ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 28 בפברואר 2021

עדותו של אלי בכנר: הנער מאושוויץ שנלחם במלחמת השחרור בישראל

 

אנחנו ברחנו ליערות. שהינו שם 7-8 ימים. הרעב היה גדול. אכלנו עשבים, ושדדנו מעט בתים. במקום הסתובבו גם חיילים גרמניים שערקו מהצבא ה. רגו אותם ולקחו מהם את הבגדים החמים. באחד הלילות האירו עלינו מסביב, והיינו מוקפים בטנקים מכל עבר. פחדתי מאוד, כי חשבתי שאלו גרמנים שיחסלו אותנו.אחרי כמה רגעים התברר שזהו חיל החלוץ האמריקאי. הם חילקו לנו אוכל, ואחרי 4-3 שעות הגיעו מכוניות של הצלב האדום ואספו אותנו כפליטים. לפני שעלינו למכונית, כל אחד נשאל לשמו, כשאמרתי את שמי, שאל אותי מישהו " ? "עמך זה היה סימן בין היהודים במחנות ובגטאות. עניתי שכן, והוא לקח אותי בידיים, ואחר כך שאל באידיש רצוצה שאלות עלי. הוא לקח אותי במכונית וסיפרתי לו הכול. הוא סיפר ששמו שמואל כוהן, הוא מברוקלין, הוא קצין בצבא, והוא שאל, האם אני מוכן להישאר אצלו, ולא ללכת למחנה הפליטים.  חשתי שהוא רוצה בטוב, והסכמתי. הכושי שלו הביא אותי למחנה הצבאי האמריקני, שם התרחצתי ולבשתי מדים אמריקאים. במשך 3-2 - ימים הוא נתן לי רק תה ועוגיות, כשכל החיילים אכלו טוב, ואני כעסתי עליו, וחשבתי ששוב נקלעתי לאיזה מחנה. רק אחר כך נודע לי שניצלתי ממוות. הרבה אסירים מתו עם השחרור בגלל תזונה לא מתאימה. רק כעבור זמן יכולתי להתרגל לאוכל הנורמאלי

כשהוכרז על הניצחון במלחמה נסענו לברלין, ומשם ירדנו לקלן. לאחר זמן מה הקצין הועבר למפקדתו של אייזנהאואר בפרנקפורט, הצטרפתי אליו, והייתי הקמע של היחידה. לקצין לא היו ילדים, והוא רצה לאמץ אותי. אני רציתי לחזור , כיה'לצ כדי שלפחות אראה את הבית שתיארו בתמונות, ורציתי לדעת אם נשאר מישהו מהמשפחה שלי. ידעתי שאבי נשאר בבוכנוואלד וחששתי שרצחו את כל מי שנשאר שם, אך הייתי בטוח שאחי נשאר בחיים. הקצין סיפר לי שלא השמידו את בוכנוואלד, ולכן יכול להיות שאבי ניצל. כדי לבדוק אם אבי בחיים ולקבל ממנו אישור לאמץ אותי, הוא קיבל רישיון לנסוע . קיבלנו קומנדקר, והכושי נסע איתנו. הנסיעה נמשכה 20 ימים, בגלל הגשרים ההרוסים והקושי לחצות את הנהרות. הגענו לאוסטרבה עם ציוד ומזון וסיגריות, ושם קיבלו אותנו יפה. משם נסענו לפראג, ומצאתי במהרה את הבית . שם גרו שתי נשים שקיבלו אותנו יפה, ואמרו שעדיין לא חזר אף אחד מהמשפחה שלי. הקצין היה צריך לחזור וסיכמנו שתוך שבוע אודיע לו אם מישהו נמצא. קיבלתי תעודות עם חתימה של אייזנהאואר, שעזרו לי להסתדר, וגם המדים האמריקאים שלבשתי הועילו.

פגישה מפתיעה עם חייל רוסי , הדוד שלי

 לאחר שני לילות הרגשתי שמישהו מנשק אותי, וראיתי חייל רוסי שאמר לי שהוא דודי, אחי אבי. לאחר יומיים נסענו למשרדי הצלב האדום, ואמרו לנו שיום קודם לכן אבי עבר את פראג ברכבת של הצלב האדום לכיוון .O.M .נסענו לשם, ואכן מצאנו את אבי. גרתי איתו זמן קצר עד שהגיעו קרובים נוספים שברחו לרוסיה. הגיע אח של אבי ועוד דודה ובעלה ובנם. לקצין הודעתי שאני לא חוזר איתו, והוא מאוד כעס על כך. חזרנו לאוסטרבה ושם נרשמתי לגימנסיה, וכשעשו לי בחינות כניסה, התפלאו מהרמה הגבוהה, בזכות הלימודים בטרזין, והקפיצו אותי כיתה. הייתי יהודי בודד בכל בית הספר, והתייחסו אלי טוב .

הברידאדה היהודית מבריחה אותי ארצה

בשלב מסוים רציתי לעלות ארצה, ועשו ממני חייל בריטי . הבריגאדה  היהודית אספה תעודות של חיילים בריטיים שנהרגו, וזייפו את המסמכים, ונתנו לאחרים. בתחילה לא רצו לתת לי תעודה , כזו אבל בסופו של דבר סידרו לי תעודה, ובאונייה הבריטים כל הזמן עקבו אחרינו. נסענו ברכבת לפריס, ומשם למרסי, ואחרי יומיים עלינו על האוניה, והפלגנו שבעה ימים עד שהגענו לחיפה .

לנסוע באוטובוס של ערבים  ולעלות על מוקש

הגענו לארץ במאי 1947 ,לפני קום המדינה. כשהגעתי החליפו לי את השם, והסיעו אותנו לכפר המכבי. הודיעו לנו שנצטרך לעבוד. אבל אני לא רציתי. היה לי דוד עשיר שהיה לו בית חרושת לריבות, וחנות לקפה בנחלת בנימין. ביקשנו מהקיבוץ, אני וחבר, שיתנו לנו לבקר את הדוד. הם נתנו לנו 62 גרוש, ובארבע בבוקר הסיעו אותנו לתנובה בחיפה, ומשם לאזור הרכבת, היכן שהיו אוטובוסים לתל אביב. אוטובוס של יהודים עלה 54 גרוש ושל ערבים ,27 ולכן עלינו על האוטובוס של הערבים. לאחר נסיעה קצרה האוטובוס עלה על מוקש, לא נפגענו, אבל הובלנו לתחנת המשטרה. לנו היו ניירות שאנו ילידי כפר המכבי ולא עולים חדשים. פחדתי שיגלו שאני עולה חדש ויעצרו אותי.

מישהו שאל עם אני יהודי, וסיפרתי לו שאני עולה חדש. הוא החביא אותי ואת חברי בבית שימוש במשך שעתיים , ולבסוף הוציא אותנו משם והעלה אותנו על מונית עם הכתובת בתל אביב. הוא אמר לנהג להזדרז כי השעה הייתה רבע לשש, ובשש וחצי היה עוצר. הגענו ברגע האחרון, וסיפרנו הכול לדוד. לא רצינו לחזור לקיבוץ .

