוכזו יהודי העיר בגטו הברון הירש ובמרס 1943 גורשו רובם לאושוויץ.

לאחר שמונה ימי נסיעה בקרונות סגורים ומחניקים וללא מים ושירותים, הגיע שמואל לאושוויץ. בסלקציה ניסה להצטרף לאמו, אך הורחק ממנה במכות. הוא הוכנס למקלחת ושיער גופו גולח. כששאל את ותיקי המחנה היכן בני משפחתו, הצביעו אלה על העשן היוצא מארובות המשרפות. "לא עשיתי רע לאף אחד", חשב, "וכל חטאי הוא שאני יהודי". שמואל שרד שנה באושוויץ כשהוא מבודד כמעט לחלוטין מכל דובר יוונית או לדינו.

הוא לא הבין מה עליו לעשות מכיוון שהפקודות ניתנו בגרמנית, ולכן נחשב למתחמק מעבודה והוכה ללא הרף, עד שלבסוף הצליח להבין מעט.

 

הוא הצליח להתחזות לספר, ולאחר מכן למסגר, והתקבל לעבודה כשוליה למהנדס גרמני. "כאשר מטוסי בעלות הברית היו מפציצים", מספר שמואל, "היה הצוות הגרמני מתחבא. אני מיעטתי להתחבא, כי בין כה וכה כבר הייתי מת בעיני עצמי". 


בינואר 1945 הוצא שמואל בצעדת המוות. הוא צעד בגשם ובשלג, לבוש בכותונת דקה. לבסוף הגיע למחנה ברגן-בלזן. לאסירים לא סופק מזון. מגפת הטיפוס השתוללה. גופות נערמו בכל מקום בלי יכולת לקברן. באפריל 1945 שוחרר שמואל על ידי הצבא הבריטי. "לא יכולתי לשמוח", מעיד שמואל. "הרגשתי כבר כמו מת

 

" שמואל חזר ליוון והחל לחפש קרובים, אך כל משפחתו נרצחה בשואה. בנובמבר 1945 עלה שמואל על אוניית המעפילים "ברל כצנלסון". כשקרבה האונייה לארץ, גילתה אותה משחתת בריטית. מלווה ספינת המעפילים מטעם המוסד לעלייה ב' הזהיר את המעפילים כי מי שיודע לשחות, מוטב שישחה לחוף, כי מי שייתפס יילקח למחנה מעצר.

כששמע שמואל את המילה "מחנה", קפץ מיד למים הקפואים ושחה אל החוף.

שמואל לחם במלחמת העצמאות בשורות חטיבת גבעתי, בחזית הנגב. "בהיותי בודד בעולם, לא נורא אם איהרג", אמר לעצמו.

 לאחר מכן לחם שמואל בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים כחובש קרבי. שמואל הועסק בעבודות ייעור על ידי הקרן הקיימת לישראל. לאחר מכן פתח עסק קטן בו עבד עם אשתו עד גיל 90. לשמואל ולמרים שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-11 נינים.

 מקור  וקרדיט : יד ושם, ולסרט הוידאו

 


״ניסים מתרחשים בדממה. אולם בסתיו 1944 בבודפשט זו הייתה דממת מוות״

 



מאת:
Nomi Levitsky, מחברת הספר ילדה רעה 

״ניסים מתרחשים בדממה. אולם בסתיו 1944 בבודפשט זו הייתה דממת מוות״

אמא שלי מרי, נערה צעירה, עוד לא בת 17, מתחבאת לבדה מצוידת בניירות מזוייפים במרתף טחוב בבודפשט. היא עכשיו ילדה נוצריה ושמה מריה אליאנה אסטרהאזי. מדי בוקר היא יוצאת מן המרתף עם ילקוט עמוס על גבה, כאילו לבית הספר ובפועל היא שמה פעמיה לבית סודי בהרי בודה, שם קבוצה של הנוער הציוני מזייפת בסיטונות במחתרת מסמכי-זהות כדי להציל כמה שיותר יהודים.

באוקטובר, בחסות בגרמנים, עולה לשלטון מפלגת צלב החץ, המפלגה ההונגרית הנאצית, אייכמן חוזר לבודפשט והטרנספורטים לאושוויץ מתגברים. אמא שלי, בת ה-17, כבר ספונה לבדה במרתף, פחד לצאת כי עכשיו צדים יהודים ברחוב. ואף על פי כן היא תופרת כיסים פנימיים למעיל רחב שמצאה, ממלאת את הכיסים במצרכי מזון ככל שיכלה להשיג ומבריחה אותם לתוך הגטו היהודי אכול הרעב, הזוהמה והמחלות. אחת לשבוע היא מגיעה לשערי הגטו, ממנו אין יהודי יוצא ואין בא והיא מגישה ביד רועדת לשומרים את ממסמכי הזהות המזויפים ובליבה נושאת תפילה חרישית:

אלוהים שרק לא יחשדו בי כי אז הלך עלי!

