סיפור ההישרדות של דוד אלפישר כפרטיזן בן 11 ביערות פולין

דוד אלפישר הוא ניצול שואה שלחם כנגד המשטר הנאצי כפרטיזן בן 11 ביערות, ביחד עם פרטיזנים סובייטים נוספים. כל משפחתו נספתה בשואה מלבד אחיו שלמה.

לאחר המלחמה הצטרף לשורות האצ"ל באירופה שלחמו נגד הבריטים להקמת מדינת ישראל. הוא עלה לארץ כנער וזייף את גילו על מנת להתגייס ולשרת בצבא היהודי, בתור לוחם בחטיבת גבעתי. 

לימים נהפך לקצין והשתחרר בדרגת סרן.

סיפורו של דוד מתחיל ב-1930. הוא גדל בעיירה ליד לובלין שבפולין, למשפחה בת חמש נפשות - הוריו ושלושה אחים. כשהגרמנים כבשו את פולין ב-1939, התחילו אקציות. "שבעה אנשים נבחרו באקציה, ואמא שלו אמרה לו 'לך, תציל את עצמך בני', ודחפה אותו מהעגלה",

דוד ברח וגם אחיו הבכור ממנו בשלוש שנים, שלמה בן ה-13, ברח באותה אקציה והסתתר בעליית גג של אחד הפולנים באזור. "אבא ראה את זה", משוכנע דוד. באותה העת, כל המשפחה למעט אביו היו על הקרון, שהיה עתיד להגיע למחנה ההשמדה טרבלינקה, אולם שם קרתה תפנית: אימו אמרה לו: "לך בני, תציל את עצמך", ודחפה אותו מעגלת הטרנספורט. דוד, בן 10 בלבד, נבהל והשיב: "בואו נקפוץ כולנו". אימו, שלא ידעה שהתחנה האחרונה של אותו קרון הייתה טרבלינקה, אמרה לו: "לך תחפש מחבוא ואנחנו נצטרף לאחר מכן". 

דוד רץ והסתתר באותה עליית גג של אחיו הבכור. מאותו לילה השניים ואביהם החלו לנדוד מבית לבית, במטרה להסתתר מהנאצים. "אחד הגויים שעבד אצל אבי, אמר לנו 'כל מה שיש לי זה בזכותך', תעלה למעלה ותסתתר. אבי שילם לו על זה. עד שיום בהיר אחד הוא אמר לנו שחלם חלום רע ובו הגרמנים פשטו על ביתו". באותה תקופה הגרמנים נהגו לשרוף את בתי הפולנים אשר נמצאו מסתירים יהודים, "הם היו שורפים את כל הבית ואת כל מי שבבית". 

מאותו יום הם הפכו לפרטיזנים ביערות, נודדים מקבוצה לקבוצה. באחת המתקפות של הגרמנים נהרגו אביו ודודו. דוד מספר כי קשיים לא פסחו עליהם גם כשחיו כפרטיזנים באותם יערות, "אף אחד לא רצה אותי, הייתי קטן וצנום, בן 10-11. אמרו לי: 'מי ירצה ילד איתנו? נצטרך לטפל בך. תסתלק מפה או שנבעט בך, אנחנו לא רוצים ילדים'".

לכתבה המלאה באתר "ישראל היום" ( קישור)

 

הבריחה של הנער חיים הירשמן בן 13 מגטו לודז'

 

מאת: רוברט פילפוט  

"זה היה הרגע שהציל את חייו של חיים הירשמן. בפברואר 1940, הנער בן ה-13 דקר למוות שומר נאצי בגטו לודז', שעמד לירות באחיו הצעיר. הירשמן ברח מהגטו והותיר מאחוריו את משפחתו. מכאן יצא למסע שנמשך שלוש שנים ברחבי אירופה הכבושה, מסע שבסופו של דבר הוביל אותו לחוף מבטחים בבריטניה”.

“במהלך הבריחה הירשמן אימץ שלל זהויות, הסתתר ברכבת שהובילה כוחות של צבא גרמניה ואחרי שהוסתר בלב הרייך השלישי על ידי חברים בוורמאכט, הוא שוטט ברחובות ברלין במדי הנוער ההיטלראי.