 נלחמנו בלבנון , בנגב וכבשנו את אילת

למחרת הוא הלך איתנו לסוכנות והם שלחו אותנו לבן שמן, שם שהינו עד תחילת מלחמת העצמאות, וכשהתחילה המלחמה התגייסנו לצבא. נלחמנו בלבנון, ואחר כך בנגב וכבשנו את אילת. אחר כך חזרנו לתל אביב . ערב אחד התארגנו והלכנו לקולנוע מוגרבי ושם פגשתי חברה מאוסטרווה. בהמשך התארגנו ואמרנו שאנחנו רוצים לעבור למקום שהוא בין קיבוץ למושב. הלכנו לסוכנות, ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת למולדת או לרגבה. בחרנו במולדת והגענו בגרעין של 11 אנשים, וכל אחד קיבל חצי אוהל מהצבא. בהמשך חלק מאיתנו חזרו לצבא. אני נשארתי במולדת . אבא שלי שנשאר בצ'כיה , נישא בשנית, ואני לא הסתדרתי עם אשתו, כי היינו שונים בתפיסת העולם. היא כל הזמן רצתה לנשק ולחבק אותי, ואני לא סבלתי את זה. חודשיים אחרי שעליתי ארצה, אבי סיפר שנולד להם ילד, אבל בגיל שש הוא נדרס, ואיבד רגל. כל שנה הוא הוזמן לווינה על ידי הסוכנות היהודית לטיפול ברגל התותבת, וכך הם יכלו לצאת מצ'כיה שהייתה במשטר קומוניסטי, ויכולנו להיפגש .

אבי רצה לעלות לארץ, אך התנאים אז היו קשים, ועוד עם ילד נכה והצענו לחכות. הכרתי את אחי, הוא היה מאוד גאה בי, אבל הסובייטים גמרו לו את החיים, ובסופו של דבר הוא התאבד. לאבי נולד ילד נוסף, עם רגל פגומה , לא ידעו לטפל בו, וגם הוא נפטר. בהמשך היחסים שלי עם האישה השתפרו מאוד, מה גם שראיתי כמה יפה היא מטפלת באבי . כאשר אני נזכר בימי המלחמה, אני רוצה לומר ששנותיי היפות ביותר עברו עלי דווקא בטרזיינשטט . לא הרגשתי את עצמי כאסיר, אולי כי לא הבנתי מה נעשה סביבנו. יתר התקופות היו כמובן איומות וקשות

ראיון: צליל פרנס, מושב מולדת, ינואר 2014

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות  

 


עדותו של אלי בכנר : ילד בן 14 בצעדת המוות

 




הוציאו אותנו לרכבת שנסעה לכיוון גרמניה, ושם פגשתי לראשונה גם אסירים צ'כים שעבדו במפעלים של הגרמנים באזור
.  נסענו ברכבת שעצרה כל פעם בגלל ההפצצות של המטוסים הסובייטים. לבסוף הם הפציצו את הקטר והרכבת עצרה, והתחלנו ללכת ברגל לכיוון בוכנוואלד, מרחק של זה 80  ק"מ היה אחד ממסעי המוות. החורף היה קשה ביותר. בלילות נחנו בבתי קברות, כי הייתה שם גדר וקל היה יותר לשמור עלינו. בשבועיים האחרונים, אזל הלחם, וחילקו לנו גרעינים – 400-300 גרם, וזה היה כל המזון שלנו במשך היום. הלכנו 20-14 שעות ביום. בכל שעה עשו הפסקה של 10 דקות באמצע הכביש מי . שלא יכול היה להמשיך, נורה מיד. אחרי השיירה הלך איש ס"ס וירה בכל מי שנשר מהשורה, ומכונית אספה את הרוגים, ואחר כך קברו אותם. לפעמים גם קברו מתים למחצה, כי אחד ממפקדי הס"ס אמר שאסיר אינו שווה יותר מכדור אחד. בדרך אפסו כוחותיי, ולא רציתי לקום ולהמשיך, אבל שני חברים צ'כים לא, ויתרו, סחבו אותי עד לבוכנוואלד . כשהגענו לשער המקום השומר אמר שאני יהודי. אני אמרתי שאני צועני, הוא ביקש שאסיר את מכנסי. ידעתי שזה הסוף שלי, אבל למזלי, באותו רגע נשמעה אזעקה בגלל הפצצה, וכל הגרמנים ברחו למקלט, ואנחנו נכסנו למחנה. המקום היה בנוי מצריפים, ובכל צריף היו אסירים ממדינה אחרת. אני גרתי בצריף עם הצ'כים . הם אמרו שהם יודעים שאני יהודי ושיש לי שתי אפשרויות – האחת שעלי להצטרף למחתרת והשנייה שהם ילשינו שאני יהודי. כמובן שבחרתי באפשרות הראשונה. לקחו אותי לעבוד במפעל למטוסים ושם שוב נעשיתי השליח של המנהל הגרמני של המחלקה. הוא היה טוב אלי, והביא ממתקים ואוכל. בנוסף קיבלתי אופניים כדי שאוכל להגיע למפעל שהיה מחוץ למחנה, כמה שיותר מהר. היה בידי רישיון יציאה ללא שמירה של הס. ס.

כיצד הצלתי את אבי

כמובן שהמחתרת ניצלה את המצב לטובתה . לאחר כשלושה חודשים בבוכנוואלד אמר לי איש במשרד שהוא ראה שהגיע מישהו עם מספר גבוה משלי באחד. מיד ידעתי שזהו אבי, ורצתי לבלוק שלו. הבלוק אלסטה בדק ברשימות ואמר שהוא מת, ונמצא בערמת הגוויות בחוץ. יצאתי החוצה ומצאתי אותו לפי המספר. הוצאתי אותו מהערמה ובכיתי לידו, והרגשתי שליבו פועם. רצתי חזרה לבלוק והבלוק אלסטה לא רצה להאמין לי. הוא הלך איתי ובדק ואמר שיש עדיין דופק, אבל הוא חלש מאוד, ולכן אבי לא יחיה זמן רב. רצתי לבלוק שלי ובקשתי שיעזרו לי להציל את אבי, ואיימתי שאם לא יעזרו לי, אלשין על המחתרת. אבל הם לא נבהלו מאיומי, כי יכלו לפגוע בי בקלות, והסכימו לעזור מטוב לבם. הלכנו למרפאה של הדנים, כי הם היו מיוחסים והייתה להם מרפאה אמיתית. הם הסכימו לעזור ועד שהביאו את אבי באלונקה, האיש מהבלוק שלו שם עליו אבנים חמות, כדי לשמור על חום גופו. הרופא אמר שצריך לנתח אותו מיד כי יש לו הרבה מחלות, אבל במיוחד המון מים ברגליו. הוא אמר שינתחו אותו בלילה, כי ביום יכולה להיות ביקורת של הס . ס , באותו רגע הייתה אזעקה, והיה ברור שלא תהיה ביקורת, ואבי נותח. אחר כך הוא שכב במרפאה, מופרד לגמרי על ידי מחיצה ושמרו עליו בעיקר שלא ידבר ושלא ישמעו אותו, וילשינו בגללו. כשהוא התאושש קצת, הסברתי לא שאסור לו לדבר צ'כית או גרמנית, ושיתחפש לחירש אילם , ולא יגיב. נפגשתי איתו בכל יום בבית השימוש, ולאט לאט הוא התאושש.

