בתקופת השואה הוסתר הילד מיכאל ימנפלד אצל משפחות אומנה בהולנד. כמעט כל בני משפחתו נרצחו.

 

מיכאל ימנפלד נולד בשנת 1934 באמסטרדם למשה ורחל לבית בלומנקרנץ, יהודים שומרי מצוות שהיגרו מפולין. "בבית דיברנו יידיש והתפללנו בבתי כנסת חסידיים קטנים, שטיבלעך." בשנת 1936 נולד אחיו בנימין, שנפטר בגיל צעיר.

האב עבד במאפייה יהודית בחלוקת לחם וחלות בערבי שבת וחג. הוא נסע בתלת-אופן עם ארגז לחם, ובהמשך רכש משאית פורד כחולה. "הימים שבהם צרף אותי לעבודתו היו ימים מאושרים."

במאי 1940 כבשה גרמניה את הולנד.

אבי נעצר ברחוב ונכלא אך שוחרר וחזר הביתה.

בקיץ 1942 החל גירוש יהודים מהולנד למחנות ההשמדה.

באחת השבתות, בשעת התפילה, פרצה אישה בוכה מעזרת הנשים אל עזרת הגברים ב"שטיבל" שלנו. היא פתחה את ארון הקודש והטיחה האשמה בקב"ה על שעצרו את בעלה ואת ילדיה.

בספטמבר 1942 נולדה מרים, אחותו של מיכאל. כשהיתה בת חצי שנה הסתירה אותה המחתרת אצל משפחה הולנדית. "הסתכלתי במיטת התינוקת הריקה של אחותי."

את ליל הסדר האחרון ציינו מיכאל והוריו באביב 1943.

אבי ישב בראש השולחן לבוש קיטל לבן. מצות ויין כבר לא היו וגם מזון רב לא היה. אמי הכינה בורשט (חמיצה), משקה מסלק. היתה אווירה עצובה.

בקיץ 1943 נעצרה לפני הבית מכונית משטרה שחורה. שני הולנדים ירדו ממנה ונכנסו לדירה. מינה, דודתו של מיכאל, וסבתו דורה שהו בבית בביקור. בני המשפחה לא הספיקו להיכנס למסתור שהכין האב מתחת לשטיח בחדר המגורים. הם נעצרו והובלו לתאטרון ההולנדי. "הרמקולים זעקו הוראות בגרמנית, אנשים צעקו ובכו, היה חם ודחוס."

בערב נפרד מיכאל מהוריו בנשיקה ונשלח למעון הילדים היהודי (de crèche) מעבר לרחוב, שם נשמרו הילדים בפקודת הגרמנים.

זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. באותו רגע ידעתי שלעולם לא אראה אותם עוד. ... כרסמתי במשך שעות את חתיכת הגבינה הצהובה שנתן לי אבי כשנפרדנו.

לא הורשינו ללמוד בבתי הספר ולכן העסיקו אותנו במשחקים, שירים וטיול יומי. מאחורי הנורמליות במעון הסתתרו מועקה ופחד. בזמן שאנו, הילדים, שרנו ושיחקנו, הורינו היו אסירים בצד השני של הרחוב. הייתי מיועד לצאת איתם.

המתח יצר "ילדים זקנים". ידענו שגורלנו נגזר וששום משחק לא יעזור לנו. אבל מה יכולנו לעשות? המשכנו לשיר ולרקוד.

באחד הימים אחת המטפלות סיפרה לי שהורי יצאו בטרנספורט של אותו היום. התיישבתי על הרצפה ובכיתי שעות רבות. זו היתה ה"שבעה" היחידה שישבתי עבורם.

ההורים משה ורחל נשלחו לאושוויץ ונרצחו.

להמשך סיפור החיים באתר יד ושם (קישור)

 

ניתוק ועוד ניתוק

 

מאת : רונית רוקאס

במשך שנתיים, בין 2003-2005, ראיינה עזר-אוליצקי 32 גברים ונשים שהיו ילדים בתקופת השואה, ובכל המקרים שרדו במנזרים ובבתי נוצרים ללא הוריהם לצדם. מור הוא המבוגר שבהם; הצעירים ביותר הם דוד פישביין (הוראצ'ק), שנולד ב-1941 בדובנו, שבפולין-אוקראינה, והתאומות שוש רם ותמי שוהם, שנולדו באותה שנה בגטו בעיירה ליד וילנה.

