ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 28 במאי 2023

ורה מייזלס, ילדה בת 8 בהצגה "גחליליות" בגטו טרזין : "רקדתי ופחדתי "

 

 


Vera Meisels

אני נאסרתי בגטו TEREZIN טרזיינשטט ב1944 בהיותי בת 8.

  "בגטו התנהלו חי תרבות בשעות הפנאי. זכיתי להשתתף במיוזיקול "הגחליליות" BROUCCI. הייתי גאה ושמחה רקדתי על במה. הבמאית הייתה נאוה שאו. אלא שבשורה ראשונה היו קציני SS הכובעים עם הגולגולת על ברכיהם ונכנסתי לחרדה שאחרי המופע ייקחו אותנו לרצח. קרה ההפך, הם קמו ומחאו כפיים וזה נגמר בטוב. (אני הייתי פרת משה רבינו.)"

 ראו גם : ורה מייזלס, ילדה בת 8 בהצגה "גחליליות" בגטו טרזין : "רקדתי ופחדתי "


"הם היו חברי ילדות שגרו דלת מול דלת. יחד הם שרדו את המלחמה"

  


מאת: דנה פרנק


לסיפור החיים המרתק ( קישור)

סיפורו של Arie Leider כילד בשואה

 



 מאת: 

 Arie Leider

‏‏‏‏זיכרון בסלון (ניצול שואה מספר)‏‏‏‏

 

בבית פרטי, בכרמל, ביום רביעי בערב 17.04.2023,(ערב זיכרון ליום השואה) , התכנסו כ- 25 סטודנטים מהטכניון , לשמוע את קורותיו וקורות משפחתו, של ניצול שואה (היום בן 82 ) אז ילד קטן, שהוחבא במנזר במשך כ- 3 שנים ,שהיו בו כ- 50 יתומים (זאטוטים נוצרים), ליד Liege , באזור Herve אשר בבלגיה, מפני הצוררים הנאציים.......הילד הזה הוא אני. הורי גם היו מוסתרים, אך במנזר אחר שבאותו אזור יחד עם עוד 3 יהודים נוספים, בעליית גג. באותו אזור היו 6 מנזרים קתוליים. כול מנזר פעל בתחום חברתי שונה ( מעין בית אבות, מקלט ליתומים וכ')
לפני כמה שנים בקרתי במנזר של הורי. על קיר כנסייה הנמצאת בתוך המנזר, נמצא לוח שיש אפור ובו חקוק : "מנזר זה, הציל בתקופת מלחמת העולם השנייה 35 ישראליטים מציפורני הנאצים".
בהמשך מצורפת תמונה, של הורי עם חלק מאותם יהודים שהיו חבויים .במנזר של הורי, אימי (קלרה), הייתה מחופשת לנזירה ובכל התקופה, יחד עם עוד מספר נזירות, היא סייעה למטופלים זקנים. בתמונה מס ' 2, אני נראה עם אימי, מביקור שלקראת סוף הכיבוש הנאצים בבלגיה. זה באחד הביקורים שזכיתי לו......לראות את אמא.
לגברים החבויים בעליית הגג, הנזירות סיפקו פעם ביום אוכל......כך 3 שנים. הפחד היה מהלשנות ל SA- (הנאצים). כשהמשמעות לגבי מי שנתפס היא ........מחנות המוות שבפולניה ולמסייע ..... דומה.
בתמונה מספר 3 , אני נראה יחד עם ילדי היתומים וכמה מהנזירות שטפלו בנו.

בתמונה שלמעלה: משתתפי המפגש , הרוב סטודנטים מאוירונאוטיקה , שנה שלישית מהטכניון. נועה , שגם היא סטודנטית , ארגנה את המפגש בבית הוריה . ניתן לראות שתי סטודנטיות שנגנו בגיטרות שרו יחד עם כולם, כחלק מהתנהלות הערב. נועה העניקה לי תעודת הוקרה מטעם "זיכרון בסלון".......ועל כך והערב המרגש הודיתי לכולם מחום ליבי.

