ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שלישי, 21 באפריל 2020

יהודית ברעם, ילדה בת 5 , במסע מפרך בטרנסניסטריה, רומניה בתקופת השואה




"משבר הקורונה לא מזכיר שום אירוע אחר בהיסטוריה, כי דבר עולמי כזה לא קרה אף פעם. אני מרחמת על אלה שאין להם עבודה ולא יכולים להתפרנס. כעצמאית לשעבר, אני יודעת שלאנשים יהיה קשה להרים את הראש ומאיפה בדיוק יהיה לביטוח הלאומי מאיפה לשלם את הכסף? מאוד מדאיג אותי מה יהיה מחר.
"היה לי סדר יום עמוס לפני שניתנו ההנחיות לא לצאת מהבית. הקמנו את מועדון ה-50 פלוס ואנחנו נפגשים כל שני ורביעי, ויש גם טיולים והרצאות טובות. ראיתי אנשים כל יום. עכשיו ביטלתי את המנוי להיכל האמנויות, כי הפעילות שם נפסקה. אני לא טיפוס של לשבת בבית - במסגרת העבודה טסתי לתערוכות בעולם לפחות פעמיים בחודש, כשהייתי אחראית על מרקס אנד ספנסר.
"אז אני בוכה על מה שקורה לכולנו ולא לי ספציפית. אני לא פוחדת על עצמי. יש לי לחצן מצוקה של נטלי, שבחיים לא לחצתי עליו, ואני אסתדר. אני לא נכנסת ללחץ כי עברתי מספיק בחיים.
"נולדתי בבוקובינה באוקראינה. ב-1941, כשהייתי בת חמש, החיים שלנו התהפכו. באחד הלילות רצחו את אבא ואת הדוד שהתארח אצלנו בבית. אמא, אני, אחי ושתי האחיות שלי הלכנו 1,000 ק"מ בחורף, בשלג, בגשם ובבוץ, כשנשלחנו למחנה הריכוז טרנסניסטריה, ובדרך הכניסו אותנו לרפתות ולולים ללא גגות, ככה עשרות ילדים מתו בדרך. כשהגענו לנהר, הגרמנים היו אמורים לעבור על הגשר, אז הכריחו אותנו לחצות את הנהר ברגל. אני ניצלתי כי דוד שלי לקח אותי על הכתפיים, הרבה אחרים טבעו. היינו במחנה הריכוז ארבע שנים, עד שהגיעו הסובייטים. לידי מתו דודים ודודות, סבא וסבתא שכבו לידנו ללא רוח חיים, עברנו דברים נוראיים עד שברחנו ליערות. הרוסים תפסו את אחי הגדול, שהיה בן 16 וחצי, גייסו אותו לצבא והוא נפל בקרב על ברלין. נשארנו אמא ושלוש בנות.
"בארץ, גדלתי בכפר נוער דתי. היה לי עסק לבגדים ואחר כך הייתי קניינית של המשביר. אני גרושה פעמיים, החיים הזוגיים שלי לא צלחו, אולי כי לא הייתי אדם מספיק נחמד בגלל הילדות. יש לי שני ילדים וחמישה נכדים ואני גרה בהרצליה. מגיל 42 אני לבד, מפרנסת ומטפלת בהכול. ידעתי שאני צריכה לדאוג לפרנסה של הבית, לילדים, שאם לא אהיה עצמאית ואסתדר לבד, אף אחד לא יעזור לי - וככה זה גם עכשיו.
"אני מקבלת רנטה מהגרמנים, קצבה, פנסיה, מסתדרים. לי יהיה מה לאכול, אבל יש כאלה שלא. בעיקר אלה בני 60 פלוס שהייתה להם משכורת ועכשיו הם לא יכולים לקבל שום עזרה מעבר לקצבת הזקנה שלא מספיקה לכלום. אם הייתי יכולה לתרום, הייתי תורמת.
"הילדים נורא לחוצים. אם אני לא עונה לטלפון, הם מיד מזעיקים הליקופטר. מה זה הדבר הזה? אז לא רציתי לענות לשיחה עכשיו, מה קרה? הנכדים לא באים, אבל שומרים על קשר בווטסאפ. עוד מעט ליל הסדר ועד לפני כמה שנים עשינו אותו אצלי, ואז הילדים החליטו שאני זקנה מדי בשביל זה, אז כל שנה אנחנו הולכים למקום אחר. פעם אצל הבן, פעם אצל הבת, המחותנים. ואני אומרת להם, ‘המצווה הכי גדולה שאתם יכולים לעשות זה להשאיר אותי בליל הסדר בשקט, בבית'. האם יצא לי השנה טוב? לכי תדעי מה הם יעשו.
"הנכדה הקטנה מתקשרת ואומרת, ‘סבתוש, למה את לבד?', אבל אני לא מרגישה בודדה. אני קוראת ספרים, יורדת לעשות קניות. יש כאלה שמתלוננים, אני לא. כרגע הכול מעורפל, כמו ענן שחור מעלינו, אבל לא אותו ענן שחור מהמלחמה. אז זה היה נגד היהודים; היום, המגפה הזאת פוגעת בכל העולם. נצא מזה, נתגבר ויהיה בסדר. אין בי פחד. אני כבר עוד מעט בת 85, כמה שנים עוד נשארו לי? אני פוחדת על כל עם ישראל".


מחקר : דרכי ההתמודדות של ילדים יהודים בזמן השואה





סיכמה מאנגלית וערכה: צפרית גרינברג , עורכת התוכן המשותפת , מיזם התיעוד המקוון ילדים בשואה

הילדים היהודיים סבלו פיזית ופסיכולוגית ממוראות השואה. רבים מהניצולים לא שכחו כל ימי חייהם את היעדר הנורמליות, את תחושת אובדן הזהות והילדות האבודה. כדי להתגבר על ההשפעות הקשות של הכאוס בחייהם, היו הילדים משחקים במשחקים ובצעצועים כדי לשחזר באמצעותם את התחושות המנחמות שהיו עולות בהם בימים עברו. בחלק מהגטאות יכלו הילדים לעסוק באמנות ובדרמה כדרך לבריחה מהמציאות וכמקור לביטוי עצמי. ארגוני הנוער בגטאות טיפחו סולידריות בין הילדים וסיפקו הזדמנויות לפעילות קבוצתית למען מטרה משותפת. חלק מהילדים מצאו שכתיבת יומנים היא מקור לנחמה ומטרה בחיים שהיו לכאורה חסרי משמעות. ניתן לומר שהילדים היהודים השתמשו באמנות, במשחק, בכתיבה ובלמידה כאמצעי להסחת הדעת מהזוועות סביבם, למציאת מטרה לחייהם ולהתגברות על הנזק הפיזי והפסיכולוגי של השואה.

התבגרות בטרם עת
הילדים נאלצו להתבגר מוקדם יותר מאשר ילדים במציאות נורמלית, זאת בשל האלימות המתמדת, הפחד והרעב שאפיינו את חיי היהודים בתקופה זו. ניצולת השואה, רג'ין דונר, סיכמה את החוויה שלה באמירה, "הפסדתי את הילדות שלי ואת כל הטוב שבשנות ההתבגרות".  ילד יהודי נוסף, האנוס האצנבורג, שהיה במחנה המעבר בטרזיינשטט, כתב שיר הממחיש את הכוח ההרסני של המשטר הנאצי: "הייתי פעם ילד קטן, לפני שלוש שנים. הילד ההוא התגעגע לעולמות אחרים. אבל עכשיו אני כבר לא ילד, מכיוון שלמדתי לשנוא. אני אדם מבוגר עכשיו, הכרתי מהו פחד". נראה כי מעשי הזוועה בחיי היומיום והחיפוש אחר דרכי הישרדות הפכו ילדים אלה למבוגרים בטרם עת.

לבד בעולם
ילדים שנותרו לבד, בזמן שהיו זקוקים יותר מכל לתמיכה והדרכה של הורים, נאלצו לסמוך על יכולת ההישרדות והתושיה שלהם. הפחד להיות לבד היה אחד האיומים הבולטים ביותר לילדים במהלך השואה. לאה המרשטיין זילברשטיין מתארת את תחושת הנטישה המוחלטת: "אין אף אחד שינחם אותך, אין אף אחד שיגיד לך שזה בסדר, יהיה טוב יותר, תחזיקי מעמד. בידוד מוחלט, בדידות מוחלטת. זו הרגשה נוראית. את יודעת שאת נמצאת בין אנשים אבל את כאילו על אי לגמרי לבד. אין ממי לבקש עזרה. אין ממי לבקש עצה. וצריך לקבל החלטות מסכנות חיים לגמרי לבד ובזמן קצר מאוד. אי אפשר היה לדעת אם ההחלטה שקיבלת תועיל לך או תזיק לקיומך". ילדים אלה שנותרו לבדם בצעירותם התקשו לעיתים קרובות לפתח חיבה או אינטימיות עם אחרים, גם כשבגרו. התחושה של להיות לבד, השאירה את רישומה על נפשם עוד שנים רבות.