 במרץ 1945 הוחלט שכדאי לברוח, כי ראו שמסביב למחנה יש מרגמות וכנראה רוצים לחסל את המחנה. בערב נפרדתי מאבי , וסיפרתי לו שאנו רוצים לברוח, והיה לו קשה שאני עוזב אותו. הוטל עלי לחתוך את הגדר (היא לא הייתה מחושמלת). האנשים הרגו את הס.ס ואנחנו ברחנו ליערות. שהינו שם 7-8 ימים.הרעב היה גדול. אכלנו עשבים, ושדדנו מעט בתים. במקום הסתובבו גם חיילים גרמניים שערקו מהצבא הרגו אותם ולקחו מהם את הבגדים החמים. באחד הלילות האירו עלינו מסביב, והיינו מוקפים בטנקים מכל עבר. פחדתי מאוד, כי חשבתי שאלו גרמנים שיחסלו אותנו.אחרי כמה רגעים התברר שזהו חיל החלוץ האמריקאי. הם חילקו לנו אוכל, ואחרי 4-3 שעות הגיעו מכוניות של הצלב האדום ואספו אותנו כפליטים. לפני שעלינו למכונית, כל אחד נשאל לשמו, כשאמרתי את שמי, שאל אותי מישהו  "עמך" זה היה סימן בין היהודים במחנות ובגטאות. עניתי שכן, והוא לקח אותי בידיים, ואחר כך שאל באידיש רצוצה שאלות עלי. הוא לקח אותי במכונית וסיפרתי לו הכול. הוא סיפר ששמו שמואל כוהן, הוא מברוקלין, הוא קצין בצבא, והוא שאל, האם אני מוכן להישאר אצלו, ולא ללכת למחנה הפליטים. חשתי שהוא רוצה בטוב, והסכמתי. הכושי שלו הביא אותי למחנה הצבאי האמריקני, שם התרחצתי ולבשתי מדים אמריקאים.  במשך 3-2 - ימים הוא נתן לי רק תה ועוגיות, כשכל החיילים אכלו טוב, ואני כעסתי עליו, וחשבתי ששוב נקלעתי לאיזה מחנה. רק אחר כך נודע לי שניצלתי ממוות. הרבה אסירים מתו עם השחרור בגלל תזונה לא מתאימה. רק כעבור זמן יכולתי להתרגל לאוכל הנורמאלי .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות  


עדותו של אלי בכנר : ילד בן 13 במחנה אושוויץ

 


 

במרס 1944 אבי קרא לי והסביר לי שעוד חודשיים, בעשרים במאי, ימלאו לי 13,  ושאני צריך ללמוד לבר מצווה. לאימי היה מכר שהיה רב לשעבר, והוא לימד אותי את ההפטרה בעל פה .  

ב10 למאי 1944 נשלחנו לאושוויץ דבר שסיכל את כל תוכניות בר המצווה ב 18 במאי הסיעו אותנו בקרונות, וברכבת "חגגו" לי בר מצווה. אספו כמה יהודים, הם התפללו, אמרתי את ההפטרה, וזהו ב20 לחודש הגענו לאושוויץ. הרושם הראשון היה איום. פתחו את הקרונות, ונשמעו צעקות מבחוץ: "להשאיר הכול בפנים, כולם החוצה !" נזרקנו החוצה במכות על ידי אנשי הס . ס" ראינו מסביב פנסים וזרקורים שהאירו את המחנה הענקי של בירקנאו. אני זוכר שאבי הניח את ידו על ראשי , וברכני שאצא בריא ושלם מהמחנה הזה. על יד הרכבת קרתה התנגשות גופנית ראשונה עם אחד מבני משפחתנו מצד הס"ס, אחי לא רצה להשאיר את התיק עם הכלים של החרטות שהוא למד בטרזיינשט , ואיש הס"ס חטף מידיו את התיק, וסטר על לחיו. אחי הגיב מיד, והחזיר לו סטירה וברח. האיש כעס, הצליף לכול עבר, וחיפש את אחי, אך הוא התחבא בהמון, ואנשי הס"ס לא מצאו אותו. .

 ליד הרכבת סידרו אותנו בשורות, חמישה אנשים בשורה, והובלנו בכביש רחב לבירקנאו. משני הצדדים ראינו רק גדרות תיל, ועל כל עמוד שני או שלישי הופיע שלט שבו היה כתוב "מתח גבוה". אבי בכה למראה הזה, אבל אחי צחק, ואמר שאינו מאמין לאף מילה של הגרמנים, ולא יתכן שזה נכון. בבוקר הגענו למחנה המשפחתי של הצ'כים שנקרא 2B-,ספרו אותנו, והפרידו בצריפים לגברים, ולנשים ביחד עם ילדים עד גיל . 16 לפני שנכנסנו לצריפים רשמו אותנו, וקעקעו את המספר על הזרוע הימנית. אני זוכר שלאבי היה מספר אחד גבוה משלי, ולאחי שלא היה לידנו, היה מספר קטן ב- 5 משלי. לאימי ניתן מספר של נשים. שיננו את המספרים אחד של השני, כדי שנזכור ונוכל למצוא זה את זה.

במחנה המשפחתי הצ'כי היינו בבלוק ילדים מיוחד , שם קיבלנו תוספות מזון שנוסף למנה הרגילה. פעמים רבות הלכתי להורי, כדי להתחלק איתם במנה, אך הם לא רצו לקבל זאת ממני. פעם גם אחי הרביץ לי בגלל חתיכת לחם שהוא לא רצה לקבל ממני. בשבוע השני סידרו את אבי במטבח של המחנה המשפחתי, והתזונה שלנו השתפרה, כי מידי פעם הוא ארגן, כלומר גנב ליטר מרק או 300-200 גרם לחם, ונתן לאימי ואחי. אני סירבתי לקבל, כי קיבלתי את התוספות שסיפרתי קודם. למרות זאת הם הכריחו אותי לאכול. היו לימודים בבירקנאו, אם כי בצורה פשוטה בהרבה . ההוראה הייתה בדרך של הרצאות, ואסור היה לכתוב. המשכנו גם לשחק ולהתעמל.

היה מגרש בין שני בלוקים שבו שחקנו , אך שימש גם למפקדים. היינו צריכים לעמוד בשקט, ואם לא הצלחנו, איש הס"ס היה מרביץ לנו. אני זוכר איש קאפו בשם אדה פישר, שהכרנו עוד בטרזין. כשהגענו לאושוויץ, הוא הסתובב עם מקל וצעק כאילו הוא רוצה לרצוח מישהו. אבי אמר שאין צורך לפחד ממנו, כי הוא אדם טוב, ולא יפגע באף אחד, והוא מתנהג כך די לעשות רושם על אנשי הס. ס.

 הוא באמת רק צרח וקילל אותנו, אך לא פגע פיסית באיש. הוא נקרא התליין, ולפני שהוא נעשה כזה, חיפשו מהקצבים מישהו שיקבל את התפקיד, הם ביקשו מאבי והוא סרב, והכו אותו מכות רצח, ואדה פישר היה מספיק אמיץ להסכים, כדי להציל את חייהם של אחרים. כשהועברתי למחנה הגברים, גרתי איתו באותו בלוק, והוא היה הקאפו של הס .ס" הזונדר קומנדו" – שתפקידו היה להוציא את הגוויות מתאי הגזים, ולשרוף אותם בכבשנים. הוא היה הקאפו הראשי בקרפאסוריוט, וסיפרו שהוא הנהיג שם את המרד. אני זוכר שאדה פישר היה מלטף את ראשנו, וחילק לילדים מתנות ואוכל. כולנו פחדנו ממנו, אבל גם חיבבנו אותו, כי הרגשנו שהוא לא יפגע בנו, זאת למרות שידענו שהוא היה התליין הראשי בטרזין וקאפו באושוויץ, וקאפו ראשי בזונדר קומנדו . כשהגענו לאושוויץ, למחנה המשפחתי, סיפרו לנו חברים שהגיעו לפנינו, ששורפים גוויות, ושיש תאי גזים, והאנשים יוצאים "דרך הארובה". אני חשבתי שמוציאים את הגופות מהארובה. אבל לא האמנו לזה. אחי אמר שאפסיק לדבר על זה, אבל חשתי שהוא יודע משהו על זה, ומשיב לי תשובות מתחמקות, כך שהבנתי שמוציאים את הגופות מהארובות, אבל לא יכולתי לתאר מה קורה בתאי הגזים, והרבה זמן לא האמנתי לסיפורים ששמעתי. רק שראיתי זאת מעיני, הבנתי מה קורה שם.