הבריחה של הירשמן מהנאצים נחשפת בספר  Escape From the Ghetto  (הבריחה מהגטו) שפורסם לאחרונה על ידי בנו, ג'ון קאר. "זה סיפור יוצא דופן", כותב קאר. "סיפור על נחישות עיקשת, מתוחכמת, חריפה, על רצון לחיות כנגד סיכויים בלתי אפשריים, לעיתים בדרכים חדשניות. אבל ככה הוא כל סיפור של יהודי פולני שהצליח לשרוד את השואה – זה גובל בנס".

הירשמן מת ב-1995, אבל הספר "מבוסס במלואו על הזיכרונות של אבא שלי לגבי מה שקרה לו", אומר קאר. "לאורך השנים הוא סיפר לי ולאשתי את אותו הסיפור פחות או יותר, בעקביות".

מאז יצא קאר למסע משלו בעקבות נתיב הבריחה של אביו מפולין לגרמניה ולצרפת, שם הצטרף הירשמן לקבוצה קטנה שחצתה את הפירנאים תוך סיכון חייהם לתוך ספרד הניטרלית.

בשנים של מחקר וחפירות, קאר הצליח לאתר מסמכים שמאשרים את התאריכים שבו הצליח אביו להגיע מספרד לגיברלטר, שנשלטה על ידי הבריטים, בעזרתו של דיפלומט אנגלי לו סיפר על המתרחש בגטו.

ג'ון קאר הסתמך על רישומי הצבא הבריטי, עיתונים מאותה תקופה וצילום של אביו מ-1942 עם פליטים בצרפת של וישי כדי לאשר את כל פרטי הסיפור.

חיים של זיקית

אחד הרגעים המשמעותיים עבור קאר היה כשפגש את בן דודו של הירשמן, חניק, בלודז', שתיאר בפניו מה אירע ביום ההוא בגטו. "הוא סיפר לי את סיפור הבריחה והוא היה די זהה לדברים שסיפר לי אבי, אז זאת הייתה עדות עצמאית נוספת מהשטח".

חניק סיפר שהיה עד לכך שהירשמן ואחיו, שרוליק, ניסו לצאת מהגטו לכמה שעות כדי לגנוב מזון למשפחתם. אבל שרוליק הסתבך בגדר התיל, וצרחותיו כשניסה להשתחרר גרמו לשומר חמוש להגיע אליו בריצה עם רובה שלוף. חניק ראה את הירשמן, שכבר חצה את גדר התיל, רץ בחזרה, הוציא סכין מתרמילו ודקר את השומר.

העובדה שהצליח להגיע קרוב מספיק אל השומר כדי לתקוע לו סכין בבטן נבעה כנראה מעיניו הכחולות הבוהקות של הירשמן ומשיערו הבהיר – חבריו קראו לו בלונדי – כמו גם היכולת שלו לדבר גרמנית. אלה בלבלו כנראה את השומר, שחשב שהנער פשוט רצה לראות את מותו של היהודי מקרוב.

מראהו של הירשמן, הכישרון לשפות והיכולת להסתוות כזיקית ולהחליף דמויות – כל אלה ימלאו תפקיד חיוני בהישרדותו שוב ושוב בשלוש השנים הבאות. כך גם האומץ והחשיבה המהירה שהפגין כדי להציל את אחיו ממוות כמעט בטוח.”

להמשך הכתבה של רוברט פילפוט

סיפור ההישרדות והמסע לא"י של משה סגל אחד מילדי טהרן

 

מאת: עמיחי סגל ,כפי שסופר לו ע"י אביו משה סגל ז"ל 

בצילום : הילד משה סגל ( משמאל)  במוסד "אהבה"  1944

 "נולדתי בוורשה בירת פולין בתאריך 15.04.1930, בשם מוֹנְיֶק. זה היה שמי הפולני. השם העברי שלי הוא משה.

חיי בוורשה היו חיים רגילים של ילד וזאת עד גיל תשע. כשהגעתי לגיל תשע, פרצה מלחמת העולם השנייה ואז חיי השתנו מן הקצה אל הקצה; פתאום התחלתי לחוות רעב, עוני ומחסור.

אבי שהיה מיודד עם מפקד המשטרה המקומית קיבל ביום בהיר אחד עצה ממנו לברוח לברית המועצות (בריה"מ) היות שהצבא הנאצי הגרמני, שכבש חלקים גדולים של פולין היה קרוב אלינו. כידוע המשטר הנאצי תכנן להשמיד את כל העם היהודי ולפיכך חיינו היו בסכנה. יהודים נוספים ששמעו על-כך, הצטרפו אלינו וכך הפכנו לקבוצה של מאות ואולי אלפי פליטים בדרכינו לברית המועצות.