מקור


האמא הנוטשת שצילה את בתה בשואה

 


מאת:

 Debbie Shafrir-keret

 

רעיה גוטקין הייתה שכנתה של יוהנה גרזון בריגה. יוהנה גרה בדירה מספר 6 בבית מספר 21 ברחוב לצ'פלצ'ה, הרחוב המפואר והרחב, ומשפחת גוטקין גרה בדירה הסמוכה. שתי נשים צעירות בתחילת דרכן כנשים נשואות. התקופה היא בין שתי מלחמות העולם וריגה פורחת, עיר יפהפייה ותוססת.

שתיהן התחברו עד כדי כך שיוהנה, שהייתה נשואה לאברם, גילתה לרעיה את סודה הגדול: היא ילדה בת לפני נישואיה ונאלצה לנטוש אותה. אברם לא יודע. אף אחד לא יודע. סוד.

בשנת 1936 ליוהנה היה בעל ושני ילדים, אדוארד ומייה. היא ביקשה מרעיה שתסייע לה להוציא את בִּתָּהּ מבית היתומים שבו שהתה. הַיַּלְדָּה גדלה הרחק משם, היא התבגרה בבית תינוקות שהיו יתומים בגרמניה בכפר קטן באיזור יפהפה. הכפר נקרא 'גוטלויבה' והיה כפר הררי של נוצרים קתולים בסמוך למבצר שבו הנאצים התחילו שלוש שנים אחרי-כן בחיסול נכים ופגועי נפש במבצע T4 שהיה תחילתו של טיהור הגזע שהביא לאחריו את רצח ששת מליוני היהודים.

האם יוהנה ביקשה זאת מרעיה בגלל שרֶנִי גדלה באיזור מסוכן לילדה יהודייה והיא רצתה להרחיק אותה מהאזור האנטישמי שבו התחילה לבעבע השנאה הקיצונית והמסוכנת ליהודים, או שרצתה שתצא מבית-התינוקות בו שהתה בגיל 13 ותעבור למשפחה מאמצת?

בכל מקרה, רעיה גוטקין כתבה מכתבים בגרמנית ושלחה אותם למטפלת הגרמניה הקתולית של הַיַּלְדָּה, לנזירה הִיּלְדֶּה רַיְן שלמעשה התאהבה ביַּלְדָּה ורצתה לגדל אותה כבת.

הִיּלְדֶּה הנפלאה כאבה את לכתה של רני הצעירה.

איזו קארמה!

במעשה זה האמא הנוטשת הצילה את בתה: כעבור שלוש שנים רני הועלתה על ידי עליית הנוער לבית הספר החקלאי נחלת יהודה.

הן יוהנה, הן רעיה והן משפחותיהן נרצחו מעל הבור הנוראי שביער רומבולה שבפאתי ריגה.

את העובדה שגם השכנה רעיה נרצחה למדתי רק עכשיו, בביקורי האחרון בבית שבו גרו בריגה.

כן למדתי לאחרונה את העובדה שלמי שחתומה על המכתבים בשם 'ר. גוטקין' קראו רעיה ולא רות, כפי ששיערתי בטעות.

יוהנה היא סבתי.

אני מדליקה נר זיכרון לכל משפחתה שנרצחה באכזריות, משפחתה שהיא משפחתי: משפחות פרידמן ובריק מריגה.

משפחה שלא היכרתי ואני לא יודעת אם נותר ממנה שריד, מלבד רני עצמה.

אני מדליקה נר זיכרון לכל עשרות יהודי ריגה שנורו מעל בורות המוות שביערות הסמוכים לעיר.

יהי זכרם ברוך.

רני היא אמי, רנה זייפרט לבית פרידמן ז"ל.

 מקור

 


מרים פישר , בת 11 בגיהינום ששמו טרנסניסטריה

 



פוסט של David Fisher

 David Fisher

 

אמא שלי האהובה מרים הלכה לעולמה אמש, ערב יום השואה, מביא כאן דברים שהקראתי בהלוויתה:

אמא אהובה שלנו, מרים מרגיט, בחורף 1931 הגעת לאויר העולם, ילדה שלישית לאמא גוסטה ואבא ליאון, אחות לאלה וריקה. נולדת בכפר סולקה שברומניה ובהיותך ילדה צעירה עברתם עם כל המשפחה לעיר צ׳רנוביץ. לא חלפו הימים ועולמכם התהפך עליכם. הוכנסתם לגטו צפוף, ולאחר מספר חודשים גורשתם עם כל יהודי העיר לגיהנום ששמו טרנסניסטריה. הובלתם ברכבות של בהמות ולאחר מכן במשך ימים הוצעדתם מושפלים וחבולים באחת מצעדות המוות אל ארץ גזירה מעבר לנהר הדנייסטר.