ביום יום לילדים במחנה היה פחות או יותר בסדר, אבל מתו הרבה אנשים זקנים בגלל התזונה הלקויה.

ביום השני או השלישי, ראיתי בחורה מהמחנה שלנו שבאה איתנו מטרזין, והיא הפילה את עצמה על חוטי התיל, ומיד התחשמלה למוות. עדי הראיה חששו לקחת אותה משם, עד שהשומר הכריח אותם לעשות זאת, והמבוגרים הרחיקו את הגווייה. זה מאוד זעזע אותי. מאותו רגע, ובמשך כל הזמן שהייתי באושוויץ פחדתי פחד מוות מהגדר שבמחנה. ראיתי עוד התאבדויות גם אחר כך.

כילדים היינו עסוקים בלמידה וספורט, ובאנו לפגוש את הורינו לעיתים קרובות. אימי סיפרה לי הרבה על הבית שלנו, ולמדה אותי לזכור את הכתובת, וגם סיפרה שהשארנו חפצי ערך, אצל בעל הבית בפראג.

הייתה הרגשה שהמצב לא יימשך זמן רב, ובקרוב שוב נהיה כולנו יחד. בשלב מסוים סיפרו לנו שאת תושבי מחנה המשפחה הקודמים השמידו בגז, וכשפרדי הירש רצה ללכת מרצונו לגז עם הילדים שלו, ולא הסכימו לו, הוא התאבד. כשסיפרו לנו את זה, התחלנו להאמין שבאושוויץ משמידים אנשים, ושיש תאי גזים. ואכן חיסלו את המחנה המשפחתי . זה נעשה כך – הודיעו במחנה שמחפשים 1000 גברים שיתנדבו למחנה אחר. , אבי אחי ואני התייעצנו על כך, והחלטנו להירשם. הייתי מדוכא, כי ראיתי שהמשפחה מתפזרת. אחי התקבל, ולמחרת נלקח מהמחנה, ואבי לא התקבל ונשאר. אחרי כמה ימים שוב קראו ל-1000 גברים להתנדב למחנה אחר, אבי נרשם, ובאותו יום נלקח. אחר כך נודע לי שאחי נורה יום לפני שבנות הברית כבשו את המחנה שבו היה.

למחרת הגיע ד"ר מנגלה וערך סלקציה בבלוק הנוער. אמרו לנו להתפשט חצי עירומים, ולעבור לפניו בטור. חלק נשלחו לימין, והרוב נשלחו שמאלה. אני נשלחתי שמאלה. הלכתי לד"ר מנגלה וביקשתי ממנו בבכי להשאיר אותי בצד ימין עם חברי, והוא הסכים. הוציאו אותנו מהבלוק כעבור שעתיים, והובילו אותנו בשורה לשער המחנה. אימי עמדה על שפת הכביש ויכולתי להיפרד ממנה. לאחר זמן היא מתה בתאי הגזים. כשעזבנו את המחנה, הלכנו לכיוון המשרפות, והיה לחשושים שמובילים אותנו לתאי הגזים. נבהלנו מאוד, אך המשכנו ללכת, כי אנשי ס"ס חמושים שמרו עלינו היטב.

קצת לפני המשרפות פנינו שמאלה אל מחנה הצוענים. שם גרשו אותנו למחסן שקראו לו "מאונה". לקחו את בגדינו וחיטאו אותנו, והכניסו אותנו למקלחות. נבהלנו וביקשנו שלא יפתחו את הברזים כי אלו גזים, אבל הם הרגיעו אותנו, אמרו שאין כאן גז , ואכן היו רק מים רותחים. התקלחנו וקיבלנו את מדי האסירים המנומרים של אושוויץ. סידרו אותנו בשורות והובילו אותנו ממחנה הצוענים למחנה הגברים. הגענו בזמן המיפקד הראשי בערב  – "האפל ",  קיבל אותנו  הקאפו , זקן המחנה שבעברו היה רוצח ונידון למאסר עולם לפני המלחמה. איש הס"ס מסר אותנו לידיו, וציווה עליו לשכן אותנו במקום כלשהו..

מכיוון שלא היה מספיק מקום הוא שם אותנו בבלוק 13 שעמד יחד עם בלוקים 11 - ו 9 במרכז המחנה, מופרד מהיתר מגדר עץ גבוהה, ושם גרו הזונדר קומנדו. כאן נפגשנו עם צעירים יהודים מפולין שקיבלו אותנו יפה, ונתנו לנו מרק ושמיכות. למחרת בא מנהל מפקד המחנה, שהיה מארץ הסודטים, והוא הביא לנו שולחן פינג פונג עם כדורים ושוקולד, ושיחק איתנו כל הבוקר.

אחרי הצהרים הוא חזר ובחר ילדים אחדים לעבוד כשליחים. ביקשתי שיסדרו גם אותי לעבודה, ומינו אותי לשליח של מטבח האסירים במחנה הגברים. רוב הילדים עבדו עם עגלה במחנה ואספו לכלוך עד שהמחנה היה נקי. אני עבדתי במטבח האסירים, ושם אכלתי לשובע, ויכולתי לארגן, כלומר לגנוב מצרכי מזון לחברי בבלוק 13 עד אשר זקן המחנה, זה שקיבל אותנו, תפס אותי עם 2 ק"ג  שומן חזיר שהחבאתי במגפיים. מיד עצרו אותי, גלחו את ראשי וציוו להלקות אותי באחורי ב 25- מלקות. רצתי לחדר הרפורט וביקשתי לדבר עם מנהל הרפורטים, סיפרתי לו הכול, והוא הבטיח לעזור לי. כשחזרתי, כבר חיכה לי זקן המחנה ואמר שעוד הערב אקבל את המלקות.

 בינתיים הגיע מנהל הרפורטים, ואמר שהוא אינו מתנגד למלקות , אך רופא צריך להיות נוכח. הביאו רופא והתחילו להלקות אותי. אחרי 13 מלקות התעלפתי, והרופא אמר להפסיק, ומנהל הרפורטים לא נתן להמשיך להכות אותי. אחר כך הייתי מאוד חולה, ובכל יום בא אלי רופא ומרח אותי ביוד , והצליחו לרפא אותי בתרופות שגנבו מהסוסים באורוות. היה בבלוק  אדם פולני בשם שטיינר שעזר לנו רבות ושמר אלינו מפני מכות, וגם הוא עזר לטפל בי. אחרי שבוע או 10 ימים בא מנהל הרפורטים, וביקשתי ממנו בבכי שיעביר אותי, כי אחרת, זה שהלקה אותי יהרוג אותי, והוא הבטיח שידאג להוציא אותי ממחנה הגברים. אותו איש היה משכיב אנשים , שם מקל על צווארם , ומתנדנד עליו, עד שהם מתו .