משבר זהות
ילדי השואה היהודים סבלו משינוי מתמיד, בלבול וחוסר וודאות לגבי זהותם. לעתים נשלחו הילדים למחבוא כדי להגן עליהם והופרדו מהוריהם. מסיבה זו, רבים מהם הרגישו שננטשו על ידי הוריהם. לפני שנשלחו למחבוא היה עליהם  לשנן זהות חדשה ולא לגלות לעולם שהם יהודים. חלקם, נשלחו למנזרים נוצריים ונדרשו לשנן תפילות ולהשתתף במיסה. ההתחזות גרמה לחלק מהם לאמץ את האמונה והזהות הנוצרית. ילדים אחרים לא זכרו את הוריהם האמיתיים וביקשו להישאר עם משפחות האומנה שלהם לאחר המלחמה. היו גם כאלה שלא ידעו שהם יהודים עוד שנים רבות לאחר השואה, והדבר נודע להם רק כאשר התבשרו על כך על ידי משפחות האומנה שלהם. הבלבול ומשבר הזהות שנגרם לילדים אלה לא נפתר במקרים רבים גם לאחר המלחמה.

תחושת השפלה ונחיתות
עוד פגיעה קשה שחוו הילדים הייתה האנטישמיות וההשפלה הרגשית שנלוותה אליה. בשנים הראשונות של השלטון הנאצי, חוו הילדים דעות קדומות והשפלה על בסיס יומיומי, במיוחד בבית הספר. הם ננטשו על ידי חבריהם בני גילם הלא-יהודים, ונאלצו לשמוע הרצאות אנטישמיות ממוריהם. הלחץ החיצוני וההדרה המתמדת, השפיעו מאוד על ההערכה העצמית שלהם. החל מנובמבר 1938, ילדים יהודים נאלצו לעזוב את בתי הספר האריים. חלקם הצליחו ללמוד בבתי ספר יהודיים, אך ילדים יהודים אחרים, כמו דוד רובינוביץ', לא הצליחו. בהמשך כאשר נאסר על תלמידים יהודיים ללמוד בבית הספר, כתב דוד: "כשאני חושב איך הייתי הולך לבית הספר, אני רוצה לבכות, והיום אני צריך להישאר בבית ולא יכול ללכת לשום מקום". מצב זה גרם לילדים להרגיש שעצם קיומם מנוגד לטבע, שהם נחותים מהילדים האריים, ואינם ראויים לחיות בגלל נחיתות זו.

צעצועים, משחקים ואמנות כמקור לנחמה
הצעצועים, עימם שיחקו הילדים בגטאות, היו כאמור מקור לנחמה, קיבלו משמעות מיוחדת ונתפסו לעיתים כתחליף למשפחה שאבדה. הילדים מצאו בצעצועים מקור לאהבה דמיונית כתחליף לאהבה ולתמיכה של המשפחה שאבדה.

במחנה המעבר טרזינשטט, הייתה לילדים הזדמנות לעסוק באמנות תחת הנחייתה של המורה פרידל דיקר-ברנדייס. דיקר-ברנדייס לימדה את הילדים טכניקות אומנותיות ועודדה אותם להביע את רגשותיהם הפנימיים באמצעים אמנותיים. האמנות נתנה להם כלים להתגבר במקצת על הפחד והתלאות של חיי היומיום. הציורים שציירו הילדים מהמחנה לא היו עצובים אלא צוירו בצבעים עליזים. באחד מהם טרזיינשטט נראה ככפר מוקף בירק. נראה שהילדים השתמשו ביצירות האמנות שלהם כדי לתאר את העולם כפי שהיו רוצים שיראה. יצירות האמנות של הילדים עזרו להם ליצור עולם שבמציאות כבר לא היו חלק ממנו, וכך נתנו  ביטוי ומוצא לרגשותיהם הפנימיים.

בטרזיינשטט, הילדים השתתפו באופן פעיל בהופעות של מחזות זמר ומחזות. חלקם אף היו חברים במקהלת ילדים. אופרת הילדים "ברונדיבר" הייתה כל כך פופולרית בקרב ילדים ומבוגרים כאחד והוצגה חמישים ותשע פעמים במחנה הריכוז. הצלחת המופע נבעה כנראה מהעובדה שהאופרה מסתיימת עם ניצחון הילדים על המפלצת הרעה ברונדיבר. ההשתתפות במופע והצפייה בו העניקו עידוד כלשהו, מעט אושר והסחת הדעת מהחיים בגטו.

טרזינשטט היה חריג בקרב מחנות הריכוז. הוא נועד לשמש בתעמולה הנאצית כמחנה לדוגמה שבו יכולים לחיות מבוגרים וילדים. אך למרות שתושביו נידונו למוות בדיוק כמו במחנות האחרים ברחבי אירופה, החיים הייחודיים במחנה מספקים מבט כלשהו, אם כי מוגבל, על רגשותיהם של בני הנוער ומעשיהם לשיפור חיי המחנה.

מועדוני נוער ובתי ספר
חלק מהילדים הצליחו למצוא מטרה ואחוות אחים בבתי ספר ובקבוצות נוער שהתארגנו בסתר בגטאות. יצחק רודשבסקי, נער יהודי סיפר כי הלימודים בגטו נתנו לו תמיכה רגשית ואהבת הלמידה הייתה זו שהניעה אותו ונתנה לו מוטיבציה ומטרה בחיים. בנחישותו לרכוש השכלה ראה מעשה של התרסה כלפי הנאצים, גם אם היה זה מעשה קטן. הוא מצא נחמה בעובדה שאפילו בגטו הוא מצליח למצוא דרך לשיפור עצמי. הוא גם הצטרף למועדון ילדים בגטו, שם התכנסו הילדים "להכין שיעורי בית, ללמוד מקצוע, לדון בספרות, בהיסטוריה ובמתמטיקה, לעבוד על מחזות, או פשוט להירגע.". המועדון היה מקור לאושר ושמחה לילדים, גם בימים של סבל, והוא השפיע לחיוב על רודשבסקי ועל תפיסתו האופטימית את החיים. לילדים כמו רודשבסקי, בתי הספר ומועדוני הנוער בגטו סיפקו מטרה בחייהם, בריחה משעמום יומיומי, ומקום לקשור קשרי חברות עם בני גילם.

כתיבת יומנים ושירה
הכתיבה נתנה לילדים מטרה ורצון לתעד את סיפורם. הכתיבה נתנה פורקן לרגשות ותחושות ותעדה את הזוועות של רדיפות הנאצים. יצחק רודשבסקי הקים עיתון  ילדים בשיתוף פעולה עם חבריו למועדון. הוא תיאר בכתיבה את הגטו, ראיין תושבים, רשם כל פרט שספרו על חייהם ותעד את התרבות והפולקלור של הגטו. אינספור היומנים שנכתבו על ידי ילדים ומבוגרים במהלך השואה ולאחריה מעידים על הפופולריות של הכתיבה כאמצעי ביטוי למחשבות, לתסכולים ולחרדות שלא ניתן היה לבטא בקול רם. הכתיבה סייעה להקל על המצוקה האישית, וגם דרך להשאיר זיכרון ועדות לסבל של העם עבור הדורות הבאים.

שירה הייתה עוד סוג של כתיבה שילדים הביעו באמצעותה את רגשותיהם. השירים מתארים את הסבל היומיומי, את הפחד החודר ואת הרעב התמידי ששררו בחיי המחנה. לצד זאת, היו שירים ששיקפו גם תקוות לעתיד ולחזרה לבית שהיה. ילדים אלה הצליחו להביט מעבר למוות ולאלימות כלפיהם ולראות את היופי בתוך הייסורים ולמצוא את החיובי בחייהם.

סיכום: דמיון, משחק וכתיבה כמשאבים להתמודדות
מן המחקר עולה כי הילדים התמודדו טוב יותר עם מוראות השואה מאשר הוריהם או מבוגרים אחרים. הייתה להם יכולת טובה יותר להשתמש בדמיון שלהם וכך למצוא דרך לבריחה מהמציאות הקשה. המשחקים והצעצועים קיבלו משמעות מיוחדת בתקופה זו וסייעו להם בהתמודדות. כתיבה, פעילויות לימוד ומועדוני ילדים נתנו לחיי הילדים מטרה ומשמעות. למרות האנטישמיות, האלימות, המצוקה רגשית והבלבול, ילדים שהצליחו למצוא משמעות לחייהם ופעלו למען מטרה מסוימת מצאו גם סיבה ומוטיבציה לחיות.

