ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 בנובמבר 2023

גרמניה 1938 : מה קרה כשהילד פרנק ליברמן שבר את ידו ?

 



 

גרמניה 1938 . כשפרנק ליברמן בן ה-9 שבר את ידו, אימו הייתה נואשת למצוא רופא שיעזור לו. הראשון שפנתה אליו אמר לה: "אני לא מטפל ביהודים".

 אימו של פרנק מצאה בסופו של דבר רופא במרחק של כ-20 ק"מ שהיה מוכן לסכן את המוניטין שלו כדי לטפל בפרנק.

פרנק ליברמן נולד ב-Gleiwitz, גרמניה, בשנת 1929. פרנק חווה אנטישמיות משתוללת כנער צעיר בגרמניה הנאצית. אסור היה לו לשחק בפארקים או לשחות בבריכות מקומיות ועד מהרה הפך למטרה לבריונות מצד חבריו הלא-יהודים לכיתה. פרנק ומשפחתו הצליחו להגר לארצות הברית ב-1938, רגע לפני ליל הבדולח.

פרנק ליברמן , כיום  בעצמו רופא מומחה בגמלאות מתגורר בארה"ב .

מקור 1

מקור 2 : Eyewitness to History: Frank Liebermann

כיצד שרדו הילדגרד גוטפרוינד ובנה את השואה ?



בגטו טרזינשטט - שהוקם ב-1941 - קיבלו אסירים יהודים מנות מזון דלות. באמצעות קוד סודי כתבה הילדגרד גוטפרוינד לאחותה, רנה, בווינה וביקשה ממנה לשלוח אוכל. בדרך לא דרך הצליחה אחותה להעביר לה אוכל

.הילדגרד ובנה, קורט שרדו את השואה

 מקור 1

 מקור 2


כמו אוד מוצל , סיפור חייה של מוניק-מאירה ברר

 



סיימתי לקרוא את ספרה המרגש של מאירה ברר  "כמו אוד מוצל מאש" . פעוטה יהודיה בצרפת שהוסתרה  אצל  משפחת איכרים בצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה . הסקירה שכתבה  ד"ר נטלי זיידה אודות הספר
 שנת 2021 מסכמת היטב את  סיפור החיים של מאירה ברר בספרה האוטוביוגרפי  " כמו אוד מוצל מאש".

 מאירה ברר שנולדה באוקטובר 1941 בפריז בשם מוניק בורשטיין לזוג הורים ממוצא פולני, מתארת בלהט, ברגישות אך גם בצורה עניינית את חייה כילדה באחת התקופות האפלות ביותר של העם היהודי.

אחותה ואחיה הגדולים כבר נמצאו במקום מקלט מוסתרים אצל צרפתים שהתגוררו מחוץ לפריז, כאשר ב-16 ביולי, 1942 נכנסים שוטרים צרפתים לבניין ברחוב פובורג סנט מרטין 134 ועוצרים את המשפחות היהודיות שהתגוררו בו, ביניהם גם את משפחת בורשטיין. האב לא היה בבית. הוא סבר, כמו רבים אחרים, שרק לגברים נשקפה סכנה.

השוטרים לוקחים איתם את גב’ בורשטיין, התינוקת והסבא וסבתא (הוריה של גב’ בורשטיין) ומובילים אותם לוולודרום (ואל ד’היב) בפריז, שם הם כולאים אותם עם אלפי יהודים אחרים. כאשר שב מר בורשטיין לדירתו ומגלה שמשפחתו נלקחה על ידי השוטרים הצרפתים, הוא מתמוטט מצער וממהר לתחנת המשטרה כדי לנסות ולשחרר אותם ונעצר אף הוא על ידי המשטרה. אולם התינוקת, מוניק הקטנה, היא כבר אותה אישה שתהיה בעתיד ובמשך כל חייה: רגישה מאוד, אמיצה, נועזת ומרדנית. היא בוכה וצורחת ללא הפסקה. היא לא מסכימה למצב. אחד השוטרים נשבר. הוא פונה לאמה ואומר לה שהיא צריכה לצאת החוצה עם התינוקת כדי להאכיל אותה ולא לחזור! הוא מציע לאבא של מוניק להצטרף אליהן. אבל מר בורשטיין לא רוצה לעזוב את החמים שלו לבד ונשאר שם. שלושתם נשלחים למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחים שם.

הסיפור של מוניק כמו סיפורם של כל הילדים שהוסתרו בצרפת בזמן השואה וניצלו, הוא סיפור ייחודי ומשותף כאחד.