למרות היותך ילדה צעירה, רק בת עשר, הצלחת לשרוד את הדרך ולהגיע עם משפחתך לגיטו מוגילב פודולסק. שם איבדת את ילדותך. ברעב אין סופי, בקור עז של חורפים נוראיים, מסביבך מחלות ומוות בכל פינה. הטיפוס הכה ללא רחם, והפיל עשרות אלפי חללים, גם את חלית ובדרך נס הצלחת לשרוד גם את המגיפה הקשה. שרדת בגבורה את השנים האיומות, עזרת לאחיותייך לתמוך באמא שחלתה במחלת הסרטן, התפללת וקיווית יחד איתה שתזכה להגיע לקבורה ראויה בקבר ישראל, ולא בקברי אחים.

כילדה יתומה, זייפת את הגיל על מנת לעלות ארצה והצטרפת לעליית הנוער. וגם כאן התלאות לא תמו, את אניית המעפילים פאן-קרסט - עצמאות, עצרו הבריטים והעבירו אתכם לעוד חודשים ארוכים של סבל במחנות העצורים בקפריסין. רק לאחר הכרזת המדינה הגעת סוף סוף אל הארץ המיוחלת.

אמא אהובה, השארת את השנים הקשות מאחורייך. הגעת לכפר הנוער נוה עמיאל שבשדה יעקב שם הכרת את אבא משה טוביה, שם נקשרו נפשותיכם, הלכת אחריו בארץ לא זרועה, 66 שנים זכיתם להיות יחד, אהבתם אהבת אמת.

אמא, למדנו ממך כל כך הרבה, בדרכך השקטה לימדת אותנו מהי צניעות, ענווה וחסד. היית אחות רחמניה במשך שנים רבות. למדנו ממך מהי הכרת הטוב, נזהרת מאד שלא להקשות עלינו. גם בשעות הכי קשות שלך התחשבת בנו ותמיד היית אסירת תודה. לעולם נזכור איך ברכת אותנו בברכה המיוחדת שאומרת הכל ״תהיו בריאים ומאושרים״. אמא אהובה, נשתדל כולנו להיות בריאים ומאושרים. ואת ואבא תשמרו עלינו שם מלמעלה. כבר מתגעגעים, תחסרי לנו מאד אמא אהובה.

יהי זכרך ברוך!

 

מקור

 

 


ילדים מאשימים

 



פוסט של נירה שי :

אמא שלי, ילידת וורשה, הייתה בת 10 כשפרצה המלחמה, ותוך זמן קצר נכלאה עם משפחתה בגטו וורשה. חלק מסיפור השירדותה מופיע בספר שנקרא Dzieci Oskarzaja (ילדים מאשימים). בספר עדויות ילדים שנאספו ונערכו בשנת 1947 על ידי שני עיתונאים יהודים פולנים, מריה הוכברג ונח גריס. הרבה שנים היא שתקה והספר היה חבוי בתחתית הארון. אבא תירגם לנו אחרי שנפטרה.

לפני שבוע מלאו 32 שנה למותה, וביום השואה אני מתגעגעת במיוחד.

הנה קטע מסיפורה:

"...החלה "אקציה" מטורפת. תושבי הבית שבו גרנו הסתתרו במחבואים. אחי וחברו עמדו בעליית הגג בתצפית, ובהתחלה הסכימו שאשאר לידם. חלונות ביתנו השקיפו על כיכר ה"אומשלגפלץ" ממנה היו יוצאות רכבות עמוסות למחנות ההשמדה. בשעה שבע ורבע בבוקר נכנסה יחידת תליינים. על ראשיהם הוטלו רימונים ובקבוקי תבערה שיצרו ביניהם מבוכה ופאניקה. הגרמנים נסוגו בפחד ובמהירות, והותירו מאחור מתים ופצועים רבים. בגטו השתררה דממת מוות. ידענו שמשהו מאיים עומד לקרות. אחרי חצי שעה רעדו כל הבתים. נכנסו טנקים ונגמשים, להביורים ירקו אש ואווירונים טסו קרוב מעל גגות הבתים. להבה אדומה דלקה.