המשטר הסובייטי של בריה"מ, הציב ברירה לפליטים היהודים: להתאזרח ולהפוך לאזרחי ברית המועצות, או: לבחור מדינה מתוך רשימה, כדי להגר אליה. היהודים שהחליטו להתאזרח, שוכנו בערי בריה"מ, נרתמו למאמץ המלחמתי והפכו אזרחי בריה"מ.

אל היהודים שהעדיפו להגר למדינות אחרות, התייחסו בחדשנות וראו בהם מרגלים פולניים. משפחתי החליטה שהיא רוצה להגר למדינה אחרת ולא להפוך לאזרחי בריה"מ, על כן, בעורמה ולא כפי שהובטח, נשלחנו לסיביר הקרה ברכבות, מרחק נסיעה של שלושה שבועות בקרונות משא, בתנאים לא אנושיים, כפי שנהוג היה לשלוח פושעים להגליה בסיביר.

ילדות בסיביר והמעבר לאוזבקסטן

בסיביר שוכנו במחנה גדול, כשכל משפחה חלקה פינה קטנה בצריף ענק שבנינו בעצמנו, מעצי היערות שמסביב. החיים במחנה הפליטים היו קשים מנשוא; רעב, מחלות וכד' אמי הייתה יוצאת ליער מסביב למחנה והייתה אוספת שורשי עצים ושיחים שונים ומכינה מהם מרק.

היינו משפחה בת שש נפשות: הורים, אחות אחת בת שש, פעוט כבן שנה, ילד בן שלוש ואני הבכור (אז כבר בן עשר).

הגענו לסיביר באביב. הורי ידעו שלא נוכל לשרוד את החורף המקפיא, כשיגיע ועל כן ניסו בכל דרך לקבל היתר לנדוד לאזורים האסייתיים המזרחים של בריה"מ, לארצות כמו אוזבקיסטן, החמה יותר. בסופם של מאמצים ובזכות העובדה שהצבא הפולני הגולה (צבא אנדרס בפיקודו של הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס) שהה בבריה"מ ושיתף פעולה עם הצבא הסובייטי כנגד הצבא הגרמני, עלה בידי הורי לצאת מסיביר ובחורף הקר הגענו לטשקנט, בירת אוזבקיסטן, אשר במרכז אסיה.

אחי בן השלוש ואחותי ביחד איתי, הוכנסנו לבית יתומים. אחי הפעוט נשאר עם הורי.

גם באוזבקיסטן היו לנו חיים קשים מאוד, אך למזלנו, סבתי, אם אמי, שימשה טבחית בבית היתומים והיא עזרה לנו בהשגת מזון, עד כמה שידה הייתה משגת וכך יכולנו לשרוד. כאח גדול, שמרתי בבית היתומים על אַחַי הקטנים והשתדלתי ככל שעלה בידי, לדאוג למחסורם.

כשנתיים מיום הגעתנו לאוזבקיסטן נולד לי אח חדש ולמרות השמחה הגדולה בהולדתו, המשפחה גדלה לשבע נפשות ובמצבינו לא היה הדבר קל, כלל ועיקר.

באוזבקיסטן חייתי כשנתיים ושם התחלתי לעצב את אישיותי כנער יהודי פליט מלחמה. למדתי לשרוד, הייתי חומק מבית היתומים וסוחר עם המקומיים, כדי להרוויח מעט כסף על-מנת לעזור להורי. שליטתי בשפה האוזבקית הייתה מלאה, עד כדי כך שיום אחד התדפקו מקומיים על דלת בית הורי וטענו שאני ילד אוזבקי ושהורי גנבו אותי, כי לטענת האוזבקיים לא הייתה היתכנות שילד לא אוזבקי ישלוט כך בשפתם…כמובן שהורי הצליחו לשכנעם שאני ילד יהודי בן למשפחת פליטים שברחה מפולין, מאימת הכיבוש הנאצי.

ילדי טהראן

הסיפור של "ילדי טהראן" מתחיל למעשה אחרי כשנתיים באוזבקיסטן וכשלוש שנים ממנוסתנו מפולין. מנהל בית היתומים (שהיה יהודי) קרא לי אליו וסיפר לי שמתארגנת קבוצת ילדים, לעלייה לארץ, ביוזמתה של הנרייטה סאלד, יהודייה אמריקאית, אשר קידמה את מוסד "עליית הנוער" וראתה כמשימה עליונה הבאת ילדים יהודים פליטים, לארץ ישראל.