זהו סיפור של משפחה שנהרסה והורכבה מחדש אחרי המלחמה. סיפור של חיי אומללות רגשיים וחומריים. זהו סיפור על אם, אישה אמיצה שמעולם לא התאוששה ממות בעלה, יהודי ממוצא פולני כמוה שנרצח באכזריות על ידי הנאצים, וממותם האכזרי של הוריה, הסבא וסבתא של ילדיה. זהו סיפור על אם המשפחה, אשר על אף שתמיד דאגה למלא את צרכי ילדיה ובעלה השני, גבר לא יהודי אשר הסתיר אותה ואת התינוקת שלה החל מה-16 ביולי, 1942, לא הצליחה להשתקם מאיי החורבות שנהפך עולמה הידוע והמוכר. אישה שלפני המלחמה הייתה אישה יפהפייה ואשר בתקופת השואה חוותה כל כך הרבה זוועות עד כי היא פיתחה, שנים רבות לאחר מכן, בעיות נפשיות וגופניות שגרמו לה סבל רב. זהו סיפור על אישה שמעולם לא יכלה להעניק לבתה שנולדה בזמן הלא נכון את האהבה ותשומת הלב שכל ילד זקוק להם. מאירה ברר מאפשרת לנו להבין כמה האמא הזו סבלה בעצמה.

הספר " כמו אוד ניצל מאש "  מספר בצורה אמיתית ואותנטית את האירועים הכואבים ביותר: הפגיעה, האדישות, אי-ההבנה  מצד המבוגרים כלפי אותה ילדה יהודייה ששרדה, אך הדברים נאמרים ללא מרירות ואפילו בחמלה. למרות הכול מאירה אוהבת את משפחתה, את אחיה ואחיותיה, את אמה ומבקשת להבין את הסיבות שבגללן אמה לא הייתה מסוגלת לאהוב אותה עד כדי כך שאפילו לא יכלה לקרוא לה בשמה, שם של ילדה שנולדה בעיצומה של תקופה סוערת ורבת תהפוכות.

הספר " כמו אוד מוצל מאש "  מספר לנו כיצד ילדה קטנה יהודייה מצאה הודות לקשר שלה עם בעלי החיים בחווה את החמימות והחיבה שהצילו אותה, שמנעו ממנה לשקוע בדיכאון ובאומללות שהיו יכולים להיות מנת חלקה בשל ההתעללות בה מצד המבוגרים שהיו אמורים לדואג לה ולטפל בה. הספר  כמו אוד מוצל מאש  מדגיש את החשיבות של הארגונים הסוציו-חינוכיים היהודים, כגון ה »וועדה המרכזית לילד »(CCE) שדאגו ליתומים היהודים אחרי המלחמה, כמו מוניק.

מוניק הייתה ילדה מוכשרת מאוד שאהבה ללכת לבית הספר. היא שלטה בקריאה כבר מגיל ארבע וגמעה עשרות ספרים, שלדבריה הצילו את חייה באותה תקופה שבה היא חיה בתנאים בלתי ראויים למחייה. מוניק חלמה ללמוד באוניברסיטה, אך נאלצה כבר בגיל 14 להפסיק את לימודיה בבית הספר ולעזור לאמה ולאביה החורג במאפייה שלהם. מאירה היא כמו כל הילדים היתומים -המוסתרים שורדי השואה. היא חיה את חייה כשהיא אומרת לעצמה שהיא יכלה להיות, שהיא הייתה צריכה להיות מישהי אחרת, אילו לא הייתה מתרחשת השואה. השואה השפיעה באופן דרמטי על גורלם של אלו שהיו ילדים באותה התקופה. היא שינתה בצורה קיצונית את מסלול חייהם האפשרי, שהוריהם, שרובם היו מהגרים, חלמו בעבורם. אי אפשר להימנע מהמחשבה שאילו אביה של מוניק (מאירה)- אדם אינטלקטואלי, שלמד באוניברסיטה בפולין ובסורבון  בפריז, ואשר מוניק דומה לו כשתי טיפות מים, היה ניצל, מסלול חייה של מאירה היו שונה לחלוטין. מוניק לא יכלה להפוך לעיתונאית, לכתבת החשובה שהיא רצתה להיות, אך זה לא מנע ממנה לחיות את חייה ובעיקר להפוך למאירה. במילים אחרות ליישם עד הסוף את זהותה היהודית שהנאצים ומשתפי הפעולה שלהם שאפו להשמיד.

מוניק-מאירה , עשתה הכול כדי להתאושש ולהשתקם אחרי הסבל והקושי שהיא חוותה. בכל פעם הצליחה מוניק-מאירה לגייס בתוכה את הכוחות הנחוצים להתמודד. מאירה מונעת מזעם שדוחף אותה קדימה, זעם עמוק שאינו מש ממנה, שמהווה את המניע לעצם קיומה ושמוביל אותה לנקוט יוזמות חדשות, להעשיר את עצמה בידע, לפעול ולהבין את העולם. הספר « כמו אוד מוצל  מאש » חושף בפנינו את האופן שבו ילדה יהודייה שנשללה ממנה זהותה היהודית, שנגזלה ממנה אהבה ושאיבדה את אביה וחלק מבני משפחה, הצליחה למצוא בכוחות עצמה את הדרך שלה, את קבוצת השייכות שלה וכיצד היא עשתה, בגיל יחסית מתקדם (55) עליה לישראל.