כעבור כמה ימים הוכנסתי למחנה מעבר שהיה קטן יותר. הייתה שם שורה של צריפים. סידרו אותי כשליח בחדר הרישום. במחנה זה היו רק מוזלמאנים וחצי מתים שנשלחו הנה ממחנות העבודה. כאן חילקו אותם לקבוצות והכניסו אותם לתאי הגזים. שם הלכתי פעם ראשונה עם משלוח כזה, וראיתי במו עיני את כל התהליך. המוזלמאנים שרוכזו יחד, היו אנשים בלי רצון חיים. הם עשו כל מה שאמרו להם. נסעתי עם טרנספורט של שלוש מכוניות, שבכל אחת רוכזו כמאה אנשים ובידי הייתה רשימה של מספרי האנשים שהייתי צריך למסור למפקד תאי הגזים. ראיתי כיצד דחפו אותם פנימה, אחר כך סגרו את הדלתות, וזרקו קופסא דרך האשנב. בחוץ עמדו אנשי הזונדר קומנדו, והסבירו לי מה קורה. זו הפעם הראשונה שראיתי איך נעשית ההשמדה בגזים. אחרי רבע שעה או עשרים דקות פתחו את הדלתות, ואנשי הזונדר קומנדו הוציאו את הגופות העירומות. כל אחד גרר שתי גוויות אל העגלה, שם ערמו אותם בערמות של 10-8 גוויות, ומשם אנשים אחרים סחבו את

העגלה אל בור שנמצא במרחק של 600-500 מטר וזרקו את הגוויות לבור, אחרי זה הם שפכו לבור נפט או דלק אחר ושרפו אותן. כששאלתי מדעו הם לא מובילים את הגוויות לכבשנים שהיו קרובים יותר, הם ענו לי שאין מקום. עובדים שם 24 שעות ביממה, אבל לא מספיקים, ולכן חייבים לשרוף במקום נוסף. לא ידעתי איך להתייחס לכל זה. ראשית היה ברור לי שאין כל סיכוי למוזלמאנים, ולא הייתה להם כל הצלה זולת מוות. שנית, בין כה וכה הם מתו בהמוניהם במחנה  משום שהם לא קיבלו מזון בכלל. הם היו אדישים למצבם, ורק חיכו למותם. בהמשך נסעתי עוד פעמים רבות עם משלוחים כאלו, כשבידי הרשימות. פעם אחת הגיע משלוח חדש מהונגריה, והם הלכו בלי התנגדות לתאי הגזים כששאלתי את הזונדר קומנדו מדוע האסירים לא מתנגדים, הם סיפרו, שאומרים להם שהם הולכים להתרחץ, ואפילו מחלקים להם מגבות וסבון, והם האמינו. כל מי שלא היה באושוויץ קודם, לא היה לו מושג מה הולך להתרחש, והוא באמת האמין שהולכים להתרחץ.

שליח ומשרת של מפקד המחנה

שהיתי במחנה 2 כחודש וחצי עד אשר אחד מזקני הבלוקים, יהודי מצרפת, ניסה לאנוס אותי. במקרה ניצלתי מהאונס. הוא השקה אותי וודקה, הפשיט אותי, הכה אותי, וברחתי לפני שהוא ביצע את זממו. באתי עירום למשרד וסיפרתי על כך לפקידים פולנים שהיו שם, והבטיחו לי שיגנו עלי מפניו. אחרי שבוע פגשתי את מנהל הרפורטים וסיפרתי לו את הדבר. הוא ליטף את ראשי והבטיח להרחיקני משם. כעבור ימים אחדים הועברתי למחנה של החווה החקלאית על יד אושוויץ בירקנאו . בחצר המשק גידלו סוסים, פרות ותרנגולות. עבדו שם כ- 200 אסירים פולנים. הם ניהלו את המשק שסיפק מזון למטבח הס. ס אני הייתי השליח של מפקד המחנה, קצין מבוגר של הוורמאכט. הוא היה בסדר, אבל היו לו שיגעונות. למשל, הוא דרש כל בוקר לספק לו דלי עם מים מהבאר. זה היה בחורף 1944 ,או בינואר 1945 ,היה כפור בלילה, והמים קפאו. לא יכולתי לשאוב  מים ובאתי והודעתי לו על כך. הוא אמר לי שאם תוך 5 דקות לא אביא מים, הוא יירה בי. חזרתי לבאר, הצלחתי לשבור את הקרח אחרי שבעטתי ורקעתי עליו ברגלי, והבאתי לו כד מים. בזכות זה הוא נתן לי טבלת שוקולד. הוא אף פעם לא הכה אותי, רק לפעמים תלש את אוזני, יותר מתוך משחק . האוכל היה טוב. אכלתי עם היחידה של הס"ס במטבח שלה , כי לרוב הגשתי להם אוכל, אבל אסור היה להוציא אוכל מהמטבח, וגם יכולתי לשתות חלב טרי ומוצרי חלב מהמשק כמה שרציתי. 

אחרי הסחיבה באושוויץ. למדתי את הלקח ולא סחבתי יותר שום דבר. בינתיים התחלנו לשמוע את ירי הקטיושות של הרוסים, והגרמנים החליטו לפנות אותנו משם .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות  


עדותו של אלי בכנר : ילד בן 11 בגטו טרזיינשט

 


נולדתי בשנת 1931 בצ'כיה וגדלתי בעיירה אוסטרווה.

כשפרצה המלחמה ברחנו לעיירה ביליץ, שם היו לנו קרובים שנתנו לנו מכונית, ואיתה ברחנו לראווארושקה, שזוהי עיירה פולנית על גבול רוסיה. הרוסים נכנסו לשם, אסרו אותנו, כלאו אותנו בקרונות בקר צפופים, והבטיחו לנו להעביר אותנו לרוסיה. בסופו של דבר הם הסיעו את הרכבת לכיוון הגבול הגרמני והסגירו אותנו לגרמנים, ובבוקר פתחו הגרמנים את דלתות הקרונות, וציוו עלינו לחזור למקומות שבאנו מהם. מכיוון שלא היה לנו בית בפולין, חזרנו למשפחה בביליץ. הקרובים חששו מאוד לארח אותנו, והם השיגו לנו מקום בכפר קטן בהרים שנקרא שיריק . שם חיינו תשעה חודשים בצריף משלנו, עד אשר נגמר לאבי הכסף, כי הוא שילם על המקום למשפחה שגרה שם.

בסוף שנת 1941 או בתחילת שנת 1942 גורשנו במשלוח לטרזיינשט , הנמצאת  90 ק"מ מפרג. המשלוח נקרא איקס אחד משום שהוא היה אחד המשלוחים הראשונים לשם. היינו בין הראשונים כי לא היינו אזרחי פרג, והקהילה רצתה להיפטר בשלב ראשון מהזר , ים ולכן גורשנו ראשונים. מספרי היה 899 .כשהגענו, עדיין היו שם תושבים צ . כים' סגרו אותנו בקסרקטינים, ואפשר היה לצאת רק עם רישיון מיוחד. אני הייתי עם אימי,ואבי ואחי נשלחו לקסרקטין אחר, לא נפגשנו איתם הרבה, אבל קיבלנו דואר ע"י שליחים ואנשים שהיו רשאים לעבור ממקום למקום.

 אני ואמי גרנו באולם ענק של נשים וילדים, והיה לי קשה עם זה, כי הייתי בגיל , 10 ואי אפשר היה להתפשט, כי כולם ראו והיה צריך להתכסות לשם כך, כי עם מציצים זה לא נעים .