מקור:


יום שני, 20 באפריל 2020

הילד ששרד עם הפרטיזנים: "כשהנאצים נכנסו, מחאנו כפיים בהתלהבות



הם התחמקו מהטרנספורט לאושוויץ, הצליחו לצאת מהגטו, הסתובבו בין הגויים בסילבסטר, שרדו ירי כבד וגירוש נוסף למזרח: זהו סיפורו המופלא של ילד קטן שהצליח לשרוד עם משפחתו תקופה ארוכה ביער, בין פרטיזנים, כמעט ללא אוכל וללא תנאים סניטריים

 "אחיי הגדולים אליקים ויצחק הצטרפו לפרטיזנים, וכך גם אחותי שושנה ובעלה ולדיסלב. בזמן המרד שוחרר המחנה שבו היינו ורבים שבו לעיירה שלנו, כולם נרצחו בהמשך על ידי הנאצים. אבא ואמא החליטו שנלך אחרי הפרטיזנים. כמו צוענים נדדנו אחריהם, ובאוקטובר נכנסנו ליער סמוך לבאנסקה ביסטריצה.

"פעם אחת ירד גשם כבד ומצאנו מקלט ביער, בבקתת ציידים. המקום היה בגודל של כעשרה מטרים על חמישה מטרים, ללא חשמל, מים או שירותים. בהמשך הגיעו לשם עוד פליטים מחנה נובאקי וגם פרטיזן רוסי. היינו 51 איש, ובשיא החורף של סוף שנת 1944 היו שני סירים בלבד שבהם אפשר היה להתפנות. לא היה כמעט מה לאכול, ולכן פעם ביום, בשעות הצהריים, קיבלנו לאכול מעט גרגרים ושעועית. בצריף היה חלון אחד שלא תמיד אפשר היה לפתוח. אי אפשר ולא היה איפה להתקלח. לא היו לנו בגדים להחלפה, כך שאפשר להבין איזה ריח היה".


בית הילדים של הלן ורודולף לוֹאֶפֶל במחנה אשאו.





זה היה בחורף של 1945 – 1946. כל רצוננו היה לעזוב את אירופה מהר ככל האפשר. רצינו להמשיך לגרמניה המערבית, שם המתינו אלפי פליטים לקבלת רשיונות כניסה שמעבר לים. העיר ברלין נמצאה בשליטה רוסית ולכן אפשר היה לעזוב את המחנה רק בשיירה וברשותם של השלטונות האמריקאיים. האנשים חיכו בסבלנות שיגיע תורם לצאת מהמחנה.
באחד הימים נודע לנו שקבוצה של ילדים ונוער קיבלה רשות לעבור לגרמניה המערבית. רוזה ויהודית רשמו אותי ויעצו לי לנצל את ההזדמנות שנקרתה. כך יתאפשר לי לעזוב את ברלין מבלי להמתין זמן רב לתורי. אבל כשהגיע יום הנסיעה, הייתי עצובה ולא רציתי להיפרד ממשפחתי החדשה. גם הם היו עצובים וניחמו אותי שבקרוב נתראה.
בקבוצה שלנו היו כ-30 יתומים, ילידי ארצות שונות באירופה. זוג יהודים, ניצולי השואה מהעיר לודז', ליוו את קבוצת הילדים. דיברנו שפות שונות ולא הכרנו איש את רעהו. איחד אותנו רק העבר הטרגי. היו ילדים ניצולי מחנות ריכוז, כמו מֶנְדֶל ושלמה ילידי רומניה, פיקחים וערנים אבל תוקפנים ולא מחונכים. נדמה היה שהם עדיין נלחמים על פיסת לחם כדי להציל את חייהם. ילדים אחרים היו מבוהלים ועצובים, הם פחדו מהכול.
המשימה שקיבלו על עצמם הזוג הלן ורודולף לוֹאֶפֶל, לא היתה קלה. באהבה אין סוף, בנדיבות, בסבלנות ובהתמדה, הם הצליחו להעניק לנו אווירה משפחתית של הבנה ועם הרבה חיבה, לה היינו כל כך זקוקים.
בעזרת המוסדות היהודיים בברלין וברשות השלטונות האמריקאיים עלינו לרכבת בדרך למינכן. שם, מתחנת הרכבת לקחו אותנו לאכסניה לפליטים. אחר כך העבירו את הקבוצה לאשאו ((Ashau בבווריה, לא רחוק מבירת המחוז מינכן. המקום היה יפה. דיירי העיירה אשאו, גרו בבתים יפים ומטופחים, לא סבלו מהפצצות במשך המלחמה ולא חסר להם דבר. הם היו שמנים וסמוקי לחיים ומאד עליזים. צחקו ושרו למרות מפלתה של גרמניה, והעובדה שארצם חולקה בין המנצחים. הם טענו שכלל לא ידעו על קיום מחנות ריכוז ומוות, ובכלל לא שמעו על השמדת מיליוני יהודים.
המחנה שלנו היה מסודר ונוח, קרוב לחורשה. בזמן המלחמה שימש מקום מגורים לעובדים גרמנים בבתי חרושת תת קרקעיים לנשק. לאחר המלחמה השתמשו בו האמריקאים כמחנה לפליטים יהודים. זה היה מחנה מיוחד לילדים ולנוער מכל התנועות הציוניות, שהמתינו לעלייתם לארץ-ישראל.
גרנו בבתים קטנים בשתי דירות; חדר אחד גדול ובו מיטות בנות שתי קומות, חדר כניסה וחדר אמבטיה. בדירת הבנות חולק חדר הכניסה על-ידי ארונות ושם היה חדר שינה קטן של המדריכים. הגברת הלן סיימה לפני המלחמה את אוניברסיטת סורבון בצרפת, והאדון רודולף, היה עורך דין מפורסם. הם גרו בעיר לודז'. עם פרוץ המלחמה הם ברחו לוורשה, שם לא הכירו אותם ולא ידעו שהם יהודים. הם עברו לגור בנפרד בחלק הארי של העיר.
הודות למראה הארי והשליטה המוחלטת בשפה הפולנית, הצליחה הלן לקבל משרה כאומנת ומורה לצרפתית בבית פולנים עשירים. גם בעלה הצליח להתחבא מפני הגרמנים, ובזמן המרד הפולני בוורשה הצטרף למורדים ונלחם נגד הגרמנים. לאחר שחרור העיר, נפגשו בני הזוג. ממשפחותיהם לא נשאר איש. הזוג החליט להתמסר לילדים יתומים שאיבדו את הוריהם ומשפחותיהם בזמן השואה.
היה לנו מזל גדול וזכות ליהנות מהדרכתם, טיפולם וחיבתם. במשך ימים ולילות השתדלו להרגיע ולעודד את “ילדיהם”, כפי שקראו לנו. הילדים הקטנים זכרו רק זוועות וסבלו מסיוטים. נחוץ היה להעניק להם הרבה אהבה ותשומת לב כדי לעודד, לחנך ולהחזיר להם שמחת חיים.
לילי, ילדה ילידת הונגרייה, דיברה אך ורק בשפת האֵם שלה. היא היתה במחנה אושוויץ-בירקנאו, שם איבדה את ההורים ואת שאר בני משפחתה. יחד עם אחותה הגדולה, נלקחו לניסיונותיו האיומים של הרופא מנגלה הרוצח. היא זכרה רק שהזריקו לה זריקה, ואחר כך התעוררה בבית חולים ברוסיה. היא לא ידעה מה עלה בגורל אחותה. לילי שכבה במיטה העליונה, לא רצתה לדבר עם איש. אכלה רק כשהבאנו לה מזון למיטה. לא שמרה על ניקיונה האישי, וחסר לה כוח רצון לחזור לחיים נורמליים.
ילדה אחרת, טוסיה, העדיפה להימצא בעליית הגג של דירתנו. על עליית גג התחבאה מהגרמנים והמשיכה בהרגל הזה גם אחרי המלחמה. היא לא רצתה להשתתף בפעולות הקבוצה.
ארבעת האחים וינר, היו ילידי ליטא. הבוגר ביניהם, שמואל, היה בערך בין שבע-עשרה או שמונה-עשרה. יחד עם אחותו, “אמא” ציפורה, טיפלו בשתי האחיות הקטנות שלהם, ושמרו עליהן אחרי מות הוריהם במשך כל שנות המלחמה.
לכולם פנתה הלן במילות נחמה ועידוד. כל אחד מאִתנו נותר מצולק ונשא עמו פצע שבמשך הזמן חדר לעומק הנשמה.
הזוג הנהדר הזה, לואפל, לא חסכו כוחות, כדי להעניק לנו אווירה משפחתית. הם לא הזכירו לנו את שנות המלחמה. ניסו בכל רגע לטעת בנו תקווה לעתיד מאושר. כל מי שהכיר אותם, ובייחוד אנחנו הילדים, הערצנו ואהבנו אותם. להיות בחברתם, היה בשבילי ממש חיוני לביטחוני העצמי ולצמיחתי.
פעמים רבות אמרו לי בני הזוג לואפל ששאפו שתיוולד להם בת ותהיה דומה לי. מחמאה כזו מפיהם היתה הגדולה שבשבחים.
מרבית הצעירים במחנה אשאו, השתייכו לקבוצות חלוציות מכמה תנועות ציוניות. הקבוצה שלנו היתה היחידה שלא היתה קשורה לתנועה פוליטית כלשהי. היינו ציונים בלתי מפלגתיים. האדון לואפל רצה שנבחר תנועה רק לאחר שנגיע להבנה ולהכרה מהי התנועה שמוצאת חן בעינינו.
לאחר זמן הגיעו בבציה ומשפחתה לגרמניה המערבית. הם נשלחו למחנה פליטים בזַלְצְהַיים, קרוב לפרנקפורט. נסעתי לבקר אותם ונשארנו יחד במשך כמה ימים. כמוני, גם הם שאפו לקבל ידיעות מבני משפחתם מעבר לים ולעזוב את אירופה.
שגרת היום במחנה היתה מאורגנת; כל שעה היתה מנוצלת ללימודים ולפעולות שתוכננו על-ידי המורים. הם היו גם המדריכים ואפילו החברים שלנו.
בית-ספר במחנה אִפשר לכל אחד מאִתנו להתאים את עצמו ללימודים בהתאם לרמה האישית ולכישורים. נוסף על השיעורים הרגילים השתתפנו גם בהרצאות שעסקו בידע כללי, בפוליטיקה וכמובן בציונות. שמענו על הפוליטיקה הבריטית ויחסה לפלשתינה, ואפילו הרצאה על מעצמות העולם והעניין שהן מגלות בנפט במזרח התיכון. לא אתיימר לומר שהבנתי את כל הנושאים שהועלו בהרצאות. רצינו בעיקר לשמוע על ארץ-ישראל ולהגיע לשם בעתיד.
את כל הארוחות אכלנו בחדר האוכל הגדול ששימש גם לאספות, לאירועי תרבות ולציון חגים ומועדים.
האספקה למחנה נתרמה בידי מוסדות פילנטרופים, וטופלה על-ידי המבוגרים שגרו אִתנו. אכלנו בשתי משמרות; האוכל היה דל ולא מספיק לנוער שהיה בשלבי ההתפתחות וזקוק למזון מזין ומשביע אחרי שנות המלחמה. לא היה בשר. הארוחות הוכנו לפי דיני הכשרות. האחראים על המטבח וחדר האוכל היו מאד קפדנים. לא הרשו מטעמי דת, להוציא צלחות, כלים וסכו“ם לחדרים. ידענו שארגון אונרר”א סיפק את המזון, לכן התפלאנו מהעובדה שהיינו רעבים כל הזמן, וזאת בתקופה שלאחר המלחמה. לפעמים החלפנו עם הגרמנים שבעיירה חתיכת השוקולד שקיבלנו בערב שבת, בעד התלושים שהוקצבו להם לקניית מזון. בצורה זאת יכולנו ליהנות מארוחה מזינה ולפעמים אפילו לשתות בירה במסעדת העיירה.
יום אחד הגיעה משלחת ביקורת אמריקאית והתברר שהמזון שלנו נגנב. חלק גדול מהאספקה למחנה נגנב ונמכר בשוק השחור לגרמנים. בעוד אנחנו רעבים, הלכו האחראים על האספקה והתעשרו.
החל מאותו יום, מלבד הארוחות הרגילות, קיבלנו מזון נוסף. שלמה, הבחור יליד רומניה, שנראה בתחילה כילד ממורמר ועקשן, התגלה כסוחר ממולח וטוב. הוא היה מחליף חלק מהמנות הנוספות שלנו בעד בשר שהשיג בכפר. הוא הביא גם סיר ענקי ובו במשך כל שעות היום רתח מרק טעים. מי שהיה רעב, אפילו מקבוצות אחרות, יכול היה לבוא אלינו ולאכול כאוות נפשו. השתמשנו בצלחות ובסכו"ם שהוצאנו בחוצפה ומבלי לקבל רשות מחדר האוכל.
הדירה שלנו היתה מוסקת ונקייה; כדי שהרצפה העשויה עץ תהיה מבריקה וצהובה כמו חלמון ביצה, שטפנו אותה בערבים, לאחר שהבנות כבר שכבו במיטות ולא הפריעו בעבודה. כל שבוע החלפנו את תורניות הנקיון. כך השתתפו כולן בשמירה על הנקיון וגם למדו להעריך את עבודתם של האחרים.
מקור וקרדיט
מרים בריק נקריץ.  בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004  פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020