מאירה מספרת כמה מאושרת היא הייתה לבנות חיים חדשים במדינה היהודית, אך גם מתארת את הקשיים שהיא חוותה בעקבות השינוי הזה, אחרי שעברה כבר כברת דרך בחייה שבה היא החליפה מקומות מגורים, שינתה מסגרות חיים, שפה וזהות. אבל מאירה נותנת לנו להבין כי לעזוב את צרפת ואת ילדיה הבוגרים, משמעותו לשרוד, הפעם תוך הפיכת חייה שלה למאבק. מאבק למען זהותה היהודית בתוך קולקטיב חזק  – מדינת ישראל שהיא מדינת היהודים ושבה קיומה מקבל סוף סוף את משמעותו.

החיפוש אחר אביה היה חלק מחייה של מאירה. במשך כל אותן שנים, תוך שהיא משתתפת במפגשים הראשונים של « אגודת הבנים והבנות של יהודים שגורשו מצרפת », נוטלת חלק פעיל בארגוני הילדים המוסתרים בצרפת ומצטרפת למסע הזיכרון של בני הזוג קלרספלד באושוויץ, לא חדלה מאירה  לחפש  מידע אודות  אביה, אך לשווא. וזהו ללא ספק מה שהניע אותה לכתוב את הספר הנפלא הזה.

הודות לספר " כמו אוד מוצל מאש ", אברהם מרדכי בורשטיין, שנשלח לאושוויץ בטרנספורט מס’ 9 ב-22 ביולי, 1942 ומעולם לא שב משם, הופיע בסופו של דבר בחלומה של בתו, כמה ימים אחרי שכתבה את המילה האחרונה בספרה.

תרגום המאמר מצרפתית לעברית על ידי טל זיו 

מקור וקרדיט

כמו אוד ניצל מאש - Le blog des enfants cachés


יום ראשון, 19 בנובמבר 2023

הילד ג'ורג' פיק , בן 10 , נמלט מבית היתומים של הצלב האדום בהונגריה

  


גיליתי את זה הרבה אחרי המלחמה - הרבה אחרי שעזבתי", נזכר ג'ורג' פיק.  "היינו מוקצים"  .

כמה חודשים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה מולדתו של ג'ורג', הילד ג'ורג' והוריו הסתתרו.

הם הסתתרו בבניין ריק מחופשים לעובדי מפעל מדים עם עוד כ-170 יהודים.

אבל חודש לאחר מכן, הם התגלו. על מקום המסתור שלהם פשטו השלטונות הפשיסטים ההונגרים .

"הם בחרו את הגברים ואת הנשים והילדים. ... וחשבנו שזהו. זה הסוף. אבל זה לא היה הסוף למרבה המזל".

חודש לאחר מכן בגיל עשר הוכנס גיורגי לבית יתומים מוגן של הצלב האדום השוויצרי עם עוד 500 ילדים, אך עד מהרה נמלט וחזר למשפחתו. לאחר המלחמה נודע לגיורגי שהילדים שנשארו בבית היתומים נרצחו כולם . שבועיים לאחר תקרית זו נשלחו לגטו בודפשט. משפחתו של גיורגי התגוררה בבניין ללא מים וחשמל, בו היו גם מספר קשישים מבית אבות. במהלך התקפות אוויר כל מי שגר בבניין היה רץ למרתף כדי למצוא מחסה. גיורגי ומשפחתו נשארו שם במהלך המצור האחרון על העיר.

בינואר 1945 שוחרר הגטו על ידי כוחות סובייטים. כ-130 מקרובי משפחתו של גיורגי נרצחו באושוויץ-בירקנאו, כולל דודה של מרגיט, ד"ר פאל קורנהאוזר.

לאחר המלחמה, גיורגי נשאר בהונגריה, שם קיבל תואר בהנדסה. ב-1956 השתתף בהתקוממות ההונגרית נגד הממשלה הקומוניסטית שנתמכה על ידי ברית המועצות. לאחר שהסובייטים מחצו את המהפכה, הוא ברח מהונגריה והגיע לארצות הברית כפליט פוליטי. הוא קיבל שם  את הדוקטורט שלו. בשנת 1965, ולאחר מכן עבד עבור הצי של ארצות הברית כמהנדס תעופה וחלל עד פרישתו בשנת 1995. הוא ואשתו, לטיסיה פלורס פיק, מתגוררים בארלינגטון, וירג'יניה

מקור וקרדיט ( קישור )


הילד מני מנדל, בן ה7 והטלאי הצהוב

 



מני מנדל היה בן שבע כשהתחנן בפני אביו לאופניים. הטלאי הצהוב היהודי על בגדיו של מני סימן אותו וגרם לאביו לחשוש לבנו, שרק רצה לדווש בפארק בעיר ריגה .

למרות שמני לא הבין את זה אז, אביו אמר לא לאופניים כדי להגן עליו מפני אלה שעלולים לתקוף את הילד הקטן בגלל שהוא יהודי.