המאבק התנהל מתוך מחבואים. הלוחמים העבירו אנשים בתעלות הביוב אל מקומות מבטחים וכשהתאפשר, סיפקו מזון ומים.

שלושה ימים עברו בחיסול "שופים" ומקומות עבודה. כל האנשים שנתפסו הובלו תחת ליווי מזוין לאומשלגפלץ. מהחלון ראינו את שורות הנידונים. לפי מספריהם הכרנו לאיזה "שופ" השתייכו. בתחילה רצו בידיים מורמות ה"מברשתנים". הם התגוננו בעוז בזמן גילוי הבונקר על ידי הגרמנים. אלה שניצודו רצו עכשיו לנגד עינינו. התנחמתי בכך שאנחנו כל כך קרובים לאומשלגפלץ כך שאם ניתפס, לא נסבול מהרצה כזו בדרך ארוכה.

עייפה, מאומצת עיניים, שמעתי קולות חשודים. גרמנים כיתרו את הבית. מבוהלת ברחתי למחבוא. ישבנו שם בנשימה עצורה. הגרמנים נכנסו, הפכו את הכול בבית ולמרבה המזל לא גילו את המחבוא שלנו.

אחרי שעה שוב הגיעו לחצר הבית. גז הוחדר למחבוא של השכנים. שני ילדים קטנים מתו.

עברו עוד יומיים ולא היה מה לאכול אבל איש לא חשב על כך. הגטו בער ואנחנו ישבנו בין להבות אדומות, עשן צורב וסמרטוטים מתעופפים. לא היתה תקווה לצאת. מיואשים חיכינו לתורנו וכל פעם הגיעו ידיעות עצובות יותר ויותר.

ב - 25.4.1943 נפל בונקר מארגני המרד. באותו יום הובילו בחמש עגלות קומץ יהודים. לא ידענו למה נעמדו העגלות האלה לפני הבית שלנו. באותו הזמן החל חלקו האחורי של הבית לבעור. כהרף עין עלה הרעיון לעבור לעגלות. הז'נדרם קיבל שוחד והרשה לנו לעלות. יחד עם אחי קפצתי על העגלה הראשונה. אמי ואחותי עלו על השנייה. אחרי כעשר דקות ניגש אחד ממנהלי ה"אקציה" קונראד, ואותו ז'נדרם שהתיר לנו להצטרף לקבוצה דיווח לו על עלייתנו על העגלות. פקדו על "סלקציה" חדשה. כולם הורדו מהעגלות. לחלק מהאנשים נתנו לעבור ולחלקם לא. אחי נכלל בין המאושרים. את אמי ואחותי העמידו בשורה ההולכת לאומשלגפלץ, ואותי סיווגו לירי במקום עם שאר הילדים. זה קרה כל-כך מהר. אחי שרצה להצטרף לאמא לא הספיק לעשות זאת.

אני עומדת תחת הקיר וכבר לא מרגישה פחד. לעיני עוברים כולם ואני מבינה שלא אראה אותם לעולם. כשנופל הקודם לי בשורה אני נבהלת. ירו בו שני כדורים ובסוף גמרו עם כידון. לא פחדתי כל-כך מהסבל, הכי קשה היה לי להרגיש לגמרי לבד בלי אף אחד מהמשפחה. ברגע האחרון תפסה אותי מתוך השורה מכרה שלנו. דחפה אותי אל העגלה והצמידה עלי את המספר הנחוץ.