סופו של הילד מוֹנְיֶק, בן 8 , שהוסתר בבית של פולניה




"העיר לוצק שוחררה על-ידי הצבא הסובייטי אחרי קרבות קשים בתחילת פברואר 1944. זמן קצר לאחר מכן גורשו הגרמנים גם מהכפר שלנו.
ימי השחרור הראשונים נראו לי כאילו התעוררתי מחלום בלהות. ההבדל היה שבדרך כלל החלום גרוע מהמציאות, אולם, לנו היהודים שנשארנו בחיים אחרי הכיבוש הנאצי, המציאות היתה גרועה מסיוט! המשפחות שלנו נרצחו באכזריות, הבתים שלנו נחרבו, והניצולים ששרדו היו גלמודים בעולם, שבורים ומזכירים שוב ושוב את מתיהם.
במשך כמה ימים ניסיתי להתרגל למחשבה שאני חופשייה ושהגרמנים אינם מאיימים עלי עוד. הקרבות נמשכו במרחק, אולם רעש ההפגזות הלך והתרחק. הגרמנים עדיין היו חזקים. החזרת השטחים שנכבשו על-ידי הצבא הנאצי, עדיין גבו מחיר גבוה בקרבנות של חיילים ואזרחים. פחדנו שהגרמנים עלולים לחזור. אולם כשהחזית התרחקה מאתנו, התחלתי להאמין שאני באמת חופשייה. במשך כל הזמן חשבתי: “אלוהים, האם אחיה עד יום השחרור?” והנה כעת הגיע היום וכבר לא פחדתי. השתחררתי מהחרדה שפרחח כלשהו יצביע עלי ויאמר “יודה”, כפי שקרה ליהודים רבים, ובכך יחרוץ את גורלי.
היזמה הראשונה שלי לאחר השחרור היתה לחפש את אחי מוֹנְיֶק. ידעתי שאיש לא ימנע זאת ממני כעת. הלכתי לכפר שבו הוא התגורר והוסתר. בדרך רקמתי תכנות והבטחות שלהבא נהיה תמיד יחד. רציתי לדעת איך עברו עליו השנים האחרונות, לספר לו עלי, לדבר על משפחתנו, לבכות יחד, בלי פחד, על מות אמא, על האחים הקטנים ועל כל המשפחה שלנו
התקרבתי אל בית האשה שאצלה התגורר אחי. פגשתי שכנה שהכירה אותי. היא סיפרה לי שאחי לא נמצא עוד בחיים. האשה הזקנה (הפולקסדויטשה), שבביתה התגורר, הביאה בעצמה למותו. כשנודע לזקנה שכל משפחתנו הושמדה, קשרה חגורה למרפקו וסחבה אותו עד הגרמנים. כך סיפרה לי השכנה. כנראה שהזקנה רצתה לגזול מאתנו את החפצים שהשארנו אצלה לפני שברחנו ליער. אולי קיבלה גם פרס מהגרמנים.
שוב חרב עלי עולמי. בכיתי מאד ולא היו לי כוחות לפגוש את האשה הרוצחת. מה יכולתי לעשות? הרגשתי אליה שנאה עצומה, אולם הייתי רק ילדה. נקמה אינה באה בחשבון, חשבתי, שהרי אחי לא יקום לתחייה. עזבתי את המקום הארור.
החלטתי ללכת ללוצק. מי יודע? אולי אמצא מישהו מבני משפחתי. אולי אבא הצליח להישאר בחיים? אולי הדודים? אולי בני הדודים
מצאתי את העיר חרבה אף יותר משהיתה קודם, עקב הקרבות האחרונים. רחובות ובתים הרוסים לגמרי. חיפשתי יהודים. אך רק מתי מעט ניצלו בלוצק. בימים הראשונים לשחרור, פחדו היהודים, כמוני, לצאת ממקומות הסתר שלהם. פגשתי את הגברת קוּנִיצָה הרופאה, ועוד כמה יהודים גלמודים, שבורים נסחבים ברחובות העיר. כולם חיפשו מישהו מהמשפחה או לפחות איזה מכר. לא הצלחתי למצוא נפש חיה מהמשפחה שלנו.
מקור וקרדיט
מרים בריק נקריץ.  בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004  פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020



מרים בריק נקריץ, ילדה בת 11 החיים בזהות שאולה עם משפחה פולנית


 