* בספרה "רקמת חיים" ריאיינה חנה עזר-אוליצקי 32 גברים ונשים, שהיו ילדים בתקופת השואה ושרדו במנזרים ובבתי נוצרים ללא הוריהם לצדם. רבים מהם חווים גם היום את אובדן ההורים, ובעיקר את העקירה ממקום למקום, מאיש לאיש, לאחר המלחמה

ניתוק ועוד ניתוק

רבקה ישראלי, אז רנה מוטיל, היתה בת 3 כשהגרמנים כבשו את פולין. כמו רוב המרואיינים, הזיכרון מתעתע בה, חלק מהדברים זכורים לה היטב, חלק נשכח ונמחק, והיא נזקקה לשנות חיים ארוכות כדי לנסות לשחזר את השנים שבהן התגלגלה מיד ליד. כמו רבים מהמרואיינים, היא חווה גם היום בעוצמה שמשתלטת על כולה את אובדנם של אבא ואמא, ובעיקר את העקירה ממקום למקום, מאיש לאיש, לאחר המלחמה. "כמו חבילה", היא אומרת, "לקחו אותי, את החבילה, והחזירו אותה לנוצרים, כי הם, הקרובים, נסעו למקסיקו".

המונולוגים של הניצולים מובאים בספר כלשונם, בשינויי עריכה קלים, ורק מפעם לפעם הם נקטעים על ידי הערותיה של המחברת, שמביעה בעיקר את השתתפותה עם כאבם או מנסה להאיר את דבריהם בהערות שכמו יצאו מטיפול פסיכולוגי. מכל המרואיינים, ניכר כי מצבה של ישראלי קשה במיוחד. לאורך כל הראיון היא בוכה, ונדמה שהמרירות, הכעס והאכזבה מהמבוגרים שהיו אמורים להגן עליה בילדותה נוכחים היום ממש כאז.

"היינו בגטו", היא מספרת, "ואחר כך לא היינו יחד, ואינני יודעת איך קרה שאבא ואמא לא היו יחד. איפה היה אבא כאשר לקחו את אמא לטרבלינקה?" ישראלי היתה אז בת 5, אחיה, מייטק-מייקל, היה בן 10, והאב נתן להם כסף וכתובות של חברים פולנים ושלח אותם לדרכם. לאח הוא אמר: "אתה אחראי עכשיו על אחותך". במשך חודשים ניסו השניים להגיע אל אחת המשפחות הפולניות, רצו אחרי רכבות, הסתתרו.

לבסוף, ישראלי מספרת, "לאחי כבר לא היה כוח בשבילי. הייתי פצועה, מלאה כינים, רעבה וללא בגדים... היה קשה לו. הוא ראה מרחוק איזשהו אגם ורצה להטביע אותי... למזלי היה חורף והאגם היה קפוא כולו". בהמשך היא כועסת: "אבא שלי התחבא... היה לו מקום לאכול, לישון, ואותנו, שני ילדים קטנים, זרקו לעולם הנורא הזה".

יש דברים שישראלי אינה זוכרת, אבל היא יודעת שלבסוף הצליחו להגיע אל משפחת מטושבסקי הפולנית - היא הוסתרה בעיירה והאח הועבר אל הכפר. ממרחק השנים, למרות החוויות האיומות שעברה בזמן המלחמה, לישראלי קשה הרבה יותר עם מה שקרה לה אחריה. היא יודעת שאביה שרד במחבוא והיה בדרכו אל ילדיו, אך משהו השתבש, איש אינו יודע מה קרה, והוא מעולם לא בא.

בתחילה הועברה אל קרובי משפחה חשוכי ילדים, מנותקת מאחיה שעבר לגרמניה, שנותר זר ומרוחק ממנה עד היום. בהמשך החליטו הקרובים לעבור למקסיקו והחזירו אותה למשפחה הפולנית. "ניתוק ועוד ניתוק", היא אומרת. אבל אחיו של אביה שמע על כך והחליט לעקור אותה מהמשפחה הנוצרית. שוב. ישראלי לא סולחת עד היום.