העגלות נוסעות מלוות באוקראינים עם אקדחים מוכנים לירי. אני כל-כך המומה ומבולבלת עד שלא שמתי לב לכך שאחי יושב לידי בעגלה. עוברים דרך רחובות בוערים. מסביב גוויות חרוכות של אנשים. העגלות שלנו נכנסות לרחובות ה"אריים". על פני האנשים ברחוב לא רואים צל של השתתפות בצער. להפך. לא פעם שומעים: "גם כך נשארו יותר מדי מהם". בהסתכלות לאחור, בזכרי אותנו, יצורים חצי חיים, מעוררי רחמים עם עיניים תועות אינני יכולה להבין את ההתייחסות האכזרית הזאת. המשכנו לנסוע ככה במשך כשעה. בסוף הגענו לגטו הקטן. היהודים שם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. הגטו הגדול המשיך לבעור. אצלנו בינתיים התחילו לשלוח למחנות ההשמדה. בודדים הצליחו לעבור לצד ה"ארי" ואני ביניהם...."

מקור

 


רבקה (ריקי) יעקבי בת 3 הסתתרה עם משפחתה בכפר קְריֹונֶרי באזור הפלופונס

 



רבקה (ריקי) יעקבי שנולדה ב-1937 באתונה למשפחת קמחי. בשנים 1940-1943 הסתתרה עם משפחתה בכפר קְריֹונֶרי באזור הפלופונס. מסופר כי בכל פעם שהצבא הגרמני ביקר במקום לחפש מסתתרים, צילצלו הפרטיזנים היוונים בפעמונים, והמשפחה מיהרה להסתתר במערה סמוכה. כומר הכפר ומציל נוסף הוכרו כחסידי אומות העולם. המשפחה עלתה ארצה ב-1945. רבקה נישאה לביני. הם היו חברי קיבוץ גונן ובהמשך עברו לרמת ישי. יש להם 10 ילדים, ארבעה מבניהם שירתו כטייסים בחיל האוויר.

ראו גם :

 


לבד בפריז כך ניצלה התינוקת שתועדה במהלך מלחמת העולם השנייה

 


שרה לוין נולדה ב-18 באפריל 1943 בפריז הכבושה. טרם לידתה אימצו הוריה, חנה ואברהם רודי, את ליאון שדלצקי, בן דודתה של שרה. אברהם וליאון הוסתרו אצל בני משפחת ז'קוב, וחנה אצל בני משפחת דלקול.

שרה נולדה במהלך תקופת המסתור. לאחר המלחמה המשיכו הוריה לשמור על קשר חברי קרוב עם בני הזוג ז'קוב והם הוכרו כחסידי אומות העולם. שרה עלתה ארצה וגרה בחניתה.

לסיפור החיים המרתק ( קישור)

https://www.youtube.com/watch?v=Nn7AOwphjng


יום שלישי, 23 במאי 2023

היום , יום הולדתו של הפעוט פיליפ כהן ז"ל שנרצח בגיל 3 בתאי הגזים באושוויץ

 



24 במאי 1940 | ילד יהודי הולנדי, פיליפ כהן, נולד באמסטרדם.

 הוא הגיע לאושוויץ ב-18 בפברואר 1943 בטרנספורט של 1,108 יהודים שגורשו מווסטרבורק. הוא היה בין 847 מהם שנרצחו בתאי גזים לאחר הסלקציה .

פיליפ הפעוט ז"ל  היה  בנם של מוזס, מוזיקאי, יליד 06-10-1908 ודורה כהן לבית דריז ילידת 05-03-1917.

המשפחה התגוררה בעבר באמסטרדם ברחוב Nieuwe Amstelstraat. הרובע היהודי באמסטרדם.

מקור

 


יום ראשון, 21 במאי 2023

יום הולדת שמח איסק אלתרמן

 


20 במאי 1928 | ילד יהודי פולני, אייק אלתרמן, נולד באוזרוב.

ניצול בליז'ין (תת-מחנה של מיידנק), אושוויץ ובוכנוולד. מבוכנוולד הוא הועבר לטרזינשטט. הוא היה עדיין על הקרונות כשהצבא הסובייטי שחרר אותם. הוא היה היחיד ממשפחתו הקרובה ששרד את המלחמה.

איסק היה אחד מהילדים היהודים ניצולי השואה שהועברו לווינדרמיר באנגליה באוגוסט 1945 לצורך החלמה ושיקום. משם נסע למנצ'סטר, שם הוא עדיין מתגורר.

ב-20 במאי 2023 מלאו לו 95.

יום הולדת שמח.