כאשר פינו את התושבים הצ'כים מהעיר, וכל העיר הפכה לגטו. השערים נפתחו, ויכולנו להסתובב חופשי בטרזיינשט . בשלב זה הוכנסתי לבית ילדים "שער לנוער". שם צורפתי לכיתה שהיו בה 42 ילדים בגילי. חלוקת הכיתות הייתה לפי ארצות מוצא ולאומיות, כי הגיעו גם ילדים מגרמניה, הולנד וכו' שלא היה לנו מגע איתם, אלא רק במפגשי ספורט. חדר השינה היה באחד הכיתות במבנה שקודם לכן שימש כבית ספר. המורה של הכיתה נקרא קרל, ומאוד אהבנו אותו. החיים בבית הילדים הודרכו על ידי הסתדרות "החלוץ , " והועסקנו מבוקר עד ערב בכל מיני דברים. רמת הלימודים הייתה מאוד גבוהה כי לימדו אותם מורים אקדמאיים שלפני המלחמה עבדו באוניברסיטאות. עסקנו גם הרבה בספורט. בזכות השעות הרבות למדנו המון והרחבנו אופקים .

היו  גם חוויות קשות, כמו איש ס"ס שתמיד הסתובב עם אופנוע כדי לדרוס מישהו, ותמיד הזהירו אותנו מפניו. כשהסתובבנו בגטו, הרושם היה קשה, כי ראינו את הזקנים וכל החולים שגוועו ממחלות ורעב. היה סיפור שהשומר הצ' כי  נרצח, העמידו אותנו מול האופניים , התיק והאקדח בו נורה, והכריחו אותנו לחתום שלא ראינו את החפצים האלו. אישה אחת יצאה מהשורה ואמרה שיש לה חנות אופניים, והיא חושבת שהיא מכרה את האופניים האלו , והיא נורתה במקום, לפני כולם, בידי איש הSS  , זה עשה עלי רושם קשה מאוד .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות  


אלי בכנר : "אין פרפרים פה", במנגינה

 


אלי בכנר (90), היחיד שנותר בחיים מבין ילדי גטו טרזין ששיריהם קובצו בספר "אין פרפרים פה",

מאת: ישראל מושקוביץ


סגירת מעגל מרגשת לאלי בכנר 90) ) ניצול שואה ממושב מולדת

 שני שירים שכתב בילדותואשר הופיעו בספר "אין פרפרים פה

לובשים צורה ומנגינה שני קליפים שאחד מהם מבוצע על ידי ילדים מישראל וילדים יהודים מפראג.

אלי נולד בצ'כיה. "עם פלישת הנאצים סבא, שהיה אז ילד, נשלח עם משפחתו לגטו טרזין שליד פראג", סיפר אתמול נכדו עופר בכנר (36). אלי שהה בגטו שנתיים שבמהלכן כתבו הוא וילדים נוספים 21 שירים שלוו באיורים.

"הנאצים אסרו לימודים בגטו, ולכן לא היו שם ניירות. הילדים השתמשו בדפים משומשים של הצבא הנאצי, ועליהם כתבו את השירים", סיפר הנכד.

כדי שהנאצים לא ימצאו את השירים הם הוסלקו בקירות הגטו ובביובים. בסיום מלחמת העולם השנייה נמצאו השירים והאיורים, ונכרכו יחדיו לספר שזכה לשם "אין פרפרים פה" ותורגם על ידי לאה גולדברג.

מרבית הילדים שכתבו את השירים נרצחו בשואה. אחד הבודדים ששרדו היה אלי, שעלה לישראל, הפך לחלוץ והקים משפחה גדולה במושב מולדת למרגלות הגלבוע. יש לו ילדים, נכדים ונינים.

לפני עשר שנים החליט המפיק והמלחין אפי שושני להלחין שירים מהספר, ולצורך כך נסע לטרזין כדי לקבל השראה. "מה שלא הצלחתי לעשות בישראל במשך חצי שנה הצלחתי לעשות שם בחמישה ימים בלבד", סיפר. הוא הלחין 12 מהשירים, שלושה מהם של בכנר, ואחר כך העלה מופע עם השירים המולחנים.

עכשיו, לקראת יום השואה הבינלאומי, הפיק שושני יחד עם ההיסטוריונית רחל אורנשטיין קליפים משניים משלושת השירים של בכנר המופיעים בספר. "העכבר", בביצוע חבורת ילדים מישראל וילדים יהודים מפראג שצולם בישראל ובצ'כיה בתקופת הקורונה, ו"כן כן ככה זה" בביצועו של אקי אבני.

  מקור

גם עגלות ילדים הפכו אמצעי להצלת חיים בתקופת השואה

 


מרים ילידת 1916, ובן זוגה, מנחם פינקהוף, היו פעילים במחתרת ההולנדית להצלת ילדים
.

תפקידה של מרים היה לאסוף תינוקות שהוריהם יועדו לגירוש או שכבר גורשו לווסטרבורק, ולהביאם לתחנת הרכבת באמסטרדם.

מרים הייתה מגיעה עם עגלת ילדים לתחנת הרכבת, ומחכה לאשת הקשר שהעבירה את הילדים למשפחות ומוסדות שהסתירו אותם. מרים לא ידעה לאן נלקחים התינוקות ומי האישה שלוקחת אותם ממנה. שמה של האישה היה הטי פאוטה. היא נתפסה ושולחה לרוונסברוק. מרים נתפסה ושולחה לברגן־בלזן. לאחר השחרור פעלה למען השבת הילדים לרשויות היהודיות.

ב־1946 עלתה מרים לארץ־ישראל. הטי פאוטה, קיבלה את אות חסידת אומות העולם על פועלה. היא נפטרה ב־1999.


  מרים ומנחם 1943 


מקור

יד ושם


יום ראשון, 21 בפברואר 2021

בכתונת פסים ומבט ריק: הילדים שצולמו בשחרור אושוויץ מספרים

 

בצילום המוכר ממחנה ההשמדה, תועדו ילדים בימים לאחר כניסת הצבא האדם למקום. ורה קריגל גרוסמן, אוטו וינטר וטוני שחם היו כמה מהם - וכעת הם פותחים את הפצע הכאוב. "נאלצתי לדרוך על המתים"...

ורה קריגל גרוסמן, שהייתה בת שבע, תאומת מנגלה שניצלה עם אחותה אולגה ואימה, סיפרה על ההגעה למחנה: "פתחו את הדלתות, אנשים כבר היו מתים בתוך הקרונות והם פשוט נפלו החוצה. אני זוכרת, הם שימשו לי מדרגות כי לא היה לי איך לרדת. אז דרכתי על המתים. הם התחילו לצרוח בגרמנית, 'תאומים החוצה'. כשהגיע הנאצי עם הכלב אמא שלי אמרה בגרמנית, 'פה יש תאומות'. הוא לקח אותנו ליוזף מנגלה".

מקור

 טומי שחם, שהופיע גם הוא בצילום, סיפר על כך גם הוא: "הגענו בשמונה בבוקר, ורק בארבע אחרי הצהריים פתחו את הדלת. המראה הראשון שראיתי היה המון גדרות ואיזה מוזלמן, איש שהוא רק עצמות, בלי בשר.  נורא פחדתי מהם, גם אחר כך".