היא זוכרת שהזריקו לה חומר הרדמה, והיא התעוררה בחדר בבית מלון. למרות מעשה העקירה האיום, הדוד לא חשב לקחת אותה תחת חסותו. הוא רק רצה שלא תהיה אצל הנוצרים, והעביר אותה לבית יתומים, עדיין בפולין. משם הגיעה לארץ, אל פנימיית מקוה ישראל. בהמשך, כשכולם הלכו לצבא, היא נאלצה לעבור לגור עם משפחתו החדשה של הדוד, וחוותה שם השפלות וקשיים שעד היום לא השתחררה מהם.

"אינני מבינה איך שרדתי כאן, בארץ, לאחר המלחמה", היא אומרת לעזר-אוליצקי. "לא היה לי בית, לא היתה לי פינה משלי, ישנתי פה, ישנתי שם. וירג'יניה וולף כתבה את 'חדר משלי'. לי יכלה להספיק גם פינה משלי".

 

מקור

הכאב הזה

 

מאת : רונית רוקאס

יורם מור, אז יז'י מייצ'יק, היה בן 9 כשהגרמנים פלשו לפולין. ארבע שנים אחר כך, בסוף 1943, מצאה משפחתו - אבא, אמא ושני ילדים - מחסה בביתה של משפחה פולנית שהתגוררה בכפר ליד ורשה. מור ידע כבר אז שהמחסה ניתן להם לא רק תמורת כסף, אלא גם בזכות הרומן שניהלה האישה עם אביו. "ידעתי מתי אבא קם מהמיטה והולך אל הפולנייה", מספר מור בספר "רקמת חיים" מאת חנה עזר-אוליצקי, שיצא בהוצאת גוונים בסיוע יד ושם וקרן עמו"ס של בית הנשיא. "זה היה חלק מהמחיר ששילמנו תמורת היותנו שם".

אולם זמן מה אחר כך נרצח האב על ידי הגרמנים, והאשה שהחביאה אותם דרשה שיעזבו. מור כבר היה בן 14, אחותו אילנה היתה רק בת 7, והאם הבינה שאין דרך לשמור על כולם יחד בחיים. היא החליטה לשלוח את הבן לעבוד אצל איכר פולני, אבל קודם לכן ביקשה ממנו לקחת את אחותו ולהשאיר אותה ברחוב; אולי מישהו יבוא, ירחם על היתומה שצלב הונח על צווארה, ויאסוף אותה.

הראיון עם אילנה נחשוני, אז יוהנה מייצ'יק, מופיע בספר מיד אחרי השיחה עם מור. "שלג, דצמבר, קור אימים", היא מספרת, "משאירים ילדה קטנה ברחוב... איש לא ידע בבירור מה יקרה... בכיתי, אחי נעלם, לא ידעתי מה לעשות... חזרתי לבית שממנו יצאנו. אני זוכרת את זה. האשה אמרה לי, 'אמא כבר לא כאן!'... היום אני יודעת שאמא קפצה לנהר. אני לא מסוגלת להשתחרר מהכעס עליה. למה קפצת לנהר? היית אחות רחמנייה. יכולת ללבוש בגדי אחות וללכת לבית חולים ולחפש עבודה. לפחות לנסות, ממילא קפצת למוות, לפחות לנסות... להשאיר ככה ילדים קטנים?!"

במשך שנתיים, בין 2003-2005, ראיינה עזר-אוליצקי 32 גברים ונשים שהיו ילדים בתקופת השואה, ובכל המקרים שרדו במנזרים ובבתי נוצרים ללא הוריהם לצדם. מור הוא המבוגר שבהם; הצעירים ביותר הם דוד פישביין (הוראצ'ק), שנולד ב-1941 בדובנו, שבפולין-אוקראינה, והתאומות שוש רם ותמי שוהם, שנולדו באותה שנה בגטו בעיירה ליד וילנה.