וכל אותה עת, רחוקה מהוריה, לא היה לה מושג מה עלה בגורלם.

ברחובות כבר הסתובבו ״החוליגנים של צלב החץ״ כפי שכינתה אותם, ומסמכי הזהות המזויפים לא הגנו עליה עוד. ציד היהודים התגבר מרגע לרגע. היא סיפרה לי שביום אחד הובילו אנשי צלב החץ מאתיים יהודים לגשרים על הדנובה כשהם כבולים זה לזה באזיקים וירו בכולם. גופותיהם נסחפו בנהר ״ואת לא יכולה לתאר לך את המחזה הנורא הזה, הדנובה כולה נצבעה באדום מהדם שנשפך״

מתוך  הספר ״ילדה רעה״

חג המולד בשנת 1944 והחשמליות בבודפשט חדלו לנוע. כך החל המצור של הצבא האדום על הבירה ההונגרית. בלילות מן האשנב הקטן בחדרה במרתף, היא צפתה ברקיע והוא מבהיק מפצצות התאורה בגוונים סגולים ואדומים, בימים קולות הנפץ של הפגזים, תותחים ומרגמות, לא שהיא ידעה להבדיל ביניהם, הלכו והתקרבו והתערבבו בקולות הברד והשלג הכבד שנקשו על קירות הבניין והתנפצו אל החלון הקטן. אף שאחד הקרבות העזים התנהל לא הרחק ממנה, בתחנת הרכבת, ליבה עולץ. בקולות הנפץ היא מזהה את צליל פעמוני החירות ...

מקור וקרדיט , נעמי לויצקי

אודות הספר "ילדה רעה" 


הילד אשר גורן , עבר שתי צעדות מוות בשלג מקפיא

 




 

אשר גורן (82) והנכד רב"ט איתי פוזנר

 

 

אשר הוא ניצול שואה שעלה מהונגריה. הוא איבד במלחמת העולם השנייה את אביו, ואימו נפטרה זמן קצר לאחר מכן. אחרי שהנאצים כבשו את הונגריה הוא ומשפחתו נלקחו למחנה ההשמדה אושוויץ. בנסיעה לשם, בשטח אוסטריה, הופצצה הרכבת ונעצרה. אשר ומשפחתו נלקחו למחנה ריכוז.

 

"עברתי שתי צעדות מוות בשלג מקפיא", הוא מספר, "הייתי קטן ואחי סחב אותי בתיק. אין לי הרבה זיכרונות מהמלחמה, אבל יש אחד שלא אשכח. אימי נפלה באמצע הצעדה, וקצין גרמני במקום לירות בה, מה שהם היו עושים למי שנופל, ביקש ממנה לקום. היא הצליחה להתרומם ולהמשיך במסע. בסוף מה שזכרתי מהמלחמה זה את הגרמני הרחמן, כמה שזה נשמע לא הגיוני".

 

לאחר השחרור של האמריקאים משפחתו של אשר זכתה לאשרת כניסה לארצות־הברית. אלא שבאחד מניסיונותיו למצוא אוכל למשפחה פגש אחיו הגדול של אשר בחייל בריטי ששירת בבריגדה שנשא סמל של מגן דוד. החייל סיפר שהם מבריחים יהודים דרך איטליה לארץ ישראל. "אחי שיכנע את כל המשפחה שזה המקום הכי בטוח ליהודים", אשר נזכר.

 

אשר היה בן שמונה כשעלה ארצה עם אחיו. הוא התחנך במוסדות של עליית הנוער. בגיל 18 התגייס לנח"ל מוצנח ולחם במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. "התגייסתי, עברנו אימונים קשים וחזרתי למשק", הוא מספר, "הקמנו גרעין שייסד את כפר מימון, ואת המילואים עשיתי בצנחנים".