במשך ימים ארוכים השתדלה סטפציה לנחם ולהרגיע אותי. “ליקרים שלך טוב יותר ככה. עם בוא החורף לא היו להם סיכויים לשרוד בקור וברעב”, אמרה. “מעתה והלאה אשמור עליך ואגן עליך מפני הגרמנים”, הבטיחה.
המלים שלה השפיעו עלי אבל לא יכולתי להפסיק לבכות בימים ובלילות. לא היתה לי סיבה לחזור ליער ונשארתי בביתה של הפולנייה.
ביום ראשון שלאחר מכן חל יום “כל הקדושים”, יום קדוש לנוצרים. קיבלתי רשות לחפש את אחי מוֹניֶק שהיה בביתה של הפולקסדויטשה. היה מסוכן מאד להתהלך בכפר, כי תושביו יכלו לזהות אותי, למרות שהמטפחת כיסתה את ראשי וחלק גדול מפני.
מצאתי את אחי ומסרתי לו את הידיעה הטרגית. הלכנו דרך השדות החשופים עד היער. שם התיישבנו ויחד ספדנו למשפחתנו ובכינו על שנשארנו שנינו גלמודים בעולם. האישה שבביתה התגורר מוניק אחי – התעללה בו. חייו היו קשים מאוד ונוסף על כך לא ידענו מה צפוי לנו בעתיד. במשך כל אותו זמן המשיכו הגרמנים לחפש אחר יהודים ורצחו כל אחד שמצאו. החלטנו שלא להסתכן בפגישות נוספות. כל אחד יישאר במקומו וכפי שאמא המליצה, להשתדל לעבוד היטב ולמלא את רצון מעבידנו כדי שנוכל להישאר בבתיהם. נפרדתי מאחי וחזרתי “הביתה”.
במשך היום הייתי טרודה בעבודות שסטפציה הטילה עלי. היא היתה מאד קפדנית ודרשה הרבה. אני הייתי רק בת עשר ולא ידעתי לבצע היטב כל מה שביקשה. פעמים רבות כעסה עלי וציוותה לבצע שוב ושוב את העבודה עד שנעשתה לשביעות רצונה. היא התלוננה בלי הרף. אמנם סטפציה מעולם לא היכתה אותי, אבל היא צעקה וקיללה, והיתה אומרת שאני ככל היהודים לא רוצה ללמוד ולעבוד.
בגלל האסונות הייתי תמיד עצובה. התגעגעתי למשפחתי ובכיתי כל הלילות בפינתי.
הזמן עבר, ולאט לאט נוצרה בינינו חיבה. התייחסתי לפיוטרוס כפי שהתייחסתי לאחים שלי ואהבתי אותו. הילד מצדו אהב אותי וסטפציה התחילה להתייחס אלי טוב יותר. כשהלך הקור וגבר, והרוח החדירה את השלג דרך הסדקים לאגף הבית הבלתי גמור, למקום שבו ישנתי, היא לקחה אותי לישון במיטה היחידה שהיתה במטבח, יחד אתה ועם פיוטרוס.
לכולם היא אמרה שאני בת אחותה, יתומה ששלחה להביא מעיר חְרוּבְיֶשוֹב, בצד השני של הנהר בוג. היא הפיצה את הסיפור הזה בין השכנים ובין המכרים שבאו לביתה. מי שידע את האמת, היה דווקא מפקד הכפר, פולקסדויטשה, שהיה מבקר אותה מדי פעם. לא ניתן לחשוד בו שאהב יהודים, אבל בנוגע אלי, לא היה אכפת לו שחייתי בביתה. עם זאת הוא הזהיר שאם מישהו מבני הכפר ילשין עלי, הוא יצטרך להרוג אותי. יום אחד הוא בא רכוב על סוס, כדי להזהיר את סטפציה שבאותו יום יערכו חיפושים בכפר ועליה להסתיר אותי. היא החביאה אותי בתוך ארון בחדר הקר שבחורף לא השתמשו בו. הנאצים באו, חיפשו בבית, בעליית הגג, ברפת, אך את דלת הארון לא פתחו. כך ניצלתי פעם נוספת ממוות.
כדי להציל את חיי וכן את חיי הפולנייה שנתנה לי מחסה, הייתי צריכה לנהוג כקתולית. התחלתי ללמוד עם סטפציה את דתה. סטפציה היתה קתולית אבל לא נהגה לבקר בכנסייה. היא לימדה אותי להצטלב, הסבירה לי על התפילות, המנהגים היומיומיים, המאכלים שאכלו בהזדמנויות חגיגיות ועוד. היה עלי להיות מוכנה לענות על כל שאלה של סקרנים, גרמנים, פולנים ואוקראינים, על המוצא הקתולי שלי. בייחוד היה עלי לדבר נכון בשפה הפולנית ולהשתחרר מהמבטא שכל כך אִפיין את יהודי פולין.
סטפציה חזרה ותיקנה את מבטאי, והיתה מתרגזת מאד כשלא למדתי מהר. כעבור זמן קצר נהייתי תלמידה טובה וקתולית נלהבת. כיוון שאסור ומסוכן היה להתפלל את התפילה שאמא לימדה אותי, התחלתי להתפלל בפולנית ולהגיד את התפילות הקתוליות. הרגשתי צורך לשפוך את לבי. הייתי כורעת על ברכי לפני הצלב, שופכת דמעות ומבקשת בקשות. ה“תפילה” סייעה לי, הרגשתי רגועה יותר. כעבור זמן הפכתי להיות ילדה קתולית של ממש. כשהגיע חג המולד, קישטנו את העץ, הכנו מאכלים מיוחדים לחג, ושרנו שירים מסורתיים לחג המולד.
לפני המלחמה גרה סטפציה בצד השני של הנהר בוג. כשהגרמנים התקיפו את פולין ב-1939 וכבשו אותה, התחלפה האוכלוסייה באזור, בהתאם להסכם שנחתם בין גרמניה וברית-המועצות. הפולקסדויטשה עברו לגור בשטח המערבי של פולין המובסת. ואילו הרוסים, הרוסים הלבנים והאוקראינים, התיישבו בשטחים של פולין המזרחית תחת שלטונה של ברית-המועצות.
בעלה של סטפציה היה אוקראיני, ומשפחתו תמכה בקומוניזם. הם באו לאזור שלנו והשתקעו בבתים ובאחוזות שהגרמנים השאירו. ואילו המשפחה הפולנית של סטפציה נשארה בצד המערבי של הנהר בוג. עם הפלישה הגרמנית לברית-המועצות, ביוני 1941, כשפרצה המלחמה בין שתי המדינות, גויס בעלה של סטפציה לצבא האדום והשאיר את סטפציה בהריון. משפחת בעלה גרה בכפר סמוך, קילומטרים אחדים מאתנו. הם היו איכרים טיפוסיים. אף כי ידעו את מוצאי, לא הפריע להם הדבר.
אולם דאגות רבות גרמה לנו השכנה שלנו פיאַטְנִיצְקָה. אישה זקנה שחיה עם בעלה במשק קטן לידינו. הבתים היו מופרדים רק על-ידי גינות ירק. לא היתה ידידות בין שתי הנשים. בזמן האחרון, התחילה פיאַטְנִיצְקָה להתקרב לגדר וניסתה לדבר אִתנו. כשהיתה מתקרבת נהגה סטפציה למצוא איזו אמתלה כדי לשלוח אותי רחוק ממנה. פחדנו מאד שהיא תחקור אותי עד שתגלה את סודי ותמסור אותי לגרמנים. מהשכנות האחרות, לא חששנו, הן היו טרודות בעבודתן בתוך הבתים.