* בספרה "רקמת חיים" ריאיינה חנה עזר-אוליצקי 32 גברים ונשים, שהיו ילדים בתקופת השואה ושרדו במנזרים ובבתי נוצרים ללא הוריהם לצדם. רבים מהם חווים גם היום את אובדן ההורים, ובעיקר את העקירה ממקום למקום, מאיש לאיש, לאחר המלחמה

 מקור

אביו של מפקד חיל האוויר לשעבר , אליעזר שקדי היה נער בשואה

 

האלוף במיל' אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר סיפר על אביו שהיה יוצא מדי יום לחלק תעודות מזויפות ליהודים. "את כל חייו הבוגרים השקיע אבי בחינוך. הוא אמר לי שיש שני דברים חשובים – ביטחון כדי שלא יקרה לנו שוב מה שקרה שם, וחינוך כדי לשמור על רוח האדם"

מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף (במיל') אליעזר שקדי הוא בנו של משה מנדל (שקדי) ז"ל, שהלך לעולמו לפני תשע שנים, ואשר כנער גויס בכפיה לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי אבל נמלט והגיע ל"בית הזכוכית" בבודפשט – שם סייע בהצלת אלפי יהודים בחלוקת תעודות שווייצריות מזויפות, ובהברחת יהודים נוספים לתוך המתחם ששוחזר בתצוגה במוזיאון.

שקדי: "כל משפחתו של אבי הושמדה באושוויץ, אך הוא קפץ מהרכבת והגיע ל'בית הזכוכית' בבודפשט. אחרי המלחמה חזר לעיירה בה נולד והמתין שם שנתיים עד שהבין שנשאר בעולם לבד לחלוטין. הוא עלה לארץ והקים משפחה ממש בנס. בבית לא דיברו על השואה אבל הוא כיוון אותנו בלי מילים. ידענו שחשוב לו שקודם כל נהיה בני אדם משכילים ושיש לנו תפקיד בעולם הזה".

"הוא קרא לתפקיד שלי מפקד חיל האוויר של מדינת ישראל והעם היהודי. זו הייתה ההסתכלות שלו. היום, רק בפרספקטיבה לאחור, אני יודע להגיד שבגלל ההכוונה שלו נשארתי בצבא כל השנים. הוא אומר ששלוש שנים אחרי הקטסטרופה הכי גדולה של העם היהודי, קרה ההישג הכי גדול שלו, מדינת ישראל. אנחנו טעינו פעם אחת ולא יכולים לטעות עוד פעם. לזכור, לא לשכוח ולסמוך רק על עצמנו. בסוף, שזה יהיה תלוי רק בנו. הוא גם היה אומר שבדרך למשרפות באושוויץ אף אחד לא התעניין איזה סוג וגודל כיפה יש לך על הראש ומאיזה זרם אתה. משום כך אני חושב שכל מי שנמצא פה בחדר הוא אח שלי, גם אם חושב אחרת ממני, כי הוא רוצה בטובת העניין כמוני. זה המסר החינוכי והערכי וראוי לדבר בו".

שקדי סיפר על מספר מקרים בהם השואה השפיעה עליו כמפקד חיל האוויר. הוא סיפר על המטס מעל אושוויץ שהתבצע ללא אישור, על ביקור בחיל האוויר הגרמני בו הגרמנים הצדיעו לקצינים ישראלים ושרו התקווה על אדמת גרמניה, וכן הרחיב על הזמנה לארוחת ערב עם נשיא המדינה פרס ז"ל ונשיא הונגריה: "התניתי את הגעתי בכך שאבי יבוא איתי. הוא שתק כל הנסיעה, דבר חריג, ולבסוף אמר 'אתה לא מבין מה קורה פה, אני משה מנדל שקדי, נוסע לירושלים בירת ישראל והעם היהודי, לפגוש את נשיא ישראל והעם יהודי, עם הבן שלי שמפקד על חיל האוויר של העם היהודי, לפגוש את נשיא הונגריה –  שם לפני 60 שנה חיינו היו שווים פחות מחיים של כלב מת –  והוא עוד לא יודע שהוא הולך להתנצל בפני. אם לפני 60 שנה היו מבקשים ממני לחשוב על החלום הכי מתוק שאני יכול לחשוב עליו, אין שום סיכוי שהייתי אומר שמשהו קרוב למה שתיארתי כרגע'. אם אתם מתלבטים אם נשיא הונגריה התנצל בפניו, אתם לא מכירים את אבא שלי – ברור שכן".