אף-כי מאוד שמחתי על ההזדמנות לעלות לפלשתינה (ארץ ישראל של אותם הימים), מאוד היססתי כי ידעתי שאמי לא תסכים לכך הן מדאגה לי והן נוכח העובדה שהייתי לעזר בשמירה על אחי הקטנים. מנהל בית היתומים שכנע אותי בכך שסיפר לי שגם בתו, בת גילי וידידתי באותם ימים, תצטרף גם-כן למסע ומלבד זאת, אמר לי שכשאהיה בארץ, אוכל לבקש איחוד עם משפחתי וכך יגברו הסיכויים שלהם לקבל אשרות יציאה מבריה"מ.

השתכנעתי, אבל ביקשתי שרק אבי ידע על-כך ובשום אופן לא אמי ולא אחותי וְאַחַי. המנהל הסכים ובכך למעשה נסללה הדרך ליציאתי מבריה"מ במטרה להגיע ארצה.

ערב אחד התארגנו בחצר בית היתומים כל הילדים המיועדים למסע והועלו למשאיות של הצבא הפולני הגולה, שמקום משכנו היה בריה"מ והוא היה מיועד להיות מוצב באיראן.

המשאיות היו משאיות סגורות בבדי ברזנט עבים והנסיעה הייתה קשה מאוד, בדרכים הרריות ומפותלות.

כעבור ימים אחדים הגענו למחוז חפצנו. היה זה מקום ריק ושומם בפאתי העיר טהרן, בו הוקמו מבעוד מועד אוהלים בהם שוכנו הילדים. המחנה נוהל ע"י יהודים וכל הילדים במחנה היו יהודים, כך שיחסית לתנאי החיים שהיו לנו לפני ההגעה לטהרן, היו תנאים טובים. לא סבלנו חרפת רעב, היו לנו בגדים חמים ונעליים.

אספר כאן שילדים איראניים היו מגיעים לגדרות המחנה וחלקנו היה סוחר איתם, כמו למשל ילד יהודי היה יכול לוותר על נעליו הטובות בתמורה לפירות טריים או פירות יבשים.

יש לזכור שכולנו היינו ניצולי שואה ועל-כן האוכל ובפרט פירות, היה הדבר החשוב לנו ביותר, עד כי היו כאלה שהיו מוכנים לוותר על נעליהם בתמורה לשקית פירות יבשים או מספר פירות טריים.

היות שכל המפעל הזה של איסוף הילדים לקראת הבאתם לא"י, נוהל ע"י מוסד עליית הנוער, השגרה במחנה הייתה ציונית. למדנו שירים בעברית, היו לנו שיעורי עברית והתחלנו להרגיש עצמנו כישראלים ממש. מספר הילדים במחנה היה כמעט אלף והדבר השרה עלינו ביטחון. הרגשנו רבים וחזקים. מלבד שיעורי עברית ושירה עברית, עסקנו גם בספורט ולמדנו חשבון ומקצועות אחרים.

אני נזכר במחנה במעט געגוע ולכן אני בטוח שהיה לנו טוב, עד כמה שטוב יכול היה להיות בימים ההם.

במחנה שהינו כשנה תמימה.

מהמחנה בטהראן נלקחנו בוקר אחד במשאיות עד עיר נמל איראנית שאיני זוכר את שמה ושם הועלינו על אנייה. הנסיעה אל עיר הנמל מהמחנה, לא הייתה קלה. הרבה ילדים הרגישו לא טוב, אבל לבסוף הגענו בשלום. העלייה לאנייה הייתה עבורי לראשונה בחיי. מעולם לפני-כן לא שטתי באנייה ואפילו לא ביקרתי ליד עיר נמל מעודי, על-כן מאוד התרגשתי וכך גם שאר הילדים.

באונייה התארגנו בתאי מגורים די צפופים אבל אף ילד לא התלונן, כי היה ברור שהשיט לא יהיה ארוך והוא שיקדם אותנו אל ארץ ישראל שכל-כך רצינו כבר לראות.

היינו אמנם ילידי פולין אבל כיוון שבמחנה למדנו קצת עברית ושירים ישראליים, חשנו עצמנו ישראלים לכל דבר.