 

הנכד איתי הוא היום נהג טנק בגדוד 82 של חטיבה 7. הוא מתגורר בכפר מימון, סמוך לסבו. "היה ברור לי שאהיה לוחם כמו שאבי היה וכמו שסבי היה", הוא אומר, "הסיפור של סבא שלי מלווה אותי תמיד ונותן לי מוטיבציה להמשיך ולא לוותר לעצמי. עצם זה שאנחנו פה, וסבא לצידי, זה לא מובן מאליו. אני מלא הערכה וגאווה לסבא". השיחות בין הסב ונכדו עוסקות בעבר ובהווה. "סבא מאוד מתעניין בכל מה שאני עושה בצבא, ואני נהנה לשתף אותו ולשמוע גם את החוויות שלו", אומר איתי, וסבא אשר, שמתרגש מהמילים של נכדו, מסכם: "אני גאה לראות את הנכד שלי במדים. הנקמה הכי גדולה שלי בנאצים היא 14 הנכדים שלי". •

 

מקור וקרדיט : אתר ידיעות אחרונות

 


החיוך האחרון של הילדה מריאן נונז ואז

 



"לפעמים אני קורא מידע ואז מחפש ומוצא שבתוך הסיפור ישנו סיפור נוסף.

 

תסתכלו על התמונה של הילדה החייכנית מריאן נונז ואז, היא נולדה באמסטרדם ב 31 למאי 1935, שתי אחיות היו לה אסתר נונז ואז שנולדה ב 20 לפברואר 1934 שרה נונז ואז ב 16 למאי 1940 בתם של האם סכונטיה ואן סיסטר ושל האב אנדריס נונס ואז.

אנדריאס נונז ואז היה ככל הנראה אחד ממאה ושמונה יהודים שנעצרו באמסטרדם בין ה 22-23 לפברואר 1941 בעקבות התנקשות בחיי נאצי הולנדי ונשלחו לטירת הארטהיים ליד מאונטהאוזן באוסטריה ונרצחו בניסויי ההמתה בגז הראשונים (על פי מחקרה של ההיסטוריונית ואלי דה לנג) אנדריס נרצח בגיל 28 ביום 3 לספטמבר 1941.

מריאן נונז ואז נרצחה יחד עם אימה ושתי האחיות שלה באושוויץ ביקרנאו בפולין ביום 5 לפברואר 1943.

משפחה שלמה נרצחה ואיננה.

מקורות:

אתר הגניאולוגיה ההולנדי

My heritage

המחקר של Wally de Lang Dutch Jews died in secret Nazi gas chamber in 1941-BBC-Paul Kirbi

joodsmonument

Joods.nl - DutchJews

 

מקור וקרדיט : ירון יערי רובין


צביקה טפר , הוסתר בתוך שק תפוחי אדמה

 



צביקה נולד באוקראינה. כשהחלו הרוסים לרדוף את היהודים משפחתו ביקשה לברוח מהמדינה, אלא שהרכבת שבה נסעו הופצצה ואביו נהרג.  אימו החביאה אותו בתוך שק תפוחי אדמה, עד שהגיעה למנזר אוקראיני.  צביקה הוחבא במקום בתקופת המלחמה, ואימו עבדה שם. "ניצלתי בזכות זה שלא עברתי ברית מילה", מספר צביקה, "היו באים למנזר לבדוק אם יש יתומים יהודים, וזאת הייתה הדרך לבדוק".

 

בתום המלחמה צביקה ואימו יצאו למסע לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל מארסיי בצרפת, הפליגו ארצה, אלא שהבריטים אסרו את כניסתם והם נדדו לקפריסין. אחרי שהייה של חצי שנה באי השכן הם סוף־סוף זכו להיכנס לארץ המובטחת.

 

"התחלתי לספר את הסיפור שלי רק כשיצאתי לפנסיה", משתף צביקה, "הרגשתי רגשי אשמה כל הזמן. הנכדים מאוד מתעניינים במה שקרה וזה עושה לי טוב".

 

צביקה שירת גם במילואים בשייטת אלא שהוא חלה בסרטן. לאחר שסיים את הטיפולים הכימותרפיים החליט לחזור לחבריו ביחידה, אף על פי שקיבל פטור מהמילואים. "סבא תמיד חשב על ההגנה על המדינה", מספר א', "הוא מקור השראה עצום עבורי".

 

מקור וקרדיט : אתר ידיעות אחרונות

 


יום ראשון, 6 ביוני 2021

השבועה : סיפור החיים הלא יאומן של חסידת אומות העולם גרטרודה בבילינסקה והילד היהודי שהצילה

 



גרטרודה בבילינסקה
והילד היהודי שהצילה

גרטרודה בבילינסקה עם הילד היהודי מיכאל סטולוביצקי, היא הסתירה אותו ובכך סכנה את חייה. וילנה, 1943.