אלוף שקדי מספר על אביו: "לאור מראהו כנער בלונדיני, תפקידו היה לצאת בכל יום לחלק את התעודות המזויפות ליהודים ברחבי בודפשט, בתקווה שאלה יעזרו להציל את חייהם. יצא כל יום, ולא ידע אם יחזור. אין כל ספק כי 'בית הזכוכית' הציל את חייו של אבא ואת חייהם של עוד אלפים רבים, ועזר לאבא שלי להציל יהודים".

האלוף במיל' אליעזר שקדי. בהרצאה לפני חניכי  קורס הקצינים בה"ד 1 ,  אמר שם: "אני רוצה לדבר על ארבעה דברים, שאת כולם למדתי מאבא שלי. הראשון הוא קבלה ואהבה. אבא היה ניצול שואה, אחרי המלחמה הוא חזר לכפר שלו בהונגריה וחיכה שם קרוב לשנתיים שמישהו יחזור. אחרי שנתיים הוא הבין את הדבר הבלתי נתפס הבא: נשארתי לבד בעולם. הוא היה בערך בגילכם", הוא אומר לצוערי בה"ד 1 שבקהל. "נסו לדמיין. כל המשפחה נרצחה באושוויץ, והוא עלה לבד ארצה. לאבא היה משפט מדהים: 'אני לא מצליח להבין מה זה שמנסים להפריד בינינו'. אני, עם כל יהודי, מרגיש בבית.

מקור 1 

מקור 2 : שחזור ייחודי: כך התחרש סיפור ההצלה הגדול של יהדות בודפשט

0

"אז הכניסו אותי לתוך שק, ועם השק נסעו לכפר. שם הפולנים הסתירו אותי.

 

חוה ניסימוב

השורשים שלי על הגב ופניי לכיוון הבריחה"

"נולדתי שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם", מספרת חוה ניסימוב. "הייתי בגטו ורשה עד גיל שלוש. אבא שלי ואני חלינו בטיפוס, והוא מת בגטו. אחר כך אמא שלי ואני ברחנו מהגטו והסתתרנו בעליות גג של פולנים. אמא צבעה לי את השיער לבלונדיני, שמה לי צלב על הצוואר ולימדה אותי להצטלב. זכור לי במיוחד איזו עגלה כזאת של מתים, כשאיש שוכב כזה שרוע, והשיער שלו ארוך, והזקן - הם מטאטאים את הריצפה. אבל זה היה בכל מקום".

"אז הכניסו אותי לתוך שק, ועם השק נסעו לכפר. שם הפולנים הסתירו אותי. לא יצאתי מהבית, בוודאי, אבל גם כשהיו באים אנשים – היה לי מסתור מאחורי הארון. לפעמים הייתי מסתתרת שם כל הלילה. ככה זה היה שלוש שנים".

לאחר שהסתיימה המלחמה התאחדה ניסימוב עם אימה, והיא רק בת שש. "כשאימא שלי חזרה, היא בעצם לא חזרה. כל הזמן הייתי בין זרים. עליתי לכיתה ב' ושם מאוד סבלתי מאנטישמיות. הייתי ילדה יהודייה יחידה בכיתה – ירקו עליי, זרקו עליי אבנים. הייתי מגיעה כל יום קרועה ופצועה. התעללו בי ממש. עליתי לארץ ב-1948 – בת 8.5, ילדה קטנה לגמרי לבד. השורשים שלי על הגב ופניי לכיוון הבריחה. העבירו אותי ממקום למקום כמו חפץ, לא הייתה לי זהות של בנאדם עם ביטחון. הייתי כמו ג'וק. כשהגעתי ארצה, כשהייתי רואה ילדים, הייתי עוברת לצד השני של המדרכה. שלא יציקו לי גם פה. הרבה שנים של טיפול עברתי עד שבניתי איזה סוג של ביטחון".