שטנו באונייה דרך מיצרי הורמוז, מספר ימים בודדים, עד נמל קראצ'י שבפקיסטאן. איני זוכר כמה זמן שהינו בקראצ'י, אך משם המשכנו לכיוון מפרץ סואץ, שיט ארוך דרך מפרץ עדן שבאוקיינוס ההודי, והים האדום. כמה שאוכל לזכור, למרות הצפיפות, השיט היה נעים ונוח. המזון הספיק לנו והלבוש תאם את מזג האוויר. מבחינתנו להיות שבעים, היה פסגת העולם וכמעט שלא עניין אותנו כל דבר אחר.

ההגעה לנמל פורט סעיד במצרים ריגשה אותנו מאוד, כיוון שידענו שמצרים מחוברת בקשר יבשתי לישראל, כך שחשנו מאוד מאוד קרובים.

ירדנו לנמל בפורט סעיד והתארגנו לעלות לרכבת שלקחה אותנו, לאחר נסיעה לא-קצרה לגדרה.

בגדרה התקבלנו בשוקולד ודברי מתיקה והמון אדם, נשים, גברים וטף, קיבלו את פנינו בדגלוני תכלת לבן עם מגן-דוד, דגל מדינת ישראל לעתיד. ההתרגשות הייתה עצומה. קשה לתאר במילים. סוף-סוף הרגשנו בבית, לאחר מסע כל-כך ארוך ומפרך.

מגדרה הועברנו למחנה קליטה בעתלית ושם התארגנו לשהות לקראת פיזור למוסדות עליית הנוער ברחבי הארץ. זכור לי שבעתלית חילקו לנו תפוזים והיות שתפוז היה עבורנו יקר מפז, ילדים החלו לאגור תפוזים. כשראו זאת המורים והמדריכים שלנו, הוחלט לשלוח משאית עמוסה בתפוזים ובחצר המוסד, פרקה המשאית "הר" של תפוזים. הארץ הייתה מלאה בתפוזים, כיוון שייצוא התפוזים לאירופה הופסק לחלוטין בגלל המלחמה שהתחוללה ביבשת אירופה. כשראינו את "הר" התפוזים, נרגענו והבנו שלא יחסרו לנו תפוזים לעולם.

אחרי שהות של מספר שבועות, או כמה חודשים, פוזרו הילדים במוסדות הקבע. אני נשלחתי עם קבוצת ילדים גדולה למוסד "אהבה" שבקריית ביאליק ליד חיפה".

מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת (קישור)

 

 

היום בהיסטוריה: 1943 - ילדי טהרן מגיעים ארצה

בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, ברחו כ-300,000 יהודים מפולין מזרחה, אל פנים ברית המועצות. במסע זה נספו אלפי יהודים, וילדיהם נותרו יתומים. ב-1942 הועברו 1,800 פליטים יהודים לטהרן. ביניהם היו כ-1,000 ילדים, רובם יתומים. בפברואר 1943 הגיעו ילדים אלה ומלוויהם לארץ ישראל.

בספר ילדי ציון ליקט הנריק גרינברג קטעי עדויות של ילדים אלה. על ימי הפלישה הגרמנית והבריחה מזרחה, אל שטחי ברית המועצות, סיפרו ילדים אלה כך:

לעדויות באתר " יד ושם"

https://tinyurl.com/bdd599nb

סיפור חייו המרתק של "בולוש" ( בן ציון הדר ז"ל ) מחבורת "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים"

 

 בצילום למעלה : "בולוש".

צילום: מתוך הספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" בהוצאת ספריית פועלים

נולד בורשה פולין בשנת 1936 להוריו אברהם והינדה ואחיותיו: רוזה, פולה, פייגה ואסתר, עם חבריה מ"השומר הצעיר" התגוררה בקומונה בצד הארי של ורשה. היא זו שידעה לזחול דרך תעלות הניקוז הצרות בחומה אל תוך הגטו. לקחה את בן ציון אל מול בנייני המגורים של הפולנים, הוא היה שר שירים בפולנית ומהמרפסות היו נזרקים אליו דברי מאכל שהצילו את המשפחה מלגווע ברעב.

עם חיסולו של הגטו, המשפחה נשלחה למחנה המוות טרבלינקה.

בן ציון נשאר לבדו ילד בן 6 בגיהינום, לדבריו: "אין מילים שיכולות לתאר את הזוועה וגם לא כדאי להיזכר", הבין שהוא חייב לברוח, אבל איך? החומות גבוהות השומרים חמושים ואכזריים בשערים.