זה היה חורף נורא בשבילי. הייתי עדיין ילדה אבל סחבתי עול כבד מאד על כתפי. חייתי בפחד קיומי מתמיד שיגלו אותי, הכאב והגעגועים לבני משפחתי שנספו בצורה טרגית לא הרפו ממני, העבודה בבית ובמשק שלא הייתי רגילה אליה, הנזיפות של סטפציה, כל אלה יחד היו משא כבד מנשוא. את הכאבים והסבל פרקתי בבכי ובתפילות. אלה עזרו להירגע מעט. עד היום עוברת בי צמרמורת כשאני נזכרת בסדר יומי בעת ההיא. לפנות בוקר הייתי קמה בקור נוראי, בחושך, מדליקה את הפנס כדי להאיר את המטבח, מדליקה אש לחימום החדר. אחר כך יוצאת לרפת להאכיל את הפרה ולטפל בבעלי החיים של סטפציה. הבגדים שלבשתי לא חיממו אותי. גם הנעליים לא הספיקו והאצבעות קפאו. לא יכולתי להזיזן והייתי סגולה מרוב קור.
עם בוא האביב, כאשר השלג והקרח נמסו והשמש חזרה לחמם, נשמתי לרווחה. לפני חג הפָּסְקְבָה (פסח של הנוצרים), לימדה אותי סטפציה את התפילות, המנהגים והמאכלים של הקתולים לחג הזה. פיוֹטְרוס גדל, התהלך בחדר ובחצר, והיה עלי לפקח עליו בשבע עיניים מפני שנגע בכל דבר.
לא היו לנו שדות תבואה, כמו ליתר השכנים בכפר. הכנו את גן הירק ושתלנו בו תפוחי אדמה וירקות נוספים.
מצד אחד הייתי יותר רגועה כי הצלחתי לעבור את החורף בשלום, לא הלשינו עלי ואפילו המפקד הגרמני התעלם ממני. אולם ידעתי שבקיץ יהיה קשה יותר להסתיר את סודי. אנשים מתהלכים יותר בדרך על-יד הבית, נפגשים בשדות. אצטרך להוביל את הפרה למרעה ואפגוש שם רועים אחרים מהכפר. על אף שהייתי מוכנה לענות על כל שאלה אודות המוצא והדת שלי, פחדתי מאד. הילדים שנהגו לרעות את הבקר היו סקרנים, רשעים וערמומיים. הם לא פסקו מלשאול ולחקור. לא היה זה מקרה רגיל שילדה תגיע לכפר מאזור רחוק. לכל מקרה נהגתי להצטלב ולומר “ישו מריה”, בדיוק כפי שהילדים הקתולים נהגו לעשות. לעתים נהגו הילדים לשוחח אודות היהודים, הם סיפרו מקרים ששמעו בבתיהם, צחקו ולעגו לנו ולאסון שלנו. בהזדמנויות אלו, היה לי קשה לשמור על קור רוח ולהיות אדישה, כשבתוכי בכיתי. היו אלה רגעים מסוכנים ביותר שבהם פחדתי לבגוד בעצמי. מספיק מילה או עווית שלא במקומה כדי שסודי יתגלה.
בקיץ פרמה סטפציה ציפית לבנה, צבעה אותה לכחול כהה ותפרה לי שמלה חדשה. לא היינו זקוקים לנעליים בתקופת זו של השנה, הלכתי יחפה ככל הילדים.
יום אחד סטפציה הכינה חמאה, גבינה, שמנת, אספה ביצים, שמה את כל זה בשני סלים ושלחה אותי למכור או להחליף בשוק בעיר לוצק. יצאתי השכם מהבית. המרחק בין הכפר לעיר היה כ-14 קילומטרים, דרך הכביש הראשי. לבושה בשמלה החדשה, מטפחת צחורה לבנה על ראשי, “איש לא יחשוד בי שאני יהודייה”, חשבתי לעצמי.
בשוק הצלחתי במשימה. מאותו יום, החלה סטפציה שולחת אותי לעתים קרובות לעיר. מכרתי את התוצרת וחזרתי לפנות ערב עם כסף ועם הזמנות לסחורה נוספת.
מי שראה בכביש ילדה קטנה סוחבת שני סלים והולכת ללא מבוגר התפלא בוודאי. אך אני תמיד הכנתי תירוץ להסביר מדוע “אמא” שלחה אותי לבד העירה. הרבה פעמים נעצרו והציעו לי “טרמפ” לקטע מסוים של הדרך, או אפילו עד השוק בלוצק.
פעם אחת נעצרה לידי מכונית ובה גרמנים, הם ציוו עלי לעלות לרכב. ברגעים הראשונים חשבתי שהם גילו את מוצאי. תקף אותי פחד נורא. אך במשך הנסיעה הבנתי שהם פשוט לקחו אותי בחושבם שאני ילדה פולנייה רגילה. הם הסיעו אותי עד לוצק והרשו לי לרדת ליד השוק. מלמלתי כמה מילות תודה בפולנית ונשמתי לרווחה כשהמכונית התרחקה.

 מקור וקרדיט
מרים בריק נקריץ.  בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004  פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020