"אני נשארתי עם אמא יומיים. אחר כך הוציאו אותנו החוצה, הטביעו לנו את המספר ואז נכנסו לאולם אחד גדול. נכנסו לשם שוטרים, והתחילו לדחוף את כל האימהות דרך דלת אחת החוצה. תארו לעצמכם 150 או 200 ילדים מגיל שנה עד עשר וחצי רצים לכיוון אותה דלת וצועקים 'אמא' ומנסים להגיע אליהן. לקחתי עשרה ילדים קטנים גיל שנה עד חמש וחצי מסביבי, ניסיתי להרגיע אותם. אני זוכר שלא בכיתי, אחר כך שהם נרדמו - בכיתי".

מקור

 

 


האיש שהציל את התינוק דוב במחבוא ליד הגטו

 




תסתכלו בתמונה, קיראו את הפרטים, ואולי תוכלו לעזור לסגור מעגל היסטורי מימי השואה:

"אני לא ישנה כבר שבוע", כתבה לי שרה וולף-בנק, בדיוק ביום השואה הבינלאומי. מתברר ש-75 שנים אחרי, השואה רחוקה מלהפוך להיסטוריה. אני מביאה פה את הסיפור של שרה לא רק כי הוא חשוב ומרגש, אלא כי אתם יכולים לעזור לה להשלים את הפאזל:

מלחמת העולם השנייה פרצה כשאבא של שרה, דב, היה בן שמונה חודשים. בזמן הכיבוש הנאצי את העיר פשמישל (Przemysl) שבגליציה, המשפחה הייתה בעיר ונכלאה בגטו. האבא חיים הצליח להבריח את התינוק דב ואת אשתו שרה למחבוא ממש ליד הגטו, ושלושתם שרדו. במשך שנים סיפרו לשרה שהאיש שהציל אותם החביא 16 יהודים, במרחק לא גדול מהגטו, וזהו. לא היו בידה שום פרטים נוספים על המושיע שבזכותו שרדו אבא שלה והוריו. שרה ניסתה למצוא קצה חוט לאורך השנים, ולאחרונה אימא שלה נזכרה במשהו: סבא אמר פעם שהמציל שלהם התחתן עם אחת הנשים היהודיות שהציל, רבקה שילדקרוט, והיגר לניו זילנד.

"התחלתי לחפש", מספרת שרה. "לפני כמה ימים שלחתי מייל למוזיאון השואה של ניו זילנד. הם ענו לי במייל מנומס, הלכתי לישון, ולמחרת בבוקר חיכה לי מייל שהדהים אותי. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שאני כבר יודעת אותו בעל פה: שלום שרה, אני אווה, הבת של ולדימיר ריזקו (Riszko) המייל שלך נראה לי כמו נס, כי כבר שנים רציתי שאבא שלי יקבל הוקרה כחסיד אומות העולם אבל לא היה לי מספיק מידע. יש לי רק כמה שמות של אנשים שאבא הציל, וזהו, אף אחד מעולם לא יצר קשר. חברה שלי שבמוזיאון השואה ושמע ממני פרטים לאורך השנים, ולכן פנתה אליי. איך אפשר להמשיך להיות איתך בקשר?".

הן קבעו מייד שיחה בפייסבוק, ואחרי כמה דקות של הצלבת פרטים הגיעו למסקנה חד משמעית: ולדימיר ריזקו הציל את משפחתה של שרה. ולדימיר היה אז בן 30 בלבד. כעת הם מחפשים ביחד את שאר הניצולים, או את צאצאיהם.

"אני חייבת לפרסם את הסיפור הזה", אומרת שרה. "אני הולכת לישון וקמה כל בוקר ולא מצליחה לעשות שום דבר אחר. זה כמו למצוא משפחה. תביני, הילד היחיד במקום המסתור הזה היה אבא שלי. שנתיים שלמות, מ-1942 עד 1944, הם חיו במרתף הזה מתחת לאדמה. כשאבא יצא, הוא הסתנוור מאור השמש. שנתיים הוא לא ראה אור יום. היום הוא בן 82, כל חמישה עשר הנכדים שלו חיים היום בזכות ולדימיר. סבי וסבתי ואבא היגרו לארצות הברית אחרי המלחמה, ואני נושאת את שמה של סבתא. גדלתי בארה"ב בסביבה של ניצולי שואה, והבנתי כבר מגיל צעיר ששום גלות היא לא המקום ליהודים. רציתי לגדל ילדים דוברי עברית, שילמדו תורה ויטיילו ויחיו בארצם. אני גרה בבית שמש, אימא לחמישה צברים. אני רוצה שולדימיר יזכה להכרה רשמית מ'יד ושם', ושנזכה להיפגש עמו, כל צאצאי הניצולים, ביחד בירושלים".

לשם כך היא צריכה עזרה. הנה רשימת השמות של אותה חבורה יהודית, ליד העיר פשמישל שבגליציה: במחבוא היו מאיר דורנבוש ואחייניתו רגינה, מישהו שכונה ג'ופר, סם, מקס, אחותם של סם ומקס, בעלה, הבת שלהם והחתן שלה, ג'וזק האחיין של סם, פרני ואחותה רוזי. מספיק זוג עיניים אחד שקורא את הטקסט הזה – ויכול לסגור מעגל.

מקור

פורסם ע"י Estee Rosenbaum


סיפורו המרתק של הילד ליובה רודרמן בתקופת השואה

 


ליובה רודרמן הקטן גורש עם אמו, לאה, לגטו מינסק, אחד מהגטאות מהגדולים באירופה. עברו בגטו יותר מ-100 אלף יהודים.

 במרץ 1943, לאה רודרמן הביאה את בנה בן השנתיים לביתם של משפחת קרזו. היא השאירה אצלם שני מכתבים - מכתב לגרישה בעלה ומכתב לאנה ונדז'דה קרזו (אם ובת)- וכן, תצלום אחד שלה.

 "גרישה היקר! אני כותבת לך את המכתב הזה בזמן שאני צריכה להיפרד מהאושר היחיד שלי (הבן שלנו). נקטתי בצעד הזה כי אני רוצה להציל לפחות את חייו, חיי הגיעו לקיצם ועכשיו אני צריכה לחכות כל דקה למוות ... אני משאירה את ליובוצ'קה עם משפחת קרזו. הם נתנו לי את המילה שלהם שהם יגדלו אותו כבן שלהם. אם תחזור, אני מבקשת ממך להודות להם בצורה ראויה, וגם תגדל את הבן שלנו כראוי. לאה. "

 "אני זוכרת איך היא נפלה והתייפחה על בנה, היא הבינה שהיא רואה אותו בפעם האחרונה. לבה נשבר מצער וכמיהה". נז'דה נזכרה לאורך השנים"

כמה ימים לאחר מכן התרחשו פוגרומים נוספים בגטו, ומאז איש לא ראה שוב את לאה רודרמן. לאחר תום הכיבוש נודע רשמית על מותה בגטו מינסק.

 מעת לעת נערכו חיפושים בבתיהם של תושבי מינסק אשר מתגוררים ליד הגטו: המשטרה חיפשה יהודים מסתתרים. ליובה הקטן עבר למספר חודשים לקרוב משפחתה של אנה שהיה יערן וחי ביער ליד מינסק. כשהילד חזר הוא גר בבור שנחפר במרתף כדי שהשכנים לא יראו אותו. בלילה, נז'דה ואמה, אנה, היו מעלות אותו מעלה כדי לקבל אוויר צח.

 כשמינסק שוחררה מהנאצים, אנה קרזו החלה לחפש את אביו של ליובה, גריגורי חנוביץ' רודרמן, אך התברר שהוא נפל בחזית ביוני 1944.