 

מקור   

 


אבא אמר: "אסור לוותר על החיים"

 


מאת: עידן אבני

 

לפני כשלושה חודשים נפטר בגיל 90 ישראל (איז'ו) לוין - הילד האחרון שהצליח לברוח מגטו ורשה בטרם הושמד • בביוגרפיה המרתקת עליו הוא מתאר את הרגעים שבהם נודע לו כי אימו ואחותו לא יחזרו, את הבריחה מהגטו הבוער דרך תעלות הביוב, ואת המשפט שאמר לו אביו ושהדהד בראשו כל העת: "תמיד תנסה למצוא דרך לברוח"

 ישראל (איז'ו) לוין היה בן 7 כשהחלה מלחמת העולם השנייה. ילד יהודי שגדל בעיר לודז' בפולין ולא הספיק כמעט ליהנות מהילדות בעיירה עם אביו לייזר, אמו אסתר ואחותו הגדולה דינה. כשהגרמנים פלשו לפולין, נמלטו בני המשפחה מההפגזות אל ורשה הבירה, בתקווה ששם יוכלו להעביר את תקופת המלחמה. אלא ששם, נוכח רדיפות הנאצים והקמת גטו ורשה, התבגר איז'ו באחת ונאלץ לקבל שיעור בהישרדות מאביו.

"מכסה הביוב נסגר מעלינו, ההוראה ללכת ניתנה", סיפר לוין את שעבר עליו כילד בעת הבריחה מהגטו, לד"ר רוני שריג מהמכללה האקדמית תל-חי בספרה "במהרה תישוב הרוח" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). "פתאום בא מולנו גל גדול ועכור, זרם עז של מי שופכין, והראש שלי שקע במים המטונפים. לא היה במה להיאחז, התחלתי לפרפר, לא יודע אם זה נמשך שעה או שנייה. שני גברים אחזו בבתי השחי שלי ומשו אותי בכוח, שמרו שהראש יצוף מעל פני המים... ידיו של אבא הניפו אותי על גבו. נצמד לגוף הרטוב והקר שנשא אותי, מניח לעצמי לישון, אולי אפילו להתעלף".

 הוא היה בן 11 כשנמלט יחד עם אביו מהגטו דרך תעלות הביוב. הילד האחרון שיצא מהגטו, לפני השמדתו במאי 1943. לפני שלושה חודשים נפטר בגיל 90, בקיבוצו יגור.

 

 לכתבה המלאה

אבא אמר: "אסור לוותר על החיים"


מהגטו למדים הירוקים: סיפורו של אחד מגדולי שחקני מכבי חיפה

 



דיבורו קולח כשהוא מדבר על כדורגל, הברק בעיניו מסגיר את התשוקה אבל לא כשמדברים על התקופה שלפני כן – שם הוא מקמץ במילים, נסגר: "נולדתי ב-1935 בצרנוביץ' שברומניה. בגיל 5 גירשו אותנו לאוקראינה. אבי, אמי, ההורים של אבי ואחיו, ואני. חלק מהמשפחה גורשו למקום אחר.

"אני, בתור ילד בן 5 לא יכולתי להבין מה קורה אבל אני זוכר הכל, כמו את הפעם ההיא שאבא נשכב עלי בבית כדי להגן עלי מפני ההפצצות של הרוסים, אותו דבר כמו שאני עשיתי עם הבת והנכדה שלי כשירו עלינו טילים בזמן מלחמת לבנון הראשונה. אותו מקרה חזר על עצמו. ההיסטוריה חזרה על עצמה בסיטואציות שונות לגמרי".

באוקראינה הם הגיעו לכפר קטן שנקרא ג'ורין, שם שהו בגטו לאורך המלחמה. "למזלנו, הרומנים היו האחראים שם, אותם אפשר היה לקנות בכסף. הילדות שלי עברה בגטו במהלך 5 שנים, הייתי עוזר להורים שלי ומביא את תפוחי העץ לשוק כדי להרוויח את פת הלחם שבקושי היינו מרוויחים. בלי בית ספר, בלי למידה, בלי כלום. ככה יום רדף יום".