מקור וקרדיט לגרסה המקוונת : פרויקט בן יהודה

הילדה מרים בריק נקריץ , בת 10 במסתור אצל משפחה פולנית במשק חקלאי





יום שישי אחד יצאנו שתינו, אני ובת דודתי, לחפש מזון. עברנו בחשש את הכביש, נזהרות מתנועת המשאיות והמכוניות הגרמניות, וחוששות גם מעגלות האיכרים. פחדנו כל הזמן שנפגוש מישהו שילשין עלינו. המשכנו את דרכנו בקצה היער. בצד השני של דרך צרה היתה שורת בתים. דפקתי בדלת הבית הראשון ופתחה אותה אשה צעירה. כשראתה אותי לא התרגזה, כפי שעשו רבות אחרות, גם לא הביעה גועל בראותה את בגדינו המזוהמים והקרועים. היא נתנה לנו אוכל, אחר כך אספה מזון בכמות גדולה משציפינו. היתה סקרנית לדעת היכן אנו מסתתרות והביעה צער רב על מצבנו. פחדתי לספר לה אבל התנהגותה כלפינו נסכה בי ביטחון.
איכרים אחרים שפגשנו היו שואלים בציניות: “יהודיות, אתן עדיין בחיים?” בטוחים שמקומנו כבר לא בעולם הזה. האשה הזו היתה שונה.
היינו מאושרות מהמזון שקיבלנו ופנינו ללכת כאשר האשה פנתה עלי, הגדולה מבין שתינו, ושאלה: “את יודעת לעבוד? את יודעת לשמור על תינוק, לחלוב פרה ולנקות את הבית?” עניתי לה שאני יודעת לבצע את כל העבודות האלו. והיא אמרה: “את יכולה להישאר כאן ולעזור לי בעבודות הבית, אני צריכה לתפור ואין לי זמן לעבודות האלו”.
זה היה בלתי יאמן! איש מאִתנו לא האמין שיכול להתרחש נס שכזה. להימצא בבית, לא לסבול מרעב, היה זה החלום של כל אחד מאתנו!
הייתי נשארת ברצון רב אבל חשבתי על המשפחה שהיתה תלויה בי וחיכתה שאביא לה מזון. סיפרתי לפולנייה על הדאגה שלי והיא הבטיחה לי שתיתן לי אוכל גם בשביל משפחתי.
בשמעה אודות החדשות האלו, בכתה אמי מרוב אושר. היא אמרה שהיא אישה מאושרת כי שניים מילדיה יהיו בבתי נוצרים, מוגנים מאסון. אמא והדודה בירכו ונישקו אותי וציוו עלי לחזור לבית הפולנייה עוד באותו הלילה. הן יעצו לי להיות ממושמעת ומחונכת, לציית לכל פקודה, כדי שעבודתי תמצא חן בעיני הפולנייה.
מי יודע, אולי את תצליחי להישאר בחיים. תזכרי מה קרה עם כולם. אם המלחמה תיגמר באחד הימים, תחפשי את המשפחה ותספרי להם. תנקמי במקומנו! אל תשכחי!”, אמרה אמא שלי בבכי ונישקה אותי.
באותו לילה חזרתי לביתה של סטפציה. הגעתי מזוהמת לבושה בלויי סחבות בבגדים קרועים ומלאי כינים. היא שלחה אותי לישון בחלק הבלתי גמור של הבית. אך בשבילי, שהגעתי מהבור ביער, היה זה כמו לישון בארמון. למחרת, היא אמרה לי להתרחץ היטב, לחפוף את השיער ולשפשף את ראשי בנפט. היא נתנה לי מבגדיה הישנים.
התחלתי להתמצא בסביבה החדשה. הבית היה מרוחק מהכפר. הוא היה בשלבי בנייה, המלחמה קטעה כנראה את המשך הקמתו. בחלקו הגדול היו בו קירות עשויים קרשים וגג. פתחי החלונות והדלתות היו סגורים בקרשים. חדר אחד והמטבח היו מוכנים למגורים. בחורף היה חם במטבח ושם התנהלו חיי המשפחה.
סטפציה גרה באותה דירה עם פיוֹטְרוּס, תינוק בן שמונה חודשים. בעלה היה בצבא הסובייטי, נלחם נגד הגרמנים. היא היתה תופרת במקצועה וכך הרוויחה למחייתם. היה מסוכן מאד לתת מחסה ליהודי, אפילו שהייתי רק ילדה. בהתנהגותה סיכנה לא רק את חייה גם את חיי בנה.
עשיתי כל עבודה שהטילה עלי, אבל לא את כולם ידעתי לבצע. לשמור על תינוק למדתי עוד בבית, כשהאחים שלי היו קטנים. גם לנקות את הדירה הקטנה הצלחתי. אבל לחלוב את הפרה ולטפל בבעלי החיים הביתיים, לא היה לי מושג. את העבודות האלה היא נאלצה ללמד אותי אך עשתה זאת בכעס ובחוסר סבלנות.
בימים הראשונים השאירה אותי סטפציה לבד עם בנה הקטן ליום שלם. אמרה לי לא לצאת מן הבית ולא לדבר עם אף אחד. נשארתי לשמור על התינוק ועשיתי את כל יתר העבודות שהטילה עלי. האוכל שסטפציה נתנה לי היה בנדיבות, החבאתי כמות גדולה ממנו כדי לקחת ליער.
התעודדנו קצת. אמא ודודה שמחו כשראו אותי נקייה ומביאה “כל כך הרבה אוכל”. האחים הקטנים נישקו אותי ואמא חזרה ואמרה לי לשמוע בקולה של סטפציה ולהיות תמיד מוכנה למטלות ולבקשות שלה. אמא בכתה על המזל שנפל בחלקה בכך שאני ואחי מוֹניֶק היינו בטוחים, פחות או יותר.
כשחזרתי מהיער הייתי נכנסת לפינתי בחלק הבלתי גמור של הבית. למרות הקור שחדר בלילה דרך הסדקים בין הקרשים, הרגשתי כאילו אני חייה חיי פאר. דאגתי רק למשפחתי ביער. הנאצים המשיכו עדיין לחפש יהודים בכל מקום, גם בבתי האיכרים. חייתי כל הזמן בפחד גדול.
באותו השבוע, ביום שלישי בלילה, הלכתי שוב ליער. לקחתי אוכל ומים ונשארתי זמן מה עם יקירי. כאבתי את גורלם המר של האחים שלי ובני הדודים הקטנים, בהשוואה לתינוק פיוֹטְרוּס שהיה מטופח, נקי ושבע.
בכפרים, בזמן המלחמה, התנהל סחר חליפין. בתמורה לתפירה היתה סטפציה מקבלת מזון שהיה קשה להשיג בעיר. היא היתה מחליפה את המזון בשוק בעיר לוצק בדברים שונים שהיו הנחוצים לה, כך שלא חסר אוכל בביתה ונשאר מספיק מזון כדי שאקח ליער. האוכל ששלחה למשפחתי היה טוב יותר מזה שהשגתי בנדבות.
בליל חמישי שוב חזרתי ליער. סטפציה הבטיחה לי שביום ראשון תרשה לי שוב לראות את משפחתי. חיכיתי בקוצר רוח לרגע.
כשהגיע יום ראשון, סחבתי על גבי שק אוכל די כבד. הייתי מרוצה ואסירת תודה לסטפציה על טוּב לבה כלפינו. נשקתי את ידיה לאות תודה.
זה היה סוף אוקטובר, יום קר אבל בלי גשם. הלכתי בזהירות בקצה היער. מרחוק ראיתי עגלות עם איכרים בבגדים חגיגיים, שהרי היה זה יום המנוחה שלהם. התחבאתי וחיכיתי שיעברו. אחר כך, בזהירות רבה, עברתי את הכביש ונכנסתי ליער. הלכתי בשבילים שהכרתי היטב, בציפייה לראות את המשפחה. רציתי לספר להם הכול.
פתאום שמעתי צעקות של גברים, וצעקות ובכי של נשים וילדים. התקרבתי יותר למקום המחבוא שלנו וחשבתי: למשפחה שלי לא יקרה שום דבר רע, בטח שלא! הם נמצאים בבונקר ואף גרמני לא ימצא אותם. יתר על כן, חשבתי בלבי, הנאצים לא יחפשו יהודים ביום ראשון לפנות ערב.
התקרבתי יותר. מבין העצים ראיתי אנשים לבושים במדים גרמנים וכן כאלה שלבשו תלבושת כחולה של המיליציה האוקראינית. פתאום שמעתי יריות, צעקות ובכי. היו אלה קולות מוּכרים! היריות חזרו על עצמן שוב ושוב
אינני יודעת איך זה קרה. נפלתי והם הבחינו ברעש וירו לעברי. כדורים שרקו לידי מכל הצדדים. הצלחתי להתחבא בין השיחים והענפים. שכבתי כך זמן רב. המשכתי לשמוע יריות ועוד יריות. יריות ואנשים עברו ממש לידי. שכבתי מכוּוצת בין העלים. אני לא יודעת כמה זמן עבר ומה עוד קרה
חיכיתי עד שהשתרר שקט ביער. אחר כך יצאתי והתקרבתי לבונקר. מצאתי את כולם מתים. אמא והאחים הקטנים שכבו בצד אחד, מכוסי דם, מבטיהם נותרו מבוהלים, בלי תנועה. על ידם הדודה סוסיה עם ילדיה, שוכבים באותה צורה. כל היקרים שלי עם מבט זוועה שקפא על פניהם. כולם מתים.
במרחק מה מהם שכבו הזוג ובנם שהיו אתנו בבונקר. כולם היו מכוסי דם, בלי תנועה.
זאת היתה משפחתי, משפחתי היקרה שכל כך נאבקה על חייה! האחים היקרים שלי, שידעו רק סבל, לא התלוננו על הקור, על הלכלוך והרעב. הם רק רצו לחיות ונאחזו בכל כוחותיהם בתקווה שיבוא יום וחלום הבלהות הזה ייגמר. אבל הנאצים הרגו אותם. בדיוק ביום ראשון, ביום ששיערנו שניתן להרפות בו מעט את השמירה, כי זהו יומם הקדוש.
עמדתי על ידם. בכיתי והסתכלתי על כל אחד מהם.
הילדים היפים, כל כך מוזנחים, והדודה סוסיה שעשתה הכול כדי להוציא אותנו מהגטו. היא ניסתה לעזור לנו בצרה שלנו אך לא הצליחה להציל אפילו את ילדיה. כולם מתו.
היער החשיך ואני בכיתי והתייפחתי. הייתי שבורה ומיואשת.
לפתע נתקפתי בבהלה שהגרמנים יחזרו. ברחתי משם והמשכתי לרוץ בבכי בחושך דרך היער, דרך הכביש, עד לביתה של סטפציה.

 מקור וקרדיט
מרים בריק נקריץ.  בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004  פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020