בן ציון התחבא בחבית מול שער הגטו ועקב אחר המתרחש, לעת ערב חזרה קבוצת פועלים לגטו, השער נפתח ופתאום לנגד עיניו ילד קטן רץ בין רגליהם. הם נכנסים והוא יוצא.

כשהגיעה קבוצה נוספת, עשה כמוהו וברח. הוא גילה חבורת נערים כמוהו עליהם נכתב הספר: "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" מאת יוסף ג'מיאן- חבר המחתרת היהודית שתיאר את הישרדותם כילדי רחוב פולנים. נערים אלו לימדו אותו את רזי המסחר בסיגריות מזויפות, במסירות נפש שמרו עליו כעל אחיהם הקטן והיו למשפחתו לאורך השנים.

כדאי לציין, שהקבוצה נאלצה להתפזר לפעמים, כל אחד להישרדותו האישית. היה מסוכן להיות שם וגם להיות ביחד. לכן, בן ציון היה שר ברחובות וימים ארוכים נוסע ברכבות שר את אותם השירים הפולניים והפרוטות שקיבל עזרו לו להתקיים.

כ-4 חודשים לפני תום המלחמה, טעה טעות נוראה ובתמימותו גילה לנהגי החשמליות פולנים שהיו בכיכר ותמיד קבלו אותו בחמימות, אודות יהדותו.

מידע זה התפרסם בכיכר וסיכן את כל בני החבורה. היה הכרח מיידי ודחוף להרחיק את בן ציון מהכיכר.

מנהיג החבורה- איגנץ מילכברג בכנויו "שור" מצא לבן ציון משפחה פולנית (מריה ותדאוש איזיקובסקי) שהכיר, אנשים טובי לב שלקחו את בן ציון עמם לבית הקיץ שלהם בפלניצה כבן דוד שהוריו נהרגו במלחמה. איתם היה לו טוב, עבורו הסתיימה המלחמה.

רוב חברי הקבוצה של מוכרי הסיגריות, שרדו את המלחמה והגיעו לארץ. הם נשארו בקשר לאורך כל השנים. לבן ציון היה במיוחד קשר אמיץ ומיוחד עם "שור" שהגן והציל אותו בהיותו ילד.

לאחרונה, הוצב שלט זיכרון בכיכר שלושת הצלבים המספר ב-3 שפות, את סיפור גבורתם של אותם הנערים.

השלט הוצב ביוזמת הנכדים של אותה משפחה.

 בשנת 1946 בהיותו בן 10 עלה בן ציון עם אחותו אסתר לישראל.

לדבריו: "הגיע לגן העדן: השמים כחולים, חיוך על פני האנשים, הילדים משחקים, יש שוקולד ותפוזים".

התחנך בקיבוץ מזרע כאחד מבני הקבוץ, עקבות השואה לא ניכרו עליו.

חבריו מעידים: ילד שמח ומשמח, מוכשר ואהוב לא יכלו להאמין לסיפוריו.

שירת בצבא כקצין מודיעין, לחם ב-3 מלחמות: סיני, ששת הימים ויום כיפור.

למד בטכניון, עסק בתכנון ופיתוח מיכון חקלאי. לדוגמא, מתקן לקטיף גבוה, ראשון בארץ, ייצג את ישראל בתערוכה חקלאית בברית המועצות והיווה מוקד משיכה והתעוררות ליהודים שחיו שם תחת "מסך הברזל".

ב-30 השנים האחרונות בן ציון התמקד בפיתוח מערך הרדיה במכוורות בענף הדבש.

חי חיים טובים עם משפחתו, הילדים והנכדים בזכרון יעקב שכה אהב.

נפטר בז' חשוון תש"פ ב-2020

יהי זכרו ברוך!

מקור וקרדיט

ראו גם:

 בנו של מוכר הסיגריות הקטן: "סיפור הישרדותו של אבא הוא בלתי יאומן"

 

רקע

חבורה של ילדים יהודים, ששרדו את השואה לבדם, ללא מבוגרים, כחבורת רחוב בוורשה. הם סחרו בסיגריות ובשיא ה"חוצפה" עשו את זה ממש מתחת לאפם של הנאצים, בכיכר בה שכנה המפקדה הגרמנית. רוב לקוחותיהם היו אנשי אס אס.