"זה היה בסדר גמור שמישהו יבוא ויכה אותך בראש," הסביר מני. "הם יכלו לקחת את הנעליים שלך, המעיל שלך, התרמיל שלך או כל דבר אחר. אבל הם היו מרביצים לך על הראש ובגלל שהיית ילד עם טלאי צהוב , זה היה בסדר. אלה היו מסוג הדברים שקרו בריגה ."

עבור מני, האופניים היו רק אובדן מוחשי אחד של נורמליות שנגרמה עקב לבישת  הטלאי הצהוב . עבור הילד הצעיר, זה היה הרבה יותר מפיסת בד.

אודות מני  ( עמנואל ) מנדל , ניצול השואה מהעיר  ריגה

צילום: USHMM, באדיבות עמנואל (מני) מנדל

מקור וקרדיט


אחרי עשרות שנים ניצול השואה גילה מי הוא באמת

 

 


עשרות שנים תהה ברנרד (בולק) קרוץ מי הוא באמת. כילד יהודי יליד פולין, שהה בבית משפחה נוצרית בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן הועבר לבית ילדים. שלוש שנים לאחר מכן אומץ על ידי משפחה יהודית ששרדה את השואה ועזב עימה לארה"ב ב-1968. הוא לא ידע מי הם בני משפחתו או מאין הגיע. הרמז היחיד שהיה לקרוץ אודות עברו הוא שם משפחתו הקודם, עליו סיפרה לו המשפחה- שצ'יצקי. בעזרת בדיקת DNA ותחקיר במאגר שמות קורבנות השואה המקוון של יד ושם הצליח קרוץ לגלות מי הייתה משפחתו ואף לפגוש לראשונה את בת דודתו המתגוררת בישראל.

"כל גילוי של בני משפחה - איש את רעהו - מרגש אותנו מאוד, ועוד יותר כשאנו יודעים שסייענו להליך באמצעות שימוש בדפי העד במאגר שמות קורבנות השואה של יד ושם" אומר דני דיין, יו"ר יד ושם, "ברנרד גילה מידע רב וממש קיבל בני משפחה חדשים, שכבר לא האמין שיגלה. אנחנו קוראים לכל מי שיש בידו שמות נספים, שטרם מסר ליד ושם, לעשות זאת למען הנצחת הנספים ולמען הדורות הבאים".

הצורך לגלות מידע אודות משפחתו ניקר אצל קרוץ כל השנים. ב-2019 חלה תפנית בעלילה, כשליסה ברון, בתו של קרוץ החליטה שהגיעה העת לחפור ולנסות לגלות פרטים נוספים בטרם יהיה זה מאוחר מידי "מהיום ששמעתי על הסיפור הזה - כשהייתי בת חמש, חלמתי לעזור לאבי וידעתי שעכשיו זה הזמן, לפני שיהיה מאחור מידי". קרוץ היה פסימי יותר והאמין כי איש לא נותר ממשפחתו וכי שם המשפחה שאמרו לו הוריו המאמצים מומצא, שכן לדבריו הניח שמדובר בשם שנתנה לו המשפחה הנוצרית שהסתירה אותו, ובכוונה בחרה בשם פולני מאוד, על מנת להסוות יהדותו.

ברון לא ויתרה ושכנעה את אביה לבצע בדיקת DNA. לאחר התהליך העלתה הבדיקה מספר כיוונים לאילנות יוחסין עם השם שצ'יצקי. קורץ התרגש מהגילוי אודות בני משפחה רחוקים וחשב שכאן תם ההליך. אלא שברון לא הסתפקה בגילוי זה והפעילה גניאולוגית שבעזרת המידע שבידה ובאמצעות בדיקות ופילוחים שונים במאגר שמות קורבנות השואה של יד ושם, הגיעה לדף עד שמילאה אישה בשם שרה לסמן על אחיה- אברהם שצ'יצקי שנרצח בגטו ורשה ב-1942. לצד רישומו של אחיה, הוסיפה רישום נוסף של נספה: ברל, בנו בן השנתיים.

אלא שברל לא נספה. הוא כאמור נלקח על ידי משפחת נוצרית שקראה לו בולק, הגרסה הפולנית לשם ברל. אחרי המלחמה, העבירה המשפחה את בולק הצעיר לבית ילדים יהודי, שם רשמו את שמו באופן שונה, מה שהקשה על החיפוש.

איתור דף העד ממאגר שמות קורבנות השואה המקוון של יד ושם היווה פריצת דרך, שכן הגנאולוגית גילתה כי לסמן, שמילאה את דף העד, דודתו של קרוץ, יש בת המתגוררת בישראל- אסתי קיסילוב. ברון פנתה לקיסילוב, באותה העת אישה זרה לחלוטין, בבקשה לבצע בדיקת DNA  ולמרבה ההפתעה נענתה בחיוב. התוצאות היו חד משמעיות: קיסילוב וקרוץ חולקים DNA כבני דודים ראשונים.