מרים בריק נקריץ , ילדה בת 10 מסתתרת עם משפחתה ביער באוקראינה




"יום שישי אחד, 21 באוגוסט 1942, (התאריך נודע לי אחר כך), הלכתי להביא את המרק לאמא. המרחק מהמשתלה לבית היה קילומטרים אחדים. בדרך הייתי פוגשת ילדים יהודים שגם הם הביאו אוכל לקרוביהם. באותו יום, חשתי משהו מוזר. לא ידעתי מהו אבל היתה לי תחושה שיום זה אינו כתמול שלשום. כשפגשתי את אמי, היא סיפרה לי שמגיעות שמועות נוראות מגטו לוצק. היא שמעה שהגרמנים והשוטרים האוקראינים גירשו את כל היהודים מבתיהם, אספו אותם בכיכר השוק ולקחו אותם במשאיות מחוץ לעיר. שם הכינו בורות ענקיים ורצחו אותם.
כשנודעה הידיעה הטרגית הזאת, עזבו האנשים את עבודתם וכולם ניסו לברר אם יש בה ממש. הלכנו אל הקרוב שלנו, הממונה על העבודה, גם הוא היה שרוי באימה. הוא לא יכול היה להבטיח חסות והגנה, מפני שגם הוא ומשפחתו היו באותו מצב.
כולנו, אחוזי בהלה ומטורפים מפחד, רצנו הביתה. היה עלינו לפעול מהר, כי ידענו שהנאצים לא יאחרו להגיע גם לכפר. את מעט החפצים שנותרו לנו העברנו לביתה של השכנה שלנו הפולקסדויטשה שאצלה עבד אחי. היא הבטיחה לשמור על כל הדברים וגם על אחי. היא אמרה שבביתה הוא יהיה בטוח.
אמא ודודה החליטו לקחת אותנו ליער; זה היה המקום היחיד שהיהודים חשבו שיהווה מסתור מהגרמנים. סבתא שלנו לא רצתה להצטרף. היא היתה זקנה ובאפיסת כוחות והעדיפה להישאר עם יתר הקשישים שנשארו בבית, סמוך ליער. זאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותה.
היער שאליו נכנסנו לא היה גדול כמו יערות אחרים באזור זה באירופה שהשתרעו על פני קילומטרים רבים. אבל היה זה יער צפוף ובו אגמים מכוסי טחב וצמחייה סבוכה. מֵי האגמים היו מלוכלכים וירוקים.
לפני המלחמה, היער היה מקום בילוי עבורנו, הכרנו אותו מטיולים ומשעשועים. אהבנו לטייל עם אבא ביער, נהגנו ללקט בו תותים, פטריות ופרות. מדי שנה היה אבא שוכר דירה בכפר הֶלֶנוּבְקָה, ליד יער גדול, ושם בילינו את חדשי הקיץ. בסופי שבוע, היה אבא בא כדי לבלות אתנו בשבת, ואחר כך, בשאר ימי השבוע, חזר לעבוד בעיר.
עכשיו המצב היה שונה לחלוטין, היער היה בשבילנו מקום מקלט ומסתור.
בחיפזון אספנו מעט בגדים, כלים ושאריות מזון שהיו בבית, ורצנו ליער כדי להימלט מהגרמנים שעלולים להגיע בכל רגע. היינו: אמא והאחים הקטנים שלי בני הארבע, אני, דודה סוסיה עם שלושת ילדיה, שתי בנות: הגדולה רייזלה, שהיתה צעירה ממני; אסתר, אולי בת שש; והקטן מכולם, משה בן השלוש. התחבאנו במקום צפוף שהגישה אליו סבוכה וקשה. הצטרפו אלינו עוד שלושה אנשים זרים: זוג עם בן מתבגר ופחדן, שהתנהגותו היתה גרועה יותר מזו של הילדים הקטנים.
בתחילה הסתתרנו באזור של עצים צפופים וביצות. השמועות מהחוץ היו איומות. נודע לנו שלמחרת הבריחה שלנו, בשבת, באו התליינים והוציאו מהבתים את האנשים הזקנים ואת יתר היהודים שנשארו בכפר ורצחו אותם. סבתא שלי היתה בין הקרבנות האלו. בכפר שבו גרנו, כמו בכל יתר המקומות בסביבה, לא נשאר אף יהודי. גם בלוצק ובשאר הערים הגדולות בווֹלין שהיו בהן גטאות, נרצחו כמעט כל היהודים באותם ימים בסוף אוגוסט 1942. היהודים שהצליחו עדיין להסתתר נרדפו, והגרמנים ומשתפי הפעולה חיפשו אחריהם בכל מקום.
היער היה מעתה המחבוא שלנו, לזמן בלתי ידוע. התחבאנו בתוך הצמחייה, כל קבוצה לחוד. השתדלנו לשמור על שקט במשך היום. הפחתנו את התנועה, רק לדברים הנחוצים ביותר, כדי שלא להשאיר עקבות שיעידו על נוכחותנו. אפילו הקטנים שמרו על שקט ולא התלוננו על התנאים הנוראיים ועל הרעב.
אני זוכרת את אמא מנחמת אותנו ומנסה לטעת בנו מעט תקווה במצבנו העלוב. היא היתה אומרת לנו “שביאת המשיח קרובה מאד, כי זאת התקופה הקשה ביותר שהיהודים עוברים, והיא בוודאי מבשרת על בואו”. ומאחר ש“הימים הנוראים” היו בפתח אמרה אמא שהמשיח בטח יגיע ביום כיפור. ואנחנו האמנו וציפינו לו בכל לבנו בכיסופים ובתקווה!
אולם ראש השנה ויום כיפור עברו ודבר לא השתנה. כדי להתגבר על הפחד, לימדה אותנו אמא תפילה: “שַׁדַי ישמרנו ויצילנו מכל רע”. אמרנו את התפילה הזו בבוקר ובערב וגם בכל רגעי הסכנה והפחד. התפילה הזאת עזרה במקצת להתגבר על החרדה היומיומית ועל הסבל המתמשך.
בשבועות הראשונים לשהותנו ביער, היו השדות בכפרים מלאי ירקות ותפוחי אדמה, ועל העצים היו פרות בשלים. היינו יוצאים בלילות מהמחבוא אל שולי המשתלות וגני הפרות ולוקחים בחשאי קצת מזון. כך התקיימנו. אולם בסתיו אספו בעלי האחוזות את היבול וקיומנו נהיה קשה מאד. היה קשה למצוא תפוחי אדמה בשדות, אפילו רקובים לא נותרו. חיפשנו את האיכרים וביקשנו מהם עזרה. רובם היו משסים בנו את כלביהם ולא נתנו לנו להתקרב לבתיהם. בייחוד למבוגרים שבינינו היה מסוכן לצאת מן היער. דיירי הכפרים זיהו אותם בקלות והלשינו עליהם לגרמנים. פחדתי מאד שיתפסו את אמא. לעומת זאת ילדים משכו פחות תשומת לב בכפרים, וחוץ מזה הם היו יותר זריזים.
בת דודתי ואני נהגנו לצאת ממקום המחבוא לפנות ערב. איכרים אחדים ריחמו עלינו ועזרו לנו לפעמים במעט מזון. אחרים גירשו אותנו כאילו היינו כלבים משוטטים. אני נזכרת שהגענו לבית שדייריו היו בעבר שכנים שלנו. בדיוק באותה עת אכלה המשפחה ארוחת ערב. הקיבה שלנו התהפכה מריח האוכל. כשיגמרו לאכול, חשבתי, בטח יתנו לנו את השאריות. חיכינו על סַף הדלת. כשגמרו לאכול, קם בעל הבית ממקומו ואמר: “עכשיו, יהודיות ארורות, אני הולך למסור אתכן לגרמנים!”
ברחנו כל עוד נפשנו בנו.
יש לציין שלא כולם היו כאלה. קרה שפגשנו אנשים טובים שריחמו עלינו ועזרו.
בסתיו, החלו הגשמים והלילות נעשו מאד קרים. כדי להגן את עצמנו חפרנו “בונקר”. כולנו השתתפנו במשימה הזאת. חפרנו בור גדול ודי עמוק. את האדמה סחבנו רחוק ופיזרנו אותה, כדי שהנאצים לא ימצאו שרידים מהחפירה. כיסינו את הבונקר בגזעי עץ, ענפים יבשים ועלים. בצורה כזאת הסווינו את הבור. פתח קטן, גם הוא מוּסווה, שימש לנו לכניסה ויציאה. נשירת העלים בסתיו, הוסיפה גם היא וסייעה להסוות עוד יותר את מקום המסתור שלנו. חשבנו שהבונקר יהיה מקום בטוח ויגן עלינו.
במשך היום ישבנו שם מבלי להגיד מילה בקול רם. מבוגרים וילדים שמרו על השקט, כי לא יכולנו לדעת אם היה מישהו בקִרבת מקום. כולם נחשבו לאויבים! לא רק הגרמנים, אפילו הילדים מהכפרים הסמוכים שבאו לאסוף ענפים או אגוזים ביער – גם הם עלולים היו להסגיר אותנו לגרמנים.
כך שכבנו בחושך, בלכלוך, בקור, רעבים ונפחדים. כשירד גשם, המים והבוץ חדרו לתוך הבור, אבל אף אחד לא התלונן. חשבנו רק לעבור יום ועוד יום ולהישאר בחיים
כשהחשיך היינו יוצאים מהבונקר כדי לנשום אוויר ולהשיג מזון. בלילה הרגשנו יותר מוגנים הודות לחושך וחשבנו שהגרמנים לא יבואו ליער בלילה.
בשעות החשיכה הייתי יוצאת לכפרים, מבקשת נדבות. בדרך חזרה הייתי מביאה דלי מים נקיים. הכרתי היטב את היער, את העצים והשבילים. מעולם לא טעיתי בדרך, גם לא פחדתי לפגוש חיה, פחדתי רק מאנשים.
למרות התנאים הנוראיים והרעב לא איבדנו את התקווה. רקמנו פנטזיות של נִסים שיצילו אותנו. נאחזנו בתקווה הזאת והמשכנו להיאבק נגד הזמן.
מדי פעם שמעתי בכפרים חדשות על מהלך המלחמה. אלה עודדו והוסיפו לנו כוח להמשיך ולהיאבק. כשסיפרתי את החדשות בבונקר שלנו, היה זה מספיק כדי שנאמין בשחרור אפשרי. אולי היינו סתם טיפשים או תמימים? ידענו היטב מה קרה לכל שאר היהודים ועדיין חשבנו שגורלנו יהיה שונה
כל יום שעבר הביא עמו תזכורת לחורף המתקרב. לא היו לנו בגדים ולא נעליים, גופינו היו עטופים בסמרטוטים, היה ברור שלא נוכל לשרוד כך בקור העז. כבר באוקטובר קפאנו מקור. לא יכולנו להאמין שנצליח לשרוד שם בחורף. אולם על אף שידענו זאת, לא דיברנו על כך. אני בטוחה שהמבוגרים היו מודעים היטב לסכנות ולסיכויים הקלושים שלנו, אבל הם לא אמרו דבר.
אומללות האמהות היהודיות. למרות הייאוש הענקי, עדיין היו להן כוחות הגוף והנפש כדי להגן על ילדיהן ולטעת תקווה בלבבות, גם כשידעו שאין תקווה.

מקור וקרדיט
מרים בריק נקריץ.  בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004  פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020



נעמי שדמי , ילדה רועת אווזים בכפר הונגרי

  סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של נעמי שדמי   (נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009 ) ודליתי מתוכו 2 קטעים ...