בשיאה מנתה החבורה 18 ילדים, בהם 3 בנות. הבוגרים ביניהם בני 16, והקטן ביותר-רק בן 6. הם הסתירו את השמות היהודיים וקראו זה לזה בכינויים: ""שור", "קרנף", "בעל שן", "קציצה", "בולוש", "יורק", "זנק" ועוד. הם חיו כמו משפחה קטנה שבראו לעצמם. ושרדו הודות לעזרה הדדית והגנה על הצעיר.

לאחר המלחמה עלו רוב בני החבורה ארצה. במשך עשרות שנים הם שמרו על קשר, והקפידו להיפגש אחת לכמה שנים גם עם החברים שהיגרו לחו"ל.

בני החבורה עברו את מסלול החיים הישראלי, שירתו בצבא במלחמת העצמאות, והתגוררו בעיר ובקיבוץ. "יורק" דוד פלונסקי, שכל את בנו בקרב על החרמון.

מחבר הספר יוסף ז'מיאן, אף הוא שורד שואה, היה חבר תנועת העזרה היהודית אי"ל, דרכו הצטלבה בזו של החבורה, והוא תיעד את סיפורם ותמונותיהם (הם הצטלמו בכיכר בעיצומה של המלחמה, אצל צלם שעיקר פרנסתו הייתה על חיילים גרמנים שרצו לשלוח תמונת מזכרת לנערתם). הספר "מוכרי הסיגריות" התפרסם בשנת 1961, באותה שנה בה התנהל משפטו של אייכמן.

 

מוכר הסיגריות בן ה-6 שברח מהגטו‎

 

 

הוא היה הקטן בחבורת הילדים שברחו מגטו ורשה במטרה להינצל. הם הצליחו לשרוד בזכות הרבה מאוד תושייה ולא מעט מזל ובחרו לחיות דווקא בחלק הגרמני של העיר: "לא היו חושדים בנו".

מאת: יגאל מוסקו ,    02.05.19

הם היו ילדים יתומים שברחו מגטו ורשה ובעזרת הרבה תושייה, פיקחות וגם לא מעט מזל הם הצליחו לשרוד את השואה. הצעיר שבחבורה היה בן ציון הדר, או בכינוי הפולני שלו - "בולוש". היום, כשהוא כבר בן 83 אבל עם אותו חיוך ממזרי, הוא מספר על התקופה ההיא: "זה היה נראה לי כמו הרפתקה, מלחמת קיום יום יומית".

את סיפורם של חבורת הילדים היהודים כתב יוסף ז'מיאן בספרו "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". הסיפור חוזר פעם אחר פעם ל"בולוש", הכינוי הפולני של בן ציון הדר. סיפורו הלא ייאמן מתחיל בגטו ורשה של תחילת המלחמה.

משפחתו  אז הייתה עדיין בחיים, אך רעבה מאוד. בגלל שהיה קטן, אחותו של בולוש הייתה מבריחה אותו דרך פתחי הניקוז של הגטו במטרה להביא לחם הביתה. "הייתי שר מתחת לחלונות של משפחות פולניות והם היו זורקים לי לחם", סיפר בן ציון. "הם הרי לא ידעו שאני יהודי".

מהגטו הוא ברח בגיל 6, בלי משפחה ובלי הרבה תקווה והתגורר בביתה של פולניה זקנה שהכיר מפעם. "הבנתי את הכל באותו זמן, יותר טוב מהמבוגרים", הוא משחזר. "הם השלו את עצמם שהם יכולים להינצל ואני ידעתי שרק מוות יש שם".

להמשך סיפור החיים באתר N12

רקע

חבורה של ילדים יהודים, ששרדו את השואה לבדם, ללא מבוגרים, כחבורת רחוב בוורשה. הם סחרו בסיגריות ובשיא ה"חוצפה" עשו את זה ממש מתחת לאפם של הנאצים, בכיכר בה שכנה המפקדה הגרמנית. רוב לקוחותיהם היו אנשי אס אס.

בשיאה מנתה החבורה 18 ילדים, בהם 3 בנות. הבוגרים ביניהם בני 16, והקטן ביותר-רק בן 6. הם הסתירו את השמות היהודיים וקראו זה לזה בכינויים: ""שור", "קרנף", "בעל שן", "קציצה", "בולוש", "יורק", "זנק" ועוד. הם חיו כמו משפחה קטנה שבראו לעצמם. ושרדו הודות לעזרה הדדית והגנה על הצעיר.