לאחר ההתרגשות והשמחה הגדולה מההבנה שיש לו בת דודה ביקש קרוץ להגיע לישראל על מנת לפגוש את בת המשפחה החדשה-ישנה. אלא שבתקופת הקורונה ישראל סגרה שעריה לתיירים ללא קירבה משפחתית מדרגה ראשונה, מה שהקשה על אישור כניסתו של קרוץ לארץ. ברון לא ויתרה ופנתה לרב דב ליפמן מארגון "יד לעולים" וכן לדני דיין, יו"ר יד ושם, ואלו סייעו לקרוץ להכנס לארץ.

המפגש בביתה של ברון במודיעין היה ארוע מרגש לכל הנוכחים "אני מתה מהתרגשות, לא ישנתי חצי לילה מרוב התרגשות, יש לי בן משפחה נוסף!" אמרה קיסילוב וחיבקה את בן דודה. "זה מדהים" אמר קרוץ, "עכשיו אני ממש יכול לומר שקיימת משפחה והייתה קיימת משפחת שצ'יצקי לפני המלחמה.

 מקור וקרדיט : הבלוג של יד ושם , 2021

 


יום ראשון, 12 בנובמבר 2023

נחמה מרגולין , פעוטה בת שנתיים במסתור אצל משפחה נוצרית בהולנד

 


 

עדות של נחמה מרגולין לבית אלזס ילידת 1941 Voorburg, הולנד על העברתה למסתור אצל משפחה הולנדית ב-Hague

עדות

ילדות במשפחה דתית; עבודת האב במפעל לייצור נייר קלף; היכרות ההורים ב-Borculo; מוצא האם מ-Hague; מעבר של המשפחה לפרבר של Hague - ל-Voorburg; הכיבוש הגרמני ב-1940; הולדת העדה באפריל 1941; גירוש גברים יהודים ב-1942; החלטה על הגירה לדרום אמריקה; השגת מסמכים להגירה; מחלת כליות של העדה; ביטול תוכניות ההגירה;

 מסירת העדה לידי משפחה הולנדית אשר הייתה מקושרת למחתרת ההולנדית ב-Hague, משפחת Van Jaytenbeek; בריחת ההורים עם האחות הגדולה ל-Borculo; החיים במשפחה; חיפושים בידי הגרמנים אחר יהודים; אימוץ העדה בידי המשפחה ההולנדית; שינוי שם; מפגש עם האב לאחר המלחמה; שיקום החיים לאחר המלחמה.

אופי החומרעדות

שפה : English

העדות המלאה נמצאת ביד ושם ( קישור)


ילדה ברחובות גטו ורשה, פברואר 1941



כחמישית מבין 450,000 היהודים שהיו כלואים בגטו ורשה היו פליטים שהגיעו מחוץ לוורשה. הם הגיעו כמעט ללא רכוש, בגדים ומזון, וחסרו עבודה ודיור. רבים מהם נאלצו לפשוט יד ברחובות. הקהילה היהודית בגטו ניסתה לעזור להם, בין היתר על ידי מטבחי רחוב, אך רובם המכריע נספו בקור, ברעב ובמחלות
.

בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה ובין חומותיו נכלאו כ-380,000 יהודים. הם היוו כ-30 אחוזים מאוכלוסיית העיר ורשה אך עם כליאתם בגטו נאלצו להידחס לשטח של פחות מ-3.5 קילומטרים רבועים – 2.4 אחוזים משטחה של ורשה. בכל חדר בגטו הצטופפו בין שש לשבע נפשות בממוצע.

לאחר סגירת הגטו ומניעת יציאתם של יהודי ורשה מתחומיו, גורשו אל הגטו כמאה אלף יהודים נוספים מיישובים סמוכים. מצבם של פליטים אלה היה חמור ממצב יהודי ורשה שכבר היו כלואים בגטו: הם נאלצו לעבור לעתים עשרות קילומטרים עד הגעתם לגטו ורשה, ובלית ברירה הותירו מאחור את רוב רכושם. בהגיעם לוורשה כבר היו הדירות בגטו מצופפות עד אפס מקום, ולכן רבים מהם היו חסרי בית. הם חסרו מזון, ביגוד בסיסי לחורף, אמצעי מחיה ומקום עבודה.

לסקירה המלאה באתר " יד ושם"


גלויה אחרונה מגטו קובנה לפני המוות

 

פולה צ'רני ובתה הגדולה נדיה היו כלואות בגטו קובנה. הבת הצעירה סוניה הסתתרה בביתה של ליטאית מחוץ לגטו. פולה ונדיה הבריחו לסוניה גלויה קטנה זו, המקושטת ביונה, סמל החופש. פולה ונדיה נרצחו בשואה. סוניה שרדה.