על פועלה הנהלת יד ושם הכירה בה כחסידי אומות העולם .

טרודה בבילינסקה (Gertruda Babilinska) ‏1902, הייתה חסידת אומות העולם מפולין.

בבילינסקה הייתה בתו של דוור, הבכורה מבין שמונה ילדים. בשנת 1921 עברה לוורשה והחלה להיות מטפלת בביתה של משפחה יהודית.

מעשה ההצלה

עם פלישת הגרמנים לפולין ב-1939 היה אבי המשפחה בה הייתה בבילינסקה מטפלת, בפריז. בבילנסקה נותרה עם בעלת הבית ובנה של בעלת הבית, וליוותה אותם לווילנה. שם נפטרה מעסיקתה של בבילינסקה בשנת 1941, ובבילינסקה נותרה עם הילד  היהודי מיכאל, שהיה בן חמש.

עם הקמת גטו וילנה בספטמבר 1941 השאירה בבילינסקה את מיכאל עמה בדירתה. היא השיגה מסמכי זהות מזויפים עבורו והוא נרשם בתור אחיינה. בנוסף לכך הייתה בבילינסקה נכנסת מעת לעת לגטו כדי לסייע למכרים יהודים. מדי פעם נעשו סריקות של הגסטפו בביתה אך היא לא הסגירה את מיכאל למרות הסכנה לחייה.

 הגעה לישראל

בבילינסקה ביקשה לקיים את הבטחתה לאמו של מיכאל ולהביאו לארץ ישראל. היא נדדה עמו למחנות העקורים בגרמניה ועלתה עמו על אוניית המעפילים אקסודוס עם אנשי שארית הפליטה. בבילינסקה חלקה עם המעפילים את גורלם, כולל שהותם במחנה עקורים בהמבורג, וב-1948 הגיעה עם מיכאל לישראל.

גרטרודה בבילינסקה התגוררה בתל אביב וקיימה את מיכאל מעבודות ניקיון. היא נותרה קתולית אדוקה אך את מיכאל גידלה כיהודי.


השבועה שנתנה גרטרודה ללידיה, אמו של הילד מיכאל, על ערש מותה בווילנה, לשם ברחו לאחר שהופרדו מאבי המשפחה שנעלם מהם בתוהו ובוהו המלחמתי. בשבועה זו משביעה האם את האומנת כי תשמור על בנה היחיד, תלמדו להסתיר את יהדותו ותביא אותו אחרי המלחמה לפלשתינה-א"י.

כששואל הילד היתום והנבון את גרטרודה אם לכנותה מעתה "אמא", היא מעדיפה שיזכור את לידיה אמו והוא עצמו בוחר לה את הכינוי "ממושקה", שבו היא מכונה מאז. מכאן ואילך הם מתייחסים זה לזה כאם ובנה לכל דבר ועניין. השבועה שנתנה לאמו מחייבת את גרטרודה לכל אורך מסלול התלאות שעברה, כולל הרגע שבו ביקשו מפקדי אוניית המעפילים להוציאה מרשימת הנוסעים משום שהיא נוצרייה, ומוטב לתת את מקומה לפליט יהודי נוסף. למרות הכל עמדה בשבועתה, חיה בישראל ומתה בנהריה.


מתוך הראיון עם רם אורן בשנת 2007 

 

השבועה" מבוסס על סיפורם האמיתי של מייק סטולוביצקי וגרטרודה בבילינסקה. איך הגיע לידיך סיפור החיים המדהים הזה?

 

""הכוונה המקורית שלי הייתה לכתוב ספר על מסע הגבורה של אוניית המעפילים 'אקסודוס'. תוך כדי המחקר שעשיתי התברר לי שעל הסיפון היו אישה קתולית וילד יהודי שהצילה במלחמת העולם. איש לא זכר אותם, איש ממעפילי 'אקסודוס', לרבות רב החובל שלה, לא ידע את שמותיהם. כמעט שנה חיפשתי אחרי השניים. לבסוף התברר שהאישה (שקיבלה את אות "חסידת אומות העולם") מתה לפני שנים אחדות והילד, היום בן 70, נמצא בניו-יורק. הזמנתי אותו לארץ והוא סיפר לי סיפור כל-כך דרמטי ויוצא דופן, שבו במקום החלטתי לשנות את כיוון המחקר שלי ולהפוך את הסיפור הזה לעיקר בספר החדש שלי. הסיפור הזה מוכיח שהמציאות עולה בהחלט על כל דמיון"".