 נדז'דה סיפרה כי לאחר תום המלחמה נמצאו קרובי משפחה רחוקים, של ליובה, הם הסכימו לקחת אותו אליהם. אך משפחתה של נדז'דה התחברו ואהבו אותו מאוד "ביחד שרדנו את המלחמה וסיכנו את חיינו. עבור אמי הוא היה כמו בן, ועבורי - כמו אח."

 בשנת 1945 הן מונו לאפוטרופוסיות החוקיות שלו, אולם בתעודת הזהות הסובייטית שהונפקה לליובה, הן שימרו את שם משפחתו והלאום היהודי שלו.

 ליובה רודרמן חי עם מציליו עד שנישא בשנת 1963. לאחר מכן נותר עמם בקשרים הדוקים וחמים. ב-29 במרץ 2000 יד ושם הכיר באנה קרזו ובתה נדז'דה סלוביובה בתור חסידי אומות העולם.

 בתמונה למעלה : אנה קרזו עם ליובה רודרמן

 מקור


יהונתן כרמון ז"ל היה ילד שחולץ מאירופה בתקופת השואה

 

לזכרו של יהונתן כרמון ז"ל, שנפטר לפני שנה

 

הוא נולד ברומניה בשנת 1931, בהיותו בגיל 13 הוריו נלקחו על ידי הנאצים למחנות עבודה. הוא עצמו ניצל ב"רכבת קסטנר", אותה נסיעת רכבת ידועה שיצאה מבודפשט ביוני 1944, ביוזמת אנשי ועד ההצלה בהונגריה ובראשם ישראל קסטנר, ושמאות נוסעיה ניצלו לאחר שנשלחו לשוויץ, בתום משא ומתן בין הנאצים ונציגי הג'וינט והסוכנות היהודית.

 עם עלייתו ארצה, בהיותו במוסד של עליית הנוער למד בבית הספר החקלאי "עיינות" ונמנה עם גרעין מתיישבי קיבוץ רמת הנגב (שבהמשך פורק וחבריו עברו לקיבוץ משמרות). במקביל לעבודתו החקלאית החל לרקוד אצל גרטרוד קראוס ולאחר מכן גם אצל מיה ארבטובה.

הוריו הגיעו גם הם לישראל בעקבותיו. 

בזמן מלחמת העצמאות התגייס לצה"ל ולחם במסגרת חטיבת הנגב בבאר שבע, בביר עסלוג' ובנירים. 

לאחר שחרורו, שב לפעול בתחום המחול. הוא נמשך לתחום ריקודי העם - תחילה כרקדן ומאוחר יותר גם כיוצר, שפעל לצדם של יוצרי הריקודים המבוגרים והמנוסים יותר. התמנה לכוריאוגרף של כינוס המחולות שהתקיים בקיבוץ דליה, ארגן כנסי מחול ותרבות רבים ברחבי הארץ והפך לאחת הדמויות הבולטות בחיי האמנות הישראלית. 

ב-1953, לאחר שובו מלימודים באירופה, הקים בפתח תקווה את להקת "עלומים" ואחריה את להקת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. 

באמצע שנות ה-50 התבקש להקים להקה לאומית למחול עממי, אשר תייצג את המדינה ברחבי אירופה, ונתמנה למנהלה האמנותי. מעבודתו זו צמחה הלהקה שהקים ונושאת את שמו, "להקת כרמון", אשר פעלה במשך עשרות שנים. בין רבים אחרים, שלמה צח (מאוחר יותר בצמד "אילן ואילנית") ועפרה פוקס־מנור, נמנו על רקדני הלהקה. 

בעקבות הצלחת המופעים שהעלה כרמון באולם אולימפיה בפריז הציע לו ברונו קוקטרי, מנהל האולם, לשמש כיועץ האמנותי של אולימפיה, שנחשב במשך שנים לאחד מאולמות המופעים היוקרתיים ביותר בעולם. כרמון שימש בתפקיד זה מסוף שנות ה-60 ובמשך שלושים שנה. במקביל לעבודתו באולימפיה הוסיף לפעול בפרויקטים שונים בארץ ובחו"ל.

 ב–1988 נוסד בכרמיאל פסטיבל המחולות השנתי, וכרמון שימש כמנהלו האמנותי ברציפות מהפסטיבל הראשון ועד הפסטיבל של שנת 2000. בניהולו של כרמון הפך הפסטיבל למפגש יחיד במינו בין המחול העממי, האתני והאמנותי לבין המחול הישראלי והעולמי.

 בין עבודותיו: כוריאוגרפיה לאופרה אותלו של ורדי, בניצוח אשר פיש, בפסטיבל ישראל 2001, וניהול אמנותי של להקת הסטודנטים ירושלים. כמו כן הוא שימש כמנהל האמנותי של הקתדרה למחול הישראלי במשרד החינוך והתרבות.

 הוא נפטר בתל אביב ב-6 בפברואר 2020

 

להקת כרמון

 


להקת כרמון הוקמה בשלהי שנות ה-50 ובלטה בתחומי הריקוד והשירה העממיים. הלהקה נחשבה לשגרירת התרבות הטובה ביותר של ישראל בתפוצות באותן שנים וזכתה במקום הראשון בפסטיבל הבינלאומי למחולות עם בליל שבצרפת. בהמשך, הצליחה בהופעותיה בכל רחבי אמריקה והופיעה בתוכנית הטלוויזיה היוקרתית של אד סאליבן בארצות הברית.

 המחולות שיצר כרמון ללהקתו שילבו בין המחול הפולקלוריסטי לבין המחול האמנותי, המודרני, הבלט הקלאסי ומוטיבים מיצירות בולטות באמנות הישראלית. כרמון שילב בתוכניות הלהקה שירי עם ופולקלור מהזמר הישראלי החדש והישן. המנהל המוזיקלי של הלהקה היה גיל אלדמע שעיבד את השירים וניגן על האקורדיון. תקליטי הלהקה יצאו בחברת התקליטים הבינלאומית "ואנגארד" ובארץ הודפסו בחברת הד ארצי.

 זמרים ישראלים רבים החלו דרכם בלהקת כרמון ואחרים השתלבו בהופעות הלהקה מחוץ לישראל, ביניהם: שושנה דמארי, יפה ירקוני, "אילן ואילנית" (כרמון הגה את השם כצמד), מייק בראנט, מיכל טל, בועז שרעבי (שהופיע אצלו כנגן חלילית), יזהר כהן, החלונות הגבוהים, האחים והאחיות, ושלמה בר.

 הופעות הלהקה התמעטו בתקופת עבודתו של כרמון באולימפיה. ב-1980 הקים כרמון את להקת ירושלים שנתמכה על ידי עיריית ירושלים ובהמשך על ידי תורמים מחוץ לישראל. מאוחר יותר, עקב ירידה בתמיכת הממסד, יצאה הלהקה לפגרה עד שבפסטיבל המחולות של כרמיאל בשנת 1988 חזרה להופיע בפרויקטים שונים על פי כוריאוגרפיות של יונתן כרמון. בשנת ב-1996, לאחר עזיבתו את הפסטיבל, חידש כרמון את הופעות הלהקה בישראל ומחוצה לה, בתוכניות "געגועים" ו"ללכת שבי אחריי".

 מקור

 

 מקור 2

 

   מקור 3


כיצד אותר ספר הזכרונות של אריקה הופמן?

  ב-7 במאי 1943 נרצחה אריקה הופמן במחנה ההשמדה סוביבור, חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-12 . אריקה נולדה בווינה שבאוסטריה והגיעה ב-1939 עם...