גלויה אחרונה מגטו קובנה לפני המוות

 לסיפור החיים באתר יד ושם

יום ראשון, 5 בנובמבר 2023

רות טטרקו , בת 13 : לשרוד ארבעה מחנות ריכוז


 


"לאחר כמה חודשים במחנה העבודה בבודזין  העבירו אותנו הגרמנים  למחנה אחר באזור , אבל מחנה ריכוז.  שוב הפרידו בין נשים לגברים והסבירו לנו שגם מכאן אי אפשר לברוח . " איזו טיפשה הייתי" , אמרתי לעצמי, "מדוע עזבתי את ביתו של המורה הפולני שלי"?  "מדוע השארתי בידקובה את התעודה המזויפת שהכין לי?  אולי איתה הייתי יכולה לצאת מכאן" .

"ככל שנראה סופה של המלחמה באופק, כך מיהרו  להעביר אותנו ממחנה אחד לאחר, לעומק גרמניה , כשהם מנצלים אותנו ומשתמשים בנו לכוח עבודה חכם ואינטליגנטי.

במחנה הבא שנשלחתי אליו , מחנה מיילץ , זכיתי בכתובת הקעקע הראשונה שלי על פרק ידי הימנית .

יום העבודה במחנה מיילץ  ארך יותר מעשרים שעות ביממה: משש בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות.  ניצלו עד כלות את כוחותינו , והעייפות הייתה איומה. "

למזלה של רגינה (רות טטרקו) , כישרון הציור שלה נתגלה והיא הפכה לשרטטת במפעל החלקים  של הגרמנים במחנה העבודה.  

"הגרמנים סמכו עלי , ואני גיליתי יוזמה ואחריות. גם כאן  הגניב לי מנהל העבודה הגרמני תוספת מזון, ואותה נהגתי לאכול בהיחבא בשירותים. כבר לא הייתי עייפה  כמו הנשים  האחרות."

ממחנה זה מועברת רגינה ( רות טטרקו) לעבודות קשות במחנה פלשוב  , ואחר כך היא מועברת  למחנה אושוויץ בירקנאו .

 היא הגיעה לאושוויץ בסוף שנת 1944.  אחרי הסלקציה היא נלקחה ע"י הגרמנים לעבודה באחד המחנות הסמוכים שם הועסקה בזיוף מסמכים עבור הגרמנים. התנאים השתפרו קצת אבל עדיין סבלה מרעב.

 כאשר החזית התקרבה שוב נשלחה בטרנספורט ברכבת למחנה עבודה בתוך גרמניה, מחנה מילהאוזן והתחילה לעבוד שם בבית חרושת לנשק ( הגיעה בזכות המלצה מאושוויץ) . תפקידה היה לעבוד  עם החלקים הקטנטנים , להעתיק במדויק דוגמאות וציורים, ואת הדגמים הראשונים עשתה היטב ובדיוק רב. המהנדסים הגרמנים היו מרוצים מאד.  במחנה זה היא קיבלה יותר מזון והבריאה.

 אחרי 3 חודשים במחנה זה היא נשלחה למחנה הריכוז ברגן בלזן שם נאלצה לעבוד בעבודות פרך וסבלה מרעב כבד . בתושייה רבה הצליחה , מדי פעם, לגנוב קצת  מזון ממטבח  עד שהגיעו החיילים הבריטיים ושחררו את מחנה ברגן בלזן ואותה שלחו מייד לבית חולים צבאי והצילו את חייה.

       מקור וקרדיט :

רות טטרקו.  ונותרתי לבד ,

הוצאת ePublish

                 2018

 

  

רות טטרקו ( רגינה הודעס), בת 11 , החיים במנוסה בין אקציות ומקומות מסתור בעיירה

 


רות טטרקו (אז רגינה הודעס) למדה בבית ספר יסודי והתגלתה כילדה מחוננת עתירת כישרונות בתחומי הציור.

אחרי האקציות הראשונות של הגרמנים בעיירה הרוביישוב, המורה הנוצרי שלה  מציע למשפחתה  שהיא תעבור לגור עם משפחתו  וידאג לשנות את זהותה  לילדה נוצרייה.  המורה הפולני מר סצ'ידלובסקי הצליח לארגן לה תעודות בתור ילדה נוצרייה והיא עברה לגור בביתו.

ההורים שלה נאלצו  לפנות את הבית ולעבור ולהתגורר בגטו היהודי בעיירה הרובשייב.

כותבת רות  טטרקו  בספר זיכרונותיה : "אני עברתי  לגור אצל המורה מר סצ'דלובסקי ואשתו בביתם הקטן שהיו בו שני חדרים. הם סידרו עבורי מיטה קטנה מאחורי הארון, והשכנים  הפולנים שראו אותי מסתובבת אצלם סברו כי אני קרובת משפחה שלהם. עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני נראיתי פולניה שהגיעה מגרמניה.

דיברתי פולנית , ואפילו ידעתי היטב  גרמנית כי היה לי בילדותי  מורה פרטי, פליט יהודי מגרמניה שלימד אותי גרמנית היטב .