ניסימוב, למרות הקושי הברור, מצליחה להפוך את הכאב ליופי. "כל כאב שלי אני הופכת לספר. אני גם מרצה על זה – הכתיבה כתרפיה. יוצא לי הרבה להתעסק בנושא – להרצות, התנדבתי הרבה, גם עם ניצולי שואה חולי נפש. כתבתי ספר, 'הסוד של פלוריאן'. היה לי חשוב מאוד לכתוב מנקודת מבטו של הילד הפולני. לא מנקודת מבטי אלא מה שהוא עבר. הספר מאוד הצליח וקיבל את פרס 'דבורה עומר', ובפולין הוא זכה בפרס לזכויות הילד. בעקבות הספר הזה עיתונאית מצאה לי את הנכדים של הפולנים שהצילו אותי. הם ביקרו בארץ ואני ביקרתי שם, ונכד אחד כתב לי בעברית 'דודה, אני אוהב אותך'. בשבילי זה וואו". בנוסף לכתיבה מרצה ניסימוב כאשת עדות בבתי ספר ובבסיסי צה"ל ומלווה משלחות של בני נוער וחיילים לפולין.

"הייתי שום ילדה, גדלתי שום אישה. נס קרה בזקנתי – מילים בנו לי בית", כך מתארת ניסימוב בספר השירים החדש שהוציאה לאור לאחרונה. "בעצם המילים הן הבית שלי והן מחזיקות אותי בחיים. המילים והילדים והנכדים".

מקור

בין המפונים מקיבוץ סאסא , כמה שהיו ילדים בשואה , סיפור חייהם

 

שמואל ושולה אנגלמאיר

 שולה אנגלמאיר נוסעת עם הקלנועית מחדר האוכל אל החדר שלה. בעלה שמואל מעדיף לצעוד. הוא בן 87, היא בת 86. כפר הנופש מעגן עדן צמוד לקיבוץ מעגן. כבר כמעט שנה שהם חיים פה בחדרים קטנים של כפר נופש, אבל עם נוף ישיר לאחד המראות המבוקשים במדינה.

הם עלו לישראל מצרפת ב–1959 והמבטא עוד ניכר בעברית המופתית שלהם. שולה: "הוא מאלזס, אני מלורן". שמואל: "אני ממץ, היא מננסי". הם הכירו בקן השומר הצעיר בננסי וכבר 70 שנה הם יחד. הם עדיין מחזיקים ידיים בהליכות ומרבים להחליף ביניהם עקיצות בילינגואליות. הם עלו ארצה עם הגרעין שלהם לקיבוץ בית קמה בנגב הצפוני וחיו שם שנים למרות שלא ממש אהבו את המקום. שולה סבלה מהחום. האנגלמאירים משלבים אידיאולוגיה קיבוצית סוציאליסטית עם גינונים של בורגנות אירופית. הוא לובש סוודר של לאקוסט ומדי פעם פורץ בשיר בצרפתית. היא מבשלת למשפחה בכל שבת ארוחות גורמה מהמטבח האלזסי.

לסאסא הם הגיעו בגיל מבוגר יחסית והתאהבו במקום. שולה: "באתי לשם לביקור ולא האמנתי. אתה צריך סוודר כי קריר, יש פרחים על הדשא".

 שמואל ושולה התרשמו מהרצינות האידיאולוגית של חברי הקיבוץ ומהשוויון שניתן למצטרפים חדשים. מיד עם הגעתו לקיבוץ, שמואל הפך להיות רכז מטע התפוחים. מניסיון אני מעיד שתפוחי סאסא הם מהטובים בעולם. סאסא הוא קיבוץ שעדיין שומר על שיתופיות מלאה ועל מערכת רווחה קיבוצית כמו בעבר. זה מתאפשר בזכות המפעלים המצליחים של הקיבוץ (בין השאר "פלסן סאסא", שמייצר כלי רכב ממוגנים לעולם כולו וגם לצה"ל, ו"סאסא סופטוור" שעוסק בהגנת סייבר). בפרדוקס יפה, ההצלחה הקפיטליסטית מאפשרת לקיים את המערכת הסוציאלית. כל המפעלים וענפי החקלאות של הקיבוץ פועלים גם תחת מטחי האש של השנה האחרונה.