מגיא ההריגה לנבחרת ישראל

"בגיל 13-12, אחרי המלחמה", הוא ממשיך, "אבי היה אוהד של קבוצה יהודית ברומניה, הוא לקח אותי איתו. באותו זמן הייתי משחק כדורגל עם כל החבר'ה בכדור סמרטוטים, והבנתי שאני כנראה טוב כי תמיד בבחירות היו בוחרים אותי ראשון. יום אחד, בא אלי חבר, אמר לי 'בוא תשחק איתי בקבוצת נוער של העיר צ'פאנה'. ברחתי מבית ספר, הלכתי לאימון. ככה התוודעתי לכדורגל".

בשנת 1950 משפחת מנצ'ל שטה לישראל. התקופה היא תקופת צנע, ואברהם מצטרף לקבוצת הנוער של מכבי. "אם הייתי צריך להגיע לאימון של מכבי אז הייתי קם בשש בבוקר ונוסע עם שני אוטובוסים למפרץ. בבוקר עבדתי כרתח, בצהריים התאמנתי ובערב הייתי שוכב בבית עם מגבת על הראש בגלל הגיצים של הריתוך".

באחד מרגעי השיא, הילד שנולד בכפר קטן ברומניה, נרדף בשל היותו יהודי ושרד את הגטו, זומן ללבוש את מדי הנבחרת, ענד בגאווה את מגן הדוד על החזה

מקור  

מהגטו למדים הירוקים: סיפורו של אחד מגדולי שחקני מכבי חיפה


הרגעים האחרונים של לרוצ'קה רטמנסקי

 


לרוצ'קה רטמנסקי (קייב, אוקראינה), ילדה  יהודייה יפהפייה שנרצחה בבאבי יאר (גיא הממוקם שני קילומטרים ממרכז קייב הכבושה בידי הנאצים).

 ב-29 בספטמבר 1941 נאלצו לרוצ'קה והוריה, מרים ואברהם, להתפשט. כמו אלפי יהודים, הם נאלצו אז לשכב על הקרקע, עם הפנים כלפי מטה, לפני שנורו במקלעים על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם. לרוצ'קה היתה רק בת 4. במהלך תקופה של 36 שעות נרצחו בבאבי יאר 33,771 אזרחים יהודים.

 

מקור


רינה יעקבזון כבר לא עונה לטלפון

 


בצילום למעלה : מלכת היופי לשנת 1956, ניצולת השואה רינה וייס

 ד"ר שרון גבע כתבה השבוע כי רינה יעקבזון, הנערה היפה שורדת השואה כבר לא ענתה לה לטלפון יותר . יהי זכרה ברוך!!

19 " במאי הוא יום ההולדת של רנה יעקבזון. כל שנה, כשהייתי מתקשרת, אחרי ברכה ותודה, היא הייתה שואלת אותי, ואיך בעבודה, ומה את עושה, ומה שלום הילדים, מי אצלך כבר חיילים, והיא הייתה מספרת מה היא עושה הבוקר ובמה היא עסוקה, על הנינים ועל הארוחה המשפחתית שתהיה אצלה השבוע, ומה היא תכין או עכשיו מכינה. הקול שלה חם, כאילו בניגוד גמור לגיזרה הדקה, של אישה שתמיד הכי יפה.

הבוקר התקשרתי, ענה קול אחר, שאלתי אם אפשר לדבר איתה, להגיד לה מזל טוב. אחרי כמה שניות היה שקט, הקו כאילו התנתק מעצמו. התקשרתי שוב, ואחרי שלום ניתקו. חשבתי, רנה היום בת 86, אולי הבוקר לא רק היא בעצמה בבית, כמו תמיד, אולי מישהי מטפלת בה עכשיו?"

  סיפורה של  רינה וייס

 סיפורה של  רינה וייס, היום רינה יעקבזון, ניצולת השואה שנולדה בקושיצה, סלובקיה, גורשה לברגן בלזן, גבארץ הגיעה לקיבוץ דגניה ב' ובגיל 19 הייתה סגנית מלכת היופי של ישראל. רינה, תמיד יפיפיה, שומרת באדיקות על פרטיותה עד היום הזה.