שם משפחתי שונה ל"דיכטר" שם גרמני . " דיכטרובנה" או לי הילדים הפולנים והמורים הפולנים בבית הספר הפולני בו,  למדתי  התגעגעתי מאד  להוריי , ומדי פעם  התגנבתי לגטו היהודי על מנת לבקרם."

באחד הביקורים הסמויים שלה אצל הוריה בגטו היהודי החלה לפתע אקציה של הגרמנים והיא לא יכלה לשוב לבית המורה הנוצרי ונאלצה להסתתר עם הוריה ואחיה בבניין מרוחק  מהגטו  בו פעל בית בד  פולני , הם הסתתרו בעליית גג.

כותבת רות טטרקו בספר זיכרונותיה :  " אבא הוביל אותנו לבודעם שמעל בית הבד ,  לעליית גג קטנה. נדחסנו לשם כולנו, שכבנו  על הקש ואטמנו אפינו נוכח הריח הרע. בקושי יכולנו לנשום, וגם לחם או מים לא היו עמנו. שכבנו בלי לזוז, בשקט נורא מקשיבים להדי היריות משנשמעו מהגטו היהודי.  יום שלם שכבנו כך. חום אוגוסט העיק עוד ועוד מרגע לרגע. ביקשתי מאבא לצאת, לראות מה מתרחש בחוץ, אך אבא סירב בתוקף. הבנתי שהפעם הסכנה גדולה במיוחד. הרעב הלך וגבר, ובמיוחד הצמא. עוד יום עבר, ועוד אחד, ועוד אחד. חמישה ימים תמימים שכבנו שם בעליית הגג , במסתור,  בלי אוכל ובלי מים, מזיעים ומבוהלים.

אחי הקטן היה כה חלש, עד כי אימא נאלצה להרטיב את פיו בשתן, כדי שישתה נוזלים. הייתי כמעולפת , הזיתי שאני שותה מים קרים נקיים. ביום השישי להסתתרות בעליית הגג נשמע הכרוז הגרמני " מי שמתחבא עליו לצאת החוצה! לא יאונה לו כל רע !  מדובר ביודנריין ועל כל היהודים להתייצב ולצאת את העיירה. יש לכם כמה שעות להתארגן לכך".  הבטנו זה בזה מיואשים, צמאים , רעבים ומלוכלכים. לבסוף אמר אבא: אולי באמת מוטב שנצא. איזו בררה כבר יש לנו " ?

לאמא היה רעיון אחר : " רוצי הביתה , רגינקה , הכנתי לך שם חבילה שעלייך להביא למורה שלך" .

יצאתי מהמחבוא , משאירה את הוריי ואת אחי מאחוריי. בצעדים כושלים ירדתי אל החצר ופניתי לרחוב, לא רחוק משם הייתה   באר מים לסוסים ולידה השקה גוי את סוסו. אחד הדליים היה מלא , ואני כשלתי לעברו. כרעתי ברך  והתחלתי לשתות ללא הפסקה . שתיתי ושתיתי עד שהמים החלו יוצאים מ" אוזניי , מעיניי" . התפוצצתי מרוב מים והמשכתי לשתות חסרת נשימה. אולי דלי מים שלם שתיתי שם. מעודי לא חשבתי שמים יכולים להיות דבר טוב כל כך

אחר כך רצתי לבית העלוב שלנו בגטו , לקחתי את החבילה עבור המורה הפולני  והגעתי לנהר .  הייתי כולי מלוכלכת ומוזנחת והחבילה בידי. באותם רגעים לא נראיתי כמו פולנייה אלא כמו ילדה יהודיה במנוסה. ואכן חייל גרמני אס.אס שעמד ליד הגשר תפס אותי במנוסתי ואחז בדש חולצתי " לאן את רצה ? " שאג לעברי. התחלתי לענות לו בגרמנית, אלא שאז מישהו ברחוב צעק " יודן"  והצביע אל עבר כמה יהודים נמלטים. החייל  הגרמני עזב אותי לרגע כדי למהר לעברם, ואני ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי מהגשר.  הסתתרתי שם למטה כמה שעות ויצאתי מהנהר בדרכי חזרה לבית המורה הפולני שהסתיר אותי."

המורה הפולני ורעייתו נזפו בה  על טיפשותה הילדותית  לברוח לבקר את בית הוריה בגטו היהודי.

"המורה הפולני הסביר לי שוב עד כמה הבריחות שלי אל האזור היהודי מסכנות אותי ואותם.

הימים נקפו לא ידעתי מה עלה בגורל משפחתי . כל מה שידענו הוא נקייה מיהודים.  יום אחד החלטתי להתגנב שוב על מנת לברר מה עלה בגורל בני משפחתי, ואולי פיעמה בליבי התקווה -אולי אפילו אמצא אותם שם.