מקור 

 


  : רם אורן השבועה: סיפור אמיתי, קשת הוצאה לאור, 2007.

מקור 2


ניצול השואה , הנער מאיר שפר, מראשוני חיל האוויר, 1922-2012

 




כשהיה סא"ל מאיר שפר בביקור בארה"ב ב-1960 שאל אותו מארחו באיזו זכות חדרה ישראל לארגנטינה הריבונית וחטפה את אדולף אייכמן. שפר השיב: "כדי להבין, צריך אדם לאבד במשרפות אושוויץ את אמו, שתי אחיותיו, אחיינית בת שנתיים וחצי וסבתא בת 83". 


מאיר שפר נולד כמיקולש פישר למשפחה חרדית בעיירה הוקליווה שבהרי הקרפטים, אז חלק מצ'כיה, בהמשך חלק מהונגריה, וכיום באוקראינה. עד גיל 11 ראה בקושי את אביו השען, שעבד בעיירה אחרת, אך למזלו הספיק ללמוד ממנו את רזי המקצוע. במלחמת העולם השנייה הוא נשלח לעבודות כפייה במכרה פחם, עד שתיקן למפקח את שעונו וכך זכה בתפקיד נוח יותר. בהמשך נגרר לחזית על ידי יחידה הונגרית שלחמה בצבא האדום, ואולץ לצעוד לפני חייליה כדי לפלס להם דרך בשדה מוקשים.

בסתיו 1944 נשלח לעבוד במחצבה שליד שופרון, בגבול הונגריה-אוסטריה, ומשם הועבר למחנה הריכוז מטהאוזן, הנודע לשמצה. במסע מוות למחנה גינזקירכן ירה איש אס-אס בראשו של יהודי שנאחז בכל כוחו במאיר, ורק בנס לא נהרג גם הוא. עם השחרור בידי האמריקאים, נודע לו כי אחיו שמואל הציל ממוות את אביו באושוויץ, כשציין באוזני מנגלה כי האב הוא שען. כשהגיעה תורה של האחות שרה, התפעל מנגלה מיופיה והציע לה שתפקיד את בתה התינוקת בידי אמה, וכך לא תישלח לתא הגזים, אך היא סירבה.

ב-1948, כשנודע לו כי באולומוץ' שבצ'כיה מתארגן קורס להכשרת טייסים שייצאו להילחם בארץ ישראל, הוא התנדב. "הוא חשב שלהיות שען זה לא פחות מסובך מלהיות טייס", אומר חברו לקורס, אברהם הרשלום. כנראה שלא טעה, ואחרי שסיים את הקורס בהצלחה הוא הגיע לארץ בפברואר 1949. כאן עבר קורס טיס ישראלי (מס' 2) ושירת כמדריך טיסה. היכרות עם מדריכת "מאמן טיסה" ("לינק") בשם חנה הובילה לנישואיהם ולהולדת ילדיהם דני, מיכל וליאת. שנים רבות עסק מאיר בהדרכה, ואף היה למדריך הראשי של בית הספר לטיסה. פעם אחת הציל חניך מהדחה כשנתן לו הזדמנות נוספת; היה זה עמוס לפידות, לימים מפקד חיל האוויר.

ב-1962 היה למפקד שדה דב, אך כשרצה להקים מבנה חדש, אמר לו מפקד חיל האוויר עזר ויצמן, כי "אין טעם, השדה עוד מעט ייסגר. הכל כאן זמני". במלחמת ששת הימים ירד לשדה התעופה באל עריש כדי להכינו לנחיתת מטוסי תובלה, ואחר כך פיקד עליו.

כשהשתחרר ב-1968 הוא יצא לסינגפור, כדי להקים שם בית ספר לטיסה, ושם גם נחשף למנהגים המקומיים, כמו גירוש שדים מבניין חדש על ידי הפחדתם בחזיזים. עם חזרתו לארץ הצטרף כטייס ל"ארקיע", אך מאז שקורקע מסיבות רפואיות ב-1973, שימש בתפקידי הדרכה ומבצעים בחברה, והכין את מערכת נוהליה.

מקור וקרדיט : אורי דרומי

מקור 2 : בטאון חיל האוויר


מדליקי המשואות תשפ"א (2021): שמואל נער והישרדותו באושוויץ

    שמואל נער נולד ב-1924 בסלוניקי שביוון למשפחה בת 11 נפשות. אביו שלמה היה עיתונאי בעיתונים יהודיים מקומיים. שמואל למד בבית הספר היהו...