לאחר המלחמה עלו רוב בני החבורה ארצה. במשך עשרות שנים הם שמרו על קשר, והקפידו להיפגש אחת לכמה שנים גם עם החברים שהיגרו לחו"ל.

בני החבורה עברו את מסלול החיים הישראלי, שירתו בצבא במלחמת העצמאות, והתגוררו בעיר ובקיבוץ. "יורק" דוד פלונסקי, שכל את בנו בקרב על החרמון.

מחבר הספר יוסף ז'מיאן, אף הוא שורד שואה, היה חבר תנועת העזרה היהודית אי"ל, דרכו הצטלבה בזו של החבורה, והוא תיעד את סיפורם ותמונותיהם (הם הצטלמו בכיכר בעיצומה של המלחמה, אצל צלם שעיקר פרנסתו הייתה על חיילים גרמנים שרצו לשלוח תמונת מזכרת לנערתם). הספר "מוכרי הסיגריות" התפרסם בשנת 1961, באותה שנה בה התנהל משפטו של אייכמן.

ראו גם : 

הלך לעולמו "בולוש", מוכר הסיגריות הקטן מגטו ורשה 

 

סיפורו של סטשאק הקטן מכיכר שלושת הצלבים

 

" שם בכיכר פגשנו עוד ילד יהודי. הוא היה כבן 9 . גופו כחוש ובגדיו מרופטים. שערו בלונדיני ועיניו כחולות. הוא עמד צמוד לבית בכיכר, משתדל שלא לעורר תשומת לב העוברים-ושבים . מתחת לבית שחיו החזיק כמה חפיסות סיגריות . סטשאק הקטן – כך כינוהו חבריו לא עסק ישירות במכירת הסיגריות, הוא רק עזר לאחרים והחזיק את מלאי הסיגריות .

הוריו היהודים בוורשה היו עשירים , כדי להציל את הילד מסרו אותו למכרים פולנים. ההורים נרצחו בגטו והילד נדד מפולני לפולני, מבלי שיכול להחזיק  מעמד יותר מדי זמן במקום אחד.  הוא נותר לבדו ברחובות וורשה ולבסוף הגיע במקרה לכיכר שלושת הצלבים וחבורת הנערים מוכרי הסיגריות היהודים לקחו אותו תחת חסותם ודאגו לו כל העת. "

מקור וקרדיט :

יוסף ז'מיאן , מוכרי הסיגריות מכיכר הצלבים ,  הוצאת מורשת – בית עדות  ע"ש מרדכי אנילביץ  וספריית הפועלים , 1980

רקע

חבורה של ילדים יהודים, ששרדו את השואה לבדם, ללא מבוגרים, כחבורת רחוב בוורשה. הם סחרו בסיגריות ובשיא ה"חוצפה" עשו את זה ממש מתחת לאפם של הנאצים, בכיכר בה שכנה המפקדה הגרמנית. רוב לקוחותיהם היו אנשי אס אס.

בשיאה מנתה החבורה 18 ילדים, בהם 3 בנות. הבוגרים ביניהם בני 16, והקטן ביותר-רק בן 6. הם הסתירו את השמות היהודיים וקראו זה לזה בכינויים: ""שור", "קרנף", "בעל שן", "קציצה", "בולוש", "יורק", "זנק" ועוד. הם חיו כמו משפחה קטנה שבראו לעצמם. ושרדו הודות לעזרה הדדית והגנה על הצעיר.

לאחר המלחמה עלו רוב בני החבורה ארצה. במשך עשרות שנים הם שמרו על קשר, והקפידו להיפגש אחת לכמה שנים גם עם החברים שהיגרו לחו"ל.

בני החבורה עברו את מסלול החיים הישראלי, שירתו בצבא במלחמת העצמאות, והתגוררו בעיר ובקיבוץ. "יורק" דוד פלונסקי, שכל את בנו בקרב על החרמון.

מחבר הספר יוסף ז'מיאן, אף הוא שורד שואה, היה חבר תנועת העזרה היהודית אי"ל, דרכו הצטלבה בזו של החבורה, והוא תיעד את סיפורם ותמונותיהם (הם הצטלמו בכיכר בעיצומה של המלחמה, אצל צלם שעיקר פרנסתו הייתה על חיילים גרמנים שרצו לשלוח תמונת מזכרת לנערתם). הספר "מוכרי הסיגריות" התפרסם בשנת 1961, באותה שנה בה התנהל משפטו של אייכמן.