בוקר אחד , כשהמורה שלי היה בבית הספר ואשתו יצאה לקניות . התגנבתי  שוב אל המקום. שם נודע לי כי  הורי ואחי הקטן נתפסו ונלקחו ע"י הגרמנים לבורות ביער ושם נורו. "

קבוצת יהודים קטנה שהשאירו  הגרמנים  לצרכי עבודות ואיסוף רכוש בעיירה  דיווחה לה על כך ואמרו  לה :

" המלחמה תסתיים בקרוב" , מוטב שנישאר יחיד , כך נהיה בטוחים יותר. כל עוד אנו מספקים לגרמנים רכוש כסף , הם לא יהרגו אותנו" .

" חזרתי , אבל לבסוף החלטתי לברוח מבית המורה הפולני  ולהצטרף לשאר היהודים שנותרו לעבודות של הגרמנים. "

כנראה, השייכות לבני עמי הייתה חשובה לי מיצר ההישרדות. קבוצת היהודים שנותרה , מכרים של הורי ז"ל  השיגו עבורי אישור עבודה  בידוקבה, שם עבדנו בריכוז רכוש יהודי., וכך החל מסעי , כשאני ילדה יחידה , יתומה ונרדפת על פני שנותיה האחרונות של המלחמה האיומה שהותירה צלקות קשות בגופי ובנפשי.

1943 , אני בת  12, חיה ברחוב ידקובה עם מאתיים היהודים האחרונים שנאספו באזור העיירה הרוביישוב והושארו בחיים. תפקידנו  היוא לאסוף את רכוש היהודים מהבתים ולהביאו למחסנים, ושם אנו ממיינים אותם לבגדים, לכלים ולזהב. חיילי האס. אס שומרים עלינו בכל צעד שאנו עושים. מי שאינו עובד כראוי או אינו מוצא חן בעיניהם, נורה מייד בראשו, בכדור אחד. החזית קרבה, ועליהם לחסוך בתחמושת.

יום אחד  העבירו את כולנו למחנה העבודה בודזין. זה היה ב1943 , וכך הגעתי למחנה העבודה הראשון שלי . בכל בוקר לאחר האפל (מסדר) יצאתי עם שאר האסירים והאסירות  לעבודה במפעל למטוסים. עד מהרה גילו שאני דוברת גרמנית ושיבצו אותי לתפקיד  זכיתי דולמצר ( מתורגמנית) .  תפקידי היה לקשר בין  העובדים הפולנים שעבדו שם ובין הגרמנים, וזכיתי בעבודה זו בזכות ידיעת השפה הגרמנית, ובליבי הודיתי לאבי על כך בכל יום ויום. "

מקור וקרדיט :

מקור וקרדיט :

רות טטרקו.  ונותרתי לבד ,

הוצאת ePublish

                 2018


רות טטרקו ( רגינה הודעס ), בת 12 – מסע בין 4 מחנות עבודה וריכוז

 

רות טטרקו, נולדה בשנת 1931 בשם רגינה הודעס בעיירה הרובישוב בפולין שלפני המלחמה. עם הכיבוש הנאצי אומצה על ידי מורה מקומי וניצלה ממוות בפעם הראשונה.

בני משפחתה לא שרדו, והיא נאלצה לעבור ממחנה ריכוז למחנה ריכוז, ניצלה ממוות בזכות תושייתה והמזל שעמד לצידה. לאחר  המלחמה, עלתה לארץ ישראל אחוזת תעוזה ורצון עז להתחיל את חייה מחדש.

רות נישאה לצבי טטרקו, ונולדו להם שני ילדים וחמישה נכדים. היא למדה ורכשה מקצוע בתחום העיצוב והתמנתה להיות המעצבת ראשית של המשביר לצרכן. במשך  השנים שמרה בסוד את שעבר עליה בילדותה. היא השמידה כל עדות לתקופה הנוראה  בחייה והסתירה את המספר שהיה מוטבע על ידה.

עם השנים נסדקה החומה וארבעים שנה של הדחקה החלו להשתחרר –  דרך הפיסול, הציור והיומן שכתבה, רות השתוקקה להעביר מסר למען הדורות הבאים.

יצירותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם. וטיוטת הספר הושלמה בסמוך למותה.

רות נפטרה בשנת 2014, כשעדי נכדתה, מגשימה את רצונה ומוציאה את הספר לאור ומחייה  שוב את התערוכה עם יצירותיה.

 מקור

נחנך המרכז העירוני להנצחת השואה ע"ש רות טטרקו » פתח תקוואי

 ונותרתי אני לבדי... - רות טטרקו - חנות ספרים

קישור לספר




 


שבע ( שורה ) ווסרמן לבית דוכובסקי , בת 8 מסתתרת ביערות מהגרמנים באזור קישינב

  עדות של שבע ווסרמן לבית דוכובסקי ילידת 1933 Calarasi, רומניה על קורותיה בתור ילדה ביער, בקולחוז ובארמניה   שבע (שורה) ווסרמן נולדה בעיי...