ב-1956 השתתפה בתחרות מלכת היופי צעירה שעברה את השואה. רינה וייס היתה אז בת 19. שבע שנים בארץ. היא הגיעה ארצה בגיל 12, וגדלה בחברת נוער בקיבוץ. אמנם היא הייתה הכי יפה מבין כל המועמדות, כתב גם נתן דונביץ' בעיתון הארץ כשהקדיש חלק נכבד מטורו לתחרות היופי, אך לכו דעו מה הלך מאחורי הקלעים. רינה וייס באמת היתה הכי יפה, אך לא בת הארץ ולכן לא זכתה במקום הראשון אלא במקום השני והוכתרה בתור סגנית מלכת היופי של ישראל.

כנהוג יצאה לייצג את המדינה בתחרות בינלאומית: היתה זו תחרות מיס עולם שהתקיימה אז בלונדון. הימים היו בין סתיו לחורף 1956, ימי מבצע סיני. העיתונאים הבריטיים התעניינו בצעירה מישראל שהיה לה סיפור עיתונאי טוב. כתב של הדיילי מירור הפגיש אותה עם אחד ממשחררי ברגן בלזן, מחנה בו נמצאה יחד עם אמא שלה. הפגישה כמובן היתה מרגשת והצטלמה יפה, וההמשך אפילו יותר: גם בתחרות זו זכתה ניצולת השואה מישראל במקום השני. במקום הראשון זכתה מיס גרמניה (המערבית) או בלשונו של דוד בן-גוריון "גרמניה האחרת". בשביל רינה וייס זה לא היה משנה.

מקור וקרדיט : הבלוג של ד"ר שרון גבע

 

הפוסט של ד"ר שרון גבע בפייסבוק

 ראו גם :

https://tinyurl.com/2p8kd6fw

 



יום ראשון, 14 במאי 2023

בובת יד של דובי

 




הבובה היתה של הילדה עמנואלה מרצ'ין (אילה שרמן), מלבוב שבפולין, וליוותה אותה בשנותיה במסתור. עמנואלה נולדה ב-1936. אביה היה מרצ'ין קיץ, צייר פולני ידוע, שהוצא להורג בידי הנאצים. אמה העבירה אותה למסתור אצל משפחה פולנית, שהטבילה אותה לנצרות, שם היה אתה הדובי כמזכרת מהבית. בשנת 1942 היא הועברה למנזר ליד ורשה ושם שהתה עד 1944. אחרי המלחמה התאחדה עם אמה וב-1950 היגרו השתיים לארצות הברית. כשמסרה את הדובי ליד ושם סיפרה שהוא היה חברה היחיד והיא נהגה לשוחח אתו, לקשט ולאפר אותו (אוסף החפצים אגף המוזיאונים, יד ושם, תרומת אילה שרמן, ניו יורק)

מקור

 


ארבע סיכות

 


ברטה אקסלרוד (בתיה אייזנשטיין) נולדה בקרוסנו שבפולין ב-1932. עם פרוץ המלחמה העבירו אותה הוריה למסתור אצל משפחה נוצרית. בעת שנפרדו נתנה לה אמה כמתנת פרידה סיכה (בצדה הימני העליון של התמונה). מאוחר יותר הועברה אקסלרוד למחבוא מתחת לרצפה של מנסרה. לאחר המלחמה נשארה עם המשפחה הפולנית, ובגיל 13 החליטה להתנצר כדי להיות כמו כל חבריה לבית הספר. את שלוש הסיכות הנוספות העניקו לה במתנה חברותיה בבית הספר הנוצרי, לציון הטבלתה לנצרות. כעבור שנה גילה אחיה אברהם, היחיד ששרד ממשפחתה, שהיא בחיים. אקסלרוד הועברה לבית ילדים שממנו נשלחה לצרפת ומשם עלתה לישראל (אוסף החפצים אגף המוזיאונים, יד ושם, תרומת בתיה אייזנשטיין, קרית אונו)

מקור

 


הנער נוח קליגר מעביר ילדים יהודים דרך צרפת לשוויץ הניטרלית

  נורברט קליגר נולד בשנת 1926, בעיר שטרסבורג שבצרפת, בנם של ד"ר ברנארד קליגר, עיתונאי וסופר, ותקלה־אסתר לבית אייבשיץ. הוא גדל והתחנך בצ...