גם בגלות מעגן (ונחשולים, שלשם פונו חלק מחברי הקיבוץ) נשמרת המערכת הזאת. חדר האוכל של סאסא מספק מדי יום ארוחות שמוגשות במעגן. החברים מקבלים את עלון סאסא, הקיבוץ מקיים פעילויות, חוגים, הרצאות ושיחות קיבוץ, כולל דיונים אידיאולוגיים.

שמואל היה ילד כשהגרמנים כבשו את צרפת. הוא זוכר כל משפחה ומשפחה שגרה בבניין שלו ומציין כל אחד מהילדים שנשלחו לאושוויץ (שולה: "מזל שלא היו לכם הרבה קומות"). המשפחה שלו קיבלה אזהרה ששמה מופיע ברשימות המשלוח למחנה ריכוז וברחה. ההורים והילדים חיו בהריסות של טחנת קמח נטושה על שפת נהר ליד יער. "בשבילי זה היה גן עדן. דגנו דגים בשפע. גידלנו עופות, היה לנו גן ירק עם תפוחי אדמה, גזר, שעועית, אפונה ואפילו מלון. ולא היה בית ספר".

שולה: "הוא עכשיו יתחיל לדבר, הוא לא יפסיק".

שמואל ואחיו התאום נשלחו למנזר וחיו שם כיהודים בהיחבא. יום אחד הם לא התאפקו וסיפרו לחבר שלהם, כריסטיאן, שהם יהודים. כריסטיאן סיפר זאת לאמו והיא נזפה בו. שמואל: "היא מיששה לי את המצח ואמרה לכריסטיאן: 'אתה מדבר שטויות. הילד הזה לא יהודי, אין לו קרניים'. אחרי זה ראיתי שבספר מהכנסייה שלהם היה כתוב: 'היהודים הם כולם בני השטן ובבוא היום כולם יחזרו לאבא שלהם'".

היא באמת האמינה בכך כי מעולם לא ראתה יהודי .

שולה, לעומת זאת, לא זוכרת דבר מתקופת השואה.

שמואל: "שולה, את הדחקת את זה".

שולה: "רגע, שמואל. אם מדברים על השואה, למרות שאנחנו לא בתחרות מי היה במצב הכי קשה כי זה אידיוטי..." היא משתנקת.

שמואל: "עוד לא סיפרת כלום".

מקור וקרדיט : מורן שריר ( קישור)

שירה תורן על אמה לנה קיכלר ז"ל

 

שירה תורן, בתם של לנה קיכלר ומרדכי זילברמן זכרם לברכה, היא אמנית המתגוררת בניו־יורק. יש לה שני ילדים, נטלי ואדם. "אמא הספיקה להכיר את נטלי, הבת שלי", היא מספרת. "אין ספק שאני הייתי מתנה גדולה להורים שלי. אמא ילדה אותי בגיל 47 ואבא היה בן 55. כשאמא נפטרה הייתי בת 30. תמיד הרגשתי שפיספסתי אותה. כן, היא הייתה אמא אגדה".

 שירה מוסיפה ש"אני לא בתה הבכורה. לאמא הייתה תינוקת שנפטרה מספר שבועות אחרי לידתה. הבעל הראשון שלה עזב אותה. אין לי ספק שהבדידות שחוותה באותם ימים הובילה אותה לאסוף ילדים יתומים ולטפל בהם כאילו כל ילד היה לגמרי שלה. היא נלחמה להציל אותם. אמא שלי הייתה פסיכולוגית. השילוב של המקצוע שלה עם השליחות העניק הזדמנות שנייה לילדים שהתייתמו מהוריהם לבנות חיים חדשים. זה לא קל לגדול אצל הורים ניצולי שואה. במקרה שלי זו הייתה זכות גדולה. גדלתי בהשראתה של אמא שמאה הילדים האלה, כל אחד והסיפור שלו, שרדו את הלא ייאמן. היא הקפידה לא להפוך אותם לקורבנות של השואה, בשונה אולי משורדים מבוגרים. להפך, זה סיפור עם הרבה אופטימיות".

מקור וקרדיט

ראו גם :

סיפורה המלא של לנה קיכלר